חיפוש בתוכן האתר

ז׳ אדר ע"ג – כפר חב"ד סיום פרק ראשון בקידושין שעור ב׳ בישיבת "דורשי יחודך" הדפסה דוא

ז׳ אדר ע"ג – כפר חב"ד

סיום פרק ראשון בקידושין

שעור ב׳ בישיבת "דורשי יחודך"

א. פירוש הבעל שם טוב ל"האשה נקנית בשלש דרכים"

ידוע הפירוש של הבעל שם טוב על המשנה הראשונה בקידושין – "האשה נקנית בשלש דרכים, בכסף בשטר ובביאה". הוא אומר שאלה שלשה שלבים בעבודת ה'.

כסף – ההתלהבות שבראשית עבודת ה'

קודם ה' נותן את הכסף, הכיסופין – אנחנו האשה, הכלה, והקב"ה החתן. קודם הוא נותן לנו התלהבות. אבל זו מתנה מהשמים, ולא כל אחד מבין זאת עד שלא לוקחים זאת ממנו. רק כשלוקחים האדם מבין שזה לא היה בזכותו אלא מתנה מלמעלה. כדי להתחיל לעבוד כל יהודי חייב התלהבות, לקבל את הכיסופים, הכסף. באיזה שלב לוקחים את האהבה, ואז כמו נסיון – האם כאשר לוקחים את הכסף, ואתה לא מרגיש התלהבות כמו פעם, אתה עובד את ה'. מה נשאר אז? שטר, המלה הכתובה, התורה. כלומר, מתוך הכסף, מתוך כיסופין, יש הרבה חשק ללמוד הרבה תורה. מקוה שככה זה – שיש חשק ללמוד, כסף.

שטר – עמידה בנסיון הדבקות באותיות כשאין התלהבות

מה קורה כשזה הולך? הספקת בינתים עם הכסף ללמוד משהו, יש לך משהו ברוך ה', וכעת 'זה מה יש לי'. כמו מכתב, כמו שהבעל עזב והלך למדינת הים והשאיר מכתב אהבה – רק מכתב. באמת האהבה של הבעל וכביכול הבעל בעצמו נמצא בתוך המכתב, כמו שדרשו חז"ל על "אנכי" – "אנא נפשי כתבית יהבית". אך לא כל אחד מרגיש זאת, דרושה עבודה רבה להרגיש זאת, היינו עיקר עבודת ה' בתקופת השטר. מכתב האהבה שהוא השאיר לך הוא מה שלמדת ומה שאתה ממשיך ללמוד, דף הגמרא, העמוד של תניא, של חסידות. עם זה צריך לעבוד, להכנס לזה, כמו פירוש הבעל שם טוב "בא אל התבה" – זה מה שיש לי, המלה הזו, וצריך להכנס כל כולי לתוך התבה הזו, עד שהבעל יחזור ממדינת הים, בע"ה בקרוב ממש, תיכף ומיד ממש. בכל אופן, זו תקופת השטר. רוב החיים של האדם, בפרט בזמן הגלות, צריך לעבוד עם "קידושי שטר". אבל כל קידושי השטר הם נסיון. עיקר הנסיון הוא בהתחלה ברגע שהכסף נעלם, אבל ככל שנמשך – יש ציפיה, תוחלת, מתי הבעל חוזר?! יש נסיון גדול בהתחלה, וככל שנמשך הרבה זמן ממשיך נסיון – צריך לדבוק, מתוך אמונה, בשטר.

ביאה – המשכת העצם בגילוי

אבל אחר כך זוכים שהבעל חוזר ואז יש את עיקר הקידושין, קידושי ביאה, שהם המשכה עצמית בגילוי ממש. ביאה היא המשכת העצם, שהוא נותן את העצם שלו בגילוי. בתחלה, כשהוא נתן את הכסף, אלה היו אורות, גילויים, אבל לא עצם, לא גילוי העצם. בשטר יש ממש את העצם כנ"ל, רק שהוא מוסתר, לא גלוי, אבל "אורייתא וקוב"ה כולא חד". אבל בסוף יש ביאה – נקראת ביאת משיח כי היא קידושי ביאה. עד ביאת משיח אין קידושי ביאה, וכשמשיח מגיע יש קידושי ביאה, המשכה והתגלות עצמית, שמתוכה יש גם הולדה – זו התכלית. כתוב "עתידה אשה שתלד בכל יום". הביאה של משיח היא כל כך חזקה, שאפילו לא צריכים עוד ביאה – ממשיכים ללדת הלאה כל יום, "הרה ויולדת יחדו" לעולם ועד. כל הזמן, הולדה נצחית. זה הפירוש הידוע מהבעל שם טוב על "האשה נקנית".

לשמור את הדעת בשלשת קוי-שלבי העבודה

כתוב ש"אין האשה נקנית אלא מדעתה", ועצם לשון קנין תלוי בדעת. בכל השלבים האלה צריך דעת. מקבלים את הדעת הזו ממשה רבינו, שהיום שלו הוא היום. דברנו קודם עם הילדים שמשה נקרא טוב – הטוב של משה הוא הדעת שלו. הדעת היא לדעת איך לקבל את הקידושין איך שלא יהיה – כסף בהתחלה, שטר בהמשך וביאה בסוף. כמובן, כסף-שטר-ביאה הם ימין-שמאל-אמצע, כמו אברהם-יצחק-יעקב, חסד-גבורה-תפארת. הכסף הוא החסד, השטר הוא גבורה – לשון משטר, כמו שוטר – והביאה היא "מטתו שלמה" של יעקב אבינו, "תתן אמת ליעקב". יעקב אמר בגילוי "הבה את אשתי... ואבואה אליה".

שלש תרומות כסף במשכן – שלש הבחינות נכללות בקידושי כסף

נקשר זאת עם המשכן, פרשת תרומה שקראנו בשבת. בתחלת הפרשה כתוב שיש ג' תרומות. המלה תרומה כתובה שלש פעמים, ורש"י מסביר שאלה שלש תרומות: הראשונה "בקע לגלגלת" (מחצית השקל), כסף לקנות את האדנים (והספיק לכך בדיוק); תרומה שניה גם היא "בקע לגלגלת" כדי לקנות קרבנות במשך כל השנה (וזו התרומה שחוזרת במחצית השקל כל שנה, כמו שנוהגים כעת לתת בתענית אסתר); "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת וגו'" – שוב יש כאן כסף, וזו תרומת "כל איש אשר ידבנו לבו", לא מחצית השקל אלא כמה שכל אחד מתנדב. מה עושים עם הכסף האחרון? אין כלים בתוך המשכן שעשויים מכסף. הכלים הפנימיים עשויים זהב ומזבח החיצון והיתדות ואדני החצר וכו' הם מנחשת. אני יודע מה עושים בזהב ומה עושים בנחשת, אבל לא ברור מה עושים בכסף של "זהב וכסף ונחשת", ולכן רש"י צריך לומר שממנו עשו כלי שרת. עשו כלים עם כסף, לא ה"בקע לגלגלת" של האדנים ולא של הקרבנות, זאת אומרת שהיו שלש תרומות של כסף. היות שהיו שלש תרומות של כסף אפשר לעשות התכללות, ולומר שגם בקידושי כסף יש שלש בחינות. אנחנו מתנדבים כסף מלמטה למעלה, אבל "כמים הפנים לפנים", "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא", כנראה גם ה' מקדש אותנו קידושי כסף בשלש בחינות – התכללות של כסף-שטר-ביאה בתוך הכסף.

כסף האדנים – ההתלהבות שביסוד העבודה

איך נכוון? כנראה לפי הסדר: הכסף הראשון הוא עבור האדנים, שהם יסוד העבודה. כתוב ש"אדן" בגימטריא מודה – ה"מודה אני" בתחלת היום. ההודיה היא גם בהתלהבות, אפילו בידים טמאות אני מתפעל ומתלהב ממה שה' החזיר לי את הנשמה – בלי זה איני חי. ה"מודה אני" הוא האדנים, ההתלהבות של הבוקר. יסוד העבודה היא ההתעוררות בבקר. ה' נותן כסף כבסיס לתחלת העבודה.

כסף הקרבנות – כח לעבודה הקבועה

אחר כך ה' מבקש שנעבוד אותו לפי התורה והמצוות שנתן לנו, ובמשכן היינו הקרבנות בשביל קרבנות צריך כסף, כמו כל דבר. כדי לעשות ישיבה ביצהר או כל דבר בעולם צריך כסף. אם יש כסף אפשר לעשות משהו, אם אין כסף אי אפשר. את הכסף השני ה' נותן כדי שנוכל לעבוד אותו לפי הכתוב בתורה. באדני המשכן רואים כל הזמן את הכסף המבריק. את הכסף של הקרבנות לא רואים – לא נשאר כסף, הוא רק "עובר לסוחר" כדי לקנות בו. ה' נותן כסף, כמו כחות נפש, כדי שנוכל לעשות מצוות. לעניננו, כל המצוות הן קרבנות – שתהיה לנו אנרגיה להביא קרבנות. לא התלהבות, אלא רק כסף כדי לקנות קרבנות.

נדבת הלב – גילוי העצם

אחר כך ה' מחליט להתנדב – הכסף השלישי הוא נדבת לבו הטהור של הקב"ה. שם הוא נותן את עצמו ממש ובגילוי. כמו שיש מאמר מלמטה "אנא נסיב מלכא" – אני רוצה רק את ה', לא שום דבר אחר אלא רק את הקב"ה בעצמו. האשה אומרת שרוצה רק את עצם הבעל, לא שום דבר אחר. כך גם ה' מרגיש ואומר – אני רוצה רק את היהודי, רק אותך. זה הכסף השלישי, הכסף של קידושי ביאה.

נוהגים בקידושי כסף שכוללים הכל

כך אפשר לומר ששלשת הכספים לפי הסדר שלהם הם כנגד כסף-שטר-ביאה. הכל נכלל בכסף. לפי זה אפשר להבין למה מנהג ישראל היום הוא לקדש בכסף, ולא בשטר או בביאה – הכל נכלל בכסף. צריך שיהיה הרבה כסף – זו המסקנה – עם כל שלשת סוגי הכסף. כסף של אדנים, לבסיס של עבודת ה' חייבים התלהבות; כסף כדי לעבוד, מה שנקרא לנשום (חנן יסביר מה הכסף הזה, שצריך כל הזמן כסף כדי לעבוד) – זה לא עיקר הכסף. זה חשוב מאד, הוא הכסף של השטר – עליו כותבים חוזים, הוראות קבע וכו'. הכל כסף של שטר. הכסף השלישי הוא נדבת לבו, כסף בלי סוף – לא מחצית השקל, הרבה יותר מזה. לא רק שהכמות אחרת אלא שהאיכות אחרת, "איש אשר ידבנו לבו". עיקר ה"ויקחו לי תרומה" – על ידי הכסף השלישי "אותי אתם לוקחים", "אנא נסיב מלכא", שלוקחים את עצמות ה'.

לחיים לחיים, שנזכה ללמוד מסכת קידושין. כמה שוה שלש פעמים כסף? [480]. מה לומדים כל יום בישיבה? איך קוראים לספר? תלמוד. כוונה מאד חשובה בקבלה. בשביל תלמוד צריך שלש פעמים כסף. שכולם יהיו בקיאים בתלמוד.

ב. "טב למיתב טן דו" – סוד "שכינה ביניהם"

כעת מגיעים לפרק ב', שענינו שליחות. יש לנו הרבה שיעורים על שליחות. כעת מסכמים אותם – אפשר ללמוד. [יש גם שיעור שהרב נתן בקידושין בישיבה, על "טב למיתב טן דו"].

שם טדהד

יש כוונה שמביא המגיד מקוזניץ על מאמר חז"ל "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים". הוא אומר שיש שם קדוש בסופי תיבות "אחד המרבה ואחד הממעיט". השם הקדוש הוא למפרע – טדהד. מי יכול לומר מה הוא? האותיות שלפני י-ה-ו-ה. האותיות שלפני י-ה הן טד והאותיות שלפני וה הן הד. זאת אומרת שהסדר הוא שב"אחד הממעיט [ובלבד שיכוון]" יש י-ה – "שכינה ביניהם", י של איש ו-ה של אשה. "אחד המרבה" הוא ה-וה, הדבר הפשוט – "והנגלֹת לנו ולבנינו", דבר פשוט שהמרבה זה טוב. הסוד הוא ש"אחד הממעיט".

"טן דו" – "הנסתרֹת" של "שכינה ביניהם" – תודעת האשה

לעניננו, "טב למיתב טן דו" – ר"ת טד, י-ה של "שכינה ביניהם". אתם המעט שיודעים שהעיקר הוא ה"טן דו", על דרך "אנא נסיב מלכא". כל השאר, הגם שמרבים בהרבה דברים, "המעט המחזיק את המרובה", העצם, הוא הטבע העצמי של האשה – אנחנו האשה – שיודעת ש"טב למיתב טן דו". העיקר להיות ביחד. "טן דו" היינו שני גופים יחד, שבעצם הם גוף אחד, דבר אחד. התודעה הזו שלה היא יה. כתוב בתיקוני זהר שאם אני מוסיף ל-יה את ה-א של הכתר וקורא הפוך נוצרת המלה היא. אם אני עושה אותו דבר ב-וה, מוסיף את ה-א (שהיא הדעת) למעלה משניהם, יוצא הוא למפרע. הוא זה וה, "והנגלֹת", אבל היא זה יה, "הנסתרֹת", לכן לה יש את התובנה הזו של "טב למיתב טן דו", המועט המחזיק את המרובה. זה התכל'ס. התובנה של האיש היא להרבות, "והנגלֹת", והתובנה של האשה, שרש "הנסתרֹת", היא "ואתם המעט". אותו מעט שמחזיק את המרובה, "טן דו".

"טן דו" – הדודעלה של רבי לוי יצחק

"דו" בארמית פירושו שנים, אבל באידיש פירושו "אתה", כמו הדודעלה של רבי לוי יצחק מברדיטשוב. אם לומדים על "טן דו" צריך ללמוד קודם את הניגון (נמצא ב"כל עצמותי"). כל זמן שלומדים עדיין את העמוד הראשון של פרק ב, לשמוע לפני השיעור את הניגון הזה, ללמוד טוב ולשיר אותו, ואז אפשר ללמוד את ה"טב למיתב טן דו" ביתר כסף – יתר כיסופין. שיהיה לימוד שמח, פורים שמח, אנחנו "טן דו" עם הקב"ה.

"לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו"

כתוב "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" – יודעים את הפירוש שאומרים בכל הישיבות? "לב חכם לימינו", שתמיד מסתכל על הדפים בצד ימין, עושה חזרה. "לב כסיל לשמאלו" – מסתכל כמה דפים יש לי עד סיום המסכת, מסתכל לצד שמאל. בכל אופן צריך לסיים, לא להיתקע בלימוד במקום אחד, צריך להתקדם הלאה, אבל גם כל פעם צריך לחזור, על כל פנים במחשבה, על הראשונות (מתוך חבה רבה לכל מה שנלמד בעזרת השי"ת) – גם ימין וגם שמאל. אז מתקיים "ימין ושמאל תפרוצי", ושהחכם ימתיק את הכסיל.

טוב-חכם

דברנו על זה שמשה רבינו הוא טוב. יש חמשה מאמרי חז"ל "אין טוב אלא..." – "אלא הקדוש ברוך הוא", "אלא תורה", "אלא תשובה", "אלא צדיק", "אלא בית המקדש". היחס הוא של אחד לארבעה – הקב"ה הוא הטוב העצמי, ויש עוד ארבעה. כמה שוה ארבע פעמים טוב? 68, בגימטריא חכם, "תורת חכם". הכל מתחיל מ"אין טוב אלא תורה". משה רבינו הוא הכי חכם, וגם הכי ענו, הכי איש אמת. היחס בין הטוב המקורי של ה' לבין כל הטוב שלנו הוא יחס של טוב-חכם. כתוב "מוליך לימין משה" – משה הוא ימני, ויש לו את כל ה-ד פעמים טוב, "לב חכם לימינו". הוא גם בא כדי לתקן את ה"לב כסיל לשמאלו", מי שמסתכל על הדפים הבאים. כמדומני, צריך לבדוק, שיש מאמר חז"ל "טוב שוטה מחצי שוטה" – אם אתה שוטה, כסיל, תהיה כסיל עד הסוף. מי שהוא חצי כסיל זו עוד יותר בעיה. בכל אופן, מי שהוא כסיל – יש סיכוי שיבוא משה רבינו, שהוא חכם, ויתקן אותו. לחיים לחיים. משה רבינו חי כסיל שנים – לתקן את כל הכסילים.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com