חיפוש בתוכן האתר

אור לט"ו אלול ע"ג – "תתעורר תתעורר": שיעור פרשת תבוא – רחובות הדפסה דוא

אור לט"ו אלול ע"ג – רחובות

 התוועדות "תתעורר" פרשת תבוא

2.              א. רמזי תשע"ד בברכה המשולשת – ברכת כהנים ומצוות הצבור

ניגנו "אני לדודי", "כתיבה וחתימה טובה", "תרין תפוחין דנהירין תדירא דחדאן תדירא".

3.               יום יסוד תומכי תמימים

ערב טוב, היום אנחנו ב"סיהרא באשלמותא" של חדש אלול, "אני לדודי ודודי לי", מזל בתולה. בחב"ד זהו יום חשוב, יום יסוד ישיבת תומכי תמימים, ישיבה בה לומדים "תורת הוי' תמימה", גם נגלה וגם חסידות – "ונח מצא חן בעיני הוי'", נח ר"ת נגלה-חסידות ומי שלומד כך מוצא חן בעיני הקב"ה. בברכת כהנים, בברכה השניה, כתוב "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" – "יאר" היינו "תורה אור", והתורה היא "יעלת חן", מעלה חן על לומדיה, ואז זוכים לחן, "ויחנך" (כאשר יש חבור של גופא דאורייתא ונשמתא דאורייתא, נגלה וחסידות).

4.     כוונה לברכת כהנים בשנת תשע"ד יברכך... יאר... ישא...

בחדש אלול אנחנו דורשים רמזים של השנה הבאה עלינו לטובה. אחד מרמזי שנת תשע"ד קשור לברכת כהנים. זו שנה טובה לכהנים בכלל, והרי כל עם ישראל הוא "ממלכת כהנים". הכהנים מברכים את עם ישראל באהבה, והאהבה היא כח מאחד (אהבה = אחד), כל נשמות עם ישראל קדושים כאחד ממש. יש בברכת כהנים שלש ברכות, לכן היא נקראת "הברכה המשולשת בתורה", והן מתחילות "יברכך... יאר... ישא..." – בגימטריא תשעד. סימן מובהק ויפהפה, שהכהנים יכוונו אותו וגם מי ששומע את הברכה יכוון אותו.

5.               פרשת התוכחה – "לפי האמת אינם רק ברכות"

אנחנו מנסים לדרוש רמזים שקשורים גם לפרשת השבוע – הרי יש ענין גדול "לחיות עם הזמן", כפי שלמד אותנו אדמו"ר הזקן, שיום הולדתו בשבת, ח"י אלול – ובפרשת כי תבוא קוראים את התוכחה, אבל תכלית התוכחה היא ברכה. בלשון אדמו"ר הזקן, בעל יום ההולדת, המזל-גובר של ח"י אלול, הוא כותב "לפי האמת אינם רק ברכות" – מי שקשור לנקודת האמת יודע שכל הקללות, כל התוכחה, הן "רק ברכות". כלומר, אין שום דבר אחר בכלל, "רק ברכות". לכן עיקר ההתבוננות של השבוע הזה היא התבוננות זו גופא, איך כל הדברים שלא נראים כברכה בטוב הנראה והנגלה לעינינו – שהכל יתהפך לטוב וברכה בנגלה, אבל בכל אופן יש דברים שלא נראים טוב בעיני עלמא דשקרא (לכן אדמו"ר הזקן אומר "לפי האמת") – הם באמת "רק ברכות".

אין ברכה כמו ברכת כהנים, תכלית ושיא כל הברכות שבתורה. כתוב שכל שאר הברכות שמישהו מברך מישהו הן רק להמשיך מהפוטנציאל שיתגלה. לפוטנציאל קוראים בחסידות "העלם שישנו במציאות". מוסיפה על כך ברכת כהנים, שהיא כח כזה אדיר ועצמי שיכול להמשיך ולגלות מדבר שאין לך גם בפוטנציאל. כמו לברך את אברהם ושרה, שעל פי טבע לא מסוגלים ללדת, ואף על פי כן – הבעל שם טוב ברך ככה אנשים – זו בחינה של ברכת כהנים. הביטוי הוא המשכה מ"העלם שאינו במציאות". עושים זאת בשלשה שלבים – קודם "יברכך הוי' וישמרך", אחר כך "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" (הפסוק שהזכרנו קודם) ובסוף "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום".

6.               הברכה המשולשת – מצוות, תורה, תשובה

אחד מפירושי שלש הברכות – הברכה המשולשת – שהן כנגד מצוות, תורה ותשובה. "יברכך הוי' וישמרך" זו ברכת המצוות ושמירת המצוות – המצוות המעשיות. זו הברכה הראשונה. כלומר, הברכה הראשונה גם נמשכת לנו מכח קיום רצון ה', עשיית מצוות. מי שרוצה לקבל את ה"יברכך" – הכלי לכך הוא מצוות מעשיות. "יאר" ו"ויחנך" מדבר כולו בתורה – "תורה אור" ו"יעלת חן" (כפי שהסברנו הרגע). כל ספר משלי מדבר על סוד התורה, ואחד הפסוקים המרכזיים שם הוא "אילת אהבים ויעלת חן", שחז"ל דורשים על התורה שמעלה חן על לומדיה (והסברנו שבפרט היינו יחוד החסידות והנגלה, שאז "ונח מצא חן"). אם כן, מאד ברור שהברכה השניה, "יאר הוי' פניו אליך ויחנך", היא בחינת תורה.

הברכה השלישית, "ישא הוי' פניו אליך", קשורה לתשובה. גם זה מאד ברור – "ישא" היינו כמו "נשא עון ופשע וחטאה ונקה". עיקר הנשיאה של ה' היא נשיאת עון, ה' סולח. מתי? "'ונקה' לשבים", למי שעושה תשובה. למי שעושה תשובה מגיע שה' ישא את עונו ויבטל את דינו ויהפוך את הקללה לברכה, בטוב הנראה והנגלה. כמו שנסביר, תשובה היא עיקר האתהפכא. אלול הוא חדש של תשובה, אבל דווקא תשובה מאהבה, כמו ברמז של "אני לדודי ודודי לי" – כל האוירה היא אהבת דודים. כשעושים תשובה מתוך אהבה, אומרים חז"ל, הזדונות נעשים זכויות. זה ממש "ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה" – פסוק שקראנו בפרשה הקודמת. אז מתגלה, כפי שכותב אדמו"ר הזקן, ש"לפי האמת אינם רק ברכות".

אם כן, העבודה הפנימית כדי לזכות לברכת "יברכך" היא מצוות; העבודה לזכות לברכת "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" היא תורה; והכח הכי חזק שיש בנפש היהודי, שמכשיר אותו לקבל את "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" – כולל גם שלום בארץ (יש אויבים, איך עושים שלום?!) – הוא תשובה. צריכים גם תורה וגם מצוות, כמובן, אבל שלום תלוי בתשובה – "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום".

7.               "שלשה כתרים הם"

אם עושים חשבון של שלש המלים האלה, שלשת העמודים עליהם כל התורה עומדת – מצות תורה תשובה – עולה 1860, ג פעמים כתר (ממוצע). אם כן, מצות-תורה-תשובה הם בעצם "שלשה כתרים". אם הם כנגד שלשת הכתרים שכתובים בפרקי אבות, במאמר רבי שמעון בר יוחאי – "שלשה כתרים הם, כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות" – אז המצוות הם כנגד מלכות, כמו שנסביר יותר. מלך מצווה מצוות, פקודות שצריך לקיים – מצוות המלך. תורה היא כפשוטה, "כתר תורה". תשובה היא עיקר "כתר כהונה", קשורה לבית המקדש, מקום הכהנים, המקום בו הם מברכים את ברכת ה' בשם המפורש – "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". זו עבודת התשובה.

בית המקדש הוא בשביל תשובה. בבית המקדש מקיימים את "יביא אשם ויתכפר לו", בהקרבת קרבנות על חטא (וכל הקרבנות באים לכפרה) ביחד עם וידוי ותשובה. ה' אמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – המקדש של כל היהודי, ושל כל עם ישראל, הוא מקום התשובה. כמו שבכלל עם ישראל שב לארץ, שיבת ציון – הרבה פעמים בתנ"ך לשוב פירוש לשוב ארצה, לשוב הביתה – כך יש המשך של התשובה, 'תשובה על תשובתו', ואחרי החזרה לארץ צריכים לשוב ולעלות לבית המקדש, לבנות את בית המקדש. שם עיקר התשובה עילאה מאהבה ומשמחה – "ושמחת בכל הטוב וגו'"[1], כמו שכתוב בתחלת פרשתנו.

8.               שנת תשע"ד – שלש מצוות הצבור

נחזק את כל מה שדברנו כרגע בעוד רמז, שכבר הזכרנו לפני כמה שבועות – עוד שלישיה שבגימטריא תשעד. כעת אמרנו שלש מלים שלא הזכרנו עד היום, "יברכך... יאר... ישא", ואמרנו ששלש הברכות הן כנגד מצות-תורה-תשובה. יש עוד שלישיה – שלש המצוות שנצטוו עם ישראל כשנכנסו לארץ. המצוה הראשונה של עם ישראל בתור צבור שנכנס לארץ – כמו בדור שלנו – היא העמדת מלך. זו המצוה הראשונה שלנו כעם, לא כפרט, עבודת הכלל. קודם כל צריך לדאוג שיהיה לנו מלך – "שום תשים עליך מלך" – הנהגה על פי תורה. הנהגה שבראשה עומד מישהו שלגמרי בטל לה', ומשרה על כולנו השראה להתבטל לה'. זו המצוה הראשונה שאנחנו כעם מצווים לקיים בשעה שנכנסים לארץ ישראל.

אחר כך, המצוה השניה שלאותו מלך יהיה צבא וביחד עם הצבא שלו מצוה להלחם מלחמות ה' – כמו שהרמב"ם מתאר בסוף הלכות מלכים – ובעיקר הוא צריך להכרית את זרעו של עמלק. זו המצוה השניה – לקיים את מצות "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח", שקראנו בסיום וחותם הפרשה הקודמת, כי תצא. כל הפרשה היתה "כי תצא למלחמה על אויביך", והסיום הוא עיקר מלחמת עם ישראל כנגד השונא המושבע שלנו שרוצה להכחיד ולאבד ח"ו מהעולם את הקדושה (שהיא אנחנו). אי אפשר לקיים את המצוה הזו בלי להעמיד מלך – מלך ישראל בארץ ישראל עם צבא של ישראל – כמו שאומרים גם המפרשים על פי נגלה (מנחת חנוך ועוד).

מה המצוה השלישית? שאחרי שה' מניח לנו מכל אויבינו מסביב מצוה עלינו לבנות לו יתברך דירה בתחתונים, והדירה הזו היא בית המקדש – המצוה שהזכרנו כרגע, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כשאומרים את שלש מצוות הצבור במלה אחת לכל מצוה הביטוי הוא מלך-עמלק-מקדש, בגימטריא תשעד. סימן שהשנה הכי טובה לקיים את כל המצוות האלה היא שנת תשעד, שנת מלך-עמלק-מקדש.

9.               שלש מצוות הצבור ושלש הברכות בברכת כהנים

שנת מלך-עמלק-מקדש היא גם שנת יברכך-יאר-ישא. איך זה הולך ביחד? את הראשון והאחרון כבר הסברנו בעצם. אמרנו ש"יברכך" היינו מצוות הקשורות למלך, דין מלכות. המלך ממשיך ברכה וגם שומר על העם – עושה בטחון בארץ – "יברכך הוי' וישמרך". "יברכך הוי' וישמרך" מכח כל המצוות, כמו שאמרנו, ובפרט מכח מצות "שום תשים עליך מלך", המצוה הראשונה של עם ישראל בארץ ישראל. כמובן צריך להיות "ומלכותו ברצון קבלו עליהם" – העמדת מלך היא המצוה הכי שמחה של העם, שמחה רבה ומופלגה. שוב, מלך הוא מקור הברכה ומקור השמירה.

הסברנו גם שמקדש הוא המקום של התשובה. למה כל כך רוצים את בנין המקדש במהרה בימינו? כי המקדש הוא המקום והסמל של התשובה בישראל. אמרנו קודם שכולנו כהנים, "ממלכת כהנים", ויש משהו בכתר כהונה שלמעלה מהכל. מה שנשאר להסביר הוא רק למה עמלק הוא כנגד התורה. המצוה של העמדת מלך היא כנגד המצוות של "יברכך" ובנין בית הבחירה כנגד "ישא" – בבית המקדש נושאים כפים. באיזו פרשה כתובה ברכת כהנים בתורה? בפרשת נשא. גם מלמד שעיקר התכלית של ברכת כהנים הוא ה"ישא". איפה זה קורה? בבית המקדש. כל ה"נשא" הוא לשאת עוון, להפוך זדונות לזכויות.

10.         מחית עמלק בלימוד תורה

שוב, מה שצריך להוסיף הוא הבירור מה זה להכרית זרע עמלק – איך זה קשור ל"יאר הוי' פניו אליך ויחנך". הענין די פשוט לפי הווארט המפורסם של הבעל שם טוב – גימטריא – עמלק בגימטריא ספק. כמו שיש מלחמת עמלק בגשמיות בפועל – שונאי ישראל ממש, האויבים המושבעים שלנו – כל דבר מסתעף מהפנימיות, והפנימיות של עמלק היא עמלק שבתוכנו. מי העמלק הזה? הספק. הספק באמתות של התורה שבכתב ושל התורה שבעל פה, ספק באמונת צדיקים, ספק בהשגחה הפרטית של הקב"ה. יש כל מיני ספקות, רחמנא ליצלן – ספקות באמונה. אז צריך לצאת למלחמת חרמה נגד הספק. איך עושים את זה? עם חן של תורה. מה יכול לבטל את הספק? הכח של "אשת חן תתמך כבוד" ("אין כבוד אלא תורה"). "אשת חן" היא סמל של התורה הקדושה.

כשלומדים חסידות, לומדים נגלה ומחברים אותם יחד – זה הדבר שמכרית את זכר וזרע עמלק מתחת השמים. ככה כל בחור ישיבה מקיים את מצות מלחמת עמלק. הוא יושב ולומד תורה – כמו שאמרנו קודם, היום הזה הוא יום יסוד ישיבת תומכי תמימים, שלומדים תורה תמימה. לכן הכח שמגן על עם ישראל הוא גם החילים שיוצאים לקרב, מחרפים נפשם להגן על העם, וגם בחורי הישיבה שיושבים בין כתלי בית המדרש ולומדים תורה, "תורת הוי' תמימה משיבת נפש".

11.         הפיכת הקללות לברכות – מחמשה עשר באב עד יום הכפורים

אם כן, פתחנו את השיחה הערב בכך שתשע"ד עולה יברכך-יאר-ישא והוא גם מלך-עמלק-מקדש והכל קשור לפרשת כי תבוא, בה התוכחה, כי כל ענינה הוא להפוך את מה שנראה בעלמא דשקרא כקללה לברכה, לגלות את העלמא דקשוט, כלשון אדמו"ר הזקן ש"לפי האמת אינם אלא ברכות".

ידוע הסיפור המפורסם שפעם אחת בנו של אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, ילד כמעט בר-מצוה, שמע את קריאת התוכחה מפי אחר, לא מפי אביו, והוא התעלף ונחלש מאד. הוא היה חדשיים לפני בר-מצוה, לפי השו"ע היה צריך לצום ביום כפור, אך הוא קבל את שמיעת הקללות כל כך קשה עד שהיה ספק לאביו, בעל התניא, אם מותר לו לצום ביום כפור. החסידים שאלו אותו מה קרה לך? הרי זו לא פעם ראשונה שאתה שומע את הקריאה הזו! הוא השיב שבאמת שמעתי זאת פעם ראשונה, כי תמיד שמעתי מאבא וכאשר אבא קורא איני שומע קללות בכלל, רק ברכות. כששמעתי מישהו אחר קורא שמעתי קללות. איפה אבא נמצא? במצב של עלמא דקשוט, כפי שכותב שלפי האמת אינם רק ברכות, וזה מה שאדמו"ר האמצעי היה שומע מפי אבא.

מהסיפור הזה אפשר ללמוד שהרושם של התוכחה נמשך עד יום כפור. יום כפור הוא היום של הפיכת הקללה לברכה, הפיכת כל היפך-הטוב לטוב הנראה והנגלה, יום הסליחה והמחילה, יום של "אתהפכא חשוכא לנהורא". הכל מתחיל מחמשה עשר באב ונגמר ביום הכפורים, כמאמר חז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים". הביטוי של אדמו"ר הזקן, רק ברכות, שוה חמשה עשר באב. סימן שהגילוי ש"לפי האמת אינם רק ברכות" מתחיל להתנוצץ בחמשה עשר באב. למה? כי עיקר התוכחה הוא הגלות (תוכחה בגימטריא גלות), ועיקר הגלות הוא בגלל חורבן בית המקדש שקרה בתשעה באב.

בתשעה באב כולנו מקבלים מכה, כמו איזו מכת חשמל. לוקח איזה ששה ימים להתאושש ממכת החשמל, כמו שאחד החברים שלנו חווה לאחרונה. עד שאפשר להשיג ש"לפי האמת אינם רק ברכות" – אפילו תשעה באב – לוקח ששה ימים. אחרי ששה ימים גם תשעה באב ומה שקרה בו, אפשר להגיע למדרגה – כמו אדמו"ר הזקן – ש"לפי האמת אינם רק ברכות". לכן ה"רק ברכות" שוה "חמשה עשר באב". הכח של הפיכת הקללה לברכה נמשך בכל התקופה מחמשה עשר באב, יום של שידוכים (של "שבע ברכות"), עד יום השידוכים השני, יום כפור, ובאמצע קוראים את התוכחה. קוראים אותו גם כדי לקיים "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", ועוד יותר מזה – לא רק ש"תכלה שנה וקללותיה" אלא שהכל יתהפך, שיראו שלפי האמת הכל ברכות.

12.       ב. "איש תבונה"

13.                       תשע"ד – "איש תבונה"

נסיים חלק זה בעוד רמז: המלה האחרונה היתה "ישא", כנגד התשובה. אם כותבים את אותיות ישא בצירוף אחר מקבלים איש. ה' נקרא איש – "הוי' איש מלחמה הוי' שמו". בדרך כלל כתוב ששם "אדם" הוא השם הכי מעולה של מין המדבר, אבל הקב"ה – לא רק שלא נקרא אדם, אלא אפילו נקרא "לא אדם", "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", אבל הוא כן נקרא איש, "הוי' איש מלחמה". גם משה רבינו נקרא "איש" – "גם האיש משה גדול מאד", "והאיש משה ענו מאד"[2]. כתוב שלעתיד לבוא – כבר עכשיו, צריך לחיות עם משיח – "איש ואיש יולד בה", כולנו איש, גם הנשים. איש הוא משפיע בעצם. "ישא" אותיות איש.

נקח את יברכך-יאר ונחבר יחד – כנגד התורה ומצוות, שתמיד הולכות יחד (תשובה לחוד, כי היא במי שעבר על תורה ומצוות, יש בה כח גם לתקן ולהפוך את הכל, ליצור מצוות חדשות שלא היו וגם תורה חדשה שלא היתה) – שעולים יחד מלה חשובה מאד, תבונה (היום יש עוד צורה – תובנה, מלה מחודשת, אבל המלה המקראית היא תבונה). יש בינה ויש תבונה. כתוב שבינה בנפש היא כח התפיסה – לתפוס הברקה של שכל חדש – אבל תבונה היא כח הקליטה, ההפנמה. אפשר לתפוס שכל אבל לא להפנים אותו ולהתעצם איתו. תבונה היא הכח הכי עמוק של השכל לקלוט ולהפנים.

כתוב שכל חדש אלול (אלול בגימטריא בינה, שככלל כוללת גם בינה ותבונה) הוא חדש של מקלט – כך אומר האריז"ל, לפי ראשי התיבות "אנה לידו ושמתי לך [מקום אשר ינוס שמה]". על כל פרשת דרכים כתוב מקלט-מקלט, בגימטריא משיח – קליטה כפולה, שאני נקלט בתוך הדבר וגם קולט אותו בתוכי, שהוא מקיף אותי ואני מקיף אותו. עיקר התבונה הוא היכולת שלי להקיף את הדבר ולקלוט אותו, להפנים, להפנים דברים גדולים. בכל אופן, יברכך-יאר בגימטריא תבונה.

למה אומרים זאת? כי זה ביטוי מובהק שהולך יחד עם המלה איש – "איש תבונה", ביטוי שמופיע ארבע פעמים בספר משלי. אמרנו קודם שה' נקרא איש ומשה רבינו נקרא איש. יש ביטוי מובהק לגבי המלה איש – "איש תבונה". אולי ביטוי המעלה (ב-ה הידיעה) של ספר משלי. ספר משלי מדבר על התורה, והתואר והמעלה בספר משלי – מה שצריך לשאוף אליו – הוא להיות "איש תבונה" (צריך לחפוץ בתבונה, ולא בהתגלות לבו, מדת הכסיל, וכמבואר באריכות במ"א, שזו תמצית כל עבודת ההתבוננות לפי שיטת חב"ד).

אז מתוך הרמז הראשון, יברכך-יאר-ישא, יצא עוד רמז מאד יפה של שנת תשע"ד – ששוה איש תבונה. אם כן, זו שנה מאד טובה כדי לקלוט הרבה תבונה. כדי להבין מה המשמעות של "איש תבונה" צריך לפתוח את ספר החכמה, ספר משלי, ולראות איפה הביטוי מופיע (מופיע רק במשלי בתנ"ך).

14.         "וחכמה לאיש תבונה"

כמו שאמרנו, "איש תבונה" מופיע ארבע פעמים במשלי. נלך לפי הסדר: הפסוק הראשון – "כשחוק לכסיל עשות זמה וחכמה לאיש תבונה". נעשה כעת התבוננות רק בביטוי "איש תבונה" בתנ"ך, ששוה תשע"ד (כפי שיצא לנו מברכת כהנים, כלומר שגם הכהנים שמברכים את העם יכולים לכוון שכולנו נהיה "איש תבונה"). שוב, הפסוק הראשון הוא "כשחוק לכסיל עשות זמה" – כשהכסיל עושה זימה זה כמו שחוק אצלו, אבל אותו דבר, "את זה לעמת זה עשה האלהים" – "וחכמה לאיש תבונה". זו הפעם הראשונה שיש "איש תבונה", בנגוד ל"שחוק לכסיל עשות זמה".

15.         "ואיש תבונה יישר לכת"

מה הפסוק השני של "איש תבונה"? "אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכת". כשמישהו חסר לב עושה שטות, אולת, הוא שמח – בשבילו זו שמחה גדולה. כמו שהמפרשים מסבירים – לא רק שהוא עושה שטות, אלא שהוא ממציא סברה עקומה. יש כל מיני אנשים שממציאים סברות עקומות, שנקראות אולת, וכאשר חסר לב ממציא סברה עקומה לגמרי זה מאד משמח אותו. הוא חושב שהנה, עליתי על משהו גדול מאד. על כך כתוב "אולת שמחה לחסר לב", אבל לעומת זה – "ואיש תבונה יישר לכת". מה שמשמח את "איש תבונה" שהוא עלה על משהו ישר, הליכה ישרה וגם שכל ישר. כלומר, לאיש תבונה יש שכל ישר, ובו הוא גם שמח. לעומתו ל"חסר לב" יש שכל עקום, וההמצאות שהוא ממציא בו כולן אולת, דברים עקומים, והוא מאד שמח בהן.

16.         "יקר רוח איש תבונה"

מה הפסוק השלישי? בשני הפסוקים הראשונים של "איש תבונה" יש "את זה לעמת זה" – כסיל לעומת איש תבונה וחסר לב לעומת איש תבונה. בשני הפסוקים האחרונים של "איש תבונה" שני חצאי הפסוק טובים, לא אחד רע ואחד טוב. הפסוק השלישי הוא "חושך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה". מי שלא מדבר הרבה, שמקיים את הוראת חז"ל "אמור מעט ועשה הרבה", "חושך אמריו" – ממעט בדבורים מיותרים – "יודע דעת". יש פה בר-דעת, משהו טוב. כהמשך לאותו טוב של "חושך אמריו יודע דעת" כתוב "יקר רוח איש תבונה". בפסוק הזה יש כתיב וקרי – הכתיב הוא "וקר רוח" והקרי "יקר רוח", משמעות אחרת לגמרי. יש אחד שהוא "קר רוח" ויש אחד שהוא "יקר רוח". כמובן שאם יש כתיב וקרי "אלו ואלו דברי אלהים חיים", רק שהפשט הוא "יקר", לפי הקרי, והסוד הוא "וקר". זה עצמו חן, כל תופעה של קרי וכתיב בתנ"ך היא נגלה ונסתר. אמרנו שהתורה היא "יעלת חן", שמעלה חן על לומדיה, נגלה וחסידות. כאן הפשט, הנגלה, הוא "יקר רוח" – כך מוגדר בפסוק "איש תבונה". מיהו "איש תבונה"? "יקר רוח". אבל הכתיב אומר "וקר רוח איש תבונה", כלומר ש"איש תבונה" צריך להיות קר רוח. כנראה שהוא כנגד קליפת עמלק, "אשר קרך בדרך" – הקרירות של הקליפה. לאיש תבונה יש קרירות של קדושה. מהי קרירות של קדושה? בחסידות יש ביטוי אָן-התפעלות – שלא מתפעל סתם מדברים. קשור לנקודת האמת, "יישר לכת", ולא מתפעל. אבל הפשט הוא "יקר רוח", שצריך עוד להסביר.

17.         "ואיש תבונה ידלנה"

אחרון חביב, הפסוק הרביעי של "איש תבונה", הוא הפסוק הכי מוכר בין הפסוקים האלה (את שלשת הראשונים לא כל כך מכירים) – "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". אלה ארבעת הפסוקים, לפי הסדר הזה – כולם בספר משלי. שוב, בפסוק האחרון שני הצדדים טובים – "מים עמקים עצה בלב איש", רק שאותו "איש" (שתיכף נסביר מי הוא) לא מסוגל לדלות את המים הטובים והמתוקים מלבו, וצריך את ה"איש תבונה" ש"ידלנה", שיוציא ויגלה את ה"מים עמוקים" שהיו "בלב איש".

18.         פסוקי "בלב איש"

הביטוי "בלב איש" הוא ביטוי מאד יפה, שמופיע שלש פעמים בתנ"ך בלבד, כולם בספר משלי (כמו הביטוי "איש תבונה") – שלשה פסוקים מאד חשובים, ובכל פסוק יש משהו אחר "בלב איש". קודם רק נעשה את החשבון של הביטוי – בלב איש בגימטריא משה. על הפסוק הראשון של "בלב איש" יש לנו ספר שלם – להפוך את החושך לאור – הפסוק "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה". "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", אך בכל אופן צריך לטפל בדאגה – הפשט של "ישחנה" הוא ישפילנה, וחז"ל דורשים "יסיחנה מדעתו" וגם "ישיחנה לאחרים" (צריך לספר למישהו אחר ואז לקבל ממנו עצה טובה, דברים שמחים שימתיקו את הדאגה). זה ה"בלב איש" הראשון, "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה". הפסוק השני יותר מוכר, אומרים כל בקר בתפלה, "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום". הפעם השלישית היא בפסוק שלנו, "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". הפסוק הקודם הוא "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום" ובפסוק הזה "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה", יוציא את העצה, את ה"מים עמקים עצה בלב איש". בכל אופן, יש שלש פעמים בכל התנ"ך את הביטוי "בלב איש" ורואים קשר – מצלצל טוב יחד – יש דאגה-מחשבות-עצה. הסימן הוא מדע או דמע או עמד.

19.         שלשת פסוקי "בלב איש" כנגד האבות

אם כבר הגענו לכך נאמר במאמר מוסגר: "בלב איש" רומז למשה, אבל משה כולל את האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב. נתחיל מהפסוק הכי מוכר – "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום".

יש ווארט מאד יפה על הפסוק הזה, שהוא פסוק של אברהם אבינו. בתחלה קראו לאברהם אבינו אברם, ואחר כך ה' הוסיף לו ה. איך זה רמוז בפסוק? "רבות מחשבות בלב איש" ר"ת אברם, "ועצת הוי'" – שה' הוסיף לו – "היא", הא, "תקום". מה שמקים אותו וגם נותן לו כח להקים זרע, להוליד את יצחק, הוא ה"היא". בתחלה הוא לא היה ראוי ללדת, אבל לה' יש עצה איך להפר את המזל הראשון – "אין מזל לישראל" ("איִן מזל לישראל", כמו שנסביר) – היא "ועצת הוי' היא תקום".

ה"רבות מחשבות בלב איש" היא שאברם הולך ומהרהר – מה יהיה אתנו, אברהם ושרה, שאין לנו זרע. כל היום הוא הולך ומהרהר "רבות מחשבות בלב איש", אבל "ועצת הוי' היא תקום" – ה' נותן לו את האות ה ואז "אברם אינו מוליד, אברהם מוליד". ככה זה תמיד. רואים את הקשר לפסוק הראשון, "דאגה בלב איש". כמו שנסביר, אברהם לא דואג, אבל הוא טרוד במחשבות – יש להיות טרוד במחשבות בלי לדאוג, אפשר להאמין בה' שמנהיג את העולם ויודע מה לעשות, אבל להרהר. כתוב שאברהם בכלל הוא טיפוס מהרהר (מאז היותו ילד הוא מהרהר מי כאן בעל הבירה – "אברהם קראו הר" לשון הרהור).

אם הפסוק "רבות מחשבות בלב איש" הוא אברהם אבינו (שבמשה רבינו), נלך לשני הפסוקים הנוספים. מבין האבות, על מי מתאים לקרוא את הפסוק "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה"? מי מבין האבות הוא טיפוס דואג, ולא רק מהרהר? יעקב, שדואג שמא יגרום החטא. הדאגה הזו בקדושה היא הכלי לרזי תורה. צריך לטפל בדאגה הזו – כל תורת הנפש – והיא שמכשירה אותו בסוף להיות כלי מוכן לקבל רזי תורה.

כל חיי יעקב הם חיים של דאגה. כתוב שעיקר הקושי של יעקב בחיים היה צער גידול בנים. אם אברהם ושרה הולכים כל היום במחשבות מה יהיה אתנו בלי זרע, ברגע שיש ילדים בבית יש דאגות. שוב, 'מה יהיה אתי?' זה מחשבות, אבל הילדים שלי, צער גדול בנים, זה דאגות. יעקב הוא טיפוס של דאגה (כמה שמתבוננים בזה יותר רואים זאת), ועליו נאמר "דאגה בלב איש ישחנה [יסיחנה-ישיחנה] ודבר טוב ישמחנה".

מכך יוצא שהפסוק שלנו, "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה", הוא יצחק. בקבלה יש אבא ואמא עילאין וישראל סבא ותבונה. תבונה היא רבקה אמנו. אבא ואמא עילאין הם אברהם ושרה וישראל סבא ותבונה הם יצחק ורבקה – כך כתוב באר"י ומוסבר גם בחסידות. אז ה"איש תבונה" בפרט בין האבות הוא יצחק.

20.         "ואיש תבונה ידלנה" – גילוי ח"ס של הרב מכח אובנתא דלבא של התלמיד

מה הפסוק הזה אומר? כבר נפרש אותו לפי החסידות. נתחיל בפסוק האחרון בין ארבעת פסוקי איש תבונה: "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". רש"י אומר שמדובר ברב ותלמיד. לרב יש "הלכה סתומה" בלב, אלה ה"מים עמוקים". ה"עצה" כאן היא הלכה, אבל היא סתומה בתוך הלב שלו – הוא לא מסוגל לגלות אותה. איך דולים את העצה מתוך הלב שלו? על ידי "איש תבונה" – התלמיד שלו. צריך תלמיד נבון, שדווקא הוא מסוגל לדלות את ההלכה הסתומה מתוך הלב של הרב. משהו מופלא.

איך הגענו לכל הדברים האלה? הכל מהרמז ש-תשעד שוה "איש תבונה". איך לוקחים את פירוש רש"י, פשוטו של מקרא, שה"מים עמקים" הם הלכה סתומה בלב הרב, והוא זקוק לתלמיד המחכים את רבו – "ומתלמידי יותר מכולם" – שהוא ה"איש תבונה ידלנה", ואומרים אותו באותיות של חסידות? ה"מים עמקים עצה בלב איש" – מחזק ש"בלב איש" עולה משה, הוא הרב – נקראים חכמה סתימאה. זו לא חכמה גלויה שבמח, אלא חכמה סתומה שבכתר. בתוך הכתר יש את הפנימיות והחיצוניות, עתיק יומין ואריך אנפין, והחכמה הסתומה היא הלכה, העלם שישנו במציאות – פוטנציאל שניתן לחשוף אותו. לזה קוראים "חכמה סתימאה", "כח המשכיל". אם הענין עומד לרב על קצה הלשון, אבל הוא לא מסוגל לבטא אותו, על כך נאמר בגמרא "שתיק רב" – שהוא אומר משהו אבל לא יכול לנמק את עצמו. הוא צריך "איש תבונה" שיסביר אותו, שידלה את החכמה.

איך יכול להיות לתלמיד כח יותר מלרב שלו? מאיפה זה בא? כתוב שזה בא מהבינה – תבונה היא סוג של בינה – אבל בינה יותר עמוקה מחכמה סתימאה של הרב. באותיות של קבלה, הכח הזה בא מהבינה דעתיק. הביטוי לכך בחז"ל הוא "אובנתא דלבא" – ההבנה הכי עמוקה של הלב, שהיא ה"איש תבונה", השרש של יצחק ורבקה.

מסבירים בחסידות שהכח בתלמיד להוציא ולגלות תעלומות מתוך הרב שלו – משהו מאד חשוב – הוא האמון של התלמיד האמתי והמסור ברב. דברנו קודם על הכרתת עמלק, הספקות באמונת צדיקים. התלמיד מאמין ברב וגם אוהב אותו אהבת אין סוף – ידוע בחסידות שתלמיד אמתי אוהב את רבו יותר מאהבת דודים, אהבה שלא ניתן לתאר. יש לו גם אמון – הוא מאמין ברב יותר ממה שהרב מאמין בעצמו – ומכח האמון הגדול ברב הוא מסוגל לדלות את ה"מים עמוקים", הוא זוכה להגיע ל"אובנתא דלבא" (בינה דעתיק, בינה דרדל"א), ומכחה להוציא ולגלות את כח המשכיל (חכמה סתימאה) של הרב.

כל זה הסבר על פי חסידות למה שרש"י כותב בפשוטו של מקרא בהסבר הפסוק הזה – "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". זאת אומרת שהפסוק הזה, האחרון, הוא פסוק של שרש התבונה בפנימיות הכתר – השרש הכי גבוה של התבונה.

21.                       חכמה שבתבונה: "וחכמה לאיש תבונה" – חוית ההברקה

אחרי זה אפשר לחזור לשלשת הפסוקים הקודמים, הראשונים, ולהסביר שהם – לפי הסדר – כנגד חב"ד, ההתכללות של חכמה-בינה-דעת ב"איש תבונה". בהשגחת פרטית – הכל בהשגחה פרטית – אנחנו פה בסוף רחוב הגר"א, הסיום של "יישר לכת" של דרך הגר"א, לכן נאמר פירוש שלו. איך הוא מפרש את הפסוק הראשון? "כשחוק לכסיל עשות זמה וחכמה לאיש תבונה". הוא מסביר משהו מאד יפה. הכל מתחיל משחוק – מה התכונה של השחוק? הוא אומר שצחוק אמתי בא ספונטאני, בלי להתכונן. אי אפשר להכין שחוק אמתי, הוא בא פתאום, כמו שמשיח בא פתאום, הנביא אומר שהאדון שאנחנו מחכים ומבקשים אותו יבוא פתאום.

צחוק הוא תופעה פתאומית, רואים או שומעים משהו מצחיק וצוחקים (בשיעור הקודם דברנו על "והצחיקו את הצדיק"). אם השחוק לא ספונטאני הוא לא שוה שום דבר. הוא מסביר שאצל כסיל, כשבא לו לעשות זימה זה בא לו כמו שחוק – המצאה פתאומית.

מה ההמשך? מה לומדים ב"זה לעמת זה"? שככה היא "חכמה לאיש תבונה". חכמה היא הברקה, כמוסבר תמיד בחסידות – "ברק המבריק על השכל", תופעה נקודתית-פתאומית, שפתאום יש איזה אור. הוא נותן תחושה מה החויה של האור הפתאומי שמאיר על מח ה"איש תבונה" (אאוריקה בלועזית), בדיוק כשחוק הכסיל עשות זימה.

זימה היא גם לשון מזימה, מחשבה עמוקה – אבל מחשבה עמוקה רעה. ככה מסביר הגר"א את הפסוק. מה רואים כאן? קודם רואים בפירוש שזו החכמה של התבונה – "וחכמה לאיש תבונה". יש פה את החכמה של איש תבונה, חויה פתאומית.

22.                       בינה שבתבונה: "ואיש תבונה יישר לכת" – שמחת הסברא הישרה

לעומת הפסוק הראשון, עם הפירוש שלו, יש את הפסוק השני – "אולת [ראש עקום, וכך גם הגר"א מסביר] שמחה לחסר לב". בכל ספר משלי כסיל הוא ההיפך מהחכם ואילו חסר לב הוא ההיפך של הנבון (של "בינה-לבא"). מהי שמחה? החויה הפנימית של הבינה. הכל כאן אומר בינה – "אולת שמחה לחסר לב". יש שחוק ויש שמחה – שחוק הוא הברקה של חכמה (חך-מה, לשון חיוך, צחוק מתחיל מחיוך וחיוך אמתי הוא ספונטאני כמו שחוק אמתי) ושמחה היא פנימיות הבינה. טיפוס שכל הזמן מחייך זה טוב מאד – הוא חכם גדול (עם "נביעת המוחין" של הברקות חדשות תמיד), או כסיל גדול, אחד מהשנים. בכל אופן, יש את השחוק של הכסיל ויש את השמחה של חסר הלב, "אולת שמחה לחסר לב".

לעומת זה יש את ההמשך – "ואיש תבונה יישר לכת", מה שמשמח את ה"איש תבונה" היא סברה ישרה, שכמובן גם באה לידי ביטוי במעשה, הליכה בדרך הישרה ("דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", כמאמר רבי בתחלת פ"ב של פרקי אבות). הפסוק הזה מתאר את הבינה של "איש תבונה". יש ביטוי בקבלה ש"יסוד אמא מסתיים ביסוד ז"א" – ה"תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", "דרך ישרה". אם כן, הפסוק הראשון מתאר את חכמת איש תבונה לעומת שחוק הכסיל עשות זימה, והפסוק השני מתאר את הבינה, הנבונות, יושר הסברא שמוליד דרך ישרה, בלבו של איש תבונה.

23.                       דעת (וחו"ג) שבתבונה: "יקר־וקר רוח איש תבונה"

הפסוק השלישי בפירוש כולו אומר דעת – "חושך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה". רואים בפירוש שהפסוק בא לתאר את הדעת. יש כאן כתיב וקרי, "קר רוח" ו"יקר רוח". איש תבונה הוא קר רוח ויקר רוח. בדעת יש שתי בחינות, "תרין עיטרין שבדעת". בתפלין יש ארבעה בתים, חכמה ובינה, והדעת מתחלקת לשני בתים. "יקר רוח" פירושו שהוא מייקר את המחשבה, וככל שניתן מצרף את המחשבה ישירות למעשה – הוא לא צריך לדבר דבורים מיותרים בכלל אלא מקיים את הוראת חז"ל "אמור מעט ועשה הרבה". ככה מוסבר – שוב נצטט את הגר"א (כדאי שכל אחד יסתכל בביאור הגר"א לספר משלי בכל הפסוקים האלה). "יקר רוח" מייקר את המחשבה הפנימית. "וקר רוח", אמרנו שהוא אָן-התפעלות, אי אפשר להזיז אותו – גם בר דעת. בר דעת הוא אחד שחזק בדעתו – בא מצד הגבורות שבדעת. אם כן, כל הפסוק הזה מפורש על "יודע דעת" – הדעת של ה"איש תבונה".

24.         סיכום פסוקי "איש תבונה"

נמצא שיש שלשה פסוקים, שכתובים לפי הסדר בספר משלי, של חכמת איש תבונה, הבינה והשמחה של איש תבונה וה"יודע דעת" של איש תבונה (יקר רוח וקר רוח). הפסוק הרביעי, האחרון, "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה" הוא השרש הכי עליון של התבונה באובנתא דלבא, התבונה של פנימיות הכתר, שבא לידי ביטוי בכח התלמיד הנאמן ואוהב הרב לגלות תעלומות-לב של הרב שהרב עצמו אינו מסוגל לגלות.

עד כאן ביאור "איש תבונה", בגימטריא תשעד. נעשה הפסקה של נגינה ואחר כך נמשיך בע"ה.

25.       ג. גילוי הברכות שבקללות (בשלשת פסוקי חותם הקללות)

26.         האהבה שבתוכחה – תוכחה לצורך תשובה

נמשיך בענין הפיכת התוכחה לברכות, "רק ברכות": רמז פשוט, שלא אמרנו קודם, שעיקר פרשת כי תבוא הוא התוכחה שבה – ש"כי תבוא" בגימטריא תוכחה. גימטריא קצת פלאית, כי כתוב "כי תבוא אל הארץ" – מה התוכחה? התוכחה היא הכח לבוא לארץ ישראל, לבית המקדש. מוסבר שכל התוכחה היא בשביל תשובה. התשובה הופכת גם בעיני בשר, גם בעולם הזה, את הקללה לברכה – מתגלה "כי אהבך הוי' אלהיך". "ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך" – זו המטרה של כל ה-צח קללות שיש בפרשה.

27.         שתי פרשות התוכחה

יש שתי תוכחות בתורה, בפרשת בחקתי (בשלישי שלו, כנגד ספירת התפארת, מדת יעקב, סוד "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה" כנ"ל) ובפרשת כי תבוא (בששי שלו, כנגד ספירת היסוד, יוסף הצדיק, "יעקב יוסף", "גופא ובריתא חשבינן חד" – בקו האמצעי דווקא יש את הכח להפוך את הקללה לברכה, והעיקר בספירת היסוד, וכמו שראינו בשיעור הקודם בסוד הפסוק "ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך", שהוא מכוון כנגד ספירת היסוד[3]). לפי סדר התורה "בחקתי" היא הפרשה ה-גל (לג, לכן תמיד קוראים אותו בסמיכות ל-לג בעומר) ואילו פרשת כי תבוא היא הפרשה ה-נ בתורה, שער ה-נ של הבינה-התבונה.

מה הקשר בין המספרים האלה שדווקא בהם יש תוכחה? העובדה שהתוכחה נמצאת בתוך ה-נ אומרת שכדי להשיג את פנימיות ענין התוכחה זקוקים לשער ה-נ של הבינה, שם "לפי האמת אינם רק ברכות". מה הקשר המספרי בין לג ל-נ? למה דווקא בהם יש תוכחות? יש גם קשר במספר הקללות, בפרשת בחקתי יש מט קללות ובפרשת כי תבוא צח קללות – בדיוק כפול, יחס חשוב בתורה של "שלם וחצי". מט קללות מפי ה' ו-צח קללות מפי משה רבינו ("בלב איש", שבו דאגה-מחשבות-עצה). היחס בין לג ל-נ הוא שני שליש בקירוב. דבר פשוט. אם קשרנו את לג ל-לג בעומר, אז נ הוא חג השבועות – "תספרו חמשים יום". למה לג בעומר הוא במקום הזה, ביום ה-לג לספירת העמר? כי הוא המספר הקרוב ביותר לשני שליש מה"תספרו חמשים יום".

אם כן, יש יחס מאד מובהק בין מיקום פרשת בחקתי, שבה התוכחה הראשונה, למיקום פרשת כי תבוא, שבה התוכחה השניה. את התוכחה הראשונה קוראים דווקא לפני שבועות ואת התוכחה השניה דווקא לפני ראש השנה – כל פעם עם הפסק של שבוע, כדי להמתיק את הפשט של התוכחה, אבל התכלית היא להפוך ולגלות את הברכה שיש בתוך התוכחה. ידוע שתוכחה היא תוך-חה, תוך-אהבה – כל תוכחת ה' היא מתוך אהבה (אותה אהבה ההופכת את הקללה לברכה – "ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך"), והתכלית היא לעורר אותנו לעשות תשובה מאהבה, שהופכת את הזדונות לזכויות.

28.         התגברות התוכחה בחיצוניות ובפנימיות

כתוב שכמו כל תופעה חיובית, ככל שהיא נמשכת היא מתגברת והולכת, "ואֹרח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום". גם הפוך, אם אלה קללות, כל אחת גרועה מהקודמת. אבל ברגע שמבינים שיש כאן בעצם ברכות, כל פסוק בתוכחה הוא התגברות של הברכה ושל תכלית התוכחה – התגברות של תשובה. לכן מתאים מאד לתקופה הזו, ההכנה לעשרת ימי תשובה, הרי כל חדש אלול הוא חדש של תשובה מאהבה – "אני לדודי ודודי לי". הברכה הבאה בעקבות עבודת התשובה מתגברת והולכת מפסוק לפסוק בפסוקי התוכחה.

כעת נתבונן בשלשת הפסוקים האחרונים של התוכחה – השיא של התוכחה, החיתום של התוכחה ש"הכל הולך אחר החיתום". אם הכל "רק ברכות" זה השיא של הברכות, שחייב להתגלות הכי חזק לקראת הסוף, יותר מכל מה שקדם.

29.         שלשת פסוקי חותם התוכחה

באמת יש כמה פירושים מובהקים של החסידות דווקא בשלשת הפסוקים האחרונים של התוכחה, שמהווים יחידה בפני עצמה גם על דרך הפשט. שם אפשר להתבונן איך הכל רק ברכות, וזה מה שנעשה עכשיו.

הפסוק הראשון ביחידה הזו הוא "והיו חייך תלֻאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך". לא נשמע כל כך טוב... אבל ככל שלא נשמע כל כך טוב – הוא הכי טוב אצל מי שקשור לנקודת האמת, "לפי האמת". על פי פשט הפסוק הבא הוא המשך – "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר מפחד [אותו פחד שהיה כתוב בפסוק הקודם] לבבך אשר תפחד [יש שלשה פחדים בשני הפסוקים] וממראה עיניך אשר תראה" – זה הפסוק השני. אחר כך, הפסוק החותם את הכל, שלכאורה מדבר במשהו חדש וגם מפתיע בפשט שלו, להבין למה דווקא הוא סיום כל התוכחה, אך כפי שנסביר הוא גם המשך שני הפסוקים הקודמים – "והשיבך הוי' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תֹסיף עוד לראֹתה והתמכרתם שם לאֹיביך לעבדים ולשפחות ואין קֹנה".

30.         "והתמכרתם... ואין קֹנה"

בזה סיימנו את התוכחה – "ואין קֹנה". מה פירוש "והתמכרתם"? רש"י מסביר, לפי חז"ל, שאנחנו עצמנו מבקשים להמכר לאויב – קללה עצומה. זו הפעם הראשונה שיש בתורה את הצורה הזו, להתמכר – היום זו מלה מאד חשובה בחברה, התמכרות. בתורה יש רק פעם אחת להתמכר למשהו – סיום התוכחה, "והתמכרתם שם לאיביך". הפשט של רש"י הוא שמבקשים להמכר אבל "ואין קֹנה". ה"ואין קֹנה" גם מאד תמוה – איך הוא חלק מהתוכחה?!

רבינו בחיי מסביר, על פי פשט, ש"ואין קֹנה" – "זו מדה טובה". הוא אומר שעל דרך הפשט הסיום ממש של הכל פתאום מתחיל להתהפך מרע גמור לטוב גמור – "ואין קנה", שאף אחד לא רוצה לקנות אותנו. אבל רש"י לא כותב ככה בפשוטו של מקרא, אלא דבר הפוך גמור – שאין קונה כי יגזרו עליך הרג וכליון. לא מספיק להמכר לעבדים ולשפחות. לפי רש"י זה באמת המכה בפטיש, הכי גרוע מכל התוכחות – גמרנו, אין קונה, הרג וכליון.

31.         "הרג וכליון" למעליותא

הרבי בשיחה[4] אומר שהכל – גם בפירוש רש"י – הוא ברכות בפנימיות. לא רק הפנימיות של פשט הפסוק, אלא גם של רש"י – גם בו יש "יינה של תורה" ובו הכל "רק ברכות". אפילו את ה"הרג וכליון" הוא מסביר שעל דרך "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" ו"בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" למעליותא, שצריך להגיע למצב של הריגת יצר הרע, וכליון הוא כלות הנפש.

הוא אומר ששיא התוכחה הוא שמתוך ריבוי תוכחה היהודי פשוט מגיע להתפשטות הגשמיות, יוצא מהגוף שלו. כל מה שהוא ראה בעולם הזה היה עלמא דשקרא, לא ראה את האמת הצרופה, וכאשר הוא מגיע למצב של "הרג וכליון" למעליותא הוא מתפשט מהגוף. הביטוי "בן מאה [כאילו מת ועבר ובטל מן העולם]" שוה צח – כללות כל ה-צח קללות שיש כאן, "כאילו מת", "ואין קנה", כי יגזרו עליך הרג וכליון. אז הוא באמת רואה שלפי האמת הכל רק ברכות.

32.         "אלה דברי הברית": התוכחה – ברית של קשר עצמי עם הקב"ה

אחרי שלשת הפסוקים האלה כתוב עוד פסוק, שתופס פרשיה בפני עצמה בכתיבת ספר התורה – "אלה דברי הברית אשר צוה הוי' את משה לכרֹת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחֹרב". סיום התוכחה ממש, פרשיה בפני עצמה (בלי פסוק זה יש נד-דן פסוקים בתוכחה, עם פסוק זה יש נה פסוקים, כנגד נה הימים מ-ט"ו באב עד יום הכפורים. נמצא שיום הכפורים הוא כנגד "אלה דברי [= יברכך] הברית וגו'"). קודם כל, הוא קורא לתוכחה הזו "ברית". אין מילה יותר מקודשת ויותר עצמית, של קשר עצמי עם הקב"ה, מאשר ברית. הוא גם מקשר זאת לתוכחה הראשונה – "מלבד הברית אשר כרת אתם בחֹרב". כמו שיש שתי תוכחות, יש שתי בריתות.

33.         דגל מחנה אפרים: "והיו חייך תלֻאים לך מנגד" – "שויתי הוי' לנגדי תמיד"

נחזור: נתחיל מהפסוק הראשון ונסביר את הפירוש החסידי איך שהדברים האלה שנשמעים לא טוב כולם ברכות. נתחיל מפירוש נכד הבעל שם טוב, שכתב ספר בשם "דגל מחנה אפרים", ל"והיו חייך תלאים לך מנגד"[5]. הוא אומר ש"חייך" הם בעצם שם הוי', שצריך לקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד". הרמ"א בשלחן ערוך כותב שזו היא דרך הצדיקים – זו ההלכה הראשונה (ההליכה הראשונה של דרך הצדיקים ההולכים לפני ה'), ההוראה הראשונה של הקב"ה אלינו בשו"ע, שעל כל יהודי לקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד", "כי הוא חייך". מה הברכה כאן? שנזכה לקיום של "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – "והיו חייך תלאים לך מנגד". יפי, עד כאן פירוש נהדר של ברכה – הכי טוב שיכול להיות.

34.         "ופחדת לילה ויומם" – "אשרי אדם מפחד תמיד"

מה ההמשך? "ופחדת לילה ויומם", ואחר כך עוד המשך "ולא תאמין בחייך". אם "חייך" היינו שם הוי', איך נפרש "ולא תאמין בחייך"? שלא מאמינים בזה?! איזו ברכה זו? את "ולא תאמין בחייך" הוא כבר לא מפרש – אנחנו צריכים להוסיף.

קודם כל, את החלק השני של הפסוק יותר קל להסביר בהמשך לפירושו בתחלת הפסוק, כפי שהוא עושה. מה זה "ופחדת לילה ויומם"? מתוך שהיהודי רואה את נוכחות הקב"ה לנגדו תמיד הוא זוכה למה שכתוב בעוד פסוק – "אשרי אדם מפחד תמיד". "אדם מפחד תמיד" ר"ת אמת – גם סימן שהוא במצב של עלמא דקשוט ולא עלמא דשקרא. הוא פוחד לילה ויומם – יש פחד חיובי, "פחד יצחק" (מדת הגבורה והצמצום, בחינת לילה, לכן מתחיל מהלילה – "ופחדת לילה ויומם"). הקב"ה נקרא "פחד יצחק", פחד שסופו לצחוק, שכולו צחוק. אפשר לפרש ככה "ופחדת לילה ויומם", על דרך "אשרי אדם מפחד תמיד" – כמה מאושר ושמח אדם שמפחד תמיד. איזה פחד? כמו שהבעש"ט אמר, לא לפחד משום דבר אלא רק מהקב"ה. אם כן, שני החלקים הראשונים של הפסוקים הולכים טוב ביחד – "והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם".

35.         "ולא תאמין בחייך" – התקשרות לה' כ"חי בעצם" (למעלה מ"חי להחיות")

אבל מה עושים עם שלש המלים האחרונות, "ולא תאמין בחייך"? בשביל זה צריך נושא עמוק בחסידות. בחסידות כתוב שיש שני סוגי חיים – "חי בעצם" ו"חיים להחיות". יש מה שהקב"ה חי בעצם, ובלשון הרמב"ם – "הוא וחייו אחד" ממש. החיים של ה' הם לא משהו נוסף, לא תכונה או תופעה נוספת על עצמותו ממש – חלק ממנו, חי בעצם. יש מה שה' מחיה את כולם – "ואתה מחיה את כֻלם" – שהוא הארה מתוך החיים העצמיים של ה', שמחיה את כל הנבראים. אפילו דורשים "אל תקרי 'מחיה' אלא 'מהוה'" – קודם ה' מהוה את הכל ואחר כך מחיה את הכל. החיים האלה הם חיים להחיות – רק הארה בעלמא מ"חי בעצם".

אם כן, איך נפרש כעת "לא תאמין בחייך"? קודם צריך להיות "שויתי הוי' לנגדי תמיד", "כי הוא חייך", "והיו חייך תלאים לך מנגד". נפרש שבסוף היהודי מגיע למדרגה כזו שהוא לא צריך להאמין ב"חייך", שהם ה"חיים להחיות", מה שה' מחיה אותי, כי הוא יודע זאת. יש אמונה ויש דעת. דבר שאני רואה אותו במוחש מול העינים, חווה אותו על בשרי ממש, אינו אמונה אלא דעת. החיים להחיות, "כי הוא חייך", צריכים להיות בגדר דעת ולא בגדר אמונה. אמונה היא הקשר העצמי למה שה' הוא חי בעצם. אם כן, הברכה הכי גדולה היא "ולא תאמין בחייך" – שלא יהיה אצלך אמונה ב"חייך" אלא דעת. איפה כן צריכה להיות אמונה? לא ב"חייך", החיים שה' מחיה אותך, שהם בעצם ה"שויתי הוי' לנגדי תמיד" ("והיו חייך תלאים לך מנגד"), אלא אמונה רק בעצמות ה' שהוא חי בעצם.

36.         סיכום פירוש הפסוק הראשון

אם כן, יש לנו פירוש חסידי מאד יפה לכל שלשת השלבים של הפסוק הזה, השלישי מסוף התוכחה – "והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך". כנראה שהשלב האמצעי, "אשרי אדם מפחד תמיד", הוא המביא להמחשת ה"חייך" עד כדי כך שלא צריכים בכך אמונה, והאמונה היא רק בעצמות (שאינה "חייך"). קודם מקיימים את ה"שויתי", זה מביא את האדם לפחד חיובי – פחד ה' אמתי ותמידי – ובסוף "ולא תאמין בחייך".

37.         פירוש עבודת הלוי ל"בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר"

נעבור לפסוק הבא: אמרנו שיסוד הפירוש הראשון הוא מהדגל מחנה אפרים. יסוד פירוש הפסוק הבא הוא מדרושי חסידות חב"ד[6]. הפסוק הבא הוא "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר [שוב, הדרוש החסידי הוא רק עד כאן, ואחר כך נצטרך להשלים את המשך הפסוק] מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה". מה הווארט החסידי כאן? משהו מאד עמוק.

38.         ה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה

אחד מגדולי החסידים בחב"ד, רבי אייזיק מהומיל – המשכיל הגדול – כותב שהדופק הכי עצמי של לב היהודי הוא ה"רצוא ושוב" בין 'ה' הוא הכל' ל'הכל הוא ה''. חלקיק משניה יש השגה ש"אין עוד מלבדו" כלל וכלל, שיש רק ה' וכל השאר לא קיים, ובן רגע ממש, בחלקיק שניה, פתאום הכל מתהפך – שהמציאות שאני רואה לפני היא מציאות אמתית, ואדרבא, היא תכלית הכוונה. התכלית של ה' שיהיה פה שלחן ממשי, והוא עצמו אלקות – יותר מ'אלקות', הכל ה' ממש. זה מהקצה אל הקצה, וכך כל שניה – הוא אומר שזה ה"רצוא ושוב", הדופק העצמי של היהודי.

לפעמים קוראים לשני המצבים יחודא עילאה ויחודא תתאה, או דעת עליון ודעת תחתון. כתוב בפסוק "אל דעות הוי'" – שיש לה' שתי דעות. יש דעת עליון, שלמעלה היש ולמטה האין, ויש דעת תחתון, שלמטה היש ולמעלה האין (כי אינו מושג). בשרש של "אל דעות הוי'" שתי הדעות האלה, שהן גם שני יחודים, מכונות בקר וערב. דעת עליון היא בקר ודעת תחתון היא ערב. הפסוק הקודם היה "ופחדת לילה ויומם" והפסוק הזה "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר".

שוב, הדעת העליון הוא 'גאט איז אלץ', ה' הוא הכל, אין שום דבר חוץ ממנו. בדרך כלל מסבירים שדעת תחתון היא הרבה פחות מזה – שאני מרגיש את המציאות כיש, ואת האלקות שמהווה אותה כל רגע תמיד איני מרגיש ולכן אני קורא לה אין. אבל כתוב שבשרש דעת תחתון, שלמטה יש ולמעלה אין, היא שהיש התחתון הוא באמת יש האמתי – לא סתם יש נברא – התכלית שה' רוצה. כל העולמות העליונים, היחודים, אצילות, כל מה שקורה שם – כל הקבלה – הם גארנישט, אין. זה להגיד שלמטה היש ולמעלה אין, דעת תחתון, ש'אלץ איז גאט', 'הכל זה ה''.

39.         "אל ההודאות" – כל דעה מ"אל דעות" מודה במעלת השניה – "רצוא ושוב" של ערב ובקר

מה יותר טוב? לכן יש "רצוא ושוב". כתוב שה' הוא "אל ההודאות", ומוסבר בחסידות שכל דעה מודה שיש יותר הפלאה בדעה האחרת. כמו שה' הוא "אל דעות" כך הוא "אל ההודאות", מיעוט רבים שנים. מודה פירושו להודות על דבר שלמעלה מטעם ודעת שלך. דעת עליון פתאום מרגישה שאולי מה שאני יודע שיש רק ה' הוא לא זה – אולי דעת תחתון יותר צודק ממני. דעת עליון פתאום תופס שיש יותר הפלאה בכך שהיש הוא למטה – יותר מופלא מלהגיד שהיש האמתי הוא ה' שלמעלה. אבל דעת תחתון גם חושב בדיוק אותו דבר, שלכאורה ההפלאה הכי גדולה היא לא אני, לא דעתי – ההפלאה האמתית היא דעת עליון.

למה זה דומה? מה מקור הרעיון הזה? "עליונים נדמה להם למטה ותחתונים נדמה להם למעלה", כפי שכתוב על קברו של משה רבינו, שבעצם הוא השגת שער הנון. השגת שער הנון היא תוכחת פרשה כי תבוא, כפי שאמרנו. התכל'ס של השגת שער הנון היא "עליונים נדמה להם למטה" – לדעת עליון נדמה שאולי יותר אמת לאמתו היא דווקא בדעת תחתון, ובדעת תחתון בדיוק אותו דבר – "תחתונים נדמה להם למעלה", שאולי האמת הכי צרופה היא בדעת עליון. מה הפסוק? "בבקר תאמר מי יתן ערב" – מי שנמצא בבקר, בדעת עליון, אומר "מי יתן ערב", שתהיה כבר דעת תחתון. "ובערב" – כשאתה מגיע לדעת תחתון, שהיש הוא כאן, הוא מה שה' רוצה – "תאמר מי יתן בקר".

שוב, זה פירוש מדהים, שאין ברכה והשגה בעבודת ה' יותר ממה שהוא מתאר. הכל נקרא "אל ההודאות" – "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר", שזה בעצם ה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה של היהודי.

40.         "מפחד לבבך... וממראה עיניך..." – "עיניו למטה ולבו למעלה"

לפי זה, איך נסביר את ההמשך – "מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה"? כאן לא כל כך קשה להסביר שזה ממש ביאור על מה שכתוב קודם. איך? צריך עוד הקדמה קצרה, שכתוב ש"המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה". מי מרגיש את ההפלאה של דעת עליון? הלב למטה. הפחד של הלב הוא כאשר הוא מרגיש את הפלאת דעת עליון, מי שלמעלה – "לבו למעלה". אבל צריך לתת לבו למעלה ועיניו למטה – "וממראה עיניך אשר תראה". מי שנמצא למעלה מסתכל לארץ ורואה שההפלאה בתוך המטה. אם כן, המשך הפסוק הוא ביאור למה שכתוב בתחלתו. זאת אומרת שיש לנו כעת שני פסוקים עם ביאור חסידי מופלא של הפיכת הקללה לברכה.

41.         "והשיבך הוי' מצרים" – תכלית הגלות והתוכחה היא תשובה

כעת מגיעים לפסוק האחרון, "אחרון אחרון חביב" – "והשיבך הוי' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תסיף עוד לראתה והתמכרתם [התחלנו קודם לדבר על התמכרות, מושג מאד חשוב לנו] לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קֹנה". פסוק מאד מורכב שיש בו הרבה דברים וצריך להסביר את הכל בדרך עבודה.

יש שיחה של הרבי על הפסוק הזה, איך הכל ברכה וגם כל פירוש רש"י הוא ברכה, כולל ה"הרג וכליון" שרש"י מפרש על "ואין קנה". נתחיל מהתחלת הפסוק: הפשט של "והשיבך" הוא שה' משיב אותנו למצרים – מוציא אותנו מארץ ישראל ומביא אותנו לגלות. אמרנו שגלות בגימטריא תוכחה וכל הגלויות נקראו על שם מצרים – לשון מיצר וגבול, מיצר לעם ישראל וגם שם אותנו בתוך מיצר של גבול, מקבע אותנו, שולל מאתנו את החופש האמתי של היהודי.

הדוגמה לכך בכתבי האריז"ל היא מי שנגזרה עליו הגזרה הכי איומה להתגלגל בתוך אבן – לגמרי מוגבל, שהנשמה שצריכה להיות בבחינת "מהלך", חפשית, "ופרצת", "המלך [כל ישראל מלכים] פורץ לו דרך ואין מוחה בידו", נמצאת במיצר – "והשיבך הוי' מצרים". אבל "והשיבך" גם לשון תשובה. קודם כל כתוב ש"והשיבך" בא לגלות את תכלית כל התוכחות – התשובה. אף על פי שהפשט הוא שה' ישיב אותך למצרים, אבל תכלית הכוונה של הכל היא "והשיבך" באמת – "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה", להחזיר אותנו לשרש שלנו, וה' פועל בדרכים הכי מופלאות ונסתרות, שמשיב אותנו אליו תוך כדי שמשיב אותנו למצרים. הוי' הוא שם הרחמים, וידועה התופעה המדהימה שבתוך התוכחה יש 26 פעמים שם הוי' – הוי' פעמים הוי', הוי' שבהוי', רחמים שברחמים. שם הוי' בפסוק האחרון הוא האחרון, שם הוי' ה-הוי', עצם הרחמים – שהוא שה' משיב אותנו למצרים.

42.         "אניות" – שבי המודעות העצמית – שרש ההתמכרות בתורה

מה פירוש "באניות"? יש כמה פירושים, למשל שזה הגוף. על פי פשט רש"י מביא שאלה אוניות שבי, יסורים מאד גדולים. אבל, אם נדרוש עוד טפה, כתוב ש'אניה' לשון אני. בתורת הנפש 'אניה' נקראת מודעות עצמית – חלק מההשבה מצרימה. ככל שהאדם נמצא במצרים כך הוא יותר ויותר מוגבל, עצור, בבית הסהר של המודעות העצמית שלו – הוא כל הזמן חושב על עצמו, הוא נעשה אגוצנטרי לחלוטין. זה שפירוש אניות כאן הוא אגוצנטריות – קללה רצינית ביותר – מודגש גם במלה המיוחדת של הפסוק שאמרנו קודם, "והתמכרתם". למה "והתמכרתם"? "לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה" – כל הזמן לחשוב על עצמי איך להיות חלק ממצרים, איך להתמכר לאויב שלי.

אמרנו שבכל התורה כולה יש רק פעם אחת את הצורה של להתמכר, בפסוק הזה. מה לגבי שאר ספרי התנ"ך? האם יש עוד התמכרות בתנ"ך? כן, כתוב פעמיים על מלך ישראל הכי רשע בתנ"ך – אחאב, 'ושם אשתו איזבל' (שער ה-נ של הטומאה) – שהוא התמכר לעשות הרע בעיני ה'. על אף אחד אחר לא כתוב שהתמכר למשהו – רק אחאב התמכר לעשות הרע בעיני ה' (בסוף מלכים א'). אחר כך יש עוד פעם אחת בכל התנ"ך להתמכר – בסוף מלכים ב' – שכל עשרת השבטים התמכרו לעשות הרע בעיני ה'. ה' הגלה אותם בגלל ההתמכרות שלהם. בעצם הם ירשו את ההתמכרות שלהם מאחאב, אבל שרש ההתמכרות הוא בפסוק שלנו – "והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה".

43.         "והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות" – התמכרות לעבודת הבירורים ועבודת התשובה

הרבי רוצה להפוך כאן את הכל לברכה, אז הוא מסביר שלהתמכר לאויביך היינו להתמכר לעבודת בירורי הניצוצות הקדושים שנפלו בשבירת הכלים. בתוך אויביך יש ניצוצות שצריך לברר. בכלל, למה יש גלות? כדי להוסיף גרים – לברר ניצוצות קדושים. אם רוצים לעשות ברכה מההתמכרות לאויבים, הרבי מסביר שהיינו התמכרות לעבודת הבירורים, כי כל הניצוצות נמצאים בתוך האויבים – שם ה-רפח ניצוצין. כשהיינו במצרים פעם ראשונה, כל שנות השעבוד היו כדי לברר רב ניצוצות – "וגם ערב רב עלה אתם" – ונשארו פו ניצוצין, כמנין שם אלהים. כל מה שהולכים למצרים הוא לברר ניצוצות. מה פירוש "לעבדים ולשפחות" – שנהיה בעלי תשובה, שעיקר עבודתם היא עבודת עבד. כתוב "אם כבנים אם כעבדים" – עיקר עבודת הצדיקים הוא "אם כבנים", ועבודת בעלי תשובה היא בעיקר "אם כעבדים".

44.         "ואין קֹנה" – המשכת א"ק באצילות; מעלת הקללות – האין בין יש ליש

מגיעים לתכלית – הביטוי האחרון, שחותם הכל, "ואין קנה". כאן הרבי מפרש על דרך הבעל שם טוב, שכל פעם שכתוב אֵין אפשר לקרוא אַיִן – כמו "אין מזל לישראל". הוא מביא מאדמו"ר הזקן בלקוטי תורה שעבודת ה"אין" היא שרש הנשמה של ישראל – "אין מזל לישראל" הוא שרש נשמות ישראל – והיא למעלה מהחכמה שבישראל וממילא למעלה מעולם האצילות. האצילות היא שרש הנשמות, "אצילי בני ישראל", אבל למעלה מכך – למעלה מ"אבא מקנן באצילות" – יש את האין, המזל שלנו, שנקרא אדם קדמון (א"ק). אותו אין הוא המזל שלנו.

קודם דברנו על יש מאין, דעת עליון ודעת תחתון, "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב מי יתן בקר". יש כלל גדול בחסידות שבין שתי מדרגות של יש חייב להיות אין באמצע. האין שבאמצע מבטל את מציאות היש הקודם ומכין את הדרך ליש הבא, שבאין ערוך יותר טוב, מפותח ומשוכלל, מהיש הקודם. מה המשל העיקרי? זריעת גרעין בתוך האדמה, שנרקב והופך להיות אין, ומכך צומח עץ גדול ואדיר. צריך לבטל את היש הראשון, הזרע הקטן, להפוך אותו לאין, ומזה גופא צומח "צמח שמו ומתחתיו יצמח", מלך המשיח. זו גם דרך מאד פשוטה להבין את הברכה הסמויה שיש בכל הקללות. כל הקללות הן כדי להביא אותנו לאין, שהוא בעצם המזל שלנו. כל אחד רוצה שהמזל שלו יאיר, והיות שהמזל שלנו הוא אין צריך להביא דווקא את היהודי למדת האין. כשמביאים אותו למדת אין המזל מתעורר.

שוב, כמו שזורעים את הזרע בתוך האדמה – הוא נרקב, מתבטל, גארנישט, והצמיחה החדשה היא באין ערוך ממה שהיה קודם, עד כדי כך שהיא משיח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח". האין הזה, תכלית התוכחה, הוא המאיר בסוף – "ואין קנה". כתוב ש"קונה" הוא עולם האצילות שנקרא "עולם הקנין" – "ברוך עושך, ברוך יוצרך, ברוך בוראך, ברוך קונך" כנגד עולמות אבי"ע, באצילות ה' "קונה הכל" – אבל יש משהו מעליו. צריך שה"אין" יאיר בתוך ה"קונה".

קודם עובדים עבודת הבירורים, "והתמכרתם שם" – בתוך ג' קליפות הטמאות לגמרי, שנקראות "שם" (כך מוסבר בדא"ח וכך מסביר הרבי כאן) – "לאיביך", זו עבודת הבירורים מלמטה למעלה. "לעבדים ולשפחות" זו עבודה של רצון להיות עבד ה', שהיא בעצם עבודת בעל תשובה. בסוף, מכח כל התוכחה זוכים לגילוי של שרש הנשמה ממש, שנקרא "אין". הניצוצות שכבר עלו לעולם האצילות – זה בירור ניצוצות – מתייחדים שם עם עצם האלקות שמעל האצילות, "ואין קנה", שהאין מאיר ומתייחד עם הקונה (האין שלמעלה מהקונה, "והחכמה מאין תמצא"), וזו תכלית התיקון.

45.         "בדרך אשר אמרתי לך לא תֹסיף עוד לראֹתה" – "נורא עלילה על בני אדם"

נאמר עוד משהו, הסבר ביטוי שלא הסברנו: "והשיבך הוי' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תסיף עוד לראתה". ה' אמר לנו שאסור לשוב למצרים. למה ה' צריך להדגיש כאן שחלק מהקללה היא אותה דרך שאמרתי לך "לא תסיף עוד לראתה"? במה זה חלק מהקללה? שוב, בקיצור נמרץ, הקללה הזו היא בסוד "נורא עלילה על בני אדם" – גם כשנגרם לאדם חטא, מאד לא מרגישים בתחלה שבא מה', הפסוק אומר שזה כן בא מה'. כשיהודי עובר עבירה, עובר את הדרך ונוקט בדרך ההפוכה מרצון ה', "בדרך אשר אמרתי לך לא תסיף עוד לראתה", הולך בדרך ההפוכה מהקב"ה. מי עשה את זה? "נורא עלילה על בני אדם" – ה' עשה את זה. בסופו של דבר מתגלה שה' הוא 'אשם' במרכאות בכל מה שהיהודי עבר – כל מה שהוא עבר את הדרך והפך את הדרך, הכל מתוכנן, הכל בשביל "והשיבך", שנעשה תשובה. זה משהו מבהיל את הרעיון – כדאי לה' שנעבור את התורה שלו בשביל שנגיע לתשובה, כי תכלית הכוונה היא "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום", עבודת התשובה, כפי שהסברנו בהתחלה.

זה גם חלק מאד חשוב כאן בפסוק – "והשיבך הוי' מצרים באניות", שקיעה במודעות עצמית, שהיא גם לעשות היפך רצון ה', "בדרך אשר אמרתי לך לא תסיף עוד לראתה", אבל דווקא שם – "שם", במקום הכי לא טוב – מתמכרים לאויבים, כי שם הניצוצות. הרבי מסביר שתכלית כוונת בריאת העולם היא לא בירור ניצוצות, אלא גילוי שרש נשמת היהודי בעצמו – ה"אין קנה". כל עבודת בירורי הניצוצות היא רק אמצעי, והתכלית היא "לעבדים ולשפחות [עבודת התשובה] ואין קנה".

46.         ה'פוסט' שבדרך ל'ניאו' – האין שבין יש ליש

נחזור רגע לווארט של האין בין יש ליש – גילוי השרש. היום יש עוד ביטוי רווח מאד שהוא על דרך אין – ביטוי אחר, לקוח מלועזית, אבל מאד פופולארי (גם בלועזית) – המלה 'פוסט'. יש ציונות ויש פוסט-ציונות, יש מודרניות ויש פוסט-מודרניות. מהו הפוסט? שהדבר כבר אין. הרי 'הרכבת נוסעת' – יש איזה כח בהתפתחות החברה, "זה ספר תולדת אדם", שדברים נגמרים. אנחנו כבר אחרי זה. צריך לחשוב אם הראש הזה הוא תהו, "אולת שמחה לחסר לב", או שמא זה עצמו "איש תבונה יישר לכת".

בכל אופן, האין שבא לבטל את המצב הקודם הוא מצב של פוסט. מהי ציונות? שיבת ציון. אם "והשיבך הוי' מצרים" – זו ירידה מהארץ – אז סיום כל התוכחה הוא פוסט-ציונות. זה טוב או לא טוב? אם הציונות הראשונה היא לא מושלמת זה מאד טוב – חייבים לבטל אותה. מה הבעיה של מי שנמצא במחשבה של פוסט? הוא באמת חסר לב וקצת טפש, כי הוא חושב שהפוסט הוא התכלית – שאין יותר מתקדם מאשר להיות פוסט. אבל מה הוא לא יודע? הוא לא מבין שכל הפוסט הוא באמת שלב בינים. בשלב הבינים מגלים את שרש הנשמה, את האין, אבל מגלים את האין בשביל הקונה בסוף – קונה הכל.

מה בא אחרי הפוסט? ניאו. נקח את הדוגמה של ציונות – יש ציונות, יש פוסט-ציונות ואז יש ניאו-ציונות, ציונות חדשה, אחרת, פנים חדשות. ההבדל בין הציונות הראשונה לניאו-ציונות הוא כמו גרעין שחייב להרקב כדי שיצמח עץ אמתי, "עץ פרי עושה פרי", שטעם עצו וטעם פריו שוין. זה ה"אין קֹנה", שה"אין" מתחבר עם ה"קונה" – זה כבר הניאו, התופעה החדשה של הדבר שהתבטל. מדברים דווקא על התופעות של הצבור, כי זוכים כבר להיות במצב של ארץ ישראל – צבור, עבודת הכלל. קודם דברנו על עבודת הפרט, אבל העיקר הוא עבודת הכלל. כל התוכחה היא להביא למצב של פוסט.

למה מגיעים למצב של פוסט בהיסטוריה? כי מאוכזבים מהחלום הקודם, ממימוש החלום הקודם. החלום הקודם התקיים (יש מדינה, בינתיים על כל פנים) ומגלים שזה לא בדיוק זה, לא מה שרציתי, ולכן נגמור עם זה. טוב מאד לגמור עם זה, אבל רוב האנשים לא מבינים ש'נגמור עם זה' היינו רקבון הגרעין על מנת לצמוח מחדש – ה"אין קֹנה". יש כאן כמה פרצופים של אנשים שהם בפוסט – צריכים אנשים שהם בניאו. תנועת דרך חיים היא כבר בניאו, אחרי הפוסט. בכל אופן, זה להסביר קצת את הפסוק האחרון של התוכחה, כאשר תכלית הכוונה היא "ואין [אותיות ניאו] קֹנה".

47.         רמז ביחידת שלשת הפסוקים

נסיים עם קצת הורדת אנרגיה, נעשה גימטריא לסיום: יש משהו יפה כאן, מתוכו גם אפשר להבין מהי קללה ומהי ברכה, מהו אין ומהו יש. נספור כמה אותיות יש בפסוק הראשון. אמרנו שיש יחידה של שלשה פסוקים אחרונים של התוכחה. הראשון "והיו חייך וגו'" כמה אותיות יש בו? "למה נקראו שמם סופרים? שסופרים כל אותיות שבתורה". זה מנהג יהודי, טבע יהודי. יש בפסוק 46 אותיות. כמה אותיות יש בכל שלשת הפסוקים האלה? אם סופרים את אותיות שלשת הפסוקים מקבלים 197 אותיות. 197 הוא בדיוק מספר האותיות של כל "יום אחד" במעשה בראשית. האם יש יחס בין המספר של הפסוק הראשון, 46, ל‑197 של כל שלשת הפסוקים? שאלה למי שאוהב את חכמת המספרים (number theory).

הנושא הכי חשוב בתיאורית המספרים הוא מספרים ראשוניים. מספר ראשוני לא מתחלק בשום מספר חוץ מעצמו. כל מספר ראשוני הוא מלך, נקודה ראשונית ממנה יש אין סוף כפלים. נסביר יותר מה זה להיות מספר ראשוני: למספרים הראשוניים יש סדרה בפני עצמה 1, 2, 3, 5, 7, 11, 17, 19 וכו'. לכן יש גם מיקום לכל מספר ראשוני בסדרת הראשוניים. והנה, המספר הראשוני ה‑46 במספרים הראשוניים הוא 197. בפסוק הראשון בלבד יש 46 אותיות ובכל היחידה יש 197 מה היחס ביניהם? 197 הוא הראשוני ה‑46. בסדר, אולי יש פה משהו.

48.         רמז מקביל בשלשת הפסוקים הראשונים של בראשית

נראה אם יש עוד דוגמה כזו בתורה. אמרנו שיש קשר ל"יום אחד" של מעשה בראשית, כי בכל חמשת הפסוקים שלו יש 197 אותיות[7]. היות שיש קשר בין שלשת הפסוקים שלמדנו ל"יום אחד" של מעשה בראשית (אחד הוא גם מושג ראשוני), נסתכל על שלשת הפסוקים הראשונים של בראשית – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". בפסוק הראשון יש 28 (כח) אותיות ובכל השלשה יחד יש 103 – בדיוק אותו יחס, 103 הוא המספר הראשוני ה‑28. זה כבר מתחיל להיות מופלא – הסתברות מאד נמוכה. שוב, שלשת הפסוקים הראשונים של התורה הם בדיוק כמו שלשת הפסוקים האחרונים של התוכחה – ששלשת הפסוקים הם המספר הראשוני שמספרו בסדרת הראשוניים הוא מספר אותיות הפסוק הראשון.

להוי ידוע שעד היום אין שום ידיעה לגבי סדרת הראשוניים – מתי יבוא הראשוני הבא. זו התעלומה של המתמטיקה, וממילא התעלומה של כל העולם – כי כולו לפי חשבון. זה הרדל"א של המתמטיקה, מלכת המדעים – הנושא של מספרים ראשוניים.

נראה אם יש עוד משהו שיוכיח לנו שיש קשר בין שלשת הפסוקים הראשונים של התורה לשלשת הפסוקים האחרונים של התוכחה. נחבר – 103 ועוד 197 אותיות. יוצא מספר עגול, בדיוק 300, ש. חוץ מזה ששלש מאות הוא מספר עגול ויפה, יש לו צורה מובהקת – הוא משולש, סכום כל המספרים מ‑1 עד 24 (כמו כד ספרין דאורייתא). כד עצמו הוא מספר מאד חשוב, העצרת של 4 – 1 כפול 2 כפול 3 כפול 4 (מספר הצירופים של כל מלה בת ארבע אותיות שונות). חבור כל המספרים מ‑1 עד 24 יוצא 300.

כלומר, אם אני לוקח את שלשת הפסוקים הראשונים מ"בראשית" עד "ויהי אור" וממשיך מ"והיו חייך" עד "ואין קנה" אפשר לבנות את זה כמשולש (עבודת בית, במיוחד בחיידר). מתחיל מ-ב רבתי של בראשית, הקדקד. איך אני יודע שמתבקש לבנות משולש, כי הפסוק הראשון בתורה הוא בעצמו משולש – 28, משולש של 7 (וגם המלה הראשונה, "בראשית", היא משולש). לבנות את המשולש ולהתבונן בו – זו עבודת בית, עבודה בפני עצמה[8]. בכל אופן, ודאי יש פה משהו – משהו מאד מענין.

49.         ראשוני שפותח סדרת מספרים מורכבים – קללה שהיא שרש כל הברכות

צריך רק להסביר בפנימיות מה זה להיות מספר ראשוני. מספר ראשוני הוא נקודה – משהו נקודתי. לעומת מספרים ראשוניים, שאר המספרים נקראים מספרים מורכבים – מספרים שיש להם מחלקים. כמו שאמרנו, מכל מספר ראשוני באים אין סוף מספרים מורכבים בעקבותיו – מ‑5 יוצאות אין סוף מכפלות של 5, וה‑5 הוא הנקודה הראשונית, כמו 1, מלך.

ידוע הרמז ש-נקודה בגימטריא קללה. מה זה להיות ראשוני? קללה שהיא שרש כל הברכות. מה זה מורכב? שרש רכב, צירוף אותיות ברך. כל הברכות הן הרכבות. ברכה היא משהו מורכב. למה התורה לא מתחילה ב-א? כי א היא ארור. משהו שהוא אחד הוא עדיין בגדר קללה, אבל זו קללה שהיא שרש כל הברכות – יותר ברכה מכל הברכות, ממנה עתידים לבוא אין סוף ברכות (בסוד "כברייתו של עולם – ברישא חשוכא והדר נהורא"). לכן גם ב"יום אחד" – שהכל עדיין אחדותי, ה' אחד בעולם, עדיין מצב כללי של prime, כל העולם ראשוני. ככה התורה מתחילה, "בראשית", שיש מצב ראשוני, בראשיתי. מה המצב הראשוני? "והארץ היתה תהו" – קללה. הפסוק השני בא להסביר מהו ה"בראשית", מה זה להיות ראשוני. להיות ראשוני זה להיות תהו. המשיח הוא "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון" – כלים דתיקון הם כבר הרכבות.

הכל מתחיל ממשהו ראשוני. להיות ראשוני זה להיות תוהי. אז אנשים גם תופסים אותו כהיפך הברכה. כל מה שהוא ראשוני הוא תוהי, והוא בעצם קללה כזאת – קללה שלפי האמת היא "רק ברכה", הברכה הכי גדולה שיש בעולם, לכן ב"עלמא דשקרא" הוא מופיע בתוך ההיפך, כמו שכתוב בתניא שהוא בא מעלמא דאתכסייא.

אם כן, זה היה רמז חשבוני לסיום, שאם מתבוננים בו בעומק אפשר להבין את הענין של "ואין קנה" (בגימטריא רכב, הרכבה, וברך, ברכה). המצב הראשוני הוא מצב של אין, מצב של פוסט – חזרה לקללה שלפני הברכה. פוסט-ציונות אומר שמה שהיה כולו קללה, והמצב הנוכחי הכי קללה, אבל כל זה בשביל הניאו. שנזכה לכתיבה וחתימה טובה, שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה, ושנראה שכל הקללות הן מספרים ראשוניים עם אין סוף ברכות. שכל ישראל יזכו לכתיבה וחתימה טובה ולגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.



[1]. "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך הוי' אלהיך ולביתך" – ע"כ מקום האתנחתא, ט תבות, מחולק ג-ג-ג לפי טעמי המקרא, עולה ט פעמים הריון (הערך הממוצע של כל תבה), סוד ט ירחי לידה (המתחלקים בחז"ל לג-ג-ג). "לך... ולביתך" היינו יחוד זו"נ, איש ואשה ("ביתו זו אשתו"), שבזכות הבאת בכורים לבית המקדש והשמחה של מצוה שבו זוכים להולדה, להוליד בכורים, ודוק.

[2]. "גדול" "ענו" = 169 = 13 (אחד-אהבה) ברבוע. "גדול מאד" "ענו מאד" = 259 = 7 פעמים 37 (העולם נברא ב‑7 הבלים). "משה גדול מאד" "משה ענו מאד" = 949 = 13 פעמים 73 (אהבה פעמים חכמה, ר"ת גדול ענו) = אהבת ישראל וכו'. "האיש משה גדול מאד" "והאיש משה ענו מאד" (בכל ביטוי יש יד אותיות, יחד – כח אותיות, משולש ז, פנות המשולש, בשתי הצורות = יד) = 1587 = 3 פעמים 529 – 23 ברבוע (תענוג וכו'). שני הפסוקים: "ויתן הוי' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם" "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" = 5673 = 3 פעמים 1891 – 61 (אין – מזל לישראל – שגם עולה תענוג במ"ס) במשולש. בהיות שרשו של משה באין האמיתי (משה אין = 406 = 28 במשולש = 7 פעמים חן; בה"פ משה אין = 3290 = 70, ע, פעמים בטול, מדת משה-אין) על כן ביכולתו להיות "גדול מאד" ו"ענו מאד" גם יחד, ובסוד הנאמר בזהר הקדוש "מאן דאיהו זעיר איהו רב".

[3]. כאשר מחלקים כל פרשה בתורה ל-ז (עליות), אזי התוכחה של פרשת בחקתי היא החלק ה‑227 בתורה (7 פעמים 32 ועוד 3) = ברכה! וביחד עם החלק של תוכחת פרשתנו – 349 (7 פעמים 49 ועוד 6) = 576, שלמות של 24 (4 בעצרת) ברבוע (סוד שעור וכו').

[4]. לקו"ש חי"ט עמ' 235 ואילך.

[5]. וזה לשונו:

והיו חייך תלוים לך מנגד. על דרך מה שאיתא בשולחן ערוך אורח חיים (סימן א') שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים וכו' ומיד יגיע אליו יראה והכנעה מפחד השי"ת, וזהו והיה חייך שהוא השם הוי"ה ב"ה וברוך שמו שהוא החיות של אדם תלוים לך מנגד ואז תהיה לך יראה מהשי"ת וזהו ופחדת יומם ולילה וזהו ברכה גדולה:

[6]. סוף עבודת הלוי על הפרשה, וזה לשונו:

בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר כו'. הנה כתיב אל דעות ה', ב' בחינות דעת, דעת עליון ודעת תחתון. דעת עליון הוא ההכרה בפנימיות התגלות אלקות בבחינת יחודא עילאה איך שהוא מיוחד דוקא וכל מה שנתראה איזה מהות בבחינת יש הוא אין ואפס ממש. ודעת תחתון הוא ההכרה איך שאין עוד באמת אפילו מצד היש והעיקר הוא התגלות היש למטה כמו שהוא דוקא, והוא עיקר הכוונה, וכל הביטולים והיחודים הם כאין ואפס. והמה דעות מחולקות, אבל באמת הוא אל ההודאות, שהב' דעות מודים זל"ז, כי מצד שבאמת לית מחשבה תפיסא ביה כלל ואינו בערך שום מהות כלל על כן עליונים נדמה להם למטה ותחתונים נדמה להם למעלה, כי כשמגיע לכל בחינת מהות נדמה שאינו בערך זה כי אם אולי במהות האחר שם יוכר גילוי אלקותו יתברך וד"ל. וזהו גם כן פירוש הפסוק, בבקר, שהוא הבקר אור, בחינת לבקר בהיכלו, תאמר מי יתן ערב, הוא ההפלאה של הערב דוקא, וכן בערב יהיה ההפלאה מצד הבוקר דוקא, וד"ל.

[7]. ב-ג הפסוקים האחרונים של התוכחה יש מח תיבות (והסימן: "והיו חייך תלאים לך מנגד", היינו ג הפסוקים המתחילים כאן) ובפסוקי יום אחד של מעשה בראשית יש נב תיבות, כך שתיבות שתי היחידות בנות 197 האותיות משלימות ל‑100 תיבות (שלמות של י פעמים ייפי), בסוד "בן מאה וכו'" שנתבאר בפנים. אם מציירים את התיבות ברבוע שתי הפנות התחתונות הן תסיף קנה, העולות יחד "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". בצירוף הפנה השמאלית העליונה – תהו – עולה "בראשית ברא", כך שארבע הפנות הן בראשית-בראשית-ברא (אחורי שתי התיבות הראשונות של התורה). הגימטריא של שתי יחידות הפסוקים הללו היא 25816, יום פעמים אחד ועוד רבוע כפול של יום-יום (פעמיים 112 ברבוע) – גילוי "יום אחד", בו ה' אחד יחיד ומיוחד בעולמו, ביום-יום, לעולם.

[8]. נכתוב את ששת הפסוקים כמשולש:

ב

ר  א

ש  י  ת

ב  ר  א  א

ל  ה  י  ם  א

ת  ה  ש  מ  י  ם

ו  א  ת  ה  א  ר  ץ

ו  ה  א  ר  ץ  ה  י  ת

ה  ת  ה  ו  ו  ב  ה  ו  ו

ח  ש  ך  ע  ל  פ  נ  י  ת  ה

ו  ם  ו  ר  ו  ח  א  ל  ה  י  ם

מ  ר  ח  פ  ת  ע  ל  פ  נ  י  ה  מ

י  ם  ו  י  א  מ  ר  א  ל  ה  י  ם  י

ה  י  א  ו  ר  ו  י  ה  י  א  ו  ר  ו  ה

י  ו  ח  י  י  ך  ת  ל  א  י  ם  ל  ך  מ  נ

ג  ד  ו  פ  ח  ד  ת  ל  י  ל  ה  ו  י  ו  מ  ם

ו  ל  א  ת  א  מ  י  ן  ב  ח  י  י  ך  ב  ב  ק  ר

ת  א  מ  ר  מ  י  י  ת  ן  ע  ר  ב  ו  ב  ע  ר  ב  ת

א  מ  ר  מ  י  י  ת  ן  ב  ק  ר  מ  פ  ח  ד  ל  ב  ב  ך

א  ש  ר  ת  פ  ח  ד  ו  מ  מ  ר  א  ה  ע  י  נ  י  ך  א  ש

ר  ת  ר  א  ה  ו  ה  ש  י  ב  ך  י  ה  ו  ה  מ  צ  ר  י  ם  ב

א  נ  י  ו  ת  ב  ד  ר  ך  א  ש  ר  א  מ  ר  ת  י  ל  ך  ל  א  ת

ס  י  ף  ע  ו  ד  ל  ר  א  ת  ה  ו  ה  ת  מ  כ  ר  ת  ם  ש  ם  ל  א

י  ב  י  ך  ל  ע  ב  ד  י  ם  ו  ל  ש  פ  ח  ו  ת  ו  א  י  ן  ק  נ  ה

    פנות המשולש הן אותיות ביה – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", פסוק אודותיו דרשו חז"ל כי הקב"ה "צר צורה בתוך צורה" (כפי שדובר גם בשבוע שעבר) – צר ברכה בתוך קללה. ה-ב הפותחת את המשולש, ה-ב של "בראשית", היא לשון ברכה, כמבואר בחז"ל, והיא ב רבתי – ברכה אין סופית ממש. ה-יה שבסוף – בחותם פסוקי התוכחה – היינו בסוד עלמא דאתכסיא, משם נמשך מה שנדמה בעלמא דשקרא לקללה, כמבואר בתניא פכ"ו בסוד הפסוק "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה". ביה עולה טוב – "ברוך הטוב והמטיב" בטוב הנראה והנגלה. לפני אמירת כל נדרי מכוונים לכך בסופי התיבות "ולישרי לב שמחה" (בסוד הפסוק "ואיש תבונה יישר לכת" – שלעומת "אולת שמחה לחסר לב" – הנ"ל בפנים).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com