חיפוש בתוכן האתר

סיפורי אדמו"ר הזקן - כד טבת תש"ע - אופשערניש ברמת אביב הדפסה דוא

 

 

מוצש"ק שמות, אור ל-כד טבת תש"ע – אופשערעניש לשמואל שי' גינזבורג – רמת אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

 

ניגנו "קול דודי דופק".

 

א. גיל שלש – "ראשית דעת"

הדעת ב"מנהג ישראל תורה"

לחיים לחיים! מזל טוב! שמענו כעת במכתב של הרבי שהענין של אופשערניש, חאלקה, זה ענין גדול בישראל – ראשית החינוך. כתוב שילד שנעשה בר מצוה מקבל דעת. אפשר לחשוב שלפני הבר-מצוה אין לו בכלל דעת, אבל לא נכון לומר כך. כתוב שעצם הנשמה האלקית, התכונה העיקרית של הנפש האלקית, היא דעת. הנשמה נכנסת בשלבים, אז בכל סימן דרך בחינוך הילד יש עוד תוספת של דעת. כל הענין של מנהג ישראל הוא דעת. מה הוא מנהג ישראל? רוח הקדש. כתוב שדעת היא רוח הקדש, ומנהג הוא רוח הקדש של עם ישראל. כתוב שיש מצוות דאורייתא, "אורייתא מחכמה נפקת", ויש מצוות דרבנן שהן "תורת אמך", בחינת בינה, ויש "מנהג ישראל" – לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אלא מתוך הלב של עם ישראל. בלשון הבעל שם טוב – "לב ישראל חי". הלב של עם ישראל חי והוא מכוון לאמת לאמתו (כמו ששמענו קודם רמז ש"אהיה אשר אהיה" – אהיה פעמים אהיה – זה אמת). כל דבר שהוא מנהג ישראל קשור לדעת, רוה"ק של עם ישראל. הרבי אומר שהאופשערעניש הוא משהו גדול מאד במנהג ישראל, סימן שיש בו הרבה רוה"ק והרבה דעת.

"ראשית דעת" הנדרשת לחנוך – גיל שלש

הענין קשור גם לשנת השלש, שהרי הילד עכשיו נכנס להיות חיל בצבאות ה' – בשביל להיות חיל צריך דעת, צריך לכוון נכון את הרובה. לכוון זו פעולה של דעת – לא חכמה ולא בינה אלא דעת. כדי להיות חיל צריך לדעת איך לכוון. שנת השלש היא אחרי שנה ראשונה, שכנראה בה נכנסת חכמה – לפי המדה, לפי הענין. בשנה השניה בינה לפי הענין. אבל שנה שלישית – כעת הילד בן שלש שנים – היא כבר בחינת דעת. לכן אז הזמן של ראשית החינוך, שיש משהו – איזה בסיס, איזה יסוד – של דעת. מה היא דעת? כח להבחין. מה הרבי אמר? שצריך להתחיל להקפיד, ללבוש ט"ק, ליטול ידים בבקר, לומר ברכות. מה הענין על פי פשט? שגם ילד לא ישכח את הדברים הבסיסיים. לא לשכוח תלוי בדעת, זו 'החזקת ראש' של ילד. עד גיל 3 אי אפשר לתבוע מהילד שיחזיק ראש, שיזכור לעשות דברים. ודאי שאומרים לו לעשות דברים טובים גם לפני כן, אבל שהוא עצמו יחזיק ראש – לא נטלתי ידים, לא אמרתי ברכה – זו בחינה של דעת. אז אם המנהג אומר שמקפידים על הדברים המינימאליים מגיל שלש סימן שיש בחינה של דעת בילד שמסוגל לזכור ולא לשכוח.

 

ב. ההבדלה האחרונה של אדמו"ר הזקן

המצוה האחרונה של אדמו"ר הזקן – הבדלה

בהשגחה פרטית יושבים כאן במלוה מלכה, סעודתא דדוד מלכא משיחא, אור לכ"ד טבת, יום ההילולא רבא של אדמו"ר הזקן. הקביעות היא אותה קביעות כמו בשנת ההסתלקות (תקע"ג). בבית דברנו על כך שגם לפני שלש שנים, כששמוליק נולד, כ"ג טבת היה בשבת קדש. יום ההולדת של שמוליק הוא כ"ג טבת, אבל מכיון שאי אפשר לגזור את השערות בשבת בהשגחה פרטית עושים את החאלקה עכשיו, במוצאי שבת, וממשיכים מחר במירון בע"ה. יוצא שבפועל החאלקה היא בכ"ד טבת, יום ששייך לאדמו"ר הזקן. ושוב, אדמו"ר הזקן הסתלק במוצאי שבת. כשילד נעשה בר מצוה מציינים שהמצוה הראשונה שהוא מקיים כשהוא איש, ולא ילד, היא קריאת שמע של ערבית. לכן גם המשניות מתחילות "מאימתי קורין את שמע בערבית". מהי, על פי פשט, המצוה האחרונה שאדמו"ר הזקן קיים בחיים חיותו בעלמא דין? כמו שבר מצוה מקיים מצוה מעשית ראשונה – "עקימת שפתיו הוי מעשה" – קריאת שמע של ערבית, מה המצוה האחרונה שאדמו"ר הזקן קיים? הסתלקות הצדיק כוללת את כל חייו, וכנראה שהם כלולים גם במצוה האחרונה שלו. המצוה האחרונה שהוא קיים היא הבדלה. הבדלה עושים לאחר ק"ש של ערבית, לאחר ערבית של מוצאי שבת, מצוה להבדיל על הכוס. במוצאי שבת, כמה שהוא היה חולה, הוא הבדיל בעצמו. לכן המצוה הזאת היא המצוה האחרונה של אדמו"ר הזקן. אם המצוה האחרונה היא הבדלה של מוצאי שבת סימן שיש משהו בהבדלה שמסכם את כל חיי אדמו"ר הזקן. לכן גם היום, כאשר סועדים סעודת מלוה מלכה לאחר הבדלה, יש לכך קשר עם האופשערעניש.

דעת – כח ההבדלה – עיקר תורת חב"ד

מה ענינה של הבדלה? כתוב ש"אם אין דעת הבדלה מנין?!". עשית הבדלה היא פעולה מובהקת של דעת. אחד שאין לו דעת לא יכול להבדיל, לא יודע מה ההבדל בין דברים. גם בין חשך לאור הוא עלול להתבלבל – שם חשך לאור ואור לחשך, כמו שהנביא אומר. הכי יתכן שהוא לא מבדיל בין יהודי לגוי, בין ישראל לעמים, וגם שהוא לא מבדיל בין יום השביעי לששת ימי המעשה. בשביל להבדיל צריך דעת. אם המצוה האחרונה של אדמו"ר הזקן היא הבדלה סימן שהדעת להבדיל – בין קדש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה – היא העיקר של תורת חב"ד, הנקודה העיקרית מאדמו"ר הזקן וכל רבותינו נשיאינו עד הרבי היא דעת.

הבדלה על קפה, תה וחלב חם

יש כמה סיפורים על ההבדלה הזו: קודם כל, הוא עשה הבדלה על קפה שחור – זו נקודה חשובה מאד שצריך להתעמק בה. לא שלא היה שם יין, כנראה היה קשה לו לשתות יין – זו השערה – או שאולי למרות שלא היה קשה לו לשתות הוא רצה דווקא שווארצע קפה. אחד מניניו הוא מהרי"ן – רבי ישראל-נח, בן הצ"צ – והוא אמר בשם אדמו"ר הזקן, הסבא-רבא שלו, שלכתחילה עושים הבדלה על קפה שחור. אלו שני סיפורים, הוא לא הביא את הסיפור של ההסתלקות בתור ראיה (שני הסיפורים הם גם לא מאותו המקור). דברי המהרי"ן הם רק אסמכתא לכך שבפעם האחרונה שאדמו"ר הזקן עשה הבדלה, בלילה הזה, הוא הבדיל על קפה שחור. כתוב שהמהרי"ן, אותו נין של אדמו"ר הזקן, הוסיף מדיליה – שגם על תה אפשר לעשות הבדלה. מגדולי החסידים של חב"ד לדורותיה יש את החסיד המפורסם רבי הלל מפאריטש, שהיה צדיק – ככה הרביים כינו אותו – והוא היה נוהג קבוע לעשות הבדלה על חלב חם, כוס חלב. היה לו הידור, ענין מיוחד אצלו, שהיה לוקח חלב להבדלה – אומר לרבנית או למישהו אחר לחמם לו חלב. יש בענין סיפור שלם: החלב כמובן צריך להיות חלב ישראל. פעם אחת הביאו לו חלב לא ישראל, והוא עמד שעה שלמה ליד הכוס ולא ראה את החלב. לשון חז"ל על חלב עכו"ם היא "חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו", אז הוא לא ראה את החלב – "אין ישראל רואהו" – ומכך הבין שאיננו חלב ישראל. בכל אופן, זה סיפור של רבי הלל מפאריטש.

הבדלה על יין ועל "חמר מדינה"

לפי זה יצא לנו י-ה-ו-ה לגבי מצות הבדלה (ורוצים להדגיש בכך איזה ווארט): כמובן, על פי פשט עושים הבדלה על היין, כמו קידוש. הרבי רצה שיעשו הבדלה דווקא על יין. אבל כאן רואים שאדמו"ר הזקן לכתחילה עשה הבדלה על קפה שחור (תיכף נחזור להמשך הסיפור מההבדלה האחרונה). אם כן, אפשרות אחת היא לעשות הבדלה כמנהג רוב עם ישראל, על יין. רק בפשט, שנבין את ההלכה – כתוב שאפשר להבדיל על "חמר מדינה", כל משקה שנוהגים לשתות במדינה כמשקה חשוב אפשר להבדיל עליו. לכן אם אנשים נכנסים לבית קפה ומזמינים כוס קפה – אפשר להבדיל עליה הבדלה, היא "חמר מדינה". אז לכתחילה יש להבדיל על יין, כמו קידוש. רבי הלל מפאריטש עשה על חלב. אדמו"ר הזקן עשה על קפה שחור. המהרי"ן אמר שגם על תה אפשר לעשות.

ארבע הבדלות

אמרנו שהענין של אדמו"ר הזקן הוא דעת, כל תורת חב"ד היא דעת. כתוב שיש ארבעה דברים שצריכים לדעת איך להבדיל ביניהם – "בין קדש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה [לדעת לשמור שבת]" – ואפשר להקביל אותן לארבע ההבדלות על היין, החלב, הקפה והתה: בסיום ההבדלה חותמים "ברוך אתה הוי' המבדיל בין קדש לחול" – הכל נכלל בהבדלה האחרונה, "בין קדש לחול", ולא חוזרים על שלשת הדברים האחרים. ההבדלה בין קדש לחול שייכת ליין – קידוש עושים על היין, ואילו אחרי המבול כתוב "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם", כאשר חז"ל דורשים על "ויחל" לשון חולין. נח עשה את עצמו חולין כשנטע כרם והשתכר. אם כן, מי ששותה לא כדבעי עושה את עצמו חולין ואילו מי ששותה יין כמו שצריך מתקדש בכך. לכן עיקר "המבדיל בין קדש לחול" נאמר על היין. היות שחותמים רק בזה, ולא בשאר, סימן שהכי טוב להבדיל על היין, כמו שהרבי אומר. אבל, הענין של רבי הלל מפאריטש היה אור לעומת חשך. איזה אור יש כאשר עושים הבדלה על כוס חלב? בכוס חלב לבן יש הרבה אור בעינים. כנראה שעיקר הדעת של רבי הלל מפאריטש הוא שרצה להבדיל בין אור לחשך. מה הענין של אדמו"ר הזקן, שלא רק שלא עושה על חלב לבן אלא מודגש שעושה על "שווארצע קווה" (קפה שחור, בלי חלב)? מי שרוצה ללכת במנהג אדמו"ר הזקן (והרבי גם ימחל לו אם הוא מכוון לאדמו"ר הזקן) יעשה על קפה שחור, כמו שעשה היום בערב. כנראה שיש משהו בקפה שחור של "המבדיל בין ישראל לעמים". קראנו היום בתורה על משה רבינו שנולד – הסתלקות אדמו"ר הזקן היום, מוצאי שבת פרשת שמות – מה הדבר הראשון שעשה? הוא גדל אצל הגוים, ולכאורה ינק תרבות של גוים, ואף על פי כן היה כל כך יהודי וכל כך הבדיל בין יהודי לגוי – הוא מארמון המלך, מתרבות של מצרים, וראה גוי מצרי מכה יהודי אז הכהו, "ויך את המצרי ויטמנהו בחול". מבדיל טוב טוב מי הוא היהודי הקדוש ומי הוא המצרי החולין – אתה שייך לחול, "ויטמנהו בחול". כנראה שיש משהו בקפה שחור שמבדיל בין ישראל לעמים, וזה הדבר שאדמו"ר הזקן רצה לעשות. מה לגבי תה של המהרי"ן? כנראה שיש משהו בתה שמבדיל בין שבת לששת ימי המעשה – לגבי חימום התה, שכל אחד יחשוב בעצמו איך לפרש זאת. בכל אופן, ארבע האפשרויות איך להבדיל הן כנגד ארבעת הדברים שיש להבדיל ביניהם.

"קוה אל הוי'"

היום כותבים קפה, אבל במקור הוא נקרא "קוה", וחסידים וצדיקים אמרו שכאשר שותים קפה צריך לכוון לפסוק "קוה אל הוי'". כל אחד שילך הביתה עכשיו וישתה את כוס הקפה של מוצאי שבת יכול לכוון זאת. כנראה שיש מנהג, שגם אם לא הבדלתי על כוס קפה, אפשר להשלים בשתית כוס קפה. כתוב "חמין במוצאי שבת מלוגמא", "ומחבש לעצבותם", רפואה לעצבות. לא כל כך מבחינים בין תה לקפה, קפה שחור או עם חלב – צריך לשתות משהו חם – אבל רוב האנשים שותים כוס קפה, איך שלא יהיה, וזה ה"קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'". בכלל אדמו"ר הזקן אהב לאכול דברים שחורים. הוא אכל צנון שחור – זה היה המאכל הקבוע שלו – צנון שחור מטוגן בדבש. אפשר לנסות את הערב – צנון שחור מטוגן בדבש יחד עם קפה שחור. יש "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה", אבל יש גם צנון שחור מטוגן בדבש וקפה שחור. בכל אופן, קוה שחור רומז ל"קוה אל הוי' וגו'". יש בזה גם גימטריאות יפות, לא נעשה יותר מדי הערב.

יארצייט ויום הולדת בכ"ד טבת

עד כאן פתחנו את הערב עם נקודה של דעת. לפני שנמשיך צריך להזכיר שחוץ מהשמחה של האופשערניש של שמוליק, כל שנה בתאריך הזה יש לנו יארצייט של אחד החברים הכי קשורים ומסורים אצלנו, הלוא הוא ר' אליהו לב-עמי ע"ה, אז זה גם יאר-צייט שלו. שתהיה עלית נשמה. הרוח שלו היתה רוח של גבורה, מתאים לפסוק "ויך את המצרי ויטמנהו בחול". יש פה גם יום הולדת מחר בערב – מזל טוב לשניאור, יום הולדת שמח. לכל אחד שיש לו שמחה פרטית, שיהיה מזל טוב לכולם! יש גם יום הולדת היום לשמשון-יעקב עיני. לחיים לחיים.

שפיכת הקפה בהבדלה וראית האלקות בקורות התקרה

הכל היה רק לפתוח עם איזה ווארט של אדמו"ר הזקן, סיפור. נסיים את הסיפור. מה היה? הוא עשה הבדלה על כוס קפה שחור. הוא היה מאד חולה, עוד זמן קצר הוא מסתלק מהעולם הזה, והוא היה בדבקות. תוך כדי שהוא עשה הבדלה הכוס נשפכה. הוא עשה על כוס קפה שחור והכוס נשפך, וכתוב שנשפך על הפנים של הרבנית. הרבנית שטערנא עמדה לידו ונשפך על הפנים שלה. אמרו שזה היה סגולה לאריכות ימים שלה. בכל אופן, הקפה בהבדלה האחרונה שאדמו"ר הזקן עשה נשפך על הפנים של הרבנית. הווארט מסופר בכמה גירסאות, אבל לפי הגירסא שאולי היא הכי נכונה – תוך כדי כך הוא הסתכל לתקרה ואמר לנוכחים שם (חזר על זה נכדו הצ"צ): תאמינו לי שעכשיו איני רואה את התקרה אלא את דבר הוי' שמהוה את התקרה (כמו שכותב בשער היחוד והאמונה). איני רואה את הגשמי אלא את ה"דבר הוי'" (כמו "לעולם הוי' דברך נצב בשמים") שמהוה את התקרה. אחר כך הוא גם כתב משהו. היו כמה דברים בלילה הזה, אבל מה שאמרנו כעת היינו מה שהיה סביב ההבדלה. הוא הבדיל על קפה שחור, אחר כך נשפך על הרבנית, ובשלב שלישי (כנראה קשור, בזכות זה) הסתכל על התקרה ואמר שלא רואה גשמיות אלא דבר הוי' שמהוה את התקרה.

קודם שרנו אחד מניגוני אדמו"ר הזקן. כעת נשיר עוד ניגון – "אלי אתה ואודך". לחיים לחיים!

 

ג. פרצוף סיפורים על אדמו"ר הזקן

נספר עוד כמה סיפורים של אדמו"ר הזקן, וכפי שאנחנו אוהבים לעשות – נסדר אותם לפי סדר הספירות:

 

כתר: "אתה יודע רזי עולם"

"רזי עולם" שלמעלה מ"רזי תורה"

נתחיל עם סיפור של הכתר, על-מודע, דברים נסתרים ונעלמים ש"לית כל מוחא סביל דא". רוב הדברים שנאמר עכשיו בקיצור הם יותר בגדר ווארטים, אמרות של אדמו"ר הזקן, ולאו דווקא סיפורים ארוכים. יש ווארט שאדה"ז פירש מה שאומרים ביום כפור – "אתה יודע רזי עולם". אמר אדמו"ר הזקן: כתוב "אתה יודע רזי עולם" ולא "רזי תורה". רזי תורה הקב"ה מוסר לחכמים ולצדיקים של הדור, אבל רזי עולם רק אתה יודע, ואף אחד לא יודע. כלומר, רזי עולם הם יותר מרזי תורה. כדי להמחיש זאת הוא נתן שתי דוגמאות, סיפר שני סיפורים שקרו בעת ובעונה אחת:

הסוחר האמיד לא מסוגל לחלץ עגלה מהבוץ

בקיצור, פעם אחת נסע איזה יהודי שלוה כסף בשביל לקנות סחורה לבעלי חנויות בעירה שלו. הוא הלך ליריד, קנה סחורה, וחוזר עם הסחורה. זה לא כסף שלו ולא סחורה שלו – הוא רק מקבל אחוזים. הוא היה עיף מאד, ישב בעגלה – העגלון נוסע והוא נרדם. פתאום הוא מתעורר ומוצא שהעגלון טעה בדרך, והגיעו למקום שהעגלה טבעה בתוך בוץ ואי אפשר להוציא את העגלה. לא רק שאי אפשר להוציא את העגלה מהבוץ, אלא יש סכנה שכל הסחורה היקרה תתלכלך ואז הוא יפסיד כל הסחורה שלו. ברגע שהתעורר וראה את המזל הביש הוא מתחיל לבכות ולצעוק לה'. עובר בדרך יהודי אמיד ושומע קול בכי תמרורים, מתקרב לראות מה הענין ורואה יהודי עומד ובוכה עם מצוקתו שהעגלה טובעת בבוץ. הוא רוצה לעזור, ומה הוא יכול לעשות? הוא מפשיל את השרוולים שלו ומנסה לעזור ליהודי ולעגלון להוציא את העגלה מהבוץ. הוא לא מצליח, אין לו כח – את כל הכח הוא משקיע ולא מצליח. ואז העשיר הזה מסתכל לשמים ואומר – רבונו של עולם, אני רוצה לעזור ליהודי הזה המסכן. אם הדבר היה תלוי בכסף, יש לי כסף, הייתי מפזר את כל מה שיש לי בשביל להציל את היהודי הזה. אבל העזרה לא תלויה בכסף אלא בכח, וכח אין לי.

גבור החיל לא מסוגל לפדות משפחה מהשבי

ממשיך אדמו"ר הזקן ומספר, שבאותו זמן, במרחק של עשר פרסאות, יש יהודי אחר – בחור צעיר בעל כח, גבור חיל יהודי. הוא הולך ברחוב וגם שומע בכי של מישהו. הוא חושב שיש פה גזלנים שהתנפלו על מישהו, אז הוא מתקרב למקום ורואה שם הרבה אנשים סביב משפחה והמשפחה בוכה. הוא חושב שאנשים שודדים מישהו, אז הוא תפס את מי שסביב המשפחה ומתחיל להרביץ להם. אומרים לו – רגע רגע, אנחנו משטרה, פועלים מטעם החוק. הוא בעל קרעטשמע שלא שילם לפריץ, וצריך ללכת לבור – אנחנו פועלים מטעם החוק, זה חוק המדינה. הוא שואל כמה צריך לשלם בשביל לפדות אותם, ואמרו שהם חייבים כך וכך כסף. אין כסף לבחור החזק, אז הוא מרגיש מסכן וצועק כלפי שמיא – רבונו של עולם, אם היו פה שודדים וגזלנים סתם, אתה נתת לי כח. אם הדבר הזה היה תלוי בכח – כח יש לי, נתת לי כח. אבל פדיון המשפחה לא תלוי בכח אלא בכסף, וכסף אין לי.

ה' מנהל את העולם באופן רזי

מסיים אדמו"ר הזקן – שמספר את שני הסיפורים – שעל הסיפורים האלה צריך לכוון ב"אתה יודע רזי עולם", שרק אתה הקב"ה יודע למה העשיר שאין לו כח הגיע למקום שצריך כח ולא כסף והבחור בעל הכח שאין לו כסף הגיע למקום שצריך כסף ולא צריך כח. לכאורה, אם אנחנו היינו מנהיגים את העולם היינו עושים ההיפך, שהעשיר היה מגיע למקום שצריך לפדות את המשפחה מידי הפריץ והבחור עם הכח היה מגיע למקום שצריך לחלץ את העגלה מהבוץ. "אתה יודע רזי עולם". יש הרבה מה לומר על הווארט הזה, אבל יש הרבה להמשיך אז נלך הלאה. נראה אם נספיק לחזור לזה או נשלים בהזדמנות. זה כתר, ובהמשך ל"אתה יודע רזי עולם" אומרים "ותעלומות סתרי כל חי". הפלא כאן שה"רזי עולם" יותר עמוק מ"רזי תורה". שוב, לכל הפרטים בסיפור צריך הרבה לתת את הדעת.

 

חכמה: הפקח מסתדר גם בעולם הבא

יהודי צריך להיות חכם (קלוג)

ידוע מהבעל שם טוב שיש שלשה דברים שלא כתוב שהם מצוה בתורה אבל הם היסוד של כל התורה. שהאדם צריך להיות קלוג (חכם, פקח), צריך להיות תמיד שמח, וצריך לפעול בזריזות במתינות (כל הזמן להיות זריז, אבל לא להיות פזיז אף פעם). זה ווארט מהבעל שם טוב. הדבר הראשון – יהודי חייב להיות חכם. צריך להיות חכם, להיות שמח (לקבל בשמחה כל מה שקורה לך), וכל הזמן לפעול בזריזות במתינות.

הפקח מסתדר גם בעולם הבא

אדמו"ר הזקן, שהוא הנכד הרוחני של הבעל שם טוב, גם אמר ווארט לגבי 'קלוגער'. נקדים הקדמה, שהרבי הרש"ב לא אהב (בלשון המעטה) את הבן החכם של הסדר. הוא מאד לא אהב את מי שמתחכם. הפשט של בן חכם בהגדה אינו מי שמתחכם, אבל בדור של הרבי הרש"ב, הוא לא אהב את האנשים החכמים, החכמולוגים, וירד עליהם כשהגיע לכך בהגדה. יחד עם זאת, הבעל שם טוב אמר שתכונה ראשונה של יהודי שצריך להיות פקח. אדמו"ר הזקן המשיך זאת ואמר באידיש – טוב להיות פקח (הכוונה היא לא רק חכם בתורה, אלא חכם בעניני העולם – קצת המשך ל"רזי עולם" – אחד שיודע תמיד איך להסתדר וכו'), מי שהוא חכם יודע להסתדר אפילו בעולם ההוא. יש אנשים שבעולם הזה פתאום נקלעים לאיזה סיטואציה ולא יודעים איך להסתדר, כמו בבית הסהר. רואים שיוסף הצדיק הוא יהודי חכם – לא משנה איפה הוא נמצא, הוא יודע להסתדר טוב. לא שהוא אוהב להיות שם, הוא מתחנן לצאת משם, אבל הוא יודע להסתדר – הוא לא מסכן שם. גם כשהוא נקלע למקום שאף פעם לא חלם להיות שם, כשזורקים אותו לשם הוא מסתדר יפי – נעשה הכי מכובד שם, מוצא חן בעיני שר בית הסהר ועושה כל מה ששר בית הסהר צריך לעשות. שוב, אדמו"ר הזקן אומר שטוב להיות חכם, וחכם תמיד מוצא איך להסתדר, אפילו בעולם הבא. יש סיטואציות בעולם הזה שאתה נקלע אליהן, אתה לא יודע מה הסיטואציה ולא מכיר אותה – אבל אם אתה חכם אתה מסתדר יפי – ואדמו"ר הזקן אומר שכך גם בעולם הבא. אדם לא יודע מה מחכה לו בעולם הבא, אבל אם אתה חכם זה לא מאד משנה, כי תדע להסתדר. תקלע לאיזו סיטואציה, גיהנם או לא משנה מה, תמיד תדע איך להסתדר. כך אומר אדמו"ר הזקן. לכן כדאי להיות חכם. אם זה ווארט של אדמו"ר הזקן, סימן שזה ווארט ששייך לחסידות חב"ד. איזה מין מורה דרך של חסידות חב"ד. יש אחד שחושב שהוא חכם – נראה אותך כשפתאום תפול לאיזה ענין לגמרי לא צפוי, אז המבחן. המבחן לחכמה הוא שאתה יכול להסתדר איפה שאתה לא נמצא, אפילו בעולם הבא. זה היה הווארט של החכמה, בקיצור.

בינה: השמחה בשמים מעבירה אחת פחות

לא להרחיק מי שירד מהדרך – שמא יעשה עבירה אחת פחות

בינה היא תשובה בקבלה, כך בכל ספר הזהר. הווארט הזה קשור לסיפור קצר. ידוע שלרביים יש בכל מרכז של חסידים, כל עיירה, כל קהילה של חסידים, צדקה מיוחדת להחזיק את בית הרב – כספי מעמד ('מעמד געלט'). יש כל מיני סוגים של קופות צדקה, אבל זו קופה מיוחדת שלתרום אליה זו זכות מיוחדת, כי היא מיועדת להחזיק את הרבי בעצמו, משם הפרנסה של הרבי ובני ביתו. כמובן שאם מגיע לרבי המון כסף הוא לא לוקח לעצמו, אבל הכסף שם שייך לו, הוא עושה בו כראות עיניו. קוראים לכך 'מעמד געלט', וזו הצדקה הכי יקרה אצל החסיד. איך היו עושים? בכל שנה כל החסידים בכל קהילה היו תורמים את המעמד שלהם אצל אחד מזקני החסידים. אותו זקן היה נוסע לרבי כל שנה ומביא לו רשימה שהכין עם שמות כל התורמים והמשפחות שלהם וכמה שתרמו. כך היה נהוג. שנה אחת בא הגבאי לאדמו"ר הזקן עם רשימת התורמים. הרבי, שזוכר את הכל, מסתכל ואומר שיש תורם אחד שחסר כאן. יש אלפי ורבבות חסידים, אבל הרבי זוכר כל אחד בפני עצמו, כמובן, ואומר שחסר כאן מישהו – מה איתו? לא נעים לגבאי, אבל הוא אומר לרבי – צר לי לספר, אבל אותו אחד ר"ל ירד מהדרך. פשוט, הוא עזב את החסידות, והוא כבר לא עושה מצוות, הוא עושה ההיפך ממצוות. לכן, אחרי שהיהודי הזה התקלקל, הרחקנו אותו מהמנין הפנימי – מהחברים הפנימיים – לכן הוא גם לא מתפלל יותר במנין שלנו, וגם כמובן שלא לקחנו ממנו את המעמד, מכיון שהוא בחוץ. אותו גבאי הוא לא סתם אחד, הוא אחד מזקני החסידים של אדמו"ר הזקן – הם לא פעלו מתוך הרגש, אלא לפי השכל שלהם. אדמו"ר הזקן נעשה מאד רציני, ואומר לו: אתה לא יכול לשער לעצמך (לשער היא תכונת הבינה, כמו חמישים שערי בינה) מה עושה לנשמה ההמצאות שלה ב-ד אמות של שטיבל החסידים. אבל זה עדיין לא עיקר הווארט, העיקר – אתה לא יכול לשער לעצמך כמה נחת רוח יש למעלה כשיהודי עושה עבירה אחת פחות. זה עיקר הווארט. הוא לא אמר 'תחזיר אותו בתשובה', אלא שלא נכון שהרחקתם אותו, כי אף שירד מהדרך ועושה עבירות, אבל אם ישאר במנין כולי האי ואולי שיעשה עבירה אחת פחות, ואין לכם דעת לשער כמה נחת רוח יש למעלה לקב"ה כשיהודי עושה עבירה אחת פחות.

חיצוניות ופנימיות אמא ביחס לחוטא

אדמו"ר הזקן לימד כאן דרך בתשובה, שאיננה תשובה מפורשת. כתוב ש"מינה דינין מתערין" – החסידים הרחיקו את היהודי מצד חיצוניות הבינה, מצד ה"מינה דינין מתערין". אבל מה שאדמו"ר הזקן אמר – שאינך יכול לשער לעצמך גודל הנח"ר מזה שיהודי עושה עבירה אחת פחות – נובע מפנימיות אמא, שם יש המתקת הדינים בשרשם. אז צריך לקרב את היהודי הזה.

נחת הרוח גם ממדרגות פחותות מתשובה אמתית

כאן המקום לומר דבר בקיצור: באגרת התשובה בתניא משמע שגדר בעל תשובה הוא שלא יחזור שוב לעבירה, ואם לאו – זו לא תשובה. אצל אדמו"ר האמצעי, בדרך חיים, כתוב שגם יהודי שמתחזק בתשובה אבל לא מצליח – כל פעם יש לו נפילה, אבל "שבע יפול צדיק וקם", "ועמך כֻלם צדיקים", "כי נפלתי קמתי" – עושה נחת רוח עצומה לקב"ה. לפי התניא משמע לכאורה שזו לא תשובה, אבל אדמו"ר האמצעי אומר שיש מכך נחת רוח עצומה לה'. לפי התניא וגם לפי הרמב"ם אחד שעושה תשובה ונופל לחטא שוב לא באמת עשה תשובה. כאן אי אפשר להעיד שלא ישוב לחטא עוד, כי הוא נופל, אבל אומר אדמו"ר האמצעי שאף על פי כן יש מכך נח"ר גדולה. הווארט כאן הרבה יותר חזק – מדובר ביהודי שלא חושב לעשות תשובה בכלל, אבל כאשר שומרים עליו, שהחסידים מזמינים אותו לאיזו ארוחת ערב ובאותו זמן עושה עבירה אחת פחות (שהיה עושה בחוץ), אי אפשר לשער את גודל נחת הרוח שנגרמת מכך בשמים. אם כן, יש כאן שלש מדרגות בפנימיות אמא, ששם סוד התשובה. יש הרבה להאריך בכך, אך אין כעת זמן.

 

דעת: ישוב ושקול הדעת במהירות הבזק

המופת הגדול של אדמו"ר הזקן

אחד מגדולי המשפיעים בחב"ד בדור של הצמח-צדק אמר שמספרים הרבה מופתים על אדמו"ר הזקן. במיוחד בשנים הראשונות שלו בלאז'ניא הוא היה בעל מופת גלוי. אחר כך, אחרי פטרבורג, כדרך חב"ד בכלל הוא עשה פחות מופתים גלויים. אותו משפיע אמר שיש מופת שגדול אצלו יותר מכל המופתים שמספרים על אדמו"ר הזקן. כמובן, המופתים מהסוגים שאנחנו מכירים הם לרפא חולה, להמשיך בני חיי ומזוני רויחי, וכולהו רויחי, ליהודים שזקוקים. אבל הוא אמר שיספר מופת שלדעתו הוא הכי גדול. אנחנו במוצאי שבת, אבל זה מופת של ערב שבת קדש. בערב שבת קדש הולכים למקוה, למרחץ. כתוב בקבלה שצריך להתרחץ במים חמים, שמורידים את הקליפות של החול, של ששת ימי המעשה – שורפים את הקליפות, בקיצור. כשמתרחצים ביום ששי במים חמים זו סגולה גדולה לשרוף את כל הקליפות. אדמו"ר הזקן היה נוהג – קצת חידוש – ללכת למרחץ עם כולם, ובמרחץ היו מכינים לו שוקת מיוחדת עם מים שורפים (חלק מהמקוה, חלק מהמרחץ), בה הוא היה חופף את ראשו. כלומר, הוא היה מתכופף ושם את ראשו בתוך המים הרותחים ומגרד חזק, חופף את הראש. כך היה מנהג אדמו"ר הזקן מדי ערב שבת. היו עוד אנשים, הוא לא היה היחיד שם. פעם אחת עשה זאת – עבודה קשה, עבודת פרך – הכניס את ראשו לתוך המים הרותחים והתחיל לחפוף חזק מאד את הראש. בא אחד החסידים, שלא שם לב שהעומד שם הוא אדמו"ר הזקן – הרי הוא התכופף. הוא ראה איזה יהודי שעובד קשה על הראש, וזה קצת הצחיק אותו כנראה, אז הוא בא וטפח לו מאחורי הראש. אמר אותו משפיע – אם אדמו"ר הזקן היה פונה לראות מי נתן לו את המכה, או שאותו יהודי היא מתעלף או שהיה מת, אחד מהשנים. אדמו"ר הזקן, שקבל את המכה מאחורי הראש, לא הגיב בכלל – הוא המשיך את מלאכת הקדש שלו, לחפוף את הראש, לא פנה ולא כלום. כלומר שאותו יהודי לא ראה למי הוא נתן את המכה הזו. המשפיע שספר אמר שאצלי מכל המופתים זה המופת הכי גדול, כי בטבע האדם אם פתאום מישהו נותן לך מכה בגב – אין אדם שלא יפנה. לא שייך לטבע האנוש שלא יפנה לראות מי נתן לו את המכה, ושסתם לא יגיב בכלל. אבל זו תפיסה תוך חלקיק של שניה, שגם אדמו"ר הזקן ידע שאם חלילה הוא יפנה ואותו אחד יבין מי זה זו סכנת נפשות, אז שמר את עצמו ולא עשה כלום.

דעת – שליטה עצמית בשלמות

איזה תכונה בנפש זו? אמרנו שמכל התכונות בנפש העיקר בחב"ד הוא הדעת (אם כי שחב"ד היינו חכמה-בינה-דעת), כמו אצל משה רבינו, "רעיא מהימנא", שזן ומפרנס את הדעת – לוקח אמונה, שהיא מקיף, וממשיך אותה בדעת, במודעות מלאה. שוב, זהו מופת של בר-דעת. מי שיש לו דעת יש לו גם שליטה עצמית – שולט על עצמו במאה אחוזים, ולא מגיב ספונטאנית כמו טבע כל בני האדם, כי הוא בר-דעת באמת. חשובה גם העובדה שתכונת הדעת – מאה אחוז, אלף אחוז, של דעת – מתגלה במקוה, כאשר הרבי חופף את הראש במים רותחים. זה ווארט קצר ששייך לדעת, שאדמו"ר הזקן גם רוצה ללמד אותנו החסידים – "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה".

 

חסד: "מעל שמים חסדך"

תנאי השחרור מהמאסר – נסיון להשכין שלום עם המתנגדים

אדמו"ר הזקן היה פעמיים במאסר. במאסר השני היה יהודי אמיד שפעל את השחרור. היה קיסר חדש שעלה לכס המלכות, ובשלשת הנירות הראשונים שמקבל הוא חונן אוטומטית. אותו יהודי בפטרבורג אמר לאדמו"ר הזקן: אני יכול לפעול שהניר שלך יהיה הראשון, וממילא אתה בחוץ, אבל בתנאי אחד (הוא לא היה חסיד לגמרי) – היתה לו כוונה מאד טובה, לעשות שלום בין החסידים והמתנגדים – שכאשר תצא אתה מתחייב שתטרח ותגיע לשלשת הרבנים הכי גדולים בדור הזה בין המתנגדים (זה היה אחרי פטירת הגאון מוילנא), ותראה להם את צדקת הצדיק של החסידות. אדמו"ר הזקן קבל את התנאי, וכך באמת היה – הניר שלו היה הראשון, הקיסר קבל זאת וחנן אותו, ואז הוא התחייב לגשת לשלשת הרבנים. ביניהם אחד היה רבי משה חפץ – זקן מופלג.

"עד שמים" בעושים שלא לשמה ו"מעל שמים" בעושים לשמה

בסיפור הזה יש הרבה פרטים, ונאמר מה שנוגע לספירת החסד: אותו רב גדול שאל את אדמו"ר הזקן, למה כתבת בספר התניא שמי שעושה מצוות בלי דחילו ורחימו, בלי יראה ואהבת ה', הן לא עולות לשמים? אני יודע שכך כתוב בזהר, אבל אתה עושה מזה פסק, קביעה גמורה, ואנחנו לא פוסקים לפי הזהר אלא לפי הגמרא. הוא לא חסיד – אם היה חסיד לא היה משנה לו שהמקור הוא הזהר, אבל הוא אומר שפוסקים לפי הגמרא, ושואל איפה כתוב כזה דבר בגמרא?! יש גם בכך כמה פרטים, אבל הווארט שבסוף אדמו"ר הזקן אמר שזו גמרא מפורשת במסכת פסחים. הענין חשוב לנו השנה, כי הלימוד בגמרא הוא מהפרק של הרבי השנה, פרק ק"ח. קודם בתהלים כתוב "כי גדול עד שמים חסדך" ואילו בפרק ק"ח כתוב "כי גדול מעל שמים חסדך". רבא בגמרא רמי, מקשה, בין שני הפסוקים האלה – למה כאן כתוב "עד שמים" וכאן "מעל שמים"? – ותירץ "כאן בעושים לשמה וכאן בעושים שלא לשמה". אם עושים שלא לשמה "חסדך" הוא רק "עד שמים" ואם עושים לשמה הוא "מעל שמים". רבא, החשוב באמוראים בגמרא, שפוסקים כמוהו, מסביר שמי שעושה שלא לשמה מגיע רק "עד שמים" ומי שעושה לשמה מגיע "מעל שמים". זה המקור בגמרא למה שכתוב בזהר שבלי דו"ר המצוה לא פרחא לעילא.

"מעל שמים חסדך" – "רב חסד" לעובדים מאהבה

יש כאן כמה דיוקים: לכאורה "חסדך" היינו החסד שה' עושה, ולא המצוה שלנו. ועוד, בזהר כתוב על העבודה שלנו שבלי דחילו ורחימו לא פרחא לעילא. מכאן רואים שעיקר מה שגורם למצוה לעלות לשמים הוא דווקא החסד, "רחימו", "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – עיקר עבודת ה' הוא אהבת ה'. עוף לא יכול לעוף בלי שתי כנפים, ולשם האיזון צריכים גם יראה, שאף מגבירה את האהבה, אבל עיקר מה שמרים הוא האהבה. לגבי הדיוק הראשון, שהמדובר כאן בחסד ה' ולא במצוות האדם, צריכים להסביר שלפי החסד של האדם כך החסד של ה' – זה הפשט, שלא כתוב מפורש. לפי החסד שלי כך ה"חסדך" – בשלא-לשמה "עד שמים" ובלשמה "מעל שמים" (אודותיו כתוב בפרק של הרבי השנה, לכך צריכים להגיע). זאת אומרת שאנחנו צריכים לעבוד את ה' עם ה"רחימותא" שלנו, וממילא העבודה תעורר למעלה את גילוי החסד. "אית חסד ואית חסד" – יש חסד עולם, "עד שמים", ויש "רב חסד", בלי גבול ובלי סוף, "מעל שמים". אבל בשביל "רב חסד", כותב אדמו"ר הזקן, אנחנו צריכים לפעול למעלה ממדידה והגבלה, ומתוך אהבה רבה בפנימיות.

 

גבורה: יראת שמים בעת קידוש ליל שבת

יראת רבי נחום מטשרנוביל בעת הקידוש

יש סיפור קצר שאדמו"ר הצמח-צדק ספר על סבו: פעם אחת באו וספרו לצ"צ סיפור על אחד מגדולי הצדיקים, הזקן הקשיש מבין תלמידי המגיד. דרך אגב, אצל המגיד היה התלמיד הקשיש רבי נחום מטשרנוביל והתלמיד הצעיר היה אדמו"ר הזקן. פעם אחת המגיד אמר שהמשיח יבוא מתלמידי הקשישים ומתלמידי הצעירים, לכן אדמו"ר הזקן דאג לעשות שידוך בינו לבין רבי נחום, כדי שהמשיח יוכל לבוא מתוך הקשיש ומתוך הצעיר. אדמו"ר הזקן ורבי נחום נהגו להתוועד יחד, בפרט בסוכות. בכל אופן, סיפרו לצמח צדק על יראת הרבי ר' נחום מטשרנוביל, שפעם אחת לקח את הכוס לעשות קידוש בליל שבת, והתחיל להתבונן לפני מי שעומד ולרעוד מאד חזק. אמרנו קודם שבהבדלה האחרונה נשפך הקפה של אדמו"ר הזקן, אבל כאן הסיפור היה בקידוש, וכל הכוס נשפכה לרבי נחום. הביאו לו עוד פעם כוס לעשות קידוש, והוא התחיל לרעוד חזק, וכך היה כמה פעמים – כל פעם מזגו את הכוס והוא רעד והכוס נשפכה, עד פעם אחת הוא הצליח להחזיק את עצמו חזק ולגמור את הקידוש. כך סיפרו לצמח-צדק, והוא אמר למספר שאספר לך סיפור שמדגים את היראה הרבה יותר – גם בענין של קידוש. כנראה שיש משהו שזמן הקידוש בליל שבת הוא זמן של יראה-עילאה. כתוב שבראשית אותיות ירא-בשת וגם ירא-שבת – כנראה יש משהו ב"בראשית" של השבת, בקידוש, שבו מופיע הירא-בשת, ירא-שבת, יראה עילאה ובטול במציאות.

יראת אדמו"ר הזקן בעת ניגוב כוס הקידוש

הצמח צדק סיפר לו שפעם אחת אדמו"ר הזקן לקח את הכוס לעשות קידוש, ולפני שהוא מזג את היין לתוך הכוס הוא הלך – כפי שמורה ההלכה – ורחץ ושטף את הכוס. אחרי ששוטפים את הכוס מנגבים אותה, שלא תשאר טפת מים כשמוזגים את היין לתוך הכוס – כך נוהגים היום גם הרבה חסידי חב"ד. אחרי שטיפת הכוס הוא הלך למקום שלו, לקח מפית, והתחיל לנגב את הכוס בפנים כנהוג. מספר הצמח צדק שניגוב פנים הכוס לקח לו בדיוק שעתיים, על השעון. הצמח צדק אמר שהסיפור הזה יותר גדול מהסיפור על הרבי ר' נחום מטשרנוביל. איזו מדה בנפש מתבטאת כאן? יראה. זו יראת ה', אבל יראה חב"דית. זו לא יראה של רעד ושהכוס נשפכה (כפי שקרה בהבדלה האחרונה, אף שלא כתוב שהוא רעד אז), אלא יראה שכולה דעת. כאן הפעולה היא ניגוב הכוס, ומתבטאת בה יראה עצומה עם מלוא הריכוז – שעתיים להיות מרוכז בפעולת ניגוב הכוס. עוד פעם, הצ"צ אומר שזה יותר יראה מיראת ה' שאתה רועד ונשפך היין. [הוספה: בניגוב הכוס אדה"ז המשיך רפואה לכל הנשים שיש להן הפרעות של שטיפת ידים שעתיים וכיו"ב].

 

תפארת: רפואת הקדחת

רפואת התפארת

בכל ספירה, במיוחד מספירות הלב, יש מלאך. המלאך של ספירת התפארת הוא רפאל, מלאך של רפואה. לכן נספר סיפור אחד איך אדמו"ר הזקן פעל את פעולת המלאך רפאל. השרש של תפארת הוא פאר, אותיות רפא, ולכן כתוב ששם מקום הרפואה.

הפיכת קדחת סופנית לקדחת נפוצה

פעם אחת אחד מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן נסע למסחר, ובדרך הרגיש לא טוב. הוא הגיע לשקלוב ונכנס לאיזה פרופסור מאד מפורסם בימים ההם. הפרופסור בדק אותו, למה מרגיש לא טוב פתאומית, ואחרי הבדיקה אומר לו – מצטער לומר לך, יש לך מחלה אנושה ואני מציע שתיסע מיד הביתה, אין מה לעשות. הוא הרי חסיד של אדמו"ר הזקן, אז אצלו לנסוע הביתה היינו לנסוע לרבי. לפני שנסע הביתה הוא עבר דרך לאז'ניא או ליאדי, איפה שהרבי היה, נכנס לאדמו"ר הזקן וספר לו את הסיפור – הרגשתי לא טוב, הלכתי לפרופסור הגדול, אמר לי שאין מה לעשות וזה אנוש ולנסוע מיד הביתה. אדמו"ר הזקן הסתכל עליו ואמר לו – מה זאת אומרת? יש לך קדחת! מה זה קדחת? חום גבוה, שפעת. צריך להיות פקח, אז החסיד עונה לרבי – מה אתה אומר לי קדחת? הרי סימן של קדחת שכל הגוף רועד מרוב חום, ואני לא רועד בכלל, אז איך אתה אומר לי קדחת? בתשובה אדמו"ר הזקן אמר לו – אתה לא רועד?! תרעד! באותו רגע שהוא אמר לו כך כל הגוף שלו התחיל לרעוד, משהו מפחיד, וכעבור כמה ימים הוא התרפא וקם על רגליו – רועדים עד שהחום יוצא ואז קמים. הוא לא רצה לנסוע מיד הביתה אלא לחזור לאותו פרופסור, לומר שסך הכל היתה לו קדחת. הוא חזר לפרופסור וסיפר את כל הסיפור, והפרופסור אמר: אסביר לך את הענין. יש שני סוגי קדחת. יש קדחת שכל העולם מכיר, שמקבלים חום גבוה ורועדים עד שהכל עובר – שפעת. אבל יש קדחת פנימית, שאין שום רעד בחוץ, ולסוג הזה של קדחת אין רפואה (כך היה אז), והיא מחלה אנושה. אני אבחנתי שלך יש את הקדחת מהסוג השני, שאין לו רפואה, כי אין לך רעד,  ולכן אמרתי לך מה שאמרתי לך. נס גדול שהרבי הפך את הקדחת מהסוג שלא רועדים לסוג שרועדים, ואז הכל הסתדר.

כח מדת הרחמים – להקל במסגרת הנתונים הקיימים

תפארת היא מדה בלב – מדת רחמים. הכח של התפארת הוא לקחת נתון ולרחם. לא מדובר במשהו על-טבעי לגמרי, אבל רואים כח של אדמו"ר הזקן שלוקח איזה נתון, ועם איזה שינוי קל יכול להפוך אותו ממחלה אנושה לסוג קל לגמרי. אותו סוג, אבל קל לגמרי. נפגוש את התופעה הזו גם בהמשך. יש כאן כח לעשות מקדחת שאין לה תרופה קדחת פשוטה שקצת רועדים ממנה, עד שהחום יוצא, ויש רפואה שלמה. תוך כדי שאנחנו מספרים את הסיפור הזה, הדבר נפעל שוב בזכות אדמו"ר הזקן, אז כל מי שיש לו משהו שחושב שמי יודע כמה זה גרוע – אפשר לקחת משהו שנראה גרוע, ועם שינוי קל הוא עובר ולא היה שום דבר, וכל מה שהרופאים אומרים זה גוזמאות. יש לך קדחת פשוטה, ואם חסר לך רעד תרעד קצת והכל יעבור.

 

נצח והוד: בטול גזרת הפיכת המלכות למינות

התנגדות לנפוליון כי "גזרה רעה עבידא דבטלה"

נצח והוד הם צבאות ה'. השם הקדוש של נו"ה הוא "צבאות". ידוע שבסוף ימי אדמו"ר הזקן הוא ברח מנפוליון, ותוך כדי כך הסתלק. היתה מחלוקת עצומה בין צדיקי הדור, אם להתפלל שנפוליון ינצח או שרוסיה תנצח. אדמו"ר הזקן היה נגד כולם, שרצו בנצחון נפוליון, ורק הוא רצה שנפוליון יפול. יש כמה מסורות מה היתה המחלוקת, אבל מה שנאמר כאן הוא מה שנראה הכי מוסמך מכל המסורת החב"דית: כתוב בחז"ל שלפני ביאת המשיח המלכות תהפוך למינות – כל תרבות העולם תהפוך למינות. כל צדיקי הדור הסכימו שנפוליון מסמל את המינות בעולם. מה סברו הצדיקים האחרים (החוזה מלובלין ועוד ועוד מגדולי הצדיקים)? שלא כדאי לחכות עוד מי-יודע-כמה זמן עד שהמינות תתפשט כנבואת חז"ל. כאן יש 'הזדמנות פז' (במרכאות) לקיים את הגזירה, ואם המלכות הזו עכשיו תנצח ונפוליון ימלוך על כל העולם זאת אומרת שכל העולם הפך להיות אפיקורס. למה אנחנו מתפללים שזה יקרה? כי אנחנו מרגישים שבכחנו להתמודד – לצדיקי הדור הזה, עדיין תלמידי המגיד, יש מספיק כח רוחני להלחם ולנצח את המינות הזו. אדרבה, שהמינות תתפשט וכל העולם יהפוך להיות אפיקורס גדול, ולכולנו – כל צדיקי הדור – יש מספיק אמונה להחזיק מעמד ולנצח את המינות. כלומר, המינות לא תקח את עם ישראל, רחמנא ליצלן. יש ווארט אחר מה אדמו"ר הזקן הגיב, אבל לפי הנוסח שכעת חזרנו עליו – אדמו"ר הזקן לא התנגד למה שהם אמרו. הוא אמר שאם באמת המינות צריכה להתפשט לכל העולם, אז עדיף עכשיו ולא בעוד כמה מאות שנים, אבל אני אומר ש"גזירה עבידא דבטלה".

לקיחת אחריות על בטול הגזרה

משהו מאד מיוחד. מי אמר שהמלכות תהפוך למינות? חז"ל. אדמו"ר הזקן אומר שהגם שכך כתוב בגמרא, בתורה שבעל פה, בחז"ל – זה כמו כל גזירה רעה, שגזירה רעה עבידא דבטלה, יכולה להתבטל. כאשר הגזרה הרעה מתבטלת היא בכל זאת משאירה רושם, או ברוחניות או גם בגשמיות, אבל במדה הרבה יותר קטנה מהגזרה המקורית – אני 'הולך על זה'. אדמו"ר הזקן אומר שאיני רוצה לקבל כעת את המינות של נפוליון, כי גם כאשר חז"ל אמרו שזה יקרה – הגזרה יכולה להתבטל. יש כאן נכונות לקחת אחריות כזאת על הכתפים. נתבונן רגע: יש את כל צדיקי הדור, שמאמינים שדברי חז"ל אודות המינות שבסוף תתפוס את כל העולם יתממשו, וכעת יש הזדמנות שיקרה ועדיף עכשיו. מוטב שנפוליון ינצח, ואנחנו כבר יכולים להתמודד, אבל מי יודע אם עוד דור יהיה מישהו להתמודד. אומר אדמו"ר הזקן שגזרה עבידא דבטלה. בשביל לקחת אחריות על כזה דבר צריך לומר שהוא בעצמו אומר על עצמו שיכול לבטל את הגזירה מעיקרה. הוא גם הוסיף שאינו אומר שלא יהיה שום דבר, אבל לא יהיה כמו שאתם חושבים.

לא להתפעל מנבואות קשות – מה שכתוב יכול להשתנות לטובה

לא נאריך, אבל הדרך הזאת – איני זוכר אם פעם הרבי הזכיר זאת, אבל – היא דוגמה קלאסית של הדרך של הרבי, שאין גזרות רעות, והכל כבר היה. כמובן שהרבי גם הסתמך על דברי הרבי הקודם בהרבה דברים, אבל הווארט הזה לא לקחת דברים כמו שכתובים, אפילו שכתוב בזהר מה יהיה בגוג ומגוג. יש כל מיני גוגים ומגוגים למיניהם, יש מי שמצביע על אחד וזה על אחר – זה על הזהר וזה על חז"ל, ומשום מה הרבי לא נע ולא זע מכל הגוגים ומגוגים האלה. למה? הרי כך כתוב! כנראה שבא מהווארט הזה. שוב, יש המון מה להתעמק בזה, אבל ככה כתוב, שהסיבה שאדמו"ר הזקן התנגד לגישת שאר צדיקי הדור בענין מלחמת נפוליון – אל תאמרו שכל העולם חייב להפוך לאפיקורס מוחלט ושאתם תתמודדו עם הבעיה, אני אומר שעצם התופעה שאתם חושבים תשתנה לטובה ולא תהיה כמו שאתם חושבים. כל מה שהצדיק פועל בטול גזירות שייך לנצח והוד, כמבואר במ"א באריכות (בענין עיקרי האמונה של פנימיות התורה בספר אמונה ומודעות) – שבנצח "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" ובהוד "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל". כאן אדמו"ר הזקן מבטל את הגזרה של המלכות תהפוך למינות. זה הסיפור של נו"ה יחד, ההשקפה לגבי מלחמה ולגבי כל מיני נבואות שחורות. אדמו"ר הזקן אוהב לשתות קפה שחור, אבל אין אצלו נבואות שחורות – גזרה עבידא דבטלה.

 

יסוד: להשליך את הכל על ה'

"השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך"

היסוד הוא הצדיק, "וצדיק יסוד עולם", וכאן יש משהו דומה להסיפור הנ"ל. פעם אחת הצדיקים של הדור ואיתם העסקנים ישבו עם אדמו"ר הזקן לדון על גזרה שנגזרה על עם ישראל וחפשו עצה טובה בדרך הטבע איך לבטל את הגזרה. ישבו הרבה זמן, שברו את הראש, ולא מצאו עצה בדרך הטבע. פתח אדמו"ר הזקן, בעל ההילולא של היום, שאם אין עצה – אין מה לעשות, צריך להשאיר את הענין לקב"ה, צריך לסמוך על הקב"ה ולקיים את הפסוק "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך". מה זה "יכלכלך"? שהוא יעשה ריבוי כלים. חיפוש עצה בדרך הטבע הוא עשית כלי בדרך הטבע לברכת ה', אבל יש זמן שאין עצה, שאין מה לעשות, ואז איני יודע איך לעשות כלי. ברגע שאיני יכול לעשות כלי כתוב "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך" – הוא גם יעשה את הכלים וגם ימשיך את האורות לתוך הכלים, ולא צריך לעשות שום דבר.

"לא יתן לעולם מוט לצדיק"

מי יכול לפעול ככה? הצדיק – המשך הפסוק הוא "לא יתן לעולם מוט לצדיק", הצדיק יסוד עולם. כתוב שיוסף הצדיק לא היה צריך לעשות שום דבר בדרך הטבע, לא היה צריך לדבר עם שר המשקים, ולכן נענש וישב עוד שנתיים בכלא. צדיק הוא טפח מעל העולם, וצריך לדעת להשליך הכל על ה' – שה' יעשה גם את הכלי. זו לא הדרך של כולם. בדרך כלל צריך לעשות כלים בדרך הטבע, בכל הענינים, אבל כשאין – אומר אדמו"ר הזקן, בעל ההילולא – יש זמן שצריך לקיים "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך", הוא יעשה כלים. שוב, זו דרך של צדיק אמת, "לא יתן לעולם מוט לצדיק". הידיעה כיצד להשליך הכל על ה' – את כל כולי, שכולי מושלך על ה' – היא תכונה של צדיק. אם אדמו"ר הזקן אמר זאת ודאי קיים זאת, ובזכות זה נמשך הנס שהיה צריך לעם ישראל, וזה בחינה של "צדיק יסוד עולם" – כך מבסס את העולם. חוזר קצת ל"אתה יודע רזי עולם" – המשכת תיקון הברית מהכתר.

 

מלכות: מזוזה במילוי הלבנה

כתיבת מזוזות לאדמו"ר הזקן בעת מילוי הלבנה

אחרון חביב, מלכות, בקיצור נמרץ: לאדמו"ר הזקן היה סופר סתם, ר' ראובן סופר מינוביץ'. פעם הוא שלח אחד החסידים שלו, שכנראה היה בלאו הכי בדרך לשם, שיכנס לר' ראובן סופר ויבקש מזוזות עבור אדמו"ר הזקן. החסיד בנאמנות קיים פקודת הרבי, אבל אמר שבאותו זמן אנצל את ההזדמנות ואבקש שיכתוב גם לי (זה סופר, המקצוע שלו, אזמין ואשלם). הזמין מזוזות לרבי ולו, נסע למסחר, וכעבור שבוע חוזר. הסוחר שם בזהירות שתי שקיות של מזוזות –זו בשביל הרבי וזו בשבילך. המחיר היה אותו מחיר. המדובר הוא בחסיד אמיתי, ורואים שלפעמים חסיד אמיתי יכול לעשות משחק גם עם הרבי. הוא אמר – מה זה ששנינו משלמים, זה סופר, יהודי ישר, ויש הבחנה בין המזוזות?! מה ההבדל? הוא רצה לראות, אז 'בטעות' נתן לאדמו"ר הזקן את השקית שלו. אדמו"ר הזקן פתח, הסתכל על המזוזות, והגיב – ככה הוא כותב לי מזוזות?! החסיד 'תפס את עצמו', שאולי טעיתי והתבלבלתי בשקיות – אולי זה בשבילי ומה שבתיק בשביל הרבי. נתן לו את השקית השניה, ואז אדמו"ר הזקן פתח והסתכל ואמר – זה כבר טוב, זה בדיוק מה שבקשתי. הלב של החסיד נפל – הסופר הוא עושה איפה ואיפה? לרבי כותב יפה ולי כותב לא יפה?! באופן מיוחד הוא נסע לינוביץ' ושאל את ר' ראובן – מה אתה עושה? איך אדמו"ר הזקן מיד הבחין מה בשבילי ומה בשביל הרבי? אמר לו – אסביר לך, אל תקפיד עלי. כל הכוונות וכל הקדושה הן בדיוק אותו דבר – אני הולך למקוה וטובל לפני כתיבת כל שם, ומכוון כל הכוונות שהרבי לימד אותי, ועשיתי לך אותו דבר. ההבדל שהרבי מקפיד שיכתבו לו את המזוזה במילוי הלבנה, בזמן שהלבנה במילואה. הדבר הזה לא כתוב בשום מקום, הוא משהו מיוחד שאדמו"ר הזקן מבקש ממני שאכתוב לו, וכך אני עושה בשבילו. בשבילך לא עשיתי את כך, אבל חוץ מזה זה ממש אותו דבר. הסיפור נגמר כאן.

שלמות מלכות המזוזה בזמן של "סיהרא באשלמותא"

אמרנו שהסיפור הזה שייך למלכות, אחרון אחרון חביב. מה הוא מילוי הלבנה ומה היא מזוזה? ידוע שלרבי יש עשרה מבצעים, שהם כנגד הספירות (אפשר לראות בפרטיות במקום אחר). המבצע שכנגד המלכות הוא מבצע מזוזה. תפילין בבינה, ה עילאה שבשם, ומזוזה במלכות, ה תתאה. כתוב באר"י שמזוזה בגימטריא א-דני, שם המלכות, והמזוזה היא על פתח הבית שהוא גם מלכות. "הוי' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם". הלבנה במילואה היא "סיהרא באשלמותא", בחינת שלמה המלך בשעתו – שמו לשון שלמות, והוא הדור ה-טו מאברהם אבינו (ו-שלמה עולה טו במספר קטן), זמן מילוי הלבנה. שלמה בנה את המקדש והמשיח יהיה גם מזרע דוד וגם מזרע שלמה. אדמו"ר הזקן הקפיד שהמזוזה, בחינת המלכות, תכתב לו בזמן של סיהרא באשלמותא – שלמות הלבנה, שלמות המלכות.

 

ידיעת "רזי עולם" וכתיבת המזוזות במילוי הלבנה

רק בשביל נעוץ תחלתן בסופן: יש הרבה לומר על הכל, במיוחד על הספור הראשון – "אתה יודע [= מלכות] רזי עולם". הצמח צדק אומר, גם מאדמו"ר הזקן, שיש מדרגה במלכות שיותר גבוהה מכל הספירות. זו הספירה הכי נמוכה, אבל היא נעוצה בכתר שבכתר, ויש דרגה שעולים לפני הצמצום עד מלכות שאין גבוה ממנה שום ספירה – זו המלכות של המשיח. עליה כתוב "אתה יודע [= מלכות] רזי עולם", ולא "רזי תורה". לא שהם לא גנוזים בתורה, אבל לא כל הצדיקים משיגים זאת. אפילו רבי לוי יצחק מברדיטשוב אמר שכל החיים שלי, אם היו נותנים לי להנהיג את העולם, הייתי מנהיג באופן אחר ממה שה' מנהיג. רק בסוף חיי הגעתי לכך שהייתי מנהיג כמו ה', אבל קודם הייתי מנהיג אחרת – הייתי שולח את העשיר להוציא את המשפחה מבית הסהר ואת הגיבור להוציא את העגלה מהבוץ. בסוף ימיו הגיע ל"רזי עולם". אדמו"ר הזקן אמר בצעירותו שאם היו נותנים לי להנהיג את העולם הייתי מנהיג בדיוק כמו שהקב"ה עושה. זו בחינה של משה רבינו, "בכל ביתי נאמן הוא". "אתה יודע רזי עולם". צריך לומר שרזי תורה שנמסרים לחכמי וצדיקי הדור, כלשון הסיפור, הם "רזין", אבל "רזי עולם" הם "רזין דרזין" – מעשה מרכבה ולא רק מעשה בראשית, וגם מה שלמעלה ממעשה מרכבה. אין כאן המקום להאריך יותר, אבל כנראה שיש קשר בין רזי עולם – בחינת כתר – לבין מה שצריכים לכתוב לאדמו"ר הזקן את המזוזות במילוי הלבנה – בחינת מלכות. האור שהוא מקבל מהמזוזה של ר' ראובן סופר שנכתב לו במילוי הלבנה הוא אור של "אתה יודע רזי עולם".

בכך נסיים ונאמר "לחיים" ומזל טוב לכולם. שנזכה לביאת מלך המשיח תיכף ומיד ממש, שהוא יודע רזי עולם ויזכה גם אותנו להבין רזי עולם. שהכל יהיה בפקחות, בשמחה ובזריזות במתינות – כל מה שהבעל שם טוב אומר – ושהכל יהיה תיכף ומיד ממש.

 

ניגנו ניגון הקפות.

ניגנו "קול דודי דופק".

 

א. גיל שלש – "ראשית דעת"

הדעת ב"מנהג ישראל תורה"

לחיים לחיים! מזל טוב! שמענו כעת במכתב של הרבי שהענין של אופשערניש, חאלקה, זה ענין גדול בישראל – ראשית החינוך. כתוב שילד שנעשה בר מצוה מקבל דעת. אפשר לחשוב שלפני הבר-מצוה אין לו בכלל דעת, אבל לא נכון לומר כך. כתוב שעצם הנשמה האלקית, התכונה העיקרית של הנפש האלקית, היא דעת. הנשמה נכנסת בשלבים, אז בכל סימן דרך בחינוך הילד יש עוד תוספת של דעת. כל הענין של מנהג ישראל הוא דעת. מה הוא מנהג ישראל? רוח הקדש. כתוב שדעת היא רוח הקדש, ומנהג הוא רוח הקדש של עם ישראל. כתוב שיש מצוות דאורייתא, "אורייתא מחכמה נפקת", ויש מצוות דרבנן שהן "תורת אמך", בחינת בינה, ויש "מנהג ישראל" – לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אלא מתוך הלב של עם ישראל. בלשון הבעל שם טוב – "לב ישראל חי". הלב של עם ישראל חי והוא מכוון לאמת לאמתו (כמו ששמענו קודם רמז ש"אהיה אשר אהיה" – אהיה פעמים אהיה – זה אמת). כל דבר שהוא מנהג ישראל קשור לדעת, רוה"ק של עם ישראל. הרבי אומר שהאופשערעניש הוא משהו גדול מאד במנהג ישראל, סימן שיש בו הרבה רוה"ק והרבה דעת.

"ראשית דעת" הנדרשת לחנוך – גיל שלש

הענין קשור גם לשנת השלש, שהרי הילד עכשיו נכנס להיות חיל בצבאות ה' – בשביל להיות חיל צריך דעת, צריך לכוון נכון את הרובה. לכוון זו פעולה של דעת – לא חכמה ולא בינה אלא דעת. כדי להיות חיל צריך לדעת איך לכוון. שנת השלש היא אחרי שנה ראשונה, שכנראה בה נכנסת חכמה – לפי המדה, לפי הענין. בשנה השניה בינה לפי הענין. אבל שנה שלישית – כעת הילד בן שלש שנים – היא כבר בחינת דעת. לכן אז הזמן של ראשית החינוך, שיש משהו – איזה בסיס, איזה יסוד – של דעת. מה היא דעת? כח להבחין. מה הרבי אמר? שצריך להתחיל להקפיד, ללבוש ט"ק, ליטול ידים בבקר, לומר ברכות. מה הענין על פי פשט? שגם ילד לא ישכח את הדברים הבסיסיים. לא לשכוח תלוי בדעת, זו 'החזקת ראש' של ילד. עד גיל 3 אי אפשר לתבוע מהילד שיחזיק ראש, שיזכור לעשות דברים. ודאי שאומרים לו לעשות דברים טובים גם לפני כן, אבל שהוא עצמו יחזיק ראש – לא נטלתי ידים, לא אמרתי ברכה – זו בחינה של דעת. אז אם המנהג אומר שמקפידים על הדברים המינימאליים מגיל שלש סימן שיש בחינה של דעת בילד שמסוגל לזכור ולא לשכוח.

 

ב. ההבדלה האחרונה של אדמו"ר הזקן

המצוה האחרונה של אדמו"ר הזקן – הבדלה

בהשגחה פרטית יושבים כאן במלוה מלכה, סעודתא דדוד מלכא משיחא, אור לכ"ד טבת, יום ההילולא רבא של אדמו"ר הזקן. הקביעות היא אותה קביעות כמו בשנת ההסתלקות (תקע"ג). בבית דברנו על כך שגם לפני שלש שנים, כששמוליק נולד, כ"ג טבת היה בשבת קדש. יום ההולדת של שמוליק הוא כ"ג טבת, אבל מכיון שאי אפשר לגזור את השערות בשבת בהשגחה פרטית עושים את החאלקה עכשיו, במוצאי שבת, וממשיכים מחר במירון בע"ה. יוצא שבפועל החאלקה היא בכ"ד טבת, יום ששייך לאדמו"ר הזקן. ושוב, אדמו"ר הזקן הסתלק במוצאי שבת. כשילד נעשה בר מצוה מציינים שהמצוה הראשונה שהוא מקיים כשהוא איש, ולא ילד, היא קריאת שמע של ערבית. לכן גם המשניות מתחילות "מאימתי קורין את שמע בערבית". מהי, על פי פשט, המצוה האחרונה שאדמו"ר הזקן קיים בחיים חיותו בעלמא דין? כמו שבר מצוה מקיים מצוה מעשית ראשונה – "עקימת שפתיו הוי מעשה" – קריאת שמע של ערבית, מה המצוה האחרונה שאדמו"ר הזקן קיים? הסתלקות הצדיק כוללת את כל חייו, וכנראה שהם כלולים גם במצוה האחרונה שלו. המצוה האחרונה שהוא קיים היא הבדלה. הבדלה עושים לאחר ק"ש של ערבית, לאחר ערבית של מוצאי שבת, מצוה להבדיל על הכוס. במוצאי שבת, כמה שהוא היה חולה, הוא הבדיל בעצמו. לכן המצוה הזאת היא המצוה האחרונה של אדמו"ר הזקן. אם המצוה האחרונה היא הבדלה של מוצאי שבת סימן שיש משהו בהבדלה שמסכם את כל חיי אדמו"ר הזקן. לכן גם היום, כאשר סועדים סעודת מלוה מלכה לאחר הבדלה, יש לכך קשר עם האופשערעניש.

דעת – כח ההבדלה – עיקר תורת חב"ד

מה ענינה של הבדלה? כתוב ש"אם אין דעת הבדלה מנין?!". עשית הבדלה היא פעולה מובהקת של דעת. אחד שאין לו דעת לא יכול להבדיל, לא יודע מה ההבדל בין דברים. גם בין חשך לאור הוא עלול להתבלבל – שם חשך לאור ואור לחשך, כמו שהנביא אומר. הכי יתכן שהוא לא מבדיל בין יהודי לגוי, בין ישראל לעמים, וגם שהוא לא מבדיל בין יום השביעי לששת ימי המעשה. בשביל להבדיל צריך דעת. אם המצוה האחרונה של אדמו"ר הזקן היא הבדלה סימן שהדעת להבדיל – בין קדש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה – היא העיקר של תורת חב"ד, הנקודה העיקרית מאדמו"ר הזקן וכל רבותינו נשיאינו עד הרבי היא דעת.

הבדלה על קפה, תה וחלב חם

יש כמה סיפורים על ההבדלה הזו: קודם כל, הוא עשה הבדלה על קפה שחור – זו נקודה חשובה מאד שצריך להתעמק בה. לא שלא היה שם יין, כנראה היה קשה לו לשתות יין – זו השערה – או שאולי למרות שלא היה קשה לו לשתות הוא רצה דווקא שווארצע קפה. אחד מניניו הוא מהרי"ן – רבי ישראל-נח, בן הצ"צ – והוא אמר בשם אדמו"ר הזקן, הסבא-רבא שלו, שלכתחילה עושים הבדלה על קפה שחור. אלו שני סיפורים, הוא לא הביא את הסיפור של ההסתלקות בתור ראיה (שני הסיפורים הם גם לא מאותו המקור). דברי המהרי"ן הם רק אסמכתא לכך שבפעם האחרונה שאדמו"ר הזקן עשה הבדלה, בלילה הזה, הוא הבדיל על קפה שחור. כתוב שהמהרי"ן, אותו נין של אדמו"ר הזקן, הוסיף מדיליה – שגם על תה אפשר לעשות הבדלה. מגדולי החסידים של חב"ד לדורותיה יש את החסיד המפורסם רבי הלל מפאריטש, שהיה צדיק – ככה הרביים כינו אותו – והוא היה נוהג קבוע לעשות הבדלה על חלב חם, כוס חלב. היה לו הידור, ענין מיוחד אצלו, שהיה לוקח חלב להבדלה – אומר לרבנית או למישהו אחר לחמם לו חלב. יש בענין סיפור שלם: החלב כמובן צריך להיות חלב ישראל. פעם אחת הביאו לו חלב לא ישראל, והוא עמד שעה שלמה ליד הכוס ולא ראה את החלב. לשון חז"ל על חלב עכו"ם היא "חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו", אז הוא לא ראה את החלב – "אין ישראל רואהו" – ומכך הבין שאיננו חלב ישראל. בכל אופן, זה סיפור של רבי הלל מפאריטש.

הבדלה על יין ועל "חמר מדינה"

לפי זה יצא לנו י-ה-ו-ה לגבי מצות הבדלה (ורוצים להדגיש בכך איזה ווארט): כמובן, על פי פשט עושים הבדלה על היין, כמו קידוש. הרבי רצה שיעשו הבדלה דווקא על יין. אבל כאן רואים שאדמו"ר הזקן לכתחילה עשה הבדלה על קפה שחור (תיכף נחזור להמשך הסיפור מההבדלה האחרונה). אם כן, אפשרות אחת היא לעשות הבדלה כמנהג רוב עם ישראל, על יין. רק בפשט, שנבין את ההלכה – כתוב שאפשר להבדיל על "חמר מדינה", כל משקה שנוהגים לשתות במדינה כמשקה חשוב אפשר להבדיל עליו. לכן אם אנשים נכנסים לבית קפה ומזמינים כוס קפה – אפשר להבדיל עליה הבדלה, היא "חמר מדינה". אז לכתחילה יש להבדיל על יין, כמו קידוש. רבי הלל מפאריטש עשה על חלב. אדמו"ר הזקן עשה על קפה שחור. המהרי"ן אמר שגם על תה אפשר לעשות.

ארבע הבדלות

אמרנו שהענין של אדמו"ר הזקן הוא דעת, כל תורת חב"ד היא דעת. כתוב שיש ארבעה דברים שצריכים לדעת איך להבדיל ביניהם – "בין קדש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה [לדעת לשמור שבת]" – ואפשר להקביל אותן לארבע ההבדלות על היין, החלב, הקפה והתה: בסיום ההבדלה חותמים "ברוך אתה הוי' המבדיל בין קדש לחול" – הכל נכלל בהבדלה האחרונה, "בין קדש לחול", ולא חוזרים על שלשת הדברים האחרים. ההבדלה בין קדש לחול שייכת ליין – קידוש עושים על היין, ואילו אחרי המבול כתוב "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם", כאשר חז"ל דורשים על "ויחל" לשון חולין. נח עשה את עצמו חולין כשנטע כרם והשתכר. אם כן, מי ששותה לא כדבעי עושה את עצמו חולין ואילו מי ששותה יין כמו שצריך מתקדש בכך. לכן עיקר "המבדיל בין קדש לחול" נאמר על היין. היות שחותמים רק בזה, ולא בשאר, סימן שהכי טוב להבדיל על היין, כמו שהרבי אומר. אבל, הענין של רבי הלל מפאריטש היה אור לעומת חשך. איזה אור יש כאשר עושים הבדלה על כוס חלב? בכוס חלב לבן יש הרבה אור בעינים. כנראה שעיקר הדעת של רבי הלל מפאריטש הוא שרצה להבדיל בין אור לחשך. מה הענין של אדמו"ר הזקן, שלא רק שלא עושה על חלב לבן אלא מודגש שעושה על "שווארצע קווה" (קפה שחור, בלי חלב)? מי שרוצה ללכת במנהג אדמו"ר הזקן (והרבי גם ימחל לו אם הוא מכוון לאדמו"ר הזקן) יעשה על קפה שחור, כמו שעשה היום בערב. כנראה שיש משהו בקפה שחור של "המבדיל בין ישראל לעמים". קראנו היום בתורה על משה רבינו שנולד – הסתלקות אדמו"ר הזקן היום, מוצאי שבת פרשת שמות – מה הדבר הראשון שעשה? הוא גדל אצל הגוים, ולכאורה ינק תרבות של גוים, ואף על פי כן היה כל כך יהודי וכל כך הבדיל בין יהודי לגוי – הוא מארמון המלך, מתרבות של מצרים, וראה גוי מצרי מכה יהודי אז הכהו, "ויך את המצרי ויטמנהו בחול". מבדיל טוב טוב מי הוא היהודי הקדוש ומי הוא המצרי החולין – אתה שייך לחול, "ויטמנהו בחול". כנראה שיש משהו בקפה שחור שמבדיל בין ישראל לעמים, וזה הדבר שאדמו"ר הזקן רצה לעשות. מה לגבי תה של המהרי"ן? כנראה שיש משהו בתה שמבדיל בין שבת לששת ימי המעשה – לגבי חימום התה, שכל אחד יחשוב בעצמו איך לפרש זאת. בכל אופן, ארבע האפשרויות איך להבדיל הן כנגד ארבעת הדברים שיש להבדיל ביניהם.

"קוה אל הוי'"

היום כותבים קפה, אבל במקור הוא נקרא "קוה", וחסידים וצדיקים אמרו שכאשר שותים קפה צריך לכוון לפסוק "קוה אל הוי'". כל אחד שילך הביתה עכשיו וישתה את כוס הקפה של מוצאי שבת יכול לכוון זאת. כנראה שיש מנהג, שגם אם לא הבדלתי על כוס קפה, אפשר להשלים בשתית כוס קפה. כתוב "חמין במוצאי שבת מלוגמא", "ומחבש לעצבותם", רפואה לעצבות. לא כל כך מבחינים בין תה לקפה, קפה שחור או עם חלב – צריך לשתות משהו חם – אבל רוב האנשים שותים כוס קפה, איך שלא יהיה, וזה ה"קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'". בכלל אדמו"ר הזקן אהב לאכול דברים שחורים. הוא אכל צנון שחור – זה היה המאכל הקבוע שלו – צנון שחור מטוגן בדבש. אפשר לנסות את הערב – צנון שחור מטוגן בדבש יחד עם קפה שחור. יש "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה", אבל יש גם צנון שחור מטוגן בדבש וקפה שחור. בכל אופן, קוה שחור רומז ל"קוה אל הוי' וגו'". יש בזה גם גימטריאות יפות, לא נעשה יותר מדי הערב.

יארצייט ויום הולדת בכ"ד טבת

עד כאן פתחנו את הערב עם נקודה של דעת. לפני שנמשיך צריך להזכיר שחוץ מהשמחה של האופשערניש של שמוליק, כל שנה בתאריך הזה יש לנו יארצייט של אחד החברים הכי קשורים ומסורים אצלנו, הלוא הוא ר' אליהו לב-עמי ע"ה, אז זה גם יאר-צייט שלו. שתהיה עלית נשמה. הרוח שלו היתה רוח של גבורה, מתאים לפסוק "ויך את המצרי ויטמנהו בחול". יש פה גם יום הולדת מחר בערב – מזל טוב לשניאור, יום הולדת שמח. לכל אחד שיש לו שמחה פרטית, שיהיה מזל טוב לכולם! יש גם יום הולדת היום לשמשון-יעקב עיני. לחיים לחיים.

שפיכת הקפה בהבדלה וראית האלקות בקורות התקרה

הכל היה רק לפתוח עם איזה ווארט של אדמו"ר הזקן, סיפור. נסיים את הסיפור. מה היה? הוא עשה הבדלה על כוס קפה שחור. הוא היה מאד חולה, עוד זמן קצר הוא מסתלק מהעולם הזה, והוא היה בדבקות. תוך כדי שהוא עשה הבדלה הכוס נשפכה. הוא עשה על כוס קפה שחור והכוס נשפך, וכתוב שנשפך על הפנים של הרבנית. הרבנית שטערנא עמדה לידו ונשפך על הפנים שלה. אמרו שזה היה סגולה לאריכות ימים שלה. בכל אופן, הקפה בהבדלה האחרונה שאדמו"ר הזקן עשה נשפך על הפנים של הרבנית. הווארט מסופר בכמה גירסאות, אבל לפי הגירסא שאולי היא הכי נכונה – תוך כדי כך הוא הסתכל לתקרה ואמר לנוכחים שם (חזר על זה נכדו הצ"צ): תאמינו לי שעכשיו איני רואה את התקרה אלא את דבר הוי' שמהוה את התקרה (כמו שכותב בשער היחוד והאמונה). איני רואה את הגשמי אלא את ה"דבר הוי'" (כמו "לעולם הוי' דברך נצב בשמים") שמהוה את התקרה. אחר כך הוא גם כתב משהו. היו כמה דברים בלילה הזה, אבל מה שאמרנו כעת היינו מה שהיה סביב ההבדלה. הוא הבדיל על קפה שחור, אחר כך נשפך על הרבנית, ובשלב שלישי (כנראה קשור, בזכות זה) הסתכל על התקרה ואמר שלא רואה גשמיות אלא דבר הוי' שמהוה את התקרה.

קודם שרנו אחד מניגוני אדמו"ר הזקן. כעת נשיר עוד ניגון – "אלי אתה ואודך". לחיים לחיים!

 

ג. פרצוף סיפורים על אדמו"ר הזקן

נספר עוד כמה סיפורים של אדמו"ר הזקן, וכפי שאנחנו אוהבים לעשות – נסדר אותם לפי סדר הספירות:

 

כתר: "אתה יודע רזי עולם"

"רזי עולם" שלמעלה מ"רזי תורה"

נתחיל עם סיפור של הכתר, על-מודע, דברים נסתרים ונעלמים ש"לית כל מוחא סביל דא". רוב הדברים שנאמר עכשיו בקיצור הם יותר בגדר ווארטים, אמרות של אדמו"ר הזקן, ולאו דווקא סיפורים ארוכים. יש ווארט שאדה"ז פירש מה שאומרים ביום כפור – "אתה יודע רזי עולם". אמר אדמו"ר הזקן: כתוב "אתה יודע רזי עולם" ולא "רזי תורה". רזי תורה הקב"ה מוסר לחכמים ולצדיקים של הדור, אבל רזי עולם רק אתה יודע, ואף אחד לא יודע. כלומר, רזי עולם הם יותר מרזי תורה. כדי להמחיש זאת הוא נתן שתי דוגמאות, סיפר שני סיפורים שקרו בעת ובעונה אחת:

הסוחר האמיד לא מסוגל לחלץ עגלה מהבוץ

בקיצור, פעם אחת נסע איזה יהודי שלוה כסף בשביל לקנות סחורה לבעלי חנויות בעירה שלו. הוא הלך ליריד, קנה סחורה, וחוזר עם הסחורה. זה לא כסף שלו ולא סחורה שלו – הוא רק מקבל אחוזים. הוא היה עיף מאד, ישב בעגלה – העגלון נוסע והוא נרדם. פתאום הוא מתעורר ומוצא שהעגלון טעה בדרך, והגיעו למקום שהעגלה טבעה בתוך בוץ ואי אפשר להוציא את העגלה. לא רק שאי אפשר להוציא את העגלה מהבוץ, אלא יש סכנה שכל הסחורה היקרה תתלכלך ואז הוא יפסיד כל הסחורה שלו. ברגע שהתעורר וראה את המזל הביש הוא מתחיל לבכות ולצעוק לה'. עובר בדרך יהודי אמיד ושומע קול בכי תמרורים, מתקרב לראות מה הענין ורואה יהודי עומד ובוכה עם מצוקתו שהעגלה טובעת בבוץ. הוא רוצה לעזור, ומה הוא יכול לעשות? הוא מפשיל את השרוולים שלו ומנסה לעזור ליהודי ולעגלון להוציא את העגלה מהבוץ. הוא לא מצליח, אין לו כח – את כל הכח הוא משקיע ולא מצליח. ואז העשיר הזה מסתכל לשמים ואומר – רבונו של עולם, אני רוצה לעזור ליהודי הזה המסכן. אם הדבר היה תלוי בכסף, יש לי כסף, הייתי מפזר את כל מה שיש לי בשביל להציל את היהודי הזה. אבל העזרה לא תלויה בכסף אלא בכח, וכח אין לי.

גבור החיל לא מסוגל לפדות משפחה מהשבי

ממשיך אדמו"ר הזקן ומספר, שבאותו זמן, במרחק של עשר פרסאות, יש יהודי אחר – בחור צעיר בעל כח, גבור חיל יהודי. הוא הולך ברחוב וגם שומע בכי של מישהו. הוא חושב שיש פה גזלנים שהתנפלו על מישהו, אז הוא מתקרב למקום ורואה שם הרבה אנשים סביב משפחה והמשפחה בוכה. הוא חושב שאנשים שודדים מישהו, אז הוא תפס את מי שסביב המשפחה ומתחיל להרביץ להם. אומרים לו – רגע רגע, אנחנו משטרה, פועלים מטעם החוק. הוא בעל קרעטשמע שלא שילם לפריץ, וצריך ללכת לבור – אנחנו פועלים מטעם החוק, זה חוק המדינה. הוא שואל כמה צריך לשלם בשביל לפדות אותם, ואמרו שהם חייבים כך וכך כסף. אין כסף לבחור החזק, אז הוא מרגיש מסכן וצועק כלפי שמיא – רבונו של עולם, אם היו פה שודדים וגזלנים סתם, אתה נתת לי כח. אם הדבר הזה היה תלוי בכח – כח יש לי, נתת לי כח. אבל פדיון המשפחה לא תלוי בכח אלא בכסף, וכסף אין לי.

ה' מנהל את העולם באופן רזי

מסיים אדמו"ר הזקן – שמספר את שני הסיפורים – שעל הסיפורים האלה צריך לכוון ב"אתה יודע רזי עולם", שרק אתה הקב"ה יודע למה העשיר שאין לו כח הגיע למקום שצריך כח ולא כסף והבחור בעל הכח שאין לו כסף הגיע למקום שצריך כסף ולא צריך כח. לכאורה, אם אנחנו היינו מנהיגים את העולם היינו עושים ההיפך, שהעשיר היה מגיע למקום שצריך לפדות את המשפחה מידי הפריץ והבחור עם הכח היה מגיע למקום שצריך לחלץ את העגלה מהבוץ. "אתה יודע רזי עולם". יש הרבה מה לומר על הווארט הזה, אבל יש הרבה להמשיך אז נלך הלאה. נראה אם נספיק לחזור לזה או נשלים בהזדמנות. זה כתר, ובהמשך ל"אתה יודע רזי עולם" אומרים "ותעלומות סתרי כל חי". הפלא כאן שה"רזי עולם" יותר עמוק מ"רזי תורה". שוב, לכל הפרטים בסיפור צריך הרבה לתת את הדעת.

 

חכמה: הפקח מסתדר גם בעולם הבא

יהודי צריך להיות חכם (קלוג)

ידוע מהבעל שם טוב שיש שלשה דברים שלא כתוב שהם מצוה בתורה אבל הם היסוד של כל התורה. שהאדם צריך להיות קלוג (חכם, פקח), צריך להיות תמיד שמח, וצריך לפעול בזריזות במתינות (כל הזמן להיות זריז, אבל לא להיות פזיז אף פעם). זה ווארט מהבעל שם טוב. הדבר הראשון – יהודי חייב להיות חכם. צריך להיות חכם, להיות שמח (לקבל בשמחה כל מה שקורה לך), וכל הזמן לפעול בזריזות במתינות.

הפקח מסתדר גם בעולם הבא

אדמו"ר הזקן, שהוא הנכד הרוחני של הבעל שם טוב, גם אמר ווארט לגבי 'קלוגער'. נקדים הקדמה, שהרבי הרש"ב לא אהב (בלשון המעטה) את הבן החכם של הסדר. הוא מאד לא אהב את מי שמתחכם. הפשט של בן חכם בהגדה אינו מי שמתחכם, אבל בדור של הרבי הרש"ב, הוא לא אהב את האנשים החכמים, החכמולוגים, וירד עליהם כשהגיע לכך בהגדה. יחד עם זאת, הבעל שם טוב אמר שתכונה ראשונה של יהודי שצריך להיות פקח. אדמו"ר הזקן המשיך זאת ואמר באידיש – טוב להיות פקח (הכוונה היא לא רק חכם בתורה, אלא חכם בעניני העולם – קצת המשך ל"רזי עולם" – אחד שיודע תמיד איך להסתדר וכו'), מי שהוא חכם יודע להסתדר אפילו בעולם ההוא. יש אנשים שבעולם הזה פתאום נקלעים לאיזה סיטואציה ולא יודעים איך להסתדר, כמו בבית הסהר. רואים שיוסף הצדיק הוא יהודי חכם – לא משנה איפה הוא נמצא, הוא יודע להסתדר טוב. לא שהוא אוהב להיות שם, הוא מתחנן לצאת משם, אבל הוא יודע להסתדר – הוא לא מסכן שם. גם כשהוא נקלע למקום שאף פעם לא חלם להיות שם, כשזורקים אותו לשם הוא מסתדר יפי – נעשה הכי מכובד שם, מוצא חן בעיני שר בית הסהר ועושה כל מה ששר בית הסהר צריך לעשות. שוב, אדמו"ר הזקן אומר שטוב להיות חכם, וחכם תמיד מוצא איך להסתדר, אפילו בעולם הבא. יש סיטואציות בעולם הזה שאתה נקלע אליהן, אתה לא יודע מה הסיטואציה ולא מכיר אותה – אבל אם אתה חכם אתה מסתדר יפי – ואדמו"ר הזקן אומר שכך גם בעולם הבא. אדם לא יודע מה מחכה לו בעולם הבא, אבל אם אתה חכם זה לא מאד משנה, כי תדע להסתדר. תקלע לאיזו סיטואציה, גיהנם או לא משנה מה, תמיד תדע איך להסתדר. כך אומר אדמו"ר הזקן. לכן כדאי להיות חכם. אם זה ווארט של אדמו"ר הזקן, סימן שזה ווארט ששייך לחסידות חב"ד. איזה מין מורה דרך של חסידות חב"ד. יש אחד שחושב שהוא חכם – נראה אותך כשפתאום תפול לאיזה ענין לגמרי לא צפוי, אז המבחן. המבחן לחכמה הוא שאתה יכול להסתדר איפה שאתה לא נמצא, אפילו בעולם הבא. זה היה הווארט של החכמה, בקיצור.

בינה: השמחה בשמים מעבירה אחת פחות

לא להרחיק מי שירד מהדרך – שמא יעשה עבירה אחת פחות

בינה היא תשובה בקבלה, כך בכל ספר הזהר. הווארט הזה קשור לסיפור קצר. ידוע שלרביים יש בכל מרכז של חסידים, כל עיירה, כל קהילה של חסידים, צדקה מיוחדת להחזיק את בית הרב – כספי מעמד ('מעמד געלט'). יש כל מיני סוגים של קופות צדקה, אבל זו קופה מיוחדת שלתרום אליה זו זכות מיוחדת, כי היא מיועדת להחזיק את הרבי בעצמו, משם הפרנסה של הרבי ובני ביתו. כמובן שאם מגיע לרבי המון כסף הוא לא לוקח לעצמו, אבל הכסף שם שייך לו, הוא עושה בו כראות עיניו. קוראים לכך 'מעמד געלט', וזו הצדקה הכי יקרה אצל החסיד. איך היו עושים? בכל שנה כל החסידים בכל קהילה היו תורמים את המעמד שלהם אצל אחד מזקני החסידים. אותו זקן היה נוסע לרבי כל שנה ומביא לו רשימה שהכין עם שמות כל התורמים והמשפחות שלהם וכמה שתרמו. כך היה נהוג. שנה אחת בא הגבאי לאדמו"ר הזקן עם רשימת התורמים. הרבי, שזוכר את הכל, מסתכל ואומר שיש תורם אחד שחסר כאן. יש אלפי ורבבות חסידים, אבל הרבי זוכר כל אחד בפני עצמו, כמובן, ואומר שחסר כאן מישהו – מה איתו? לא נעים לגבאי, אבל הוא אומר לרבי – צר לי לספר, אבל אותו אחד ר"ל ירד מהדרך. פשוט, הוא עזב את החסידות, והוא כבר לא עושה מצוות, הוא עושה ההיפך ממצוות. לכן, אחרי שהיהודי הזה התקלקל, הרחקנו אותו מהמנין הפנימי – מהחברים הפנימיים – לכן הוא גם לא מתפלל יותר במנין שלנו, וגם כמובן שלא לקחנו ממנו את המעמד, מכיון שהוא בחוץ. אותו גבאי הוא לא סתם אחד, הוא אחד מזקני החסידים של אדמו"ר הזקן – הם לא פעלו מתוך הרגש, אלא לפי השכל שלהם. אדמו"ר הזקן נעשה מאד רציני, ואומר לו: אתה לא יכול לשער לעצמך (לשער היא תכונת הבינה, כמו חמישים שערי בינה) מה עושה לנשמה ההמצאות שלה ב-ד אמות של שטיבל החסידים. אבל זה עדיין לא עיקר הווארט, העיקר – אתה לא יכול לשער לעצמך כמה נחת רוח יש למעלה כשיהודי עושה עבירה אחת פחות. זה עיקר הווארט. הוא לא אמר 'תחזיר אותו בתשובה', אלא שלא נכון שהרחקתם אותו, כי אף שירד מהדרך ועושה עבירות, אבל אם ישאר במנין כולי האי ואולי שיעשה עבירה אחת פחות, ואין לכם דעת לשער כמה נחת רוח יש למעלה לקב"ה כשיהודי עושה עבירה אחת פחות.

חיצוניות ופנימיות אמא ביחס לחוטא

אדמו"ר הזקן לימד כאן דרך בתשובה, שאיננה תשובה מפורשת. כתוב ש"מינה דינין מתערין" – החסידים הרחיקו את היהודי מצד חיצוניות הבינה, מצד ה"מינה דינין מתערין". אבל מה שאדמו"ר הזקן אמר – שאינך יכול לשער לעצמך גודל הנח"ר מזה שיהודי עושה עבירה אחת פחות – נובע מפנימיות אמא, שם יש המתקת הדינים בשרשם. אז צריך לקרב את היהודי הזה.

נחת הרוח גם ממדרגות פחותות מתשובה אמתית

כאן המקום לומר דבר בקיצור: באגרת התשובה בתניא משמע שגדר בעל תשובה הוא שלא יחזור שוב לעבירה, ואם לאו – זו לא תשובה. אצל אדמו"ר האמצעי, בדרך חיים, כתוב שגם יהודי שמתחזק בתשובה אבל לא מצליח – כל פעם יש לו נפילה, אבל "שבע יפול צדיק וקם", "ועמך כֻלם צדיקים", "כי נפלתי קמתי" – עושה נחת רוח עצומה לקב"ה. לפי התניא משמע לכאורה שזו לא תשובה, אבל אדמו"ר האמצעי אומר שיש מכך נחת רוח עצומה לה'. לפי התניא וגם לפי הרמב"ם אחד שעושה תשובה ונופל לחטא שוב לא באמת עשה תשובה. כאן אי אפשר להעיד שלא ישוב לחטא עוד, כי הוא נופל, אבל אומר אדמו"ר האמצעי שאף על פי כן יש מכך נח"ר גדולה. הווארט כאן הרבה יותר חזק – מדובר ביהודי שלא חושב לעשות תשובה בכלל, אבל כאשר שומרים עליו, שהחסידים מזמינים אותו לאיזו ארוחת ערב ובאותו זמן עושה עבירה אחת פחות (שהיה עושה בחוץ), אי אפשר לשער את גודל נחת הרוח שנגרמת מכך בשמים. אם כן, יש כאן שלש מדרגות בפנימיות אמא, ששם סוד התשובה. יש הרבה להאריך בכך, אך אין כעת זמן.

 

דעת: ישוב ושקול הדעת במהירות הבזק

המופת הגדול של אדמו"ר הזקן

אחד מגדולי המשפיעים בחב"ד בדור של הצמח-צדק אמר שמספרים הרבה מופתים על אדמו"ר הזקן. במיוחד בשנים הראשונות שלו בלאז'ניא הוא היה בעל מופת גלוי. אחר כך, אחרי פטרבורג, כדרך חב"ד בכלל הוא עשה פחות מופתים גלויים. אותו משפיע אמר שיש מופת שגדול אצלו יותר מכל המופתים שמספרים על אדמו"ר הזקן. כמובן, המופתים מהסוגים שאנחנו מכירים הם לרפא חולה, להמשיך בני חיי ומזוני רויחי, וכולהו רויחי, ליהודים שזקוקים. אבל הוא אמר שיספר מופת שלדעתו הוא הכי גדול. אנחנו במוצאי שבת, אבל זה מופת של ערב שבת קדש. בערב שבת קדש הולכים למקוה, למרחץ. כתוב בקבלה שצריך להתרחץ במים חמים, שמורידים את הקליפות של החול, של ששת ימי המעשה – שורפים את הקליפות, בקיצור. כשמתרחצים ביום ששי במים חמים זו סגולה גדולה לשרוף את כל הקליפות. אדמו"ר הזקן היה נוהג – קצת חידוש – ללכת למרחץ עם כולם, ובמרחץ היו מכינים לו שוקת מיוחדת עם מים שורפים (חלק מהמקוה, חלק מהמרחץ), בה הוא היה חופף את ראשו. כלומר, הוא היה מתכופף ושם את ראשו בתוך המים הרותחים ומגרד חזק, חופף את הראש. כך היה מנהג אדמו"ר הזקן מדי ערב שבת. היו עוד אנשים, הוא לא היה היחיד שם. פעם אחת עשה זאת – עבודה קשה, עבודת פרך – הכניס את ראשו לתוך המים הרותחים והתחיל לחפוף חזק מאד את הראש. בא אחד החסידים, שלא שם לב שהעומד שם הוא אדמו"ר הזקן – הרי הוא התכופף. הוא ראה איזה יהודי שעובד קשה על הראש, וזה קצת הצחיק אותו כנראה, אז הוא בא וטפח לו מאחורי הראש. אמר אותו משפיע – אם אדמו"ר הזקן היה פונה לראות מי נתן לו את המכה, או שאותו יהודי היא מתעלף או שהיה מת, אחד מהשנים. אדמו"ר הזקן, שקבל את המכה מאחורי הראש, לא הגיב בכלל – הוא המשיך את מלאכת הקדש שלו, לחפוף את הראש, לא פנה ולא כלום. כלומר שאותו יהודי לא ראה למי הוא נתן את המכה הזו. המשפיע שספר אמר שאצלי מכל המופתים זה המופת הכי גדול, כי בטבע האדם אם פתאום מישהו נותן לך מכה בגב – אין אדם שלא יפנה. לא שייך לטבע האנוש שלא יפנה לראות מי נתן לו את המכה, ושסתם לא יגיב בכלל. אבל זו תפיסה תוך חלקיק של שניה, שגם אדמו"ר הזקן ידע שאם חלילה הוא יפנה ואותו אחד יבין מי זה זו סכנת נפשות, אז שמר את עצמו ולא עשה כלום.

דעת – שליטה עצמית בשלמות

איזה תכונה בנפש זו? אמרנו שמכל התכונות בנפש העיקר בחב"ד הוא הדעת (אם כי שחב"ד היינו חכמה-בינה-דעת), כמו אצל משה רבינו, "רעיא מהימנא", שזן ומפרנס את הדעת – לוקח אמונה, שהיא מקיף, וממשיך אותה בדעת, במודעות מלאה. שוב, זהו מופת של בר-דעת. מי שיש לו דעת יש לו גם שליטה עצמית – שולט על עצמו במאה אחוזים, ולא מגיב ספונטאנית כמו טבע כל בני האדם, כי הוא בר-דעת באמת. חשובה גם העובדה שתכונת הדעת – מאה אחוז, אלף אחוז, של דעת – מתגלה במקוה, כאשר הרבי חופף את הראש במים רותחים. זה ווארט קצר ששייך לדעת, שאדמו"ר הזקן גם רוצה ללמד אותנו החסידים – "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה".

 

חסד: "מעל שמים חסדך"

תנאי השחרור מהמאסר – נסיון להשכין שלום עם המתנגדים

אדמו"ר הזקן היה פעמיים במאסר. במאסר השני היה יהודי אמיד שפעל את השחרור. היה קיסר חדש שעלה לכס המלכות, ובשלשת הנירות הראשונים שמקבל הוא חונן אוטומטית. אותו יהודי בפטרבורג אמר לאדמו"ר הזקן: אני יכול לפעול שהניר שלך יהיה הראשון, וממילא אתה בחוץ, אבל בתנאי אחד (הוא לא היה חסיד לגמרי) – היתה לו כוונה מאד טובה, לעשות שלום בין החסידים והמתנגדים – שכאשר תצא אתה מתחייב שתטרח ותגיע לשלשת הרבנים הכי גדולים בדור הזה בין המתנגדים (זה היה אחרי פטירת הגאון מוילנא), ותראה להם את צדקת הצדיק של החסידות. אדמו"ר הזקן קבל את התנאי, וכך באמת היה – הניר שלו היה הראשון, הקיסר קבל זאת וחנן אותו, ואז הוא התחייב לגשת לשלשת הרבנים. ביניהם אחד היה רבי משה חפץ – זקן מופלג.

"עד שמים" בעושים שלא לשמה ו"מעל שמים" בעושים לשמה

בסיפור הזה יש הרבה פרטים, ונאמר מה שנוגע לספירת החסד: אותו רב גדול שאל את אדמו"ר הזקן, למה כתבת בספר התניא שמי שעושה מצוות בלי דחילו ורחימו, בלי יראה ואהבת ה', הן לא עולות לשמים? אני יודע שכך כתוב בזהר, אבל אתה עושה מזה פסק, קביעה גמורה, ואנחנו לא פוסקים לפי הזהר אלא לפי הגמרא. הוא לא חסיד – אם היה חסיד לא היה משנה לו שהמקור הוא הזהר, אבל הוא אומר שפוסקים לפי הגמרא, ושואל איפה כתוב כזה דבר בגמרא?! יש גם בכך כמה פרטים, אבל הווארט שבסוף אדמו"ר הזקן אמר שזו גמרא מפורשת במסכת פסחים. הענין חשוב לנו השנה, כי הלימוד בגמרא הוא מהפרק של הרבי השנה, פרק ק"ח. קודם בתהלים כתוב "כי גדול עד שמים חסדך" ואילו בפרק ק"ח כתוב "כי גדול מעל שמים חסדך". רבא בגמרא רמי, מקשה, בין שני הפסוקים האלה – למה כאן כתוב "עד שמים" וכאן "מעל שמים"? – ותירץ "כאן בעושים לשמה וכאן בעושים שלא לשמה". אם עושים שלא לשמה "חסדך" הוא רק "עד שמים" ואם עושים לשמה הוא "מעל שמים". רבא, החשוב באמוראים בגמרא, שפוסקים כמוהו, מסביר שמי שעושה שלא לשמה מגיע רק "עד שמים" ומי שעושה לשמה מגיע "מעל שמים". זה המקור בגמרא למה שכתוב בזהר שבלי דו"ר המצוה לא פרחא לעילא.

"מעל שמים חסדך" – "רב חסד" לעובדים מאהבה

יש כאן כמה דיוקים: לכאורה "חסדך" היינו החסד שה' עושה, ולא המצוה שלנו. ועוד, בזהר כתוב על העבודה שלנו שבלי דחילו ורחימו לא פרחא לעילא. מכאן רואים שעיקר מה שגורם למצוה לעלות לשמים הוא דווקא החסד, "רחימו", "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – עיקר עבודת ה' הוא אהבת ה'. עוף לא יכול לעוף בלי שתי כנפים, ולשם האיזון צריכים גם יראה, שאף מגבירה את האהבה, אבל עיקר מה שמרים הוא האהבה. לגבי הדיוק הראשון, שהמדובר כאן בחסד ה' ולא במצוות האדם, צריכים להסביר שלפי החסד של האדם כך החסד של ה' – זה הפשט, שלא כתוב מפורש. לפי החסד שלי כך ה"חסדך" – בשלא-לשמה "עד שמים" ובלשמה "מעל שמים" (אודותיו כתוב בפרק של הרבי השנה, לכך צריכים להגיע). זאת אומרת שאנחנו צריכים לעבוד את ה' עם ה"רחימותא" שלנו, וממילא העבודה תעורר למעלה את גילוי החסד. "אית חסד ואית חסד" – יש חסד עולם, "עד שמים", ויש "רב חסד", בלי גבול ובלי סוף, "מעל שמים". אבל בשביל "רב חסד", כותב אדמו"ר הזקן, אנחנו צריכים לפעול למעלה ממדידה והגבלה, ומתוך אהבה רבה בפנימיות.

 

גבורה: יראת שמים בעת קידוש ליל שבת

יראת רבי נחום מטשרנוביל בעת הקידוש

יש סיפור קצר שאדמו"ר הצמח-צדק ספר על סבו: פעם אחת באו וספרו לצ"צ סיפור על אחד מגדולי הצדיקים, הזקן הקשיש מבין תלמידי המגיד. דרך אגב, אצל המגיד היה התלמיד הקשיש רבי נחום מטשרנוביל והתלמיד הצעיר היה אדמו"ר הזקן. פעם אחת המגיד אמר שהמשיח יבוא מתלמידי הקשישים ומתלמידי הצעירים, לכן אדמו"ר הזקן דאג לעשות שידוך בינו לבין רבי נחום, כדי שהמשיח יוכל לבוא מתוך הקשיש ומתוך הצעיר. אדמו"ר הזקן ורבי נחום נהגו להתוועד יחד, בפרט בסוכות. בכל אופן, סיפרו לצמח צדק על יראת הרבי ר' נחום מטשרנוביל, שפעם אחת לקח את הכוס לעשות קידוש בליל שבת, והתחיל להתבונן לפני מי שעומד ולרעוד מאד חזק. אמרנו קודם שבהבדלה האחרונה נשפך הקפה של אדמו"ר הזקן, אבל כאן הסיפור היה בקידוש, וכל הכוס נשפכה לרבי נחום. הביאו לו עוד פעם כוס לעשות קידוש, והוא התחיל לרעוד חזק, וכך היה כמה פעמים – כל פעם מזגו את הכוס והוא רעד והכוס נשפכה, עד פעם אחת הוא הצליח להחזיק את עצמו חזק ולגמור את הקידוש. כך סיפרו לצמח-צדק, והוא אמר למספר שאספר לך סיפור שמדגים את היראה הרבה יותר – גם בענין של קידוש. כנראה שיש משהו שזמן הקידוש בליל שבת הוא זמן של יראה-עילאה. כתוב שבראשית אותיות ירא-בשת וגם ירא-שבת – כנראה יש משהו ב"בראשית" של השבת, בקידוש, שבו מופיע הירא-בשת, ירא-שבת, יראה עילאה ובטול במציאות.

יראת אדמו"ר הזקן בעת ניגוב כוס הקידוש

הצמח צדק סיפר לו שפעם אחת אדמו"ר הזקן לקח את הכוס לעשות קידוש, ולפני שהוא מזג את היין לתוך הכוס הוא הלך – כפי שמורה ההלכה – ורחץ ושטף את הכוס. אחרי ששוטפים את הכוס מנגבים אותה, שלא תשאר טפת מים כשמוזגים את היין לתוך הכוס – כך נוהגים היום גם הרבה חסידי חב"ד. אחרי שטיפת הכוס הוא הלך למקום שלו, לקח מפית, והתחיל לנגב את הכוס בפנים כנהוג. מספר הצמח צדק שניגוב פנים הכוס לקח לו בדיוק שעתיים, על השעון. הצמח צדק אמר שהסיפור הזה יותר גדול מהסיפור על הרבי ר' נחום מטשרנוביל. איזו מדה בנפש מתבטאת כאן? יראה. זו יראת ה', אבל יראה חב"דית. זו לא יראה של רעד ושהכוס נשפכה (כפי שקרה בהבדלה האחרונה, אף שלא כתוב שהוא רעד אז), אלא יראה שכולה דעת. כאן הפעולה היא ניגוב הכוס, ומתבטאת בה יראה עצומה עם מלוא הריכוז – שעתיים להיות מרוכז בפעולת ניגוב הכוס. עוד פעם, הצ"צ אומר שזה יותר יראה מיראת ה' שאתה רועד ונשפך היין. [הוספה: בניגוב הכוס אדה"ז המשיך רפואה לכל הנשים שיש להן הפרעות של שטיפת ידים שעתיים וכיו"ב].

 

תפארת: רפואת הקדחת

רפואת התפארת

בכל ספירה, במיוחד מספירות הלב, יש מלאך. המלאך של ספירת התפארת הוא רפאל, מלאך של רפואה. לכן נספר סיפור אחד איך אדמו"ר הזקן פעל את פעולת המלאך רפאל. השרש של תפארת הוא פאר, אותיות רפא, ולכן כתוב ששם מקום הרפואה.

הפיכת קדחת סופנית לקדחת נפוצה

פעם אחת אחד מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן נסע למסחר, ובדרך הרגיש לא טוב. הוא הגיע לשקלוב ונכנס לאיזה פרופסור מאד מפורסם בימים ההם. הפרופסור בדק אותו, למה מרגיש לא טוב פתאומית, ואחרי הבדיקה אומר לו – מצטער לומר לך, יש לך מחלה אנושה ואני מציע שתיסע מיד הביתה, אין מה לעשות. הוא הרי חסיד של אדמו"ר הזקן, אז אצלו לנסוע הביתה היינו לנסוע לרבי. לפני שנסע הביתה הוא עבר דרך לאז'ניא או ליאדי, איפה שהרבי היה, נכנס לאדמו"ר הזקן וספר לו את הסיפור – הרגשתי לא טוב, הלכתי לפרופסור הגדול, אמר לי שאין מה לעשות וזה אנוש ולנסוע מיד הביתה. אדמו"ר הזקן הסתכל עליו ואמר לו – מה זאת אומרת? יש לך קדחת! מה זה קדחת? חום גבוה, שפעת. צריך להיות פקח, אז החסיד עונה לרבי – מה אתה אומר לי קדחת? הרי סימן של קדחת שכל הגוף רועד מרוב חום, ואני לא רועד בכלל, אז איך אתה אומר לי קדחת? בתשובה אדמו"ר הזקן אמר לו – אתה לא רועד?! תרעד! באותו רגע שהוא אמר לו כך כל הגוף שלו התחיל לרעוד, משהו מפחיד, וכעבור כמה ימים הוא התרפא וקם על רגליו – רועדים עד שהחום יוצא ואז קמים. הוא לא רצה לנסוע מיד הביתה אלא לחזור לאותו פרופסור, לומר שסך הכל היתה לו קדחת. הוא חזר לפרופסור וסיפר את כל הסיפור, והפרופסור אמר: אסביר לך את הענין. יש שני סוגי קדחת. יש קדחת שכל העולם מכיר, שמקבלים חום גבוה ורועדים עד שהכל עובר – שפעת. אבל יש קדחת פנימית, שאין שום רעד בחוץ, ולסוג הזה של קדחת אין רפואה (כך היה אז), והיא מחלה אנושה. אני אבחנתי שלך יש את הקדחת מהסוג השני, שאין לו רפואה, כי אין לך רעד,  ולכן אמרתי לך מה שאמרתי לך. נס גדול שהרבי הפך את הקדחת מהסוג שלא רועדים לסוג שרועדים, ואז הכל הסתדר.

כח מדת הרחמים – להקל במסגרת הנתונים הקיימים

תפארת היא מדה בלב – מדת רחמים. הכח של התפארת הוא לקחת נתון ולרחם. לא מדובר במשהו על-טבעי לגמרי, אבל רואים כח של אדמו"ר הזקן שלוקח איזה נתון, ועם איזה שינוי קל יכול להפוך אותו ממחלה אנושה לסוג קל לגמרי. אותו סוג, אבל קל לגמרי. נפגוש את התופעה הזו גם בהמשך. יש כאן כח לעשות מקדחת שאין לה תרופה קדחת פשוטה שקצת רועדים ממנה, עד שהחום יוצא, ויש רפואה שלמה. תוך כדי שאנחנו מספרים את הסיפור הזה, הדבר נפעל שוב בזכות אדמו"ר הזקן, אז כל מי שיש לו משהו שחושב שמי יודע כמה זה גרוע – אפשר לקחת משהו שנראה גרוע, ועם שינוי קל הוא עובר ולא היה שום דבר, וכל מה שהרופאים אומרים זה גוזמאות. יש לך קדחת פשוטה, ואם חסר לך רעד תרעד קצת והכל יעבור.

 

נצח והוד: בטול גזרת הפיכת המלכות למינות

התנגדות לנפוליון כי "גזרה רעה עבידא דבטלה"

נצח והוד הם צבאות ה'. השם הקדוש של נו"ה הוא "צבאות". ידוע שבסוף ימי אדמו"ר הזקן הוא ברח מנפוליון, ותוך כדי כך הסתלק. היתה מחלוקת עצומה בין צדיקי הדור, אם להתפלל שנפוליון ינצח או שרוסיה תנצח. אדמו"ר הזקן היה נגד כולם, שרצו בנצחון נפוליון, ורק הוא רצה שנפוליון יפול. יש כמה מסורות מה היתה המחלוקת, אבל מה שנאמר כאן הוא מה שנראה הכי מוסמך מכל המסורת החב"דית: כתוב בחז"ל שלפני ביאת המשיח המלכות תהפוך למינות – כל תרבות העולם תהפוך למינות. כל צדיקי הדור הסכימו שנפוליון מסמל את המינות בעולם. מה סברו הצדיקים האחרים (החוזה מלובלין ועוד ועוד מגדולי הצדיקים)? שלא כדאי לחכות עוד מי-יודע-כמה זמן עד שהמינות תתפשט כנבואת חז"ל. כאן יש 'הזדמנות פז' (במרכאות) לקיים את הגזירה, ואם המלכות הזו עכשיו תנצח ונפוליון ימלוך על כל העולם זאת אומרת שכל העולם הפך להיות אפיקורס. למה אנחנו מתפללים שזה יקרה? כי אנחנו מרגישים שבכחנו להתמודד – לצדיקי הדור הזה, עדיין תלמידי המגיד, יש מספיק כח רוחני להלחם ולנצח את המינות הזו. אדרבה, שהמינות תתפשט וכל העולם יהפוך להיות אפיקורס גדול, ולכולנו – כל צדיקי הדור – יש מספיק אמונה להחזיק מעמד ולנצח את המינות. כלומר, המינות לא תקח את עם ישראל, רחמנא ליצלן. יש ווארט אחר מה אדמו"ר הזקן הגיב, אבל לפי הנוסח שכעת חזרנו עליו – אדמו"ר הזקן לא התנגד למה שהם אמרו. הוא אמר שאם באמת המינות צריכה להתפשט לכל העולם, אז עדיף עכשיו ולא בעוד כמה מאות שנים, אבל אני אומר ש"גזירה עבידא דבטלה".

לקיחת אחריות על בטול הגזרה

משהו מאד מיוחד. מי אמר שהמלכות תהפוך למינות? חז"ל. אדמו"ר הזקן אומר שהגם שכך כתוב בגמרא, בתורה שבעל פה, בחז"ל – זה כמו כל גזירה רעה, שגזירה רעה עבידא דבטלה, יכולה להתבטל. כאשר הגזרה הרעה מתבטלת היא בכל זאת משאירה רושם, או ברוחניות או גם בגשמיות, אבל במדה הרבה יותר קטנה מהגזרה המקורית – אני 'הולך על זה'. אדמו"ר הזקן אומר שאיני רוצה לקבל כעת את המינות של נפוליון, כי גם כאשר חז"ל אמרו שזה יקרה – הגזרה יכולה להתבטל. יש כאן נכונות לקחת אחריות כזאת על הכתפים. נתבונן רגע: יש את כל צדיקי הדור, שמאמינים שדברי חז"ל אודות המינות שבסוף תתפוס את כל העולם יתממשו, וכעת יש הזדמנות שיקרה ועדיף עכשיו. מוטב שנפוליון ינצח, ואנחנו כבר יכולים להתמודד, אבל מי יודע אם עוד דור יהיה מישהו להתמודד. אומר אדמו"ר הזקן שגזרה עבידא דבטלה. בשביל לקחת אחריות על כזה דבר צריך לומר שהוא בעצמו אומר על עצמו שיכול לבטל את הגזירה מעיקרה. הוא גם הוסיף שאינו אומר שלא יהיה שום דבר, אבל לא יהיה כמו שאתם חושבים.

לא להתפעל מנבואות קשות – מה שכתוב יכול להשתנות לטובה

לא נאריך, אבל הדרך הזאת – איני זוכר אם פעם הרבי הזכיר זאת, אבל – היא דוגמה קלאסית של הדרך של הרבי, שאין גזרות רעות, והכל כבר היה. כמובן שהרבי גם הסתמך על דברי הרבי הקודם בהרבה דברים, אבל הווארט הזה לא לקחת דברים כמו שכתובים, אפילו שכתוב בזהר מה יהיה בגוג ומגוג. יש כל מיני גוגים ומגוגים למיניהם, יש מי שמצביע על אחד וזה על אחר – זה על הזהר וזה על חז"ל, ומשום מה הרבי לא נע ולא זע מכל הגוגים ומגוגים האלה. למה? הרי כך כתוב! כנראה שבא מהווארט הזה. שוב, יש המון מה להתעמק בזה, אבל ככה כתוב, שהסיבה שאדמו"ר הזקן התנגד לגישת שאר צדיקי הדור בענין מלחמת נפוליון – אל תאמרו שכל העולם חייב להפוך לאפיקורס מוחלט ושאתם תתמודדו עם הבעיה, אני אומר שעצם התופעה שאתם חושבים תשתנה לטובה ולא תהיה כמו שאתם חושבים. כל מה שהצדיק פועל בטול גזירות שייך לנצח והוד, כמבואר במ"א באריכות (בענין עיקרי האמונה של פנימיות התורה בספר אמונה ומודעות) – שבנצח "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" ובהוד "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל". כאן אדמו"ר הזקן מבטל את הגזרה של המלכות תהפוך למינות. זה הסיפור של נו"ה יחד, ההשקפה לגבי מלחמה ולגבי כל מיני נבואות שחורות. אדמו"ר הזקן אוהב לשתות קפה שחור, אבל אין אצלו נבואות שחורות – גזרה עבידא דבטלה.

 

יסוד: להשליך את הכל על ה'

"השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך"

היסוד הוא הצדיק, "וצדיק יסוד עולם", וכאן יש משהו דומה להסיפור הנ"ל. פעם אחת הצדיקים של הדור ואיתם העסקנים ישבו עם אדמו"ר הזקן לדון על גזרה שנגזרה על עם ישראל וחפשו עצה טובה בדרך הטבע איך לבטל את הגזרה. ישבו הרבה זמן, שברו את הראש, ולא מצאו עצה בדרך הטבע. פתח אדמו"ר הזקן, בעל ההילולא של היום, שאם אין עצה – אין מה לעשות, צריך להשאיר את הענין לקב"ה, צריך לסמוך על הקב"ה ולקיים את הפסוק "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך". מה זה "יכלכלך"? שהוא יעשה ריבוי כלים. חיפוש עצה בדרך הטבע הוא עשית כלי בדרך הטבע לברכת ה', אבל יש זמן שאין עצה, שאין מה לעשות, ואז איני יודע איך לעשות כלי. ברגע שאיני יכול לעשות כלי כתוב "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך" – הוא גם יעשה את הכלים וגם ימשיך את האורות לתוך הכלים, ולא צריך לעשות שום דבר.

"לא יתן לעולם מוט לצדיק"

מי יכול לפעול ככה? הצדיק – המשך הפסוק הוא "לא יתן לעולם מוט לצדיק", הצדיק יסוד עולם. כתוב שיוסף הצדיק לא היה צריך לעשות שום דבר בדרך הטבע, לא היה צריך לדבר עם שר המשקים, ולכן נענש וישב עוד שנתיים בכלא. צדיק הוא טפח מעל העולם, וצריך לדעת להשליך הכל על ה' – שה' יעשה גם את הכלי. זו לא הדרך של כולם. בדרך כלל צריך לעשות כלים בדרך הטבע, בכל הענינים, אבל כשאין – אומר אדמו"ר הזקן, בעל ההילולא – יש זמן שצריך לקיים "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך", הוא יעשה כלים. שוב, זו דרך של צדיק אמת, "לא יתן לעולם מוט לצדיק". הידיעה כיצד להשליך הכל על ה' – את כל כולי, שכולי מושלך על ה' – היא תכונה של צדיק. אם אדמו"ר הזקן אמר זאת ודאי קיים זאת, ובזכות זה נמשך הנס שהיה צריך לעם ישראל, וזה בחינה של "צדיק יסוד עולם" – כך מבסס את העולם. חוזר קצת ל"אתה יודע רזי עולם" – המשכת תיקון הברית מהכתר.

 

מלכות: מזוזה במילוי הלבנה

כתיבת מזוזות לאדמו"ר הזקן בעת מילוי הלבנה

אחרון חביב, מלכות, בקיצור נמרץ: לאדמו"ר הזקן היה סופר סתם, ר' ראובן סופר מינוביץ'. פעם הוא שלח אחד החסידים שלו, שכנראה היה בלאו הכי בדרך לשם, שיכנס לר' ראובן סופר ויבקש מזוזות עבור אדמו"ר הזקן. החסיד בנאמנות קיים פקודת הרבי, אבל אמר שבאותו זמן אנצל את ההזדמנות ואבקש שיכתוב גם לי (זה סופר, המקצוע שלו, אזמין ואשלם). הזמין מזוזות לרבי ולו, נסע למסחר, וכעבור שבוע חוזר. הסוחר שם בזהירות שתי שקיות של מזוזות –זו בשביל הרבי וזו בשבילך. המחיר היה אותו מחיר. המדובר הוא בחסיד אמיתי, ורואים שלפעמים חסיד אמיתי יכול לעשות משחק גם עם הרבי. הוא אמר – מה זה ששנינו משלמים, זה סופר, יהודי ישר, ויש הבחנה בין המזוזות?! מה ההבדל? הוא רצה לראות, אז 'בטעות' נתן לאדמו"ר הזקן את השקית שלו. אדמו"ר הזקן פתח, הסתכל על המזוזות, והגיב – ככה הוא כותב לי מזוזות?! החסיד 'תפס את עצמו', שאולי טעיתי והתבלבלתי בשקיות – אולי זה בשבילי ומה שבתיק בשביל הרבי. נתן לו את השקית השניה, ואז אדמו"ר הזקן פתח והסתכל ואמר – זה כבר טוב, זה בדיוק מה שבקשתי. הלב של החסיד נפל – הסופר הוא עושה איפה ואיפה? לרבי כותב יפה ולי כותב לא יפה?! באופן מיוחד הוא נסע לינוביץ' ושאל את ר' ראובן – מה אתה עושה? איך אדמו"ר הזקן מיד הבחין מה בשבילי ומה בשביל הרבי? אמר לו – אסביר לך, אל תקפיד עלי. כל הכוונות וכל הקדושה הן בדיוק אותו דבר – אני הולך למקוה וטובל לפני כתיבת כל שם, ומכוון כל הכוונות שהרבי לימד אותי, ועשיתי לך אותו דבר. ההבדל שהרבי מקפיד שיכתבו לו את המזוזה במילוי הלבנה, בזמן שהלבנה במילואה. הדבר הזה לא כתוב בשום מקום, הוא משהו מיוחד שאדמו"ר הזקן מבקש ממני שאכתוב לו, וכך אני עושה בשבילו. בשבילך לא עשיתי את כך, אבל חוץ מזה זה ממש אותו דבר. הסיפור נגמר כאן.

שלמות מלכות המזוזה בזמן של "סיהרא באשלמותא"

אמרנו שהסיפור הזה שייך למלכות, אחרון אחרון חביב. מה הוא מילוי הלבנה ומה היא מזוזה? ידוע שלרבי יש עשרה מבצעים, שהם כנגד הספירות (אפשר לראות בפרטיות במקום אחר). המבצע שכנגד המלכות הוא מבצע מזוזה. תפילין בבינה, ה עילאה שבשם, ומזוזה במלכות, ה תתאה. כתוב באר"י שמזוזה בגימטריא א-דני, שם המלכות, והמזוזה היא על פתח הבית שהוא גם מלכות. "הוי' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם". הלבנה במילואה היא "סיהרא באשלמותא", בחינת שלמה המלך בשעתו – שמו לשון שלמות, והוא הדור ה-טו מאברהם אבינו (ו-שלמה עולה טו במספר קטן), זמן מילוי הלבנה. שלמה בנה את המקדש והמשיח יהיה גם מזרע דוד וגם מזרע שלמה. אדמו"ר הזקן הקפיד שהמזוזה, בחינת המלכות, תכתב לו בזמן של סיהרא באשלמותא – שלמות הלבנה, שלמות המלכות.

 

ידיעת "רזי עולם" וכתיבת המזוזות במילוי הלבנה

רק בשביל נעוץ תחלתן בסופן: יש הרבה לומר על הכל, במיוחד על הספור הראשון – "אתה יודע [= מלכות] רזי עולם". הצמח צדק אומר, גם מאדמו"ר הזקן, שיש מדרגה במלכות שיותר גבוהה מכל הספירות. זו הספירה הכי נמוכה, אבל היא נעוצה בכתר שבכתר, ויש דרגה שעולים לפני הצמצום עד מלכות שאין גבוה ממנה שום ספירה – זו המלכות של המשיח. עליה כתוב "אתה יודע [= מלכות] רזי עולם", ולא "רזי תורה". לא שהם לא גנוזים בתורה, אבל לא כל הצדיקים משיגים זאת. אפילו רבי לוי יצחק מברדיטשוב אמר שכל החיים שלי, אם היו נותנים לי להנהיג את העולם, הייתי מנהיג באופן אחר ממה שה' מנהיג. רק בסוף חיי הגעתי לכך שהייתי מנהיג כמו ה', אבל קודם הייתי מנהיג אחרת – הייתי שולח את העשיר להוציא את המשפחה מבית הסהר ואת הגיבור להוציא את העגלה מהבוץ. בסוף ימיו הגיע ל"רזי עולם". אדמו"ר הזקן אמר בצעירותו שאם היו נותנים לי להנהיג את העולם הייתי מנהיג בדיוק כמו שהקב"ה עושה. זו בחינה של משה רבינו, "בכל ביתי נאמן הוא". "אתה יודע רזי עולם". צריך לומר שרזי תורה שנמסרים לחכמי וצדיקי הדור, כלשון הסיפור, הם "רזין", אבל "רזי עולם" הם "רזין דרזין" – מעשה מרכבה ולא רק מעשה בראשית, וגם מה שלמעלה ממעשה מרכבה. אין כאן המקום להאריך יותר, אבל כנראה שיש קשר בין רזי עולם – בחינת כתר – לבין מה שצריכים לכתוב לאדמו"ר הזקן את המזוזות במילוי הלבנה – בחינת מלכות. האור שהוא מקבל מהמזוזה של ר' ראובן סופר שנכתב לו במילוי הלבנה הוא אור של "אתה יודע רזי עולם".

בכך נסיים ונאמר "לחיים" ומזל טוב לכולם. שנזכה לביאת מלך המשיח תיכף ומיד ממש, שהוא יודע רזי עולם ויזכה גם אותנו להבין רזי עולם. שהכל יהיה בפקחות, בשמחה ובזריזות במתינות – כל מה שהבעל שם טוב אומר – ושהכל יהיה תיכף ומיד ממש.

ניגנו ניגון הקפות.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com