חיפוש בתוכן האתר

מוצאי כה' תשרי ע"ג – תתעורר תתעורר – באר שבע הדפסה דוא

מוצאי כ"ה תשרי ע"ג – באר שבע

התוועדות "תתעורר" פרשת בראשית

2.              א. ביאור הקדושת לוי בפסוק "ביום עשות הוי׳ אלהים ארץ ושמים"

3.               להעמיד את עצמנו בשבת בראשית

לחיים, ערב טוב, שנה טובה. אנחנו כעת בערב שבת בראשית. מבחינה מסוימת ההתחלה של השנה החדשה היא מהשבת הזאת. הפתגם החסידי הידוע[1] אומר שכמו שאדם מעמיד את עצמו בשבת בראשית כך הולך לו כל השנה. יהי רצון שנזכה להעמיד את עצמנו בעמדה הנכונה, היציבה, היהודית, החסידית, וכך נזכה לשנה טובה ומתוקה, שנת גאולה. תהא שנת גאולת עולמים.

4.               הילולת רבי לוי יצחק מברדיטשוב

היום שאנחנו יוצאם ממנו, בהשגחה פרטית, הוא יום מאד מסוגל ומיוחד – כ"ה תשרי הוא יום ההילולא של אחד מגדולי הצדיקים, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. הצדיקים הגדולים בני דורו אמרו עליו שרק להזכיר את שמו כבר ממתיק את כל הדינים. הם גם אמרו שבזכותו נברא היכל מיוחד בשמים, שנקרא על שמו, בו מלמדים זכות על כלל ישראל, על כל אחד ואחת בפרט. כאשר הוא נולד הבעל שם טוב הקדוש עשה סעודה מיוחדת לתלמידיו ואמר שכעת נולד סניגורן של ישראל. נפתח לכבודו בדבר תורה שלו. הספר שלו נקרא "קדושת לוי" והוא מסודר לפי פרשת שבוע.

5.               "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" – ההופעה הראשונה של שם הוי' בתורה וקדימת הארץ לשמים

בפרשת בראשית יש הרבה תורות, הרבה חידושים, ואחד החידושים הוא על הפסוק הראשון בסיפור השני של מעשה בראשית. אחרי סיום כל שבעת ימי בראשית ששת ימי המעשה בהם ה' ברא שמים וארץ וכל צבאם ושבת בראשית בה "ויכולו השמים" הפסוק הבא אומר "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". זו הפעם הראשונה בתורה שמוזכר שם הוי', שם המיוחד. בכל הסיפור הראשון של מעשה בראשית יש רק שם אלקים, וידוע הרמז ש-אלהים בגימטריא הטבע. כלומר, זהו אור אין סוף, ה', אבל כפי שהוא מלובש בטבע.

שם הוי' הוא נס (כמו שנאמר "הוי' נסי"[2]), היה והוה ויהיה כאחד, למעלה מדרך הטבע. הגם ששם הוי' הוא המהוה האמיתי של כל מעשה בראשית (הוי' לשון מהוה תמיד, כמבואר בשער היחוד והאמונה בתניא), ובאמת הכל נס[3], הוא לא מופיע בכל מעשה בראשית, בסיפור הראשון.

אחריו הפסוק הבא, הפותח את הסיפור השני, הוא "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". יחד עם ההופעה הראשונה של שם הוי' יש עוד תופעה מיוחדת במינה, שפתאום הסדר של שני הנבראים העיקריים והכוללים של כל הבריאה – השמים והארץ – מתהפך. בפסוק הראשון בתורה יש שני כללים גדולים שכוללים את כל מעשה בראשית, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", עד כדי כך שיש מי שרומז שהשמים והארץ רמוזים ב-ב רבתי של "בראשית"[4]. שמים וארץ הם גם משל להרבה דברים, שקצת מהם נזכיר בהמשך. כל פעם מקדימים את השמים לפני הארץ, וכך הגיוני – השמים הם רוחניים והארץ גשמית. אבל פתאום, כאילו לכבוד ההופעה הראשונה של השם המיוחד, שם העצם, שם המפורש – שם הוי' ב"ה – הסדר מתהפך, "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"[5]. צריך להבין, קודם כל מה המשמעות של ארץ לפני שמים, ולמה הענין קשור להופעה הראשונה של שם הוי'.

6.               "ארץ ושמים" – קדימת ישראל למלאכים

על כך יש תורה ב"קדושת לוי" לרבי יצחק מברדיטשוב[6]: הוא אומר ש"ארץ" היא אנחנו, עם ישראל, שנקרא "ארץ חפץ"[7]. ה' ברא אותנו בארץ, ברא אותנו "לתקן עולם – את הארץ – במלכות ש-די". אנחנו הארץ, והשמים הם המלאכים. יש את "צבא השמים" ו"צבא הארץ". אנחנו "צבאות הוי'" בארץ והמלאכים הם צבא ה' בשמים. כל פעם בתורה כתוב שמים לפני ארץ, אבל הנה – רק פעם אחת בכל חמשה חומשי תורה – כתוב "ארץ ושמים", ארץ לפני שמים. מה שהפסוק רוצה לומר הוא שיש איזו מעלה בתחתונים בה אנחנו יותר מהעליונים, משהו בו אנחנו קודמים למלאכים. הקדימה הזו היא בעצם בזכות הגילוי של שם הוי'. שם הוי', הנס שלמעלה מהטבע, פועל ומגלה שיש מעלה ודין קדימה לארץ לפני השמים.

7.               "ארץ ושמים" – פעמיים בכל התנ"ך

קודם כל, על התופעה של "ארץ ושמים" יש מסורה. בעלי המסורה בקיאים בכל תבות ואותיות התנ"ך וכל פעם שיש ביטוי, מילה או ניב מיוחד הם מציינים זאת. כאן, שכתוב "ארץ ושמים", כתוב במסורה ב' כלומר, שיש רק פעמיים בתנ"ך את הביטוי "ארץ ושמים" (ארץ לפני שמים)[8]. אמרנו שבתורה יש רק פעם אחת, "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", אבל בתנ"ך יש עוד פעם אחת בתהלים, בפסוק שאומרים כל יום בפסוקי דזמרה: "יהללו את שם הוי' כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים".

אם כן, יש מסורה – משהו מאד חשוב, ארץ לפני שמים – שבכל התנ"ך תופעה זו חוזרת פעמיים, פעם אחת בפסוק הראשון בסיפור השני של מעשה בראשית, ופעם השניה בספר תהלים "יהללו [אנחנו צריכים להלל] את שם הוי' [קשר מובהק ומפורש לשם הוי'[9]] כי נשגב שמו [שם הוי'] לבדו, הודו [ההוד של השם, לשם יש הוד, כמו שאומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', לשם יש הוד-כבוד] על [למעלה מ]ארץ ושמים"[10]. הסיום הנדיר "ארץ ושמים" הוא סימן שכל הפסוק בתהלים משקף מציאות בה הארץ לפני השמים, כמו הפסוק הראשון של הסיפור השני של מעשה בראשית.

8.               מעלת הנשמות – "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל"

מה הקשר? מה זה מלמד אותנו? אומר בעל הקדושת לוי, בעל ההילולא של היום, של כ"ה בתשרי, שבעולם הזה אכן המלאכים הם רוחניים ואנחנו, הנשמות המלובשות בגופים גשמיים, גשמיים יחסית, והגשם-החומר מקבל מהרוח. לכן בעולם הזה, עדיין, בינתים, המלאכים יותר גבוהים מהנשמות. אבל זו לא האמת. באמת הנשמות בשרשן הרבה יותר גבוהות מהמלאכים, כפי שיתגלה לעתיד, בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

הנשמות גבוהות מהמלאכים עד כדי כך שחז"ל אומרים שלעתיד לבוא הנשמות תמצאנה לפני ולפנים, אצל וסמוך לקב"ה כביכול, והמלאכים יהיו יותר מבחוץ, עד כדי כך שהם יצטרכו לשאול את הנשמות "מה פעל אל"[11]. כל ההשגחה הפרטית של ה', כל מה שהוא עושה, יהיו רק בהשגה של הנשמות. המלאכים הם אכן השלוחים לבצע את השגחת ה', הם גם העינים שלו – כך כתוב[12] – ואף על פי כן, כדי להבין את הנהגת ה' בעולם, המלאכים יצטרכו לשאול את הנשמות.

"ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" – יש קשר מיוחד בין הנשמות לארץ. כל היהודים צדיקים, ואם הדבר עדיין לא גלוי הוא יתגלה או-טו-טו בביאת המשיח, ומחיצת הצדיקים היא לפנים ממחיצת מלאכי השרת.

"מה פעל אל" אומר בלעם, כשה' הופך את קללתו לברכה, בין הפסוקים החשובים שם: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" – אין לנו מנחשים, אין לנו אמונות טפלות. כנראה שמאד חשוב ותלוי בכך – כדי להגיע למדרגה שלמעלה מהמלאכים צריך להטהר מכל אמונה טפלה, ולהשאר רק באמונה טהורה שלמה. "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. כעת [כשאין אמונה טפלה בישראל] יאמר [על ידי המלאכים] ליעקב ולישראל מה פעל אל".

9.               פעמיים "מה פעל" בתנ"ך

כמו שיש מסורה ש"ארץ ושמים" (ארץ לפני שמים) מופיע פעמיים בתנ"ך, גם הביטוי "מה פעל" – מה ה' פועל ומה בכלל מישהו או משהו פעל – גם מופיע פעמיים בתנ"ך. כמו "ארץ ושמים", גם "מה פעל" מופיע פעם אחת בתורה, בפסוק של בלעם, ועוד פעם בספר תהלים – "צדיק מה פעל"[13]. פעם אחת "מה פעל אל" ופעם שניה "צדיק מה פעל"[14].

מה רוצה לומר הניב "מה פעל"? בפנימיות הוא רוצה לומר שהפעולה היא להחדיר את ה"מה" – "מה" הוא בטול. היש הנברא נראה דבר נפרד מאלקות – השלחן הזה, וגם אני בעצמי, נדמים בדמיון ראשוני כנפרדים מה' אחד. אבל התפקיד שלנו, צדיקים ("ועמך כֻלם צדיקים"), הוא "מה פעל" – לפעול תחושת בטול בנבראים. כשניישם את התפקיד שלנו נהיה לפני ולפנים מהמלאכים והם ישאלו אותנו "מה פעל אל". "מה פעל" היא גם הפעולה של ה' וגם הפעולה של הצדיק – הצדיק הוא הכלי ל"מה פעל" של הקב"ה. לכן אנחנו סמוכים וכלים ל"מה פעל אל".

המלאכים הם שליחים, כמו שליח של המלך לבנות לו ארמון, אבל התכל'ס הוא הדירה של המלך בארמון – "דירה בתחתונים". המודעוּת של הדירה, ושל כל מי שנמצא בה, היא "אין עוד מלבדו" – ה"מה", הבטול. המלאכים הם אולי שלוחים נאמנים לבנות את הארמון, אבל מי שמחדיר את המודעות של "מה" הן הנשמות, אנחנו. לכן "כעת יאמר ליעקב ולישראל [שני השמות המובהקים שלנו[15]] מה פעל אל" – "צדיק מה פעל", הוא ממש צמוד ומלביש את ה"מה פעל אל".

10.         "מה פעל" – החדרת הבטול בארבע מדרגות

נתבונן בגימטריא, גם מאד יפה: המלה פעל – שרש מאד כללי בלשון הקדש – שוה 180. האם הוא כפולה של מה? מה הוא גם שם הוי' – שם הוי' במילוי אלפין (יוד הא ואו הא) נקרא שם מה. מה גם עולה אדם, שתפקידו להחדיר את הבטול במציאות.

היחס בין מה ל-פעל הוא מאד חשוב, אחד לארבע. בפסוק "ואד יעלה מן הארץ" כתוב ש"אד" רומז ליחס בין א ל-ד[16], יחס מאד חשוב, כמו בין האחדות של ה' לגילוי שלו ב-ד אותיות שם הוי'. לכן שם הוי', שם המיוחד, נקרא "שם בן ד", על שם ארבע האותיות שלו, המתארות תהליך שלם – צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות[17].

ה-י היא צמצום, נקודה. אחר כך ה-ה היא התפשטות, יש אורך ורוחב ועומק. אחר כך ה-ו היא המשכה ממצב נסתר למצב גלוי, מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא. אחר כך יש שוב התפשטות – ה – בעלמא דאתגליא. אבל הכל אחד, "הוי' אחד", אז יש שם יחס של א-ד.

כך גם בביטוי "מה פעל", ללמד שאת ה"מה" צריך להחדיר בארבע מדרגות, ארבעה עולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה (שגם כנגד ארבע אותיות שם הוי'). צריך לפעול את ה"מה" בארבע דרגות, וגם שהמודעות של ה"מה" תתפשט בכל ד רוחות העולם (כמו בכוונת אחד).

שוב, חז"ל אומרים שלע"ל הצדיקים יהיו יותר מלפנים מאשר המלאכים, והמלאכים ישאלו את הנשמות "מה פעל אל". הנשמות תגלינה את תכלית הכוונה של רצון ה' בכל מה שה' עושה בעולם. בעצם, מי שגם מבצע את זה בפנימיות, אלה הנשמות בעצמן. כך הסברנו שה"צדיק מה פעל" מלביש ומבצע את ה"מה פעל אל".

11.         עבודת "ואדם אין" כדי לזכות ל"ארץ ושמים"

נחזור לרבי לוי יצחק: מתי אנחנו, עם ישראל, הצדיקים, ה"ארץ", נהיה לפני ה"שמים", המלאכים? הוא אומר ש"ביום עשות הוי' אלהים" רומז לביאת המשיח ובאותו יום יהיה "ארץ ושמים", ארץ לפני שמים. איך נגיע לכך? צריך לעשות משהו, כמו שהרבי אמר[18] "עשו כל אשר ביכלתכם" – צריך לקדם את המטרה, המטרה היא ביאת המשיח.

איך עושים זאת? הוא אומר שעל כך באים הפסוקים הבאים. הפסוק הבא מיד הוא פסוק מפתיע. מיד אחרי "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" כתוב פתאום "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר הוי' אלהים על הארץ ואדם אין לעבֹד את האדמה"[19]. אחר כך עוד פסוק, שהזכרנו קודם, "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה"[20]. רק אחר כך בא הפסוק הבא, "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". שוב, איך מסביר ה"קדושת לוי"? הוא אומר שצריך את העבודה הרמוזה בפסוקים הבאים כדי להגיע למצב של משיח, ארץ לפני שמים, שהוא גם "יהללו את שם הוי' כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים".

המצב של ארץ ושמים הוא הוד המלכות של הקב"ה בעולם. כל בריאת הקב"ה את העולם היא כדי שהוא ימלוך על העולם והרי "אין מלך בלא עם" (ועם ר"ת עבד-מלך, ש"עבד מלך – מלך", ה"צדיק מה פעל" מלביש את ה"מה פעל אל") – הכל כדי להגיע למצב של "ארץ ושמים". כדי להגיע לכך צריך, באופן חיובי, את המצב של "וכל שיח השדה וגו' ואדם אין". על פי פשט (כך מבואר בפירוש רש"י) אין מי שמבין בטיב הגשמים ומתפלל עליהם, כדברי רש"י בשם חז"ל, ולכן הצמחים עומדים על פני הקרקע, ורק אחר כך "ואד יעלה" ו"וייצר הוי' אלהים".

אבל רבי לוי יצחק מסביר ש"ואדם אין" הוא היעוד המשיחי שלנו. לא שפעם היה "ואדם אין" לגריעותא, אלא ש"ואדם אין" הוא היעוד. ברגע ש"ואדם אין" הוא פועל את ה"מה", את הבטול, שאין אני נפרד אלא "ואדם אין", ועל ידי ה"אין" של אדם ("אתם קרויים 'אדם'", יהודים נקראים בשם המעלה אדם) – כשהוא "ואדם אין" – הוא פועל בכל מעשה בראשית מצב של אין[21].

12.         ה"אדם אין" מחדיר במציאות תחושת "טרם" (שהיא מקור הצמיחה)

ה"אדם אין" מערער את תחושת הישות השקרית של כל מה שיש בעולם, וכל מה שיש בעולם הופך להיות במצב של "טרם". מה פירוש "טרם"? זו גם מילה מיוחדת. רואים שהפסוק השני משחק בין "טרם" ל"המטיר" (מטר צירוף אחר של טרם[22]). בכל אופן, זו מלה נדירה, וכאן הפסוק פותח "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח". כתוב בזהר הקדוש[23] ש"שיח השדה" הוא משיח בן יוסף ו"עשב השדה" משיח בן דוד. משיח בן דוד נקרא "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח".

על פי פשט, הפירוש ב"טרם יצמח" הוא שעדיין לא צמח, אבל לפי דברי רבי לוי יצחק הפירוש הוא הפוך, חיובי, שבזכות ה"טרם" – העדיין לא – הוא צומח. אם הפסוק מדבר על הצמחים ממש – לא על משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, אלא על הטבע – מה זאת אומרת "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ ועשב השדה טרם יצמח... ואדם אין"? הוא אומר שאדם שנמצא במדרגה של אין – ותפקיד האדם להיות במדרגה זו – מסוגל להחדיר תודעה של בטול לאלקות, "אין", בכל מעשה בראשית, תודעה של "טרם".

היום אומרים טרום-מודע. יש היום בתורת הנפש מצב של לא-מודע, או על-מודע (לפעמים אומרים תת-מודע, אבל בקדושה יש על-מודע או לא-מודע), ויש משהו גבולי – בין הלא-מודע למודע, על סף המודע אבל עדיין לא מודע – שנקרא טרום-מודע[24]. על ידי שאדם הוא אין הוא חוזר לתחום העל-מודע, לכתר. בתוך הכתר גופא יש מדרגה שנקראת "רישא דאין", שהיא מקור התענוג האלקי שיש בנפש – התענוג האלקי של הנשמה הוא שאני אינני. התענוג של הנפש הבהמית הוא מישות, אבל התענוג של הנפש האלקית הוא מאין – "רישא דאין", שנמצא בעל-מודע בנפש.

כשהאדם חוזר ל"רישא דאין" הוא פועל בכל מעשה בראשית מצב של "טרום", שהוא בדיוק האופן שהעולם יראה וירגיש את עצמו בביאת משיח צדקנו. כל עוד שהאדם, אנחנו, לא מגיעים לאין משיח לא בא. "עשו כל אשר ביכלתכם" אומר הרבי, ולפי הפירוש הזה של רבי לוי יצחק מברדיטשוב סניגורן של ישראל צריך לעשות כל אשר ביכולתנו לחזור לאין. יתכן מאד שהוא מבסס תורה זו על מה ששמע מפי רבו שהוא גם רבו של אדמו"ר הזקן, בעל התניא המגיד ממעזריטש נ"ע. הוא אמר[25] ווארט קצר וקולע, שה' ברא את העולם יש מאין כדי שהצדיקים הן הם כולנו יחזירו את העולם מיש לאין. לא שיחזירו את העולם לתהו ובהו, אלא שיחזירו את תחושת הישות של העולם לבטול לאלקות[26].

בכללות, יש "אין" ויש "טרם" – כאשר האדם הוא "אין" הוא פועל בכל מעשה בראשית תחושה של "טרם"[27], "טרם יהיה בארץ... טרם יצמח"[28], וזו תחושה של משיח. זו עיקר התורה של רבי לוי יצחק, שכאשר רוצים להגיע למצב שארץ קודמת לשמים, ישראל קודמים למלאכים – תכלית מעשה בראשית – צריך להגיע ל"ואדם אין", ל"צדיק מה פעל", שפועל גילוי של שם מה, של בטול, בכל מעשה בראשית.

13.         סיום ביאור הפסוקים – "ואד יעלה מן הארץ וגו'"

רבי לוי יצחק ממשיך לפרש את הפסוק "ואד יעלה מן הארץ": אד על פי פשט הוא לחלוחית, שבגשמיות היא תענוג ("מים מצמיחים כל מיני תענוג"[29]). הוא אומר שכל התענוג האלקי, לשמו ה' ברא את העולם – כל האד – עולה מן הארץ, ממעשה התחתונים, ואזי "והשקה את כל פני האדמה". התענוג שעולה מכך שהאדם מאיין את עצמו משקה את כל פני האדמה, ובעצם בכך פועל את הטרום-הטרם-המטר בכל מעשה בראשית, ואז "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" – יצירת האדם לעתיד לבוא.

כתוב שכאשר יבוא משיח תהיינה נשמות חדשות שלא היו אף פעם בעולם (כמו שאדם הראשון היה חדש, לא היה לפניו) – אדם ראשון חדש, שהוא גם ישראל, דרגה יותר גבוהה של "אתם קרויים 'אדם'". אבל הכל תלוי בתהליך שאמרנו קודם – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" הוא היעוד, והוא נפעל דרך "כל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר הוי' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה", ואז "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" ואז "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" – "מאן דנפח מתוכיה נפח", מתוכיותו ופנימיותו ועצמותו, לכן הנשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש".

14.         שנת "כי נשגב שמו לבדו"

נסיים את החלק ששייך לבעל ההילולא של היום בגימטריא: אמרנו שבמובן מסוים היום נכנסנו לשנת תשע"ג, כי במובן מסוים הכניסה לפרשת בראשית היא הכניסה לשנה החדשה. נכנסים לפרשת בראשית בשבת בראשית ובימי הקריאה שלפניה – אז אנחנו חודרים פנימה לתוך השנה.

אנחנו מכריזים "דוד מלך ישראל חי וקים", וכמו שביחס לדוד המלך (בחינת מלכות, כללות כל הבריאה כולה) יש "חי" ויש "קים", כך כל דבר בעולם חי, נמצא, ואחר כך מקבל קיום, הוא קים. אפשר לומר שכל החגים עד כה הם ה"חי" (החיות – "זכרנו לחיים" – והשמחה – "זמן שמחתנו") של שנת תשע"ג, ומשבת בראשית והלאה צריך להיות "קים" – לקיים את החיות. כתוב שקיום החיות בא ממקום נעלה ונשגב יותר מעצם החיים. הקיום הוא עכשיו.

מה הגימטריא היפה? ההוד של שם הוי' – "הודו על ארץ ושמים" – הוא "ארץ ושמים", קדימת ישראל למלאכים. "כי נשגב שמו לבדו" עולה תשע"ג, רמז מאד יפה להשנה. אנחנו נכנסים לשנת "כי נשגב שמו לבדו", ומה פעולתו ורצונו? "הודו על ארץ ושמים".

לכבוד בעל ההילולא נשמע כאן כמה ניגונים שלו מפי ידידנו הרב דוד רפאל בן עמי שינעים לנו, יחד עם התזמורת. לחיים לחיים.

15.       ב. ביאור החתם סופר בפסוק "ביום עשות הוי׳ אלהים ארץ ושמים"

16.         הילולת החתם סופר

חוץ מסנגורן של ישראל, בעל הקדושת לוי, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, יש עוד צדיק גדול מאד שההילולא רבא שלו חלה באותו יום ממש, כ"ה בתשרי – בעל החתם סופר. לפי הרבה דעות הוא הפוסק האחרון שהתקבל על כל תפוצות עם ישראל. כלומר, הוא הפוסק האחרון לפני מלך המשיח, שהתקבל על כל חוגי עם ישראל קדושים. אם כן, גם היארצייט שלו הוא משהו מאד-מאד גדול. על כן ראוי שנזכיר גם בקיצור תורה שלו.

17.         "בהבראם" – "ב-ה בראם" ו"באברהם"

גם החתם סופר דורש את אותו פסוק, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", ומקשר את כל מה שאמרנו קודם לעוד תופעה יחודית לגמרי שיש בפסוק. ציינו שבפסוק הראשון, "בראשית ברא אלהים", יש אות מיוחדת – ב רבתי. גם בפסוק הזה יש אות מיוחדת – ה זעירא במלה "בהבראם".

חז"ל דורשים את "בהבראם" בשני אופנים קשורים. קודם[30] הם אומרים ב-ה בראם – שה' ברא את העולם באות ה. יש פסוק בנביא "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" – ה' צר שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא, בשתי אותיות משמו, י-ה. ב-י נברא העולם הבא וב-ה נברא העולם הזה. לכן כאן כתוב "בהבראם" – ב-ה בראם – ה' ברא את העולם הזה באות ה. חז"ל אומרים שהיא גם אות של תשובה לה', כח אלוקי שמעודד תמיד לתשובה. לכן תמיד היהודי, האדם, צריך לשוב לה' – "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" – והכח הזה ניתן בו דווקא בעולם הזה, בזכות ה-ה בה הוא נברא.

חוץ מהדרשה של "ב-ה בראם" יש עוד דרשה מפורסמת[31], ש"בהבראם" אותיות באברהם. כתוב "עולם חסד יבנה" וכתוב "חסד לאברהם" – העולם נברא במדת אברהם אבינו, ולכן "בהבראם-באברהם", דרך הצינור של נשמת אברהם אבינו ה' ברא את העולם, ובפרט את העולם הזה, שכולו בנוי על חסד.

18.         בריאת העולם בחסד וצמיחת האמת העתידית

הרי[32] מדת האמת אמרה לא לברוא את העולם שכולו מלא שקרים, ואילו מדת החסד אמרה לה' כן לברוא את העולם כי כולו מלא חסדים בני אדם עושים חסד אחד עם השני. הקב"ה היה צריך לבחור בין האמת ובין החסד, ומה הוא עשה? השליך את האמת ארצה וברא את העולם בחסד, בהבראם-באברהם, ב"חסד לאברהם".

האמת עתידה לצמוח, מתי? "וכל עשב השדה טרם יצמח ואדם אין" – כאשר האדם יהיה אין. גם לפני שהאדם נעשה אין הוא מלא חסד, נותן צדקה, אך ככל שהוא מרבה במצוות – ובפרט כאשר מקיים את הפסוק "חכם לב יקח מצות", שבכל מצוה הוא מחבר שתי מצות, מצות המעשה עם מצות הכוונה הפנימית לה' (כפירוש הבעל שם טוב הידוע[33]) – הוא מגיע למדת אין, וכאשר הוא יגיע למדת "ואדם אין" אז "אמת מארץ תצמח". "אמת מארץ תצמח" היא אותו צמח עליו נאמר "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל הוי'", מלך המשיח שיבנה את בית המקדש. אם כן, יש חסד ואמת, וה' ברא את העולם בחסד, באברהם.

19.         קדימת הארץ לשמים – צדיק גוזר והקב"ה מקיים

איך החתם סופר מקשר זאת לסיום הפסוק "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"? הקדושת לוי אמר שהשמים הם המלאכים והארץ היא אנחנו, הנשמות. החתם סופר אומר שארץ היינו הארץ בכללותה, כל עניניה והנהגותיה, כולל כל דרי ארעא שגרים כאן למטה בארץ, ואילו שמים היינו המזלות וכוכבי השמים, משטרי השמים, המנהיגים מלמעלה את כל עניני הארץ. מצד אחד אפשר לומר שזו דרגה למטה מהמלאכים, עליהם דבר הקדושת לוי, אך מצד שני זו גם הנהגה אלקית – הכוכבים האלה ודאי בטלים לגמרי, כגרזן ביד החוצב, לגזרתו של הקב"ה שגוזר על עניני הארץ וגזרתו מתקיימת.

בכל אופן, יש מושג משטר השמים, ובעולם הזה – כל עוד אין יהודים שיותר נעלים מהשמים – הוא שולט על הארץ. כך הסדר הטבעי, כפי שכתוב "אענה את השמים והם יענו את הארץ". השפע בא מהשמים לארץ, לכן בכל התנ"ך, בכל מקום, כתוב שמים לפני ארץ. אבל הפסוק הראשון של הסיפור השני של מעשה בראשית מחדש, כך מסביר החת"ס, שבזכות "בהבראם" – באברהם – הארץ קודמים לשמים. הקב"ה הגביה את אברהם למעלה מהכוכבים, "ויוצא אֹתו החוצה", למעלה מהכוכבים[34]. ה' הגביה את היהודי הראשון מעל הכוכבים, ומכח זה הוא היהודי הראשון.

אברהם הוא המאמין הראשון – אמונה היא גם למעלה מהטבע, ובזכותה ה' העלה אותו מעל הכוכבים. ה' מוציא אותו החוצה ואומר שלפי הכוכבים אין לו בן, הוא עקר, והוא מוסיף לו ה לשם – אברם אינו מוליד, אברהם מוליד. מאז מתחיל הסדר של "צדיק גוזר והקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל", ואז הסדר הוא "ארץ ושמים" – הארץ שולטת על השמים.

ווארט קצר וקולע של החתם סופר, בעל ההילולא של היום. "בהבראם" אותיות באברהם, וה' מוכן כבר מתחלת מעשה בראשית להוסיף לו ה, ובכך להעלות אותו מעל הכוכבים ועד ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים". מצד אחד השמים כאן הכוכבים, אבל מצד שני הם בטלים לגמרי לה', ולכן אפשר לומר ששמים הם ממש ה', כפי שמפרש "ארץ ושמים" על פי מאמר חז"ל עה"פ "צדיק מושל יראת אלהים".

20.         "אין מזל לישראל" על ידי "ואדם אין"

איך פירוש החתם סופר מתקשר לתורה של הקדושת לוי ששמענו קודם? כתוב "אין מזל לישראל"לד, אנחנו "אין" – "ואדם אין", "אתם קרויים אדם" – וכאשר אנחנו "אין" איננו תחת המזל, תחת הטבע, אלא אדרבא, אנחנו שולטים על הטבע והופכים אותו. שוב, אברם בטבע אינו מוליד, אבל אברהם – שמתעצם עם החסד שלו ובזכות כך מקבל את ה-ה – כן מוליד. הוא עולה לאין, ואז האמת שהושלכה ארצה צומחת מלמטה, כנ"ל – "אמת מארץ תצמח". שוב, זה ווארט חשוב של החתם סופר, שגם משתלב עם הווארט הקודם ששמענו מפי רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שני בעלי ההילולא של כ"ה בתשרי.

21.       ג. ביאור עבודת הלוי לבריאת שמים וארץ ו"ביום עשות הוי׳ אלהים ארץ ושמים"

22.         רבי אהרן הלוי מסטראשלע

אם כבר הזכרנו שני צדיקים, נזכיר עוד צדיק שקשור לחב"ד, שהוא התלמיד המובהק של אדמו"ר הזקן (התלמיד המובהק, ב-ה הידיעה) – רבי אהרן הלוי הורוביץ מהעירה סטראשלע. הוא כתב הרבה ספרים קדושים, חשובים, שמבארים לעומק את ספר התניא קדישא של רבו המובהק, אליו הוא הגיע כנער ואצלו הוא היה שלשים שנה, מגיל 17. הוא כותב בהדגשה שאין לו שום רב אחר, רק בעל התניא. הוא הגיע אליו כאברך צעיר והיה דבוק בו עד סוף ימיו של אדמו"ר הזקן. אז הוא גם נעשה רבי – במקביל לאדמו"רות הבן של אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי.

במסורת החב"דית הרגילה, דרך אדמו"ר האמצעי, הבן, והלאה, מושרים שני ניגונים עמוקים ויפים מאד שלו, מה שמאד ממשיך את ההשתייכות והקשר שלו. יש כל כך הרבה ספרי חסידות בספריה החב"דית שלא כולם מצליחים להגיע לספרים שלו, אבל הם מאד מומלצים – כדאי שכל אחד כן יגיע לספרים שלו. על התניא יש לו שני ספרים חשובים – שערי היחוד והאמונה ושערי עבודה – ועל התורה יש לו את הספרים עבודת הלוי.

23.         הילולת רבי אהרן בשמיני עצרת וחג הגאולה שלו בר"ח כסלו

מתי היארצייט שלו? יש כותבים גם כ"ה תשרי (כך מובא בספר "דבר יום ביומו" בשם מקור אחד, אך עם טעות לגבי שנת ההסתלקות, ראה שם), אבל ברוב המקומות כתוב שהסתלק בשמיני עצרת (כך ב"בית רבי" ועוד, וגם ב"דבר יום ביומו" מובאת דעה זו בשם מקור אחר, אך עם טעות לגבי שם העיירה שלו, ראה שם), כ"ב תשרי, סמוך ונראה לכ"ה. כנראה הקביעה האמתית היא שמיני עצרת, זהו יום ההילולא שלו.

יש לו גם חג הגאולה. כמו שלאדמו"ר הזקן יש בי"ט כסלו, ולאדמו"ר האמצעי יש ב-י' כסלו (יום אחרי ט' כסלו, יום ההולדת שלו, ולשנה הבאה לאחר הגאולה גם יום ההסתלקות שלו). מתי חג הגאולה של רבי אהרן בעל עבודת הלוי? הוא נעצר יחד עם אדמו"ר האמצעי, מי שהיה החברותא שלו כל השנים. גם אדמו"ר הזקן וגם אדמו"ר האמצעי עצמו כותבים שהם היו בבחינת "דורשי יחודך כבבת שמרם" – חברותא של שני "דורשי יחודך". אחר כך הם נפרדו, כל אחד נעשה רבי, והפעם היחידה בה התראו פנים לאחר הסתלקות אדמו"ר הזקן היתה כשישבו יחד בבית הסהר – סימן שבית סהר מסוגל לייחד נשמות...

שניהם נעצרו על אותו דבר, השלטונות ראו בהם סכנה לקיום המדינה ולכן עצרו את שניהם, שני הגדולים האלה, שני מנהיגי חב"ד באותו דור. רבי אהרן השתחרר באופן פלאי – לא נאריך לספר הרבה סיפורים – עשרה ימים לפני אדמו"ר האמצעי, בר"ח כסלו. אם כן, יש לו שני תאריכים חשובים – שמיני עצרת ור"ח כסלו, ההילולא שלו וחג הגאולה שלו.

24.         שני התאריכים מלמדים על קשר עצמי לרבי מליובאוויטש

יש כאן משהו פלאי לגמרי. לא כולם פה בקיאים במסורת החב"דית, אבל יש פה זיקה עצומה ויוצאת מהכלל בין רבי אהרן לרבי של הדור הזה, כי שני התאריכים האלה קשורים לאירוע אחד שקרה לרבי בשנת תשל"ח: בעיצומו של שמיני עצרת, בהקפות, הרבי קבל התקף לב חמור מאד. הפלא הוא שתוך כדי התקף הלב – כאשר היו צריכים לפנות את כל אלפי החסידים שהיו שם, עזרת גברים ועזרת נשים, לתת אויר לנשימה, ואף על פי כן – הרבי רקד יחד עם גיסו, עשה את ההקפה. אחר כך הוא היה מאושפז, לא בבית רפואה אלא בבית, אבל עם כל המכשור של בית הרפואה.

הרפואה של של הרבי היא בבחינת הגאולה שלו. הרי הרבי לא 'זכה' להיות ממש בבית סהר. כל הצדיקים הגדולים, כל המנהיגים, יושבים ממש בבית סהר, זה חלק מהענין. אם לא ישבת בבית סהר צריך לבדוק את הציציות שלך, מה קורה אתך. הרבי לכאורה לא ישב בבית סהר, אבל צריך למצוא משהו מקביל.

כמו שאומרים, למשל, ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" – אז הצדיק הגמור 'אבוד'? אומרים[35] שהוא יכול להגיע לאותו מקום על ידי עמידה בנסיון. כשה' מנסה את הצדיק בנסיון קשה והוא עומד בצדקותו הוא מגיע למקום של בעל תשובה. אותו דבר, מי שלא זכה לבית סהר יש לו עוד דרך להגיע לאותו ענין, וכתוב שהשהות בבית רפואה היא כמו ישיבה בבית הסהר. לכן אצל חסידים אומרים שהיום שהרבי קם ויצא לצבור, אחרי ההתקף החמור שהיה לו, הוא חג הגאולה של הרבי.

מתי חג הגאולה של הרבי? כל חב"דניק יודע שחג הגאולה של הרבי הוא ר"ח כסלו. הוא קבל את ההתקף בעיצומן של הקפות שמיני עצרת והשתחרר מה'כלא' שלו – עם סעודת ההודיה והכל – בר"ח כסלו. אלה בדיוק שני התאריכים של התלמיד המובהק של אדמו"ר הזקן, רבי אהרן מסטראשלע. לא ננסה לפרש מה המשמעות, ורק נאמר שיש פה "על פי שני עדים יקום דבר" לקשר וזיקה פנימית בין הרבי לאותו תלמיד מובהק של בעל התניא.

25.         "בראשית" – בשביל התורה ובשביל ישראל

לכבודו גם נחזור, עם קצת הוספות, על תורה שלו על "בראשית ברא אלהים" הקשורה גם ל"אלה תולדות השמים והארץ... ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" – תורה על כל מהלך פרשת השבוע. כמו שכבר אמרנו, איך שאדם מעמיד את עצמו בשבת בראשית כך הולך לו כל השנה. הכוונה איך הוא מעמיד את עצמו במוסר ההשכל של הפרשה, בהבנה מה אומר "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ומה אומר "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים".

למה ה' פתח את התורה שלו ב-ב רבתי? "בראשית ברא אלהים". רש"י רומז בביאור שלו שה-ב היא בשביל שני דברים, הגם שחז"ל אומרים[36] הרבה דברים שנקראו "ראשית" שעבורם ה' ברא את העולם. אבל רש"י, מתוך כל מה שכתוב בחז"ל "בשביל..." – הרבה דברים שנקראו בתנ"ך "ראשית" – מביא רק שנים עיקריים, התורה וישראל.

על התורה כתוב "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז" התורה היא "ראשית דרכו" של הקב"ה, ובשבילה ה' ברא את העולם. צריך להבין מה הכוונה "בשביל התורה" הרי התורה היא קדומה, אבל בשבילה צריך לברוא את העולם. דבר שני שמן הסתם קשור, כי אין קיום התורה בלי ישראל ואין יחוד של ישראל בלי התורה, אך בכל אופן הם מובאים כשני דברים בשביל ישראל ה' ברא את העולם. מאין לומדים? כתוב בתחלת ירמיהו "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתֹה".

ישראל הם ראשית התבואה של ה'. התורה היא ראשית דרכו של ה'. מהי תבואה? אתה זורע ומשהו צומח. כמו שאמרנו קודם על האמת, כאשר ה' משליך את האמת ארצה הוא בעצם זורע את הזרע שלה בארץ, והוא עתיד לצמוח. אנחנו, עם ישראל, ה"ראשית תבואתה" של ה'.

26.         שמים וארץ – תורה וישראל

כמו שנסביר, מהתורה של רבי אהרן יוצא שאם התורה קודמת לישראל זאת אומרת שהשמים קודמים לארץ. בכל הפירושים שאמרנו עד עכשיו הארץ היתה קשורה לעם ישראל, רק שבפירוש הראשון (של הקדושת לוי) השמים היו המלאכים, ובפירוש השני (של החתם סופר) השמים היו משטר השמים, הכוכבים, והסברנו שבעצם הכוונה למי שמפעיל אותם, כי הם כלום בפני עצמם, וה' מפעיל אותם.

אבל יש עוד פירוש ל"השמים" – התורה, תורה מן השמים. אם כן, היחס בין שמים לארץ הוא יחס בין התורה לישראל. אם כתוב שמים לפני הארץ, כפי שהוא ברוב רובי המקומות בתנ"ך, זאת אומרת שהתורה קודמת לישראל. מה הכוונה קודמת? שהתורה משפיעה לעם ישראל, כמו שאמרנו קודם שאין ישראל בלי תורה. הקשר העצמי של ישראל לתורה רמוז גם במלה ישראל, ראשי תיבות "יש ששים ריבוא אותיות לתורה", כידוע הרמז מבעל מגלה עמוקות[37] (מגדולי המקובלים, שמובא בכתר שם טוב).

אבל יש פעמיים "ארץ ושמים" – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", "הודו על ארץ ושמים" – שאזי ישראל קודמים לתורה. קדימת ישראל לתורה גם תואמת מאמר חז"ל מפורסם, ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"לו – גם לתורה הקדומה – אחרי ההתלבטות מי קודם, התורה או ישראל[38]. היעוד המשיחי הוא שתתגלה הקדימה של ארץ לשמים, הקדימה של עם ישראל לתורה. עם ישראל הוא "ארץ חפץ"[39] והתורה היא "תורה מן השמים"[40].

27.         קדימת התורה לישראל וקדימת ישראל לתורה

אם כן, יחסית הסיפור הראשון של מעשה בראשית, הפותח "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – שמים קודמים לארץ – הוא סיפור של תורה, המקדים את השמים-התורה לארץ. "בראשית ברא אלהים" – בשביל התורה. הסיפור הראשון הוא כדעת בית שמאי[41] ש"שמים קדמו", "דעת תורה". ואילו כל הסיפור השני – כולל חטא אדם הראשון וכל התוצאה שלו – הוא סיפור של קדימת ישראל לתורה, "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", ארץ לפני שמים, כדעת בית הללמא ש"ארץ קדמה".

איך רואים זאת? מה הרמז? נתבונן בראשי התיבות של חמש המלים הראשונות בסיפור השני: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"[42]. איזו מלה אפשר לעשות מראשי התיבות? תבואה. אם נשים לב, המלה תבואה מורכבת בדיוק מאותן אותיות של המלה "ואהבת". בספר התניא[43] כתוב ש"ואהבת" עולה פעמיים אור, ואור שוה אין סוף, כלומר "ואהבת" שוה אור אין סוף – זו מצוה שנתנה לעם ישראל.

תבואה רומזת לישראל שנקראו "ראשית תבואתה" של הקב"ה – רמז מובהק שה"ראשית תבואתה" קשור בעיקר לסיפור השני, בו הסדר הוא "ארץ ושמים", ארץ-ישראל לפני התורה. איך זוכים להיות תבואתו של ה'? על ידי שמקיימים "ואהבת" – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" וגם ובעיקר "ואהבת לרעך כמוך". על ידי "ואהבת" – אהבת ישראל ואהבת ה' – זוכים להיות תבואה של ה', ואז זוכים ל"ארץ ושמים", שהארץ קודמת.

בעל עבודת הלוי רומז שהשמים והארץ שייכים לאות ב רבתי של בראשית, הרומזת לשמים וארץ, וגם לכך שהכל נברא בשביל שני דברים, שגם הם כנגד ארץ ושמים, ישראל והתורה.

28.         "אסתכל באורייתא" ו"במי נמלך"

הוא מקשר את הענין גם למאמרי חז"ל בקשר לבריאה: כתוב "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[44] – התורה היא תכנית העבודה לפיה ה' ברא את העולם[45]. אבל כתוב גם "במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים"[46] – ה' נמלך אם כן או לא לברוא את העולם, ובמי הוא נמלך? בנשמות הצדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ". ה' מתייעץ אתנו אם בכלל ללכת על הבריאה.

אם כן, מה הסדר ההגיוני של שני המאמרים האלה? על ישראל כתוב "במי נמלך" ועל התורה "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – מה קודם? קודם צריך להחליט. כמו אדם שמתלבט אם ללכת על משהו או לא – כן לבנות או לא לבנות, כן לרכוש את הקרקע או לא – קודם כל צריך להחליט, ואחרי ההחלטה צריך לבצע לפי תכנית עבודה. לכן פשוט שהסדר ההגיוני הוא קודם "במי נמלך".

ה' נמלך אם בכלל לברוא את העולם, וכאשר עם ישראל אומרים לקב"ה 'לך על זה' – הקב"ה מקבל את ה"עצה טובה קא משמע לן" של היהודים. אנחנו נתנו את העצה, ולכן אנחנו צריכים גם לשאת באחריות – אנחנו אשמים[47] בכל המצב. ה' אומר – אני בכלל לא ידעתי אם לברוא, אתם אמרתם שכן. אחרי שעם ישראל אומרים לקב"ה לברוא את העולם, יש כבר מוכנה במגירה תכנית.

יש פה מעגל. אחר כך, בפועל "אסתכל באורייתא וברא עלמא", אבל התכנית הזו היתה גם קודם. עוד לפני שהוא נמלך היתה לו תכנית מגירה, התורה, שהיא השעשועים העצמיים של ה', "שעשועים יום יום", אבל הוא לא ידע אם באמת להשתמש בשעשוע שלו, אם ליישם אותו בפועל. אז מצד אחד אני אומר ש"במי נמלך" קודם לפעולה של "אסתכל באורייתא וברא עלמא", אך מצד שני איני אומר ש"במי נמלך" קודם לתורה עצמה, כי התורה עצמה – התכנית – בהחלט יכלה להיות עוד לפני ה"במי נמלך".

לכן עדיין לא מוכרע מי בעצם קודם למי, עד שבאים חז"ל ואומרים ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", גם לתורה הקדומה, גם לתכנית המגירה. בכל אופן, יש כאן שני דברים – התורה וישראל, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".

29.         פשוט בתכלית הפשיטות ושלמותא דכולא

כל מה שאמרנו עד כה הוא עוד לא עומק של חסידות. מה שהיה עד כה הוא דרוש נאה, אך רבי אהרן רוצה ללמד אותנו חסידות, דרך בעבודת ה'. הוא אומר שהקב"ה בכבודו ובעצמו הוא "פשוט בתכלית הפשיטות" – כך הביטוי בחסידות (ואצלו ובשאר ספרי דא"ח בא בר"ת פבתה"פ, ר"ת "פשוט בתכלית הפשיטות", ר"ת נחמד שעולה בגימטריא שניאור, שמו הראשון והעיקרי של אדמו"ר הזקן, ודוק[48]).

כשאומרים שהקב"ה הוא פשוט בתכלית הפשיטות, הכוונה היא שאין שם שום דבר, שום הרכב, אין עוד שום דבר מלבדו. הוא לא מורכב, כמו שמסביר הרמב"ם[49]. היות שהוא לא מורכב משום דבר, אזי בקבלה הלשון היא שאין לו לא דרגין ולא סטרין ולא גוונין – הוא פשוט בתכלית הפשיטות, וזהו.

אבל מצד שני, יש ביטוי על הקב"ה, שחוזר לרוב בספר הזהר, שהוא "שלמותא דכולא" (שלמות הכל[50]). לפעמים כתוב שהוא "כל יכול וכוללם יחד". כשאומרים שהוא שלמות הכל הכוונה שכמה שהוא פשוט בתכלית הפשיטות ואין לו שום דרגין ושום סטרין ושום גוונין כלל וכלל, בכל זאת, באופן פרדוקסלי – זה נקרא פלא – הוא בורא את העולם, זה הפלא העליון.

בבריאת העולם הוא בורא עצמים עד אין ספור, שכל אחד מרגיש את עצמו נפרד מה', כל אחד הוא בחינת דרגין וסטרין וגוונין, דבר נפרד בפני עצמו, ובסופו של דבר – אחרי כל הבריאה הזו – הפלא הוא (לא רק שבורא, אלא) שאחרי שהוא בורא האמת נשארת על כנה לגמרי ש"אין עוד מלבדו". זה הפלא.

30.         גילוי ה"אין עוד מלבדו" בתוך כל הבריאה על ידי התורה ועל ידי ישראל

במעשה בראשית מתגלה איך הקב"ה הוא שלמותא דכולא, וזהו הטעם העמוק, הפנימי, למה ה' ברא את העולם. שלמות הכל היא רק לאחר שיש ריבוי דברים נפרדים למראית עין, ומתגלה בתוכם שאפס בלעדיו ואין עוד מלבדו באמת. מי מגלה זאת? כאן יש ממש חזרה לתורה של הברדיטשובר שאמרנו בהתחלה: האדם שהגיע לדרגת אין הוא המגלה את שלמות הכל של ה', ולא רק לעצמו אלא לכל מעשה בראשית, והיינו שבכל מעשה בראשית נשארת הרגשת ה"טרם" – ה"טרם יהיה בארץ" וה"טרם יצמח", ה"עדיין לא".

רש"י קודם כותב שכל "טרם" בתנ"ך הוא "עוד לא", אחר כך, בהמשך הפירוש, הוא אומר "עדיין לא". המלה עוד שוה פ ואם נחבר ל-לאעוד לא – יהיה פלא. כל טרם הוא פלא, ומה הפלא? שהכל טרם, עומד על פני הקרקע ועדיין גארנישט, למה? כי "אין עוד מלבדו".

כדי לגלות את השלמותא דכולא של הקב"ה הוא משתמש בשני דברים – התורה וישראל. התורה נמשלה למים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך בלי להשתנות במהותן – אלה אותם מים, רק שהם יורדים ממקום גבוה למקום נמוך. הירידה של התורה מביאה את הפשוט בתכלית הפשיטות מלמעלה למטה, כמו חתן שנוחת ויורד ממעלה למטה לתוך המציאות. אבל ישראל מעלים את היש לשרש שלו בדרך מלמטה למעלה, מכשירים ומאפשרים ליש להכיר באמת הזו, שאף על פי שאתה קיים – צריך לפקוח את העינים (כמו שהרבי אומר שצריך לפקוח עינים ולראות משיח) ולראות ש"אין עוד מלבדו". כל מה שנמצא כאן, כל האנשים והכסאות והשלחנות וכל הציוד וארון הקדש וספר תורה – הכל נמצא, אבל "אין עוד מלבדו". לשם כך ה' ברא את העולם, שנגיע לכך – זו בחינת משיח, כפי שאמרנו קודם.

כדי לחבר זאת למציאות צריך את התורה ועם ישראל. צריך את התורה מן השמים, שהיא המשכה של גילוי השלמות של הקב"ה, שתומשך כמים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך לתוך המציאות ממש, וצריך את ישראל להרים את כל המציאות של כל העולמות כדי שתוכל לקבל את הגילוי הזה.

31.         "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"

כתוב "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" – ה' הוא המקום של העולם והעולם אינו המקום שלו. מה הפירוש? הוא מפרש מאד יפה: הוא אומר שאם יש רב ותלמיד, והרב רוצה להשפיע חכמה, ללמד חכמה לתלמיד שלו, הוא חייב לצמצם את שכלו כדי למצוא את המלים המתאימות, את השכל המתאים לתלמיד. אז הוא מעביר את אור השכל, והתלמיד מקבל אותו בתוך הכלים שלו, בתוך השכל שלו. מי שמקבל נקרא המקום – הכלי שמקבל לתוכו את האור שמשדרים ומקרינים לתוכו נקרא מקום.

מה זאת אומרת "ואין העולם מקומו"? ה' רוצה שהעולם יקבל אותו – דירה בתחתונים – שהעולם יקבל את המודעות של "אין עוד מלבדו". איך הוא מקבל זאת? הרי "אין העולם מקומו". אם אתה אומר שהעולם הוא מקומו, שהוא הכלי לקבל את הגילוי, אתה חוטא למטרה, כי הרי כל הגילוי הוא שהעולם בסופו של דבר הוא אין ואפס, שאין בלתו. לכן "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" לקבל אותו, כי אם אתה אומר שהעולם הוא מקומו, לקבל אותו, אתה מפריד בין העולם לה'. שוב, אתה חוטא ומחטיא את כל מטרת בריאת העולם.

32.         י – פשוט בתכלית הפשיטות; ה עילאה – שלמותא דכולא

ממה שדובר עד כה יוצא לנו מבנה פנימי. הוא לא מסביר כך, אבל אנחנו אוהבים לסדר מושגים ולתת להם מבנה פשוט קבלי, והמבנה הכי פשוט הוא מבנה של שם הוי', "יהללו את שם הוי' כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים". שם הוי', י-ה-ו-ה, מתחיל משתי אותיות י-ה שעל ידן ה' ברא שני עולמות.

אמרנו קודם שהיחס של "מה פעל" הוא יחס של א-ד, אבל יחד "מה פעל" עולה ה"פ מה – 225, שעולה יה ברבוע, הרמוז בפסוק "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", יה פעמים יה.

מה ה-יה בתורה של בעל ההילולא של שמיני עצרת (שכאן בארץ היא גם שמחת תורה, כ"ב תשרי)? ה-י היינו מה שה' כנקודה פשוט בתכלית הפשיטות. אנחנו עושים כעת התבוננות מובנית, חב"דית, טהורה ועמוקה. קודם צריך לדעת את הנקודה ולהתקשר אליה, והנקודה היא ה-י של שם הוי' – שה' הוא פשוט בתכלית הפשיטות.

אחר כך יש את ה-ה של שם הוי' – רק יה הם שם בפני עצמו, והם יחד "הנסתרֹת להוי' אלהינו" (שהם אלפים שנה לפני בריאת העולם) – שבהתבוננות שלנו היא מה שה' בעצמו הוא "שלמותא דכולא", הוא שלמות הכל.

אמרנו שיש עוד ביטוי לענין – "כל יכול וכוללם יחד". לכן כל מה שנברא אחר כך הוא "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". מי אמר זאת? דוד המלך. על שם הפסוק הזה אומרים חז"ל "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". ה"תן לו משלו וכו'" הוא מה שישראל מרימים את המציאות מלמטה להיות "הוא מקומו של עולם", לקרב את הכל לתוך עצמו, ל"אין עוד מלבדו".

אז יש י-ה, שתי בחינות של ה', כבר מתחיל להיות פלא – דבר והיפוכו. מצד אחד אני אומר שהוא פשוט בתכלית הפשיטות, אין לו שום דרגין ושום סטרין ושום גוונין – כלום – ומצד שני אני אומר שהוא שלמות הכל.

33.         ו – תורה; ה תתאה – ישראל

וה הם "בראשית" – ב-ראשית – בשביל התורה ובשביל ישראל. כדי להמשיך ולהמחיש זאת בעולם שה' ברא לכבודו צריך את התורה מן השמים, שמורידה את המוחין של "פשוט בתכלית הפשיטות" ואת ההתגלות של "שלמותא דכולא" לתוך המציאות התחתונה.

התורה כאן היא ה-ו, עמודא דאמצעיתא, עמוד התורה, שמלא דרגין וסטרין וגוונין כמו ספירת התפארת. עמוד התורה מוריד את התודעה של פשוט בתכלית הפשיטות ושלמותא דכולא לתוך המציאות, כמים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, החל ממי החסד, כמו שאמרנו בתפלת הגשם (בשמיני עצרת, הילולת רבי אהרן), "זכור אב נמשך אחריך כמים". מתפללים על גשם, שענינו הגשמה. מהי הגשמה? יש הגשמת האלקות לגריעותא, אם חלילה הופכים את ה' לגשם, חושבים שהוא לא פשוט בתכלית הפשיטות – זו כפירה ר"ל. אבל איזו הגשמה, איזה מוריד הגשם, ה' רוצה? שבתוך כל המציאות שברא לכבודו יתגלה ויתגשם ש"אין עוד מלבדו". זה הגשם שלו, "גשם נדבות תניף אלהים" (שהוא הוא טל תחיה, ההגשמה של תחית המתים). זו התורה, ה-ו של שם הוי' במבנה כאן.

יש את ישראל – כנסת ישראל, פנימיות המלכות, ה תתאה של שם הוי' – מה שאנחנו מרימים את המציאות לשרשה, לשלמותא דכולא. יחסית, התורה – ה-ו כאן – מורידה בעיקר את ה-י, פשיטות ה', ואילו ישראל מרימים את המציאות הנבראת, ה תתאה, לשרשה ב-ה עילאה, שלמותא דכולא.  

ולסיכום:

י   פשוט בתכלית הפשיטות

ה   שלמותא דכולא

ו   תורה

ה   ישראל

אם כן, יש פה התבוננות יסודית – יסוד היסודות, מה שנקרא אצלנו 'שיעור ראשון בחסידות', המיוסד על המאמר הראשון בספר "עבודת הלוי" (רק נקודה ממנו שניסינו לפשט ולעשות קלה להבנה, לפי ערכנו).

34.         ישראל – יש רלא שערים

לפני שנמשיך עוד שלב, איך אפשר לקחת כזו התבוננות ולשייך אותה לתורת הנפש? לתיקון הנפש? התורה מורידה את האין. י ו-ה בשם ה' הם יחסית אין ויש. מה שה' פשוט בתכלית הפשיטות הוא האין האמתי ומה שה' הוא שלמותא דכולא הוא היש האמתי של ה'. התורה אוחזת בעיקר באין האמתי ומורידה אותו לתוך היש הנברא, ואילו ישראל מרימים את היש הנברא ליש האמתי, מקורו ושרשו. איך עושים את ההעלאה? על ידי קיום מצוות התורה.

גם היחס בין ו ל-ה תתאה הוא אין-יש. גם ה-ו וה-ה כאן הם אין-יש, ובדרגה של הגשמה – התורה היא הגשמת האין וישראל הם הגשמת היש. יש אפילו רמז שישראל אותיות יש רלא – כמו ש"יש ששים רבוא אותיות לתורה" כך רומזים גם ל-יש רלא. רלא הם כל שערי לשון הקדש – יש כב אותיות ויש רלא צמדים של שתי אותיות שונות, כאשר כל שער הוא המקור, הטרם, של שרשים רבים. כל לשון הקדש, האותיות בהן נבראו כל הנמצאים, כל הנבראים, נקראות בשרש רלא שערים בספר יצירה. ישראל רומז ל-יש רלא – רמז המובא בספרי הקבלה והחסידות. ושוב, ישראל מרימים את כל הבריאה לשרשה בשלמותא דכולא.

35.         אין נפשי ללא תורה – חרדות

שאלנו איך אפשר לתת לזה איזה פירוש בנפש, בתיקון הנפש. מהו ישראל, יהודי? כדי להיות באמת ישראל צריך להיות במודעות ש"יש ששים ריבוא אותיות לתורה" ואני אחת מהן. אבל יהודי שאין לו עדיין מודעות זו – אין לו תורה בינתים, אין לו מודעות של הזיקה שלו לתורה – הוא יש שחסר לו האין, האין אצלו לא תקף, לא עובד. מה קורה כשהאין הוא תוהי? היש אצלו נמצא, זה 'אני', אבל האין שלו לא מנותב ומתוקן – אין לו תורה. התורה באה לתקן את האין של הנשמה שלך, להמשיך אותו בצורה מסודרת – תיקון הוא סדר. מה קורה אצלו?

ליהודי יש נשמה אלקית, והוא מאד-מאד רגיש. מה קורה ליהודי שיש לו זיקה לאין אבל אין לו תורה כדי לתקן את חלק האין שלו? יש לו חרדות. כל בעיה נפשית ששמה חרדה היא ביטוי של אין ללא צורה, ללא תיקון, אין של תהו. "והארץ היתה תהו ובהו". אם האין שלך לא בסדר – יש לך אין, אבל הוא לא מתוקן – הוא הופך לבעיה נפשית. כל הבעיות הנפשיות הן אצל יהודים, כל בתי הרפואה לנפש, שה' יעזור וירפא. כתוב שהפעולה הראשונה של המשיח היא להכנס לבתי הרפואה האלה ולרפא את כל מי שנמצא שם (כולל המטפלים), כך אמרו צדיקים.

יש חרדות ויש יאוש ודכאון. החרדות הן שהאין לא מוצא את המוצא, את התיקון שלו, שהוא התורה. איך אני יודע זאת? מאיפה הרעיון הזה בא? מפסוק שהוא ביטוי מוכר – "פחד יצחק". דוד המלך אומר בתהלים "לולי תורתך שעשֻעי אז אבדתי בעניי". על יצחק אבינו כתוב שעבד את ה' עם מדת הפחד, אבל ה"פחד יצחק" – הפחד הופך לצחוק ושעשוע[51]. פחד הוא חרדה והשעשוע הוא התורה, כמו שדוד המלך אומר "לולי תורתך שעשֻעי אז אבדתי בעניי".

התורה אומרת על עצמה "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשֻעים יום יום משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו ושעשֻעי את בני אדם". במילים קצרות, פשוטות, מי שיש לו חרדה – לא מצא את חלקו בתורה. החרדה היא סממן משקף שאין לו את השעשוע, הרישא דאין שהזכרנו קודם, התענוג האלקי מהתורה, מחלק התורה ששייך לשרש נשמתו. אם הוא ימצא, ברגע שהוא ימצא, את שעשוע התורה ששייך אצלו – הוא ימתיק את החרדה שלו.

36.         יש נפשי ללא הזדהות עם עם ישראל – יאוש ודכאון

מה ההיפך? מישהו שהיש שלו לקוי בחסר ולא מתוקן. מה נשאר? מה יש לו? יש לא מתוקן הוא גאוה, הבעיה של המלכות, כמו מלכי התהו שכל אחד מהם אמר "אנא אמלוך". מה הביטוי של גאוה? כתוב[52] שכמו שני צדדים של אותו מטבע, הגאוה מתבטאת בסופו של דבר בבעיה נפשית של דכאון (על אף שנראה בדיוק ההיפך). מי שיש לו גאוה – היא הופכת אצלו לדכאון בנפש, עצבות, יאוש.

מה התיקון שלו? הזדהות עם עם ישראלנב, חבור ובירור של "ראשית תבואתה", תבואה אותיות ואהבת, כאשר עיקר ה"ואהבת" הוא הכלל הגדול בתורה של "ואהבת לרעך כמוך". עד כאן מאמר מוסגר, המלמד שיש לקחת את התורה ולתקן את השמים-האין של כל יהודי, וצריך גם לתקן את היש שלו על ידי הזדהותו עם כלל ישראל. כאשר היש של יהודי מתוקן – הוא יהיה מסוגל להחזיר את כל היש הנברא, החל מעצמו וכלה בכל העולם, למקורו בשלמותא דכולא. עד כאן התבוננות אחת על פי תורת בעל ההילולא של שמיני עצרת.

37.       ד. מדרגות של התקשרות לצדיק

38.         התקשרות לצדיק – לעצמיותו או לתורתו?

נעשה עוד התבוננות של י-ה-ו-ה ובה נסיים הערב: בין רבי אהרן מסטראשלע לאדמו"ר האמצעי היו כמה מחלוקות בעבודת ה', וכתוב שאחת מהן היתה לגבי ההתקשרות לצדיק. הקשר לצדיק הוא נושא הכי חשוב ופנימי ועצמי, גם בחב"ד וגם בברסלב וגם בכל תנועת החסידות. השאלה היא האם הקשר הוא בעצם לאישיות שלו, לעצם שלו, לצדיק, לישראל שבו, או שעיקר ההתקשרות לצדיק היא לתורה שלו. הרי צדיק אמת שבכל דור ודור מגלה תורה חדשה – זה הסימן של צדיק אמת, "אין אמת אלא תורה". "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" – יש משה בכל דור, שהוא גם המשיח שבדור. משה גלה תורה חדשה שלא שמעה אוזן קודם, וגם על משיח כתוב שיגלה תורה חדשה. מהי ההתקשרות העיקרית לצדיק?

39.         קשר לה' דרך התורה וקשר ישיר לה' בתשובה

אפשר אולי ללמוד מאיך שמתקשרים לה': כתוב בזהר ש"תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל אורייתא וקוב"ה, ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא אתקשרא בקוב"ה" יש את התורה שקשורה לה', התורה שה' מגלה, ובפשט הזהר כתוב שעל ידי התורה אני מתקשר לה' – לשם כך יש תורה.

אבל, ידועה השאלה של הרבי[53] – שהוא שואל ומתרץ – שהלשון היא "תלת קשרין", שלשה קשרים, אבל לכאורה יש רק שני קשרים, הקשר של ישראל לתורה והקשר של התורה לה'. לכן מסביר הרבי – אחד מהווארטים הכי חשובים שלו – שיש קשר ישיר בין ישראל לקב"ה. יש כלל ויש יוצא מהכלל. הכלל הוא שצריך להתקשר לקב"ה דרך התורה, אבל היוצא מהכלל – כמו שהרבי אמר באידיש 'יתכן שאתה יוצא מהכלל' – שיש אפשרות להתקשר ישירות לקב"ה גם בלי תורה. מה הכוונה? אני ממליץ למישהו להתקשר בלי תורה?! חלילה וחס! אבל יש מי שחטא ועבר את הדרך של כל התורה ואז הוא קרוב להתייאש, מרים ידים, נדמה לו שאין לו תקוה – כך הוא מדמה בדמיון שוא ושקר. אז אומרים לו – אתה יכול בשעתא חדא וברגעא חדא[54], בשניה אחת לפני שאתה מקיים את כל המצוות, להתקשר לעצמותו יתברך, כי לך יש "חלק אלו-ה ממעל ממש" ויש לך קשר ישיר לה'. אם תתקשר ישירות לה' אחר כך תבוא בע"ה לקיים את כל התורה כולה. כך כתוב גם בפרק גל – "גל עיני" – של התניא, שלפעמים כל המצוות כבדות על האדם, ואז צריך להתקשר לה' רק דרך אמונה, "וצדיק באמונתו יחיה", ואז יוכל להתקשר לה' ולקבל את עול כל המצוות. כעת הוא בגדר מת, אבל על ידי אמונה – "וצדיק באמונתו יחיה" – הוא קם לתחיה ממש. התשובה הזו היא הקשר השלישי, הבלתי-אמצעי, של כל יהודי ישירות לעצמותו יתברך.

כך לגבי הקב"ה, שהכלל הוא שמתקשרים אליו דרך התורה, ובעל התשובה הוא היוצא מן הכלל (וכמו שנאמר על משיח, דאתא לאתבא צדיקיא בתיובתא, שהוא "קיסר"[55] דהיינו "יוצא דופן"[56]). סימן שבדור שלנו אולי יש יותר יוצאים מן הכלל מאשר כללים – הכלל הוא צדיק והיוצא מהכלל הוא בעל תשובה[57] – איך שה' חותר לו חתירה מתחת לכסא הכבוד, פושט לו את יד ימינו כביכול ונותן לו אפשרות להתקשר אליו באופן בלתי אמצעי, ממציא לו קשר מיוחד שעוקף את כל הכללים.

40.         הצדיק – עצם נקודת ישראל – פשוט בתכלית הפשיטות

נחזור לצדיק: איך מתקשרים לצדיק? דרך התורה שלו או שיש קשר ישיר לצדיק? לכאורה צריך לומר אותו דבר, שהכלל הוא שמתקשרים לצדיק – אוחזים בו ומתקשרים אליו, ובסוף מתקשרים ממש, מגיעים לעצמותו ממש – דרך התורה שלו. אני אוחז בתורה, היא בית היד עבורי. אבל יש גם יוצאים מן הכלל, מצב יוצא מהכלל שבדורות האחרונים לביאת משיח אולי הופך להיות יותר כללי ונפוץ מהכלל, שנדבקים ישירות בצדיק עצמו. איני רוצה לומר באישיות או באופי של הצדיק, כי יותר דק מזה, הנקודה שגם הצדיק הוא "פשוט בתכלית הפשיטות".

כתוב ששם הוי' הוא "חותם המתהפך". קודם הסברנו שה-י היא תכלית הפשיטות, ה ראשונה שלמותא דכולא, ו התורה ו-ה ישראל[58]. "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" אומר ששרש ה תתאה הוא למעלה מה-ו. אפשר לומר ששרש ה תתאה, שרש המלכות, הוא ברדל"א, פנימיות הכתר, אבל רק בשם הוי' כחותם המתהפך – "הוי' בחכמה [י] יסד ארץ [ה תתאה] כונן שמים [ו] בתבונה [ה עילאה]". קודם אמרנו שהכח של ישראל הוא להעלות את הבריאה לשרשה, ה תתאה ל-ה עילאה – זו עבודת ישראל, אבל מי הוא היהודי בעצמו? השרש שלו ב-י, פשיטות בתכלית, בלי דרגות וגוונים (וכמאמר מורנו הבעל שם טוב זי"ע שיהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות, ועל כל יהודי לגלות את ה'יהודי פשוט' שבו, בפרט בזמן התפלה, וכידוע שצריך להתפלל "לדעת זה התינוק") – אסור לתת ליהודים גוונים.

לעומת זאת, השרש של התורה, עם כל הגוונים, היא באמת מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. לכך קוראים חותם המתהפך.

41.         התקשרות לעצמות הצדיק – רק דרך תורתו או גם באופן ישיר?

אומרים – צריך לחפש את המקור בספריו, אבל כך כתוב אודותיו – שרבי אהרן מסטראשלע יותר נקט שהאחיזה שלי בצדיק היא בעיקר בתורה שלו. לעומת זאת, במסורת החב"דית, מאדמו"ר האמצעי ועד היום הזה, המסורת היא שהצדיק הוא לא התורה וצריך להגיע אליו ישירות. לא שאיני לומד את תורתו – אני חייב ללמוד – אבל עיקר ההתקשרות שלי היא לא לתורתו אלא לו, לעצמותו של הצדיק.

אם כך, רבי אהרן אומר שלא כך? שהוא רק תלמיד חכם שאוהב ללמוד תורה, תורת החסידות? לא, כמו שאמרנו קודם, "תלת קשרין" – הוא גם רוצה להגיע לעצמות הצדיק.

אמרנו ששרש התורה הוא ה עילאה, ואילו שרש העצם הוא י, חכמה, פשיטות (כמו שכתוב בתניא[59], בשם הרב המגיד, ששם מתלבש אחד האמת). הסברה של רבי אהרן היא שאי אפשר להגיע לנקודה, לפשוט בתכלית הפשיטות של הצדיק, לא דרך התורה שלו. אדרבא, מי שמנסה ללכת "בדרך הקצרה" אל עצמות נקודת הצדיק עלול להתקע באיך שהצדיק נראה, בכריזמה שלו (מכל גדולי החסידות היה רבי אהרן בעל כריזמה אדיר, כמסופר ברשימות של אדמו"ר הריי"ץ) – זו הגשמה שלילית. איני שואף לאופי של הצדיק, לאישיות שלו, גם לא לדעות שלו (כמו מי שבוחר ומתקשר לרב בגלל שדעותיו תואמות את הדעות שלו – סוף כל סוף מצאתי רב ימני כמוני וכיוצא בזה), אלא לעצם שלו. "זאת הפעם עצם מעצמי", אבל העצם היא פשוטה לגמרי.

איך אתה יכול להגיע לעצם שלו? רק דרך התורה שלו (אמנם התורה מלבישה את הדעות ונותנת להן ביטוי, אך שרש הלבוש גבוה מהמתלבש בתוכו ולכן דרך התורה החדשה שמשמיע הצדיק אפשר לשער מרחוק לא רק את דעותיו המשתמעות בתורותיו אלא את עצמותו ממש, הפשיטות שלו, שמופשט באמת מכל דעה ומדה – לאו איהו מכל אלין מדות כלל). ואילו הסברה האחרת – שהיא בעצם השיטה החב"דית הרגילה – אומרת שאפשר להגיע ישירות (על ידי מסירות נפש באמת) להיות מקושר לעצם של הצדיק. יש הרבה השלכות לענין ואין כאן המקום להאריך.

42.         התקשרות לצדיק ולתורתו והפצת תורתו ופעולתו בעולם

כעת רוצים להסביר, כמובן, בצורה של "אלו ואלו דברי אלהים חיים", כמו שאמרנו קודם שיש את הכלל של צדיק ואת היוצא מן הכלל של הבעל תשובה בענין ה"תלת קשרין". רצינו להתבונן בעוד י-ה-ו-ה חשוב, ובכך לסיים: יש את הצדיק, משה רבינו שבדור, שהעצם שלו פשוט בתכלית הפשיטות כפי שלמדנו כעת, ולא צריך ליחס אליו שום קוי אופי – זה חוטא למטרה, הגשמה שלילית.

אבל יש את התורה שלו, ה עילאה, ה"שלמותא דכולא" שלו – שם יש במה להאחז, היות שהיא בגדר יש ולא אין, ולכן חייבים להאחז באותו יש ודרכו להגיע לנקודת העצם שלו, לאין שלו. חזקה שהצדיק מכניס את עצמותו בתורתו, כמו שהקב"ה מכניס את כל עצמותו בתוך התורה – אנכי ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית". כך כתוב על משה רבינו, ובכך מגיעים מתורת הצדיק לעצמות הצדיק.

אם כן, יש לנו יה של הצדיק – את מה שבהתבוננות הקודמת היה וה (תורה וישראל) העלינו ל-יה בסוד "חותם המתהפך". מה הם ה-ו וה-ה? שוב, יש צדיק (י) ויש התורה (ה עילאה), מהי ה-ו? פעולת הפצת התורה שלו בעולם, הרבה מאד באמצעות ובעזרת תלמידיו המובהקים, שמקדישים את כל חייהם להפצת תורתו. זה כלל גדול, גם בחב"ד וגם בברסלב – רבי נחמן אמר בפירוש לתלמידיו שכל הענין שלכם לדורי דורות הוא להפיץ את התורה שלי. מי שלוקח את ה-ה עילאה של הצדיק וממשיך למטה – גם מתרגם לשפות שונות, לכל האנשים בעולם – הוא ה-ו.

מהי ה תתאה? אמרנו שהתכל'ס של היהודי, לשמו ה' שם את היהודי בעולם, הוא לשנות את המציאות. אנו חוזרים למה שאמרנו בתחלה, שהתכל'ס של ישראל היא להרים את היש הנברא שיכיל את שרשו – מה שה' באופן פלאי, אף שהוא פשוט בתכלית הפשיטות, הוא-הוא שלמותא דכולא. במילים פשוטות, ה-ה תתאה של ההתבוננות משלימה את פעולת תורת הצדיק על המציאות, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". יפה מאד שמדפיסים ספרים בכל מיני גדלים ומפיצים ברבבות ומליונים, אבל צריך תכל'ס – התכלית היא המלכות.

גם בתורה שלמדנו מרבי לוי יצחק מברדיטשוב – נעוץ סופן בתחלתן – הוא אמר בתחלה שבכל התורה כולה "תולדות" הם תכל'ס, התכלית של כל דבר היא התולדות שלו. אחרי שבעת ימי בראשית כתוב "אלה תולדות השמים והארץ" – מה התכל'ס של כל מה שהיה כתוב קודם? "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". אז מה התכל'ס של הכל? "הוא מקומו של עולם".

שהוא יהיה מקומו של עולם, לקבל הכל בתוכו –לפקוח את העינים הגשמיות ולראות, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר" – שאין עוד מלבדו. זו פעולת הפצת התורה, ובלעדיה למה היא שוה? פעולת התורה היא להגיע למלכות, להרים את כל העולם להיות כלי לה', וזו ה תתאה.

43.         סוד הוי' בהתקשרות לצדיק

שוב, יש כאן עוד מבנה בסיסי – 'שיעור ראשון בחסידות':

י   צדיק (פשוט בתכלית הפשיטות)

ה   תורת הצדיק

ו   הפצת תורת הצדיק

ה   תיקון המציאות בפועל ממש על ידי הפצת תורת הצדיק חוצה

יש צדיק, משה שבכל דור, "כי מן המים משיתהו", ובעצם היינו כל יהודי שיש בו נקודת צדיק, ששרשה הוא בחכמה (כמבואר בפרק ב בתניא שזו נקודת העצם של כל יהודי). אחר כך יש תורה – תורה חדשה, אחרת הוא לא משה רבינו, לא משיח. יש את תפקיד כל המקושרים לצדיק – לקחת את התורה ולהפיץ שיגיע חוצה, לחוצה שאין חוצה חוצה הימנו. שוב, ההפצה היא רק ה-ו של שם הוי' – ההמשכה מלמעלה למטה. כשהצדיק מדבר תורה היא בבחינת עלמא דאתכסיא – זו ההתפשטות הראשונה מתוך הצדיק שהוא נקודת הצמצום (רושם פשוט של עצמות האלקות[60]). צריך מישהו לבוא, ה-ו, ולהמשיך מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא. שוב, ה-ו לבד היא לא תכל'ס. התכלית של התורה היא הפעולה על המציאות, ה"מה פעל אל", לפעול גם את ה-יה ברבוע, "יהיה הוי' אחד ושמו אחד" ("והיה הוי' למלך על כל הארץ וגו'"), כן תהיה לנו.

שה' יעזור לנו שנזכה למוריד הגשם, להגשים את שני ה-י-ה-ו-ה שהסברנו, ובפרט האחרון, להביא את כל התורה למציאות ובכך להעלות את המציאות שיהיה "הוא מקומו של עולם" – שכל אחד יפקח את עיניו הבשריות ויראה שהכל ה', וממילא יראה את מלך המשיח.

לחיים לחיים. כעת כולם מוזמנים להשתתף בריקודים.

44.       ה. ד"ה "בהעלתך את הנרות" תרד"ע

45.         שמים וארץ – מח שליט על הלב; ארץ ושמים – פנימיות הלב שליט על המח

נסיים בעוד ענין, ששייך למאמר החסידות שלומדים השבוע בהמשך ע"ב – "בהעלתך את הנרות" תרד"ע: עיקר הנושא של המאמר הוא היחס בין המח והלב. אמרנו כמה ביאורים על השמים והארץ, ואחד הפירושים הוא שבנפש האדם "שמים" הם המח ואילו "ארץ" היא הלב (ובפסוק הראשון של מעשה בראשית, המלה "הארץ" רומזת גם ללב באידיש...).

הסדר הרגיל והמתוקן הוא "מח שליט על הלב", הלב מתנהג על פי השכל וכאשר אור וחיות השכל מאירים בלב אזי מדות הלב נעשות בלתי מורגשות, והכל על ידי חלישות תוקף המדות שנעשית אף היא על ידי השכל, בדרך ממילא – ועל כן בכל המקומות השמים מוקדמים לארץ. מקשה הרבי שמכיון שהלב מבטא את ההשרשה העצמית של הנפש (כפי שמבואר במאמר ובקודמו), יש לו לכאורה עוצמה רבה יותר מאשר למוחין, ומדוע בעולם התיקון המח שליט על הלב (ומסוגל לפעול את חלישות מדות הלב)?

הרבי אומר במאמר שהשראת העצמות שיש במח גוברת על ההשרשה העצמית של הנפש שיש בלב. אמנם, על פי הידוע בחסידות שכשם שבדרך הרגיל צ"ל "מח שליט על הלב", בדרך של "יוצא דופן" (אצל צדיקים גדולים בעולם הזה, אך היא תהפוך לנחלת רבים בביאת משיח) "פנימיות הלב שליט על המח", מובן כי הסדר של השמים והארץ אינו קבוע, ויש מדרגה של "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", ביום ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, לב (מודעות יהודית טבעית, גילוי ההשרשה העצמית של הנפש האלקית שהיא חלק אלוה ממעל ממש) לפני מח (מודעות אלקית).

46.         "ארץ ושמים" – הנשמה תיזון מהגוף ו"מעשה גדול" לע"ל

כמו כן, מבואר ששמים וארץ היינו נשמה (השמים = נשמה) וגוף. בעולם הזה הגוף ניזון מהנשמה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". אך בימות המשיח הנשמה תיזון מהגוף (כידוע בשם אדמו"ר הזקן) – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", גוף לפני נשמה. וכן מבואר ששמים וארץ היינו תורה ומצות (מעשיות). מבואר בחסידות שבעולם הזה "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". אך בימות המשיח "מעשה גדול" (ואף מביא לידי תלמוד, ע"ד "נעשה ונשמע") – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", מצות לפני תורה (סוד שרש המצות בגלגלתא ואילו שרש התורה במוחא סתימאה, כמבואר בתניא).

47.         עליה מ"משמח חתן וכלה" ל"משמח חתן עם הכלה"

בכל הדוגמאות הנ"ל שמים וארץ הם ע"ד זכר ונקבה, משפיע ומקבל (אור וכלי, ובאור גופא – סובב וממלא, מקיף ופנימי). והנה, בעולם הזה "משמח חתן וכלה" (חותם הברכה הששית של שבע ברכות של חו"כ), האור והשמחה מושפעים מהחתן לכלה, מהשמים לארץ – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". אך בביאת המשיח "משמח חתן עם הכלה" (חותם הברכה השביעית, המלכות, בחינת נוק' בעצם), האור והשמחה מושפעים מהכלה לחתן[61] – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", "אשת חיל עטרת בעלה", ארץ לפני שמים.



[1]. מובא בשם הצ"צ. ראה התוועדות שבת בראשית תשי"א (פי"ח) ולקו"ש ח"כ עמ' 556 בהערה.

[2]. "הוי' נסי" הוא השם שנתן משה רבינו למזבח שבנה לאחר מלחמת עמלק, באמרו "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר". ענין נצחון עמלק הוא שיהיה השם שלם והכסא שלם, כנודע, כאשר שלמות שם הוי' ב"ה היא הגילוי של "הוי' נסי". והנה, הערך הממוצע של שתי התבות "הוי' נסי" הוא חכמה, שבה נברא העולם, כמו שפותחת התורה "בראשית" ותרגומו "בחוכמא" – "בראשית" היינו ב ראשית, ב בחינות של חכמה (חכמה עילאה וחכמה תתאה – "חכמות בחוץ תרונה") היינו הגילוי של "הוי' נסי". "הוי' נסי" עולה עולם (שהוא כלי אלהים כאשר אלהים הוא כלי הוי' כנודע) – כך מכריז העולם (שנברא לכבודו של השם יתברך, לגלות בו את "סוד הוי'", את הפלא העליון שבהיות העולם ומלואו קיים עדיין "אין עוד מלבדו" ממש, כמו שיתבאר), לשון העלם אך גם לשון נצח (נצחיות לעולם) – "הוי' נסי"!

[3]. הטבע הוא נס עולה יצחק (שמדתו היא מדת הגבורה והצמצום) = ח (מעל הטבע) פעמים הוי' ב"ה (שבמספר קטן אחרון = ח), ודוק.

[4]. סודי רזיא אות א. תולדות יצחק דרשה לשבת הגדול.

[5]. הנה, שמים עולה= יה פעמים הוי' ב"ה, בסוד יה הוי' צור עולמים". וידוע מר"א אבולעפיא ז"ל (אמרי שפר ח"ג) שעד"ז יה פעמים אלהים עולה ארץ (כאשר מחשבים את ה-א של ארץ כ-1000). ועוד, אלהים במילוי: אלף למד הא יוד מם = ארץ (הערך הממוצע של ג אותיות ארץ הוא מהיטבאל, אשת עולם התיקון, בחינת נוקבא, וד"ל). נמצא שהיחס בין הוי' לאלהים הוא כיחס שמים לארץ שמים בחינת הוי', נס למעלה מהטבע, וארץ בחינת אלהים בגימטריא הטבע. לפי זה יוצא שדווקא מכח הגילוי של שם הוי' במעשה בראשית "ביום עשות הוי'" מתגלה המעלה העצמית של שם אלהים, ארץ, אור אין סוף הממלא כל עלמין, ביחס לשם הוי', שמים, אור אין סוף הסובב כל עלמין "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" (כחותם המתהפך). והוא ענין גילוי מעלת שרש הכלים (אלהים = כלי הוי') ביחס לשרש האורות, על ידי האור דווקא (סוד "כי אשב בחשך הוי' אור לי").

    "[אלה תולדות] השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" (ה"השמים והארץ", בסדר הרגיל, עד "ארץ ושמים", בסדר המחודש על ידי הופעת שם הוי') = 2580 = ל פעמים אלהים, סוד "והיה הוי' לי ל-אלהים", וד"ל. רק הביטויים "השמים והארץ... ארץ ושמים" עולים ד פעמים רצון (= שמו), ממוצע כל תבה, סוד ארץ ישראל שרצתה לעשות רצון קונה.

[6]. ביאורו השלישי לפסוק.

[7]. "ארץ חפץ" = 469 (מספר השבת ה-13 = ז פעמים זין, סוד ז ימי בראשית), מספר התבות של שבעת ימי בראשית – הכל בשביל "ארץ חפץ" ("בשביל ישראל שנקראו ראשית"). ידוע שחפץ היינו רצון שיש בו תענוג. והנה, "ארץ חפץ" = ענג רצון, יחוד עתיק ואריך (בפרט בתיקון הגלגלתא, הכתר שבכתר, בז' תקוני גלגלתא). ישראל ממצע בין "ארץ חפץ" לתריג ("הוי' אלהי ישראל") – הכנף עולה חסד (שם עב = "הוי' אלהי"), ודוק. "ארץ חפץ" בהכאה פרטית (א פעמים ח, ר פעמים פ, ץ פעמים ץ) = 24108 = יד ברבוע פעמים ענג.

    "תהיו אתם ארץ חפץ" = 1331 = 11 בחזקת 3 = משיח במספר קדמי. יש כאן יג (אחד-אהבה) אותיות – רו"ס, ת ץ = 490 = 10 פעמים 7 ברבוע והאותיות שבאמצע = 841 = 29 ברבוע שהוא 21 בהשראה. בדילוג אותיות: ת י א ם ר ח ץ = 749 = "אשת חיל" ("אשת חיל מי ימצא" ו"אשת חיל עטרת בעלה") = ז פעמים 107, ממוצע כל אות (= "[בטח בה לב] בעלה", המשך "אשת חיל מי ימצא", ו"אשת חיל עטרת בעלה"); ה ו ת א ץ פ = 582 = ארץ ארץ = ו פעמים 97, ממוצע כל אות (= מהיטבאל). הערך הממוצע של שני הממוצעים (שכל אחד מהם הוא מספר ראשוני) = אמונה (= בעל = בנים), שהוא הערך הממוצע של ג אותיות אשה, ודוק.

[8]. יש בתנ"ך יא פעמים "שמים וארץ", שמים לפני ארץ, ו-ב פעמים "ארץ ושמים", ארץ לפני שמים. והוא סוד "והארץ היתה תהו ובהו" – בהו היינו ב "ארץ ושמים" ו-הו "שמים וארץ" (מתוכם יש ה "עשה שמים וארץ" ועוד ו), ודוק. ה-ב של בהו משלימה את השם של מב אותיות שבו נברא העולם – ללמד שתכלית בריאת העולם הוא ה-ב פעמים "ארץ ושמים", ארץ לפני שמים – "אשת חיל עטרת בעלה", וכמו שיתבאר.

[9]. "יהללו" הוא לשון גילוי – "יהללו את שם הוי'" (הערך הממוצע של ד תבות "יהללו את שם הוי'" = אורה – "ליהודים היתה אורה וגו'"; יש בביטוי יג אותיות – פנות צורת ההשראה הן אותיות היום, הערך הממוצע של ו אותיות "שם הוי'" – גילוי אור אין סוף שלפני הצמצום, כמבואר בדא"ח), כלומר שעלינו לגלות בעולם את שם המיוחד וכו', שם הוי' ב"ה, זה התפקיד של העם היהודי (ועל ידי כך זוכים "לתקן עולם במלכות שדי").

    "יהללו" גם רומז (באופן מובהק) לבית הלל, הסוברים ש"ארץ קדמה" ולומדים זאת מהפסוק "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים".

[10]. ארץ שמים הוד (סדר המתאים בפרט למה שיתבאר לקמן ש"הודו על ארץ ושמים" היינו שעל ידי – פירוש תבת "על" – קדימת ארץ לשמים מתגלה הודו של שם הוי') ר"ת אשה, בחינת ארץ. האוס"ת = שמים, היינו ארץ (אשה) לפני שמים! גם בשמים גופא האות ש, הר"ת, רומזת לאש (כמפורש בחז"ל ששמים היינו אש מים) העולה מן הארץ (וכמו שפסוק השני של התורה "והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו'" – חשך היינו יסוד האש, כמפורש ברמב"ן), בחינת אשהאש ה (נמצא ששמים רומז ל"אשת חיל עטרת בעלה", וד"ל). הערך הממוצע של ג תבות ארץ שמים הוד = רלב, סוד עסמ"ב (ד פעמים חן) – "יהללו את שם הוי'" כולל כל ד מילוייו (כנגד ד אותיותיו).

    מעלת ישראל הרמוזה בקדימת ארץ לשמים מפורשת בפסוק ההמשך ל"יהללו את שם הוי' כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים": "וירם [האותיות האמצעיות של ארץ שמים הוד, וירם = 'מה פעל אל' וכו'] קרן [כתר, מעל למוחין ולמדות, בחינת שמים] לעמו תהלה [לשון 'יהללו'] לכל חסידיו [כדעת בית הלל, בחינת חסיד] לבני ישראל עם קרבו [שהם סמוכים אצלו, לפנים ממחיצת המלאכים] הללויה".

[11]. כפי שיתבאר "מה פעל" = יה ברבוע. והנה, על ידי תוספת "אל", "מה פעל אל" = יו ברבוע (ד בחזקת ד, ב בחזקת ח = אהרן, כהן גדול, אותיות נראה כנודע – "עין בעין נראה אתה", "באורך נראה אור"). הר"ת – מפא = יא ברבוע. הס"ת – הלל, רמז נוסף לדעת בית הלל ש"ארץ קדמה" (שאזי דווקא ישאלו המלאכים את הנשמות "מה פעל אל").

[12]. עפ"י זכריה ד, י ודהי"ב טז, ט (ראה תורה אור וירא ד"ה "ארדה נא" – יד, ד ואילך).

[13]. תהלים יא, ג: "כי השתות יהרסון צדיק מה פעל" (ראה מפרשים שם על מי קאי "צדיק מה פעל"), וראה גם התועדות סוכות ש"ז (בענין אבן השתיה).

[14]. "אל" רומז לאות א, אלף (שעיקר המילוי שלה הוא אל, שהוא אלופו של עולם, והוא אל מלך נאמן) ו"צדיק" היינו האות צדיק. ידוע שא-צ הן זוג אותיות לפי ציורן (הזוג הראשון, המקורי, הכתר של יא הזוגות). והנה, הערך הממוצע של ז אותיות אלף צדיק הוא מה – "מה פעל"!

    שני הלשונות "מה פעל אל" "צדיק מה פעל" = 685, מספר ההשראה של 19 (מספר ההשראה שלאחר 613). 685 = 5 פעמים 137 (ה מוצאות), כמבואר סודו במ"א.

    במילוי, "מה פעל אל" "צדיק מה פעל" = 1771 = עז פעמים חדוה ("עז וחדוה במקומו", עז חדוה = 100, יפ"י, במ"ס עז = חדוה), המשולש של אהיה ב-ג ממדים.

[15]. ישראל יעקב מלאכים (מהפנים לחוץ – "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים... וישלח יעקב מלאכים [ממש – רש"י]") = 3 פעמים רפח, על ידי שלשתם מתבררים כל הרפח בשלמות.

[16]. במעשה בראשית הוא סוד "ונהר יוצא מעדן וגו' ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים". והוא היחס בין "עץ החיים" (233) ל"עץ הדעת טוב ורע" (932, נמצא שהערך הממוצע של ד תבות עץ הדעת טוב ורע הוא עץ החיים) וכן היחס (של שרשי שני העצים) בין טוב (17) לחיים (68, נמצא שהערך הממוצע של ד אותיות חיים הוא טוב).

[17]. ראה תו"א לך לך יג, ב ובכ"ד. ראה גם בספר אל עולם הקבלה עמ' 146 ואילך ובספר מבוא לקבלת האריז"ל עמ' רלז ואילך.

[18]. שיחת כ"ח ניסן תשנ"א.

[19]. יש לציין שגם לאחר הפסוק הראשון של הסיפור הראשון של מעשה בראשית – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – בא פסוק מפתיע העוסק בעניני הארץ דווקא: "והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו'". סוף פסוק זה – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – רומז לרוחו של מלך המשיח (ובעצם גם תחלת הפסוק – "והארץ היתה תהו וגו'" – רומזת למשיח, סוד אורות דתהו וכו'), וכן הפסוק המקביל בסיפור השני – "וכל שיח השדה... וכל עשב השדה... ואדם אין לעבד וגו'" – רומז למלך המשיח, וכמו שיתבאר. משיח הוא הוא ההפתעה על רקע כללות מעשה בראשית (הפסוק הראשון של כל סיפור), וד"ל.

    הפסוק "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר הוי' אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה" = 3906 = חי פעמים 217 (אויר = 7 פעמים אל. והוא עולה אהיה פעמים מקום, ו"פ אל). הפסוק המקביל בסיפור הראשון: "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים" = 3546 = חי פעמים 197 (מספר האותיות ביום אחד של מעשה בראשית). ביחד = 7452 = לו פעמים אור (חי פעמים אור אין סוף וכו'). בפסוק "וכל שיח וגו'" יש חיה תבות, וביחד עם "והארץ היתה וגו'" יש יחידה תבות. בפסוק "וכל שיח וגו'" יש פ אותיות וביחד עם הפסוק "והארץ היתה וגו'" יש 132 אותיות, היהלום של 11 (בשני הפסוקים הראשונים של הסיפור הראשון יש 80 אותיות כמו בפסוק "וכל שיח וגו'").

    ורמז נוסף במספרי האותיות: בפסוק "אלה תולדות וגו'" יש נ אותיות, ב"ואד יעלה וגו'" יש ל אותיות, נמצא ש-ג הפסוקים הראשונים של הסיפור השני של מעשה בראשית רומזים לסוד "נפל" – "כי ימצא חלל באדמה אשר הוי' אלהיך נתן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו" (כל הפסוק הזה עולה ז פעמים אמת – "אמת מארץ תצמח". "כי ימצא חלל באדמה" = ארץ. "מי הכהו" = אלהים, שבמילוי = ארץ, וד"ל), היינו אותו שדה עליו נאמר "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח", רמז לקין והבל – "ויאמר קין [סוד 'שיח השדה'] אל הבל אחיו ['עשב השדה'] ויהי בהיותם בשדה [אותו שדה] ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" – המשך הסיפור השני של מעשה בראשית, וכנודע שמ"וכל שיח וגו'" עד "ויהרגהו" יש "לא תרצח" (זך ברבוע) תבות ("וכל... ויהרגהו" = ארץ)!

[20]. שני הפסוקים: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר הוי' אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה. ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" = 5480 = 40 פעמים 137 (קבלה וכו'), מספר מרכזי בסוד מעשה בראשית, כנודע.

[21]. "ואדם אין" = הוי' אלהים, שם מלא (כנגד היחוד של שמים וארץ כנ"ל) המתחדש כאן בסיפור השני של מעשה בראשית (סוד טבע שני = אמת כנודע). שני דילוגי האותיות ב"ואדם אין" הם שוב בגימטריא "ואדם אין"! "הוי' אלהים על הארץ ואדם אין" (מ-112 ל-112) = כתר (תרך עמודי אור, שם אהיה, שם הכתר, באתב"ש – תצמצ), סוד רישא דאין.

[22]. על ידי תחושת "טרם" נמשכת תחושת "לא" ואז "המטיר".

    "... טרם יצמח כי לא המטיר הוי' אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה" = טוב פעמים הוי' אלהים ("ואדם אין").

[23]. ח"א כה, א.

[24]. ראה ספר הנפש פ"ב הערה כב (ובכ"ד).

[25]. לקוטי אמרים יא. אור תורה תק.

[26]. וראה גם מעין גנים ח"א פרשת וישב.

[27]. הנה, אין טרם = יש! מהיחוד של אין וטרם מתהוה היש – יש מאין – ובאמצעות הטרם חוזר היש לאין, וד"ל. אין טרם בהכאה פרטית של אור חוזר – א פעמים ם, י פעמים ר, נ פעמים ט – עולה י"פ טרם (טרם בכל עשר הספירות, עשרת כוחות הנפש וכו')!

[28]. "טרם יהיה בארץ... טרם יצמח" = ג"פ "יהיה בארץ"!

[29]. תניא פ"א.

[30]. מנחות כט, א. בראשית רבה יב, ב.

[31]. בראשית רבה יב, ט.

[32]. שם ח, ה.

[33]. כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) אות ט.

[34]. שבת קנו, א ובכ"ד.

[35]. ראה ד"ה "נתת ליראיך נס להתנוסס" תשל"ו.

[36]. בראשית רבה א, ד (ובכ"ד).

[37]. אופן קפו.

[38]. תנא דבי אליהו פי"ד.

[39]. מלאכי ג, יב.

[40]. תורה מן השמים = 1096 = 8 פעמים 137 (קבלה וכו') = "אשה משכלת" וכו', כמבואר במ"א.

[41]. חגיגה יב, א.

[42]. עד "בהבראם" אותיות "באברהם". יש כאן 5 תבות ו-25 (5 ברבוע) אותיות:

א ל ה ת ו

ל ד ו ת ה

ש מ י ם ו

ה א ר ץ ב

ה ב ר א ם

    פנות הרבוע הן אותיות אומה = בן = ד פעמים אחד-אהבה, ממוצע כל אות, ודוק. גם בחלק השני של הפסוק – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" – יש 25 (5 ברבוע) אותיות.

[43]. ספמ"ג.

[44]. זהר ח"ב קסא, א.

[45]. בראשית רבה א, א.

[46]. שם ח, ג.

[47]. אשמים רומז לארץ לפני שמים.

[48]. שאר האותיות עולות 1500 = שם הוי' ב"ה בהכאת אותיות.

[49]. הלכות יסודי התורה פ"א ה"ז.

[50]. שלמות הכל = נמנע הנמנעות.

[51]. ראה במאמר "פרק בעבודת ה'" בספר לב לדעת (ובפרט שם ביאור ח).

[52]. לכללות ענין זה ראה שם באורך (ובפרט בביאור א).

[53]. ד"ה "פתח רבי שמעון" תשל"ד פ"ה (סה"מ מלוקט ח"ג – בהוצאה החדשה – עמ' 288 ואילך); לקו"ש חי"ח עמ' 409.

[54]. זהר ח"א קכט, סע"א.

[55]. סנהדרין צח, ב.

[56]. וראה לקו"ש חל"ה עמ' 210.

[57]. וראה גם תניא סוף פמ"ג.

[58]. פשוט בתכלית הפשיטות שלמות הכל (יה) = יד פעמים אור. וביחד עם תורה ישראל (להיות השם שלם – י-ה-ו-ה) = 4050, הרבוע הכפול של מה – שם מה ב"ה.

[59]. פל"ה בהגהה.

[60]. כידוע ש"תורה רושם אלקות" (ראה מאמר השפלות והשמחה פס"ה ואילך).

[61]. ראה ביאור הברכה בסידור עם דא"ח ובכ"ד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com