חיפוש בתוכן האתר

אור לי׳ אלול ע"ג – צפת התועדות "תתעורר" פרשת תצא הדפסה דוא

אור לי׳ אלול ע"ג – צפת

  התועדות "תתעורר" פרשת תצא

לחיים לחיים, שתהיה שנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל.

2.              א. שנת תשע"ד – שנת צדיק־רשע

3.               להעלות את הצדיק ולהשפיל את הרשע שבתוך האדם

חדש אלול הוא חדש ההכנה לשנה הבאה עלינו לטובה. אנחנו נוהגים כל שנה בחדש אלול להתכונן בכך שמתבוננים בכמה רמזים יפים לגבי השנה הבאה. בדרך כלל חשבונות, גימטריאות של סימן השנה הבאה. השנה הבאה היא שנת תשע"ד, אז נפתח ברמז של תשעד ונקשר אותו גם לפרשת שבוע, כמו שאדמו"ר הזקן אומר שצריכים לחיות עם הזמן.

התניא מתחיל ב"תהי צדיק ואל תהי רשע". בכל יהודי יש בחינת צדיק וגם בחינת רשע, כי ה' ברא אותנו עם שני יצרים, שתי נפשות, כמו שאדמו"ר הזקן מאריך להסביר בספר התניא. יש נפש אלקית, צדיק, ויש נפש בהמית, רשע. לכל אחד יש את הצדיק שלו ואת הרשע שלו. העבודה שלנו היא להגביר את הצדיק שבתוכנו ולהשפיל-לדכא את הרשע שבתוכנו. זה אחד הפירושים, אפילו פירוש יסודי, פשט, ב"תהי צדיק ואל תהי רשע" – תעלה מעלה-מעלה את הצדיק שבך ותוריד מטה-מטה את הרשע שבך.

אז מה הסימן של תשעד? בגימטריא צדיק-רשע. בדרך כלל כשאומרים גימטריאות, סימנים של השנה הבאה, חושבים איזה ספר אפשר לכתוב עם הסימן הזה. צריך קצת דמיון, שיהיה ספר שהנושא שלו הוא צדיק-רשע. כמו שנסביר תיכף, יש רק פסוק אחד בכל התנ"ך בו כתובות ממש שתי המילים צדיק-רשע בסמיכות, ושם כתוב רשע-צדיק – רשע לפני צדיק. יש הרבה פסוקים שיש בהם הצדיק, הרשע וכו' בסמיכות, אבל יש רק פעם אחת את הגימטריא תשעדצדיק-רשע ממש אחד ליד השני. תיכף נסביר יותר.

4.               צדיק-רשע בפרשת השבוע – "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע"

אמרנו שצריך לקשר כל דבר לפרשת השבוע, "לחיות עם הזמן". מה יש לנו בפרשה שקשור לרמז הזה של תשעד, בגימטריא צדיק-רשע? קרוב לסוף הפרשה, ב"שביעי", יש מצות מלקות למי שחייב מלקות וגם מצות "פן יֹסיף", לא להרבות במלקות, ממנה לומדים חז"ל שאסור להכות יהודי בכלל וכל המרים יד על יהודי נקרא רשע. בתור דבר שמסתעף מזה, אם גוי מרים יד על יהודי ח"ו הוא גם חייב מיתה. יש שלשה פסוקים במצוות האלה, והם מתחילים "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע". אין הרבה פסוקים בחמשה חומשי תורה שיש בהם את ההיקש בין צדיק לרשע – זה אחד הפסוקים העיקריים.

מה שעוד יותר מיוחד בפסוק הזה, "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" – המפרשים מסבירים, ויש גם שיחה של הרבי על כך, שלכאורה כל הביטוי הזה מיותר. מה שופטים עושים בכלל? כשמביאים ריב בין אנשים לפני שופטים, מה החידוש בכתוב "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע"? פשיטא, זה תפקידו של השופט, להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע! מה כתוב בהמשך? "והיה אם בִן הכות הרשע והפילו השֹפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר". הפסוק השלישי הוא "ארבעים יכנו לא יֹסיף פן יֹסיף על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך".

5.               עשה של "והכהו" ולא-תעשה של "פן יֹסיף"

לפי הרמב"ם יש כאן שתי מצוות – מצות עשה ומצות לא-תעשה. מצות עשה "והיה אם בִן הכות הרשע והפילו וגו'" – שאם באמת מתברר שהוא חייב מלקות צריך להכֹתו. כתוב שיש רז אנשים בתורה שחייבים מלקות – יש משהו במלקות שהוא רז, "דא רזא דמהימנותא". רז בגימטריא אור – בלוח "היום יום" כתוב שמי שיודע את הרז של הדבר יכול להאיר אותו. יש רז מיוחד בנוגע למצות עשה של "והיה אם בִן הכות הרשע והפילו השֹפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. ארבעים...". חז"ל מסמיכים את שני הפסוקים, כי לא נותנים לו ארבעים מלקות ממש אלא רק ארבעים חסר אחת – "במספר ארבעים", המספר הסמוך לארבעים, ולא מגיעים לארבעים. לא כתוב "והכהו בַמספר" אלא "והכהו בְמספר", סימן שהוא סמוך למלה הראשונה של הפסוק הבא. בפסוק השני יש מצות עשה, "והפילו השפט והכהו לפניו", ובפסוק הבא מצות לא תעשה, "ארבעים יכנו לא יֹסיף פן יֹסיף". חז"ל לומדים כלל גדול, שכל מקום שכתוב "פן" הוא לאו – מצות לא-תעשה – "פן יֹסיף על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך".

6.               הבדלה והמתקה – נסירה והחזרת פב"פ – בין הצדיק והרשע

על פי פשט כשכתוב "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" מדובר בשני אנשים, כמו שכתוב בתחלת הפסוק – "כי יהיה ריב בין אנשים". יש פה שני אנשים ויש ביניהם ריב, "ונגשו אל המשפט ושפטום" – לא כתוב "ונגשו אל השופט" אלא "אל המשפט", כדי לתת מלקות צריכים שלשה דיינים מוסמכים. יש פה אחד שיוצא צדיק ושני שיוצא רשע. אבל יש הרבה פירושים שרומזים שכאן בעצם מדובר באדם אחד, כמו שאמרנו קודם לגבי "תהי צדיק ואל תהי רשע" – בתוך אדם אחד יש צדיק ורשע. צריך להצדיק את הצדיק שבו, להגביר אותו מעלה-מעלה, ויש גם רשע בתוך האדם וצריך להרשיע אותו.

כשאתה מרשיע את הרשע שבתוכך אתה משפיל, מדכא, אותו מטה-מטה. אז נעשית נסירה – עוד מעט ראש השנה, שכל הסודות שלו הם בענין הנסירה – ואחרי הנסירה אפשר להחזיר פנים בפנים ולעשות המתקה. נסירה היא הבדלה, ואחר כך יש המתקה. מה ההמתקה בפסוקים? "ונקלה אחיך לעיניך". חז"ל אומרים, ורש"י מביא בפשוטו של מקרא, שכל היום הוא נקרא רשע, אבל כיון שלקה הוא נקרא אחיך. כלומר, המצוה של מלקות היא לקחת רשע ולעשות ממנו "אחיך" – לעשות ממנו בעל תשובה, שגם יותר גבוה מהצדיק דמעיקרא. זו הלשון, כל היום הוא נקרא רשע, ופתאום הוא נעשה אחיך.

7.               שנה של זיהוי הצדיק והרשע שבתוכי

נחזור, הרמז של השנה הזו הוא צדיק-רשע. אם כן, זו שנה שצריך להתבונן בתוכי, לזהות בתוכי את הצדיק שבי ואת הרשע שבי. לא להיות צדיק הרבה – לא לחשוב שאני רק צדיק, בכל אחד יש את השנים בתוך עצמו. התניא הוא ספר של בינונים וכולנו "הלואי בינוני". הגדר של בינוני שיש לו צדיק ורשע בתוך עצמו, וכל הזמן יש משפט – "ונגשו אל המשפט ושפטום, והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע". עוד מעט נמשיך עם הפרשה הזו של המכות, אותה קוראים בפרשת כי תצא. פרשת כי תצא נקראת תמיד בחדש אלול, סימן שהיא שייכת לעבודת חדש אלול, חדש של תשובה. יש נסירה ולאחריה נעשית המתקה גדולה.

8.               "בבלע רשע צדיק ממנו"

לפני כן נמשיך עם מה שאמרנו קודם, שיש פעם אחת בתנ"ך שכתובות המלות צדיק-רשע יחד. איפה? פסוק בחבקוק הנביא, המתפלל לה' וקורא תגר על ה', איך ה' "תחריש בבלע רשע צדיק ממנו". זו הפעם היחידה בתנ"ך שיש "רשע צדיק" ממש אחד ליד השני, בגימטריא תשעד.

חז"ל מדייקים – מאד קשור לספר התניא – ומבדילים בין "צדיק" סתם, שהוא צדיק גמור, ל"צדיק ממנו". הם מדייקים ש"צדיק ממנו" בולע אבל צדיק גמור אינו בולע. הרשע יכול לבלוע צדיק יחסי, שהוא צדיק רק יחסית אליו, אבל לא יכול לבלוע צדיק גמור. אף על פי כן חבקוק הנביא צועק לה' – היתכן?! איך אתה נותן שהרשע יבלע את הצדיק יחסית אליו, "תחריש בבלע רשע צדיק ממנו". כמה פסוקים קודם בספר חבקוק יש עוד היקש וסמיכות בין הרשע והצדיק – לא ממש שתי המילים אחת ליד השניה, אבל בכל אופן ביטוי חשוב של צדיק ורשע: "רשע מכתיר את הצדיק".

9.               "חיל בלע ויקִאנו"

בהמשך כתוב שהרשע בולע את ה"צדיק ממנו", את הצדיק יחסית אליו. הוא יכול לבלוע אותו, אבל בסוף הוא יקיא אותו, כמו שהפסוק אומר "חיל בלע ויקִאנו" – כוונה מאד חשובה בקבלה, ביטוי שיש בו את השם הקדוש חבו שמכוונים בתפלת שמו"ע, ב"תקע בשופר גדול לחרותנו", הברכה של "מקבץ נדחי עמו ישראל". יש בכוונה זו בכתבי האריז"ל גם תיקון הברית מאד גדול, קשור לעבודה של חדש אלול.

הרבי מברך כל ילד יהודי להיות "חסיד ירא-שמים למדן", ר"ת חיל. אבל לפעמים החיל הזה – הלואי על כולנו שנהיה חילים, חילים של הרבי – הוא רק בדרגת "צדיק ממנו", ואז הרשע בולע אותו, לרגע היצר הרע מתגבר על החיל הזה, ומתקיים "בבלע רשע צדיק ממנו". אבל במקום אחר התורה מבטיחה לנו ש"חיל בלע ויקִאנו מבטנו יֹרִשנו אל" – סופו לצאת, יחד עם כל הניצוצות הקדושים שיש ברשע, והכל יחזור למוטב, "לא ידח ממנו נדח". כלומר, כמה שקשה שלפעמים הרשע בולע את הצדיק – וכאשר מדובר בתוך האדם גופא הכוונה שהיצר הרע גובר על היצר הטוב, על הנפש האלקית – בסוף יהיה טוב, הכי טוב, "חיל בלע ויקִאנו מבטנו יֹרִשנו אל".

10.         "רשע מכתיר את הצדיק" – מבליעה להכתרה

כמו שהרשע לפעמים בולע את הצדיק, כך כתוב שהוא "מכתיר את הצדיק". מה הכוונה? שהוא סובב אותו, מקיף אותו – גם, תוקף אותו (מקיף לשון תוקף), משתלט עליו.

מה הפנימיות של הביטוי "רשע מכתיר את הצדיק"? אלה שני ביטויים סמוכים בנבואת חבקוק. כתוב שהנבואה של חבקוק היא נבואה מיוחדת, נבואת מלך המשיח – "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר". מה הפנימיות של הביטוי "רשע מכתיר את הצדיק"? הרי כשאני סתם אומר את המלה "מכתיר" איני חושב על מישהו שסובב-מקיף-תוקף, משתלט ובולע, אלא על הכתרת מלך – הכוונה של ראש השנה, שכולנו, כל עם ישראל, מכתירים עלינו את הקב"ה למלך.

גם לגבי משיח, הרבי לימד אותנו שצריך להכתיר אותו – צריך להיות "את מלכותו ברצון קבלו עליהם". בעצם צריך להכתיר אותו גם מלמעלה וגם מלמטה. העם צריך לבוא להשתחוות מרצון, מתוך שמחה, להכתיר את המלך מלמטה, וגם הקב"ה צריך להכתיר את מלך ישראל, "דוד מלך ישראל חי וקים", מלך המשיח, מלמעלה. המלה "מכתיר" – שדרך אגב, מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך, בביטוי "רשע מכתיר את הצדיק" – אומרת שודאי שאף על פי שהפשט שהוא מקיף אותו ומשתלט עליו, בולע אותו כפי שכתוב בהמשך, התכל'ס והפנימיות היא שבסוף הרשע בעצמו יכתיר את הצדיק. כמובן, אחרי שהרשע יעשה תשובה. לרשע יש פוטנציאל שאין לצדיק – הוא יכול להיות בעל תשובה, וודאי יהיה, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. לצדיק בלי הרשע אין כתר. מי נותן לצדיק – גם הצדיק שבי – את הכתר שלו? הרשע, "רשע מכתיר את הצדיק". קודם הוא בולע אותו, אבל בסוף מתברר שהוא נותן לו את הכתר שחסר לו.

11.         י אלול – מלכות דא"ק

כל הכוונה הזו שייכת בפרט ליום הזה, בהשגחה פרטית. שוב, צריך "לחיות עם הזמן" – גם פרשת שבוע וגם קשור עם התאריך המסוים. כעת אנחנו באור לי אלול. י אלול, היום העשירי של חדש אלול, לפי הקבלה[1], הוא כנגד מלכות אדם קדמון. עשרת הימים הראשונים של חדש אלול הן כנגד עשר ספירות של א"ק, אדם-קדמון. אחר כך הכוונה ממשיכה – ז"ת דעקודים, ז"ת דנקודים, ובסוף ז"ת של עולם האצילות המתוקן, החל מ-כה אלול, יום בריאת העולם. איזה עולם? עולם התיקון, עולם הברודים. אבל קודם כל יש עשרה ימים ראשונים של אלול, כנגד עשר ספירות של א"ק. נמצא שעכשיו נכנסנו למלכות דאדם קדמון. המלכות של א"ק היא-היא נעשית רדל"א דאצילות, הרישא דלא ידע ולא אתידע, האמונה הפשוטה, של התיקון. אם כן, זה כבר אומר שיש משהו מיוחד ביום הזה. כמה שוה י אלול? מזל. יש הרבה מזל ביום הזה (אין עוד תאריך בשנה ששוה מזל).

12.         רמזי י אלול ב"רשע מכתיר את הצדיק"

נחזור לפסוקים מנבואת חבקוק: אמרנו שהמלה "מכתיר" מופיעה רק פעם אחת בכל התנ"ך – "רשע מכתיר את הצדיק". נעשה כמה חשבונות. כמה שוה מכתיר? כתר הוא תרך עמודי אור, ובמלה מכתיר יש כתר ועוד מי (נ שערי בינה, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה") – יחד עולה 670. מה זה קשור ל-י אלול? מכתיר עולה י פעמים אלול. מזל הוא חבור של י עם אלול, אבל אם מכפילים אותם מקבלים 670. בדרך כלל המספר הזה בקבלה רומז לעוד סוד מאד יסודי בספרי הנסתר – יחוד-ברכה-קדושה, סוד יבק, אותיות בקי.

מי שמכיר קצת לקוטי מוהר"ן יודע שבתורה ו' רבי נחמן אומר שהכוונה של אלול היא "הנותן בים דרך" – דרך עולה ב"פ בקי, בקי ברצוא ובקי בשוב, והוא בעל תשובה. בקי הוא סוד יחוד-ברכה-קדושה, מכתיר, כנגד תרך אותיות עשרת הדברות ועוד נ שערי בינה.

נעשה גימטריא של כל הביטוי – "רשע מכתיר את הצדיק". רק מכתיר עולה י פעמים אלול, סימן שהיום הכי מתאים לקיים אותו – כמובן שהעיקר הפירוש הפנימי. כל הביטוי שוה 1850, גם כפולה של 10 – 10 פעמים "אני לדודי ודודי לי", ר"ת הכי חשובים של אלול, עיקר העבודה של חדש אלול. אז רק המלה מכתיר היא י פעמים אלול וכל הביטוי "רשע מכתיר את הצדיק" י"פ "אני לדודי ודודי לי". לא יכול להיות משהו יותר יפה, טוב ומכוון שכל הענין קשור לעכשיו ממש. נתבונן רק בסופי התיבות של הביטוי – "רשע מכתיר את הצדיק" – עולה 770. אבל 770 עולה י פעמים י אלול. יש כבר שלשה רמזים מובהקים שמקשרים את הביטוי "רשע מכתיר את הצדיק" לעכשיו.

13.         לחיות את "היום"

מה אדמו"ר הזקן רוצה מאתנו? לחיות ברגע ההוה, לא היום ולא מחר אלא 'היינט'. מתי משיח יבוא? "היום" – אם נחיה עם "היום" משיח יבוא. ככה משיח אמר לרבי יהושע בן לוי, כשהוא שאל אותו "לאימת אתי מר?" – "היום". אליהו הנביא תירץ שהוא התכוון "היום אם בקולו תשמעו", אבל הפשט הפשוט שמשיח התכוון "היום" – אם תחיה את הרגע, את היום, אני אבוא היום. אתה לא יכול להאשים אותי שלא באתי היום, אומר משיח, אם אתה לא חיית היום. מה זה "היום", י אלול? "רשע מכתיר את הצדיק", עם כל שלשת הרמזים שאמרנו. כלומר, לעשות תשובה כל כך עד שהרשע מגיע למקום שהצדיק לא עומד בו – הכתר – ובעצם הוא מכתיר את הצדיק, נותן לצדיק את הכתר, בתשובה שלו, תשובת חדש אלול.

14.         "מכתיר" – גילוי עתיקא (תרך עמודי אור) באמא (נ שערי בינה)

נחזור ללשון השני שיש שם בהמשך, אחרי שכתוב "רשע מכתיר את הצדיק" – "בבלע רשע צדיק ממנו". קודם נתבונן במלה "בבלע". בביטוי "רשע מכתיר את הצדיק" המלה העיקרית, המיוחדת, היא "מכתיר", כמו שאמרנו. בביטוי "בבלע רשע צדיק ממנו" המלה המיוחדת היא "בבלע", והיא גם המלה המקבילה ל"מכתיר", שפירושה סובב-בולע. מה הקשר בין שתי המלים מכתיר בבלע? אמרנו שב"מכתיר" השרש הוא כתר, שבקבלה הוא תרך עמודי אור, וכל עמוד הוא מצוה שמחברת (מצוה לשון צוותא וחבור) את התקרה, אור אין סוף, עם הרצפה, המציאות התחתונה שלנו. יש תריג מצוות דאורייתא ועוד ז מצוות דרבנן, יחד תרך עמודי אור כנגד תרך אותיות של עשרת הדברות. אבל אמרנו שיש בתוך מכתיר עוד מי, עוד חמשים שערי בינה – "גילוי עתיקא באמא", הכתר מתגלה דווקא באמא, ב"מי דקיימא לשאלה". כתוב שבאמא אפשר לשאול את השאלה "מי?", כמו "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", ושם יש התגלות עתיקא. מה הכוונה ב"שאלה"? התבוננות ברחבות. בתוך ההתבוננות ברחבות יש התגלות עתיקא באמא.

15.         תרך עמודים בכתר, לב נתיבות חכמה, נ שערי בינה, עב גשרי חסד

נלך למלה המקבילה, "בבלע": מה יש בין 620 עמודי אור ל‑50 שערי בינה? זה שיעור ראשון בקבלה – מהדברים הראשונים שצריכים ללמוד בקבלה הוא שיש ארבע ספירות ראשונות, כתר-חכמה-בינה-חסד, וכל אחד מקושר עם איזה דימוי שיש לו מספר מסוים. הדימוי של כתר הוא עמודים של אור. לפעמים כתוב שכל עמוד חלול, כדי שהצדיק – "ועמך כֻלם צדיקים" – יוכלו להישאב בחלל מלמטה למעלה, דרך עמוד האור. שוב, יש כתר, ויש בו דימוי של 620 עמודים של אור, כאשר המספר 620 הוא עצמו הגימטריא של כתר.

בחכמה ובינה הדימוי עם המספר שלו הוא לא בדיוק הגימטריא שלהם, אבל בחסד הוא שוב הגימטריא. מה המספר של החכמה? בכך מתחיל ספר יצירה של אברהם אבינו – "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה וכו' ברא הקב"ה את העולם בסופר, ספר וספור". המספר המיוחד בדימוי של החכמה הוא לב נתיבות – יש נתיבות, ויש לב כאלה. אחר כך בבינה יש עוד דימוי – לא נתיבות (נתיבות הן דרכים) אלא שערים (גם מלשון לשער, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה", לפי יכולתו לשער כאשר הוא שואל את שאלת "מי ברא אלה" ומתבונן ומעמיק בשאלה, כל אחד לפי שיעורו) – ויש נ שערי בינה.

אחרון חביב יש עב – שבאמת שוה חסד – גשרים של חסד. זה דימוי אחר, לא כל כך מוכר. שוב, יש עמודים-נתיבות-שערים-גשרים. מהו חסד? אהבה, כמו אהבת ישראל. מהי אהבת ישראל, כדי לגשר – כמו לקשר – בין שתי נשמות. החסד הוא כח מגשר-מקשר, וכתוב שיש עב גשרים של חסד.

16.         ד ראשונות – סוד ארץ ישראל

עד כאן, אין משהו דומה לזה בקבלה לגבי גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות, אלא רק ב-ד הראשונות – כתר-חכמה-בינה-חסד. נעשה גימטריא רק של שלמות הספירות האלה. כמה שוה כתר-חכמה-בינה-חסד? כתר – 620, חכמה בינה ("תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין") – 140, חסד – 72 – סה"כ 832, מספר מאד חשוב, בעצמו לב פעמים הוי' ("הוי' בחכמה", רומז ל-לב נתיבות חכמה), כבוד פעמים הוי' ("וימלא כבוד הוי' את כל הארץ"), שהביטוי הכי חשוב שלו הוא ארץ ישראל (שהיא ארץ הימין – ארבע הספירות מכתר עד חסד הן ימין יחסית לשש הספירות מגבורה למלכות, ודוק).

אנחנו זוכים לשבת פה בארצנו הקדושה. לפעמים כתוב שארץ ישראל עולה אור הכתר – כולה התגלות אור של הכתר – אבל כעת למדנו ש"אור ה..." (אורה, "ליהודים היתה אורה וגו'") שוה חכמה-בינה-חסד, לכן אור הכתר בעצמו (בחינת "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא") עולה כתר-חכמה-בינה-חסד (ללמד שאור הכתר מתפשט ומאיר בגלוי עד ספירת החסד, ועד בכלל, כאשר ספירת הגבורה היא כבר צמצום והעלם של גילוי אור הכתר).

17.         "בבלע" – לב נתיבות ו-עב גשרין

למה אמרנו את כל זה? זה שיעור ראשון בלימוד הקבלה והחסידות, אבל מה הוא נוגע לעניננו? אמרנו שיש פה שתי מלות מפתח – מכתיר-בבלע. מכתיר עולה כתר, תרך עמודי אור, ועוד נ שערי בינה. מאלו אותיות מורכבת המלה בבלע? יש בה לב ו-עב, לב נתיבות חכמה ו-עב גשרי חסד. ב"מכתיר" היו כתר ובינה, והמלה "בבלע" משלימה את החכמה והחסד.

18.                       תשע"ד – תרך, לב, נ, עב

מה עיקר הפלא? כמה עולים יחד כל הדימויים האלה? 620 עמודים, 32 נתיבות, 50 שערים ו‑72 גשרים = תשעד = צדיק-רשע. אם כן, הרמז הזה כתוב פעמיים בפסוקים האלה, פסוקי השנה הבאה עלינו לטובה. כתוב גם "רשע צדיק" וגם שתי מלות המפתח של שני הלשונות, מכתיר-בבלע, עולות אותו מספר (היה קודם צדיק ורשע, אבל לא בסמיכות, "רשע מכתיר את הצדיק"). אם כן, תשע"ד היא גם שנה שצריך לחבר את הצדיקים לרשעים – שוב, אפשר לפרש זאת בהרבה פנים, "שבעים פנים לתורה".

אפשר לומר שאם יש לנו שנה שהגימטריא שלה היא צדיק-רשע סימן שזו השנה הכי מסוגלת לעשות יחוד, פשוט לחבר יחד (בתנועה עממית) צדיקים ורשעים (שומרי תורה ומצות יחד עם אלו שלעת עתה אינם שומרי תורה ומצות). אבל קודם אמרנו משהו לא בדיוק ככה – אמרנו שזו השנה הכי טובה להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" שבפרשת שבוע, להעלות את הצדיק שבתוכי ולהשפיל את הרשע שבתוכי. אבל בסוף אני כן רוצה לחבר אותם יחד.

כדי לעשות את ההבדלה אני צריך להפעיל את כח הבחירה החפשית שבי. אם יש לנו שנת צדיק-רשע צריך לבחור – מה אתה רוצה להיות? "ובחרת בחיים". "ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' ובחרת בחיים". אם כן, השנה הזו, שנת תשע"ד, היא שנה מאד חזקה של 'תבחר מה אתה רוצה להיות – צדיק או רשע'. אבל התכלית בסוף היא "ונקלה אחיך לעיניך". מכך שאמרנו ששנת תשעד היא תרך-לב-נ-עב – עמודים-נתיבות-שערים-גשרים (עמודים נתיבות שערים גשרים = 2211 = היה-הוה-יהיה [66] במשולש = בינה פעמים לבא וכו') – יוצא קודם כל שזו שנה מאד טובה עבור ציירים, לצייר את כל הדימויים האלה. בבית הספר, שהילדים ילמדו לצייר דווקא את הדימויים האלה בשנה הבאה.

19.         'והצחיקו את הצדיק והחרישו את הרשע'

נחזור לפסוק בפרשת שבוע – "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע", שלכאורה הוא מיותר. מה השופטים כבר עושים, אם לא להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע?! בפסוק בחבקוק בו כתוב "בבלע רשע צדיק ממנו" המלה הקודמת היא "תחריש" – למה אתה ה' מחריש, שותק, כאשר אתה רואה שהרשע בולע את הצדיק ממנו?! בדרך מליצה, אפילו בדרך בדיחותא, אם המלים "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" מיותרות על פי פשט הן כבר נותנות מקום לדרוש אותן ולקרוא אותן טפה אחרת ("אל תקרי... אלא..."). באיזה ספר שראיתי את המלים "והצדיקו את הצדיק גו'" פתאום קפץ מול עיני 'והצחיקו את הצדיק והחרישו את הרשע'. אפשר לומר ש"והרשיעו את הרשע" היינו 'והרעישו את הרשע' – כתוב שרשע עושה הרבה רעש – אבל מה שצריך לעשות לרשע הוא להחריש אותו, לעשות לו כל כך הרבה רעש באזניים עד שמחרישים-משתיקים אותו.

יש פה כמה עורכי דין בצבור הקדוש הערב. מי הצדיק בבית משפט? מי שכל הסיטואציה הזו, "ונגשו אל המשפט ושפטום", מצחיקה אותו. יש הרבה קשר בין חדש אלול לחדש אדר. החוש של חדש אדר הוא שחוק, לכן כתוב שהוא החדש הכי טוב לעשות משפט עם גוי. אז המזל של ישראל תקיף ובריא. אם יש לך משפט תחכה לחדש אדר כדי לעשות אותו. מה הקשר בין זה לחוש השחוק? כנראה שמי שצוחק – ודאי מי שצוחק אחרון – הוא הצדיק. צחוק = צדיק (בתוך כל מצוקה של דין הוא עושה יחוד, ואז הכל הופך לצחוק אחד גדול – "פחד יצחק").

אבל בכלל, מי שכל הענין מצחיק אותו, מי שהשופטים מצחיקים אותו (מביאים אותו לידי שמחה גדולה, שמחה פורצת גדר, המתבטאת בצחוק. והוא סוד יסוד אמא מסתיים ומתגלה בתפארת ז"א, "נתתה שמחה בלבי"), זה בעצמו סימן שהוא הצדיק. 'ונגשו אל המשפט ושפטום והצחיקו את הצדיק והחרישו את הרשע'.

20.         "והיה אם בִן" – סוד הבינה והקשר ליהושע בִן נון ואגור בִן יקה

נקרא הלאה: "והיה" – "אין 'והיה' אלא לשון שמחה", זה חז"ל, פשט בהרבה מקומות. מה השמחה ב"והיה אם בִן הכות הרשע והפילו השֹפט והכהו וגו'"? ומה המלה המיוחדת בתנ"ך שכתובה כאן, "בִן"? יש כמה מפרשים – האור החיים הקדוש, ולפניו בעל הטורים – שכותבים ש"בִן" רומז לבינה (צריכים להבין היטב, לאמוד נכון, כמה מכות הרשע יכול לקבל כו'), וכך גם לגבי יהושע בן נון, הבִן היחיד הנוסף בתורה. כתוב שה'נון' שלו הוא נון שערי בינה, שהזכרנו קודם. אבל בתנ"ך יש עוד אדם שיש בשם שלו בִן – "אגור בִן יקה", וכאן יש עוד בִן שלישי, "אם בן הכות הרשע" ("יהושע בן נון" "אגור בן יקה" "אם בן הכות הרשע" = מה (אדם-מאד) ברבוע).

בעל הטורים מסביר את הקשר בין שלשת הבִנים האלה. "אגור בן יקה" הוא כינוי של שלמה המלך בספר משלי שלמה, וחז"ל מסבירים שנקרא "אגור" כי אגר את כל הבינה שיש שבעולם, "בן", ואחר כך הוא "יקה", הקיא את הבינה. הוא אגר בינה ואז הקיא אותה. זו לא הקאה טובה, אבל קודם דברנו על הקאה טובה – "חיל בלע ויקִאנו", שהרשע מקיא את הצדיק, את החיל, אחרי שהוא בלע אותו והכתיר אותו. כעת הוא מכתיר אותו לפי הפירוש הפנימי, שנותן לו כתר על הראש.

שוב, איך דורשים אגור בן יקה – שאגר בינה והקיאה. אז חז"ל דורשים את הצורה המיוחדת בִן מלשון בינה (קשור לחדש אלול, אלול = בינה). מה פירוש "והיה אם בן הכות הרשע"? על דרך "'אם לבינה תקרא' אל תקרי 'אִם' אלא אֵם" – זה גופא בינה. פנימיות הבינה היא שמחה – "אם הבנים שמחה". הכל רומז לאותו דבר – "והיה" לשון שמחה, "אִם" לשון אמא, "בִן" לשון בינה.

בעל הטורים אומר שיהושע נקרא בִן נון כי משה רבינו מלא אותו חכמה ובינה, עד לשער הנון של הבינה. יש בקבלה שהשם נון רומז למשה רבינו, שבסוף זכה לשער הנון, כאשר הסתלק ממש, ואז המשיך הארה גדולה מאד לממלא מקומו יהושע – את שער הנון. כתוב שנון הוא גם דג, ומשה רבינו הוא דג, "מן המים משיתהו", נשמה של עלמא דאתכסיא, נוני ימא.

עוד פעם, יש שלשה בִנים. ג"פ בִן עולה יוסף – יוסף הצדיק, שגם זרעו נמשלו לדגים, נונים. יהושע בן נון הוא צאצא של יוסף הצדיק. מי הם שלשת הבִנים? יהושע בן נון, אגור בן יקה ו"והיה אם בן הכות הרשע" (יהושע אגור הרשע = "יסוד היסודות ועמוד החכמות" ר"ת הוי', המשולש של מח. סוף יהושע הרשע – שני הבִנים של התורה – שעשע, הצדיק, יהושע, ספירת היסוד, משתעשע עם הרשע והופך אותו לצדיק – "יסף הוי' לי בן אחר", סוד בִנימין, שגם בו השתנות הסגול לחריק כמבואר במדקדקים, ובשניהם גם תוספת האות ה, ה-ה של אברהם). יש הרבה זכות לרשע, אחד מה-רז מקרים של חייבי מלקות – הוא חבר של יהושע בן נון ושל שלמה המלך.

21.            "שבִן לילה היה ובִן לילה אבד"

יש עוד בִן אחד בתנ"ך שבעל הטורים אינו מביא, בספר יונה (שקוראים במנחה של יום הכפורים): "ויאמר הוי' אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבִן לילה היה ובִן לילה אבד" (כל הפסוק – "ויאמר הוי' אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבִן לילה היה ובִן לילה אבד" – עולה 55, מספר הימים מט"ו באב עד יום הכפורים, הכל-כלה, פעמים אלול-בינה – מט"ו באב עד שמיני עצרת-שמחת תורה יש אלול-בינה ימים.

רק דברי ה' – "אתה חסת... אבד" – עולה ט, ג ברבוע, פעמים חשמל, זך, ג בחזקת ג, במשולש, שעולה ז פעמים סכות). והוא על דרך אגור בן יקה, שאגר בינה והקיאה – "שבִן לילה היה ובִן לילה אבד". חכמה, מוחין דאבא (תלמוד ירושלמי) היא בחינת יום, ואילו בינה, מוחין דאמא (תלמוד בבלי), היא בחינת לילה. נאמר "אדם לעמל יולד", ופירשו חז"ל שלעמל תורה נולד, ועיקר העמל-תורה הוא בלילה, ואזי בינתו נשמרת ואינה אובדת (כמו הקיקיון "שבִן לילה היה ובִן לילה אבד").

נמצא שסך הכל יש ארבעה בִנים בתנ"ך (שלשה בני אדם ועוד צמח-קיקיון, "שלם וחצי", בסוד "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים"), "כנגד ארבעה בנים דברה תורה – אחד חכם אחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול" (שלמה החכם מכל אדם – הרבי הרש"ב היה 'יורד' על החכם כידוע – הרשע כפשוטו שמגיע לו מלקות "ואתה הקהה את שניו", יהושע התם והקיקיון שאינו יודע לשאול), ד פעמים בִן = יצחק ("פחד יצחק", 'והצחיקו את הצדיק' כנ"ל).

22.         פירוש הנעם אלימלך ל"כי יהיה ריב בין אנשים וגו'"

נתבונן רגע בשרש של הכאה: בחז"ל קוראים לזה מלקות, שרש לקה, ובסוף כתוב "ונקלה", קלה. הנעם אלימלך הקדוש, הרבי ר' אלימלך, מסביר את כל הפרשיה הזאת כמדברת במי שבא ליחידות אצל הרבי, לספר לו את כל החטאים שלו (וגם הרבי מוכיח אותו בסיפורים, ע"ד הנהגת האחים הקדושים ר"א ור"ז זי"ע – "והכהו לפניו כדי רשעתו במספר" לשון סיפור דברים). "ונגשו" – הוא גם מסביר שמדובר באדם אחד שיש בו צדיק ורשע בפנים. האדם האחד, עם הצדיק והרשע שבתוכו, מקיים "ונגשו" אל הצדיק – "ושפטום".

גם המלה "ושפטום" היא "לית" במסורה – כלומר, שהצורה הזו מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך. כמה שוה "ושפטום"? אמת. כלומר, המשפט כאן צריך להיות דין אמת – "כל דין הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית". הפלא הגדול שכל הפסוק, "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו למשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע", עולה יאמת, 4410. קודם היו לנו כמה דברים שהם עשר פעמים – י"פ אלול, י"פ "אני לדודי ודודי לי", י"פ מזל – הפסוק הזה הוא י"פ אמת, ויש מלה אחת, המיוחדת בפסוק, המופיעה רק פעם אחת בתנ"ך, שהיא עצמה עולה אמת, "ושפטום" (ועוד, י פעמים אמת עולה ו פעמים "כי יהיה ריב בין אנשים", הביטוי הפותח את הפסוק "פנים ואחור"). יש צדיק שהוא צדיק אמת, "זכאי קשוט" בלשון הזהר הקדוש, וכל התיקון כאן הוא הדרך בה הצדיק מתקן את הרשע ובסוף הופך אותו להיות אח, "למען אחי ורעי".

הוא מסביר את כל שלשת הפסוקים, אבל המיוחד הוא בסוף, כשמגיע לביטוי האחרון, "ונקלה אחיך לעיניך". איך חז"ל מפרשים? "ונקלה" לשון קל, לשון קלון. "פן יֹסיף על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך" – ח"ו לתת לו יותר מדי מכות, שמא יבוא לידי קלון, והרי הוא האח שלך. צריך מאד להזהר שלא יהיה "ונקלה אחיך לעיניך". אבל במלה "ונקלה" יש אותיות לקה.

23.         סוד הכתר בהכאה – "רשע מכתיר את הצדיק"

אמרנו שהצורה מלקות היא לא מלה תנ"כית, לא מקראית, וכאן המלה היא מכות – "והכהו", "ארבעים יכנו". קודם כל, "והכהו" היא מלה של חן – מלה שאפשר לקרוא אותו ישר והפוך באופן זהה. והכהו עולה מב, מספר מאד חשוב בקבלה. מה השער של "והכהו"? אין לו שער של שתי אותיות, אלא רק אות אחת. בכל השרש הכה יש רק אות עיקרית אחת – כ. מהפסוק האחרון, "פן יֹסיף", לומדים שאסור להכות בכלל – מצות לא-תעשה דאורייתא.

יש כאן חדוש מאד מענין. אם יהודי, לא בבית דין, ח"ו מרים יד ומכה עוד יהודי אחר – אם הנזק שהוא גרם לו שוה פרוטה הוא צריך לשלם פרוטה, ואז הוא פטור מלקבל מלקות, כי לא משלמים וגם לוקים (או זה או זה). ברגע שהוא חייב כסף הוא פטור ממלקות. אבל מה הדין אם הוא הכה אותו, עבר על מצות לא-תעשה דאורייתא, אבל הכה אותו כל כך קל שהנזק לא שוה פרוטה? הוא חייב ארבעים מלקות, שעומדות במקום מיתה – כמעט הורגים אותו. הלכה זו היא משהו ציורי, מאד מיוחד.

שוב, אם ראובן נותן מכה לשמעון והנזק שוה פרוטה הוא משלם ולא לוקה, אבל אם לא שוה פרוטה הוא לוקה ארבעים מלקות, אם יש בו כח לקבל. אם לא – הוא מקבל פחות, צריכים לאמוד. זה אחד הפירושים ב"והיה אם בן הכות הרשע" – שהדיינים צריכים הרבה להתבונן ולאמוד כמה הוא מסוגל ללקות ("בִן" לשון בינה כנ"ל). אבל שוב, האות של הכאה היא כ – "אין כ אלא לכתר". כף גם לשון כף היד (גם בחינת כתר, כמ"ש "ותשת עלי כפכה"), יש הרבה ענינים ש-כ הוא כתר – בצורתו ובמספרו. הכל קשור ל"רשע מכתיר את הצדיק".

אם כן, כל הסוד של הכאה, "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" וגם יתן לו מכה "לפניו", לפנימיותו, הוא בשביל כתר – גם לתת לרשע כתר. לפני שהצדיק מכה את הרשע הוא צריך להתעצם עם הכתר שבעצמו, כח הכאה. הכל בסוד "והיה אם בִן הכות הרשע" – כמה זה שמח אם אתה מבין מה קורה כאשר נותנים מכה לרשע על פי תורה. מה קורה? נותנים לו כתר, 'מכבדים' אותו בכתר – כ. אבל בסוף כתוב "ארבעים יכנו לא יֹסיף פן יֹסיף על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך". "מכה רבה" היא דבר לא טוב, כמו רוב טובה.

24.         "ונקלה אחיך לעיניך" בסוד תוכחת הצדיק

הנעם אלימלך מפרש "ונקלה" לשון קלוי, שרוף – פירוש חדש לגמרי. הוא אומר שהצדיק שנותן את המכה לרשע צריך לצאת מגן העדן שלו, ולראות ולהזדהות – לכך קוראים "לעיניך" – איך הרשע נשרף בגיהנם. אם אתה רוצה להוכיח יהודי, להחזיר אותו למוטב, במיוחד בחדש אלול – יש כמה שיחות של הרבי שצריך מאד-מאד להזהר מלהוכיח יהודי, בפרט בחדש אלול[2] – אומר הנעם אלימלך "ונקלה אחיך לעיניך", צריך לצאת מגן העדן שלך ולהכנס לתוך הגיהנם של הרשע, שאתה מרגיש שהוא "אחיך", ולחוות יחד איתו מה זה להשרף באש של גיהנם, ואז תוכל להוכיח אותו כדבעי על פי תורה, לתת לו מכות שבעצם גומרות את כל הרע שלו.

הוא כותב באריכות ש'אם כבר אז כבר' – אם כבר מורידים את הרע צריכים להוריד אותו עד גמירא, לא להשאיר שום רושם, כדי שלא יצמח מחדש ח"ו. צריך לגמור לגמרי עם הרע של החבר. הוא גם אומר שלשם כך מי שמוכיח צריך להרגיש את עצמו צדיק גמור, ולא רק "צדיק ממנו". כמה שבינו לבין עצמו הוא סתם ככה בשפלות וענוה ו"הלואי בינוני", אבל במקרה שה' הזמין לו בהשגחה פרטית יהודי להחזיר בתשובה הוא צריך לעשות מעצמו צדיק גמור, שמסוגל לחסל לחלוטין את הרע בחבר – שלא יופיע עוד אף פעם. בשביל זה הוא צריך להכנס לתוך הגיהנם שלו, להשרף איתו יחד, ולכך קוראים "ונקלה אחיך לעיניך". כמה שוה רק הביטוי האחרון של הפרשיה, "ונקלה אחיך לעיניך"? עשר פעמים (שוב עשר פעמים) והכהו (מלת החן של הפרשה).

25.         צר – צר צורת צדיק בתוך צורת רשע; רץ – הריצה מכח הרשע

אם כן, יש המון דברים יפים במצות עשה של מלקות ובמצות לא-תעשה "פן יֹסיף". איך הגענו לכל זה? מסימן השנה הבאה עלינו לטובה, תשעדרשע-צדיק. נאמר עוד דבר מאד פשוט: לא כתוב בשום מקום צדיק-רשע, אבל כתוב פעם אחת רשע-צדיק. רק ראשי התיבות הם רץ. אם זה צדיק-רשע הר"ת הן צר – צר ואויב או צר צורה. "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", "אין צור כאלהינו" – "אין ציר כאלהינו" (אמרנו שהשנה הבאה טובה לציירים). מה הכשרון והחוש המיוחד של הקב"ה? שצר צורה בתוך צורה. יש לו חוש ציור לצייר צדיק בתוך רשע. הרי כל אחד הוא ככה. מה הפשט של "צר צורה בתוך צורה"? שהוא צר נשמה בתוך גוף, רוחניות בתוך גשמיות. זה הפשט, אבל לעניננו – מאד קרוב לפשט, בעצם אותו דבר – צר הוא צדיק-רשע.

מה עיקר החוש בציור? כשאדם עושה ציור צריך לצייר צדיק בתוך רשע. מצד אחד, החיצוניות – הרשע – מתגברת בתחלה, החיצוניות סובבת, "מכתיר" ו"בבלע" את הפנימיות. אבל בסוף הפנימיות תתגבר, תחזיר את החיצוניות למוטב, ואז – כמו שעתידה הנשמה ליזון מהגוף, הפנימיות מהחיצוניות – הרשע יכתיר את הצדיק.

הסברנו את צר, ר"ת צדיק-רשע, אבל בתנ"ך יש רק רשע-צדיק, ר"ת רץ – "הוי רץ לדבר מצוה ובורח מן העבירה". אחד שרוצה לקחת את הרשע – הרשע שבי – ולהפוך אותו לצדיק, מה צריך לעשות? לרוץ לגאולה, לרוץ למלך המשיח. כעת המלך בשדה, צריך לרוץ – לא סתם לצאת אלא לרוץ. כח הריצה שייך לרשע. רק צדיק לבד לא רץ, אבל רשע יודע לרוץ. דברנו לפני שבוע, בעלי התשובה צריכים לרוץ מהר-מהר כדי לתפוס את השלטון. קודם הרשע מכתיר את הצדיק, אבל הצדיק צריך לאמץ את כח הרשע – איך? בזה שהוא רץ. צדיק שאין את הרשע שבו הוא רק "קמעא קמעא", לאט-לאט, זוחל. אי אפשר לזחול לגאולה – צריך לרוץ. זה רשע-צדיק. שוב, כל זה הסימן של השנה הבאה עלינו לטובה. נעשה פה הפסקה לניגון, ואחרי הניגונים אפשר להמשיך עוד קצת.

ניגנו "כתיבה וחתימה טובה" וכו' – הרבה ניגונים וריקודים.

26.       ב. האסורים לבוא בקהל בעבודת הנפש

27.         שלשת האסורים לבוא בקהל

נדבר על עוד נושא של פרשת השבוע: בסוף "שלישי" של הפרשה יש שבעה פסוקים, שלפי חלוקת התורה לפרקים הם שבעה פסוקים ראשונים בפרק חדש, והנושא שלהם הוא מי אסור שיבוא בקהל ה'. יש שלשה סוגים של אנשים שאסור להם לבוא בקהל ה'. בדרך החסידות את כל הסוגים האלה צריכים לחפש בתוך עצמנו, בתוך הרשע שבקרבנו.

הראשון הוא "לא יבֹא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל הוי'". ידוע שיש כאן את המחלוקת, ב-ה הידיעה, בכל התורה כולה לגבי כתיב, שיש כותבים "דכא" ב-א ויש כותבים "דכה" ב-ה – מנהגנו ב-א. הפשט, שמובא גם בספרי ההלכה, שמי שהוא סריס בידי אדם – שלא נולד סריס אלא נעשה סריס – הוא האסור לבוא בקהל הוי'. כלומר, אסור שיהודי יהיה סריס – "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין". סריס הוא סימן של סטרא-אחרא, אבל ליהודי אסור להיות סריס – צריך כל הזמן להוליד פירות, לקיים את ה"מצוה רבה", המצוה הראשונה של התורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו". כל ה"פרו ורבו" צריך לבוא לשם כבוש השלטון, "ורדו", המלכות דא"ק של היום.

הדבר השני – "לא יבֹא ממזר בקהל הוי' גם דור עשירי לא יבֹא לו בקהל הוי'". בסוג הראשון כתוב רק "לא יבֹא... בקהל הוי'", בסוג השני יש תוספת, "גם דור עשירי לא יבֹא לו בקהל הוי'", ובסוג השלישי עוד תוספת, "גם דור עשירי לא יבֹא להם בקהל הוי' עד עולם" – האיסור הולך ומתגבר. מי השלישי? "לא יבֹא עמוני ומואבי בקהל הוי' גם דור עשירי לא יבֹא להם בקהל הוי' עד עולם".

28.         חידוש ב"לא יבא עמוני ומואבי" – טעם המצוה מפורש בתורה

אחר כך יש כמה פסוקים שבאים לנמק את האיסור השלישי, של עמוני ומואבי. זו אחת הפעמים היחידות בכל התורה, ואולי הפעם העיקרית, שהתורה נותנת טעם למצוה. כלומר, יש כאן טעמי מצוות. לגבי כל התורה, כל תרך עמודי אור שהזכרנו, עתידים להתגלות בתורתו של משיח – שתורת עולם הזה הבל היא לגביה – טעמי תורה. עיקר החידוש הוא שהטעמים יתגלו (גלוי הטעם = "גל עיני").

אם כן, יש משהו מיוחד מאד במצות "לא יבֹא עמוני ומואבי וגו'" שיש טעם – "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך. ולא אבה הוי' אלהיך לשמֹע אל בלעם ויהפֹך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך". שני פסוקים שלמים, מלאים וגדושים, של טעם המצוה (עם גילוי אהבה עצמית של השי"ת לעם ישראל). זה חידוש מופלא לגבי התורה.

29.         איסור פתיחה בשלום לעמוני ומואבי

אחר כך יש עוד מצוה. בשלשת הסוגים האלה, שאסורים לבא בקהל הוי', יש ארבע מצוות לא תעשה – בסוף כתוב "לא תדרֹש שלֹמם וטֹבתם כל ימיך לעולם". אף על פי שיש מצוה לפתוח לכל גוי בשלום – כאשר באים להלחם על עיר לצור עליה יש מצוה לפתוח בשלום – לגבי עמון ומואב לא פותחים בשלום, "לא תדרֹש שלֹמם וטֹבתם כל ימיך לעולם". כלומר, יש פה שלש מצוות לא תעשה – "לא יבֹא בקהל הוי'", שלש פעמים באותו סגנון ממש (רק שכל פעם ה"לא יבֹא בקהל הוי'" תופס תאוצה). אחר כך, אחרי שהוא כותב את הטעם בשני פסוקים, יש עוד מצוה – "לא תדרֹש שלֹמם וטֹבתם כל ימיך לעולם" (נמצא שכדאי הטעם להוסיף עוד מצוה, ודוק).

30.         איסור אשת אביו (והקשר לפסוקים הקודמים ולפסוקים הבאים)

בעצם, לפני ששת הפסוקים שאמרנו – הרי אמרנו שסיום "שלישי" הוא יחידה של שבעה פסוקים, שהם התחלת פרק, אבל לא אמרנו את הפסוק הראשון, שלכאורה מדבר על משהו אחר – "לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו". זה איסור עריות, שלכאורה לא שייך לפניו או אחריו – פסוק בודד כזה, אבל הוא מתחיל את הפרק (באמת, כל איסורי ה"לא יבא" קשורים לעריות – נישואי סריס מביאים לידי עריות, ממזר בא מעריות, וכל מהותן של מואב ועמון היא עריות). אחרי "לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו" התורה מתחילה בכל האסורים לבוא בקהל, החל מפצוע דכא וכרות שפכה, ואחריו ממזר ועמוני ומואבי. כמובן צריך להיות קשר.

דורשים את הקשר ככה: קודם, בפרק הקודם, היה כתוב על אונס ואנוסה. דורשים את האסור "לא יקח איש את אשת אביו" – "אפילו אנוסת אביו" – וכך יש קשר לפרק הקודם. איך קשור להמשך? "ולא יגלה כנף אביו", "אפילו שומרת יבם" כותב רש"י, אבל הוא גם כותב שהפסוק בא כאן כדי שנבין מיהו ממזר הנזכר בהמשך. גדר ממזר לפי הלכה (יש מחלוקת, אבל זו ההלכה) ממזר הוא רק אחד שנולד מחייבי כרת או מיתת בית דין, על דרך האיסור של אשת אביו או כנף אביו.

31.         שלשת אסורי הביאה בקהל בנפש – סריס, איש מוזר, חסר חוש בגמ"ח

יש כמה דברים חשובים שרצינו לציין ביחידת הפסוקים הזו, שקשורים גם עם מה שדברנו קודם. קודם כל, נפרש את שלשת סוגי האסורים וכיצד הם נוגעים לכל אחד מאתנו – איך כל אחד יכול לזהות בתוכו את שלשת הדברים האסורים לבוא בקהל ה', התכונות האסורות. כל יהודי אסור שתהיינה לו התכונות של פצוע דכא וכרות שפכה – דווקא בידי אדם – וממזר וגם עמוני ומואבי. כרות שפכה בידי אדם נולד יהודי ונשאר יהודי – אי אפשר להיות אויס-איד. ממזר הוא גם יהודי לכל דבר, ועד ש"ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ", רק שאסור שיבוא בקהל. עמוני ומואבי הם כבר גוים רשעים, כל כך רשעים שאסור לדרוש בשלומם "כל ימיך לעולם".

בכללות אמרנו שהאיסור הראשון הוא שאסור שיהודי יהיה סריס, שיגרום לעצמו – בידי אדם – להיות סריס, כי סריס הוא "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין". מה לגבי האיסור השני? הרמב"ן כותב – פשט – שממזר הוא "איש מוזר", זה לשון הרמב"ן. כמובן שהוא מקשר זאת לפשט, שלא יודעים בדיוק את היחוס שלו – אולי לא יודעים מי אביו – הוא איש מוזר, זר ומוזר לחברה. לפי הגדרה זו של הרמב"ן אסור שיהודי יהיה איש מוזר. צריך להתבונן בזה, כי כתוב אפילו על משיח שהוא קיסר, יוצא דופן – משונה, משהו אחר. יש פה איזה הבדל מאד דק בין להיות יוצא דופן – שיכול להיות דבר מאד טוב, טיפוס יוצא דופן, עד כדי כך שהמשיח הוא יוצא דופן – לבין ממזר שהוא איש מוזר.

מה לגבי הדבר השלישי? אסור להיות עמוני ומואבי. שוב, הפסוק בעצמו אומר – "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך", כשהייתם טרופים בדרך כותב רש"י, "בצאתכם ממצרים". עמוני ומואבי הוא מי שאין לו חוש בגמילות חסד. כתוב שבעם ישראל יש סימנים של יהודים, שאפשר להכיר מיהו יהודי – רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. מי שאין בו את הסימנים האלה ספק אם עמדו רגלי אבותיו על הר סיני. כאן זו הדוגמה הכי טובה, הפשט הכי פשוט.

32.         גילוי משיחי של טעמי תורה – היתר רות המואביה ונעמה העמונית

מטעם זה לומדים חז"ל "'עמוני' ולא עמונית, 'מואבי' ולא מואבית" – האיסור הזה לא חל על נשים אלא רק על גברים, כי דרך הגבר לצאת ולקדם. רק גבר דרכו לצאת ולקדם, בעוד אשה "כל כבודה בת מלך פנימה". אשה גם נותנת מזון למי שדופק בדלת, אבל היא לא יוצאת ומקדמת – "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים" – ולכן האיסור רק בזכר. איך לומדים שהטעם כאן הוא מאד משיחי? בזכותו הותרו לבוא בקהל שתי פרידות טובות שמהן יוצא מלך המשיח – רות המואביה ונעמה העמונית. רות המואביה, הסבתא-רבא של דוד מלך ישראל, "דוד מלכא משיחא", שממנו יוצא מלך המשיח, ונעמה העמונית, אשתו של שלמה המלך, ממנה יוצא מלך המשיח. הכל בזכות הטעם של המצוה הזו – כבר רואים כמה היא משיחית.

33.         דגל מחנה אפרים: "פצוע דכא" – הפוגם את הדירה-כלים-אשה בעבודת ה'

נאמר כמה פירושים חסידיים שיש במצות אלו, ואחרי זה נגיע לתכל'ס וגם לקשר למה שדברנו קודם. אנחנו נוהגים לכתוב "דכא" ב-א, כמו שאמרנו קודם. יש רמז על פסוק אחר בו כתוב "דכא" ב-א – "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". יש משהו במלה "דכא" שאדם צריך להגיע למצב זה כדי להתעורר בתשובה.

למרבית הפלא דורשים ש"דכא" ראשי תיבות של שלשה דברים שמרחיבים דעתו של אדם – דירה נאה, כלים נאים, אשה נאה. יש פה גם גימטריא מופלאה ביותר – דכא עולה 25, 5 ברבוע, ודירה-כלים-נאה עולה 25 ברבוע, דכא ברבוע, 5 בחזקת 4. כתוב בדגל מחנה אפרים – נכד הבעל שם טוב, מספרי החסידות הכללית החשובים ביותר – שהדירה הנאה של היהודי, האיש הישראלי, בעבודת ה' יתברך היא בלבו. הלב אמור להיות הבית, הדירה להשראת השכינה בתוך האדם. לכן האדם צריך להכין לעצמו לב טהור, והוא גם מבקש מהקב"ה "לב טהור ברא לי אלהים". זו הדירה הנאה של היהודי בעבודת ה'. מהם הכלים? כל רמח האיברים של היהודי. האיברים של היהודי הם הכלים שלו. מהי האשה הנאה? היא-היא השראת השכינה שבתוך הלב. "ועשו לי מקדש" – הלב, הדירה – "ושכנתי בתוכם" האשה, "'ביתו' זו אשתו".

מה ההבדל בין האשה לבית? "כתפארת אדם לשבת בית" – וכתוב שבאותו פסוק "אדם" פירושו אשה – האשה היא יושבת בית, היא השכינה עצמה ששורה בתוך הבית. ככה מסביר הדגל מחנה אפרים את ר"ת דכא על הפסוק של "פצוע דכא" – מה הפגם שלו ומה התיקון שלו. דווקא על הפסוק הזה הוא כותב ש-דכא ר"ת דירה-כלים-אשה, ושוב – אומר שהדירה היא הלב, הכלים הם האיברים והאשה היא השכינה עצמה (דווקא כאשר כותבים דכא ב-א, ר"ת אשה, אזי כל האסורים לבוא בקהל – "פצוע דכא וכרות שפכה... ממזר... עמוני ומואבי" – עולים ו צירופי אשה, שכנגד השכינה עצמה השורה בישראל. ועוד, יחידת שבעת הפסוקים חותמת "כל ימיך לעולם" – "הכל הולך אחר החיתום" – בגימטריא אשה).

מהו "פצוע דכא"? מי שפצע את שלשת אלה הרמוזים בתבת "דכא". איך? בעיקר על ידי פגם המחשבה. כל שלשת אלה תלויים בטהרת המחשבה, שתהיה "כעצם השמים לטהר" – "ונקה", לשון טהר, אור טהר, בלי עננים, בלי מחשבות זרות. ככה הוא מסביר, שעל ידי טהר המחשבה האדם זוכה בעבודת ה' שלו לדירה נאה, כלים נאים וגם אשה נאה. אבל "פצוע דכא" הוא אחד שפוצע את הדירה-כלים-אשה – על ידי מחשבות זרות, בלבולי ראש, ה"דכא" נעשה אצלו פצוע.

34.         "כרות שפכה" – חסר תענוג וחיות בעבודת ה'

אחר כך, הוא אומר שהדבר השני שכתוב ביחד עם "פצוע דכא" – "כרות שפכה" – היינו פגם בתענוג וחיות בעבודת ה' יתברך. ה"שפכה" היינו השפע, והשפע – כמו שכתוב גם בתניא באגה"ק טו, שנקרא עוד כמה ימים בחת"ת – נמשך על ידי אבר התענוג, חיות. בעל הדגל ודאי שמע זאת מהסבא שלו, הבעל שם טוב, שיהודי צריך כל הזמן אבר חי בעבודת ה'. כרות שפכה הוא אחד שאין לו חיות ותענוג בעבודת ה'.

אם כן, כל פירושו הוא ש"פצוע דכא" הוא מי שפצע על ידי אי-טהר המחשבה את הדירה-כלים-אשה ו"כרות שפכה" הוא אחד שאין לו חיות, שהוא מת. יכול להיות שהוא עושה מצוות, עושה דברים טובים, אבל הוא מת. אם הוא מת הוא ודאי לא רץ לתפוס את השלטון, לא מקיים את "פרו ורבו... ורדו". אין לו חיות. ודאי שאסור שיהודי יהיה במצב כזה, ועל מי שבמצב כזה נאמר "לא יבֹא [פצוע דכא] וכרות שפכה בקהל הוי'".

35.         דירה – תפלה; כלים – מצוות; אשה – השראת שכינה

נתבונן עוד בסוד דירה-כלים-אשה בעבודת השי"ת. "איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה". הדירה הנאה, להכין את ה"לב טהור ברא לי אלהים", היא בעיקר עבודת התפלה. מה לגבי כלים נאים, לטהר את כל האברים? האברים הם המצוות, קיום מצוות מעשיות. הרי יש רמח אברים כנגד רמח מצוות, רמח פיקודין – כל מצוה היא אבר. מה האשה הנאה שמרחיבה את דעתו של אדם? לימוד התורה. בפרט לימוד פנימיות התורה, קבלה וחסידות.

איך יודעים את זה? מכל ספר משלי, בו כתוב "אילת אהבים ויעלת חן" וכו', כל "אשת חיל", הכל האשה הטובה, האשה הצדיקה, השראת השכינה. זה רק שנבין את סוד "דכא" וגם את הסדר – את הדירה עושים בשביל האשה, בשביל השכינה. את הדירה עושים על ידי תפלה מקרב איש ולב עמוק. את הכלים הנאים עושים על ידי קיום הרבה מצוות מעשיות. האשה הנאה, שהיא-היא השראת השכינה, היא גילוי רזין דאורייתא בעיקר. מי זוכה לגילוי של רזין דאורייתא, ה"אשה נאה"? מי ש"לבו דואג בקרבו". חוץ מזה שיש לו לב טהור, שהוא מתפלל – התפלה היא בקשת משיח. מי זוכה לכך? מי ש"לבו דואג בקרבו". עד כאן השלמת הווארט של הדגל מחנה אפרים על "פצוע דכא".

36.         "יוצא דופן" חיובי – מעורב בין הבריות; ממזר – פורש מן הצבור

אמרנו שממזר הוא איש מוזר – מה הכוונה? שלא מעורב עם הבריות כדבעי, שהוא פאר-זיך. מהי מוזרות שלילית? יש יוצא דופן חיובי. מיהו היהודי הראשון? אברהם אבינו. אם הוא היהודי הראשון סימן שהוא גם המשיח הראשון, המשיח שבדור. הוא אברהם העברי – כל העולם כולו בעבר אחד והוא בעבר האחר. אין יוצא דופן יותר מאברהם. אבל מה? הוא יוצא דופן כדי לקרב את כולם לעבר שלו. הוא לא פורש מהצבור, אלא להיפך – הוא הכי מעורב. זה משיח יוצא דופן.

אבל הממזר שהוא איש מוזר הוא מוזר ומרוחק, מכונס בעצמו, ולא באמת מעורב וקשור עם הצבור. אף על פי כן, הוא יהודי, ואם הוא לומד הרבה תורה וזוכה להיות תלמיד חכם – יש סיכוי מאד שדווקא הוא יהיה תלמיד חכם, נולד מטפה חמה אז יש לו הרבה שכל, ואם הוא משתמש בו כדבעי, ללמוד תורה – אז "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ". בכל אופן, האופי של הממזרות, המוזרות השלילית, שפורשת מהצבור ולא מעורבת בו – אסור שיבוא בצבור. בעצם הוא לא בא בקהל – הוא ממזר, הוא מוזר.

37.         קדושת לוי: עמוני ומואבי – לא חשים שכל השפע בא קודם דרך היהודים

בדבר השלישי נאמר פירוש של הקדושת לוי, רבי לוי־יצחק מברדיטשוב. במה העמים האלה, עמוני ומואבי, גרועים מכל עמי הארצות עד שלא יבואו בקהל "על דבר אשר לא קדמו אתכם וגו'"? הוא אומר שכל גוי ראוי וצריך שירגיש שכל השפע שמגיע לו – מגיע לו דרך הצנור של קדושת עם ישראל. באיזה מקום גם לגוים יש לא-מודע, יש איזה מקיף, כמבואר באריכות במ"א. לכן גוי יכול להתגייר, כי יש לו מקיף רחוק של איזה ניצוץ קדוש – גם לג"ק הטמאות יש מקיף דמקיף שמחיה אותם. מה ההכרה הפנימית – לא-מודעת בדרך כלל – של אותו ניצוץ שמחיה את הגוי? שהוא מקבל מישראל.

פעם אחת כששאלו את הרבי איך להסביר לסטודנטים רחוקים את ההבדל בין יהודי לגוי, הרבי אמר פשוט מאד – להסביר שיהודי הוא משפיע בעצם וגוי הוא מקבל בעצם. אם הוא אמר ככה, הכוונה שגם גוי יכול להבין זאת באיזה מקום – יש לו איזה ניצוץ שברור לו, הניצוץ יודע, שהוא בעצם מקבל והיהודי הוא בעצם המשפיע.

כל זה להסביר את הווארט של הקדושת לוי. מי הם עמוני ומואבי? גוים שגם במקיף שלהם לא מודים ומקבלים שכל מה שהם מקבלים בא מישראל. זה פירוש מאד יפה וגם מאד מכוון, כי מה סוף האיסור הזה? "לא תדרֹש שלֹמם וטֹבתם כל ימיך לעולם" (עוד מצות לא-תעשה). הסוף הוא לא להשפיע להם. למה לא להשפיע להם שלום וטוב? כי הם לא מכירים. כמו שכתוב שאסור לרחם על מי שאין בו דעת – אין בו דעת להכיר מאין השפע והרחמים באים. זה מאד מחזק את פירוש הקדושת לוי.

38.         קליפת עמוני ומואבי בתוך ישראל – "הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים"

זה עמוני ומואבי – מה זה נוגע לי? אני יהודי ברוך ה' – "ברוך אתה ה'... שלא עשני גוי" – ואף על פי כן כתוב בתניא פ"ב שיש יהודים שלא מכירים מאין השפע והברכה באים, "ברכות לראש צדיק". יש יהודים שלא מכירים בצדיק הדור, שהוא מקור השפע, ויתכן שאפילו מתנגדים ח"ו לצדיק. לפי הפירוש של הקדושת לוי זו תכונה של "עמוני ומואבי". זה ווארט, דרוש, אבל הוא עיקר הדרוש שלו – מפרש "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" בדרוש חסידי, שלא "קדמו אתכם", שלא הבינו שאתם קודמים, "בלחם ובמים". מה שהגוי מקבל לחם ומים – מי קדם? מאיפה זה בא לו? מכם, "אתכם". אותו דבר יהודים – יהודים צריכים לדעת שהשפע בא מהקב"ה, אבל זה בא דרך הצנור של הצדיקים, כמו שמסביר בתניא שכולנו גוף אחד ולכן מקבלים את החיות מהראש, מהלב, מהאברים הפנימיים. הראש הוא ראש בני ישראל, הרבי של הדור, הצדיק של הדור. מזה כבר אפשר להבין עד כמה המצוה הזו היא גם מצוה משיחית – להכיר בראש, מאיפה השפע בא, וממילא להתקשר ולהתחבר לראש בדרך פנים בפנים (ולא אחור באחור).

39.         שבעת הפסוקים כנגד ז"ת

אחרי שהסברנו את זה נחזור רגע ונאמר – באותיות קצרות, בלי להסביר יותר מדי – ששבעת הפסוקים האלה הם כנגד ז"ת, ז הספירות התחתונות לפי הסדר, החל מהפסוק הראשון שלכאורה אין לו קשר כל כך גלוי לענין:

הפסוק הראשון הוא "לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו" – זה פגם בחסד (כל גילוי עריות בתורה מכונה "חסד", ועוד ראה בפירוש משך חכמה בענין "כנף" הכתוב בפסוק זה, שהוא ענין נישואין מתוך חסד ורחמנות, ודוק). אחר כך, "לא יבֹא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל הוי'" הוא פגם בגבורה, בכח גברא של הזכר, כנגד ספירת הגבורה. "לא יבֹא ממזר", איש מוזר, כבר כנגד תפארת, כללות הצבור הישראלי המעורבים זב"ז, "תפארת ישראל". "לא יבֹא עמוני ומואבי" שייך לנצח – "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", וכנגדו נמצאים עמוני ומואבי שלא מכירים בנצח ישראל (ולא מקדמים אותם בדרך לגמול אתם חסד, כטבע המוטבע של רגל ימין, נצח, ענף החסד, הכח בנפש שמבצע את החסד בפועל).

אחר כך יש את הפסוק הראשון של נתינת טעם, שהוא "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך" – מהי קללה? הוא רצה לקלל, וקללה היא ספירת ההוד בקבלה. לקדם בדרך גם שייך להוד (רגל שמאל, בנוסף לשייכותו לנצח כנ"ל, רגל ימין) המנהיג על חוש ההילוך (בסוד "הולך בתום [בהוד, רגל שמאל] ילד בטח [בנצח, רגל ימין]"). לא קדמו אתכם בדרך ושכרו את הקוסם בלעם לקללך – זה ספירת ההוד. את כל זה רצינו בשביל היסוד והמלכות. היסוד הוא "ולא אבה [רצון עמוק] הוי' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפך [אתהפכא] הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך [במקום 'לא אבה', שגם מאותו שער] הוי' אלהיך".

כתוב שלש פעמים בפסוק – "בתלת זימני הוי חזקה" – "הוי' אלהיך". קודם היה כתוב "לא יבֹא בקהל הוי'" חמש פעמים – פעם אחת ב"פצוע דכא וכרות שפכה" ופעמיים בכל אחד משני האחרים, בממזר ובעמוני ומואבי. אבל כאן, בטעם של עמוני ומואבי, בפסוק היסוד, כתוב ג"פ "הוי' אלהיך" – ביטוי של חבה, של קרבה, הזיקה של הקב"ה דווקא אלינו, "הוי' אלהיך". "ולא אבה הוי' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך" – דגש מאד חזק על "הוי' אלהיך". זה היסוד של היחידה הזו. בסוף יש מלכות – "לא תדרֹש שלֹמם וטֹבתם כל ימיך לעולם" (הסוף – "כל ימיך לעולם" – עולה אשה כנ"ל, בחינת מלכות. אין עוד "כל ימיך לעולם" בתנ"ך). אמרנו זאת רק בקיצור, בלי הרבה נימוק, ומי שיש לו חוש יכול קצת לחוש את ההקבלה לספירות מעצמו.

40.         סיכום שבע הספירות בפסוק המלכות

רוצים להתמקד ביסוד, אך קודם נאמר גימטריא יפה של הפסוק האחרון – שבע מילים: "לא תדרש שלמם וטבתם כל ימיך לעולם" – הוא מסכם את שבעת הפסוקים, והנה הוא עולה חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות, שבע מדות הלב. הוא החותם כאן, "הכל הולך אחר החיתום".

41.         תיקון היסוד – אתהפכא מקללה לברכה – תשובת הרשע לצדיק

נחזור לפסוק היסוד – פסוק מובהק של בעל תשובה. למדנו קודם איך הופכים את הרשע ל"אחיך". החבור, הדינמיקה, של רשע-צדיק, צדיק-רשע, הוא כל התורה כולה – כל בריאת העולם. כשה' ברא את העולם "צדיק ורשע לא קאמר", ככתוב גם בעמוד הראשון של התניא, כי יש בחירה חפשית. בכל אופן, כל העולם הוא העימות של הרשע והצדיק, בעיקר בתוכי, והתכלית היא שנהיה בעלי תשובה – אז הרשע מתעצם בעצמו עם הכתר וגם "מכתיר את הצדיק" דמעיקרא (כלשון חז"ל "'והצדיקו את הצדיק' דמעיקרא", שדורשים שמדובר בעדים זוממים – העדים הזוממים שהרשיעו את הצדיק הם רשע שבלע או שרוצה לבלוע את הצדיק, להרוג את הצדיק, אבל אחר כך באים עוד עדים ומצדיקים את הצדיק דמעיקרא, "חיל בלע ויקאנו").

בכל אופן, הפיכת הרשע לצדיק היא "ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה". קודם ראינו את הפיכת הרשע לאחיך במלקות, וכעת רואים את ההפיכה בתכלית הטעם של איסור ביאת עמוני ומואבי לקללה – "ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה [כמו את הרשע לצדיק] כי אהבך הוי' אלהיך" – זה תיקון הברית, היסוד כאן. ידוע הרמז שאנחנו אוהבים לומר, ש"בעל תשובה" בגימטריא "איפכא מסתברא" (ביטוי שחוזר הרבה בתלמוד בבלי) – ההיפך מסתבר יותר. יש הוה-אמינא, מחשבה ראשונה, ואומרים שבדיוק ההיפך. המחשבה הראשונה היא שהוא רשע, כך הוא מתנהג בהתחלה, אבל בעל תשובה הוא אחד שיש לו בעצם, גם בראש שלו, "איפכא מסתברא". ה"איפכא מסתברא" גורם לו להפוך מרשע לצדיק, לאח ("אחיך לעיניך").

42.         תיקון "אפם" – תשובה באותם אשה-פרק-מקום

יש עוד מאמר חז"ל שדברנו עליו לפני שבוע, שרב יהודה אומר בגמרא שבעל תשובה צריך לחזור לאותו מצב של העבירה ולעמוד בנסיון – לא לעבור את העבירה שוב. הביטוי הוא "באותה אשה, באותו פרק [בזמן, אותה תקופה בחייו], באותו מקום". אמרנו שבלשון ספר יצירה התיקון צריך להיות בעולם-שנה-נפש – אותו מקום הוא עולם, אותו פרק שנה ואותה אשה נפש. זה הלשון שלו, "באותה אשה, באותו פרק, באותו מקום". הסימן – שלא אמרנו לפני שבוע – הוא אפם, אשה-פרק-מקום.

האם יש כזו מלה בתורה? בחמשה חומשי תורה יש רק פעם אחת "אפם", בדברי יעקב אבינו לבניו שמעון ולוי. לכאורה הוא לא מברך אותם. הרי הוא בא לברך את כל בניו בפרשת ויחי, ובשלשת הראשונים – ראובן, ובמיוחד שמעון ולוי – הוא לא מברך אלא להיפך. בשמעון ולוי הוא אף אומר "ארור" (לא בראובן). כדי קצת להוריד מחומרת ה"ארור" בשמעון ולוי – בסוף כתוב "איש כברכתו ברך אותם", אבל אצלם כתוב "ארור" – מסבירים חז"ל שהוא אמר רק "ארור אפם", ולא שהם ארורים. הוא מקלל את הכעס שלהם, את הכעס והנקמה שלא במקום. "נקמה במילתא", במקום, היא דבר גדול מאד (שניתנה "בין שתי אותיות" – "אל נקמות הוי'"), אבל כאשר הכעס והנקמה באים מיצר הם לא טובים. כך הפשט. זו הפעם היחידה בה כתוב "אפם" בתורה – "ארור אפם".

כתוב שרב יהודה עשה סימן, "מחוי רב יהודה", ש"באותה אשה, באותו פרק, באותו מקום". יש הרבה פירושים ב"מחוי", וכעת נפרש שהוא פתח חומש, הצביע על "ארור אפם", ורמז שהכוונה "באותה אשה, באותו פרק, באותו מקום" – שאם אפשר לתקן את האפם אתה בעל תשובה אמתי.

43.         הפיכת "ארור אפם כי עז" לברוך

מה היום הכי טוב לתקן את האפם? "ארור אפם כי עז" – יש יום אחד בשנה ששוה עז, י אלול, כמו שאמרנו קודם. לכן דורשים זאת עכשיו, "דבר בעתו". כתוב אצלנו "ולא אבה הוי' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך" – איך רואים את ההפיכה ב"ארור אפם כי עז"? יעקב אומר "ארור אפם" על הריגת אנשי שכם. כמה שוה "אפם כי עז"? רק "אפם" שוה 121, 11 ברבוע, "ויהפך [הוי' אלהיך לך]" – הפיכת יא כתרין דמסאבותא ל-יא דקדושה (סוד ה"חד ולא בחושבן" שהרבי תמיד מזכיר). "אפם כי עז" שוה ברוך. אז "ארור אפם כי עז" שוה ארור-ברוך. על ידי זה שהוא חוזר בתשובה ועומד בנסיון "באותה אשה, באותו פרק, באותו מקום" הוא הופך את הארור לברוך – זה תיקון היסוד, כמו שהקב"ה הופך את קללת בלעם הרשע לברכה "כי אהבך הוי' אלהיך". זה כח של תשובת חדש אלול, אתהפכא, כי לבעל תשובה יש בעצם הלוז שלו "איפכא מסתברא".

המספר הזה הוא 815 – ה פעמים אצבע. כתוב שבעל תשובה צריך לעשות תשובה בכל חמש האצבעות שלו. בפרשה שלנו כתוב חמש פעמים "לא יבֹא בקהל הוי'" – פעם אחת בפצוע דכא וכרות שפכה, פעמיים בממזר ופעמיים בעמוני ומואבי כנ"ל. "בקהל הוי'" שוה אצבע וחמש פעמים אצבע שוה בעל תשובה – צריך להיות בעלי תשובה שרצים מהר להשתלט על המדינה. בכל אופן, רצינו להגיע לענין הזה – כח האתהפכא, להפוך את "ארור אפם כי עז", ארור הופך להיות ברוך, קללה הופכת לברכה, רשע הופך להיות צדיק וגם מכתיר את הצדיק.

44.         כל שבעת הפסוקים – שלמות של "הוי' אלהיך"

נסיים בעוד שתי גימטריאות מופלאות: אמרנו שרק הפסוק האחרון, השביעי, של יחידת שבעת הפסוקים – "לא תדרֹש שלֹמם וטֹבתם כל ימיך לעולם" – שוה חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות. כמה שוים כל שבעת הפסוקים יחד? 17160 (כאן יש נפק"מ אם כותבים דכא או דכה, ויש סוד בכל אחד מהם, אבל אנחנו כותבים דכא). אמרנו שאוהבים הערב כפולות של י – י אלול – י"פ 1716, הוי' פעמים אלהיך. כל התכלית כאן של היחידה היא עשר פעמים – עשרת כחות הנפש, שליח עם י כחות הנפש בגימטריא משיח – "הוי' [פעמים] אלהיך". הכל להגיע לכך שהוי' הוא אלקיך, ומכח זה להפוך את שלש הקליפות הטמאות לגמרי למוטב (שעל כן כתוב שלש פעמים בפסוק "הוי' אלהיך").

יש כאן שלש קליפות טמאות לגמרי – הראשונה הסריס, השניה הממזר והשלישית העמוני ומואבי – ואפילו אותן אפשר להפוך, "ולא אבה הוי' אלהיך לשמֹע אל בלעם ויהפֹך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך", אהבה עצמית, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שאומרת איפכא מסתברא. זה רמז אחד מופלא, שהכל יחד עולה י"פ "הוי' [פעמים] אלהיך" – שהוי' הוא אלקיך, הכח שלך, הטבע שלך.

45.         המשיח רמוז ב"רשע מכתיר את הצדיק" ו"בבלע רשע צדיק ממנו"

רמז נוסף: הבאנו את הפסוקים "רשע מכתיר את הצדיק" ו"בבלע רשע צדיק ממנו" (שני פסוקים עם רמזי תשע"ד מובהקים) – נחבר את שני הביטויים יחד (בכל אחד ארבע מילים), שעולים יחד 2864. הסיכוי שמתחלק ב‑8 – ממוצע לכל מלה – הוא 1 ל‑8, אבל יש כאן ממוצע. ניתן לצבור לעשות – אפשר גם לנחש... (קל לעשות, לחלק ל‑2 ועוד פעם ל‑2 ועוד פעם ל‑2). ממוצע כל מלה הוא משיח. אם כן, איפה נמצא משיח? בשני הלשונות האלה. בכלל משיח הוא בחינת 8, למעלה מהטבע, והוא נמצא כאן ב-ח המלים "רשע מכתיר את הצדיק" "בבלע רשע צדיק ממנו", עם שני רמזי תשע"ד – על פי שני עדים יקום דבר, שנזכה לביאת המשיח בגאולה האמתית והשלמה, כבר היום ב-י' אלול תשע"ג, וכל שכן בשנת תשע"ד.



[1]. ראה גם לעיל שיעור ג' אלול.

[2]. ראה שיחת כ"א מנחם-אב תשד"מ.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com