חיפוש בתוכן האתר

א' תמוז ע"ב – צאתכם לשלום לבנות מארנץ ואופן – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

א' תמוז ע"ב – צאתכם לשלום לבנות מארנץ ואופן – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. צא אני וראה אין

תיקון חוש הראיה – "צאינה וראינה"

היום ר"ח תמוז, ולכל חדש יש את החוש שלו – צריך כל החדש לחשוב, ללמוד ולעבוד על החוש של החדש. החוש של חדש תמוז הוא חוש הראיה – השבט של חדש תמוז הוא ראובן והחוש שלו, כמשמעות שמו, הוא ראיה. בחדש תמוז צריך לפתח ולתקן את חוש הראיה (לראות מה שיהודי צריך לראות ולא לראות מה שיהודי לא צריך לראות). יש פסוק, בטוי מפורסם בשיר השירים, שהפך להיות השם של הספר העממי של כל הדורות האחרונים שנשים באירופה למדו ממנה תורה. זוכרות איזה ספר? "צאינה וראינה" (לא לומדים את זה באולפנא, באידיש?!). שם כתוב "וראינה" – התכלית היא לראות[ב]. כדי לראות צריך לצאת לשליחות, "צאינה", ואז רואים מה שצריך לראות. צריך להחדיר לבנות שנמצאות ופועלות אתן (בפרט בחדש תמוז) את התודעה של תיקון חוש הראיה, שגם אצלן יתקיים הפסוק "צאינה וראינה בנות ציון וגו'", וכפי שיתבאר.

צא אני וראה אין

יש על זה ווארט של אדמו"ר הזקן, שקרא "צא אני וראה אין" – צריך לצאת מהאני שלי, "צאינה", ואז לראות את האין האלוקי, "וראינה". שוב, זה פסוק של בנות – "צאינה וראינה בנות ציון"[ג]. יש כח מיוחד באשה לצאת מהאני, ועל ידי זה לראות את האין. מה הכוונה לראות אין? לחוות את חידוש הבריאה. אם יש בכלל סיבה טובה לצאת בקיץ לאיזה מחנה קיץ או מקום נופש והבראה, חוץ ממה שהאדם מתרענן ומתאוורר מכל השנה כולה, שישב סגור קצת בבית הספר, יוצאים החוצה בדיוק מסבה זו – כדי לראות בטבע, לא רק את יפי הטבע החיצוני, אלא לחוות את התחדשות הבריאה. זה חוש הראיה. הרבה פעמים דברנו שדווקא ילדים ובנות יכולים ממש לחוות, דבר שגדולים לא יכולים – כאילו רואים שכל העולם מתהווה יש מאין כל רגע מחדש.

לזכור את ראית האין

יש סיפור על הרב המגיד, לפני שהוא התקרב לבעל שם טוב היתה לו ישיבה, וכשבחור היה בא להתקבל לישיבה שלו הוא היה שואל – אתה זוכר את מעמד הר סיני? ליד מי עמדת שם? כמובן שאצלנו זה נשמע משהו הזוי – מה זאת אומרת שמישהו יזכור את מעמד הר סיני?! אנחנו מאמינים, אבל ממש לזכור?! זה רחוק מהתודעה שלנו. אמרנו את זה רק כדי להשוות. לשאול מישהו האם אתה זוכר שפעם, דווקא כשהיית ילד קטן, חוית חויה שפתאום הרגשת שכל העולם מתחדש מאין ברגע הזה? זה דבר שהוא כן מצוי, אפילו היום. זה יכול להיות מצוי אצל ילדה ברוסיה. יתכן שאנחנו זוכים לשבת בארצנו הקדושה וכאן זה לא כל כך מצוי. אבל יוצאים, "צאינה וראינה", כדי לראות את האין. לשם כך צריך להשתחרר – להשתחרר מהאגו, מהאני שלי – ואז פתאום רואים את האין האלקי, שה' בורא את העולם כל רגע יש מאין. זו חויה שאפשר בהחלט להזכיר. אצל הבעל שם טוב גם כן, כאשר מישהו חדש היה בא אליו הוא היה שואל מה הזכרון הראשון שלך – מה אתה זוכר? הוא רצה לעורר אצלו אפילו את הזכרון של ירידת נשמתו מהעולם העליון לתוך הגוף. גם משהו יותר עמוק, יותר רחוק מהדמיון, אבל לראות אין, איך שהעולם מתהווה בכל רגע יש מאין – מאד קרוב ("כי קרוב אליך הדבר מאד"). החדש שיוצאים החוצה ורואים אין הוא החדש הזה.

לראות את האין בעין

אז קודם כל, מה שאנו מציעים – כמו שאדמו"ר הזקן הסביר זאת ואמר את הווארט הזה, יש גם ניגון שלו על שתי המלים האלו. יש עשרה ניגונים של הרבי הראשון של חב"ד, של אדמו"ר הזקן – ניגון קצר יחסית, מה שנקרא "תנועה" אצל חסידים. לומדים ניגונים באולפנא? [הרב גדי: לא מספיק]. זה משהו למעשה – שיכירו את הניגון הזה. בכלל כתוב שלעתיד לבוא "עין בעין יראו" – חוש הראיה. כאן כותבים "עין" ב-ע, חוש הראיה, אבל בתוך ה-ע יש א, ולכן אפשר לקרוא את הפסוק "עין באין יראו", לראות את האין (בעין שלי ממש). צריך לזכך ולטהר את הראיה. איך עושים זאת? דברנו במשך היום – עם הילדים ובקבלת פנים לחתן – שלטהר את הראיה היינו לראות רק טוב אצל כל היהודים. כשאני רואה רק טוב אצל כל יהודי אני יכול לראות כל מיני דברים טובים בעולם, אבל עיקר התכל'ס לראות טוב אצל יהודים (שמזה באים לראות האיק האלוקי המהוה את היש, ועד – לראות את משיח).

"אין מזל לישראל"

זה המסר – לצאת, קודם כל אתן בעצמכן, ולראות את האין, "צאינה וראינה" (צא אני וראה אין), וכך לחנך את הבנות, שכל אחת תראה את האין. יש הרבה מאמרי חז"ל חשובים עם המלה אַיִן חוץ מזה שה' בורא את העולם יש מאין ובעין הגשמית יש את היכולת לחוות-לראות את האין האלקי. אולי הכי חשוב בין המאמרים הוא "אין מזל לישראל", שהבעל שם טוב אמר לקרוא "אַיִן מזל לישראל". על פי פשט אין לנו מזל, אנחנו למעלה מהמזלות. מאד נוגע לרוסיה, ששם – כמו בעוד מקומות בעולם – יש הרבה מזלות, הרבה מחשבות על דברים חיצוניים. צריך לבטל את כל המזלות, את כל האמונות הטפלות. דווקא שם יש המון אמונות טפלות, כל מיני שטויות. אחרי שמבטלים – הבדלה – פתאום מתגלה שיש עוד פירוש, שהאין האלקי הוא המזל לישראל. מה הכוונה מזל? שרש הנשמה שלנו. אנחנו יהודים, ושרש הנשמה שלנו הוא האין, "אַיִן מזל לישראל". בדיוק כמו "צאינה וראינה" – קודם צריך לצאת מהאני, "אין מזל לישראל", ה"אני" הוא איזו תדמית, איזו ישות, שאם אני יש כנראה גם יש איזה יש שמשפיע עלי וצריך לצאת ממנו, ואחר כך אפשר לראות אין, ש"אין מזל לישראל". היות שברוסיה יש לדאבוננו גם הרבה אי-בהירות "מיהו יהודי", מי שמאד טוב ומוכשר יכול להבחין מי יהודי – אם יש לו זיקה לאין. לשאול אותו אם הוא חווה אין – זה סימן שהוא יהודי (!). אם לא – זו שאלה. בכל אופן, זה ה"מיהו יהודי", גם פה ובמיוחד שם.

 

ב. יש ואין בדורות חב"ד – המשמעות של ג' תמוז

ימי גאולה בחדש תמוז

החדש הזה הוא גם חדש של חגי חב"ד. אתן נוסעות ביום ראשון, כבר אחרי ג' תמוז – תאריך שדורש התייחסות נכונה, במיוחד שיש כל מיני שאלות והשקפות בחב"ד בקשר ליום זה. אחר כך תהיינה שם ביב-יג תמוז, חגים טובים – חג גאולה נטו, יום הולדת של הרבי הקודם יחד עם חג הגאולה שלו. באמת ה"אתחלתא דגאולה", שהוא יצא מגזר דין מות שלו, היה ב-ג' תמוז. אחר כך, הגאולה השלמה היתה ב-יב ו-יג – יב יום ההולדת שלו, ואז התבשר שמשתחרר לגמרי, וזה התבצע ב-יג. אלה ימי גאולה. כמו כל רבי שהוא נשמה כללית, והוא גם אמר זאת בפירוש, הגאולה שלו היא סימן גאולה לכל עם ישראל. דברנו קודם שגאולה גם מלשון גל – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". הרבי אומר שיש גולה ויש גאולה – צריך להכניס א ל-גולה. הגולה עצמה כבר לשון גילוי, רק שצריך לתוך הגל הזה להכניס את הנפלאות – אלף-פלא – ולגלות אותן. זו המשמעות של ימי גאולה.

תפיסת האלקות כיש האמתי או כאין האמתי

יש נושא מאד עמוק בחסידות, שאנחנו מנסים להסביר, שנוגע לזה. קודם כל לכן בעצמכן, וגם אם ישאלו אתכן, מה היחס בין הדורות – ישאלו על ג' תמוז וכו'. כל הענין של יש ואין, גם אצל ה' בעצמו, לפעמים מכנים אותו "היש האמתי" ולפעמים מכנים אותו "האין האמתי". אם אומרים שהוא היש האמתי זאת אומרת שהוא מה שישנו, וחוץ ממנו אין שום דבר. או, לומר אחרת, שכל מה שקיים זה הוא. אומרים ה' הוא הכל והכל הוא ה' – זה היש האמתי. אם נדמה שיש משהו אחר, הוא אין. גם כשה' ברא את העולם הוא ברא אותו, מבחינתו, מנקודת המבט שלו, "אין מיש" – הוא היש והכל הוא אין. אנחנו רואים זאת הפוך – מה שרואים הוא יש, ומאמינים שהוא בא מהאין האלקי, אבל לא מרגישים אותו. לכן קוראים לו אין, כי לא מרגישים אותו. האין האלוקי, מקור היש הנברא, הוא בעצמו אין ביחס לעצמותו יתברך, שהרי "כולא קמיה כלא חשיב", כולל האור-אין-סוף ביחס לעצמות. אך מה שמכנים את ה' בעצמו "האין האמתי" היינו שלגבי העצמות ממש "לית מחשבה תפיסא ביה" כלל וכלל, אי אפשר לומר עליו כלום, ועל כן הוא כלפינו אין אמתי (היות שאין בנו שום תפיסה בו)[ד].

יש ואין בסדר הדורות

בדורות, אצל צדיקים, יש דור שהדגש שלו, כלפי שמיא, הוא יותר על היש האמתי, ויש דור שבא אחריו ועיקר הדגש שלו על האין האמתי. ככה זה הולך ומתאזן. זה תיקון שצריך להיות יש-אין-יש-אין כל הזמן – צריך להיות זרם של יש-אין. אתן יוצאות בתור שלוחות של החסידות, והחסידות לא התחילה מהיום אלא מהבעל שם טוב. גם כל התנועה המשיחית וגם כל התנועה הציונית, לשוב לארץ, הכל מתחיל מהבעל שם טוב. ווארט מאד חשוב, שכולם ידעו. באותו דור, קצת אחרי הבעל שם טוב, גם הגאון מוילנה דבר על שיבת ציון – כולם דברו – אבל עיקר הרוח החיה ממש של שיבת ציון היא מהבעל שם טוב ותלמידיו. אם הבעל שם טוב הוא יש האמתי הרבי שבא אחריו, המגיד ממעזריטש, הוא כבר אין אמתי. אחר כך בא אדמו"ר הזקן של חב"ד, שוב יש. אחר כך הבן שלו, הרבי האמצעי (מקוה שמכירות את כל תולדות החסידות בתמצית), שהוא אין. כל מי שהוא אין הוא גם מעבר – בין יש ליש צריך להיות אין באמצע. לפי הסדר, מאד פשוט, וגם מאד מודגש למי שיש לו קצת חוש בצדיקים ובדורות שלהם. אדמו"ר האמצעי הוא אין בין אדמו"ר הזקן לצמח צדק. אחר כך הרבי מהר"ש הוא גם בחינת אין בין הצ"צ לרבי הרש"ב. אחר כך יש את הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, שהוא גם כן אין בין הרבי הרש"ב לרבי. עכשיו אנחנו גם בתקופה יחסית של אין, אבל זה אין חיובי מאד, שמתוכו צריך לצמוח היש – מה שהרבי רצה וצפה ונבא, היש של משיח (ושהתקופה הזאת, בה אנו נמצאים, תחשב תקופת ה"נכסה" בין ה"נגלה" ל"נגלה" – על משיח נאמר "נגלה ונכסה ונגלה"). לא יודע אם יצא לכן, אבל היות שאנחנו בסמיכות ל-ג' תמוז, ושם זו קהילה של חב"ד, ואתן בעצם שלוחות של חב"ד – לכן גם צריכים השקפה מסוימת. [הרב הקודם של העיר אליה הן יוצאות – רבי לויק – הוא יש או אין?]. הוא בדור של הרבי הקודם, הוא ודאי אין (ממנו נולד בנו, הרבי, שהוא בחינת יש כנ"ל). מאד מתאים לו. למשל, אדמו"ר האמצעי הוא גלגול של רב המנונא סבא (כפי שאמר אביו) – הוא מנוני ימא, לויתן, עלמא דאתכסיא, בחינת אין. ככה גם רבי לויק. שוב, צריך חוש בצדיקים ובדורות שלהם – "דור דור ודורשיו".

"יש נביא בישראל" ו"אין מזל לישראל"

נאמר משהו חדש, שלא אמרנו: אנחנו מדברים כמובן על יש חיובי, יש אמתי, ולא ישות במובן של אגו. יכול להיות יש אמתי של ה', אבל יש פסוק ובטוי מפורסם שהרבי השתמש בו – כלפי עצמו, כמו שמי שאמר אותו בהתחלה אמר כלפי עצמו – "יש נביא בישראל". מי אמר שצריך להודיע שיש נביא בישראל? מי הנביא שעשה הכי הרבה מופתים, הרבי הבעל-שם-טובי של כל הנביאים? אלישע הנביא. הוא עשה הכי הרבה מופתים, כפלים מאליהו הנביא רבו (הוא זכה ל"פי שנים ברוחך" לגבי אליהו). הוא גם רצה שידעו ש"יש נביא בישראל" – יש אל מי לבוא (כמו שאמר: "יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל"). צריך מופת, נס, יש כתובת – אני הכתובת. זה נקרא "יש נביא בישראל". גם הרבי אומר "יש נביא בישראל". אבל יש דור אחר – מעבר מיש לאין כל הזמן – שצריך "צאינה וראינה". גם "צאינה", לצאת מעצמי, מובן גם כיציאה מאיזה דור וכניסה לדור חדש, לראות אין. המאמר הכי חשוב של אין הוא "אין מזל לישראל". כלומר, יש זמן שעיקר החידוש של הדור הוא "אין מזל לישראל". חידוש כי הפוך מהדור הקודם, אם כל הזמן היה אותו דבר היה משעמם, "תענוג תמידי אינו תענוג". גם אצל צדיקים – "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", אבל אם היה אותו דבר היה מאד משעמם. גם צריך להיות תמיד אחד יש ואחד אין. אחד הפירושים הוא שהיש היינו "יש נביא בישראל", שאפילו מצביע על עצמו – אומר שיש כתובת.

המעבר מיש לאין ב-ג תמוז

בדור שלנו אצל חב"דניק – אתן חב"דניקיות כעת (והלאה) – עדיין יש את הכתובת, מי שרוצה מופת, יש אגרות קדש וכו'. דבר טוב, אנחנו בעד. יש עדיין את ה"יש נביא בישראל", ויחד עם זאת – איך שלא נאמר... כתוב שאצל הצדיק מה שקורה, אפילו הסתלקות, הוא ברצון. אם אנחנו בתקופה שלא רואים את הרבי (אני מדבר לחב"דניקים, אתן כעת חב"דניקיות), סימן שהרבי עצמו גזר על עצמו להיות אין – הוא אין לגבינו. סימן שהוא רוצה שנתחזק באין האמתי, תקופה שנתעצם עם האין. חדש תמוז הוא התקופה הכי טובה לכך, כי בחדש תמוז העין הגשמית יכולה לחוות את האין האלקי. תוך כדי ההתחברות עם האין להוליד את היש האמתי. הרבי רוצה משיח, שהוא יש אמתי, וזה גם בא מהאין.

אין ויש – מעלה מעלה עד אין קץ ומטה מטה עד אין תכלית

[מה המשמעות של אין? רק מעבר ליש הבא, או שיש בתוכו משהו?]. ודאי. יש דור שעיקר הדגש הוא הרבי עצמו, ויש דור שעיקר הדגש הוא גילוי השרש של הכלל, שהוא אין אמתי. אפילו אצל ה' עצמו, לא ברור מה יותר גבוה. נאמר באותיות של חסידות: כתוב שה' הוא למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית. ה"למטה מטה עד אין תכלית" הוא היש שלו והמעלה מעלה עד אין קץ הוא האין שלו. כתוב שבשרש היינו ה"ח וה"ג בעצמות. הרבי הקודם, האין, כותב ב"באתי לגני" – מאמר ה"שיא" שלו – ש"למעלה מעלה עד אין קץ" יותר עצמי מה"למטה מטה עד אין תכלית". למעלה מעלה עד אין קץ היינו התעלמות, אין. כתוב בחסידות שהעצמות היא כל יכול – יכול כן ויכול לא. אם לא יכול לא – אתה לא כל יכול. מה שה' יכול כן – הוא היש שלו. מה שה' יכול לא – והרבה פעמים 'הולך' על הלא – הוא האין שלו. שוב, צריך כל הזמן את האיזון בין הגילוי של היש והאין, וכך זה זורם. כתוב "דור הולך ודור בא" – על פי פשט הכוונה היא שהדור הקודם הולך והדור החדש בא, אך גם הוא סופו ללכת, לפנות מקום לדור הבא אחריו. אבל לפי מה שמסבירים עכשיו, "דור הולך" הוא מתאר את עצם מהות הדור, הוא דור של אין, כל הזמן הולך, בתנועה של הסתלקות, למעלה מעלה עד אין קץ, 'הולך' על לא כנ"ל. ואילו "דור בא" הוא דור של יש, בתנועה של ביאה והמשכה מלמעלה למטה, למטה מטה עד אין תכלית, ועד שתכליתו – ביאת משיח, דור של "נגלה" לאחר דור של "נכסה". כך כל הזמן, עליה וירידה (עליה לצורך ירידה וירידה לצורך עליה, "זכר ונקבה ברא אתם", כמבואר במ"א), והארץ לעולם עומדת – כלל ישראל, כל אותם אנשים שלא יודעים להבחין בין הדור ההולך והדור הבא, הם 'בסדר' כל הזמן (סדר נוטריקון ספק דור, ספק דור הולך וספק דור בא). כך הוא מרוץ הדורות.

שיחה על הפעילות

שוב, כל מה שאמרנו מתאים לכל ההשקפות שיש בחב"ד – אפשר להסביר למפלגה הזו יפה מאד לפי ההסבר הזה וגם למפלגה השניה יפה מאד. הכל בסדר. הגענו לזה מכך שזה חדש של "צאינה וראינה" – פסוק של נשים צדקניות, שבזכותן תבוא הגאולה. כעת חסר רק הניגון – לדעת איך לשיר אותו. אולי אחר כך נשיר –אפשר לעשות קליפ של הניגון "צאינה וראינה". יש שם הזדמנות לשבת ללמוד עם הבנות מתוך ספר? [לא ממש. אפשר לדבר איתן]. כולן יהודיות שם? [יש בנות שהן ספק, והן בתהליכי גיור]. אני שומע מאבא ששם הזדמנות פז (ביטוי שהרבי אהב) לקרב הרבה יהודים. בכלל, כל המגמה של שליחות – זה עיקר החידוש כאן, שתודעת השליחות תכנס לכל הבנות, לכל האולפנא, שיש "צאינה וראינה" והראינה – צריך לצאת ולראות ולהראות. גם בתורה, צריך "טעמו וראו כי טוב הוי'". [תהיה להן הזדמנות ללמד אצל אדה"ז את הניגון לשאר המדריכות]. אם תבואנה עם זה, כבר יהיה כרטיס חב"ד רציני... יש שאלות? [אנחנו רוצות ברכה]. ברכה בוודאי, קודם כל דברי תורה הן ברכה – אם שמעתן וקלטתן זו הברכה הכי גדולה. שתצלחנה מאד מאד, "ופרצת", מכן יראו וכן יעשו. שתהיינה דוגמה חיה לעוד הרבה בנות שתעשינה כך. בטוח שהסיכוי שלכן להביא את המשיח – מאד גבוה, יחסית לכולנו פה. שתצליחו! [יש מסר לבנות של האולפנא, גם שם וגם בכלל, שונה מהמסר הרגיל של חב"ד?]. השיעור הזה – שלא כל כך ידוע. היחס בין "יש נביא בישראל" ו"אין מזל בישראל". [דווקא באיש ואשה, לא יותר מתאים לאשה לדבר על היש ולאיש על האין?]. זה סותר מה שאמרנו? כמו אצל רבי לוי יצחק מברדיטשב שה'-האיש קורא לפסח "חג המצות", על שם השבח של ישראל, האשה קוראת לו "חג הפסח", השבח של הקב"ה. ועוד, מבאר אדה"ז בלקוטי תורה ד"ה ואפו עשר נשים, שנשים היינו פנימיות (בעוד שאנשים חיצוניות), היינו בחינת אין ביחס ליש.

קירוב ולימוד על ידי רמזי ושעשועי שמות

נשאר לעשות את הגימטריא של "יש נביא בישראל" ו"אין מזל לישראל" – אפשר לעשות במטוס[ה]. מאד חשוב, מאד נחמד בתור שעשוע, לדבר על שמות. גם פה בארץ, ועוד יותר שם, לא לכולן יש שם יהודי – גם היהודיות. ודאי רצוי שלכל אחד יהיה שם יהודי. כשיש למישהו כבר שם יהודי, או שרוצה לאמץ לעצמו שם יהודי, אפשר לעשות כל מיני שעשועים. חוץ מאם השם הוא שם מקורי – מהתנ"ך או צדיקה אחרי התנ"ך – שאז ודאי יש מה לדבר, הדמות של השם, אבל חוץ מזה יש כל מיני שעשועים. זו גם הדרך הכי טובה ללמד עברית, כולל גימטריאות וצירופי אותיות וכל מיני שעשועים עם השמות. כמובן מאד מענין, כי זה השם שלך. [יש דוגמה?]. למשל לדניאלה, הבת של זליג, כתבנו משהו לכבוד הבת מצוה – אפשר לראות. בכלל, כמו שדברנו על קורס דוברות באולפנא, אפשר לתת קורס פענוח שמות. אנחנו נגד אסטרולוגיה ודברים כאלה, אבל שעשועים על שמות לצורך שליחות – זה יכול להיות מקצוע בבית הספר. שיהיה בהצלחה רבה. שתאירו את העינים של כל הבנות, שיפקחו עינים.

לחיים דן, לחיים נריה, שתהיה נחת מהבנות. כמה שוה נחת? בנות (גם חתן לכל אחת מהבנות, בעתו ובזמנו).

"יש נביא בישראל" ו"אין עוד מלבדו"

קודם חשבנו לומר שהדור של היש הוא דור של "יש נביא בישראל" והדור של האין הוא דור של "אין עוד מלבדו". אז לכאורה יותר קל להבין גם מה ששאלת, מה זה אין. "אין עוד מלבדו" קשור לחוש הראיה, "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו". ממילא קצת כמו בהגדה של פסח, שלא מוזכר משה רבינו כי לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף ולא השליח (ר"ת משה), אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה עליהם וגאלם, כי גם הצדיק באותו דור הוא בבטול מוחלט. כל צדיק הוא בטול, לפי הדור, אבל הוא בבטול כזה שאין אפילו צדיק. בדור הבא יש צדיק ומצביעים עליו, ואפילו הצדיק מצביע על עצמו ש"יש נביא בישראל". אבל העדפנו להסביר כמו שהסברנו, שהאין הוא המזל של כלל ישראל. יש דור שעיקר הדגש על אותו מזל, שרש הנשמה של כולנו, שהוא האין האלקי, האין האמתי – משם אנחנו חיים וקיימים, דווקא מה"דור הולך", ה"מהלכים בין העומדים". אותו אין הוא עצמו ה"אין עוד מלבדו" ש"אתה הראית לדעת" – שם ראינו את האין, במתן תורה, והוא עדיין מה שמקיים אותנו. הזהות היהודית שלנו היא האין. חשוב גם שיהיה לנו נביא (אותיות "עין באין"), רוצים נביא עם תוקף, ש"יש נביא בישראל". צריך את שניהם. [אם מתחילים ממשה רבינו עצמו, משה הוא יש ויהושע הוא אין?]. כנראה, תמשיך – ותראה אם כשתגיע לבעל שם טוב יצא טוב... עמרם, אבא של משה, הוא ודאי אין – טיפוס של אין. קהת הוא יותר יש. לוי יותר אין ויעקב יותר יש. יצחק הוא ודאי אין, ואברהם הוא יש. זה בסדר, זה טוב (לפי זה, אם נמשיך מאברהם עד דוד, הדור ה-יד, יצא אין, ואילו שלמה, הדור ה-טו, הדור של סיהרא באשלמותא – יש. דוד הוא בר נפלא, בחינת אין, והוא הוא הסוד של "אין מזל לישראל" – "דוד מלך ישראל חי וקים" בכל דור ודור. נמצא שכל דור אי-זוגי, זכרי, מאברהם, הוא יש, וכל דור זוגי, נקבי, אין. ומכאן נבין את סוד "אשת חיל עטרת בעלה").

חזרה לאין בהתחדשות; תורה שבכתב ותורה שבעל פה

הענין הזה שיוצאים למחנה קיץ ואפשר יותר טוב לראות אין, הוא כי כל מה שהוא חדש – סביבה חדשה – מחזיר את האדם לבחינת אין, מוציא אותו מהיש שלו, כך אמור להיות, וככל שהזירה חדשה לגמרי כך הוא יותר מופתע, ומתוך הפתעת החידוש יש סיכוי שבאמת פתאום יפתח החוש הפנימי של הראיה והוא יראה את האין האלקי (ועד שיבוא להאמין באין האמתי ב"ה). אז הוא יזכור שהוא יהודי – יהודים רואים אין. [לפי זה איך מסבירים את הפסוק "אל תהי צדיק הרבה... למה תשומם"? הצדיק הוא יש?]. צריך להפסיק, לדוגמה – בתניא כתוב, מה שעליו חלקו המתנגדים, שפעם בשעה-שעתיים צריך להפסיק את לימוד התורה כדי לחזור לאין. הלימוד הוא יש, וצריך להפסיק. לימוד תורה בהשגה הוא יש. למדנו בשיעור האחרון שלימוד תורה שבכתב, שמזין את גילוי היחו"ע בנפש הצדיק, הוא אין יחסית לתושבע"פ בהשגה. בתושבע"פ צריך להבין – אחרת לא יוצאים ידי חובה – היא יש. בתורה שבכתב לא צריך להבין – זה אין. הווארט הזה מסביר את אדה"ז והצ"צ – אלה הצדיקים שהיו גדולים-גדולים בנסתר, אבל גם היו גדולים בגלוי בנגלה, הם בחינת יש. אלו שבעיקר היו גדולים בנסתר הם בחינת אין. [וקרח ביחס למשה?] משה הוא שנותן תורה עם תוקף – הוא יש האמתי. הוא גם ענו מאד. קרח לא היה ענו, להיפך. למדנו בשיעור השבוע שהרבי מקאמארנא אומר שאם קרח היה בא בענוה ומבקש יפה הוא היה מנצח, כלומר משה היה מקבל את דעתו. [כנגד דעת ה'?]. זה הפלא של הפירוש, שבאמת מפתיע. הוא אומר שכבר היינו זוכים לע"ל, "והכהנים הלוים". הדבר הפשוט הוא שגם משה יש וגם הוא יש – זה העימות, בין יש של קדושה ליש של קליפה. קרח הוא סתם יש, ישות של אגו, ומשה הוא יש האמתי (מי ששייך בעצם ליש, ליש האמתי, רוצה לראות ברבי "עצמות בגוף", כמו הרבי לגבי הרבי הקודם, משא"כ מי ששייך בעצם לאין, לאין האמתי, אין לו כ"כ ענין בזה, וד"ל). משה היה צריך להתגונן. קודם הוא נפל על פניו, הגיע לאין, וכשהוא קם כבר חזר לעצמו – חזר ליש של הקדושה, ואז הוא נצח. [יש בפרשה הזו הכי הרבה יש של משה, שיהיה בירור של "כי לא מלבי... וגו'"].



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] כל הפסוק (הפסוק המסיים את פרק ג, מתוך ח פרקי שיר השירים; עד כאן מה פסוקים [פסוק זה הוא הפסוק ה-מה-אדם] ועד סוף המגלה עוד עב פסוקים, ודוק) הוא: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו" (יש בפסוק יה תבות ו-סג אותיות). "צאינה... ציון" לשון נופל על לשון וגם חושבנא דדין כחושבנא דדין. הראיה היא במלך שלמה – מלך שהשלום שלו, הקב"ה – ובעטרה שלו (שעטרה לו אמו – שרש נשמות ישראל) בפרט. והוא ענין "טעמו וראו כי טוב הוי'", שהרי העטרה הוא ענין התענוג של הכתר-עליון, הטעם הטוב שבראית האלקות (בחדש תמוז). "ביום חתנתו וביום שמחת לבו" הוא כתורת הבעל שם טוב שחווית יחוד האלקות בעולם (איך ש"הוי' אל עולם", לא "אל העולם" אלא "אל העולם" – האל יתברך הוא הוא העולם) הוא על דרך (בזעיר אנפין) שמחת חתן וכלה.

"צאינה וראינה בנות ציון וגו'" הוא סוד התיקון של "ותצא דינה... לראות בבנות הארץ" ומה שהסתעף מכך ("ותצא... לראות" = "צאינה וראינה בנות ציון במלך", זה לעומת זה). דינה יצאה לראות בבנות ארץ כנען, בנות לא-יהודיות, שיש בנקודה הפנימית של לבן זיקה וקשר עצמי לאדון הארץ, חמור ושכם בנו, ועל כן הדבר גרם שקליפת שכם השתלטה עליה ר"ל. אך "בנות ציון" שיוצאות לשליחות (בצניעות הראויה לבת ישראל קדושה) עליהן לראות רק במי שהוא יהודי, כלומר שמשתקף בו, מצד הנקודה הפנימית שבלבו, בין אם הוא מודע לכך או לא, הזיקה העצמית ל"מלך שלמה" – "מלך שהשלום שלו", הקב"ה. וכך יוצאים מה"אני" הנפרד מאלקות ורואים אין, האין האלקי, שרש נשמות ישראל, "אין מזל לישראל", וכפי שיתבאר.

[ג] בפרט בנות חב"דיות, שהרי "בנות ציון" = חכמה בינה דעת (הערך הממוצע של ב תבות "בנות ציון" = רבקה [הנקודה האמצעית של תריג], נמצא שחכמה בינה דעת ורבקה הם בסוד "שלם וחצי" – רבקה בפרט היא בת חב"דית). על כל בת להיות חדורה בבטול (לתורה) שמחה (של מצוה) ויחוד (לחבר יהודים יחד, "יחד שבטי ישראל", על מנת שיתגלה המלך – "ויהי בישרון מלך") – התכונות הפנימיות של חכמה בינה ודעת.

"בנות ציון" מופיע רק כאן בשיר השירים, בעוד ש"בנות ירושלם" מופיע שש פעמים (שלש פעמים לפני "בנות ציון" ושלש פעמים אחרי "בנות ציון" – "בנות ציון" היינו סוד "נקודת ציון", הנקודה הפנימית שבלב כל ישראל, הנקודה האמצעית של ו"פ "בנות ירושלם"). "בנות ירושלם" = מחלה נעה חגלה מלכה תרצה – חמש בנות צלפחד שחבבו את הארץ ביותר (כל בת היתה "אשה יראת הוי' היא תתהלל", ועל כן נקראו בנות ירושלם, על שם שלמות היראה, אותיות ראיה, ללמד שחבת הארץ ושלמות היראה-ראיה תלויות זו בזו). וזאת מפני שהן בנות יוסף = "בנות ציון". השליחות שלכן – בנות ציון ובנות ירושלם – היא לחבב את הארץ על כל יהודי העולם, שישתוקקו לבוא לארץ הקדש עם רצון עז ואיתן לתקן את המצב בארץ, שהקדש יתגלה לעין כל, והוא מכחו של יוסף הצדיק (סוד אות ה-צ של ציון), ה"צדיק יסוד עולם", ממנו מושתת העולם, וממנו בא אור ושפע לתקן עולם במלכות ש-די.

[ד] נמצא שיש למטה יש נברא ומעליו אין (הארת האור אין סוף, מקור היש הנברא) ועוד אין (עצם האור אין סוף, הבטל בתכלית לעצמותו יתברך) ועוד אין שהוא האין האמתי (שהוא הוא היש האמתי – היש האמתי מצדו אך האין האמתי מצדנו, ועד שמצדנו לכנות אותו יש אמתי פוחת בעצמותו כביכול, שהרי "יש" נתפס אצלנו כמהות ומציאות מה. ואם תאמר שגם "אין" מגדיר דבר מה בדרך של שלילה, הרי בכל זאת שלילה מופשטת יותר מאשר חיוב, ועדיף, לפי זה, לכנות אותו אין מאשר יש, בכל זאת מזה גופא שגם בכינוי אין ישנה הגדרת מה על כן מוצדק גם להשתמש בכינוי יש, וכך ברצוא ושוב תמיד, וכמו סדר הדורות כפי שיתבאר, מיש לאין ומאין ליש עד אין סוף ואין תכלית).

[ה] הוא יוצא מספר השראה: "יש נביא בישראל" "אין מזל לישראל" = 1625 = 25 פעמים 65, שם אדנ-י ב"ה, דהיינו 29 בהשראה (29 ברבוע ועוד 28 ברבוע).

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com