ד. לימוד הרמב"ם

עד כאן הגמרא. נסכם עם דברים יפים ברמב"ם (וישארו הרבה השלמות) – הלכות אישות פכ"א:

מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה ומה היא עושה לו הכל כמנהג המדינה [איך שנשים מכניסות שם כסף] מקום שדרכן לארוג אורגת לרקום רוקמת לטוות צמר או פשתים טווה ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים [לכן רק צמר] והטווי היא המלאכה המיוחדת לנשים שנאמר (שמות ל"ה כה) וכל אשה חכמת לב בידיה טוו.

הרמב"ם פוסק שעיקר חכמת האשה זה הטויה (גם במקום שזה לא המנהג) – צריך להבין את הסוד של זה. אם התורה מעידה – הכוונה שזה קיים, ואם זה לא המנהג זה "העלם שישנו במציאות" (שאר הדברים – "העלם שאינו במציאות"). אם באמת לא צריך את זה, והיא לא מרויחה כלום אלא רק מפסידה – שתחפש משהו אחר, אבל שתדע שיש משהו בטויה.

הלכה ב:

דחקה עצמה ועשת יתר מן הראוי לה [יותר ממה שמספיקים בשעה] המותר לבעל היה לו ולה ממון הרבה אפילו היו להן כמה שפחות אינה יושבת לבטלה [המשנה אומרת שהמלאכה היא עושה בצמר, אבל הוא לא כותב שדווקא זה, אלא ריפוי בעיסוק] בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זמה [כדעת רבי אליעזר] אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה [שעה קלה ביום שתעשה מלאכה, כדי לא להגיע לזמה].

נעשה גימטריא יפה: הפסוק שהרמב"ם הביא הוא "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו". אשה חכמת לב = 806 = "לעשות", אל פעמים הוי', חותם מעשה בראשית, חוש התיקון של חדש אלול. "בידיה טוו" = בן (מתחיל ב-ב ושאר האותיות עולות נ). לפי זה כל הפסוק עולה "לעשות בן" – "אין אשה אלא לבנים". נלמד מכאן שהמלאכה של טויה היא סגולה לבנים, "ידיה שלחה בכשור וכפיה תמכו פלך". זמה = בן. מכאן אני לומד שהסגולה לא להגיע לזמה היא "בידיה טוו" (זלעו"ז) – בדיוק מה שכתוב (לא ברמב"ם, אבל במשנה). יש כאן מחלוקת עדינה בין המשנה לרמב"ם, שלפי הרמב"ם בעניה הוא כופה לעשות בצמר – שזו המלאכה המיוחדת לנשים – אבל בעשירה יכול רק לכפות אותה לעשות משהו (לאו דווקא לטוות בצמר) כדי לשמור על איזון נפשי. [אנחנו כותבים ספר סגולות – גם גימטריא – לפי המשנה הטויה היא סגולה לבנים, וזה גם סגולה לא לפול לזמה, זה יוצא בפירוש מהמשנה. לפי הרמב"ם זה לאו דווקא].

הכי מענין ברמב"ם הוא המשך, שלכאורה לא כמו המשנה, הלכה ג:

המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה כלל יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי זמה

למה לא מביא שעמום, כמו המשנה? שואלים את זה. אולי הרמב"ם לא מאמין בשגעון, כמו שלא מאמין בשדים ורוחות. המגיד משנה אומר שכבר כתבתי שהלכה כרבי אליעזר, ולכן הרמב"ם מאמץ את טעמו (ולא את הטעם של רשב"ג). זה מה שראיתי, אפשר לומר שהרמב"ם הוציא את השגעון של שעמום, והבעיה היא זמה, שבגימטריא בידיה טוו.

המשך הלכה ג:

וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס [דברים שלא הוזכרו במשנה, אבל כן בגמרא.] ומצעת לו את המטה ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו [מה שאמרנו שיושבת בקתדרא פטורה ממנו] אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו:

הלכה ד:

ומלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה ואפילו היו להן כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו:

אחרי שהביא מה שתמיד חייבת חוזר לתחלת המשנה, ואומר מה שעושה רק בדיעבד, אם הם עניים:

יש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהן עניים ואלו הן אופה את הפת בתנור [הוא משנה את הסדר, לא הסתפק בתירוצים של 'טוחנת סלקא דעתך'... (אבל צריך להבין איך אופה זה חסד). וממשיך דבר חדש, שלא ראינו קודם:] ועזרא תיקן שתהיה אשה משכמת ואופה כדי שתהיה הפת מצויה לעניים [הוא מסמיך להלכה זו תקנה של עזרא. זה כבר מסביר למה אצל הרמב"ם אופה זה חסד. אבל צריך לזכור שאין לרמב"ם שבע מלאכות אלא אחת עשרה – צריך לתת את הדעת. שוב, הוא מוסיף ל"אופה" משהו שעושה את זה חסד – גם להשכים בבקר, "וישכם אברהם בבקר", ושתאפה בבקר כדי שהפת תהיה מצויה לעניים. כלומר, המנהג שהעניים באים רעבים על הבוקר, דופקים בדלת, וצריך להושיט להם פת לחם.] ומבשלת את התבשילין [סדר של אופה ומבשלת, יותר הגיוני מאשר להפסיק ביניהם עם כבוס, כמו במשנה (שלא הכי הגיוני).] ומכבסת את הבגדים [אחרי האפיה והבשול] ומניקה את בנה [ועכשיו משהו חדש, שלא ראינו במשנה, אבל זה בגמרא:] ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו [יש מי שגורס בגמרא הפוך, שנותנת לפני בקרו ולא לפני בהמתו. על בקר רוכבים ובהמה רועה.] ומטחנת [כמו התירוץ הראשון של הגמרא] כיצד מטחנת יושבת ברחים ומשמרת את הקמח ואצה בטוחנת או מחמרת אחר הבהמה כדי שלא יבטלו הרחים [מי שבעצם טוחן זה או שפחה או בהמה, והיא רק משגיחה. זה נקרא 'מטחנת'. זה האחרון אצל הרמב"ם, והששית אצל הרמב"ם כי הכניס את האכלת הבהמה – יושבת ומשגיחה.] ואם היה דרכן לטחון ברחים של יד טוחנת [התירוץ השני של הגמרא, שאם מנהג המקום שנשים יכולות לטחון ביד – לא קשה מדי – טוחנת ביד]:

לפני שנמשיך, במקום חמשת הדברים של המשנה יש לו ששה דברים. צריך לומר שזה סדר אחר – ו"ק. כאן זה הרבה יותר חלק, לכאורה, שהאופה זה חסד – רמז מובהק שהוא רוצה להקביל אותה לחסד, כי צריכה להשכים כדי שהפת תהיה מצויה לעניים, כל הפת זה גמ"ח, בחינת אברהם. בשול זה על האש – גם אפיה זה באש, אבל באפיה מדגיש תקנת עזרה – זה בן הזוג של אפיה, זה גבורה. מכבסת שוב בתפארת – מצוין. מניקה את בנה – נצח, כמו שאמרנו קודם. החדש שהוא הכניס זה שנותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו – זה עכשיו הוד. מה היחס בין מניקה את בנה לבין נותנת תבן לפני בהמתו – האכלת הבן והאכלת הבהמה, שתי בחינות. כשאופה זה גם לבעלה-למשפחתה ולעניים ומבשלת זה למשפחה. מכבסת זה תפארת. מניקה את בנה זה חלב אם, שכתוב בפירוש שזה סוד הנצח – הגידול. נותנת תבן לפני הבהמה זה הוד. במשנה דחקנו שטוחנת זה חסד, אבל כאן זה יסוד – טחינה זה ביטוי מובהק ליסוד. במשנה היה מעשה חבה, וזה יסוד, אבל כאן אין מעשה חבה אז זה טחינה (חוץ מזה שניב של זווג, טחינה זה הכנת הזרע – גם "משמרת" כאן זה שמירת הברית). יוסי אמר קודם שכל המושג חוטים שייך לעבור – שלוקחת חומר גלם, ותחלת ריקום העובר, גם בגשמיות, זה חוטים.

בהלכה ה כבר היו ששה דברים מקום  חמש. הלכה ו:

במה דברים אמורים בעניים אבל אם הכניסה לו שפחה אחת או נכסים שראוין לקנות מהן שפחה אחת [זה לא היה במשנה] או שהיתה לו שפחה אחת או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנו שפחה אחת [הגמרא מוסיפה שגם אם יש לו, ולא אם היא הכניסה] אינה מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו [הכל חוץ ממניקה את בנה ומבשלת – גבורה ונצח, "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו", "שכל את ידיו"] הכניסה לו שתי שפחות או נכסים הראויין לקנות מהן שתי שפחות או שהיו לו שתי שפחות או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה אלא נותנת אותו לשפחה להניק:

סיכום, הלכה ז ("כל השביעין חביבין"):

נמצאו כל המלאכות שכל אשה עושה אותן לבעלה חמש מלאכות [מהשתים של המשנה עושה חמש] טווה ורוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת את הכוס ומצעת את המטה ועומדת לשמש בפניו והמלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתן אינן עושות שש מלאכות [מהחמש של המשנה עושה שש] מטחנת [משנה את הסדר, מטחנת בהתחלה כמו המשנה] ואופה ומבשלת ומכבסת [לא כמו המשנה, מסמיך אופה ומבשלת, בלי מכבסת באמצע] ומניקה ונותנת תבן לפני בהמתו:

בירושלמי היו שבע, ובמפרשים כתוב שכל השאר זה תת-סעיפים של השבע, אבל הרמב"ם אומר בבטחה לא כך – שיש חמש לכל אשה ושש לעניה, לפי הדרגות בזה. מה אפשר לעשות מהחמש ושש? יש מה שכל אשה עושה ויש מה שעושה רק אשה בבית שאין אמצעים. נוסיף שלא שהיא חייבת להביא אמצעים, אלא אם יש לו אמצעים היא לא צריכה – היא לא חייבת לבוא לחתונה עם כסף, יותר טוב שהוא יהיה עשיר, ואז גם פטורה מכל הדברים. אצלנו, "אני לדודי ודודי לי", הקב"ה עשיר – אז לא צריך בכלל לעשות את ששת הדברים, אלא רק את החמשה. לא משנה אם אנחנו עניים בדעת או עשירים בדעת – יש לנו בעל עשיר. אז מה הסימן? השבע התחלק לחמש ושתים – זה היה פשוט – אבל  מה הסימן ברמב"ם? זה המכה בפטיש של השיעור. "בכל דרכיך דעהו" – כתוב ש"דעהו" זה לחבר (דע) ה ל-ו, לעשות יחוד מלמטה למעלה של "אני לדודי", מהמלכות (ה) לז"א (ו). בשש המלאכות היא עוזרת לו – הוא היה צריך לדאוג לזה, תפקיד שלו, והיא עוזרת. חמשת הדברים ששייכים לאשה זה שייך לה בהיותה אשה, בהיותה אשת איש. לא עשינו סדר ב-ה הדברים, אבל הם תיקון המלכות, תיקון ה"אני לדודי", שה"אני" זו האשה עצמה, ויש לה תיקון של חמשה דברים, שזה כולל גם חבה וגם איזון של עצמה (הבעל גם יכול לכפות אותה לשמור על עצמה). ה-ו זה ז"א – אם נקלעים למצב הגלות, שאז אולי גם הבעל שלנו, הקב"ה, לא מגלה את העושר שלו, אז אנחנו יותר צריכים לקחת אחריות על ניהול וכלכלת הבית, ואז צריכים לקיים את ה"דעהו", גם את ה-ה וגם את ה-ו, הכל מלמטה למעלה. אבל בזמנים טובים זה כמו בפיוט "דעה חכמה לנפשך", הפיוט של דונש, "דרור יקרא" שאפשר לשיר תיכף, שאפשר להספק רק ב"דעה" – דע ה, חמשת הדברים העיקריים שכל אשה חייבת בהם לבעלה. דברים של חבה אני מבין שצריך לעשות, אבל עיקר החידוש היה ה"עושה בצמר", עיקר הווארט כאן, שצריך להתבונן מה זה ברוחניות לעשות בצמר. אמרנו שזו היכולת לקחת חומר גלם ולטוות חוטים. או שזה דימוי של תחלת הריון, או שזו בכלל יכולת לעשות מגארנישט – מחומר גלם – קשרים, וזו סגולה לבנים ושמירה מזמה וכו'. הנחש טמא את חוה, בא עליה, וכשהיא עושה חוטים קטנים היא משתלטת עליו. כתוב שהנחש היה אמור להיות שמש גדול של האדם.

[לקטנים ולגאונים יש הרבה קשרים במח, ולמי שמתקבע יש מעט קשרים]. אשה צריכה לשמור על צלילות, היא לא "פחא בביתא" אלא "סימא בביתא". היא כל הזמן צריכה להתפתח – להוציא שערות חדשות.

[מה ההבדל בעבודת ה' בין עבודות לבעלה לעבודות לכלכלת הבית? מה זה המלאכות שצריכים בגלות ולא כשהוא עשיר?] עוד פעם, את כל הדברים האלה מישהו צריך לעשות. השאלה אם אתה או מישהו אחר. כמו שבזמן הגאולה "ועמדו זרים ורעו צאנכם" ובזמן הגלות – עבודה עברית. זו הדוגמה הקלאסית שלנו מה זה המתקה בלי הבדלה – ראש שכבר אפשר לקיים בארץ בתנאים הנתונים "ועמדו זרים ורעו צאנכם", אחד הדברים שאנחנו נלחמים נגדו, שזה כמו עתיד בלי הוה. אנחנו עדיין במצב שאין "ועמדו זרים", וצריכה להיות עבודה עברית כרגע – זו הבדלה. זו הדוגמה הכי טובה שעבודה עברית זה כל הדברים האלה. השפחה כאן היא שפחה כנענית (לא בדיוק גויה, אבל מקורה גויה – זה לא מיוחס). בזמן הגאולה יש הרבה שפחות ועבדים, ומה שנשאר לנו לעשות לקב"ה זה רק ללמוד תורה ולקיים מצוות. אפשר לומר שללמוד תורה זה מלאכה של חבה ולעשות מצוה זה כדי להשאר נורמלי. שאר הדברים זה כמו עבודה עברית. תן לחכם ויחכם עוד – תמיד משאירים לך להבין מה תכלית הכוונה.

סעודת ר"ח, אפשר לומר שיר המעלות. קודם "דרור יקרא".