חיפוש בתוכן האתר

יב תמוז תש"ע - יצהר הדפסה דוא
אינדקס המאמר
יב תמוז תש"ע - יצהר
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
השלמות
כל הדפים

י"ב תמוז תש"ע – יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

נשמע את "דרור יקרא" לכבוד הברית. ניגנו "אתה תקום".

בי"ב-י"ג תמוז הראשונים אחרי הסתלקות הרבי הקודם הרבי הדפיס מאמר של הרבי הקודם (נדפס בסה"מ תש"י ע' 254), והדפיס פתח דבר – לא פתח דבר רגיל, אלא עם תוכן רב, עליו נייחד את הדיבור. זו לשון הרבי (נמצאת גם באג"ק תרלה):

רבים המחפשים ומבארים מעלות וגדולת נשיאי חב"ד בכלל, ונשיא דורנו, הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, בפרט בענינים שונים: איש המסירות-נפש, גאון, בעל מדות, צדיק, בעל רוח הקודש, מלומד בנסים ועוד ועוד.

וגדלו ביותר שבחים אלו, על פי ההגדרה בתורת החסידות, מהו מסירות נפש, מהו גאון וכו'.

ובכל זה – העיקר חסר כאן. ונוסף על זה, שהוא עיקר בעצם, חשוב הוא ביחוד משום שנוגע ביותר, וביחוד לנו, קהל חסידיו ומקושריו. וזהו – מה שהוא הוא הנשיא, ונשיא חב"ד.

כי – נשיא בכלל, נקרא ראש אלפי ישראל, הוא בחינת ראש ומוח לגביהם, וממנו היא יניקה וחיות שלהם. ועל ידי הדביקה בו קשורים ומיוחדים הם בשרשם למעלה מעלה.

והנה כמה סוגים בנשיאים: אלו אשר השפעתם בבחינת פנימיות, ואלו אשר השפעתם בבחינת מקיף. ובזה גופא חילוקים: אם השפיעו בתורת הנגלה או הנסתר או בשניהם יחדיו, לימדו דרכי העבודה והחסידות, המשיכו השפעות גשמיות וכו' וכו'.

וישנם כאלו, שהי' בהם כמה מבחינות הנ"ל, או גם כולם.

וזה הי' מאז ועד עתה ענין הנהגת נשיאי חב"ד, מן כ"ק אדמו"ר הזקן ועד כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ ועד בכלל, אשר כללו כל הסוגים והחילוקים: השפיעו בפנימיות ובמקיף, בתורה עבודה וגמ"ח, ברוחניות ובגשמיות. ובמילא היתה התקשרותם עם השייכים אליהם בכל תרי"ג אברי נפש וגוף המקושרים.

ועל כל אחד ואחת מאתנו כולנו לדעת, היינו להעמיק דעתו ולתקוע מחשבתו בזה, אשר הוא הוא הנשיא והראש, ממנו ועל ידו הם כל ההשפעות בגשמיות וברוחניות, ועל ידי ההתקשרות אליו (וכבר הורה במכתביו איך ובמה מתקשרים) קשורים, ומיוחדים בשרש ושרש השרש עד למעלה מעלה כו'.

הוא פתח ואמר שאם יש צדיק יש כמה תארים וכמה שבחים, וכל אחד מתאר אותו בשבח אחר (צדיק זה גם אחד השבחים, אבל משתמשים בזה גם בתור כלל). יש מי שמשבח את אותו כבעל מסירות נפש, יש מי שמשבח אותו גאון, יש מי שמשבח אותו כבעל מדות, יש שבח רביעי – צדיק, שבח חמישי – בעל רוח הקדש, שבח ששי – מלומד בנסים. למה הרבי מביא את כל האפשרויות והשבחים האלה? הוא אומר שבסופו של דבר, אם מדובר ברבי, אף אחד מהם הוא לא זה. אם מדובר ברבי – העיקר שהוא נשיא הדור. כמו שכתוב בספרי הקבלה שנשיא "ניצוצו של יעקב אבינו" ו"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", וכל הפרטים האחרים הם פרטים. עיקר ההתקשרות לרבי (אנחנו בברית מילה, וקודם שמענו ווארט על התקשרות, על קשר תפילין) – זה בכך שהוא נשיא. הרבי הוא הראש, ואנחנו איברים, ומקבלים כל החיות מהרבי, "ראש בני ישראל". אל לאברים לבגוד בראש, ואדרבה – צריך לדעת שיש ראש ולשאוב ממנו חיות. זה שהנשיא הזה הוא איש מסירות הנפש של הדור, או הגאון של הדור, או בעל המדות של הדור וכו' – זה הכל היכי תמצי, אפילו ה"איש מסירות נפש". זאת אומרת שהיום, י"ב תמוז – גם יום ההולדת של הרבי, ה"מזל גובר" שלו, וגם היום בו התבשר על הגאולה (השתחרר בפועל ממש ב-יג תמוז, לכן חוגגים שניהם יחד) – הווארט של הרבי על זה (בשנה הראשונה, כשההסתלקות עדיין טריה, כידוע שבכל השנה הראשונה הרבי כותב על השווער הכ"מ, כמו על אבא, חתן זה כמו בן, ואפילו כתוב שיש דברים שחתן זה יותר מבן) הוא בענין זה.

הרבי אומר שהיכולת על ההתקשרות לנשיא בתור נשיא ניתן לנו מלמעלה, והחפץ יש בנו, ואם כן זה תלוי רק ברצון – שאם יש רצון, אין לך דבר העומד בפני הרצון. הוא כאילו בהבלעה כותב כאן שלש מדרגות – יכולת, חפץ, רצון. היכולת באה מלמעלה, והחפץ נמצא בלב באיזה מקום – יותר נסתר או יותר גלוי – והעבודה שלנו היא לרצות. אם רוצים בהתקשרות – אין לך דבר שעומד בפני הרצון. נתייחס רק לווארט האחרון: אם יש ג' מדרגות – יכולת מלמעלה, חפץ שנמצא כבר בנו, והרצון תלוי בנו – הכל זה בכתר. כל הנושא של התקשרות הוא בכתר, הוא על-שכלי – ברית זה לא שכל ולא מדות, אלא על-שכלי. כנראה היכולת ברדל"א – יכולת זה לא פוטנציאל, שנקרא "בכח", אלא אין סוף יותר מזה, כמבואר בדא"ח. זה מקביל לדרגת האמונה שבכתר, רדל"א. חפץ זה רצון שמלובש בו תענוג – זה עתיק, רישא דאין. זה סוף דרגות האין סוף, סוף המאציל. שרש הנאצלים זה אריך – שם המקום שלנו – וההתקשרות בפועל תלויה ברצון שלנו, ואין לך דבר העומד בפני הרצון.

באותו פרק זמן שהרבי כתב דברים אלה בפתח דבר של המאמר הוא כתב, כדרכו, הרבה מכתבים לאנשים פרטיים – כולם מודפסים היום באגרות-קדש. יש מכתב מ-ג' תמוז (אג"ק תרלז), שם הרבי מביא את אותו ווארט ומפרש אותו יותר:

...ולא רק יזכה בקונטרס זה את הרבים אלא, עפ"י דרישת רז"ל במכילתא ע"פ תשים לפניהם, גם יסביר לכל אחד ואחת, אשר העיקר הוא להביא המדרש והלימוד למעשה ופועל, בכל אחד ואחת לפי ענינו: במוחין, במדות וכו'.

אשר גם על זה מקבלים חיות וכח מראש הדור, הוא נשיא הדור, הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, וכמש"כ בהקדמת הקונטרס, שמהנשיא מקבלים יניקה וחיות לכל הענינים שלנו מכל הענינים והמעלות אשר מנו בו: מסנ"פ (כתר), גאון (מוחין), בעל מדות (חג"ת נ"ה, עיקר המדות), צדיק (יסוד), רוחה"ק (מל') מלומד בנסים ועוד ועוד (מחדו"מ).

יכולת על כל זה ניתנה לנו, חפץ בכל זה יש לנו, וכשיהי' הרצון - אין לך דבר העומד בפני הרצון.

בברכת חג הגאולה ואיחול כ"ט

הוא מסביר שמה שכתבתי ששה שבחים עיקריים – שהם לא זה – זה לפי סדר הספירות העליונות: מה שאמרתי שהוא איש המס"נ זה כתר, אבל עדיין בתור פרט. לפני זמן דברנו על רבי-משפיע-צדיק-גבור, אז לכאורה איש המסירות נפש הוא הגבור שלי. שם הגבור היה מלכות, אבל מלכות קשורה לכתר – "כתר עליון איהו כתר מלכות". זה שהגיבור שלי הוא איש המס"נ של הדור, זה לשבח אותו בדרגת הכתר. הרבי כותב במכתב – "איש המסירות נפש (כתר) גאון (חב"ד) בעל מדות (חגתנ"ה – התפשטות המדות העיקרית בלב) צדיק (יסוד)", עד כאן הייתי יכול לנחש בעצמי, אבל שני הבאים לא – "בעל רוח הקדש (מלכות) מלומד בנסים (לבושי הנפש, מחדו"מ)". יש לנו פה איזה חידוש – כמה שהווארט הוא שהעיקר זה שהרבי נשיא, צריך להתעמק בשני הפרטים האחרונים, שבעל רוה"ק זה  מלכות ומלומד בנסים זה לבושי המלך.

יכול להיות נשיא הדור שאינו מלך בפועל. אנחנו מדברים כל הזמן על מלכות ועל תורת המלך, וכאן יוצא דבר נפלא – שהתכונה הספציפית של המלך היא שיש לו רוח הקדש. לא כתוב ברמב"ם שאחד מתנאי המשיח זה רוה"ק – אולי כן, אולי זו המחלוקת, או שאין מחלוקת, אם המשיח צריך להיות "מורח ודאין". מהרמב"ם משמע שלא צריך, והראב"ד אומר שצריך, אבל גם לגבי הרמב"ם יש מי שאומר שמה שאח"כ מייחס כל עם ישראל לשבטיו זה ה"מורח ודאין שלו" – מסתבר שגם לפי הרמב"ם יש לו איזו רוה"ק. אבל כאן נראה שכל מלך צריך איזה רוה"ק. האם צריך מס"נ? כנראה שכן, כי "כתר עליון איהו כתר מלכות" – כנראה יש זיקה בין מסירות הנפש ורוה"ק, ואולי אפילו הא בהא תליא, שמי שיש מס"נ זוכה בזכות זאת לרוה"ק. צריך כמובן להבין, להתעמק, מה זה בכלל רוה"ק. שוב, יוצא כאן שהמלך צריך להיות בעל רוה"ק.

הדבר השני שאמרנו שהוא חידוש זה ה"מלומד בנסים", שהוא אומר שזה כנגד לבושי הנפש – מה הקשר ביניהם? את זה אפשר להסביר לפי תורת הבעל שם טוב, שהזכרנו כמה פעמים – שאם יש לך בעיות עם "בני", עם הילדים, זה בגלל המחשבות שלך, פגם המחשבה, ואם יש בעיה בשלום בית, בינך לבין האשה, אומר הבעל שם טוב שזה פגם בדבור שלך, ואם יש בעיות פרנסה, שהוא קורא לזה בעיות עם הבהמות שלך (והכוונה בעיות עם הפרנסה, שגם מתחילה פר, הכל מתחיל מפרות), זו בעיה בלבוש המעשה שלך, פגם במעשה. ווארט מפורסם של הבעל שם טוב, ששלשת לבושי הנפש מחשבה-דבור-מעשה זה כנגד בנים ואשה ופרנסה. אפשר מיד גם לקשר את זה לבני חיי ומזוני לפי הסדר של חז"ל, אף על פי שבכמה מקומות נדמה שצריך להקדים חיי – זה הסדר. על חיי כתוב "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". על חיים כתוב במפורש "כי חיים הם למוצאיהם בפה" (הפשט לשון מציאה, "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' הטוב"). אם כן, בהחלט אפשר לקשר חיי עם האשה, ובני זה בני כפשוטי ומזוני זה הבהמות, הפרנסה. כשאומרים שהצדיק הוא מלומד בנסים הכוונה שבאים אנשים וצועקים את המצוקות שלהם, והצדיק פועל ישועות בקרב הארץ, ואפשר לומר שהצדיק פועל בשלש הקטגוריות הללו – בני חיי ומזוני. ידוע שאצל הצדיקים היו גם זמנים מיוחדים לדברים אלה. למשל, לג בעומר – אצל אדמו"ר האמצעי בפרט – הוא זמן שפועלים בעניני בני. זה המנהג של חץ וקשת, כמו שאבולעפיא אומר ש"יורה כחץ" צירוף אותיות "כח היוצר". וככה יש זמנים מיוחדים שמסוגלים לשלום בית וזמנים מיוחדים שמסוגלים לפרנסה. בכל אופן, אפשר לקשר את הדברים יחד, ולומר שבני נמשכים מכח טהרת ותיקון המחשבה של הצדיק – שגם יותר קשה וגם יותר חשוב (כתוב בתניא) אפילו מתיקון הדבור. יש הרבה חוגים לשמירת הלשון, אבל הוא כותב בתניא ששמירת המחשבה הרבה  יותר חשובה אפילו משמירת הלשון – הכל חשוב – ועל זה מביא בתניא הפסוק "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" (היו הרבה חסידי חב"ד שלמדו את זה בעל פה). כנראה שמי שתיקן את המחשבה פועל ישועות בעניני בני – זה מסתעף מהמחשבה. מי שתקן את הדבור יכול לפעול ישועות בעניני שלום בית, ומי שתקן את המעשים יכול לפעול ישועות בעניני פרנסה. לתקן מעשים זה גם להרבות את המעשים. הרבה פעמים כשבאים לבקש מהרבי על פרנסה הוא מציע להתייעץ עם ידיד מבין – מבין במעשה. אותם צדיקים שמרבים במעשים מתמצאים יותר בעניני העולם הזה. לכן יותר קרוב, גם בדרך הטבע, שהוא יכול להיות פלא יועץ – לפעול ישועות בקרב הארץ בעניני פרנסה. כך אפשר לקשר את ה"מלומד בנסים" ללבושי הנפש.

אבל שוב, מה שבעיקר מענין אותנו היום זה המלכות – בעל רוח הקדש. מה הניצוץ של איזה פתח להבין את הקשר בין המלכות לבעל רוח הקדש, את זה ש"בעל רוח הקדש" זה המלכות של הצדיק. הקשר לכאורה הוא סוגיא בסוף פסחים (קיז), שכתוב שם משהו שבספר הזהר הקדוש כתוב הפוך ממש, כידוע ומפורסם. כתוב על דוד מלך ישראל חי וקים, שהוא המלכות, "נעים זמירות ישראל", שבזמירות שלו, בתהלים, לפעמים כתוב "מזמור לדוד" ולפעמים "לדוד מזמור" – מה ההבדל? בגמרא חז"ל אומרים שאם כתוב "מזמור לדוד" קודם הוא ניגן על הכינור שלו, "מזמור", ואחר כך שרתה עליו שכינה, שזה ה"לדוד", ואם כתוב "לדוד מזמור" קודם שרתה עליו שכינה ואחר כך הוא אמר שירה. הפלא – אחד מהפלאים הגדולים והחשובים – שבזהר בשם רבי יהודה כתוב הפוך. כתוב שמתי שנאמר "מזמור לדוד" אז קודם שרתה עליו רוה"ק – טפת הבדל, שגם משמעותית לפי הרמ"ע מפאנו, שבגמרא כתוב ששרתה עליו שכינה ובזהר כתוב רוה"ק – ומתי שנאמר "לדוד מזמור" אז קודם אמר שירה ואז שרתה עליו רוה"ק. הישוב הכי טוב שראיתי זה הרמ"ע מפאנו, שמסביר שבעצם יש פה שלשה דברים, ולא רק שנים – יש "מזמור", שמשמעה גם לזמר ולנגן, אבל לפי הזהר יש בניגון הזה רוה"ק, ויש "לדוד", שזה משהו שבא לדוד (הדיוק הוא ב-ל, שזה לא "דוד" אלא "לדוד"), וזו השראת השכינה. לכן, בגמרא כשכתוב ש"לדוד" עיקר הדגש הוא על ה-ל, ואחר כך המזמור זה השירה – או לפני או אחרי. דווקא הגמרא מדגישה את ה-ל, השראת שכינה, ואילו הזהר מדגיש את הפן הפנימי של המזמור – השראת רוה"ק. על ידי החילוק הזה, שיש בעצם שלשה דברים – רוה"ק, שכינה, דוד בעצמו – הוא מיישב את הסתירה. זה לא פשוט – תסתכלו ברמ"ע מפאנו. לכן עוד לפני שראינו אותו בא לנו משהו אחר. זה שה-ל – "מגדל הפורח באויר", "רוח אלהים מרחפת על פני המים" – היא רוה"ק, זה טוב. קודם, מה ההבדל בין השראת שכינה לרוח הקדש? השראת שכינה זה עדיין מקיף, ורוח הקדש זה כבר פנימי. עד עכשיו אמרנו את המפתח להבנת הווארט של הרבי שבעל רוה"ק זה מלכות – מה הקשר? המלכות זה דוד, ועל דוד כתוב "אלה דברי דוד האחרונים נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הקם על משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני". רואים ממש מפורש בפסוק שדוד המלך אומר – "ונעים זמירות ישראל" וממשיך "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני". על לשוני בגימטריא מלכות. רואים שמה שדוד המלך הוא "נעים זמירות ישראל" – שמה שזכה, החל מעבודת המקדש וכלה בעבודת היום יום של כל יהודי בכל אתר ואתר, שפונים לקב"ה על ידי ספר התהלים שלו – זה משהו עצמי, זה המלכות שלו, והפסוק אומר בפירוש ש"נעים זמירות ישראל רוח הוי' דבר בי", רוח הקדש, "ומלתו על לשוני". זה נקרא רוח הקדש, אז למדנו שרוח הקדש זה "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני". זו לא השראת שכינה, אלא רוח הקדש – זה המזמור של הזהר. אבל השראת שכינה זה מקיף – גם אור מקיף של מלכות (שכינה זה מלכות, אוא"ס הממכ"ע, ששוכן למטה), אבל השראה זו היא במקיף. לפי זה ההבדל בין הדגש של הגמרא לבין הדגש של הזהר הוא אם זה מקיף או פנימי יותר, ודווקא הזהר מעונין שזה יהיה השראת רוח הקדש, "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני", ואילו הגמרא זו השראת שכינה בלבד. שוב, לפי הגמרא "לדוד" זו השראת שכינה ו"מזמור" – מתוך זה אמר שירה. ואם כתוב "מזמור לדוד" – קודם הוא לקח את הכינור לידים, התחיל לנגן ולשיר, ומתוך האקסטאזה (נקרא לזה) של השיר שרתה עליו שכינה. אבל שוב, לא כתוב שם רוה"ק.



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com