ז. "אל מלך נאמן"

נדלג על כמה דברים (רצינו ללמוד מעדני יו"ט ודברי חמודות על הרא"ש, אפשר להדפיס בשיעור, אבל אין זמן כעת) ונסתכל בטור בית יוסף. בטור או"ח סא (סימן ראשון של הלכות ק"ש) אומר הטור, בן הרא"ש (שעד אליו אין זכר לכך שצריך להשלים 3 תיבות, במובן מסוים הוא סוף הראשונים, ובנו אומר בפשטות שצריך להשלים את ה-רמח):

יש נוהגין לומר תחלה אמ"נ.

מכל ההסברים על זה הכי יפה בסידור תכלאל, של התימנים, עם הפירושים. מביא שם המון דברים – כדאי ללמוד את כל הפירוש שלו על סוף ק"ש – ואחד הרמזים היפהפיים שלא כתוב בשום מקום אחר, בשם מהריצ"ע. זה שאמן ר"ת "אל מלך נאמן" זה חז"ל, זה גמרא והלשון כבר מובאת בספר יצירה. זה בלי קשר לק"ש, אבל היה מנהג קדום לומר כך. הוא אומר שכמו ש-אמן זה "אל מלך נאמן" כך ב-אמת (מאותו שרש, בעצם צריך להיות אמנת אבל ה-נ נופל, "איהו אמת ואיהי אמונה") צריך לכוון שלש מלים (להשלים בכוונה, לפי הקבלה שלא אומרים בהתחלה אל-מלך-נאמן) – אל מלך תמים. אל מלך תמים = 611 = תורה, "אין אמת אלא תורה". מה היחס בין נאמן ל-תמים, שצריכים  להיות כאן זוג? בספירות אל זה חסד, שנמשך גם ליסוד בסוד "אל שדי" (שה-אל מצטרף ל-שדי זה כבר להמשיך כל החסדים של "חסד אל" ליסוד כדי לפקוד את המלכות), ו-מלך זה מלכות, אז אל-מלך זה חסד עד מלכות דרך היסוד. איפה זה נאמן ותמים? יש פרצוף יסודי של שבעת תארי הצדיק בתנ"ך – אוהב, ירא, ישר, נאמן, תמים, צדיק, ענו (מיסודי היסודות אצלנו, אפשר לעשות גם חשבון של זה). נאמן זה בנצח, "בכל ביתי נאמן הוא" נאמר במשה, ותמימות זה הוד. אם כן, נאמן-תמים זה זוג – נצח-הוד. רק כאן הפוך – "איהו אמת ואיהי אמונה", אבל "איהו בנצח" ו"איהי בהוד", וכאן באמת הדגש על התמים ובאמן הדגש על הנצח. זה מאמר מוסגר, יפה מאד בפני עצמו.

הטור ממשיך:

וי"א שמוסיפין אמן אמ"נ ונותנין טעם לדבריהם שק"ש יש בה רמ"ח תיבות כמנין אבריו של אדם אלא שחסר ד' ומכוונים להשלים באלו ד'

שוב, הטור כותב שיש נוהגים לומר "אל מלך נאמן" – יש מי שאומר לומר רק את זה, ויש מי שאומר לומר קודם אמן. נותנים טעם לדבריהם שחסרות ד תיבות, ולכן צריך לומר "אמן אל מלך נאמן". שומו שמים! הוא לא יודע לספור?! הבית יוסף אומר שהוא לא יודע לספור, והב"ח אומר שכן יודע לספור, אבל מחדש משהו שלא מתקבל על הדעת כל כך – שבפסוק השני שהוסיפו, בשכמל"ו, "לעולם ועד" נחשב כמלה אחת, כי זה ענין אחד, ולכן חסרות ארבע מלים. "אמת ויציב" נגמר "לעולם ועד". בין "לעולם ועד" (סוף יחו"ע ויחו"ת) ל"לעולם ועד" – כנראה שיש גם סוד כזה – יש  לעולם ועד מלים, 16 ברבוע (מב תיבות של "ואהבת", עב תבות עד "ושמתם", נ תבות עד סוף הפרשה השניה, עוד סט תבות – עם הכפל של "אני הוי' אלהיכם" יהיה עד כאן 236, כתוב שצריך לכוון לסוד של שיעור קומה של יוצר בראשית, רלו – "אמת" ועוד טו תיבות של ווין, ואחר כך "הדבר הזה עלינו", ובצירוף ה"לעולם ועד" לפני ואחרי). אפשר לסדר את זה ברבוע, מ"לעולם ועד" עד "לעולם ועד" – סימן של רמז מובהק. כמובן, ספרנו את זה כשתי מלים, אבל הב"ח כותב שהטור החשיב את "לעולם ועד" כמלה אחת.

אבל הרמ"ה – ראשון חשוב, לפני הזהר שלפיו צריך להשלים, משיג על זה בתוקף משלשה טעמים:

והרמ"ה השיב על זה בתשוב' וכתב ודאי אם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם ש"צ יכול לענות אמן כשיסיים ש"צ דלאו עונה אמן אחר ברכותיו הוא [אנחנו מבליעים את התיבות, כדי לא לומר אמן, אבל אומר שמעיקר הדין אפשר לומר] אלא אחר ש"צ והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסקינן בין ברכה שנייה לשמע אבל מי שעונה אמן אחר ברכת עצמו בין יחיד בין צבור הוי טעות ונקרא בור והוי הפסקה בדבר שלא היה לו להפסיק וכל שכן המפסיק באמן אמ"נ דאיכא תלת [עובר שלש עבירות:] דמפסיק בין ברכה לקריאה ועוד דמפיק שם שמים [שם "אל"] לבטלה ועבר בלא תשא [עובר על עשרת הדברות] דהזכר' השם הכא לית ליה עניינא דמדכר לה לא להבוחר בעמו ישראל ולא לשמע ישראל והויא לבטלה ועוד כיון דלאו לצורך ברכה היא אלא לאשלומי רמ"ח תיבות הוי ליה תוספת בק"ש [כאילו אומר שק"ש חסרה משהו, לא מספיק טוב מה שכתוב בתורה? לנהוג משהו מיוחד בשביל להשלים לפי ספר קבלה – שידע או לא – זה סתם עבירה...] והאי תוספת לא יעקב אמרו ולא בניו ולא משה אמרו וא"כ אנן היכי אמרינן ליה השתא בשכמל"ו אי לאו דאמריה יעקב לא הוה אמרינן ליה ואע"ג דאמרי' יעקב לא אמרינן ליה אלא בחשאי ואנן ניקום ונימא מדעתן מידי דלא אמריה יעקב ולא משה ולא איתא לא במתניתין ולא בגמרא אלא מחוורתא דהאי מנהגא ל"ל עיקר ומאן דיכיל לסלוקא שלא ע"י מחלוקת אלא בחבורא שדעת אחת לכולם ש"ד ומאן דלא יכיל לסלקא לסלוקיה לנפשיה [שיצא מבית כנסת, אם לא יכול לבטל את המנהג בדרכי שלום – הוא נגד מחלוקת ובעד חבור אחד].

העיקר לעניננו זה הבית יוסף. קודם כל, אף על פי שהרמ"ה כל כך יורד על ה"אל מלך נאמן", הוא אומר שזה מנהג קדום, וכך אומר ה"דרכי משה" ופוסק ברמ"א, נגד הרמ"ה. הב"י מביא מקורות – המנהיג, האגור בשם הרוקח, מהר"י קולין, ספר הפרדס לרש"י, טעמי רבי יהודה החסיד – כל גדולי ומקובלי אשכנז, וגם רש"י הק', אמרו "אל מלך נאמן". הגהת מימוני כתב שאין לאמרו, ואז הוא מביא את הרמ"ה ומנסה להשיב לו.