חיפוש בתוכן האתר

שמחת תורה תש"ע הדפסה דוא
אינדקס המאמר
שמחת תורה תש"ע
Page 2
כל הדפים

בע"ה

שמחת-תורה (אחרי מנחה) תש"ע – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו ניגון נענועים של כלל החסידות, ניגון נענועים של רבי לוי יצחק מברדיטשוב ו"הראני נא את כבודך" (פעם נהגנו לנגן בנענועים את הראשון, אחר כך את השני, והשנה את השלישי).

 

א. שמחת תורה – "לבא לפומא גליא"

מורנו הבעל שם טוב אמר שהגילוי של כל מצוה מגיע אחרי המצוה. במובן הזה, שמחת תורה הוא הזמן של הגילוי של כל העבודה של אלול ותשרי. על הפסוק "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" מבואר כי מה שמכוסה "בחדש שופר" – בראש השנה – מתגלה בסוכות, "ליום חגנו". כך גם כתוב בקבלה וחסידות שהסכך של הסוכה – זכר לענני הכבוד – נמשך מענן הקטרת המוקטרת בקדש הקדשים ביום כיפור. אבל העיקר של הגילוי, מה שנמשך גם אחרי העבודה של סוכות, הוא בשמיני עצרת. למבואר על המשכת הסכך הרבי מוסיף עוד דבר יפה וחשוב, שגם הגשמים – עליהם מתחילים להתפלל בשמיני עצרת – נמשכים מענן הקטרת. ידוע הווארט של הבעל שם טוב על "משיב הרוח ומוריד הגשם" – שמתחילים לומר היום – שה' הוא "משיב הרוח", משיב-מסלק את הרוחניות, "ומוריד הגשם", מוריד גשמיות. אין הכוונה רק גשמיות כפשוטה, אלא הגשמה – צריך לסלק-להשיב את כל הרוחניות שבגדר 'רוחני' לבד כדי להגשים ולממש בפועל, במציאות, את כל התוכן הפנימי של הרוחניות של עבודת החגים (שעל כן, על פי פשט, הכוונה של משיב הרוח ומוריד הגשם הוא שלפני כל גשם צ"ל רוח), הכל בסוד מהתעבות (לשון עב וענן) האורות דווקא נתהוו הכלים כנודע.

לכן, אם דברנו בסוכות על בקשת "הראני נא את כבֹדך" ביחס לארבעת המינים (ובפרט לאתרוג), גם זה מגיע לשלמות של גילוי בשמחת תורה. הסברנו ש"הראני נא את כבֹדך" זה הבקשה על גילוי מלכות דא"ק (ולמעלה מזה מלכות דא"ס) המתלבשת ברדל"א – "חביון עז העצמות" בלשון האריז"ל – מה שמתגלה באמונה הפשוטה של יהודי פשוט. הסברנו שזה קשור במיוחד לאתרוג (וכפי שעוד יוסבר לקמן), שכנגד המלכות, אבל האתרוג נקרא "פרי עץ הדר" – על שם המלך הדר, ראשית עולם התיקון, שהוא יסוד דא"ק. שם יש יחוד של יסוד ומלכות דא"ק. בכלל, הגילוי שמשה מבקש הוא גילוי של עולם התיקון – ראשית ההתלבשות ברדל"א. זה רמוז גם בכך ש-נא (בשתי הבקשות יש "נא", "הודיעני נא" ו"הראני נא", זה המכנה המשותף, נא נא = אמונה) ועוד "כבֹדך" (חסר, כפי שכתוב כאן בפעם היחידה בתנ"ך) עולה מהיטבאל – יחוד מה ו-בן, סוד עולם התיקון, כנודע.

נאמר דבר אחר, שהוא הווארט העיקרי שרצינו לומר: כתוב ששמחת תורה זה יום שהיהודים שמחים בתורה והתורה שמחה ביהודים. איך התורה שמחה ביהודי? מה הכוונה? אמרנו שבשמחת תורה מתגלה מה עשינו בכל הימים הקודמים – תקענו בשופר, צמנו, נענענו לולב – מה יצא מכל זה? עובדים, ורוצים לדעת מה הפועל היוצא מהכל. כתוב שלגבי הקץ "לבא לפומא לא גליא", ומבואר בחסידות שעצם הגלות היא המצב של "לבא לפומא לא גליא". אחרי כל העבודה רוצים שיהיה "לבא לפומא גליא", ואז לא רק מתגלה עת הקץ אלא זה הגילוי של המשיח בעצמו – הגילוי של "דבר הוי'", "'דבר הוי'' זו הלכה", "'דבר הוי'' זו נבואה", "'דבר הוי'' זה הקץ". "לבא לפומא גליא" היינו על ידי התורה – ה' מגלה את לבו על ידי התורה. בשמחת תורה ה' שמח בתורה ובישראל, והתורה שמחה בה' ובישראל, וישראל שמחים בה' ובתורה – כל אחד שמח בשני האחרים. ה' 'צריך' את התורה בשביל שיהיה "לבא לפומא גליא", הכל מתגלה על ידי התורה, ובשביל מה הוא צריך את ישראל? בשביל שיהיה היכי תימצי של משיח. כל יהודי הוא 'היכי תימצי' של משיח, בשביל שמכל היהודים ה' יבחר את המשיח. זה כמו בשוק של ארבעת המינים, שמתוכם ה' צריך לבחור את ה'אתרוג' שלו. אכן, כמו שבשוק ארבעת המינים – כש"לא בשופטני עסקינן" – לא מוכרים לימונים וכו', וכל המינים שמוכרים כשרים, כך כל יהודי הוא "היכי תימצי" רציני להיות משיח, כולם כשרים וכולם יכולים להיות (וכמו שבשוק ארבעת המינים יש הרבה יהודים שקונים, כך יש גם הרבה בחינות של משיח – ידוע שבהלכה כל מינוי על הציבור יש בו דין מלך במובן מסוים, וכך אחרי שה' בוחר את המשיח שלו, המשיח של כלל ישראל, כל יהודי גם בוחר לו 'משיח' ששייך לו). אם כן, ה' צריך את התורה בשביל לגלות את לבו, לגלות את המשיח – גילוי בדבור – לגלות את ה"סוף מעשה במחשבה תחלה". "מחשבה תחלה" זו מדרגה מאד גבוהה בעל-מודע, זה רדל"א ולמעלה מכך (לפני הצמצום) זו דרגת "יחיד" ממש. אי אפשר 'לחשוב' את מה שנמצא ב"מחשבה תחלה", וכבר יותר קרוב שהוא יתגלה בדבור מאשר במחשבה מודעת, כנודע שבדבור יש 'פליטות' וגילויים מהלא-מודע (אף שיש לו שייכות לאותיות המחשבה, שמתגלות באותיות הדבור). אבל אחרי הגילוי בדבור, העיקר הוא ה"סוף מעשה" בפועל, המשיח עצמו, שבשביל זה ה' צריך את ישראל. התורה שמחה בישראל משום שהתורה מדברת על משיח, וכל יהודי הוא 'היכי תימצי' של משיח.

 

ב. "האבות הן הן המרכבה" – "ההדסים הן הן הערבות" – "האבות הן הן משה ואהרן"

דברנו בשמחת בית השואבה והיום על לולב ואתרוג, נדבר כעת על הערבות וההדסים. ה' נקרא "רכב בערבות", היינו שהוא רוכב על הערבות. והנה, קראנו היום בתורה "אין כאל ישֻרון רֹכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים", ורש"י מפרש "הוא אותו אלוה שבעזרך ובגאותו הוא רוכב שחקים". כלומר, ה' "רכב בערבות" הוא גם "רוכב שחקים". לפי חז"ל "שחקים" היינו הרקיע שבו עומדות ריחים וטוחנות מן לצדיקים, ובלשון הקבלה היינו הרקיע בו נמצאות הספירות נצח והוד (סוד הכליות ש'שוחקות מן', מפוררות את ההשפעה ומייצרות את הזרע הנשפע על ידי היסוד-הצדיק). רקיע ערבות הוא הרקיע העליון, כנגד היכל קדש הקדשים (כנגד הבינה הכוללת גם את הכתר והחכמה), אך בתוך הלולב הערבות הן הספירות נצח והוד (אם כן, יש כנראה קשר בין רקיע ערבות ורקיע שחקים, בין "רכב בערבות" ל"רכב... שחקים"). לפי זה, הערבות הן סוד המרכבה.

חז"ל אומרים ש"האבות הן הן המרכבה" ולפי המבואר עד כה זה לומר "האבות הן הן הערבות", אך מכיון שבארבעת המינים האבות מכוונים כנגד ההדסים (שלשת ההדסים המשולשים הם כנגד חג"ת, כנגד שלשת האבות) זה כמו לומר "ההדסים הן הן הערבות"! מה זאת אומרת? בתוך המינים הערבות (סוד הספירות נצח והוד כנ"ל) מכוונות כנגד משה ואהרן, אז אפשר גם לומר "האבות הן הן משה ואהרן", ודרך זה יהיה קצת יותר מובן: "מעשה מרכבה" בתוך התורה הוא מתן תורה ועשרת הדברות, שם נאמר בפירוש "רכב אלהים רבתים אלפי שנאן אדנ-י בם סיני בקדש" (ועד שכאשר קוראים את עשרת הדברות מפטירים במעשה מרכבה ביחזקאל). בפשטות נדמה שהאבות שייכים ל"מעשה בראשית", ספר בראשית, ספר הישר (על שם האבות, הישרים, שהתקיימה אצלם כוונת ה' בבריאת האדם עלי ארץ – "האלהים עשה את האדם ישר"), אך מאמר חז"ל "האבות הן הן המרכבה" מלמד כי "מעשה מרכבה" של מתן תורה – על ידי משה רבינו ועמו אהרן אחיו – קשור ונבנה על ידי מעשה בראשית של האבות, וגם משה וגם אהרן נבנים על ידי שלשת האבות.

הקשר של משה רבינו לאברהם אבינו רמוז, כפי שמלמד האריז"ל, בר"ת של הפסוק "שכרך הרבה מאד" הנאמר לאברהם אחרי מלחמת המלכים. מאברהם אבינו, "אברהם אֹהבי", מקבל משה רבינו את אהבת ישראל שלו ואת מסירותו עבור היהודים, לכן השכר של לידת משה מאברהם מתגלה אחרי מסירות אברהם להצלת קרובו לוט, אף שלא היה יהודי (וכן מודגש במאמרי הרבי – על פי דברי המדרש – כי מעלת משה היא דווקא בהיותו השביעי לאברהם אבינו, "כל השביעין חביבין"). מיצחק אבינו, עמוד העבודה, מקבל משה רבינו את כח התפלה, את כחו כלוי המנגן בכל מיני ניגון בצלותא (כפי שהוזכר גם בשמחת בית השואבה). הפשוט ביותר הוא קבלת משה רבינו מיעקב אבינו – "משה מלגאו ויעקב מלבר" – שהוא, כ"איש תם ישב אהלים", עמוד התורה, הבאה לידי ביטוי בתורת משה, "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (כפי שקראנו היום בתורה).

אהרן הכהן – "כהן איש חסד" – מקבל מאברהם אבינו (לו נאמר "אתה כהן לעולם") את כח האהבה שלו. אהבת ה' של אהרן, שבבחינת "אהבה רבה", ניצבת בין שתי המדרגות ב"אהבת עולם" של אברהם אבינו – "אהבת עולם" שלמטה מאהבה רבה, שהיא אהבה מוגבלת בגבולי העולם (לשון העלם), ו"אהבת עולם" במובן של אהבה נצחית, שלמעלה מאהבה רבה. וכן, אהבת הבריות הרבה של אהרן באה לו מאברהם. מיצחק אבינו, חופר הבארות המעורר את הנשמות ממטה למעלה, מקבל אהרן הכהן את הכח להעלות את הנרות – הכח להעלות ולעורר את נשמות ישראל ממטה למעלה, באש התלהבות של עבודת ה'. ברכת כהנים, כברכה בכלל, באה מכחו של אברהם אבינו, לו נאמר "והיה ברכה". אמנם, הברכות הנעלות ביותר בתורה הן ברכות יצחק אבינו ליעקב, וכתוב שיש ממד בו ברכת כהנים מקבלת דווקא את הכח מהברכות של יצחק, ברכות עם תוקף של ספירת הגבורה, ולכן יש בברכת כהנים כח להתגבר על כל המניעות ולהמשיך את הברכה במהירות ובתוקף – "עד מהרה ירוץ דברו". מיעקב אבינו מקבל אהרן הכהן – היודע לשנות מפני השלום, וכך לגלות את האמת הפנימית – את מדת "אמת ליעקב" (כשגם יעקב יודע לשנות בשעת הצורך וכך לגלות את האמת הפנימית). וכן, יעקב אבינו הוא אביהם של יב שבטי-יה, החקוקים על חשן האפוד (ויש דעה שכתוב שם שבטי ישורון, אחד משמותיו של יעקב) ועל כתפות אהרן לזכרון – מיעקב זוכה אהרן לחוש ביחודה של כל נשמה (הן מ"שבעת קני המנורה" והן בחוש-חן המיוחד של החשן, כמבואר במ"א). שני הכחות הללו שמקבל אהרן מיעקב אבינו – החוש ביחודה של כל נשמה והכח לשנות מפני השלום – מעצבים את כחו המיוחד כ"אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (כפי שגם מזכיר רש"י בפרשה שקראנו היום, שעל משה התאבלו על גברים ועל אהרן משכין השלום התאבלו כל בית ישראל). החוש לעשות שלום מתוך אהבה הוא כח היחוד של ספירת הדעת – נשמת התפארת, מדתו של יעקב אבינו – והוא הכח לעשות שלום בין בני יעקב מכח אביהם. בפרטות "אוהב שלום" שייך לתפארת האוהבת את השלום של ספירת היסוד ("תמורת שלום מלחמה" ביסוד, כנודע), "רודף שלום" היינו רדיפה במקום אחר, הכח של אהרן לצאת מגדרו לגמרי מתוך רחמי אמת על הזולת (רחמים שהם פנימיות התפארת), "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" היינו רחמים (העצמיים יותר מסתם אהבה, כמבואר בדא"ח) על הבריות שאין להן שום מעלה או זכות מצד עצמן (שעל כן הן נקראות בריות בעלמא), ועצם הקירוב לתורה הוא הקירוב למדתו של יעקב אבינו, עמוד התורה, כנ"ל.

עד כאן, בקצרה, התבוננות כיצד יסוד הכל הוא האבות הרמוזים בהדסים. זו גם הסיבה למנהג להרבות בהדסים – להרבות בהתכללות (כשגם כל הדס עצמו הוא משולש), בגילוי של האבות בכל נשמות ישראל. מבואר ש"אין קורין אבות אלא לשלשה" היינו ששלשת האבות מופיעים בנשמתו של כל יהודי, והם היסוד והבנין שלו, בעוד ש-יב השבטים הם בעלי נשמות ודרכים יחודיות שאינן שייכות בהכרח לכל אחד בעם ישראל (אלא כל אחד שייך לשבטו). המנהג של הרבי לקחת לו הדסים (הקשור גם ל-לו נרות חנוכה) רומז ל-לו הצדיקים, אך בפרטות יש לומר שהוא רומז להתכללות של ג האבות בנשמות כל יב השבטים (צריך לקנות יב חבילות של ג הדסים בשביל להגיע ל-לו).

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com