חיפוש בתוכן האתר

ליל פורים דפרזים תש"ע - רמת אביב הדפסה דוא
אינדקס המאמר
ליל פורים דפרזים תש"ע - רמת אביב
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
Page 8
כל הדפים

ליל פורים תש"ע – ישיבת רמת אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

לחיים לחיים! לחיים ופורים שמח. פורים זה חג של מסירות נפש – "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". המלך מעביר חוק בכנסת שלו, שכולם צריכים להשתחוות להמן – זה חוק בל יעבור, מי שעובר על חוק המדינה אוי ואבוי לו. והנה יושב שם מרדכי אחד, בשער המלך, ובריש גלי הוא עובר על החוק, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". אפשר לחשוב שכאשר המן עבר בפניו וכולם משתחוים ביראת כבוד בפני המן מרדכי כבש פניו בקרקע, עשה עצמו מתעלם, כאילו לא רואה שהמן עובר, וכך "לא יכרע ולא ישתחוה" – אבל פשיטא שלא היה ככה. מרדכי הסתכל על המן, חייך לו חיוך אחד רחב מאד, ברוב הנאה, ברוב כיף, ו"לא יכרע ולא ישתחוה". ככה זה היה – מי שחושב אחרת מפספס את העיקר. לא לכרוע ולא להשתחוות עם פנים כבושות בקרקע זה לא פורים, זה לא שוה כלום. "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" זה במלוא ההנאה מכך שלא כורע ולא משתחוה להמן הרשע, שעושה את עצמו עבודה זרה. על זה התרגז המן. כמו שנסביר, פורים זה חג של הנאה. לכן גם מסירות הנפש של פורים – שבזכותה זכינו ל"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" – היא מסירות נפש במלוא ההנאה ממסירות הנפש.

מה כתוב בפסוק הבא? אחרי "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" כתוב "ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך אל מרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך". קודם כתוב "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" ואחר כך, כשכולם רואים שלא משתחוה – ורואים שלא במקרה לא כורע ולא משתחוה, אלא דווקא, הוא מפגין את זה, ומפגין את זה בכיף – לכן כולם שם (חברים שלו לכאורה, חברי כנסת) "מדוע אתה עובר את מצות המלך". יש ספר "אור המאיר" של אחד מתלמידי תלמידיו של הבעל שם טוב, ספר חסידות חשוב, שמקשר לפסוק הזה במגילה כלל גדול שכתוב בחז"ל – "מצות לאו להנות ניתנו", אלא להיות "עול על צואריהם" (לשונו הקדוש של רש"י בר"ה). הוא אומר שעבדי המלך הם לא סתם פרסים גוים, אלא כל פעם שכתוב "המלך" זה רומז למלך מלכי המלכים הקב"ה, וממילא "עבדי המלך" רומז ליהודים, ולא סתם יהודים אלא צדיקים, יהודים שהם "עבדי המלך", שעובדים את מלך מלכי המלכים הקב"ה, ואיזה סוג עבדים הם? "אשר בשער המלך". יש פסוק "אוהב הוי' שערי ציון", "שערים המצוינים בהלכה", וזה צדיקים שכל הזמן עומדים בשער וחושבים שאיני נכנס פנימה אלא אני רק בשער. ידוע מה שכתוב בזהר על הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" – הקב"ה, בעלה של ה"אשת חיל", נודע ומתגלה לכל חדא וחדא לפום מה דמשער בלבו, לפי כמה שיכול לשער את שפלות האדם ורוממות א-ל. כל התגלות היא ככה, תלויה ב"שיעורא דיליה", ומי שיודע את זה, ומשקיע, עובד את ה' בעבודת ההתבוננות – ה"שיעורא דיליה". יש חמישים שערים בינה, ובפורים זוכים לשער הנון, "עץ גבוה חמשים אמה", תכלית ה"שיעורא דיליה" – רק שנסביר שמי שמגיע לשער הנון יוצא מהתנהגות "עבדי המלך" שלא מבינים את התנהגות מרדכי בעבודת ה' ומעבירים עליה בקורת. פשיטא ש"עבדי המלך" בקדושה לא רוצים שיהודי ישתחוה לע"ז, אז מה זאת אומרת? רואים שמרדכי מקיים מצוות עם הנאה, הוא מקבל הנאה מהמצוות שהוא עושה, ואפילו מצות מסירות נפש – שלכאורה מסירות נפש "לאו להנות נתנו" – הוא מקיים בהנאה. הם לא מבינים את ההתנהגות הזו בשום פנים ואופן, ולכן אומרים "מדוע אתה עובר את מצות המלך". הם שואלים – רבא אומר ש"מצות לאו להנות ניתנו", ולמה אתה נהנה?! הוא מקשה ולא מתרץ, כנראה השאיר לנו לתרץ את זה בפורים. הם מקשים 'מדוע אתה מקבל הנאה ממצוות המלך, ולא עושה סתם מתוך קבלת עול?!'. במקום אחר אותו צדיק שכתב ספר זה, "אור המאיר", כותב מה זאת אומרת ש"מצות לאו להנות נתנו"? שיהודי צריך לקיים את המצוות כדי לעשות נחת רוח לה', בלי שום טובת הנאה כלל וכלל, וזה נקרא "עבודה לשמה" – לשם השכינה. הוא לא מביא את מאמר הזהר – שמובא גם בחסידות – שזו המדרגה הכי גבוהה של חסיד, שכל מה שהוא עושה זה רק ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים. "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו" – "קונו" זה "קן דיליה", השכינה, בת הזוג של ה'. חסיד לא חושב על עצמו כלל, אלא רק לעשות חסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים, והוא לא מציאות בכלל. כך הוא כותב. אז ממילא קשה אם רואים מישהו לא שואף לזה – לפי הנראה – ומקיים את כל המצוות בכיף. אז מקשים עליו "מדוע אתה עובר את מצות המלך" ומקבל הנאה ממצוותיו?

פורים זה חג של הנאה. הרי כתוב "חייב איניש לבסומי בפוריא". השל"ה הקדוש כותב ש"לבסומי" אין פירושו להשתכר בארמית. מי שחושב ש"לבסומי" טועה טעות חמורה, כך הוא כותב. זה אמנם לשתות קצת, אבל להכנס לאוירה של בשם – של הנאה, של כיף, של מתיקות. "להתבשם" זה להתמתק, לא להשתכר. אחר כך הוא צועק מר על אלה שמשתכרים בפורים ואחר כך לא מברכים ברכת המזון ולא מתפללים תפלת ערבית, רחמנא ליצלן (בחיוך רחב), לכן הוא כל כך מקפיד שנבין מה זה הפירוש של "לבסומי". מי שמשתכר זה בדיוק ההיפך – צריך ללמוד את המלאכה הזאת, מה זה נקרא להתבשם. "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – גם את זה צריך להבין. הוא כותב שכמה שלא תשתכר – אף אחד בעולם מתוך שכרות לא יגיע לזה שלא יודע להבחין על פי פשט בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי", נישט שייך, וזו הראיה החותכת שהפירוש הוא לא להשתכר. כמה שלא תשתכר, מצד הטבע של האדם, על פי פשט, לא תגיע לכך שאינך יודע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, וממילא הכוונה היא אחרת. "לבסומי" זה להתבשם ולהתמתק. נמשיך את הרעיון שלו: יש ביטוי בתנ"ך "שכֻרת ולא מיין" – כך אומר ישעיהו הנביא. הפסוק הוא "לכן שמעי נא זאת עניה ושכֻרת ולא מיין". הפשט שם הוא שמרוב צרות שעוברות על האדם או על האומה – כאן מדברים על כל עם ישראל, אבל המשל הוא פרט, בת השובבה, בת העניה – אז האדם הוא כמו שיכור מצרות, מבולבל כמו שיכור בלי ששתה טפת יין. אז אפשר להיות שיכור בלי שום שתיה. יש כלל גדול ש"מרובה מדה טובה ממדת פורענות", ואם אפשר להיות שיכור מצרות – רחמנא ליצלן – כל שכן וקל וחומר שאפשר להיות שיכור מרוב הנאה. אם האדם נמצא באהבה בתענוגים, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", על זה כתוב "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". קודם היה כתוב "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין", סימן שלא שותים כאן יין בכלל – זה ה"דודים", "כי טובים דודיך מיין", ועל זה כתוב "שתו ושכרו דודים". יש בני ט' מדות, שאחד מהם הוא "בני שכורה" רחמנא ליצלן, אז לא שייך שהדודים ישתו וישכרו ח"ו – זה היפך הכוונה. אז מה זה "שתו ושכרו דודים"? שכרות מרוב הנאה, מרוב אהבה בתענוגים. זה ה"בסומי" של חג פורים, מה שכתוב "חייב איניש לבסומי בפוריא". אפשר להיות כל כך שיכור מהנאת חג פורים, הכיף של המסירות נפש, שאין כיף יותר גדול מזה, ש"מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" להמן, שמרוב ההנאה שאני לא כורע ולא משתחוה להמן – "לא קם ולא זע" (פסוק אחד "לא יכרע ולא ישתחוה" והפסוק השני "לא קם ולא זע ממנו") – ומרוב הנאה מקיום המצוה הזו, ש"להנאה ניתנה", משתכרים, מתבשמים. זה מה שצריך להיות ה"בסומי" של פורים. ואז, כמו שהאריז"ל אומר, שה"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" הכוונה היא שצריך להתבלבל עד שאומרים "ברוך" על המן, ולא חלילה להיפך. ככה מדגיש האר"י הקדוש, שרואים כאן שהבלבול כאן הוא בדעת, מתוך הכיף הנכון, הטוב, המבוקר – שלא מתבלבלים. שיכור שלא מבחין בין זה לזה – אם היה כזה דבר, השל"ה אומר שאין כזה דבר בכלל – אין לו הבדל, אם יאמר "ברוך המן" גם יאמר ארור, רחמנא ליצלן, על מרדכי היהודי. זה האריז"ל מדגיש שחס ושלום. רואים כאן שיש איזו דעת פנימית שמכוונת ומנתבת את ה"בסומי". זה ה"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" – מתחילים מ-ארור המן ומגיעים ל-ברוך המן, ר"ת אהבה, וזה ה"אהבה בתענוגים" של פורים, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים בחג פורים". עיקר החידוש, עיקר הווארט, זה ה"ברוך המן" – יחו"ת, ה"שתו ושכרו דודים".



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com