חיפוש בתוכן האתר

ו׳ אייר ע"ג – בת עין (מגדל עדר) שבע ברכות משה יצחק אפרים ורות עליזה קוניקוב כד שנים להקמת הישוב הדפסה דוא

ו׳ אייר ע"ג – בת עין (מגדל עדר)

שבע ברכות משה יצחק אפרים ורות עליזה קוניקוב

כד שנים להקמת הישוב

א. קנין־בנין־מנין־ענין – ירידת הנשמה בחיי הנישואין

מלכות שבתפארת – הדרך הישרה להבאת המשיח – גילוי שרש הכלה בחתן

אנחנו עדיין במלכות שבתפארת. הרבי מאד אהב את היום הזה. הוא אמר שלומדים ממנו איך צריכים לפעול בדרך הישרה להביא את מלך המשיח, איך לקיים את דבריו מכ"ח בניסן תנש"א "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את מלך המשיח תיכף ומיד ממש, בדרך של אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". פחות משבועיים לאחר מכן, אמר הרבי שהדרך הישרה לכך היא "מלכות שבתפארת". כעת הוא החותם, הסיום של שבוע השבע ברכות של החתן והכלה, חתן הוא תפארת וכלה היא מלכות[1]. צריכה להיות התכללות של הכלה בתוך החתן, אבל ההתגלות היא מצד המלכות. כלומר, הווארט שהרבי אומר הוא, שתיקון המלכות – שהוא ביאת המשיח בפועל ממש – צריך לבוא מכח המלכות שבתורה. התפארת היא התורה, "עמודא דאמצעיתא", "עץ החיים", והמלכות היא התגלות ה' בעולם – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". איך מביאים את המשיח? על ידי שמגלים את השרש של המלכות בתוך התפארת, בתוך התורה, את שרש הכלה בתוך החתן. אם כן, היום הוא היום הכי מתאים בשביל לעשות את ה"חותם אמת", "אין אמת אלא תורה", "תתן אמת ליעקב", בחינת תפארת – שחותם האמת של שבוע השבע ברכות עמו יוצאים לחיים, יהיה כעת – מלכות שבתפארת, ו' אייר (תמיד מלכות שבתפארת היא ו' אייר), יום של כינון מלכות ישראל מכח תורת ישראל. לחיים לחיים[2].

"בורא עולם בקנין השלם זה הבנין"

יש ניגון ששרים בחתונה או בשבע ברכות, ובפרט בשבע הברכות האחרון – כעת – על המילים "בורא עולם בקנין השלם זה הבנין". זהו ניגון פשוט שכולם אמורים להכיר. היות שאנחנו רוצים גם לדבר על תוכן המילים, נשיר קודם את הניגון.

ראשית הנישואין בקנין – הקנית בני הזוג את עצמם "בלתי להוי' לבדו"

לחיים לחיים. שיהיה בנין עדי עד. כתוב בקבלה וחסידות שעולם האצילות הוא עולם הקנין. שם ה' "קונה הכל", כמו שאומרים שלש פעמים ביום בתפלת עמידה. קנין הוא גם לשון תיקון. כשה' קונה משהו הוא מתקן אותו. כשדבר הוא מתוקן הוא נצחי, הוא חי בחיים נצחיים – זה המצב של עולם האצילות, עולם הקנין, בו הכל קנוי לה'. גם כשמתחתנים, הזוג צריך להקנות את עצמו לה' יתברך בלבד, "בלתי להוי' לבדו". כמו שבקידושין החתן מקדש את הכלה, נותן לה טבעת וקונה אותה בכך, כך שני בני הזוג צריכים להקנות את עצמם לה'. אם הם מקנים את עצמם, הם נכנסים לעולם האצילות, לרשות היחיד של ה' – חדר יחוד. באמת, החתן קונה את הכלה תחת החופה, קבל עם ועדה. בכך שהוא קונה את הכלה הוא מקיים מלכות שבתפארת – הוא מכליל ומגלה את המלכות בתוך התפארת. אבל אחר כך, בחדר היחוד, החתן והכלה – שניהם יחד – מקנים את עצמם לקב"ה, ליחידו של עולם, נכנסים לרשות היחיד. אז מתקיים "בורא עולם בקנין השלם זה הבנין".

עולם האצילות – עולם הקנין

מובא שכמו שעולם האצילות הוא עולם הקנין, כך עולם הבריאה נקרא עולם הבנין (לשון בינה, אמא, ו"אמא עילאה מקננא בכורסיא" בעולם הבריאה). כאשר "בורא עולם בקנין", בורא מכח האצילות, כאשר זוכים לחבר את הקנין לבנין – אז הבנין נעשה בנין עדי עד, כמו שאמרנו שמה שקנוי לה' הוא נצחי. איפה מכוונים בקבלה שקנין הוא עולם האצילות? בכל חדש בקידוש לבנה, כשאומרים "ברוך עושך, ברוך יוצרך, ברוך בוראך, ברוך קונך" – זו כוונה פשוטה באריז"ל שמובאת בחסידות, ש-ד הלשונות הם כנגד עולמות עשיה-יצירה-בריאה-אצילות. ה' עושה את הלבנה בעולם העשיה, יוצר אותה בעולם היצירה, בורא אותה בעולם הבריאה וקונה אותה בעולם האצילות. אומרים ללבנה "ברוך קונך" – הלבנה היא המלכות. ה' קונה אותה בעולם האצילות, רשות היחיד, עולם הקנין.

ארבעת העולמות – קנין-בנין-מנין-ענין

קנין ובנין מתחרזים זה בזה, לכן לשון הפיוט הוא "בורא עולם בקנין השלם זה הבנין", ויש גם מילים דומות שמתחרזות כנגד עולם היצירה ועולם העשיה. מה המלה של עולם היצירה? מנין. כתוב שבעולם היצירה אין עדיין אישים, אבל יש מינים. לכן הוא קשור למלה מנין. מהו עולם העשיה? עולם הענין, כמו שכתוב בספר קהלת, שם רוב הענינים הם רעים. גם לגבי עולם העשיה כתוב בקבלה שרובו רע, וממילא בהשקפה ראשונה רוב הענינים הם לא הכי טובים בטוב הנראה והנגלה, עד שלא מעמיקים בהם ומגלים את הטוב הגנוז שבהם:

    אצילות     קנין

    בריאה      בנין

    יצירה      מנין

    עשיה       ענין

בכל אופן, יש לנו ארבעה עולמות, שצריכים לתקן את כולם (גם לגבי עולם האצילות, על ידי עבודתנו למטה אנו מוסיפים תיקון לתיקונו), והתיקון הוא מכח הקנין של עולם האצילות (ששם ה' קונה הכל, אך גם עלינו להקנות את עצמנו במודע לה' ובכך להכלל בגלוי בעולם האצילות, כ"אצילי בני ישראל") – צריך להפוך את כל העולמות לאצילות, לרשות היחיד, שאז יקויים "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". בכל אחת מהמילים האלה – קנין-אצילות, בנין-בריאה, מנין-יצירה, ענין-עשיה – יש עשר מילים (המובאות במ"א), מובנים שונים של אותה הלשון, שבעצם בונים את הפרצוף השלם של כל עשר הספירות בכל אחד ואחד מארבעת העולמות. זה לימוד מפורש שלא נאריך בו כרגע, רק נדבר על הכללים.

תכלית הבית – מנין ילדים

נגיע מהר לתכל'ס: מהו ה"בנין עדי עד" של הבית היהודי, החתן והכלה שכעת בחותם השבע ברכות אומרים "בורא עולם בקנין השלם זה הבנין"? הרבי אומר שלכתחילה התכלית בשלמות הבית היהודי היא, שיהיו מנין ילדים. התיקון-הקנין, כך מאחלים, שמתוך הבנין יצא במהרה מנין.

עולם היצירה-הרגש – עולם המנין – התרגשות בלידת כל יהודי נוסף

פתחנו בקנין-בנין, בלשון "בורא עולם בקנין השלם זה הבנין", אבל בחז"ל יש גם בטוי נוסף עם שנים מה'חרוזים' שהזכרנו – שיש "רוב בנין ורוב מנין" של עם ישראל (שדברנו עליו לפי כמה ימים). "רוב בנין" הוא איפה שנמצאים תלמידי החכמים, השֵׂכל של עם ישראל, עולם הבריאה-הבינה. אבל ה"רוב מנין" של עם ישראל הוא פשוט רוב עם ישראל. כמו שמשה רבינו בתחלת משנה תורה מברך אותנו "הוי' א-להי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם [כמובן ש"כאשר דבר לכם" הוא לאין ערוך יותר מ'אלף פעמים']". כתוב שארץ ישראל מקבלת את השפע מעולם היצירה וחו"ל מעולם העשיה, כך גם היהודים לעומת האינם-יהודים, להבדיל, הם יצירה ביחס לעשיה. הכמות של האינם-יהודים המרובה על היהודים היא בעולם העשיה, "אף עשיתיו"[3], אבל ה"רוב מנין" של עם ישראל הוא בעולם היצירה (זאת אומרת שהיחס בין יהודים ללא יהודים הוא כיחס מינים לאישים). לפי זה, "רוב בנין" ו"רוב מנין" הם שני העולמות הראשונים מבין שלשת העולמות התחתונים – עולם השכל ועולם הרגש. מה זה עושה לנו שנולד עוד ילד ועוד ילד ויש עוד ועוד יהודים בעולם? מרגש. יהודים, ובמיוחד ילדים, זה הדבר הכי מרגש שיכול להיות. כמה גוים, להבדיל, יש בעולם? והנה יש עוד יהודי ועוד יהודי ובסוף יהיה "דידן נצח" עם כל היהודים שלנו – אין לך דבר יותר מרגש ממנין של יהודים (שעל כן שם שכינתא שריא, מתוך רגש קדש – "בית אלהים נהלך ברגש"). שוב, עולם היצירה הוא עולם הרגש, המנין של עם ישראל.

עולם העשיה – עולם הענין – תיקון ה"רכוש גדול"

מה לגבי עולם העשיה, עולם הענין? צריך לתקן אותו. אדרבא, עיקר תכלית ירידת ובריאת העולמות הוא להגיע ל"אף עשיתיו", לתקן את הענין. הענינים הם עסקים, כסף, פרנסה – בעצם הם תכונה של חו"ל, אבל הענין מגיע גם לארץ ישראל. גם כאן יש ריבוי ענינים, ורובם לא טובים כמו שראינו שכתוב בספר קהלת. לפני כמה ימים דברנו על כך שהמשקל של "רוב בנין" כבר נמצא בארצנו הקדושה ביחס לחו"ל, וגם מקַוִים שה"רוב מנין" של עם ישראל יהיה כאן בארץ. זהו קרש הקפיצה להגיע למשיח, כמו שהרמב"ם כתב באגרת תימן שהמשיח בא מכאן, ולשם כך צריך כאן רוב בנין ורוב מנין – תיקון עולם הבריאה ועולם היצירה. אבל צריך גם את עולם העשיה. למה היה חשוב כל כך ביציאת מצרים לקיים את "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"? ה' הבטיח זאת לאברהם, וה' פעל זאת – בדווקא, ואפילו קצת בקושי, ה' התעקש על כך – שלא יצאו בלי הכסף. הרכוש הזה הוא בעצם הניצוצות שנפלו לכתחילה בחוץ לארץ, כי הוא שייך לעולם העשיה והשפע של עולם העשיה שייך לחוץ לארץ. אבל ה' ברא גם את חוץ לארץ וגם את הגוים, במטרה להוציא את כל הרכוש הגדול, כל ה-רפח ניצוצין, ולתת אותו לעם ישראל (להעלות לארץ ישראל).

להעלות לארץ "רוב בנין", "רוב מנין" ו"רוב ענין" של עם ישראל

אם יש "רוב בנין" ו"רוב מנין", יש גם "רוב ענין". כנראה שכמו שהמשיח זקוק ל"רוב בנין" ו"רוב מנין", כך הוא זקוק גם ל"רוב ענין" – כדי להחזיר הכל לקנין, לה' שקונה הכל. בפשטות מה שהכי קרוב לקנין – לקנות – הוא ענין. קונים כסף או שוה כסף. ענין. זה הקשר של "אף עשיתיו" ("אף" ר"ת אצילות פה, כנודע על פי הווארט של הה"מ נ"ע) – קשר האצילות והעשיה, הכי גבוה והכי נמוך. אם ה"רוב בנין" הוא המח-השכל, וה"רוב מנין" הוא הלב-הרגש, אז ה"רוב ענין" הוא הכבד (מלשון "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב"). צריך שרוב הבנין של עם ישראל – החכמה, התורה – באמת ישלוט על מה שקורה כאן, מח שליט על הלב וגם על הכבד, אבל צריך את כולם. מח-לב-כבד ר"ת מלך וס"ת חב"ד. כמו שצריכים ש"רוב בנין" ו"רוב מנין" יהיו כאן בארץ, צריכים גם את ה"רוב ענין", שרוב הכסף היהודי יהיה מרוכז כאן בארץ, ועוד יותר מכך – כמו בימי שלמה המלך, שכל הכסף מכל העולם יזרום לארצנו הקדושה. זו גם משימה מאד חשובה של כל יהודי שמתחתן.

סדר חיי הנישואין: קנין לה'; בנין הקשר; מנין ילדים; עניני ממון

בכל אופן, לירידת העולמות יש סדר: קודם כל, בחדר יחוד צריכים להקנות את עצמנו לה'. זה צריך להשאר לכל החיים. אחר כך בונים את הבית. כשאני אומר "בנין עדי עד" הפשט כבר אומר הרבה ילדים, אבל ראשית כל בנין הבית הוא בנין הקשר היום-יומי בין בני הזוג, מה שנקרא "שלום בית". הקשר הזה הוא בעולם הבריאה, קשר של "אפשריות המציאות", כלומר שהוא בונה את התשתית במציאות לכל הילדים וכל העסקים שיבואו. לעומת זה עולם האצילות אינו מציאות אלא מהות. מתוך המהות של "בורא עולם בקנין" צריך להיות "השלם זה הבנין" – ה"שלום בית" ביום יום, שהכל זורם באופן טבעי, במודעות טבעית ואהבה טבעית בין בני הזוג. אחר כך צריך לדעת שהמשימה הראשונה, שגם על פי הפשט היא שייכת יותר לשנים הראשונות של חיי הנישואין, היא לא להרבות הון אלא להרבות ילדים. קודם כל, מהקנין צריך לבוא הבנין, שזה היחס בין ההורים. אחר כך עיקר ההשקעה היא במנין. המנין הוא הילדים, וגם התלמידים. מי שזוכה ללמד תורה, לחנך, כל החניכים הם הבנים שלו ("'ושננתם לבניך' – אלו התלמידים"). הכל קשור לעולם המנין – להרבות ילדים, להרבות תלמידים, להרבות בעלי תשובה (כמו שאדמו"ר הזקן פרש "פרו ורבו" – "על יהודי לעשות עוד יהודי"). זו השפעה וירידה מעולם הבריאה לעולם היצירה. אבל אחר כך לא לשכוח שהפסוק אומר "כל הנקרא בשמי ולכבודי [עולם הקנין] בראתיו [עולם הבנין] יצרתיו [עולם המנין] אף עשיתיו [עולם הענין]". לא לשכוח שיש גם משימה של "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

"אף עשיתיו" – ההכרח בתיקון עולם העשיה

במצרים היו שני סוגים של טעות. היו כאלו שטענו שהעיקר הוא לצאת מכאן והכסף לא חשוב, והיו – להבדיל, אפשר וצריך לומר – כאלו שאמרו אדרבא, איננו רוצים כלל לצאת ממצרים, עדיף לנו להשאר כאן עם הכסף והגשמיות המסודרת (כמו שאמרו גם אלו שיצאו "זכרנו את הדגה"). אותם יהודים מתו בשלשת ימי האפילה, רק שאחרי מתן תורה כבר לא ימותו אלא כולם יגאלו – "כי לא ידח ממנו נדח". בכל אופן, ה' אומר "אף עשיתיו" – גם זה חשוב. המשיח צריך "לתקן עולם במלכות שדי", ולצורך המפעלים שלו הוא צריך את כל הענינים – גם הענינים הרעים שקורים כאן – תחת השליטה שלו. סך הכל, כל הכסף צריך להיות כסף יהודי, וכל הכסף היהודי שיש בעולם כולו צריך להתרכז ולזרום לכאן. באמת, למה יש יהודים בחו"ל? למה יש תפוצות? כדי לקבץ שם נדבות. זה כל מה שעושים שם – הכל כדי להזרים לכאן. זו גם ראשית החסידות, ראשית מסירות הנפש של אדמו"ר הזקן, להזרים כספים לארץ ישראל, צדקת ארץ ישראל. כל אגרת הקדש באה לומר שהגאולה תצמח מתוך הזרמת כספי חו"ל לארץ. שוב, הכל צריך להיות תחת הראש של ה"רוב בנין", של התורה, והתורה עצמה – בני התורה, אנשי התורה, עולם הבנין – צריכה בטול לעולם הקנין, שהכל יהיה בטל לה', "בלתי להוי' לבדו", הכל קנוי לה'. שאנחנו, הזוג הצעיר, קנויים לקב"ה. פרשנו עכשיו את סוד המלה "אף", שבאה לומר לנו לא לזלזל בעולם העשיה של כל הענינים – צריך גם אותם. "בראתיו, יצרתיו – אף עשיתיו", צריכים גם את העשיה, את הענינים, ואפילו את כל הענינים הרעים. כתוב ש"אף" כאן הוא גם לשון חרון אף וחמה – בעולם הענין יש אף, הרבה כעסים, ועצבים, ואף על פי כן צריכים לרדת לשם, להתעסק, להוציא משם את הניצוצות שיש שם כדי להביא את מלך המשיח.

אף-עף

לפני כמה ימים[4] התחלנו לדבר על צמדי מלים שבאחד יש א ובשני ע. אמרנו שאחד הסודות של ספירת העמר הוא איך שבכל צמד מלים של א-ע, ה-א שורה על גבי ה-ע ומתלבשת בה. עד עכשיו דברנו על אל-על (יש כאן אנשים שקשורים לזה – טסים עם אלעל), אור-עור (ה"כתנות אור" של רבי מאיר על גבי ה"כתנות עור" שה' הלביש בהם את אדם וחוה לאחר החטא) ואלף-עלף (כשה-א הפשוטה שלמעלה מה-ב של בראשית מתגלה אזי האדם מתעלף, גם במובן של "ותתעלף" שכתוב בתמר, לשון כיסוי. כלומר שתוך כדי שהוא מתעלף הוא גם מתכסה ב-א שמתגלה, כמו שהנשמה עולה ומתכסה בשרשה כדי להתגלות למטה בריאה ורעננה; לפני השינה אומרים "בידך אפקיד רוחי" ר"ת באר, מפקידים את הנשמה בבאר העליונה שהיא שרש כל הנשמות, ובבקר אומרים "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך", ר"ת ברא, בריאה חדשה, באר בצירוף אחר). כעת אנו רואים שיש גם צמד של אף-עף. יש משהו באף, "ויפח באפיו נשמת חיים", "כל אשר נשמה באפו". הפעם הראשונה בתורה שמופיע אף – "הכל הולך אחר הפתיחה" – היא "ויפח באפיו נשמת חיים". האף הוא על הפה, "אף על פי". יש קשר בין אף ל-עף. על פי קבלה, המסך, הפרסה, שבין עולם היצירה (המנין) ועולם העשיה (הענין), נקרא אף. אבל לפי הכלל שאנחנו לומדים, התיקון של ספירת העומר, הוא שאותו אף מתלבש בעף. פרשנו את ה"אף" כ"אף על פי כן" – גם כאשר יש קושי צריכים בכל זאת גם "עשיתיו". אדרבא, גם זה חשוב ואולי זה הכי חשוב.

עד שמגיעים ל"אף עשיתיו" כבר עיפים

ה"אף" הזה מתלבש בתוך "עף". חוץ מעף במובן של תעופה – כשמישהו כועס על מישהו עם האף שלו הוא אומר לו עוף מכאן, זה האף בתוך העף – יש גם עף במובן של עיף. כאשר דברנו על עלף הסברנו שקשור לשרש עיף. באידיש אומרים על מי שהתעלף שהוא 'האט געחלשט', שנעשה חלש. עוד לפני שדברו אידיש, הפשט בלשון הקדש הוא שלהתעלף היינו עייפות וחולשה גדולה מאד. רואים שיש קשר בין התעלפות לעיפות. הוא כל כך עיף, עד שהנשמה שלו פורחת מהגוף. כלומר, מתוך עיפות אדם עף. חושבים שבשביל לעוף צריך להיות מאד חיוני, אבל מתברר שבשביל לעוף צריך להתעלף מתוך חולשה – אז באמת עפים לגובה, "פרחה נשמתן". מה זאת אומרת? אמרנו שלכאורה הסדר הישר של בנין בית נאמן בישראל – החתן והכלה, וכולנו – הוא שקודם כל מקנים את עצמנו לה', עולם הקנין; אחר כך בונים את הקשר, עולם הבנין; אחר כך המשימה של כל השנים הראשונות ודאי, אם לא של רוב החיים, היא להרבות ילדים ותלמידים ולהחזיר בתשובה, עולם המנין; ולבסוף "אף עשיתיו" – יש גם את עולם הענין, עם כל הענינים הרעים, כל הכסף שמסתובב בעולם. צריך גם את זה, "אף עשיתיו". הבעיה היא שכתוב "יגעתי ומצאתי תאמין" – יגעתי מאד לעשות בנין, לבנות קשר, ואחר כך לעשות מנין, יש לי כבר עשרה ילדים לפחות בבית, חוץ מריבוי התלמידים, ואני מאמין שצריך גם כסף, "אף עשיתיו", אבל עד שאני מגיע לזה אני כבר עייף מאד. זה נקרא "אף עשיתיו" – "עף עשיתיו". יש כמה אנשים שיעידו על כך שמתעייפים, הכסף עצמו מעייף, ועד שמגיעים לכסף כבר עייפים מאד (יש ביטוי מובהק: "כסף תועפות").

בנין הנישואין מלמעלה למטה – צבירת ההון ותיקון הענין על ידי נשמות שעולות מלמטה למעלה

אז איך נעשה את הכסף? בשביל זה צריך אנשים שלא יורדים מלמעלה למטה, לא ע"פ סדר הפסוק של "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", אלא שמתחילים מלמטה למעלה. הדבר הזה כל כך חשוב, עד שכתוב בלוח "היום יום" שדרך האבות היא מלמעלה למטה, מחשבה-דבור-מעשה, אבל אחרי מתן תורה שהקדימו נעשה לנשמע מתחילים מלמטה, ממעשה. בבנין הקשר, הסדר שאמרנו הוא עדיין אמת ויציב, קנין-בנין-מנין-ענין, אבל חייבים גם אנשי מעשה. שוב, מה זה "רוב מנין"? הרבה יהודים. אם יש הרבה יהודים יש הרבה פרצופים, אז יש הרבה דעות, הרבה דרכים. חייבים את היהודים שעוסקים בענינים לפני שמתעייפים בחיים. רק בזכות אותם יהודים נזכה לברר את כל הניצוצות של הענינים, ומלך המשיח זקוק לכך. זה בסוד אף בתוך עף, והפרסה בין עולם היצירה לעולם העשיה. בכך המשכנו את הנושא של א-ע שהתחלנו בטבריה. נברך את החתן והכלה שיהיה בנין עדי עד, שיהיה מנין הרבה מנינים של ילדים ותלמידים ומקורבים והרבה ענין. [שאלה: הרב, יאיר לפיד שאל 'איפה הכסף?']. זה מה שאמרנו, שעד שהגענו מלמעלה למטה, כבר התעייפנו, צריכים מי שיבוא מלמטה.

נגנו "קול דודי".

ב. משל טבעת המלך מרמ"מ מויטבסק

אנחנו עדיין בתוך שבעת הימים של הסתלקות רבי מנחם-מענדל מויטבסק, או כמו שהוא נודע בחב"ד רבי מענדלה הורודוקער, שייסד את הישוב היהודי החסידי בארץ בדורות האחרונים – קודם בצפת ואז בטבריה. הוא מסמל את התשוקה ומסירות הנפש על שלמות ארץ ישראל, כמו שדברנו בטבריה לפני כמה ימים. אנחנו עדיין בתוך ימי ההיקף, ראוי להזכיר אותו. הוא רב-חבר של אדמו"ר הזקן, תלמיד מובהק של המגיד, והיה עוד אצל הבעל שם טוב. ממנו, שחתם את עצמו "השפל באמת", למד אדמו"ר הזקן את מדת השפלות. "אמת מארץ תצמח", "צמח שמו ומתחתיו יצמח" – שתי המדות, שפלות ואמת, הן הצומחות כאן מארצנו הקדושה.

משל טבעת המלך

נספר משל שהוא היה אומר[5]: משל למלך שאבד את טבעת החותם שלו, בה הוא חותם – בחינת האמת שלו, "חותמו של [מלך מלכי המלכים] הקב"ה אמת". המלך שרוי בצער גדול מאד, הנוגע עד צפור הנפש שלו. גם כל שרי המלך שנודע להם האבדן, שרויים בצער גדול מאד. יש למלך בנים, ילדים, וגם הם בצער גדול מאד על שאבא אבד את הטבעת-החותמת שלו, וגם כל העם, הנתינים, האזרחים של מדינת המלך, מצטערים בצערו של המלך. כולם מתפללים ומחפשים את החותמת. המלך בעצמו, לא כל כך מדרכו לחטט, להסתובב ולחפש, אבל בתוך רשות היחיד שלו הוא מחפש. השרים מחפשים, הבנים של המלך יוצאים ומחפשים את החותמת, אמנם ה'עמך' – זה נוגע להם מאד, אבל יותר בניחותא, בלי כל הלחץ. זה מונח באיזשהו מקום במודע שלהם, או אפילו לא כל כך בחזית המודע שלהם, בכל אופן הם יודעים שהחותמת אבדה וצריך למצוא אותה. יום אחד איזה אדם פשוט, אכר, הולך לתומו – לא מחפש את החותמת – ופתאום הוא רואה משהו נוצץ. הוא מתכופף ומרים, והנה זו חותמת המלך! הוא יודע לזהות אותה, וכאשר הוא מזהה שמצא את החותמת של המלך, הוא מאד-מאד שמח ומיד לוקח אותה, רץ לארמון המלך ומחזיר למלך את החותמת שלו. כולם שמחים עד הגג – המלך שמח, השרים שמחים, בני המלך שמחים וגם היהודי הפשוט הזה (כך נקרא לו) שמח מאד. כולם שמחים על המציאה. עד כאן הסיפור.

חילוקי הצער על אבדן הטבעת – מהמלך ועד העם

אומר רבי מענדלה ויטבסקער שכל אחד שהצטער בתחלה – צערו היה אחר, וגם כל אחד ששמח בסוף – השמחה שלו בסוף היתה שמחה אחרת. כתוב בפרקי אבות "לפום צערא אגרא" – לפי הצער השכר – ועיקר השכר הוא השמחה. כלומר, לפי אופי הצער כך אופי השמחה: הצער של המלך היה על כך שהוא אבד את החפץ שהיה הכי יקר לו, ה"קנין" (דברנו על עולם הקנין). הטבעת, החותמת, היא קנין של המלך – והנה הקנין שלו, הקנין הכי חשוב, הלך לאיבוד, האצילות שלו הלכה לאיבוד. זה צער המלך. הצער של שרי המלוכה – מה עושים עם החותמת בדרך כלל? חותמים על מסמכים. מה יהיה חלילה וחס אם מישהו ימצא את חותמת המלך? הוא יוכל להשתמש בה לזייף מסמכים. אוי ואבוי, זה קלקול עצום לכל המדינה כולה. כמובן, שהם מצטערים גם על זה שהמלך אבד משהו, אבל עיקר הצער שלהם הוא על ההשלכות של האבידה, שעלולות להיות כבדות וקשות ביותר. כך הם מצטערים. מה הצער של בני המלך? הבנים של המלך מצטערים בצער אביהם – הם רואים שפניו של האבא אינם איתם כדבר יום ביומו, ומתוך צערו גם הם מצטערים. מה הצער של העמך? צער שלא נודע בדיוק למה – יש לנו מלך, אוהבים אותו מאד ומסורים אליו מאד (חילים מוכנים גם למות בשבילו), וכאשר המלך הבנים והשרים, כולם מצטערים, אז גם אנחנו מצטערים. אבל זה לא אותו דבר, זה צער המוני, לא כל כך פרטי-איכותי.

"לפום צערא אגרא" – מדרגות שונות בשמחת מציאת הטבעת

ובכן, ברגע שאותו אדם פשוט מצא את הטבעת והחזיר אותה, כל אחד שמח לפי צערו, "לפום צערא אגרא", לפי הצער כך השמחה. השמחה של המלך היא על כך שהטבעת חזרה אליו – זהו הקנין הכי יקר, יקר מכל יקר, והוא חזר אליו שלם. מהי שמחתם של השרים? רגיעה. השרים היו בלחץ גדול מאד מה עלול להיות כאן כשהטבעת, חומת המלך, הלכה לאיבוד, ומישהו עלול למצוא אותה ולהשתמש בה לא כמו שצריך. כעת הם שמחים ורגועים. הבנים גם הם מלאים שמחה וששון כשמסתכלים על האבא והוא כבר מחייך, פניו מאירות – הם שמחים מאד-מאד. זה שמצא את החותמת גם הוא מאד שמח, על עצם העובדה שהוא זכה למצוא ולהחזיר את הטבעת למלך. מענין שבמשל הזה לא מוזכר ואפילו לא נרמז, שהמלך מעניק איזה פרס עצום לאותו אחד פשוט שמצא לו את החותמת – מן הסתם הוא אכן עשה כך, אבל זה לא חלק מהמשל וכנראה שהמוצא בכלל לא חשב על זה. המשל בא רק להרחיב באופי הצער והשמחה של כל אחד.

מציאת האדם הפשוט – מציאה בהסח הדעת דווקא

יש במשל הזה עוד פרט שלא הזכרנו: למה באמת האיש הפשוט הזה, שבכלל מסיח את דעתו מכל הענין, זכה למצוא את הטבעת? הרי הוא אפילו לא חשב עליה כל כך. הוא חי בעולם הענין, עולם הענינים, וכל הענין של טבעת וחותמת המלך מונח אצלו בלא-מודע באיזה מקום. אולי הוא קרא על הטבעת בעיתון, אבל זה בוודאי לא נמצא בחזית המודע שלו! צריך לומר (על אף שהדבר לא מפורש במשל), שהרי אמרו חז"ל ששלשה דברים באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב. אם כן, הסבה שדווקא האדם ההמוני מצא את החותמת ולא אחד מהחשובים, היא לכאורה בגלל הסח הדעת, שהוא גופא הכלי – כאן כלי הוא אין – כדי לזכות ולהמשיך את האור של מציאת החותמת. איך ר' מענדלה אומר את זה בכתוב? הוא משתמש בלשון מאד מיוחדת, שמרוב הזריזות של השרים והבנים לחפש את החותמת הם כל הזמן עברו על החותמת ולא מצאו אותה. בדרך כלל זריזות היא משהו טוב מאד, שאדם הוא זריז ומחפש. כאן זריזות היא במובן של חריצות – שהדבר נמצא בראש התודעה שלהם, בחזית המודעות. זה מאד אכפת להם, והם מחפשים את החותמת בכל כוחות הנפש שלהם. ובדיוק בגלל הזריזות הזו הם לא מצאו אותה. מי כן מצא? סתם מישהו, אדם פשוט שהולך ופתאום נפל על החותמת, על המציאה. זה גם מה שמאפיין את אופי השמחה שלו – הוא שמח, אבל זו שמחה באיכות ובאופן אחרים לגמרי מכל האחרים.

המשל לכוונת הבריאה – ביאת המשיח בהסח הדעת

רבי מענדלה חותם את משל החותמת ואומר שהוא עמוק מכל עמוק, עמוק מאד-מאד להסביר אותו – זה משל של כל בריאת העולם ותכלית הכוונה של הבריאה, של מלך המשיח. כמו שאמרנו קודם, הוא לא מביא זאת, אבל המציאה היא כמו "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו" – אין משיח בא אלא בהסח הדעת. ומי מוצא אותו? איזה יהודי פשוט. לא הגדולים, הרבנים, מוצאים את המשיח. שוב, החותמת כאן היא מלך המשיח שאבד באיזה מקום והוא עכשיו זרוק באשפה. כולם בצער, כולם מצהירים יום ולילה בואו נחפש את המשיח, נמצא את החותמת של המלך, האמת של מלכו של עולם – המשיח הוא ה"חותם אמת" של ה' – ומרוב הזריזות והחריצות כל הזמן מדלגים עליו, לא מגיעים אליו אף פעם. שוב, זה משל של ר' מענדלה. מה זה מזכיר? ווארט של התלמיד-חבר שלו, אדמו"ר הזקן, שהמשיח שכולם מחכים ומצפים לו ומציירים אותו בשכל שלהם – לא יבוא אף פעם. המשיח האמתי – אף אחד לא חושב עליו ואף אחד לא רוצה אותו. זה דומה. בכל אופן, כל שמחה היא אחרת.

ארבעת השחקנים במשל בסוד הוי'

במשל יש ארבעה שחקנים, שכנראה הם גופא כנגד שם י-ה-ו-ה ב"ה: יש את המלך עצמו, שהוא כאן סוד האצילות, עולם הקנין – "קונה הכל". יש את השרים, שהם ה"רוב בנין" של המלוכה, שלהם אכפת מתוצאת האבדה ומההשלכות שלה. למלך אכפת מעצם האבידה, עצם איבוד הקנין. אצל השרים הצער וגם השמחה אחר כך הם תיקון התוצאה, ההשלכות. הבנים מצטערים בצער אביהם וגם שמחים בשמחת אביהם. הבנים הם ה-ו של שם הוי', כמו שאמרנו קודם שעולם המנין הוא עולם של ילדים, של בנים. כאן, במשל של ר' מענדלה, אלה הם הבנים של המלך (והוא סוד "מה שמו ומה שם בנו כי תדע"). אבל היהודי הפשוט, האיש הפרטי, הוא מעולם הענין, עולם ה"'אף' הפסיק הענין" – יש הפסק בין שלשת הראשונים לאותו כפרי, "אף עשיתיו". דווקא ההפסק הזה – היסח הדעת מהענינים החשובים, בהיותו שקוע בענינים הרעים של העולם שלו (אם כי אינו בקליפות ח"ו, הוא נתין ואזרח טוב, אוהב את המלך וכו', אבל אדם פשוט). הוא גם טיפוס שמתחיל מעולם העשיה, כמו שאמרנו קודם שהמשיח זקוק לטיפוסים כאלה:

    י   המלך

    ה   השרים

    ו   הבנים

    ה   העם (היהודי המוצא)

אמרנו שלא כתוב במשל איזה שכר הוא קבל, אבל יכול להיות שזה רומז ואולי אפילו ממש קשור לסיפור של החכם והתם של רבי נחמן, שאותו תם – כאן היהודי התם מצא את החותמת – עושים ממנו שר. המלך מגדל אותו. יתכן שגם כאן, שמעולם הענין שלו הוא עולה לעולם המנין והבנין וממש מתקרב למלך עצמו, שהוא עצם הקנין, ה"קונה הכל".

עד כאן משל יפה מאד-מאד של רבי מענדלה ויטבסקער, שאנחנו בתוך היקף ההילולא רבה שלו. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. היות שהיארצייט שלו ב-א' אייר, אז המזל שלו בכל חודש אייר – כל הדברים שקורים בחדש אייר הם בהשראה שלו. למחרת יום ההילולא שלו יש כבר "לכתחילה אריבער" של הרבי מהר"ש. נשיר "לכתחילה אריבער".

ג. סוד המרכבה בדרך לגאולה: לכלול בתיקון את כל הארבעה שנכנסו לפרדס

סודות המרכבה בחדש אייר

לחיים לחיים. כתוב ש"ארבעה נכנסו לפרדס, בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע [יצא מדעתו], אחר [אלישע בן אבויה] קצץ בנטיעות [יצא לתרבות רעה, ורק] רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום [היה לו איזון בנפש בין הרצוא והשוב, תקן את נדב ואביהוא שהיה להם רצוא בלי שוב]". כל הכניסה לפרדס, סודות מעשה מרכבה, שייכת לחדש אייר – חדש המרכבה, כידוע שאייר ר"ת אברהם-יצחק-יעקב-רחל, המרכבה העליונה. הכניסה לסודות האלו נקראת בלשון חז"ל להכנס לפרדס. הפרדס כולל ארבעה, פשט-רמז-דרוש-סוד, כנגד י-ה-ו-ה, כנגד המרכבה.

תקון רבי עקיבא בחדש אייר

כתוב בגמרא שמלאכי השרת ניסו לדחוף גם את רבי עקיבא, עד שהתערב הקב"ה בכבודו ובעצמו ואמר "הניחו לזקן זה שראוי להשתמש בכבודי", על דרך "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". אם למלאכי השרת היה ענין לדחוף את רבי עקיבא סימן שהיתה להם איזו טענה כלפיו, שגם הוא לא ראוי, כמו שהשאר לא ראויים. איך מסביר זאת האריז"ל? החדש הזה הוא כידוע גם חדש של רבי עקיבא – החדש בו מתו כד אלף התלמידים שלו שלא נהגו כבוד זה בזה. לנהוג כבוד זה בזה הוא תיקון מעשה מרכבה (הכבוד הוא הכח המרכיב את המרכבה). גם בפרשת השבוע קוראים את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", וכמו שאומר רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה", ומנהגי האבלות שאנו נוהגים הם תיקון הימים האלה. מנהג כנגד מנהג, מנהג מתקן מנהג, אבל עיקר התיקון הוא להרבות באהבת חנם בין יהודים, בפרט בין שוים.

"ואהבת לרעך כמוך" – לאהוב יהודים שכמותך

איך מפרשים בחסידות "ואהבת לרעך כמוך"? אדמו"ר הזקן אומר "ממש" – שהחבר הוא ממש כמוך. כתוב שזה חידוש, אפילו לגבי רבי עקיבא שאמר "זה כלל גדול בתורה" ולגבי עוד צדיקים גדולים שפרשו כל אחד לפי דרכו. אומרים שהווארט הפשוט הזה הוא חידוש, בחב"ד, מאדמו"ר הזקן עד הרבי, מאד אוהבים את ה"ממש". עוד דוגמה כמה אוהבים את ה"ממש", בשו"ע בנגלה אדמו"ר הזקן מוסיף ל"שלוחו של אדם כמותו" את המלה "ממש", ויש לזה נפק"מ גם להלכה. גם כאן אדמו"ר הזקן אומר "'ואהבת לרעך כמוך' ממש".

אבל יש עוד ווארט חסידי למה כתוב "כמוך", ולא מספיק לומר "ואהבת לרעך אני הוי'". מביאים משל, שיש רב אחד גדול שכאשר שואלים אותו מה הוא אומר על רב אחר, הוא מבטל אותו: גארנישט, לא יודע כלום, סתם, עוד גאון גדול לא שוה גרוש, וכו'. כך הוא אומר על עוד רב אחד ועוד אחד, כך הוא מבטל את מציאות כל הגדולים – לא נשאר אף אחד חוץ ממנו. הוא ראש ישיבה באיזו ישיבה, ואיפה שהוא נמצא, בבנין שלו, בבית המדרש שלומד שם, יש גם כל מיני אנשים פשוטים – משרתים, יש טבחית במטבח, כל מיני יהודים מסתובבים שם. הכל אצלו זו עבודה עברית, כמובן, את כולם הוא מכבד, אוהב, מחמיא להם – ממש מפגין אהבת ישראל עצומה לכל העובדים הפשוטים במקום שלו. אז מה הווארט? חסידים אומרים "ואהבת לרעך כמוך" – עיקר המבחן של אהבת ישראל הוא לאנשים "כמוך", ברמה שלך. לאהוב פשוטים זה לא קונץ, אנחנו יהודים אוהבים. אבל אם אתה רב, אז הקונץ הוא לאהוב עוד רבנים, לאהוב מישהו שמתחרה בך באיזה מובן שהוא. ובכן, מה היתה הבעיה והחטא של תלמידי רבי עקיבא? שלא נהגו כבוד זה בזה. ודאי שהם ידעו שכתוב "ואהבת לרעך כמוך", ואהבו את כל היהודים, אבל הם לא הבינו שעיקר ה"כמוך" הוא במי שברמה שלך, שעלול להתחרות בך. שם המבחן האמתי של אהבת ישראל. זה ווארט חשוב מאד, שצריך בימים האלה לעשות תשובה על הדבר הזה.

טענת המלאכים כנגד רבי עקיבא – שלא כלל את כל ארבעת שערי הפרדס

שוב, מה היתה הטענה של מלאכי השרת נגד רבי עקיבא עצמו? מדוע רצו לפגוע בו? האריז"ל מסביר שהטענה היתה שכל אחד מהארבעה נכנס לפרדס בשער אחר. יש ארבעה מוחין – חכמה, בינה, עטרא דחסדים של הדעת ועטרא דגבורות של הדעת (כמו שיש ארבעה בתים בתפלין של ראש וארבע פרשיות בתפלין בכלל). בן עזאי נכנס דרך החכמה, בן זומא דרך הבינה, אלישע-אחר דרך הגבורות שבדעת, ורק רבי עקיבא דרך החסדים שבדעת (שם יסוד העבודה הוא אהבת ישראל ואחדות ישראל). רק מי שנכנס דרך החסדים נכנס בשלום ויצא בשלום. מה הכוונה להכנס דרך החכמה, הבינה או הגבורות שבדעת? צריך הסבר ארוך שאין כאן מקומו. מה טענו המלאכים נגד רבי עקיבא? הם טענו בעיקר שהכל טוב ויפה, מתוך ארבע האפשרויות איך להכנס לפרדס הוא השכיל לבחור בכניסה הכי טובה ונכונה, אבל זה לא מספיק. כדי לזכות לסוד הפרדס – שכולל את כל הארבעה, כל האייר, כל האברהם-יצחק-יעקב-רחל – צריך להכנס דרך כל ארבעת השערים בו-זמנית. זה משהו לא אנושי בכלל. צריך להיות כל כך למעלה מהמגבלות של האדם, שסך הכל הוא רק בן אדם. ומכיון שהוא בחר רק שער אחד ונכנס דרכו לפרדס, אז כנראה שלא מגיע לו, הוא לא ראוי להכנס לפרדס, "להשתמש בכבודי". זה הסבר של האר"י הקדוש, משהו מאד עמוק שראוי להתבונן בו. כמו שאמרנו, זה קשור לחדש אייר ולכל מה שקרה לתלמידי רבי עקיבא. מי תקן אותם? רשב"י – עם שאר חמשת התלמידים השניים שלו, הטבע שני (בגימטריא אמת) שלו – שאמר "אנן בחביבותא תליא מילתא", כבר קשור ל-לג בעומר.

ביאת המשיח תלויה ביכולת להכנס לכל ארבעת השערים כאחד

איך נקשר זאת עם מה שהסברנו על א-ע, אלף-עלף? במובן מסוים יש משהו בטענת המלאכים. אם הם טענו כך, אז כנראה שבאמת יש איזו נשמה שמסוגלת להכנס לכל ארבעת השערים כאחד, ולה באמת מגיע ליהנות מהפרדס וגם להשפיע את אורו ולהפיץ את הפרדס בכל העולם. "מצוה לגלות זאת החכמה", "יפוצו מעינותיך חוצה", ורק בזה תלויה ביאת המשיח. יש מי שראוי לזה, והם חשבו שרבי עקיבא לא מספיק ראוי. מי שראוי, בפרט להפיץ – שבכך תלוי "קאתי מר דא מלכא משיחא בחסד וברחמים" – הוא מי שיכול להכנס לכל ארבעת השערים. איך נבין זאת? רבי עקיבא "נכנס בשלום ויצא בשלום" – היה לו איזון מלא של "רצוא ושוב", שהוא התכונה הכי חשובה. בן עזאי הציץ ומת, קראו עליו מן השמים "יקר בעיני הוי' המותה לחסידיו". הרבי המהר"ש מסביר במאמר שהתחלנו להסביר בטבריה, שלבן עזאי היה רצוא בלי שוב, כמו לעוד צדיקים גדולים שגם עליהם אפשר לדרוש "יקר בעיני הוי' המותה לחסידיו" (דבר יקר מאד, אך עדיין זה "המותה" ולא "'וחי בהם' ולא שימות בהם"). הסברנו שגם במתן תורה ישראל כמעט מתו, כשעל כל דבור ודבור פרחה נשמתן, רק שהקב"ה החזיר נשמתם בטל תורה שעתיד להחיות בו את המתים. רבי עקיבא בחר בשער הכי מוצלח, עטרא דחסדים של הדעת. יש עוד פרט מאד חשוב שכתוב באריז"ל, שהמשימה העיקרית של כל הארבעה שנכנסו לפרדס היתה לתקן את חטא אדם הראשון ובכך להביא את המשיח. כולם היו משיחיסטים. כמו שדברנו לפני כמה ימים, בשביל כל השלמויות צריך מסירות נפש ממש. רבי עקיבא בוחר בשער החסדים שבדעת, המקור של אהבת ישראל. אבל הוא הזניח את החכמה של בן עזאי, הבינה של בן זומא וגבורות הדעת של אלישע-אחר – לכן עדיין הוא לא יכול להיות משיח, שגם נכנס וגם יוצא וגם מפיץ.

לכלול את בן עזאי – להפיץ עד מיצוי הנפש (התעלפות)

שוב, השאלה היא מה זה להיות גם רבי עקיבא, גם בן עזאי, גם בן זומא וגם אלישע-אחר (הכי חידוש) – כולם ביחד. רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, לא מת, אז איך אתה גם לא מת אבל אתה גם ברצוא אדיר כמו בן עזאי, כמו נדב ואביהוא? הרבי המהר"ש מסביר שמי שיש לו רק רצוא בלי שוב הוא בבחינת איש, לשון אש. בלשון הרבי המהר"ש הוא נקודה, הוא לא התפתח בכלל לפרצוף מאוזן של ג' קוין, ימין-שמאל-אמצע. לעומת בן עזאי האיש, רבי עקיבא הוא אדם – אדם כולל את כל ג' הקוין, כל החד"ר, חסד-דין-רחמים, שבמוחין הם חב"ד. יחסית לבן עזאי הוא כולל, אבל המלאכים טענו שבפועל הוא לא כלל הכל כי הוא אדם ולא איש, אמנם הוא פרצוף – אבל חסרה לו הנקודה של בן עזאי (וכך הנקודה של השאר). יש עוד ממד, עוד פרצוף יותר גדול. כמו בקבלת הרש"ש, שבפרצופים יש ממדים נוספים – יש עוד ממד של פרצוף, עוד עובי – ושלמות המשיח, תיקון אדם הראשון, היא היכולת העל-מקומית ועל-זמנית להכנס לכל השערים יחד, בעת ובעונה אחת, ואת זה לא היה לרבי עקיבא ש"נכנס בשלום ויצא בשלום", "'וחי בהם' ולא שימות בהם". ובכן, למות זה לא טוב להפצות, אולי זה טוב למשהו אחר, אבל לא להפצות... בשביל להכנס וגם לצאת ולהפיץ – צריך להתעלף. רבי עקיבא השיג מדרגה גבוהה מאד, אבל המלאכים אמרו לו שעדיין הוא לא התעלף. זה ווארט של הרביים, כמו שאמרנו, ווארט של המשיח: 'התעלפת?!'. להיות רבי עקיבא וגם בן עזאי היינו "רצוא ושוב" באיזון, אבל גם להתעלף. אם אתה רוצה שהאלף-פלא יתגלה לך זה בתוך ההתעלפות, אז אתה מתכסה בו כדי להוריד אותו בסופו של דבר, ולהפיץ אותו. אז הסברנו לאור השיעור הקודם מה הכוונה להיות גם רבי עקיבא וגם בן עזאי – צריך להתחיל מרבי עקיבא, אבל לכלול הכל.

לכלול את בן זומא – לגלות את ניצוץ המשיח עד לסף השגעון

מה זה להיות גם בן זומא? מה קרה לבן זומא? הוא השתגע. בן עזאי מת, ואמרנו שכדי להיות כמותו צריך להגיע למצב שעל פי תורה אתה מת – כמו "מצורע חשוב כמת", להגיע למות קליני ולחזור לחיים באורח פלא – זה להיות גם רבי עקיבא וגם בן עזאי. מה זה להיות גם בן זומא? כתוב בזהר שהמשיח מסתובב בראש כל חוצות, ברחובות, וילדים זורקים עליו אבנים וצועקים לו 'משוגע'. אם הילדים זורקים עליו אבנים וקוראים לו משוגע – יש דברים בגו. ילדים לא טועים סתם, ילדים תמימים, אין להם אינטרס סתם להכפיש. אם רואים מישהו, זורקים עליו אבנים וקוראים לו משוגע – סימן שכך המציאות. מה אמר הרבי לגבי המשיח? כל זה לימוד של חתן וכלה. הרבי אמר ש'אני משוגע על משיח'. היו אנשים שכל כך התאמצו לקיים את הוראת הרבי להביא את המשיח, עוד לפני שאמר "עשו כל אשר ביכלתכם", שהגיעו עד לסף השגעון. לא בלשון המושאל, אלא להשתגע ממש, פשוטו כמשמעו. להיות בן זומא זה ללכת על משיח כל-כך, לא סתם ללכת על משיח אלא ללכת על לגלות את ניצוץ משיח שבי – מהי הגימטריא המפורסמת? אני משיח שוה משוגע. [שאלה: הוא צריך לצאת מבית משוגעים?]. אנחנו תמיד מסבירים שהפעולה הראשונה של משיח היא להכנס לכל בתי המשוגעים ולרפא את כולם. אם ראית אחד שנכנס לבית משוגעים – סיכוי טוב שהוא מלך המשיח. [שאלה: אז אולי כדאי שכל אחד יכנס לבית משוגעים, אולי הוא יהיה משיח?]. אנחנו מדברים על זה כל הזמן, אתה חדש כאן...

כפירה דקדושה (רבי פינחס מקוריץ)

אם כן, הסברנו שלכלול את בן עזאי בתוך רבי עקיבא היינו רבי עקיבא שמתעלף. לכלול את בן זומא ברבי עקיבא היינו רבי עקיבא שמשתגע. כשהוא משתגע הוא נשאר שפוי – נשיאת הפכים. כמו הרבי, הרבי השתגע על משיח, גם על 'אני משיח', ונשאר שפוי – כמו "רצוא ושוב". אם אתה הולך על משיח, אבל לא עד כדי להשתגע – לא יצאת ידי חובה, אתה לא יכול להיות משיח. אחרון חביב, מה זה רבי עקיבא שכולל את אלישע-אחר? אלישע-אחר קצץ בנטיעות, כפר בעיקר. מה זה כפירה? יש ווארט מפורסם שאנחנו אוהבים לחזור מרבי פינחס מקוריץ, אחד מגדולי-גדולי תלמידי הבעל שם טוב. הוא אמר שאת כל המדות בעולם אפשר וצריך לאמץ לעבודת ה' יתברך. שאלו אותו מה עם מדת הכפירה, איך לוקחים אותה ומאמצים אותה בעבודת ה'? הוא אמר דבר פשוט מאד – להרבות בצדקה. יש נטיה של אדם כשהוא רואה מישהו עני לומר לו – למה אתה לא עובד? בחור צעיר, למה אתה לא מפרנס את עצמך? או שהוא אומר משהו אחר – אם הקב"ה עשה אותך עני, סימן שהקב"ה רוצה שתהיה עני. להבדיל אלף אלפי הבדלות, יש דתות במזרח – רוב דתות המזרח – שכך מאמינים. כמו מדת סדום שאוסרת לתת צדקה, וזה כאילו מתוך האמונה בהשגחה פרטית – אם ה' עשה אותך ככה, זה כנראה התיקון שלך (מדברים על תיקונים). לכן תשאר עני ולא אתן לך. אומר רבי פינחס מקוריץ שצריך לכפור בטענה הזו, במחשבה שאם ה' עשה אותו ככה סימן שה' רוצה שישאר כך. צריך כביכול 'לכפור' בה' ולדעת שהכל תלוי בי – אני לא מאמין שהוא צריך להיות עני, ואני צריך להרבות צדקה כדי שישתקם ויהיה עשיר. כך הוא הסביר, זו מדת הכפירה בקוב"ה בעבודת ה'.

לכלול את אלישע-אחר – לומר שבידינו מפתח הגאולה וכינון מלכות ישראל

איך זה אצל משיח? יש לנו מאמר מאד חשוב שנקרא "בידי מי מפתח הגאולה?" – האם הגאולה תלויה בה' יתברך, שרק הוא יכול להביא את הגאולה, או שתלויה בנו? אצל מי המפתח (כמו החותמת של המלך שדברנו עליה קודם)? התשובה היא שהמפתח נמצא אצלנו. כלומר, הגאולה תלויה בנו, כמו שהרמב"ם פוסק "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". גם התשובה כפשוטה, גם התשובה לארץ ישראל (כמו ריבוי פעמים בתנ"ך שלשון תשובה היינו שעם ישראל ישוב לארץ ישראל), גם התשובה של הקמת מלכות ישראל – "להעמיד להם מלך" – הכל תלוי בנו. מה לגבי מה שהרבי אמר לפעמים שהכל תלוי במשיח? הרבי אמר "עשו כל אשר ביכלתכם", שהכל תלוי בנו, אבל גם התבטא – גם אחרי שיחה זו – שהכל תלוי במלך המשיח, שיתגלה. אז לכאורה זה לא תלוי בי אלא בו. ככה יש לנו קלף טוב להתחמק מכל העסק, להטיל הכל עליו, על מלך המשיח עצמו. ודאי זה לא מה שהרבי רצה. לכן צריך לומר שהכל תלוי במלך המשיח שבי. יש בכל אחד ניצוץ משיח, כך אמר הבעל שם טוב, והכל תלוי בו, צריך לגלות אותו. זה חוזר למשוגע. כשבא מישהו ואומר לי שצריך לחכות שה' יביא את הגאולה אני צריך לכפור בזה – כופר בעיקר. הכפירה הזו היא לאמץ את מדת אלישע-אחר ולתקן אותו. הוא קצץ בנטיעות, ובקבלה היינו הפרדת המלכות מהספירות העליונות. מה תיקון הדבר? אותו סוג של כפירה, גם להפריד – כל הספירות העליונות הן לה', תלויות בו ("השמים שמים לה'"), אבל המלכות שייכת אלי ("והארץ נתן לבני אדם"). זה הקיצוץ בנטיעות של מלך המשיח.

סיכום

שוב, המלאכים טוענים כלפי רבי עקיבא שהמעלה של בן עזאי חסרה לך, המעלה של בן זומא חסרה לך, וגם את המעלה של אלישע-אחר לא היתה לך. היתה לך המעלה שלך, כל הכבוד, אבל מה עם השאר?! לא נכנסת לכל השערים יחד, אז אתה לא ראוי! אמנם, הקב"ה לימד עליו זכות – "הניחו לזקן זה שראוי להשתמת בכבודי". הנושא הזה הוא המשך ענין ההתעלפות שהסברנו בטבריה, וגם לראות איך מתאים הלך המחשבה של הכניסה לפרדס – הכל מתאים לזמן שלנו. ובכן, אנו מברכים את החתן והכלה שיהיו כמה רבי עקיבא, באיזון, אבל גם ילכו עד הסוף על הכל – אם ילכו עד הסוף יבוא מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

ד. מעשה נורא מאשת הצמח־צדק

הטענה על העני – שילך לעבוד

לחיים לחיים. הווארט של רבי פינחס מקוריץ שאמרנו הוא לכפור ברצון הקב"ה שהעני יהיה עני, ולתת לו עד שיעשיר. אבל הזכרנו עוד דבר שכיח מאד, אולי עוד יותר שכיח, ובמיוחד אצלנו (הדוגלים בעבודה עברית) – שלא אומרים מתוך 'אמונה' כביכול שנגזר עליו להיות עני, אלא שאומרים על בחור שמחזר על הפתחים: יש לו שתי ידים – שילך לעבוד! אני צריך לתת לו כסף?! עבודה עברית, "או קנה מיד עמיתך" – שיעבוד, ייצר משהו, ואני אקנה ממנו.

מום בידיו של רבי ברוך-שלום בשל קפידת אמו על שהעני אינו עובד בידיו

על הווארט הזה יש בחב"ד סיפור אחר מסמר שער, שלא כולם מכירים. ידוע שאשתו של הצמח-צדק – שנקרא על ידי סבו, אדמו"ר הזקן, על שם רבו-חברו רבי מנחם-מענדל מויטבסק – נקראה חיה-מושקא (שמותיהם כמו הרבי והרבנית). כשנולד להם הבן הבכור, שקראו לו ברוך-שלום, הוא נולד עם מום בידים, היה חסר לו משהו בכף היד.

האמא, חיה-מושקא, היתה אשה מאד תקיפה, מאד בעלת דעה (יש הרבה סיפורים עליה). אחרי הלידה של הבן הבכור הזה (שהרבי הוא צאצא שלו) כשהוא בעל מום, נכנס בעלה, הצמח-צדק לחדר מיד אחרי הלידה, ורצה לומר לאשתו מזל טוב להולדת הבן. היא הפנתה לו עורף ולא רצתה להסתכל עליו – לא הגיבה, לא ענתה שום דבר, ואפילו לא הסתכלה על בעלה. אחר כך נכנס גם אבא שלה, אדמו"ר האמצעי, לומר לה מזל טוב, וגם אליו היא התנהגה באותו האופן – לא הסתכלה עליו ולא הגיבה. היא כועסת על כל העולם, נולד לה בן בעל מום.

אחר כך נכנס הסבא, היה זה עדיין בחיי אדמו"ר הזקן. הוא נכנס ואומר לנכדה שלו מזל טוב, ולכבוד הסבא היא לא פונה עורף אלא עונה לו בשפה רפה, אולי עם דמעות בעינים – היא ילדה ילד בעל מום ומאד כאב לה הדבר הזה. אז הסבא אומר לה: מה את רוצה? הרי זה בגללך! את לא זוכרת שתוך ימי ההריון נכנס איזה עני לבית שלך לבקש צדקה, וראית שהוא בחור בריא ושלם, וחשבת שיש לו שתי ידים בריאות – שילך ויעבוד, בשביל מה הוא צריך צדקה?! זו הסיבה למום של התינוק, כך מסביר לה הסבא. הוא ידע גם את המחשבות שלה וגם את הסבות העליונות בשמים, מה קורה, מה גורם למה.

אל תדון את חברך

מכאן, ראוי שהסיפור הזה יעשה עלינו את הרושם המתאים, כמה חמור ואסור לדון בן אדם לפי מראית עין. אנחנו בני ישראל רחמנים בני רחמנים, ודווקא בימים האלה, ימי הספירה שהם ימי תיקון המדות, עם כל מה שאנחנו מדברים על עבודה עברית, שכולם צריכים לצאת לעבודה, 'שויון בנטל' – אבל לא דנים אף אחד. מי שמבקש צדקה צריך לתת לו צדקה. זה נקרא "כל יום פורים" – "כל הפושט ידו נותנים לו", מתוך רחמנות. זו באמת רחמנות – אולי הוא משוגע? אולי הוא משיח? אי אפשר לדעת. אולי הוא אחד מה-ז' בעטלרס של רבי נחמן? אולי זה רבי זושא בכבודו ובעצמו, או הרבי ר' אלימלך בכבודו ובעצמו, שהצטרפו לחבורת העניים וכך עשו את כל התיקונים? אנו ודאי מאחלים לכולם ידים בריאות, ידים שעושות ופועלות, וגם שנזכה לקבל מהקב"ה את כל הברכות, את כל ה"בני חיי ומזוני רויחי" וכולהו רויחי. זה היה הסיפור של המחשבה הזרה על ידים.

ה. מסירות נפש על שלש השלמויות – תיקון שלש העבירות החמורות[6]

מסירות נפש על שלש השלמויות (המשך המדובר בטבריה)

עוד השלמה למה שדובר קודם: אמרנו שצריך מסירות נפש על כל אחד משלש השלמויות שהרבי דבר עליהן – שלמות התורה, שלמות העם, שלמות הארץ. בטבריה, לפני כמה ימים, הסברנו שהבעל שם טוב הוא "שלימותא דכולא" – כל השלמויות יחד. ממנו הרב המגיד, שהעמיד תלמידים מפיצי תורה וחסידות בכל רחבי אירופה, הוא שלמות העם – עיקר החסידות שקבל מהבעל שם טוב היא לרומם את קרן ישראל בכל אתר ואתר. רבי מנחם מענדל שעלה לארץ הוא שלמות הארץ, ואדמו"ר הזקן שפרש והפיץ את התורה-חדשה של מורנו הבעל שם טוב (וגם כתב את השו"ע – שני-אור) הוא שלמות התורה – כך הסברנו לפני כמה ימים. אלו שלש השלמויות המתפשטות משלמות הכל של הבעל שם טוב. והסברנו שעל כל אחת צריך מסירות נפש. כעת נשלים את ההסבר בע"ה, וגם נקשר לחתן וכלה, שלמות הנישואין:

שלש העבירות ש"יהרג ואל יעבור"

כשמדברים על מסירות נפש, יש שלש עבירות חמורות עליהן כל יהודי צריך למסור את נפשו בפועל ממש אם מזדמן לו. לפי הרמב"ם כך הדין רק אם הוא לא יכול להתחמק מזה, אבל אם הוא יכול להתחמק הוא חייב לברוח (לפי התוספות הענין לא כל כך פשוט, יתכן שאפשר לכתחילה למסור את הנפש ולא לברוח). מה הן שלש העבירות עליהן מוסרים את הנפש? עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אם יש שלש עבירות שמוסרים עליהן את הנפש ושלש שלמויות שכדי להביא את המשיח צריך מסירות נפש על כל אחת מהן, צריכה להיות הקבלה ביניהן.

שלמות העם כנגד שפיכות דמים

נתחיל מהכי פשוט – שלמות העם. כנגד מה היא שלמות העם? פשוט שכנגד שפיכות דמים, להזהר לא להרוג מישהו. יש כל מיני צורות להרוג. בתקשורת הורגים אנשים. בכלל – לשון הרע הורג שלשה. קראנו בתורה בשבת שעברה את פרשת מצורע, שבעצמו חשוב כמת. ולמה הוא נעשה מצורע? כי הוציא שם רע, דבר לשון הרע. במה הוא פגם? בשלמות העם, שלמות היהודים. איך מתחיל עניינו? "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו'", שדורשים חז"ל "אדם – או דם". לשון הרע היא שפיכות דמים.

שלמות התורה כנגד עבודה זרה

מה היא שלמות התורה? עבודה זרה. כמו שהרמב"ם כותב, כל התורה כולה מ-א עד ת, כל תריג מצוות התורה, הכל אזהרה נגד עבודה זרה. זה כלל גדול ברמב"ם, שכל התורה היא אמונה בה' וכפירה בעבודה זרה, אפילו עד כדי נכונות למיתה במסירות נפש, עד קיום "ונקדשתי בתוך בני ישראל" שנקרא בפרשת השבוע הבא. עיקר קידוש ה', "ולא תחללו את שם קדשי", היא כשאדם מוסר את נפשו שלא להשתחוות לפסל ולעבוד עבודה זרה (כמו כמה סיפורים בגמרא). זו שלמות התורה, כי זה כל התורה כולה. אצל רבי עקיבא כל התורה כולה היא "ואהבת לרעך כמוך". אצל הרמב"ם כל התורה כולה היא "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", הדבור השני של עשרת הדברות שמפי הגבורה שמענו.

שלמות הארץ כנגד גילוי עריות

מה נשאר? גם זה פשוט מאד – גילוי עריות הוא כנגד שלמות הארץ. גם זה נושא שדברנו עליו הרבה פעמים. "כי יבעלוך בניך", "וארצך בעולה". הדימוי העיקרי וגם הציורי ביותר של עם ישראל שבא לארץ ישראל הוא "כמשוש חתן על כלה". כמו שדברנו הרבה פעמים, שלמות הארץ היא מצוה מן התורה של "לא תחנם", לא לתת לגוי חניה בארץ הקדש, דהיינו שלא לתת לו לרכוש אדמה, על דרך מניעת ניאוף. מציאות של גוים בתור בעלים של ארץ ישראל זה לתת למישהו להכנס לבית שלך ולנאוף עם אשתך. זה הדימוי שחזרנו עליו הרבה מאד פעמים. מה שאין כן שלמות הארץ האמתית היא תיקון הברית, שלום הבית האמתי. איך יודעים זאת? מאברהם אבינו, היהודי הראשון שה' כרת עמו שתי בריתות – ברית על הארץ וברית מילה. בפשט, ברית מילה קשורה לברית הארץ, כמו שכתוב בזהר הקדוש, ואם יש איזה מקום לאחיזת הישמעאלים בארץ הוא מכיון שאנחנו פוגמים בברית והם באיזו מדה מסולפת אוחזים בברית. תיקון הברית הוא גם שלום הבית בין האיש והאשה. צריך לדעת שהארץ היא באמת ביתנו, "ביתו זו אשתו", "וארצך בעולה" – מי בועל את הארץ? מי הבעלים של הארץ? הבנים, "יבעלוך בניך", היהודים. אם כן, זה משהו מאד חשוב – במיוחד כאן. בכך נסיים, נברך את החתן והכלה בכל מה שדברנו קודם על עולם הבנין, בנין הקשר, מקנין לבנין, ומשם למנין ולענין, ושידעו שמי שזוכה להתחתן ולגור כאן, בארצנו הקדושה, אז עצם הנישואין קשורים לקנין הארץ וישוב הארץ. עצם הנישואין דומים לישוב עם ישראל בארץ ישראל, וממילא צריכים מסירות נפש על ישוב הארץ כמו מסירות נפש לא לגלות עריות.

סיכום

בכך משלימים את ההתבוננות – צריך רק לדעת, ששלמות התורה היא מסירות נפש לא לעבוד עבודה זרה, עד כדי מסירות נפש בפועל ממש; שלמות העם היא מסירות נפש לא להרוג. כתוב ברמב"ם שעיקר התפקיד של המלך, המצוה הראשונה אחרי שנכנסים לארץ ישראל (כניסה-ביאה לארץ שקשורה לתיקון הברית) היא להעמיד מלך, שעיקר תפקידו הוא למנוע רצח. צריך להשליט את התורה על העם, וראשית ועיקר השלטת התורה על העם – שהיא בעצם שלמות העם – היא למנוע רצח; שלמות התורה היא כאשר המלך ישרש עבודה זרה מארצנו, ישרש אחריה לגמרי – שלא תשאר שום עבודה זרה, לא במודע וגם לא בלא-מודע (השירוש הוא בלא-מודע).

שנזכה לשלמותא דכולא, רוחו של הבעל שם טוב, עם הרב המגיד ועם רבי מענדל'ה מויטבסק ועם אדמו"ר הזקן וכל רבותינו נשיאינו, עם הזוג החדש ועם כל הזוגות, שכל מי שצריך להקים בית נאמן בישראל יזכה לכך במהרה, שנזכה ל"אני הוי' רפאך" בחדש הרפואה איר, והעיקר שנזכה למשיח צדקנו תיכף ומיד ממש.



[1]. חתן-תפארת כלה-מלכות ר"ת חכמת – "חכמת אדם ['זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם'] תאיר פניו". כח היחוד של חתן וכלה, תפארת ומלכות, נמשך מחכמה, מוחין דאבא, כנודע. הס"ת של חתן-תפארת כלה-מלכות = אדם ("חכמת אדם") פעמים חוה (סוד "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", כמבואר באריכות במ"א). הרוא"ת = א-דני פעמים חוה (הר"ת = אהבה פעמים לו; האמ"ת = אהבה פעמים נטלו ועוד נט = ה פעמים חוה); חתן-תפארת = אנכי פעמים חוה; כלה-מלכות = יחוה פעמים חוה; הכל = נס פעמים חוה (י פעמים הדר, יסוד עולם התיקון), נמצא שתכלית היחוד של החתן והכלה (התפארת והמלכות, סוד "כתפארת אדם לשבת בית" שבפסוק זה "אדם" קאי על האשה, חוה) היא תיקון חוה, "אם כל חי", וד"ל.

[2]. לכבוד החתן והכלה: משה יצחק אפרים (כנגד חב"ד, ודוק) = 884 = חיים פעמים אהבה-אחד = טוב-טוב (החתונה היתה ביום שלישי, שהוכפל בו כי טוב, וכן היום, חותם השבע ברכות, הוא יום שלישי) פעמים הוי' ב"ה. רק יצחק = ח פעמים הוי', ואילו משה אפרים = הוי' ברבוע. רות עליזה = 728 = כח (יחי) פעמים הוי' (ד פעמים יעקב) שעולה יום פעמים אחד ("ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", שהיה הקב"ה יחיד בעולמו, ומכח גילוי אחדותו יתברך התאחדו באחדות אמיתית היום והלילה כו', סוד המתקה כנודע). ביחד, שמות החתן והכלה = 1612 = הוי' ב"ה פעמים טוב מאד ("וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד... יום הששי. ויכלו השמים") – 26 פעמים 62 (היפוך ספרות) שהוא עולה שלמות יחוד ו"ק (אחדות הרגש שבלב): חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד. הרוס"ת של החתן והכלה = 871 = בינה פעמים אהבה (שרש האהבה, אהבה רבה, הוא בבינה, אמא, כמבואר בדא"ח), ואילו האמ"ת = 741 = אל הוי' פעמים אהבה – הכל אומר אהבה-אחד!

[3]. שם יש "אלף פעמים" – "אף עשיתיו" לגריעותא (אלף פעמים גוים ביחס ליהודים בעולם). על כן בא משה רבינו, שעליו נאמר "יגרתי מפני האף" (האלף פעמים של הגוים) וברך את עם ישראל ב"אלף פעמים" (ב"אלף פעמים" יש אף על פי, ראה לקמן) שאזי בודאי נתגבר וננצח (מדת משה רבינו היא מדת הנצח) את האלף פעמים של הלעומת זה.

[4]. בהתוועדות א' אייר ש"ז.

[5]. לקוטי אמרים עמ' כט ד"ה "משל למלך".

[6]. ראה הממד הפנימי פרשת אמור. 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com