א׳ תמוז ע"ב – כפר חב"ד

צאתכן לשלום לשליחות באוקראינה

לבנות משפחות מארנץ ואופן

א. צא אני וראה אין

תיקון חוש הראיה – "צאינה וראינה"

היום ר"ח תמוז, ולכל חדש יש את החוש שלו – צריך כל החדש לחשוב, ללמוד ולעבוד על החוש של החדש. החוש של חדש תמוז הוא חוש הראיה – השבט של חדש תמוז הוא ראובן והחוש שלו, כמשמעות שמו, הוא ראיה. בחדש תמוז צריך לפתח ולתקן את חוש הראיה (לראות מה שיהודי צריך לראות ולא לראות מה שיהודי לא צריך לראות).

יש פסוק, בטוי מפורסם בשיר השירים, שהפך להיות השם של הספר העממי של כל הדורות האחרונים שנשים באירופה למדו ממנה תורה. זוכרות איזה ספר? "צאינה וראינה" (לא לומדים את זה באולפנא, באידיש?!). שם כתוב "וראינה" – התכלית היא לראות[1]. כדי לראות צריך לצאת לשליחות, "צאינה", ואז רואים מה שצריך לראות. צריך להחדיר לבנות שנמצאות ופועלות אתן (בפרט בחדש תמוז) את התודעה של תיקון חוש הראיה, שגם אצלן יתקיים הפסוק "צאינה וראינה בנות ציון וגו'", וכפי שיתבאר.

צא אני וראה אין

יש על זה ווארט של אדמו"ר הזקן, שקרא "צא אני וראה אין" – צריך לצאת מהאני שלי, "צאינה", ואז לראות את האין האלוקי, "וראינה". שוב, זה פסוק של בנות – "צאינה וראינה בנות ציון"[2]. יש כח מיוחד באשה לצאת מהאני, ועל ידי זה לראות את האין. מה הכוונה לראות אין? לחוות את חידוש הבריאה. אם יש בכלל סיבה טובה לצאת בקיץ לאיזה מחנה קיץ או מקום נופש והבראה, חוץ ממה שהאדם מתרענן ומתאוורר מכל השנה כולה, שישב סגור קצת בבית הספר, יוצאים החוצה בדיוק מסבה זו – כדי לראות בטבע, –לא רק את יפי הטבע החיצוני, אלא לחוות את התחדשות הבריאה. זה חוש הראיה. הרבה פעמים דברנו שדוקא ילדים ובנות יכולים ממש לחוות, דבר שגדולים לא יכולים – כאילו רואים שכל העולם מתהווה יש מאין כל רגע מחדש.

לזכור את ראית האין

יש סיפור על הרב המגיד, לפני שהוא התקרב לבעל שם טוב היתה לו ישיבה, וכשבחור היה בא להתקבל לישיבה שלו הוא היה שואל – אתה זוכר את מעמד הר סיני? ליד מי עמדת שם? כמובן שאצלנו זה נשמע משהו הזוי – מה זאת אומרת שמישהו יזכור את מעמד הר סיני?! אנחנו מאמינים, אבל ממש לזכור?! זה רחוק מהתודעה שלנו. אמרנו את זה רק כדי להשוות. לשאול מישהו האם אתה זוכר שפעם, דוקא כשהיית ילד קטן, חוית חויה שפתאום הרגשת שכל העולם מתחדש מאין ברגע הזה? זה דבר שהוא כן מצוי, אפילו היום. זה יכול להיות מצוי אצל ילדה ברוסיה. יתכן שאנחנו זוכים לשבת בארצנו הקדושה וכאן זה לא כל כך מצוי. אבל יוצאים, "צאינה וראינה", כדי לראות את האין. לשם כך צריך להשתחרר – להשתחרר מהאגו, מהאני שלי – ואז פתאום רואים את האין האלקי, שה' בורא את העולם כל רגע יש מאין. זו חויה שאפשר בהחלט להזכיר. אצל הבעל שם טוב גם כן, כאשר מישהו חדש היה בא אליו הוא היה שואל מה הזכרון הראשון שלך – מה אתה זוכר? הוא רצה לעורר אצלו אפילו את הזכרון של ירידת נשמתו מהעולם העליון לתוך הגוף. גם משהו יותר עמוק, יותר רחוק מהדמיון, אבל לראות אין, איך שהעולם מתהווה בכל רגע יש מאין – מאד קרוב ("כי קרוב אליך הדבר מאד"). החדש שיוצאים החוצה ורואים אין הוא החדש הזה.

לראות את האין בעין

אז קודם כל, מה שאנו מציעים – כמו שאדמו"ר הזקן הסביר זאת ואמר את הווארט הזה, יש גם ניגון שלו על שתי המלים האלו. יש עשרה ניגונים של הרבי הראשון של חב"ד, של אדמו"ר הזקן – ניגון קצר יחסית, מה שנקרא "תנועה" אצל חסידים. לומדים ניגונים באולפנא? [הרב גדי: לא מספיק]. זה משהו למעשה – שיכירו את הניגון הזה. בכלל כתוב שלעתיד לבוא "עין בעין יראו" – חוש הראיה. כאן כותבים "עין" ב-ע, חוש הראיה, אבל בתוך ה-ע יש א, ולכן אפשר לקרוא את הפסוק "עין באין יראו", לראות את האין (בעין שלי ממש).

צריך לזכך ולטהר את הראיה. איך עושים זאת? דברנו במשך היום – עם הילדים ובקבלת פנים לחתן – שלטהר את הראיה היינו לראות רק טוב אצל כל היהודים. כשאני רואה רק טוב אצל כל יהודי אני יכול לראות כל מיני דברים טובים בעולם, אבל עיקר התכל'ס לראות טוב אצל יהודים (שמזה באים לראות את האין האלוקי המהוה את היש, ועד – לראות את משיח).

"אין מזל לישראל"

זה המסר – לצאת, קודם כל אתן בעצמכן, ולראות את האין, "צאינה וראינה" (צא אני וראה אין), וכך לחנך את הבנות, שכל אחת תראה את האין. יש הרבה מאמרי חז"ל חשובים עם המלה אַיִן חוץ מזה שה' בורא את העולם יש מאין ובעין הגשמית יש את היכולת לחוות-לראות את האין האלקי. אולי הכי חשוב בין המאמרים הוא "אֵין מזל לישראל", שהבעל שם טוב אמר לקרוא "אַיִן מזל לישראל". על פי פשט אין לנו מזל, אנחנו למעלה מהמזלות.

מאד נוגע לרוסיה, ששם – כמו בעוד מקומות בעולם – יש הרבה מזלות, הרבה מחשבות על דברים חיצוניים. צריך לבטל את כל המזלות, את כל האמונות הטפלות. דוקא שם יש המון אמונות טפלות, כל מיני שטויות. אחרי שמבטלים – הבדלה – פתאום מתגלה שיש עוד פירוש, שהאין האלקי הוא המזל לישראל.

מה הכוונה מזל? שרש הנשמה שלנו. אנחנו יהודים, ושרש הנשמה שלנו הוא האין, "אַיִן מזל לישראל". בדיוק כמו "צאינה וראינה" – קודם צריך לצאת מהאני, "אין מזל לישראל", ה"אני" הוא איזו תדמית, איזו ישות, שאם אני יש כנראה גם יש איזה יש שמשפיע עלי וצריך לצאת ממנו, ואחר כך אפשר לראות אין, ש"אין מזל לישראל". היות שברוסיה יש לדאבוננו גם הרבה אי-בהירות "מיהו יהודי", מי שמאד טוב ומוכשר יכול להבחין מי יהודי – אם יש לו זיקה לאין. לשאול אותו אם הוא חווה אין. אם כן – סימן שהוא יהודי (!). אם לא – זו שאלה. בכל אופן, זה ה"מיהו יהודי", גם פה ובמיוחד שם.

ב. יש ואין בדורות חב"ד – המשמעות של ג׳ תמוז

ימי גאולה בחדש תמוז

החדש הזה הוא גם חדש של חגי חב"ד. אתן נוסעות ביום ראשון, כבר אחרי ג' תמוז – תאריך שדורש התייחסות נכונה, במיוחד שיש כל מיני שאלות והשקפות בחב"ד בקשר ליום זה. אחר כך תהיינה שם בי"ב-י"ג תמוז, חגים טובים – חג גאולה נטו, יום הולדת של הרבי הקודם יחד עם חג הגאולה שלו. באמת ה"אתחלתא דגאולה", שהוא יצא מגזר דין מות שלו, היה בג' תמוז. אחר כך, הגאולה השלמה היתה בי"ב וי"ג – י"ב יום ההולדת שלו, ואז התבשר שמשתחרר לגמרי, וזה התבצע בי"ג.

אלה ימי גאולה. כמו כל רבי שהוא נשמה כללית, והוא גם אמר זאת בפירוש, הגאולה שלו היא סימן גאולה לכל עם ישראל. דברנו קודם על כך שגאולה גם מלשון גל – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". הרבי אומר שיש גולה ויש גאולה – צריך להכניס א ל-גולה. הגולה עצמה כבר לשון גילוי, רק שצריך לתוך הגל הזה להכניס את הנפלאות – אלף-פלא – ולגלות אותן. זו המשמעות של ימי גאולה.

תפיסת האלקות כיש האמתי או כאין האמתי

יש נושא מאד עמוק בחסידות, שאנחנו מנסים להסביר, שנוגע לזה[3]. קודם כל לכן בעצמכן, וגם אם ישאלו אתכן, מה היחס בין הדורות – ישאלו על ג' תמוז וכו'. כל הענין של יש ואין, גם אצל ה' בעצמו, לפעמים מכנים אותו "היש האמתי" ולפעמים מכנים אותו "האין האמתי". אם אומרים שהוא "היש האמתי" זאת אומרת שהוא מה שישנו, וחוץ ממנו אין שום דבר. או, לומר אחרת, שכל מה שקיים זה הוא. אומרים "ה' הוא הכל והכל הוא ה'" – זה "היש האמתי". אם נדמה שיש משהו אחר, הוא אין. גם כשה' ברא את העולם הוא ברא אותו, מבחינתו, מנקודת המבט שלו, "אין מיש" – הוא היש והכל הוא אין.

אנחנו רואים זאת הפוך – מה שרואים הוא יש, ומאמינים שהוא בא מהאין האלקי, אבל לא מרגישים אותו. לכן קוראים לו "אין", כי לא מרגישים אותו. האין האלוקי, מקור היש הנברא, הוא בעצמו אין ביחס לעצמותו יתברך, שהרי "כולא קמיה כלא חשיב", כולל האור-אין-סוף ביחס לעצמות. אך מה שמכנים את ה' בעצמו "האין האמתי" היינו שלגבי העצמות ממש "לית מחשבה תפיסא ביה" כלל וכלל, אי אפשר לומר עליו כלום, ועל כן הוא כלפינו אין אמתי (היות שאין בנו שום תפיסה בו)[4].

יש ואין בסדר הדורות

בדורות, אצל צדיקים, יש דור שהדגש שלו, כלפי שמיא, הוא יותר על "היש האמתי", ויש דור שבא אחריו ועיקר הדגש שלו על "האין האמתי". ככה זה הולך ומתאזן. זה תיקון שצריך להיות יש-אין-יש-אין כל הזמן – צריך להיות זרם של יש-אין. אתן יוצאות בתור שלוחות של החסידות, והחסידות לא התחילה מהיום אלא מהבעל שם טוב. גם כל התנועה המשיחית וגם כל התנועה הציונית, לשוב לארץ, הכל מתחיל מהבעל שם טוב. ווארט מאד חשוב, שכולם ידעו.

באותו דור, קצת אחרי הבעל שם טוב, גם הגאון מוילנה דבר על שיבת ציון – כולם דברו – אבל עיקר הרוח החיה ממש של שיבת ציון היא מהבעל שם טוב ותלמידיו. אם הבעל שם טוב הוא "יש האמתי" הרבי שבא אחריו, המגיד ממעזריטש, הוא כבר "אין אמתי". אחר כך בא אדמו"ר הזקן של חב"ד, שוב "יש". אחר כך הבן שלו, הרבי האמצעי (מקוה שמכירות את כל תולדות החסידות בתמצית), שהוא "אין". כל מי שהוא "אין" הוא גם מעבר – בין "יש" ל"יש" צריך להיות "אין" באמצע. לפי הסדר, מאד פשוט, וגם מאד מודגש למי שיש לו קצת חוש בצדיקים ובדורות שלהם. אדמו"ר האמצעי הוא "אין" בין אדמו"ר הזקן לצמח צדק. אחר כך הרבי מהר"ש הוא גם בחינת "אין" בין הצ"צ לרבי הרש"ב. אחר כך יש את הרבי הקודם, הרבי ריי"צ, שהוא גם כן "אין" בין הרבי רש"ב לרבי.

עכשיו אנחנו גם בתקופה יחסית של "אין", אבל זה "אין" חיובי מאד, שמתוכו צריך לצמוח ה"יש" – מה שהרבי רצה וצפה ונבא, ה"יש" של משיח (ושהתקופה הזאת, בה אנו נמצאים, תחשב תקופת ה"נכסה" בין ה"נגלה" ל"נגלה" – על משיח נאמר "נגלה ונכסה ונגלה").

לא יודע אם יצא לכן, אבל היות שאנחנו בסמיכות לג' תמוז, ושם זו קהילה של חב"ד, ואתן בעצם שלוחות של חב"ד – לכן גם צריכים השקפה מסוימת. [הרב הקודם של העיר אליה הן יוצאות – רבי לוי'ק – הוא "יש" או "אין"?]. הוא בדור של הרבי הקודם, הוא ודאי "אין" (ממנו נולד בנו, הרבי, שהוא בחינת "יש" כנ"ל). מאד מתאים לו. למשל, אדמו"ר האמצעי הוא גלגול של רב המנונא סבא (כפי שאמר אביו) – הוא מ"נוני ימא", לויתן, "עלמא דאתכסיא", בחינת "אין". ככה גם רבי לוי'ק. שוב, צריך חוש בצדיקים ובדורות שלהם – "דור דור ודורשיו".

"יש נביא בישראל" ו"אין מזל לישראל"

נאמר משהו חדש, שלא אמרנו: אנחנו מדברים כמובן על "יש" חיובי, "יש" אמתי, ולא ישות במובן של אגו. יכול להיות "יש" אמתי של ה', אבל יש פסוק ובטוי מפורסם שהרבי השתמש בו – כלפי עצמו, כמו שמי שאמר אותו בהתחלה אמר כלפי עצמו – "יש נביא בישראל". מי אמר שצריך להודיע שיש נביא בישראל? מי הנביא שעשה הכי הרבה מופתים, הרבי הבעל-שם-טובי של כל הנביאים? אלישע הנביא. הוא עשה הכי הרבה מופתים, כפלים מאליהו הנביא רבו (הוא זכה ל"פי שנים ברוחך" לגבי אליהו). הוא גם רצה שידעו ש"יש נביא בישראל" – יש אל מי לבוא (כמו שאמר: "יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל"). צריך מופת, נס, יש כתובת – אני הכתובת. זה נקרא "יש נביא בישראל". גם הרבי אומר "יש נביא בישראל". אבל יש דור אחר – מעבר מ"יש" ל"אין" כל הזמן – שצריך "צאינה וראינה". גם "צאינה", לצאת מעצמי, מובן גם כיציאה מאיזה דור וכניסה לדור חדש, לראות "אין".

המאמר הכי חשוב של "אין" הוא "אין מזל לישראל". כלומר, יש זמן שעיקר החידוש של הדור הוא "אין מזל לישראל". חידוש כי הפוך מהדור הקודם, אם כל הזמן היה אותו דבר היה משעמם, "תענוג תמידי אינו תענוג". גם אצל צדיקים – "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", אבל אם היה אותו דבר היה מאד משעמם. גם צריך להיות תמיד אחד "יש" ואחד "אין". אחד הפירושים הוא שה"יש" היינו "יש נביא בישראל", שאפילו מצביע על עצמו – אומר שיש כתובת.

המעבר מיש לאין בג' תמוז

בדור שלנו אצל חב"דניק – אתן חב"דניקיות כעת (והלאה) – עדיין יש את הכתובת, מי שרוצה מופת, יש אגרות קדש וכו'. דבר טוב, אנחנו בעד. יש עדיין את ה"יש נביא בישראל", ויחד עם זאת – איך שלא נאמר... כתוב שאצל הצדיק מה שקורה, אפילו הסתלקות, הוא ברצון. אם אנחנו בתקופה שלא רואים את הרבי (אני מדבר לחב"דניקים, אתן כעת חב"דניקיות), סימן שהרבי עצמו גזר על עצמו להיות "אין" – הוא "אין" לגבינו. סימן שהוא רוצה שנתחזק ב"אין האמתי", תקופה שנתעצם עם ה"אין". חדש תמוז הוא התקופה הכי טובה לכך, כי בחדש תמוז העין הגשמית יכולה לחוות את ה"אין" האלקי. תוך כדי ההתחברות עם ה"אין" להוליד את ה"יש האמתי". הרבי רוצה משיח, שהוא "יש אמתי", וזה גם בא מה"אין".

"אין" ו"יש" – "מעלה מעלה עד אין קץ ומטה מטה עד אין תכלית"

[מה המשמעות של "אין"? רק מעבר ל"יש" הבא, או שיש בתוכו משהו?]. ודאי. יש דור שעיקר הדגש הוא הרבי עצמו, ויש דור שעיקר הדגש הוא גילוי השרש של הכלל, שהוא "אין אמתי". אפילו אצל ה' עצמו, לא ברור מה יותר גבוה.

נאמר באותיות של חסידות: כתוב שה' הוא "למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית". ה"למטה מטה עד אין תכלית" הוא ה"יש" שלו וה"מעלה מעלה עד אין קץ" הוא ה"אין" שלו. כתוב שבשרש היינו ה חסדים ו-ה גבורות בעצמות. הרבי הקודם, האין, כותב ב"באתי לגני" – מאמר ה"שיא" שלו – ש"למעלה מעלה עד אין קץ" יותר עצמי מה"למטה מטה עד אין תכלית". "למעלה מעלה עד אין קץ" היינו התעלמות, "אין". כתוב בחסידות שהעצמות היא כל יכול – יכול "כן" ויכול "לא". אם לא יכול "לא" – אתה לא כל יכול. מה שה' יכול "כן" – הוא ה"יש" שלו. מה שה' יכול "לא" – והרבה פעמים 'הולך' על ה"לא" – הוא ה"אין" שלו.

שוב, צריך כל הזמן את האיזון בין הגילוי של ה"יש" וה"אין", וכך זה זורם. כתוב "דור הֹלך ודור בא" – על פי פשט הכוונה היא שהדור הקודם הולך והדור החדש בא, אך גם הוא סופו ללכת, לפנות מקום לדור הבא אחריו. אבל לפי מה שמסבירים עכשיו, "דור הלך" הוא מתאר את עצם מהות הדור, הוא דור של "אין", כל הזמן הולך, בתנועה של הסתלקות, "למעלה מעלה עד אין קץ", 'הולך' על לא כנ"ל. ואילו "דור בא" הוא דור של יש, בתנועה של ביאה והמשכה מלמעלה למטה, "למטה מטה עד אין תכלית", ועד שתכליתו – ביאת משיח, דור של "נגלה" לאחר דור של "נכסה". כך כל הזמן, עליה וירידה ("עליה לצורך ירידה" ו"ירידה לצורך עליה", "זכר ונקבה ברא אתם", כמבואר במ"א), "והארץ לעולם עֹמדת" – כלל ישראל, כל אותם אנשים שלא יודעים להבחין בין הדור ההולך והדור הבא, הם 'בסדר' כל הזמן (סדר נוטריקון ספק דור, ספק דור הולך וספק דור בא). כך הוא מרוץ הדורות.

שיחה על הפעילות

שוב, כל מה שאמרנו מתאים לכל ההשקפות שיש בחב"ד – אפשר להסביר למפלגה הזו יפה מאד לפי ההסבר הזה וגם למפלגה השניה יפה מאד. הכל בסדר. הגענו לזה מכך שזה חדש של "צאינה וראינה" – פסוק של נשים צדקניות, שבזכותן תבוא הגאולה. כעת חסר רק הניגון – לדעת איך לשיר אותו. אולי אחר כך נשיר –אפשר לעשות קליפ של הניגון "צאינה וראינה". יש שם הזדמנות לשבת ללמוד עם הבנות מתוך ספר? [לא ממש. אפשר לדבר איתן]. כולן יהודיות שם? [יש בנות שהן ספק, והן בתהליכי גיור]. אני שומע מאבא ששם הזדמנות פז (ביטוי שהרבי אהב) לקרב הרבה יהודים. בכלל, כל המגמה של שליחות – זה עיקר החידוש כאן, שתודעת השליחות תכנס לכל הבנות, לכל האולפנא, שיש "צאינה וראינה" וה"ראינה" – צריך לצאת ולראות ולהראות. גם בתורה, צריך "טעמו וראו כי טוב הוי'".

[תהיה להן הזדמנות ללמד אצל אדמו"ר הזקן את הניגון לשאר המדריכות]. אם תבואנה עם זה, כבר יהיה כרטיס חב"ד רציני... יש שאלות? [אנחנו רוצות ברכה]. ברכה בוודאי, קודם כל דברי תורה הן ברכה – אם שמעתן וקלטתן זו הברכה הכי גדולה. שתצלחנה מאד מאד, "ופרצת", מכן יראו וכן יעשו. שתהיינה דוגמה חיה לעוד הרבה בנות שתעשינה כך. בטוח שהסיכוי שלכן להביא את המשיח – מאד גבוה, יחסית לכולנו פה. שתצליחו! [יש מסר לבנות של האולפנא, גם שם וגם בכלל, שונה מהמסר הרגיל של חב"ד?]. השיעור הזה – שלא כל כך ידוע. היחס בין "יש נביא בישראל" ו"אין מזל בישראל".

[דוקא באיש ואשה, לא יותר מתאים לאשה לדבר על ה"יש" ולאיש על ה"אין"?]. זה סותר מה שאמרנו? כמו אצל רבי לוי-יצחק מברדיטשב שה'-האיש קורא לפסח "חג המצות", על שם השבח של ישראל, האשה קוראת לו "חג הפסח", השבח של הקב"ה. ועוד, מבאר אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה ד"ה "ואפו עשר נשים", שנשים היינו פנימיות (בעוד שאנשים חיצוניות), היינו בחינת "אין" ביחס ל"יש".

קירוב ולימוד על ידי רמזי ושעשועי שמות

נשאר לעשות את הגימטריא של "יש נביא בישראל" ו"אין מזל לישראל" – אפשר לעשות במטוס[5]. מאד חשוב, מאד נחמד בתור שעשוע, לדבר על שמות. גם פה בארץ, ועוד יותר שם, לא לכולן יש שם יהודי – גם היהודיות. ודאי רצוי שלכל אחד יהיה שם יהודי. כשיש למישהו כבר שם יהודי, או שרוצה לאמץ לעצמו שם יהודי, אפשר לעשות כל מיני שעשועים. חוץ מאם השם הוא שם מקורי – מהתנ"ך או צדיקה אחרי התנ"ך – שאז ודאי יש מה לדבר, הדמות של השם, אבל חוץ מזה יש כל מיני שעשועים. זו גם הדרך הכי טובה ללמד עברית, כולל גימטריאות וצירופי אותיות וכל מיני שעשועים עם השמות. כמובן מאד מענין, כי זה השם שלך. [יש דוגמה?]. לדוגמה, לבת של היהודי שמזמין אתכן באוקראינה, כתבנו משהו לכבוד הבת מצוה – אפשר לראות. בכלל, כמו שדברנו על קורס דוברות באולפנא, אפשר לתת קורס פענוח שמות. אנחנו נגד אסטרולוגיה ודברים כאלה, אבל שעשועים על שמות לצורך שליחות – זה יכול להיות מקצוע בבית הספר. שיהיה בהצלחה רבה. שתאירו את העינים של כל הבנות, שיפקחו עינים.

לחיים דן, לחיים נריה, שתהיה נחת מהבנות. כמה שוה נחת? בנות (גם חתן לכל אחת מהבנות, בעתו ובזמנו).

"יש נביא בישראל" ו"אין עוד מלבדו"

קודם חשבנו לומר שהדור של ה"יש" הוא דור של "יש נביא בישראל" והדור של ה"אין" הוא דור של "אין עוד מלבדו". אז לכאורה יותר קל להבין גם מה ששאלת, מה זה "אין". "אין עוד מלבדו" קשור לחוש הראיה, "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו". ממילא קצת כמו בהגדה של פסח, שלא מוזכר משה רבינו כי לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף ולא השליח (ר"ת משה), אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה עליהם וגאלם, כי גם הצדיק באותו דור הוא בבטול מוחלט.

כל צדיק הוא בטול, לפי הדור, אבל הוא בבטול כזה שאין אפילו צדיק. בדור הבא יש צדיק ומצביעים עליו, ואפילו הצדיק מצביע על עצמו ש"יש נביא בישראל". אבל העדפנו להסביר כמו שהסברנו, שה"אין" הוא המזל של כלל ישראל. יש דור שעיקר הדגש על אותו מזל, שרש הנשמה של כולנו, שהוא ה"אין" האלקי, ה"אין האמתי" – משם אנחנו חיים וקיימים, דוקא מה"דור הולך", ה"מהלכים בין העֹמדים". אותו אין הוא עצמו ה"אין עוד מלבדו" ש"אתה הראית לדעת" – שם ראינו את האין, במתן תורה, והוא עדיין מה שמקיים אותנו. הזהות היהודית שלנו היא האין.

חשוב גם שיהיה לנו נביא (אותיות "עין באין"), רוצים נביא עם תוקף, ש"יש נביא בישראל". צריך את שניהם. [אם מתחילים ממשה רבינו עצמו, משה הוא "יש" ויהושע הוא "אין"?]. כנראה, תמשיך – ותראה אם כשתגיע לבעל שם טוב יצא טוב... עמרם, אבא של משה, הוא ודאי "אין" – טיפוס של "אין". קהת הוא יותר "יש". לוי יותר "אין" ויעקב יותר "יש". יצחק הוא ודאי "אין", ואברהם הוא "יש". זה בסדר, זה טוב (לפי זה, אם נמשיך מאברהם עד דוד, הדור ה-יד, יצא "אין", ואילו שלמה, הדור ה-טו, הדור של "סיהרא באשלמותא" – "יש". דוד הוא "בר נפלא", בחינת "אין", והוא הוא הסוד של "אין מזל לישראל" – "דוד מלך ישראל חי וקים" בכל דור ודור. נמצא שכל דור אי-זוגי, זכרי, מאברהם, הוא "יש", וכל דור זוגי, נקבי, "אין". ומכאן נבין את סוד "אשת חיל עטרת בעלה")[6].

חזרה לאין בהתחדשות; תורה שבכתב ותורה שבעל פה

הענין הזה שיוצאים למחנה קיץ ואפשר יותר טוב לראות "אין", הוא כי כל מה שהוא חדש – סביבה חדשה – מחזיר את האדם לבחינת "אין", מוציא אותו מה"יש" שלו, כך אמור להיות, וככל שהזירה חדשה לגמרי כך הוא יותר מופתע, ומתוך הפתעת החידוש יש סיכוי שבאמת פתאום יפתח החוש הפנימי של הראיה והוא יראה את ה"אין האלקי" (ועד שיבוא להאמין ב"אין האמתי" ב"ה). אז הוא יזכור שהוא יהודי – יהודים רואים "אין".

[לפי זה איך מסבירים את הפסוק "אל תהי צדיק הרבה... למה תשומם"? הצדיק הוא יש?]. צריך להפסיק, לדוגמה – בתניא כתוב, מה שעליו חלקו המתנגדים, שפעם בשעה-שעתיים צריך להפסיק את לימוד התורה כדי לחזור ל"אין". הלימוד הוא יש, וצריך להפסיק. לימוד תורה בהשגה הוא "יש". למדנו בשיעור האחרון שלימוד תורה שבכתב, שמזין את גילוי היחודא עילאה בנפש הצדיק, הוא "אין" יחסית לתושבע"פ בהשגה. בתושבע"פ צריך להבין – אחרת לא יוצאים ידי חובה – היא "יש". בתורה שבכתב לא צריך להבין – זה "אין".

הווארט הזה מסביר את אדמו"ר הזקן והצמח צדק – אלה הצדיקים שהיו גדולים-גדולים בנסתר, אבל גם היו גדולים בגלוי בנגלה, הם בחינת "יש". אלו שבעיקר היו גדולים בנסתר הם בחינת "אין". [וקרח ביחס למשה?] משה הוא שנותן תורה עם תוקף – הוא "יש האמתי". הוא גם ענו מאד. קרח לא היה ענו, להיפך. למדנו בשיעור השבוע שהרבי מקאמארנא אומר שאם קרח היה בא בענוה ומבקש יפה הוא היה מנצח, כלומר משה היה מקבל את דעתו. [כנגד דעת ה'?]. זה הפלא של הפירוש, שבאמת מפתיע. הוא אומר שכבר היינו זוכים לעתיד לבוא, "והכהנים הלוים". הדבר הפשוט הוא שגם משה "יש" וגם הוא "יש" – זה העימות, בין "יש" של קדושה ל"יש" של קליפה. קרח הוא סתם "יש", ישות של אגו, ומשה הוא "יש האמתי" (מי ששייך בעצם ל"יש", ל"יש האמתי", רוצה לראות ברבי "עצמות בגוף", כמו הרבי לגבי הרבי הקודם, משא"כ מי ששייך בעצם ל"אין", ל"אין האמתי", אין לו כ"כ ענין בזה, וד"ל). משה היה צריך להתגונן. קודם הוא נפל על פניו, הגיע ל"אין", וכשהוא קם כבר חזר לעצמו – חזר ל"יש" של הקדושה, ואז הוא נצח. [יש בפרשה הזו הכי הרבה יש של משה, שיהיה בירור של "כי לא מלבי... וגו'"].