חיפוש בתוכן האתר

י"ז אדר ע"ג – כפר חב"ד פדיון הבן משה מנחם מענדל שי׳ ויסגלס הדפסה דוא

י"ז אדר ע"ג – כפר חב"ד

פדיון הבן משה מנחם מענדל שי׳ ויסגלס

א. פדיון הבן – לגלות את מלכות הבכור (המשך "בשעה שהקדימו" מאמרים צה–צז)

מדוע לפדות את הבן מהכהן דקדושה?

במכתב של הרבי לכבוד פדיון הבן שמענו את הפסוק "בני בכֹרי ישראל" – אנחנו הבכור של הקב"ה והוא הוציא אותנו ממצרים, פדה אותנו. היום מצות פדיון הבן היא לפדות מהכהן, ונשאלת השאלה – מה רע שהבן שייך לכהן? "אלקיכם כהן הוא", הכהן הוא הקב"ה, אז מה הענין של פדיון הבן מהכהן של הקדושה? מובן שה' פודה אותנו ממצרים, וכך ה' יפדה אותנו מגלות החל האחרון, שאנחנו עדיין נמצאים בה, אבל איך הפדיון מהכהן רומז לפדיון מהגלות? יש מאמר קצר בענין מאדמו"ר הזקן, שפעם למדנו.

"אף אני בכור אתנהו" – כח המלכות של הבכור

אפשר גם להסביר לפי מה שהרבי הרש"ב כותב באריכות בהמשך ע"ב. הוא כותב שיש בכללות השתלשלות העולמות ארבע מדרגות. הראשונה היא מה שה', אוא"ס, הוא "לא אדם" – אין לו ציור, אחדות פשוטה, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". דווקא מדרגה זו של אוא"ס לפני הצמצום, ובפרט המלכות דאין סוף, היא שרש מלכות בית דוד, מלכות מלך המשיח. כמו שנסביר, כל ענין פדיון הבן הוא לעשות את הבן הזה – בן הישראלית – ראוי למלכות. כמו שהפסוק אומר על דוד מלכא משיחא "אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ". בפרק פט בתהלים כתוב קודם "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו" – "שמן קדשי", שמן המשחה, שבפרשת השבוע (קשור למרדכי היהודי, "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור", "מירא דכיא"), השמן בו מושחים את הכלים וגם את הכהנים והמלכים – ואחר כך כתוב "אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ". דוד לא היה בכור, הוא השביעי. גם המלך הראשון בעם ישראל, "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" – משה רבינו – לא היה בכור, אלא שלישי. שלישי הוא דעת. משה הוא "רעיא מהימנא", רועה ומפרנס את האמונה, ממשיך את האמונה בדעת, הדעת של כללות נשמות ישראל – הוא השלישי. על דוד כתוב שהוא השביעי – שביעי במדות, המלכות – ובכל אופן הקב"ה לוקח ועושה אותו בכור. בכור למה? המפרשים מסבירים שבכור למלכות, "עליון למלכי ארץ". הוא העליון לכל המלכים, גם מלכי ישראל וגם להבדיל מלכי או"ה. לשם כך צריך להיות בכור. כנראה שכל עוד הבכור – מי שנולד בכור, ויש לו פוטנציאל להיות מלך, אך כל עוד הוא – שייך לכהן, גם הכהן של הקדושה, הוא לא יכול לממש את המלכות שלו. כל ענין פדיון הבן הוא לעשות אותו ראוי למלכות בפועל ממש.

ארבע מדרגות במלכות

נחזור לאיך שהרבי הרש"ב מסביר בע"ב: הוא אומר שהשרש האמתי של המלכות הוא באוא"ס שלפנה"צ שנקרא "לא אדם". "וגם נצח ישראל" – שהתרגום מתרגם מלכות בית דוד – הוא בשרש "לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". הוא "לא אדם", אין בו שינוי דעת, "אני הוי' לא שניתי". אחר כך יש צמצום, שכולו על מנת לעשות שיעור של "אדם" – אדם מלשון "אדמה לעליון". אותו אדם, הספירות והפרצופים לאחר הצמצום, שואף להתדמות לעליון – לחזור לאוא"ס, להדבק, להבטל ולהכלל באוא"ס שלפני הצמצום – והוא בעצם כל הספירות של עולם האצילות. כלומר, כל הספירות בעולם האצילות נמצאות בשאיפה כלפי מעלה, להתבטל, להתאיין. רק שבכל ספירה וספירה – חכמה, בינה חסד וכו' – יש את המלכות של אותה ספירה. הענין של המלכות באותה ספירה הוא ענין ההתגלות – שנגד הטבע של הספירה, להתעלות ולהתבטל (שהאדם יתבטל ב"לא אדם"), אור אותה ספירה יאיר. הכהן הוא איש חסד, יש חסד דאצילות, וכמה שהימין הוא כטבע המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, אף על פי כן טבע כל ספירה – חוץ מהמלכות שבה – הוא להתאיין. אבל בכל ספירה יש את המלכות שבה, והמלכות של הספירה הוא כח ההתגלות של הספירה – שהחסד יתגלה. אבל המלכות של החסד היא רק התגלות כללית, עוד לא התגלות ששייכת לעשות חסד בפועל ממש עם איזה יצור בעולמות התחתונים בי"ע. כלומר, כאשר המלכות של ספירת החסד מגלה את החסד, זה עדיין אין סוף של עולם האצילות, ואם הגילוי הזה יאיר למטה בעולמות בי"ע שום נברא, שום כלי, לא יהיה מסוגל להכיל אותו. אז מה צריך כדי שיתגלה למטה? צריכים את פרצוף המלכות. לא מספיקה המלכות שבחסד. המלכות שבחסד עושה התגלות כללית לחסד, אבל הוא לא ראוי להמשך ולהתגלות למטה במציאות שלנו. לשם כך צריכים את המלכות דאצילות ממש, פרצוף בפני עצמו, הנוקבא של עולם האצילות, שמקבל מכל המלכויות של כל הספירות. הפרצוף הזה הוא סוד הדבור העליון וכל ענינו לגלות את הספירות למטה, אצלנו. הוא באמת יורד למטה, לעולמות התחתונים, ומגלה בצורה פרטנית לכל נברא ונוצר ונעשה את האור של ה', החסד של ה', בצורה מוגבלת.

ארבע המדרגות בסוד הוי' ב"ה

אם כן, בקיצור, יש ארבע מדרגות בהתבוננות הזו: יש "לא אדם"; יש "אדם", "אדמה לעליון", ששואף לחזור ל"לא אדם"; יש "מלכות אדם" – המלכות בכל ספירה של האדם הזה – שהיא כבר מתחילה לגלות את האור, אבל זו עדיין התגלות כללית; אחר כך יש את המלכות בפני עצמה, פרצוף המלכות, שנקרא "[מלכותך] מלכות כל עולמים" – המלכות שיורדת להוות ולחיות ולקיים את כל הנבראים בפרט. שוב: לא אדם, אדם, מלכות אדם, מלכות כל עולמים[1]. שתי המדרגות העליונות נסתרות. אין כאן י-ה-ו-ה רגיל – של חכמה-בינה-מדות-מלכות – אבל כן אפשר לכוון את הנ"ל כנגד י-ה-ו-ה. שתי המדרגות העליונות "הנסתרת", הראשונה ממש לפני הצמצום, והשניה היא "ואדם אין" – שואפת להתעלם ולהתאיין כנ"ל. שתי המדרגות התחתונות הן כבר "והנגלת לנו ולבנינו" – בתחלה ראשית ההתגלות, התגלות כללית (על ידי המלכות הפרטית של כל ספירה וספירה), ואחר כך התגלות פרטית על ידי פרצוף המלכות הכללית בעולם האצילות, שבנוי מכל המלכויות הפרטיות של הספירות העליונות ממנה (בסוד "פרט שהוא צריך לכלל וכלל שהוא צריך לפרט" וד"ל). אם כן, אפשר להתבונן במבנה של הרבי הרש"ב כאן על דרך י-ה-ו-ה, שתי מדרגות של נסתרות ושתי מדרגות של נגלות:

י   לא אדם

ה   אדמה לעליון

ו   מלכות של כל הספירות

ה   פרצוף המלכות

להוציא את פרצוף המלכות מה"קדש להוי'" של הכהן – מבית ה' לבית המלך

כמו שאמרנו, שרש המדרגה התחתונה – "מלכות כל עולמים", שהכל יתגלה כאן למטה – הוא במלכות דאין סוף, ב"לא אדם", "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם וגו'". כל זמן שהתינוק ברשות הכהן הוא קדוש לאין האלקי – זה טוב ויפה, אבל לא תכל'ס. שוב, הכח של הבכור הוא להיות מלך, וכל זמן שהוא שייך לכהן, שהוא עולה, הוא לא יכול להיות מלך. לכן צריך לפדות אותו, להוציא אותו מרשות הכהן. שוב, מה היה עיקר החידוש? הייתי חושב שכהן הוא גם המשכה, חסד, מים יורדים – אז מה רע? עיקר החידוש כאן במה שהוא מסביר שכהן בפני עצמו עולה למעלה. גם פשט, שכהן הוא קדש לה' (כמו שכתוב על ציץ הכהן הגדול). כמה שהוא איש חסד, הוא "קדש להוי'", ואם הוא "קדש להוי'" הוא אין – זה לא מלכות. לכן "בית הוי'" ו"בית המלך" הם שני בתים. שלמה המלך בנה את בית ה' שבע שנים ואת ביתו, בית המלך, שלש עשרה שנה. אלה שני כתרים שונים – כתר כהונה וכתר מלכות. באמת מה שמחבר אותם הוא כתר תורה, אבל כתר כהונה וכתר מלכות הם בהחלט שני כתרים שונים, שבמלכות ישראל המתוקנת אמורים לעבוד יחד (כמבואר באריכות אצלנו בספר שלשה כתרים). אם כן, צריך לפדות מהכהן – שהוא בעצם האדם לאחר הצמצום ששואף לחזור לשרש הלא אדם שלפני הצמצום. לא רע שהוא שואף לשרש, כי הרי ה"לא אדם" בשרש הוא באמת שרש המלכות, הוא ה"נצח ישראל" – שרש המלכות שיורדת מטה-מטה, לממש את רצון ה' שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים. זה בקיצור מהלך מתוך ע"ב, שיכול להסביר טוב מה שקורה בפדיון הבן.

שם מב וסוד פד

נעשה גימטריא כללית ששייכת לכל פדיון הבן – כתוב "בני בכרי ישראל". איך אני רואה שעיקר הפדיון הוא להגיע ל"אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ", שראוי להיות מלך? לפני מתן תורה הבכור עצמו היה ראוי להיות כהן, הבכורות היו הכהנים, אבל ה' רוצה שכח הבכור, ה"פי שנים", יהיה בשביל מלכות, כדי לתקן את המציאות התחתונה (לתקן עולם במלכות שדי – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"). יש רמז יפה מאד, "בני בכרי ישראל" כתוב 3-4-5 אותיות[2]. נקח רק את שתי המלים "בני בכרי" – בני עולה 62 ו-בכרי עולה רלב (עסמ"ב) – יחד עולה 294, ז"פ מב. כלומר, ממוצע כל אות הוא מב. קשור לפדיון הבן – תיקון הברית, כל מי שכעת משתתף בסעודת פדיון הבן זה נחשב לו כ-פד תעניות. מהם פד? בתפלין – עוד מעט צריך לקנות תפלין; כתוב שאסור להסיח את הדעת מהתפלין, לא שלך אלא של הבן שלך, שצריך להזמין לו תפלין (אם תזמין היום הם יהיו מאד מהודרות) – יש מב אזכרות של שם הוי' ב"ה, "אהיה אשר אהיה", 21 בכל אחד (תש"י ותש"ר). המנהג להניח שני זוגות (לפחות, יש שמניחים 4 זוגות), שיש בהם יחד פד שמות – קשור לפדיון. מתאים לכוונת האריז"ל שסוד פד הוא ד פעמים שם אהיה.

"אין מלך בלא עם ישראל"

בכל אופן, "בני בכרי" עולה ז"פ (ממוצע) מב. המספר הזה, 294, הוא שוה משפט מאד חשוב שמובא בתניא מהקדמונים "אין מלך בלא עם". "בני בכרי" שוה "אין מלך בלא עם". אם אני מוסיף את המלה "[בני בכרי] ישראל", אז שוה "אין מלך בלא עם ישראל". בתניא כתוב "אין מלך בלא עם", שהקב"ה, המלך, צריך עם הוא לא צריך עם של להבדיל גוים, אלא עם ישראל (שכל ישראל מלכים ובני מלכים, יש לכל אשר בשם ישראל יכונה זיקה עצמית למלכות, סוד "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים" "ועמך כלם צדיקים וגו'"). "אין מלך בלא עם ישראל", זה מה שה' צריך. את כח מימוש המלכות שלו הוא מעניק בפרט לבכורות. אבל, כמו שאמרנו לגבי דוד מלך ישראל חי וקים, יתכן אחד שביולוגית אינו בכור שהוא דווקא זוכה לממש את מלכות ה' בעולם, הרי הפסוק "בני בכרי ישראל" מתיחס לכל היהודים ("ממלכת כהנים וגוי קדוש", כולל גם הכהנים והלויים הפטורים מדין פדיון הבן).

"אף אני בכור אתנהו" – הקשר העצמי של דוד המלך לארץ ישראל

על דוד המלך כתוב "אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ" – ה' עושה אותו בכור. גם שם יש גימטריא מאד יפה: "אף אני בכור אתנהו" עולה ארץ ישראל (שעולה לב-כבוד פעמים הוי' ב"ה, סוד "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ")[3]. דוד המלך היה מאד קשור לארץ. כאשר הוא יצא מהארץ הוא אומר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' וגו'" – הוא שייך לארץ ישראל בעצם, "ארץ אשר הוי' אלהיך דרש אתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה", ענין המלכות. על כך נאמר "אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ".

ב. רמז בשם והשלמות לפורים

"ישמח צדיק בהוי' וחסה בו"

בשעת הברית שמענו את השם של הרך הנימול. יצאה גימטריא יפה מכתבי האריז"ל (משה מנחם מענדל = אור מים רקיע), אבל לא איסתיעא מילתא להתבונן בשעת מעשה בעוד גימטריאות. יש פסוק יפה מאד שעולה משה-מנחם-מענדל. בתהלים יש פסוק שמתחיל במלה "ישמח" – אותיות משיח. היות שהאבא והאמא של הילד – וגם כולנו, אבל עליהם אפשר להעיד במיוחד – קשורים מאד למלך המשיח, טוב שיהיה להם פסוק לכוון ששוה משה מנחם מענדל ושייך למשיח. הרבי אמר שמשיח אותיות ישמח (בעצמו) וישמח (אחרים). הפסוק "ישמח צדיק בהוי' וחסה בו [ויתהללו כל ישרי לב]" עולה משה מנחם מענדל. היות שהצדיק שמח בה' וחוסה בו, אז כל מי שסביב לו – מי שרואה אותו, מי שחבר שלו – "ויתהללו כל ישרי לב". משה מנחם מענדל שוה "ישמח צדיק בהוי' וחסה בו" ובזכותו "ויתהללו כל ישרי לב"[4].

הברכה שאבי הבן זה עתה ברך היא "... על פדיון הבן" – פדיון הבן שוה אור, אין סוף וכו'. שנזכה לאור אין סוף, גילוי האין סוף.

"פותח דברים ודורשן"

פדיון שייך ל-פד תעניות, תיקון הברית כנ"ל. קשור למה שדובר בפורים על "פתחיה זה מרדכי, שפותח דברים ודורשן". אמרנו ש"פותח" היינו המשכה מכתר לחכמה ו"ודורשן" מחכמה לבינה. יש רמז יפה ששני השרשים פתח-דרש ר"ת פד. הגם שהם חכמה ובינה, הסברנו שפדיון הבן הוא כדי לגלות את המלכות (גילוי המלכות מהכתר – "כתר עליון איהו כתר מלכות" – נמשך על ידי שתי הספירות חכמה ובינה, אבא ואמא, דווקא). הרמז ששני השרשים פתח-דרש עולה מלכות-מלכות (נמצא שמלכות היא ממוצע כל שרש, וכל מלכות בעצמה היא אברהם-אברהם, אברהם הוא סוד "עד חצי המלכות" כידוע). פותח-דורש = ארור המן (שעולה) ברוך מרדכי (שעולה ב פעמים אמונה פשוטה).

"פתחיה זה מרדכי" – "פינחס זה אליהו"

"פתחיה זה מרדכי" דומה לעוד ביטוי של חז"ל שלא הזכרנו בפורים – "פינחס זה אליהו". כמו פתחיה-מרדכי, גם פינחס-אליהו כל שם הוא בעל חמש אותיות. עם המלה זה באמצע, בכל ביטוי יש זה אותיות – "וקרא זה אל זה". אמרנו שפתחיה-מרדכי = 777, ז"פ פלא, כא (אהיה) פעמים לז (יחידה). פינחס-אליהו – כל אחד מהם הוא כפולת 13 (היחס ביניהם הוא א:דפינחס עולה ד פעמים אליהו), יחד 260, 1 יותר מז"פ 37 (בצורה אחרת: פתחיה-אליהו = 15 פעמים 37 וממילא מרדכי-פינחס הוא אחד יותר מ-13 פעמים 37). כלומר, פינחס-אליהו הזכר ופתחיה-מרדכי הנקבה. לכן באמת הוא ממונה על קני הנשים היולדות, על הילודה. במדות הלב 13 היינו אהבה ו-7 יראה (כמו "אשה יראת הוי' היא תתהלל", הספירה השביעית). כל ארבעת השמות יחד שוים 1037 = "עורי צפון ובואי תימן" (ר"ת עצות, דרשנו בארוכה ב"חתן עם הכלה"), צפון הוא יראה, שבע, ודרום אהבה, שלש עשרה, ועולה אהבה יראה בהכאה פרטית. עולה 17 פעמים 61 – אני פעמים והו. "אני" הוא השם ה-37 של עב שמות, מתחיל את ה-לו הנגלים, בעוד "והו" (לשון נסתר) מתחיל את ה-לו הנסתרים.



[1]. כדרכנו נתרגם את זה לגימטריא: לא אדם אדם (ע"כ = 121 = 11 ברבוע – בחינת ה"לא אדם" הוא סוד ה"חד ולא בחשבן", המדריגה ה-יא שמעל י ספירות האדם) מלכות אדם (= ישראל, כל ישראל מלכים, וכל ישראל הם "אצילי בני ישראל", ששרשם בעולם האצילות, ובכח כל אחד, כמלך, לגלות אותה ספירה עליונה שהוא שייך אליה בפרט) מלכות כל עולמים = 1404 = שבת שבת (נד פעמים הוי' ב"ה = אלה פעמים טל) – אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד הם נגאלים.

[2].   רמז למשה = 345 (במספר קטן – משה = 4 3 5, ובסוד הידוע ש-4 ברבוע ועוד 3 ברבוע = 5 ברבוע), סוד "משה נתנבא ב'זה' [3-4 = 7, ז ועוד ה]".

[3]. יש עשר "אף אני" בתנ"ך (ועוד פעם אחת "ואף אני"), ה בתורה ו-ה בנ"ך. הראשון – הכל הולך אחר הפתיחה – הוא דברי שר האֹפים (לשון אף) ליוסף "אף אני בחלומי", רמז לתיקון פד של פדיון הבן – חלום = פד (השער של חלום הוא חל, כל שאר האותיות של "אף אני בחלומי" = ר, נמצא ש"אף אני בחלומי" = רחל אם יוסף בכורה ש"טוב פתר" את חלומות שרי פרעה, וד"ל). אחר כך יש ד פעמים "אף אני" בתוכחה של פרשת בחקתי (נמצא שבתורה ה פעמים "אף אני" מתחלקות לפי היחס של א:ד, "ואד יעלה מן הארץ"). בנ"ך, מופיע הביטוי לראשונה בנביא ביחס להשי"ת (הפעם הראשונה שהוא מופיע בהקשר חיובי) "אני ראשון אף אני אחרון" (ה"אף אני" מתגלה דווקא ב"אחרון", תיקון ה"אף אני" בא בסוף). אחר כך בא הפסוק בתהלים, ההופעה השביעית של "אף אני" בתנ"ך – "כל השביעין חביבין" ודוד הוא השביעי כנ"ל – "אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ". בסוף, אליהוא בן ברכאל (= משיח כנודע) אומר ג פעמים (חזקה של תיקון ה"אף אני" על ידי התורה-חדשה שיגלה מלך המשיח) במענה שלו לאיוב "אחוה דעי אף אני... אענה אף אני... אחוה דעי אף אני" (דעי = פד).

    והנה, ב"אף אני בכור אתנהו" שתי התבות "אף אני" מוקפות (ראה רד"ק ומנחת שי במה שה-א של "אני" קמוצה) ועל כן לפי חלוקת הטעמים נחשבות כתבה אחת. לפי זה אפשר לבנות סדרה רבועית מ-ג המספרים העולים של "אף-אני בכור אתנהו". ההפרש בין "אף-אני" ל"בכור" הוא אלהים ("אני אמרתי אלהים אתם") וההפרש בין "בכור" ל"אתנהו" הוא ט פעמים הוי' ב"ה ("כי חלק הוי' עמו"). בסיס הסדרה = נצח, סוד "וגם נצח ישראל [בארץ ישראל] לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" (והוא עולה "ואף אני", הפעם ה-יא של "אף אני" בתנ"ך כנ"ל)! ז המספרים הראשונים של הסדרה עולים צה פעמים פד, סוד פדיון בן הבכור.

[4]. "ויתהללו כל ישרי לב" עולה גל ברבוע.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com