חיפוש בתוכן האתר

ר"ח ניסן ע"ג – ירושלים כינוס תנועת "דרך חיים" הדפסה דוא

ר"ח ניסן ע"ג – ירושלים

כינוס תנועת "דרך חיים"

ראש חדש ניסן הוא יום ההולדת של רבי נחמן ו-ב' ניסן הוא יום ההילולא של הרבי הרש"ב – זמן טוב לחבר את שניהם.

לחיים לחיים. חדש טוב, חדש של גאולה, חדש של נסי נסים.

א. "דרך חיים" – דרך תשובה וגאולה לעולם כולו

"דרך חיים" – דרך של תשובה

התנועה נקראת "דרך חיים", על שם הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר". זו הפעם היחידה שיש בתנ"ך את הבטוי "דרך חיים". יש "נר מצוה", לעשות מצוות; אחר כך "תורה אור", בסדר של "נעשה ונשמע" – קודם "נר מצוה" ואז "תורה אור"; אבל אם האדם עבר על התורה והמצוה 'אין אבוד' – הקב"ה במעשה בראשית עלה במחשבה לפניו יתברך לברוא את העולם במדת הדין, רק תורה ומצוות, אבל הוא ראה שאין העולם מתקיים ולכן שתף עמו את מדת הרחמים, שתמיד אפשר לעשות תשובה. תשובה תתאה, תשובה עילאה, התשובה מכפרת על כל דבר – אין דבר העומד בפני התשובה. יש מוסר, "דרך חיים תוכחות מוסר", אבל הוא קודם כל מוסר השכל – "השכל וידֹע אותי". אם כן, מכאן לומדים ש"דרך חיים" היא תנועה של תשובה, של מדת הרחמים של ה', שלמעלה גם מתורה ומצוות, מ"נר מצוה ותורה אור". כלומר, התשובה של "דרך חיים" יכולה לתקן כל פגם שנעשה בתורה ומצוות, לחדש את התורה והמצוות. עיקר מה שאנחנו מצפים למשיח בחדש הגאולה, חדש ניסן, הוא שהמשיח יגלה "תורה חדשה". הוא יחדש את התורה, יגלה את הפנים הכי פנימיים ועצמיים שלה, בזכות ובכח התשובה. לכן הרמב"ם פוסק ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות" – שתי תשובות, תשובה תתאה ותשובה עילאה – "מיד הן נגאלין".

תיקון "דרך חטאים"

כמו שכתוב פעם אחת בתנ"ך "דרך חיים", יש בתחלת תהלים ביטוי דומה – הפוך, "את זה לעֻמת זה עשה האלהים" – שעולה בגימטריא בדיוק אותו דבר, "דרך חטאים". אם נחבר את ה-טא של "חטאים" ל-י אזי יהפוך "דרך חטאים" ל"דרך חיים". אותה גימטריא, אבל הפשט הוא "זה לעומת זה" – ה"דרך חיים" באה לתקן את ה"דרך חטאים", "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב". אם כן, כל מה שאנחנו מזדהים עם דרך חיים, צריך לדעת שיש פעם אחת "דרך חיים" ולעומתה פעם אחת "דרך חטאים" אותה צריך לתקן. עוד יותר דגש ש"דרך חיים" היא תנועה של תשובה – תשובה כללית של עם ישראל, ובעצם תשובה של כל האנושות, כל האדם באשר הוא אדם.

עולה מכפרת על הרהור הלב – "והעֹלָה על רוחכם היו לא תהיה"

בשנה פשוטה, כמו השנה שלנו, ראש חדש ניסן קשור לפרשת ויקרא. מתחילים חומש חדש, שנקרא "תורת כהנים" – "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", כל עם ישראל הוא "ממלכת כהנים" – ושם המצוה הראשונה, להביא קרבן, נאמרה בלשון "אדם": "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'... אם עֹלה קרבנו". המלה "קרבנו" (שחוזרת בהמשך עוד כמה וכמה פעמים אך זו הפעם הראשונה) עולה בגימטריא משיח. כל הקרבנות הם דרך תשובה, כמו שנסביר – כל "דרך חיים", כל תורת כהנים – ואותו "אדם" שמביא את עולתו, שהיא "כליל להוי'". ידוע שעולה מכפרת על מצוות עשה, אבל עיקר החידוש של קרבן עולה – כפי שאומר רבי שמעון בר יוחאי בגמרא – שהיא מכפרת על הרהור הלב, על פנימיות האדם, על מה שהוא חושב בסתר לבו. רבי לוי בגמרא אומר על דברי רשב"י שזה בעצם פסוק מפורש – "והעֹלָה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אֹמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאֻם אדני הוי' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם". חז"ל אומרים שפסוק זה בא להודיע חבתן של ישראל, שלא משנה מה חושבים – ה' ימלוך עלינו בכל מקרה (ובסוף יתקיים "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד").

"אדם כי יקריב" – מסר אוניברסאלי

בכל אופן, המקריב הוא "אדם כי יקריב מכם". בספרא – המדרש על תורת כהנים – ובירושלמי כתוב "'אדם' לרבות את הגרים", שגם גרים הם בכלל התשובה של "אדם כי יקריב מכם". אדמו"ר הזקן מסביר ש"מכם" היינו "מתוככם" – אדם צריך להקריב את הבהמה שלו. כמו שנסביר, יש כאן סוד של "אדם ובהמה תושיע הוי'" – זו עיקר התשובה של "דרך חיים". יש בזה כמה אופנים, כמו שנסביר תיכף. "אדם" בא לרבות את הגרים. יש גירסא אחת – "'אדם' לרבות את הגוים", שגם מביאים נדרים ונדבות כמו ישראל – אבל עיקר הגירסא היא "לרבות את הגרים", כל אחד יכול להתגייר. לומדים מכאן ש"אדם" פונה לכללות האנושות, משהו אוניברסאלי. הגם שכתוב "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם", אבל בכל זאת "אדם" הוא כינוי אוניברסאלי. גם רש"י כותב בפשוטו של מקרא ש"אדם" רומז כאן לאדם הראשון, שהכל היה שלו – הוא לא לקח מן הגזל, וכך אתם צריכים להקריב רק "מכם", ולא דבר גזול. אם כן, גם רש"י אומר שאדם הוא אדם הראשון. אדם הראשון הוא כולם – כולם יוצאים מאדם הראשון.

"אדם ובהמה תושיע הוי'" – אדם-דוד-משיח

על הפסוק שהזכרנו הרגע, "אדם ובהמה תושיע הוי'", חז"ל אומרים בגמרא שאלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים את עצמם כבהמה. מסביר רש"י: "אלו בני אדם, כאדם הראשון" (כך הוא אומר גם בפירושו על הגמרא וגם בפירושו על הפסוק "אדם ובהמה תושיע הוי'" בתהלים). על "כבהמה" מסביר רש"י שהם נוהגים "בענוה" או "דכאי רוח" (במקום אחר) – שפלות. מי שם את עצמו כבהמה? דוד המלך, "בהמות הייתי עמך". דוד מלך ישראל חי וקים לו אנו מצפים – "שום תשים עליך מלך", "'שום' לעילא" את ה' ו"'תשים' לתתא" את דוד המלך. אם כבר יש לנו את אדם הראשון ("שערומים בדעת כאדם הראשון") ואת דוד המלך ("בהמות הייתי עמך"), מי משלים אותם? משיח. אדם ראשי תיבות אדם-דוד-משיח. לפי זה אפשר לומר שאדם פלוס דוד שוה משיח – "אדם [אדם הראשון] ובהמה [דוד] תושיע הוי' [משיח]". הכל נכלל בראשי התיבות אדם, עליו נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'". אם כן, כמו שאמרנו, כללות "דרך חיים", תיקון "דרך חטאים", היא כדי לתקן את האדם ולהגיע ל"כל האדם אשר על פני האדמה" – כמובן כל עם ישראל, "אתם קרויים 'אדם'", אבל כולל את כולם, אם "לרבות את הגוים" ואם "לרבות את הגרים", לרבות את כולם (סוד "פרו ורבו", "פרו" כנגד ישראל בפרט, דעבדין פירין, "ורבו" כנגד הגוים, שהרי "אתם המעט מכל העמים"). דרך חיים צריכה להיות תנועה שבאה לרבות את כולם – אחרת התשובה היא לא שלמה. אם התשובה לא שלמה – אין עדיין גאולה, כי הגאולה תלויה בתשובה של דרך חיים.

ב. ארבעת פסוקי אדם

מסורת ארבעת פסוקי אדם

יש מסורה שמשוה בין ארבעה פסוקים שנאמרה בהם המלה אדם: "אדם כי ימות באהל" בפרשת חקת, פרה אדומה, ביטוי עליו דורשים חז"ל ש"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". באיזה אהל? אהלה של תורה. אחר כך המסורה מוסיפה – "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת", בעוד כמה פרשיות, בפרשת תזריע בה יש את דיני נגעים. היא פותחת במלה "אדם", לכן כתוב שצרעת היא מחלה של אנשים מיוחדים, שראויים להקרא אדם – "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת". מי האדם השלישי לפי המסורה? האדם של פרשתנו. כלומר, הסדר כאן הולך למפרע לפי סדר התורה. האדם השלישי הוא "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'". מי האדם הרביעי? ידוע שבכל עולם יש בחינת אדם. האדם הרביעי לפי המסורה הוא "אדם ובהמה תושיע הוי'". קודם קשרנו בין האדם השלישי, "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'", לאדם הרביעי, "אדם ובהמה תושיע הוי'". כעת נראה שהאדם הרביעי קובע ברכה לעצמו, הוא יותר גבוה. ארבעת האדם שאמרנו כעת הם מלמטה למעלה לפי הסוד. ובאמת "אדם ובהמה תושיע הוי'" – לא מהתורה, אלא פסוק מתהלים – גבוה מכולם.

"הנפש החוטאת מה תהא עליה?"

לאחד מגדולי האחרונים, המהרש"ק, יש פירוש מאד יפה על המסורה של ארבעת ה"אדם". הוא אומר שהמסורה רומזת במפורש למדרש ידוע של חז"ל, שמובא בתלמוד ירושלמי, בילקוט שמעוני ובעוד מקומות: "הנפש החוטאת מה תהא עליה?". מה אנחנו לומדים כאן? ש"דרך חיים" היא ה"לעומת זה" של "דרך חטאים" – "הנפש החוטאת מה תהא עליה" (או "מה עונשה" בגרסת הירושלמי).

כל פעם שואלים מישהו אחר: "שאלו לחכמה, הנפש החוטאת מה תהא עליה" והחכמה עונה "הנפש החוטאת היא תמות" – המיתה מכפרת. אחר כך "שאלו לנבואה, הנפש החוטאת מה תהא עליה", ואומרת הנבואה "חטאים [בגימטריא חיים, כנ"ל] תרדף רעה" – הכפרה של הנפש החוטאת היא שתתייסר ביסורים והיסורים ממרקים ומכפרים, כמו שכתוב גם בתניא בתחלת אגרת התשובה. אחר כך "שאלו לתורה הנפש החוטאת מה תהא עליה" והתורה עונה "יביא קרבן [או אשם, לפי גרסא אחרת] ויתכפר לו". מה הפסוק? הפסוק שלנו, בתחלת פרשת ויקרא, "אדם כי יקריב מכם קרבן". שוב, יש פה מפורש בחז"ל שמדברים כאן על תשובה, תיקון הנפש החוטאת. כמו שאמרנו קודם, כאן זו הנפש החוטאת שחוטאת בסתר לבה – שקרבן עולה בא לכפר על הרהור הלב. אבל בסוף לא מסתפקים בתשובה של התורה, אלא שואלים את הקב"ה בכבודו ובעצמו "הנפש החוטאת מה תהא עליה?". הקב"ה עונה לא כמו אף אחד מהקודמים – לא תמות, לא יסורים, לא קרבן – אלא "יעשה תשובה ויתכפר לו". מאין לומדים זאת? מפסוק בתהלים – "טוב וישר הוי' על כן יורה חטאים [שוב חוזרת המלה חטאים בגימטריא חיים] בדרך", באיזו דרך? "דרך חיים" שהיא הלעומת זה של "דרך חטאים".

"דרך חיים" היינו דרך התשובה, וכתוב במפרשים שבעיקר רמוז כאן תיקון שרש קין, האדם הראשון שה' אמר לו – אם תעשה תשובה תתקן, "אם תיטיב שאת". מכאן יש גם רמז שעיקר התשובה, עיקר "דרך חיים", הוא לתקן את שרש קין. קין הוא מי שרוצח את האח שלו – הוא פגם באהבת ישראל, זה הפשט הכי פשוט. למה נחרב בית המקדש? שנאת חנם. שנאת חנם היא החטא של קין. מתי יבנה בית המקדש ויבוא משיח? על ידי איזו מדה? אהבת חנם לכל אשר בשם ישראל יכונה. זה תיקון קין. אם כי אהבה היא חסד, מדת הבל, אבל היא התיקון של מי שפוגע באח שלו, מי שנפרד מהאח שלו, מי שלא מפרגן לאח שלו. קין לא פרגן להבל. על זה נאמר "על כן יורה חטאים בדרך"[1], בדרך התשובה, אותה דרך שה' הורה לקין – רק שקין לא נצל את ההזדמנות. אחרי שה' אמר לו "אם תיטיב שאת" הוא רצח את האח שלו. בכל אופן, מה רואים כאן? שהקב"ה אומר שלא צריך שום דבר – לא צריך למות, לא צריך יסורים, גם לא צריך להביא קרבן – אלא רק לעשות תשובה בלב.

פירוש המהרש"ק: ארבעת פסוקי "אדם" כנגד חכמה-נבואה-תורה-הקב"ה

נחזור: אומר המהרש"ק שהמדרש הזה הוא ממש המסורה לפי הסדר:

הפסוק הראשון שהמסורה מביאה הוא "אדם כי ימות באהל" – זו תשובת החכמה. במאמר מוסגר צריך לומר שיש מקומות (עיקר המקורות בחז"ל) שהופכים את החכמה והנבואה – שהחכמה אומרת "חטאים תרדף רעה" (פסוק מספר משלי, ספר החכמה) והנבואה אומרת "הנפש החוטאת היא תמות" (פסוק מיחזקאל, נבואה) – אבל הגירסא היותר מקובלת במפרשים (אף על פי שלפי הנ"ל, בהתחשב במקורות הפסוקים, היא פחות הגיונית [ומה עוד שנאמר "ימותו ולא בחכמה"]) היא שהחכמה אומרת "תמות" והנבואה אומרת יסורים. בכל אופן, הפסוק "אדם כי ימות באהל" הוא כנגד החכמה, "אהלה של [חכמת] תורה", שאומרת "הנפש החוטאת היא תמות". לפי הפירוש הזה לא חייבים ממש למות, אלא אדרבא – "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה" (פנימיות החכמה היא בטול במציאות היינו "ממית עצמו"). כלומר, שהתשובה היא על ידי שאדם ממית את עצמו על התורה, על הקדושה, וכך מתכפר לו.

אחר כך "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת" היינו בפירוש יסורים – "חטאים תרדף רעה", תשובת הנבואה.

הדבר השלישי עוד יותר מפורש – תשובת התורה "יביא קרבן ויתכפר לו" – ממש "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'".

אחר כך שאלו את הקב"ה "הנפש החוטאת מה תהא עליה" והוא עונה "יעשה תשובה ויתכפר לו" גם בלי קרבן – זה הפסוק הרביעי, "אדם ובהמה תושיע הוי'". איך מסביר זאת המהרש"ק? גם בצורה מאד יפה. מה ההבדל בין התורה לקב"ה שמעל התורה? שהקב"ה חס גם על הבהמה – שלא צריך לשחוט בהמה. הרי אם מביאים קרבן הבהמה היא תמורת האדם, וכך הוא צריך לחשוב – שהיה ראוי להקריב אותי על גבי המזבח, ומדת הרחמים של ה' שבמקומי אני מקריב את הקרבן. לכן יש מצות סמיכה, לסמוך-להישען על הבהמה בכל הכח שלי – שהיא במקומי ממש. אבל הקב"ה חס על הבהמה, וממילא, אם עושים תשובה, גם האדם נושע וגם הבהמה נושעת, ולא צריך שום קרבן. זה נקרא "אדם ובהמה תושיע הוי'". סימן שזו מדרגה מעל ומעבר לגמרי, באין ערוך, מכל שלש המדרגות הראשונות שהזכרנו. אם כן, יש פה פירוש יפהפה שמקביל בין ארבעת הפסוקים של "אדם" וארבע המדרגות של "שאלו... הנפש החוטאת מה תהא עליה".

התשובה הכלל אנושית – "אדם ובהמה תושיע הוי'"

כמובן, אנחנו בפרשת ויקרא, וצריך להתחבר ולהתעצם עם ה"אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'", ואף על פי כן צריכים לדעת שהתשובה הכלל-אנושית, התשובה של משיח – של התורה החדשה של מלך המשיח – התשובה שתביא את מה שאנחנו מצפים לו, מלכות ישראל, היא התשובה של הקב"ה, התשובה של "אדם ובהמה תושיע הוי'", שחס גם על הבהמה. כמובן שזה מעורר הרבה מחשבות, הרבה הרהורי לב, כשאומרים את הדברים האלה – מה זאת אומרת? אם הקב"ה חס על הבהמה, מה על בית המקדש בכלל? משיח בונה מקדש – בשביל מה צריך? יש הרבה הרהורים שעולים מהפירוש המופלא הזה, שמצד אחד יש בו מסורה ומצד שני פירוש של אחד מגדולי ישראל.

"על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת – לא יומת על פי עד אחד"

יש עוד כמה אסמכתות שמביאים האחרונים להקבלה הזו: יש פסוק שאומר "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד". יש מי שמפרש זאת באותו הקשר שאמרנו, ש"שנים עדים" הם החכמה שמעידה והנבואה שמעידה, אבל יש גם "שלשה עדים", העד השלישי הוא "אוריאן תליתאי". על פי כולם, גם השנים וגם השלישי שמצטרף, בסוף מישהו מת כאן – יסורים גם נחשבים כמיתה, "מצורע חשוב כמת". או שמישהו מת ממש, או "מצורע חשוב כמת", או ש"יביא קרבן" ואז הבהמה מתה – "יומת המת". אבל "לא ימות על פי עד אחד" – כאן "עד אחד" הוא למעליותא, "אחד יחיד ומיוחד", הקב"ה בכבודו ובעצמו. אצל הקב"ה אף אחד לא צריך למות – לא מיתה, לא יסורים וגם הבהמה לא צריכה למות. אם כן, יש שנים ושלשה – ה"שלשה" כאן מדרגה בפני עצמה, התורה – אבל "לא ימות על פי עד אחד", לכך אנחנו מצפים.

"עדֹתיך נאמנו מאד לבית נאוה קדש – הוי' לאֹרך ימים"

רבי שמשון מאסטרופוליא, אחד מגדולי הצדיקים של דורות עולם, גם מסביר באופן דומה על פסוק בתהלים – "עדֹתיך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש הוי' לאֹרך ימים". "עדֹתיך" היינו התורה, "נאמנו מאד" – מאד נאמנים דברי התורה "יביא אשם ויתכפר לו", אבל מתי הם תקפים? רק כאשר "לביתך נאוה קדש", כשיש בית המקדש. אבל כשאין בית המקדש אי אפשר להביא קרבן ואי אפשר להתכפר לפי תשובת התורה, שהרי התורה מתנה "יביא אשם ויתכפר לו", ואז מה עושים? "הוי' לאֹרך ימים" – "עצת הוי' היא תקום" לאורך ימים, העצה של "יעשה תשובה ויתכפר לו". יעשה תשובה ללא צורך בקרבן. כך הוא מפרש את הפסוק: "עדֹתיך נאמנו מאד [מתי? כאשר] לביתך נאוה קדש [אבל כשאין 'לביתך נאוה קדש' אזי יש את עצת ה', שתמיד קיימת] הוי' לאֹרך ימים".

תשובת ה' – "דרך חיים"

אם כן, עולה מהכל שיש תשובה של ה' – שהיא "דרך חיים". נעשה הפסקה, ואחר כך רוצים להגיע לשאלה מה זאת אומרת תכל'ס. אנחנו מנסים להקים תנועה שבאמת תשפיע על עם ישראל והעולם כולו. צריך לדעת איך לתרגם את הווארט הזה למסר אוניברסאלי, מסר של "אדם", תכל'ס. לחיים לחיים, "אדם ובהמה תושיע הוי'". המשיח נקרא "צדיק ונושע הוא" – "תושיע הוי'".

ב. "זבחי אלהים רוח נשברה" (לקו"מ קח)

"זבחי אלהים רוח נשברה" – לחזור ל"אני אמרתי אלהים אתם" ו"עשה האלהים את האדם ישר"

אמרנו שהיום, ראש חדש ניסן, הוא יום ההולדת של רבי נחמן. נקשר את מה שדברנו עם תורה אחת בלקוטי מוהר"ן, שם הוא מביא את אותו מאמר חז"ל שהזכרנו של רבי שמעון ורבי לוי (לא אמרנו קודם ששמעון ולוי הולכים יחד, כמו בשכם) – שרבי שמעון אומר שעולה באה לכפר על הרהור הלב, ורבי לוי מוסיף שזה פסוק מפורש, "העֹלָה על רוחכם היו לא תהיה". "רוחכם" היינו הרהור הלב, והעולה היא "על רוחכם", מכפרת על אותו הרהור. אומר רבי נחמן שזה קשור לעוד פסוק בתהלים – "זבחי אלהים רוח נשברה". ידועה הקושיא, שמובאת גם בתניא באגרת התשובה, שכל הקרבנות הם לשם הוי' – כמו שהפסוק אומר "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'". אין שום קרבן במקדש לשם אלקים, אבל דוד המלך אומר בתהלים "זבחי אלהים רוח נשברה". גם בתניא וגם בלקו"מ מסבירים אותו דבר, ש"זבחי אלהים" אינם זבח ממש, שמביאים לקרבן, אלא – כמו שהפסוק אומר – "רוח נשברה". שבירת הרוח ממתיקה את הדינים ומכפרת על החטאים – הכל קשור לשם אלקים, והתיקון הוא שהאדם יחזור להיות כמו אלקים בעצמו, "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון [מלשון עולה] כלכם". רק שאם אתם לא מממשים את האלקים שבכם, "אכן כאדם תמותון" – תמותו כמו אדם הראשון. אבל מה שרציתי, שבראתי אתכם, "אני אמרתי [רציתי] אלהים אתם". כדי לחזור לאותו מצב ראשוני, של "עשה האלהים את האדם ישר" – לפני ש"המה בקשו חִשבֹנות רבים", וחטאו, עברו את "דרך חיים" והגיעו ל"דרך חטאים" – צריכים "זבחי אלהים רוח נשברה".

קרבן עולה מכפר על הרהור ע"ז (בו מצטרפת מחשבה למעשה) – "לשרת עץ ואבן"

מביא רבי נחמן שכל הרהור הלב של חטא, כל "דרך חטאים", ה' לא מצרף מחשבה למעשה. יש רק הרהור חטא אחד יוצא דופן, יוצא מהכלל, בו הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, לכן פשיטא שעל אותו הרהור צריך להביא קרבן עולה. איזה הרהור ה' מצרף למעשה? רק הרהור של עבודה זרה. אותו פסוק בעצם אומר זאת – הפסוק שרבי לוי מביא כמקור לדברי רשב"י – "העֹלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אֹמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן". מה זה "לשרת עץ ואבן"? "העֹלה על רוחכם" היא מחשבת עבודה זרה. מאד מענין שלא כתוב 'לעבוד עץ ואבן' או מלה אחרת יותר שכיחה, אלא "לשרת עץ ואבן". זה כאן הרהור הלב, שמישהו מהרהר שהוא רוצה לשרת עץ ואבן. על ההרהור הרע הזה, שה' אמור לצרף למעשה, צריך להביא קרבן עולה. אז ה' נשבע "חי אני נאם אד' הוי' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם". כמה שנשמע קשה – "יד חזקה וזרוע נטויה" אנחנו מכירים מיציאת מצרים, יכול להיות חיובי, אבל "חמה שפוכה" נשמע איום – חז"ל אומרים שבא להראות חבתנו אצל ה'. יש כמה רמזים מופלאים ביד החזקה והזרוע הנטויה והחמה השפוכה. אומר רבי נחמן שהעולה באה לכפר בעיקר על הרהור עבודה זרה.

"עבודה זרה בטהרה" בזמן הגלות

מהו הרהור עבודה זרה אצל כל אחד? כתוב שבגלות – ואנו עדיין בגלות, עד שלא בא ומתגלה מלך המשיח – אנו עובדים עבודה זרה בטהרה. בטהרה הכוונה שלא ממש יודעים שעובדים עבודה זרה, אבל עם ישראל עובד עבודה זרה – יש הרהורי עבודה זרה. העבודה הזרה היא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". נדמה לאדם שיש סבות גשמיות שמביאות לאדם את הפרנסה, את הרפואה – לא ישר מהקב"ה. ברגע שאדם חושב, מדמה לעצמו, שיש איזו סבה חוץ מהקב"ה שמביאה לו פרנסה או רפואה או כל ברכה שלא תהיה – זו מחשבת עבודה זרה בטהרה. הוא לא מבין עד כמה המחשבות האלה חמורות. לשם כך צריך להביא קרבן עולה, אבל אין לנו בית המקדש – כמו שאמרנו קודם – ולכן צריך להיות "הוי' לאֹרך ימים" לפי הפירוש של רבי שמשון מאסטרופוליא, צריך "עצת הוי' היא תקום", העצה של "יעשה תשובה", "זבחי אלהים רוח נשברה"[2].

כל מדרגות ה"אדם" כלולות ב"רוח נשברה"

בתוך ה"רוח נשברה" יש את כל ה"אדם". כעת מתחילים לתרץ – לא שתשובת ה' שוללת כל מה שהיה קודם, אלא כוללת וממתיקה הכל. כמו ש"אדם ובהמה תושיע הוי'" – שבתחלה היה נראה כענין הקרבן, ואחר כך הוסבר שבאין ערוך למעלה מהקרבן, כעת רוצים להסביר שבסוף הוא כולל הכל בהמתקה – גם תשובת החכמה, גם תשובת הנבואה, גם תשובת התורה וגם ובעיקר מי שכולל הכל, תשובת הקב"ה, שהיא בעצם "תורה חדשה מאתי תצא".

נפילה מ"פנים בפנים" ל"אחור באחור" בשל מחשבת עבודה זרה

הווארט של רבי נחמן שאם האדם נמצא בעבודת ה' בהתלהבות, עושה התבודדות, שופך את לבו כמים לפני ה', ופתאום יש לו נפילת רוח – שהוא מאבד את ההתלהבות שלו – כל נפילת רוח באה מהרהור הלב, שהוא מחשבת עבודה זרה. כך הוא כותב. אם האדם לא היה חושב לרגע מחשבת עבודה זרה הוא לא היה נופל ממדרגתו. איך מסבירים זאת באותיות של קבלה? רבי נחמן כותב שהוא נופל ממצב של "פנים בפנים". מי שמתפלל בהשתפכות הנפש או לומד תורה – כמו שלמדנו בחת"ת של הימים האחרונים, "קרוב הוי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", "אין אמת אלא תורה", והקורא בתורה קורא בה לקב"ה כבן קטן הקורא לאביו – הוא במצב של "פנים בפנים". אם אני מסתכל על ה', "שפכי כמים לבך נוכח פני א-דני", גם ה' מסתכל עלי. הנפילה היא פנית עורף. ברגע שפונים עורף אוטומטית כל מחשבה שמלווה את פנית העורף היא מחשבת עבודה זרה – כי כעת אני מסתכל על משהו אחר, לא על ה"שויתי הוי' לנגדי תמיד" אלא על הסבה הגשמית. זו מחשבת עבודה זרה, הרהור הלב. אם האדם "נסוג אחור" מה', "כמים הפנים לפנים" גם הקב"ה כביכול פונה ממנו אחור, ואז נוצר מצב של "אחור באחור", כמו אדם וחוה לפני הנסירה.

"זבחי אלהים רוח נשברה" – סוד הנסירה

מה פעולת "זבחי אלהים רוח נשברה"? מהי שבירת הרוח? נסירה. כשהתורה מתארת את בריאת אדם וחוה היא מתארת שהיו לכתחילה אחור באחור – לא שקודם היו פנים בפנים ונפלו לאחור באחור – אבל איך שהוא מתאר בעבודת האדם היום-יומית, הוא יכול להיות לכתחילה במצב של פנים בפנים, המצב הרצוי, והוא נופל מפנים בפנים למצב של אחור באחור. מה הוא צריך לעשות? תשובה, ותשובתו היא סוד הנסירה (תשובה זו היא על דרך פירוש הבעל שם טוב הידוע ל"אשרי אדם לא יחשב הוי' – לו עון"). מהו סוד הנסירה? לשבור את הרוח. בדרך כלל כששוברים משהו שוברים אותו לשני חצאים, שני חלקים, אבל יש משהו מיוחד בשבירת הרוח שהיא כמו הכאת הצפרדע במצרים (הוא לא מביא את הדוגמה הזו), שהתחלקה כמו תאים – מצפרדע נעשו שני צפרדעים, וכך הלאה. אותו דבר ברוח האדם – ברגע ששוברים אותה נעשות שתי רוחות. מה הדוגמא? איך הוא מסביר? שבירת הרוח היא על ידי אנחה – שאדם מתאנח עמוק, אנחה אמתית מקרב איש ולב עמוק. באנחה יש רוח שיוצאת ורוח שנכנסת – הוא שובר את הרוח ויצאו שתי רוחות, בסוד "פי שנים ברוחך אלי" שמבקש אלישע מאליהו הנביא (פסוק שהוא לא מביא בהקשר זה). פעמים רוח עולה שם קדוש – שם הפרנסה בקבלה – חתך, שהוא שם הנסירה (בחינת חיתוך). שעל ידי "רוח נשברה" בעצם יוצרים פעמיים רוח, "פי שנים ברוחך", שהוא חתך שעושה את הנסירה ומחזיר אותך פנים בפנים עם הקב"ה. הוא מקים אותך, משקם אותך, "ואולך אתכם קוממיות", להיות שוב פנים בפנים עם ה'. לפי הכלל של "ירידה צורך עליה", בסוף העליה לפנים בפנים – בעצת הקב"ה, "עצת הוי' היא תקום" – היא למצב הרבה יותר גבוה מהפנים בפנים לפני הנפילה.

עד כאן בקיצור התורה של רבי נחמן. צריך לנסות להסביר זאת בהקשר למה שדובר קודם, ולהגיע מכך למשהו תכליתי, וגם לקשר זאת לתורה של הרבי הרש"ב, כי אנחנו כבר ב-ב' ניסן, יום ההילולא של הרבי הרש"ב.

ג. לקחת את משרד החוץ (ד"ה "וישמע יתרו" העת"ר)

הרהור שמח – באיזה תיק היית בוחר?

נתחיל עם הענין המעשי: הרבה פעמים דברנו וחקרנו, אם היינו צריכים לבחור את המשרד הכי חשוב בממשלה כדי לתקן את המציאות, את ה"דרך חיים", מה היינו בוחרים? מה "העולה על רוחכם"? הכל הרהורים... פעם חשבנו שאולי תיק הבטחון – הכי חשוב זה בטחון. אבל אמרנו שאולי חינוך – שר החינוך. כעת רבים על שר החינוך, שהכל תלוי בחינוך. פעם אמרנו שאולי משפטים – משפט עברי הוא יסוד התיקון כאן במדינה. כמובן צריך הכל לתקן, אבל בכל אופן בתור הרהור – הרהור שמח, כידוע שמרה שחורה צריך להפוך להרהור שמח (אותן אותיות). כולם שרויים בקצת מרה שחורה, בגלל המצב במדינה ובעולם בכלל, אז צריך הרהור שמח – שכל אחד יבחר את התיק הכי חשוב. כשאתה תהיה השר במשרד פלוני, מה תעשה?

מדיניות החוץ קובעת כלפי פנים

החידוש שלנו הערב, שהתיק הכי חשוב בממשלה הוא משרד החוץ. כשדברנו על פיצוח האגוז לפני כך וכך שנים אמרנו שהקליפה הכי קשה לפיצוח כאן בארץ היא התקשורת. אבל אם נתבונן, קביעת המדיניות דווקא כלפי חוץ קובעת במדה רבה מאד גם לגבי אופי התקשורת. התקשורת חייבת ליישר קו עם מדיניות החוץ דווקא. יש עוד כלל גדול שכולם יודעים לגבי תעשיה – ביצוא הולכים המוצרים הכי משובחים לאמריקה, מה שאתה לא יכול לקנות בחנות בארץ. יש משהו שמנסים להעמיד פנים הכי יפות כלפי חוץ, כלפי אומות העולם. מה שקורה בארץ, אצלך בתוך הבית, לא כל כך חשוב. כמה שנכון מה שאמרנו כרגע, רואים שהכשלון הכי גדול של מדינת ישראל הוא דווקא ההסברה כלפי חוץ, ומודים בכך. כמה שמשקיעים בכך, וכמה שהרבה מזכות הקיום של מדינת ישראל היא בזכות אבא אבן, שהיה נואם בחסד, חד בכמה דורות, משהו מופלא ביותר – אבל גם הוא, וכל שכן הבאים אחריו, לא הצליחו (והיום לא מצליחים) בכך (כמובן שזה בגלל שחסר העיקר, האמונה – "האמנתי כי אדבר"). מנסים להעמיד פנים כמה שיותר יפות, וזה לא מצליח – העוינות נגדנו הולכת וגדלה בעולם.

מה הסימן הכי מובהק לחשיבות-על של משרד החוץ? הגם שבתקציב המדינה משרד החוץ מקבל 1 חלקי 33 ממשרד הבטחון – אחוז די קטן, יחסית. אז אם אני דן לפי התקציב, מי המשרד החשוב ביותר – בתקציבים זה משרד הבטחון. אז למה אני אומר שמשרד החוץ הכי חשוב? איזו עוד סימן אפשר לתת לקביעה הזאת? מה התיק היחיד, שראש הממשלה אם הוא רוצה להחזיק תיק נוסף להיותו ראש הממשלה (גם היום)? לפעמים ראש הממשלה, במקרים מסוימים, מחזיק את הבטחון. אבל היום איזה תיק הוא מחזיק? תיק החוץ. גם בגין, שחשב שהוא עושה כאן שינוי, היה צריך להחזיק בעצמו את תיק החוץ. כלומר, תיק החוץ וראש הממשלה הכי צמודים, הכי הולך יחד, וכל כך למה? כי איך שמעמידים פנים – היחצ"נות כפי שקוראים לזה – כלפי אומות העולם, משפיע כמשוב על כל מה שקורה בתוך הארץ, כל מה שאמרנו קודם. קודם משפיע על התקשורת, משפיע על החינוך, משפיע על הכל – תעשיה וכו'.

יתרו – שר החוץ בממשלת משה רבינו

מה אנחנו רוצים? אם ראש הממשלה הוא משה רבינו (קודם דברנו על דוד המלך, אבל כעת נעשה אותו משה רבינו), את מי הוא ממנה כשר החוץ בממשלה שלו? לכאורה המועמד הכי טוב לשר החוץ הוא השווער שלו. יש למשה רבינו שווער מאד מיוחד, קוראים לו יתרו. היה אפשר לחשוב שאם כבר רוצים לתת ליתרו איזה תפקיד בממשלה כדאי לתת לו את המשפטים, כי הוא יועץ משפטי מעולה (יתרו בגימטריא יועץ משפטי ע"ה), נתן עצה למשה רבינו איך לבנות וליעל את מערכת המשפט. בכל אופן, אחרי כל העצה הזו, מה כתוב בתורה? שהוא הלך לארצו, חזר הביתה, לשם מה? לגייר את משפחתו. התורה לא יכולה להנתן בלי שיתרו יודה, יאמר "ברוך הוי'". כעת עוברים לרבי הרש"ב. מסביר זאת הרבי הרש"ב באריכות ובעומק על פי הפסוק "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך". כתוב בחסידות ש"סכלות" אינה טפשות, אלא לימודי חול – קשור לתיק החינוך. סכלות היא חכמות חיצוניות, וכמו שהאור צריך לצאת מהחשך (ולהפוך את החשך לאור), כך החכמה האלקית של התורה גם צריכה לצאת מהבירור והתיקון של הסכלות, בסוד "חכמות בחוץ תרונה". צריך להגיע גם ל"חכמות בחוץ", חכמות חיצוניות, ועל ידי הבירור שלהן "תרונה" – מעלה אור חוזר החוזר לקדמותו ממש, עד לכתר עליון. כך מסביר הרבי הרש"ב.

"חֹתן משה" – שר החוץ מוריד את ראש הממשלה למציאות

בכל אופן, הפרשה של יתרו, פרשת מתן תורה – שקשורה גם ל"תורה חדשה מאתי תצא" של משיח, כמו שנסביר – מתחילה "וישמע יתרו כהן מדין חֹתן משה". מתחיל בכך שהוא שרת את כל העץ ואבן שיש בעולם, הכי בקי בכל התרבויות והעבודות הזרות, ו"כהן מדין" בא לשבחו, לא לגנותו (כך מסביר הרבי הרש"ב), שכעת הוא "'אדם' לרבות את הגרים". מי גר הצדק העיקרי בתורה? יתרו, ה"אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'". משבחים אותו שהוא היה "כהן מדין" – שבח – ובזכות זה הוא נעשה "חֹתן משה". איך הרבי הרש"ב מסביר את ה"חֹתן משה"? זה הסבר עתיק בחב"ד, ש"חותן" לשון "חות דרגא", לשון הורדה. בזכות היותו "חֹתן משה" הוא מוריד את משה למטה. משה הוא שושבינא דמלכא – מוריד את המלך למטה, מוריד את התורה – אבל מי מוריד אותו? השווער שלו, "יתרו... חֹתן משה", הוא מנחית את משה רבינו. בזכות מה? בזכות שהוא היה כהן לכל העבודה זרה שיש בעולם, אבל כעת הוא גר צדק. כל זה רקע למתן תורה, "תורת משה". שוב, איזה שר הוא? שר החוץ. כמו שאמרנו, אחרי כל העצה שהוא נותן – יש לו דעה טובה מאד בתיקון המשפט. כמובן, מה שמניע אותו הוא הרצון להקל את העול ממשה רבינו, גם חלק ממה שהוא מנחית אותו, מוריד אותו, כלומר שם אותו במציאות. צריך לשים את משה רבינו במציאות. מי שם את ראש הממשלה במציאות? שר החוץ, ה"כהן מדין חֹתן משה".

יתרו – פנימיות אבא (עב) ואחורי אמא (תקמד)

כעת נסביר באותיות של קבלה: למדנו בשיעור הקודם שהאריז"ל אומר שמשה הוא שני שמות קדושים – שם קפד ושם קסא. מהם שני השמות האלה? שם קפד הוא האחוריים של חכמה, של אבא, ושם קסא הוא הפנימיות של אמא. שם קפד הוא אחורי אבא, מה הפנימיות של אבא? שם עב. שם קפד הוא אחורי עב. כמו שיש פנימיות אמא, קסא (שם אהיה במילוי יודין), יש גם אחוריים של אמא עילאה – גם שם בקבלה, שלא הזכרנו בשיעור הקודם, שם תקמד (אחורי קסא: אלף אלף הי אלף הי יוד אלף הי יוד הי). אם משה הוא אחורי אבא שמשפיע ומתייחד עם פנימיות אמא, כפי שהסברנו בשיעור הקודם, מה נשאר? הקצוות – פנימיות אבא ואחורי אמא. לכאורה הם לא מתקשרים ולא סמוכים, אבל בדרך של "נעוץ סופן בתחלתן", או בדרך של איזה דילוג (דילוג קוואנטי), הם כן מתחברים. החבור שלהם יראה לנו מי משלים את משה רבינו – עב ועוד תקמד עולה יתרו, השווער של משה רבינו שמדברים עליו כעת. עוד פעם: משה הוא האחוריים של אבא שמתחברים עם הפנימיות של אמא, אבל אם נלך לפנימיות של אבא והאחוריים של אמא – שמשלימים, מה שחסר למשה רבינו – הם יוצאים יחד בדיוק יתרו.

רמזי משה-יתרו

עוד ראיה שמשה רבינו חייב את יתרו כדי להנחית אותו, שהוא "חֹתן משה": נחבר הכל יחד – פנים ואחור של אבא, עב קפד (סוד אהרן, כמו שאומר האריז"ל וכפי שהסברנו בשיעור הקודם), ופנים ואחור של אמא עילאה, קסא תקמד, משה-יתרו – שוה 961, רבוע, סימן של שלמות. 961 הוא אל ברבוע, 31 ברבוע. הערב הזכרנו את המספר הזה בלי לומר בפירוש – הזכרנו לשון מהנביא שכתובה פעמיים בשני פסוקים סמוכים: יד חזקה, זרוע נטויה, חמה שפוכה, שעולה יחד משה-יתרו, 31 ברבוע. אם כבר אנחנו מתבוננים בלשונות האלה, מה ר"ת חזקה-נטויה-שפוכה? חשן-נחש = משיח. כמה שוות שלש המלים? יחד עם יד-זרוע-חמה (ס"ת דעה) הכל עולה 31 ברבוע, משה-יתרו, אבל רק המלה השניה בכל ביטוי – עולה יחד תורה. איזו תורה? של "אמלוך עליכם", התורה החדשה של מלך המשיח. בחכמת המספר, נאמר רק בדרך אגב, הסוד של תורה הוא שני מספרים – משיח ועוד אבנר, שלפי דעה אחת עתיד להיות שר הצבא של המשיח. 358 (הר"ת של חזקה נטויה שפוכה) ועוד 253 (שאר האותיות של חזקה נטויה שפוכה) – זה לתלמיד המובהק בחכמת החשבון[3].

ה"יחידה" של המשיח – הפניה לאומות העולם

מה זאת אומרת שיתרו הוא הפנימיות של החכמה שמתגלה דרך האחוריים של הבינה (ממש ההיפך ממשה רבינו)? עוד דבר, אמרנו שגר או גוי – מי שמתרבה במלה "אדם" – הוא בעל תשובה. משה הוא צדיק ויתרו בעל תשובה. בעל תשובה זקוק לתנועת דרך חיים, לתיקון של "דרך חיים תוכחות מוסר". מי אמר תוכחות מוסר? יתרו הדריך את החתן שלו בדרך חיים. משה נתן את ה"נר מצוה ותורה אור", אבל מי נותן את ה"דרך חיים תוכחות מוסר"? יתרו, הוא אומר "נבֹל תבֹל" – אתה לא במציאות. כנראה שהבנת המציאות כפי שהיא שייכת לו. מי צריך להבין אותה טוב, ולהעמיד את הפנים כלפי חוץ הכי טוב? השגריר לאיזו אומה בחוץ לארץ, שכמובן שגריר יהודי מתוקן לחו"ל צריך לדאוג לכל הקהילה היהודית שיש שם, אבל גם לאומות העולם שיש שם, ללמד את כולם. שגריר יהודי הוא אחד שיש לו תפקיד הכי גדול, שזו היחידה של מלך המשיח. יש למשיח חמש דרגות – שיכוף ישראל לשמור תומ"צ, שילחם מלחמות ה' וינצח, שיבנה מקדש, שיקבץ את עם ישראל, שיהפוך את כל העמים לעבודת ה' שכם אחד – שכנגד נרנח"י שלו. הפיכת האומות היא היחידה שלו, ה"גבה מאד" שלו. מי השליח שלו לענין זה? השגרירים שלו. שגרירי ראש הממשלה כאן לחו"ל הם כמו שלוחי הרבי, ה"יחידה" של הרבי – השלוחים החוצה. מי שמבין במציאות שרשו באחורי אמא, שם תקמד (אין זו חיצוניות אמא עליה נאמר "מינה דינין מתערין" אלא אחורי שם קסא – שם תקמד בגימטריא לב פעמים טוב, כללות כל המדות הטובות, כנודע ממענה רבן יוחנן בן זכאי לתלמידו בפרקי אבות, "בינה לבא"), אבל מאיפה באה ההבנה? מפנימיות אבא, ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק", פנימיות נשמת משה רבינו שבעצם היא פנימיות נשמת מלך המשיח. מיהו יתרו? יתרון האור מן החשך, יתרון החכמה מן הסכלות.

הכשרת שגרירים

אחד הנושאים שעלו כאן קודם, כנראה, שרוצים לפתוח בית מדרש שילמדו בו נושאים של מלכות ישראל, איך צריכה להראות מלכות ישראל בארץ ישראל היום. כסניף לאותו בית מדרש צריך להיות קורסים מיוחדים – משהו מעשי היום – להכשיר אנשים היום להיות שליחים של עם ישראל בחו"ל, להיות שגרירים (לעורר את היהודים וגם את הגוים לתשובה – שגריר בגימטריא תשובה!). לוקחים לשם כך את מי שהכי מוכשר, שהוא גם משרש קין. מה עיקר ההבדל בין משה ליתרו? משה הוא משרש הבל, אבל חותנו (שמוריד אותו למציאות) הוא משרש קין. ממילא הוא שייך ל"על כן יורה חטאים בדרך" – דרך תשובה שהיא "דרך חיים", "אם תיטיב שאת". איך ללמד שבע מצוות בצורה אמתית ופנימית? הרבי מאד רצה זאת. כל הזמן חושבים על מה שלקוי כאן במדינה – אם הבטחון, החנוך או המשפטים – אבל עיקר מה שרוצים להדגיש הערב שיתכן מאד-מאד שתיקון הכל מתחיל משגרירות החוץ. לכן באמת ישראלים מאד אוהבים לטייל בחוץ לארץ. שוב, מה שראש הממשלה היום חייב להיות בעצמו שר החוץ – זה העצם שלו, מה שהוא משדר בחוץ. כמו שאמרנו, התקשרות חייבת ליישר קו עם זה, כי זה הפנים שלנו. הפנים הם לא מה שהוא מדבר כאן, אלא הפנים – הפנים של אבא – הם בתוך החיצוניות של אמא, הסוד של יתרו.

"צדקת הצדיק" – צורת האות צ לפי האריז"ל

נסביר הכל בעוד דרך מאד חשובה, ונמשיך את התורה של רבי נחמן שאמרנו קודם: יש מצב של "אחור באחור", שאדם נופל למחשבת עבודה זרה, שעיקרה "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" – זה ודאי מקור מה שהמדינה לקויה בו מאז ראשית תקומתה כאן, הדבר שצריך לתקן מתוך אהבת חנם לכל היהודים כאן. מהו מצב של "פנים בפנים"? שיש התלהבות אמתית של "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני", "קרוב הוי' לכל קֹראיו לכל אשר יקראהו באמת", "אין אמת אלא תורה". האם יש משהו יותר מ"פנים בפנים"? סוד "צדקת הצדיק", אותו דורשים על צורת כתיבת האות צ לפי האריז"ל. לפי הבית יוסף ורוב השיטות של כתיבת צ, ה-י העליונה של ה-צ מסתכלת על האחור של ה-נ הכפופה. הרי צ היא הרכב – "מעשה מרכבה" – של י ו-נ. אם הפנים של ה-י הם אל ה-נ זה מצב של "פנים באחור" – לא "אחור באחור" ולא "פנים בפנים" אלא פני ה-י באחורי ה-נ. אבל האריז"ל אומר שלא כותבים כך את ה-צ, אלא כותבים את ה-י העליונה מסתכלת החוצה – ממש "אחור באחור".

"אחור באחור" למעליותא – שנים שהם אחד

למה הוא עושה "אחור באחור"? הרי זה מצב גרוע, לפני הנסירה. למה ל"אחור באחור" של ה-צ קוראים "צדקת הצדיק"? כתוב שיש מדרגה יותר גבוהה מ"פנים בפנים". "פנים בפנים" הם כאשר אנחנו עדיין שנים, כמו שני בני זוג שהדבקות שלהם – "ודבק באשתו" – היא פנים בפנים, אבל עדיין שנים שמתחברים פנים בפנים ("והיו לבשר אחד" לפי פירוש רש"י, בולד שנולד משניהם). אבל לו יצויר שהם אחד בעצם – לא שנים שמתקשרים ומתחברים – אז דווקא כל אחד מביט לכיוון אחר. הם ממש אותו אחד, כדי להגיע לתועלת המקסימלית של התפקוד שלהם כל אחד עושה בשלו, כאילו מסתכלים כל אחד לכוון אחר, אבל הם אחד ממש. יש על זה סיפור חסידי מאד חשוב ופנימי: פעם אחת היהודי הקדוש לקח את התלמידים שלו לאיזה כפר, נכנסו לאיזה בית, וראו שם איש ואשה יושבים ליד השלחן וכל אחד עושה משהו אחר – האיש עובד שם והאשה בוררת אורז או משהו אחר – ולא מסתכלים אחד על השני בכלל, כל אחד בענין שלו. יוצאים התלמידים ושואל הרבי מה ראיתם שם? אמרו שראו את אדם וחוה לפני החטא, ובעצם ראו גם יותר גבוה מזה. הם ראוי מצב של אחדות לא-מקומית – אחדות עצמית, שהביטוי שלה הוא שכל אחד מסתכל בכוון הפוך, לא אחד על השני (היינו מצב של "תמתי" שלמעלה מ"יונתי", אור הכתר שלמעלה ממוחין דחב"ד). כלומר, יש כאן "אחור באחור" שאין סוף יותר גבוה מ"פנים בפנים". זה בדיוק היחוד של עב-תקמד של יתרו, שיותר מיחוד קפד-קסא של משה רבינו.

פנימיות היהדות – הבשורה לכל העמים

בכל אופן, בסופו של דבר צריך את הכל יחד. זה מה שבא לידי ביטוי במשרד החוץ. עוד פעם, משרד החוץ הוא ה"פנים באחור". כל הזמן מדברים על תיקון היהודים, אנחנו מדת היהודים, אבל באמת יש לישראלי איזה חוש פנימי שהוא מחפש את האמת בהודו או בברזיל או במקום אחר, באמריקה או באירופה, כי הוא יודע שבפנימיות עצם היהדות היא העמדת הפנים של היהדות כלפי חוץ. שוב, זה מאד קשור לתעשיה לכן אחד מתפקידי השגריר הוא כל הזמן לדאוג לקשרי תעשיה. אבל זו גם דאגה לקהילה היהודית שם, ועוד יותר (אותיות יתרו) לדאוג לגוים בעצמם (כמו שיתרו דאג למשפחתו). כמו שאמרנו כרגע, חייבים להוסיף את זה ללימודי מלכות ישראל בכלל קורס מעשי לכל דבר, יש הרבה חומרים בענין, של היציאה החוצה. צריך להיות "יפוצו מעינותיך חוצה" (חוצה שאין חוצה יותר ממנה, היינו גם לאומות העולם), שאז קאתי מר דא מלכא משיחא בחסד וברחמים. ככל שנצליח להראות פנים באמת יפות יחצ"נות זה נקרא, אבל פנים באמת יפות (ישראל עולה אמת יפי כנודע), הרבי כל הזמן דבר על "אופן המתקבל", לכאורה זו חיצוניות, אבל זה אמת לאמתה, ודווקא מטפחים זאת כלפי חוץ, ואז זה משפיע כמשוב כלפי כל המוסדות והענינים שיש בפנים. שוב, מדיניות החוץ אומרת איך הצבא יתנהג. מי מכתיב לצבא? השגריר, מדיניות החוץ. אפילו חנוך הילדים הקטנים הכל מושפע מהחוץ, שם תקמד שקשור לשם עב, תיקון יתרו שממנו "יתרון האור מן החשך" ו"יתרון החכמה [האמתית] מן הסכלות [של החכמות החיצוניות]".

"אמצאך בחוץ"

לחיים לחיים, שנזכה לדרך חיים, שדרך חיים תתקן את דרך חטאים ש"לא עמד שם" (עמד ר"ת עצת רשעים דרך חטאים מושב לצים, כללות הכל), והעיקר שנהיה כולנו יחד, כל עם ישראל. כמו שדברנו בשיעור הקודם, צריך להיות היחוד בין הימין והשמאל, והמקום הכי טוב להתחבר הוא בחוץ – כתוב "אמצאך בחוץ". איפה מוצאים את הקב"ה? בחוץ. זה פסוק בשיר השירים שקוראים בחג הפסח. שיהיה חג פסח כשר ושמח, גאולה אמתית ושלמה על ידי משיח צדקנו.

לכבוש את העולם בנגינה; להגיע לתיקון בלי להגיע לארץ ישראל

כעת אפשר להגיע לעיקר הערב. מה שגריר צריך לקחת? מה הציוד שלו? הרבה דיסקים של ניגונים. צריך להפיץ אותם בגדול. כעת עיקר התכל'ס – הנגינה. עם זה אפשר לכבוש את כל העולם, לחיים לחיים. עוד דבר: הענין של שר החוץ גם אמור להסביר איך שמצד אחד "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", שגם הגוים מביאים קרבנות כמו יהודים, אבל מה שה' אומר "יעשה תשובה ויתכפר לו" בלי לשחוט בהמות היינו משרד החוץ, מה שמשדרים לחוץ לארץ – אפשר בלי להגיע לכאן. הקב"ה חס על הבהמה, וחס גם על עלות הכרטיס להגיע לארץ – הוא חס על הכל – ולכן "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". לחיים לחיים.

יש לנו כמה שירים מאד יפים שכדאי להשאר לשמוע. בסוף ההגדה של פסח אומרים "קרב יום" (מי שנשאר עד הסוף) – נתחיל בזה. "קרב יום" (= קרבנו = משיח כנ"ל) הולך על הגאולה.



[1]. "על כן יורה חטאים בדרך" = 685 = 19, חוה, בהשראה (מספר ההשראה שלאחר תריג, רומז לתיקון מי שפגם ב-תריג מצות התורה). הערך הממוצע של ה התבות = 137, קבלה וכו'.

[2]. הערך הממוצע של ד תבות "זבחי אלהים רוח נשברה" = "יורה" – "על כן יורה חטאים בדרך" ("יורה" היינו אחד פעמים טוב [אחד באטב"ח] – "טוב וישר הוי' על כן יורה חטאים בדרך" – והוא מספר ההשראה של יא, ודוק).

[3]. המשולש של 253 הוא הנקודה האמצעית של המשולש של 358. והוא על דרך זוג המספרים 43 ו-61, וכן 7 ו-10, וד"ל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com