חיפוש בתוכן האתר

י"ט תמוז ע"ב – "בשעה שהקדימו" תער"ב מאמר נ – כפר חב"ד הדפסה דוא

י"ט תמוז ע"ב – כפר חב"ד

שיעור שבועי פרשת פינחס

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר נ

2.                  א. פינחס ויהושע בן נון – זריזות ומתינות (והשראת פינחס על כל עניני הפרשה)

3.                  "פינחס זה אליהו" – הופעה לסירוגין במהלך הדורות

היום פרשת פינחס. חז"ל אומרים "פינחס זה אליהו", אליהו הנביא זכור לטוב שיבוא במהרה ויבשר לנו את הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, הוא הוא "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" שקנא את קנאת הוי' צבאות "ויכפר על בני ישראל".

ידועה השאלה ששואלים, שהיות שלפי סדר התנ"ך אליהו הוא אחרי פינחס, היה יותר מתאים לכאורה לומר "אליהו זה פינחס" – אליהו שאחר כך הוא אותו פינחס שהיה קודם. למה אומרים הפוך? התירוץ המקובל הוא שנשמת אליהו הנביא כבר קדמה לפינחס. קשור לחנוך בן ירד, הדור השביעי מאדם הראשון, שגם עלה לשמים והפך להיות מלאך. כך התירוץ המקובל, שאליהו קדם, ולכן אומרים ש"פינחס זה אליהו" שכבר היה.

בכל אופן, הפשט הוא עדיין פשט, שאליהו מופיע בהסטוריה שלנו, בתנ"ך שלנו, הרבה יותר מאוחר. גם פינחס חוזר. "פינחס זה אליהו", שבא לבשר את הגאולה, וכמו שאליהו חוזר אחר כך – אחרי הסיפור שלו בתנ"ך – גם פינחס חוזר יותר מאוחר. אז אם מתבוננים אפשר להבין מחז"ל ש"פינחס זה אליהו" מתאר נשמה מאד מיוחדת שמופיעה במפת ההסטוריה לסירוגין – פעם פינחס, פעם אליהו, פעם אליהו, פעם פינחס – עד שבסופו של דבר אי אפשר לדעת מי קדם למי.

4.                  השראת פינחס על מינוי יהושע בן נון

איך נאמר זאת באופן קצת יותר בהיר? בפרשת השבוע יש את המינוי של יהושע בן נון. משה רבינו מבקש מהקב"ה "איש אשר רוח בו" שינהיג את העדה, שלא יהיה עם ישראל "כצאן אשר אין להם רֹעה", וה' אומר למשה רבינו "נֹצר תאנה יאכל פריה" – מי שראוי לקבל את התפקיד, מילוי המקום שלך, הוא תלמידך יהושע בן נון. לא כפי שאולי עלה על דעתו של משה, כפי שאומרים חז"ל, שכפי שבנות צלפחד יורשות את אביהן ובני אהרן יורשים את הכהונה אולי בניו יירשו אותו – לא! מגיע ליהושע.

ידוע שכל מה שנאמר בפרשה אחת קשור לשם הפרשה[1], ואם המינוי של יהושע בן נון הוא בפרשת פינחס אז גם הוא קשור למעשה פינחס, "תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל" – כל מה שכתוב כאן קשור לפינחס, כמו שנסביר בהמשך בעזרת ה'. עד כדי כך שיש כאלה ששואלים – אולי לפינחס מגיע להיות המנהיג אחרי משה רבינו, "איש אשר רוח בו". הוא עשה מעשה של מסירות נפש, עצר את המגפה, עשה אתהפכא, "ועבר עליו רוח קנאה", אז אולי כמו שאצל משה רבינו – "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון" – "ראשית דרכו של גואל ישראל 'ויך את המצרי'", כך גם פינחס שהולך בדרכו. הוא עוד עם דם צעיר, "קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא" – הוא קרא את האגרת, זכר את הדין של "קנאין פוגעין בו", ומשה אמר לו שאם הוא זוכר שהוא יבצע. לכאורה כמו "ויך את המצרי" אצל משה, וכמו שהכאת המצרי הכשירה אותו להנהיג כך יהיה אצל פינחס. למה נבחר יהושע? עדיין אפשר לומר "נוצר תאנה יאכל פריה" – הוא נער שלא מש מתוך האהל כל ימיו, והוא הולך להלחם בעמלק וכו', וה' קבע שמגיע לו. בכל אופן, העובדה שהסיפור מופיע בפרשת פינחס היא סימן שיש עדיין איזה מקיף, איזו השראה, של פינחס, גם במינוי יהושע בן נון.

5.                  השראת פינחס על הקרבנות – "ויכפר על בני ישראל"

מה כתוב אחרי המינוי של יהושע בן נון? פרשה ארוכה מאד, שבעים פסוקים, של קרבנות – תמידים ומוספים. מתחיל "צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו" – פרשת תמיד שאומרים כל יום בתפלה. כנראה שגם הקרבנות – הכל תחת הכותרת של פינחס. מה הקשר הפשוט בין הקרבנות למעשה פינחס? מה שאמרנו קודם, כל מעשה פינחס הוא כפרה, "תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל". בשביל מה הקרבנות? בשביל מה בית המקדש? כעת תקופת בין המצרים, צריך לדבר על בית המקדש, להתפלל שיבנה במהרה בימינו. בשביל מה הוא בא? לכפר עלינו, הכל כפרה. מי כפר עלינו, באופן מידי ומוחשי, שמיד ראו שכפר על בני ישראל – יותר מבית המקדש, בו מקריבים כל יום כך וכך קרבנות ומאמינים שכל קרבן מכפר, אבל איפה ראו בפועל? כאן, במעשה פינחס. הכפרה היא ודאי הצד השוה בין תחלת הפרשה, מעשה פינחס, לבין סיום הפרשה בשבעים פסוקי הקרבנות, החל מתמיד של שחר ותמיד של בין הערבים.

יש תמידין ויש מוספין בפרשתנו, והסימן הוא תם – "ויעקב איש תם ישב אהלים", אהל מועד, המשכן והמקדש. כדי להיות תם צריך תמידין-מוספין, והמוספין יוצאים מה-מ של תמידין, כידוע הכלל בזה (שבהרבה צמדי מלים המלה השניה יוצאת מהאות השניה של המלה הראשונה). הקרבן כדי שיתקבל צריך להיות תם, "תמים יהיה לרצון", וגם העבודה צריכה להיות תמימה, "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". כנראה שפינחס במעשהו הגיע לשיא התמימות-השלמות בעבודת ה'.

6.                  זריזות במתינות – שילוב פינחס ויהושע

יש ביטוי מפורסם של הבעל שם טוב ששלמות עבודת ה' היא "זריזות במתינות" – זריזות מצד אבא, מהירות האור, ומתינות מצד אמא. הקצב של אבא הוא מהיר מאד ואילו הקצב של אמא הוא מתון, ולכן צריך להיות יחוד וזיווג ביניהם. בעבודת ה' זיווג זה היינו עבודת ה' בזריזות במתינות – לא ממש למעט את הקצב, רק שתוך כדי המהירות האדם הוא מיושב, לא פזיז (והוא סוד יחוד אבא ואמא עילאין – עלית אמא, מתינות, לדרגת אבא, זריזות, להתיחד עמו שם). לכך קוראים "זריזות במתינות".

מוסבר בחסידות שמי שמסמל בתורה את הזריזות הוא פינחס במעשהו – הוא הזריז מכולם, ולכן זכה לכהונה, שהרי כהנים צריכים להיות זריזים. "לכן אמֹר הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם וגו'". הוא הזריזות. מהו יהושע? המתינות. הוא גם גבור, כובש את ארץ ישראל – לא מלכים – וכן הוא הנלחם בעמלק (יכול לחסל אותם, אבל "ויחלש יהושע" על פי הדבור). אבל, חז"ל אומרים שתכל'ס יהושע התרשל בכבוש ארץ ישראל (לכן לא זכה לחיות מאה ועשרים שנה כמשה רבו אלא רק מאה ועשר שנים, מכאן שהזריזות דוקא מוסיפה שנות חיים – על ידי זריזות זוכה לאריכות ימים בכל יום ויום של החיים, בהספק גדול של תורה ומעשים טובים, ועל ידי זה גופא זוכה לאריכות ימים כפשוטו). יש לו בעיה, שהוא קצת יותר מדי אטי. אם מתרשלים בירושת ארץ ישראל – רואים מיד את התוצאות בשטח. מה שרואים היום הוא גם מפני ההתרשלות בכבוש ארץ ישראל. כלומר, יהושע זקוק למנת דם של זריזות מפינחס. הזווג האידיאלי הוא באמת פינחס ויהושע יחד.

7.                  אם אי אפשר לשלב – ההכרעה לטובת המתינות

מצד אחד, כך אנחנו מסבירים, אם צריך לבחור מי ראוי להיות המנהיג של העם – אחד שהוא סופר זריז, או אחד שהוא טפה יותר מדי מתון – הולכים על הטפה יותר מדי מתון. לכללות המצב של ישוב העם והארץ המתון מדי הוא הרע במעוטו. מי שמדי זריז עלול לגרום לשבירת כלים. יחסית, הזריזות בלי המתינות היא אורות דתהו. גם מעשה פינחס הוא אורות דתהו. אורות דתהו בלי כלים דתיקון, בלי המתינות של יהושע בן נון, יכולים לשבור כלים. אז איני יכול ללכת על אורות דתהו בלי כלים דתיקון. מצד שני, אם אני בוחר – כאילו בלית ברירה – בכלים דתיקון של יהושע יש מחיר. המחיר הוא שלא יורשים את הארץ מספיק מהר, וממילא לא מקיימים את תכלית רצון ה' – לרשת את הארץ ולהוריש אותה מהקליפות, לקיים את הכרתת ז העממין וכו' וכו', כדי להבטיח שהישוב בארץ יהיה ישוב אמתי ונצחי. עד כאן הקדמה מי הוא פינחס ומי הוא יהושע.

מה מוסר ההשכל עד כאן? שבאמת המינוי של יהושע צריך להיות תחת הכותרת של פינחס. פינחס צריך לתת השראה ליהושע. כנראה לא מספיק התקיימה השראת פינחס ליהושע.

8.                  השראת פינחס על כל עניני הפרשה עד ל"צוה את בני עלי" בקרבנות

אמרנו שמיד לאחר מינוי יהושע בן נון בפרשתנו באים הקרבנות. אחרי פתיחת הפרשה יש אריכות גדולה של יחוס עם ישראל, שגם קשור לפינחס. פינחס הוא הקנאי על היחוס של עם ישראל קדושים. לכן על שמו ובזכותו חותמים את כל משפחות ישראל, "שבטי יה", ה בהתחלה ו-י בסוף (חוץ מימנה שבלאו הכי יש לו י בהתחלה ו-ה בסוף, ימנה = ז פעמים יה, והוא רומז למינוי פינחס לכהונה ומינוי יהושע למנהיג העם, סוד הקשר בין מנין למינוי), שמעידים "עדות לישראל" שהיחוס טהור וקדוש. זו גם פעולה של פינחס. אז יש פינחס, היחוס (בשמו של פינחס יש אותיות יחס), נחלת הארץ, בנות צלפחד – הכל קשור – ובסוף מינוי יהושע ואז הפרשה המסיימת את פינחס, הקרבנות.

מה רש"י כותב בשם חז"ל בפסוק הראשון של הקרבנות? משה רבינו הולך להסתלק מהעולם, אז הוא מבקש מהקב"ה שימנה מנהיג, שעם ישראל לא יהיה כצאן אשר אין להם רועה. מה ה' עונה? חז"ל מביאים משל ורש"י מצטט בקיצור, וה' אומר "עד שאתה מצוה אותי על בני – צוה את בני עלי". מה משה רבינו מצוה? מצוה את הקב"ה למנות מנהיג, "איש אשר רוח בו". דבר טוב מאד, הוא דואג לכלל, שלא ילך לאיבוד, שלא יהיה כצאן אשר אין להם רועה. מה עונה ה'? פלא שעונה כך – עד שאתה מצוה אותי על בני, צוה את בני עלי. מה הכוונה? צוה אותם שיבנו בית מקדש ויקריבו לי קרבנות, תמידים ומוספים, הכל תמים, "עבודה תמה" בלשון חז"ל (כמבואר ענינו בתחלת צוואת הריב"ש).

9.                  תמידין ומוספין – תדיר ומקודש

מה הפירוש תמיד-מוסף? פשוטו כמשמעו. יש עבודה תמידית ועבודה נוספת. סוגיא שמדברים עליה הרבה, שיש תדיר ומקודש. יש תמיד, פעמיים בכל יום, כמו קריאת שמע [אלא שקריאת שמע היא בבקר ובערב ואילו שני התמידים קרבים בבקר ובצהרים. אם כן, במצות קריאת שמע מתיחדים אברהם-בקר ויעקב-ערב, כנגד שתי המצות בפרט של האמנת אלקות ואחדות הוי' ששייכות לתוכן קריאת שמע, ואילו התמידים הם בסוד עקידת יצחק, בחינת קרבן, והם יחוד של אברהם-בקר ויצחק-צהרים (יצחק עולה פינחס וצהרים הוא הזמן בו נענה אליהו, "פינחס זה אליהו). והנה, צהרים בגימטריא משה, וכפי שיתבאר לקמן יצחק ומשה מתלבשים בפינחס]. יש מוסף, בשבת, ראש חדש וחג, שהוא מקודש. צריך גם את זה וגם את זה, רק שקודם תמידים ואחר כך מוספים – המקודש נוסף על התדיר, לכן נקרא מוסף (כנגד יוסף שנוסף על האבות אברהם יצחק ויעקב).

10.             פנימיות הקרבנות: הקרבת עצמי לה' – מעשה פינחס

לפי מאמר חז"ל הנ"ל כל ענין הקרבנות הוא "צוה את בני עלי" לפני שאתה מצוה אותי על בני. מה הסברא בכך? מה הווארט? שוב, משה רבינו דואג לכלל. הווארט של "צוה את בני עלי" – אם כי בית המקדש הוא בשביל כל ישראל, התמידים מכפרים על כל העם (כל הקרבנות של סוף פרשת פינחס הם קרבנות צבור; קרבן צבור = 650, הפירמידה של זה, כה פעמים הוי' ב"ה, וכמבואר סודו בקונטרס "ברוך הגבר", עיי"ש), אף על פי כן יש קרבנות חובה ונדבה של הפרט (ככתוב בתחלת תורת כהנים – "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'", יסוד עבודת הקרבנות), והכלל הוא שקרבן בהמה הוא הקרבה של העם (הכלל על כל פרטיו – פינחס מתחיל ב-פ של פרט, ועל ידי מעשהו-הקרבתו זכה להיות כהן המתחיל ב-כ של כלל) לה'. הקרבן הוא במקום שאני מקריב את עצמי – הפשט של הבאת קרבן, כפי שהרמב"ן מאריך. הקרבת העם לה' מתחילה מהפרט – שכל פרט ופרט בפני עצמו מוכן להקריב את עצמו לקב"ה.

בזהר הקדוש על פרשת השבוע כתוב שהגוף של הקרבן, מי שנהנה ממנו למעלה, הוא רק מלאכים, אבל ריח הניחוח לקב"ה לא בא מגוף הקרבן אלא ממה שקורה בנשמת מקריב הקרבן. אותו יהודי אם מדובר בקרבן צבור או בקרבן יחיד, גם קרבן צבור הוא מכספי כל פרטי הצבור, התנועה היא שכל כל הפרטים, כל פרט ופרט, מוכן להקריב את עצמו לה' (כמו חיילים במלחמה, שכל חייל בפרט מוכן למסור את נפשו וכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול של כלל העם הנלחם על ארצו וכו').

11.             עיקר הקרבן – רעותא דלבא

שוב, ריח הניחוח, "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי [כל מקום שכתוב 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא] במועדו" – עיקר ההקרבה היא הרעותא דלבא. כמו שעיקר עבודת הכהן, המקריב את הקרבן, הוא "בחשאי וברעותא דלבא" (ועל כן מי שמקריב את עצמו ממש, כמו פינחס, ראוי להיות כהן המקריב קרבנות לה'). בכלל, הזהר אומר שכל קרבן הבהמה הוא "היכי תימצי".

נאמר משהו גדול מאד, יש הרבה ווארטים בזהר פינחס לגבי הקרבנות. כל ענין הבהמה הוא רק כלי חיצוני שאוחז בכוונה הפנימית. אם אין כאן כוונה פנימית אין כלום, הרבה יותר מאשר כל מצוה אחרת בתורה – בכל מצוה אחרת בתורה הכלי הוא גם דבר חשוב בפני עצמו, אמנם גוף ללא נשמה אך קיום מצוה יש כאן, כמו בהנחת תפילין וכיוצ"ב – אך לגבי קרבנות משמע מאד חזק בזהר שקרבן בהמה ללא הכוונה הפנימית של המקריב הוא גארנישט (וממילא אך למותר). נמצא שהבהמה היא רק היכי תימצי לכוונה הפנימית של המקריב.

זה מעשה פינחס. מי שמביא קרבן לבית המקדש, צריכה לעבור עליו בפנימיות נפשו תנועה של מסירות נפש, מעין המסירות נפש של פינחס. אחרת זה לא קרבן, זה לא מכפר עליו – "ויכפר על בני ישראל".

12.             "אתה מצוה אותי על בני" – מוחין דאמא – יהושע; "צוה את בני עלי" – מוחין דאבא – פינחס

שוב, יצא לנו שעמוד המתינות של יהושע בן נון, שהוא מוחין דאמא, הוא ראש של "[עד ש]אתה מצוה אותי על בני". אמא היא אומה. הדאגה לכלל, משהו גדול מאד, שלעם יהיה מנהיג – מאיפה היא באה? מכיון שחז"ל דורשים על יהושע, צריך לומר שהראש הזה גופא הוא הראש של יהושע. ראש של מתינות, לא הזריזות המקסימלית הרצויה. אבל ה' אומר 'עד שאתה מדבר איתי במוחין דאמא תדבר איתי במוחין דאבא', וזו הכוונה ב"צוה את בני עלי". זה ווארט חזק ביותר.

לכאורה עיקר מה שרוצים הוא לצוות את ה' עלינו, שידאג לנו, שגם יתן לנו מנהיג צדיק, רבי, ביחד עם כל טוב סלה בגו"ר. והנה פתאום אומרים שלא – מה אתה מצוה שה' ידאג לנו? שאתה תדאג לה'! ואיך אתה דואג לה'? כשאתה מקריב את עצמך. אתה מביא קרבן – פשוט תחתיך ("תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל"). מאיפה בא הראש הזה? מפינחס. כלומר, יש מינוי של יהושע, ואחר כך "נעוץ סופן בתחלתן" – סוף הפרשה, הקרבנות, חוזר לרוחו של פינחס, "ויכפר על בני ישראל" על ידי ההקרבה מלמטה למעלה (סוד פנימיות אבא, כח ההפלאה שיש בחכמה, משרש הגבורה דעתיק, וכפי שלומדים בע"ב).

13.             ב. פינחס – נשמה שלא בזמנה

14.             אנשים שמקדימים את זמנם

נחזור לווארט שאמרנו בהתחלה, שלכאורה פינחס ואליהו חוזרים כל הזמן לסירוגין. פינחס כאן לא זכה להיות המנהיג. כמו שאמרנו, אם אתה צריך ללכת על אורות דתהו (בלי כלים דתיקון) או על כלים דתיקון (בלי אורות דתהו כל כך) כמנהיג, חייבים לבחור בכלים דתיקון. אבל באמת צריכים את שניהם, כמו שהרבי אומר שבשביל להביא את המשיח צריכים "אורות דתהו בכלים דתיקון". עיקר החידוש אצל משיח הוא אורות דתהו, אבל צריך שיהיו בכלים דתיקון. אי אפשר אבא בלי אמא, צריך זריזות ומתינות יחד (ובסוד אבא ואמא עילאין דוקא כנ"ל, התכללות אמא עילאה באבא עילאה, שאז מתגלה ששרש אמא עילאה גבוהה עוד יותר משרש אבא עילאה, גילוי שרש התורה והמצות, הכלים דתיקון, בעצמות ממש).

בכל אופן, מה היא נשמת פינחס שחוזר כאליהו? איך התחושה של מישהו ששייך לשרש של פינחס? היום אומרים, וגם הרבה מרגישים כך, שיש אנשים שנולדו לפני הזמן. יש הרבה שמרגישים שנולדו לפני הזמן – במיוחד אמנים גדולים, וכל מיני אנשי רוח. מרגישים איזה חזון, מסר גדול להעביר לעולם, אבל העולם לא מבין אותו, לא מוכן לקבל את הבשורה שלו. בזמן העכשווי איני מצליח לשדר את עצמי, איני מצליח להתלבש במציאות הקיימת. אז איך אני מנחם את עצמי? שכנראה נולדתי לפני הזמן שלי.

יש אנשים שהם שארית, הם מאובנים, של איזו תקופה קודמת בהיסטוריה. אבל יש אנשים שמרגישים את עצמם בדיוק הפוך, שאם העולם היה כמו שוודאי יהיה בעוד דור או כמה דורות – העולם מתפתח – הוא היה המקום הראוי בשבילי. קצת חבל, מי שסדר את סדר הדורות עשה איזו טעות – שם אותי כאן במקום עוד כמה דורות הלאה. זו תחושה אפשר לומר אפילו נפוצה – יש הרבה שמרגישים ככה. בדרך כלל אנשים שלא מצליחים בחיים. יש להם תירוץ מצוין, שכנראה נולדתי לפני הזמן.

מי באמת לפני הזמן שלו בתורה? פינחס, "פינחס זה אליהו". כל הענין של מי קודם למי, ובעצם כאן כל אחד קודם לשני – אולי הפינחס האמתי יופיע הרבה יותר מאוחר, זה רק היה קדימון, כמו בסרט. יש בכלל דברים שכל התופעה בהיסטוריה היא קדימון. כמו שהבעל שם טוב מפרש את פורים, ש"הקורא את המגלה למפרע לא יצא", כי כל מה שהיה הוא רק מבט לעתיד להיות – לפני הזמן שלו – ופורים האמתי לא היה בכלל. כך היא גם נשמת פינחס – פינחס האמתי עוד לא היה. לכן אי אפשר למנות אותו למנהיג כעת, כי עוד לא הוא – הוא רק קדימון לפינחס שיבוא בהמשך הדורות.

15.             ספר הליקוטים: פינחס הוא שני המשיחים

איך יודעים שכך? מכתבי האריז"ל. יש לו כמה ספרים על הפרשה – שער הפסוקים, לקו"ת, וגם ספר הלקוטים. בספר הלקוטים כתוב בפירוש לא רק ש"פינחס זה אליהו" אלא שפינחס הוא משיח, ולא רק משיח אחד אלא "תרין משיחין", בלשון הזהר פינחס. אחד הדברים הכי חשובים בזהר הק' על פרשת פינחס – חוץ מהאריכות הגדולה על הקרבנות – הוא ברעיא מהימנא (רוב הפרשה), שם כתוב ש"משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא", ושם כתוב אודות משה רעיא מהימנא ותרין משיחין. אצל רבי הלל זה הציטוט מהמאמרים הכי חשובים של כל החסידות – "הרכבת אנוש לראשנו". מאמר על משה ותרין משיחין, ומקור הדברים בזהר פינחס. האריז"ל אומר שפינחס עצמו הוא תרין המשיחין. ה-פנ שלו – משיח בן יוסף, וה-חס שלו – משיח בן דוד.

16.             משיח בן דוד – חיים שמו

הוא מסביר קצת (לא הרבה, קטע קצר), ש-חס בגימטריא חיים, ועל משיח בן דוד כתוב "חיים שאל ממך נתתה לו אֹרך ימים עולם ועד". כשמשיח בן דוד רואה שמשיח בן יוסף נהרג הוא מתחנן לה' שיתן לו חיים, וה' נותן לו אורך ימים עולם ועד. מכאן אפשר להבין את דברי בעל אוה"ח הק' – שההילולא שלו היתה לפני כמה ימים – שאומר על משיח "חיים שמו" ורומז על עצמו, כנודע. איזה משיח, בן יוסף או בן דוד? משיח בן דוד, כמפורש בכתבי האריז"ל ששמו חיים.

17.             משיח בן יוסף משבט בנימין

למה פנ הוא משיח בן יוסף? לא מסביר. הוא רק אומר שה-פנ של פינחס הוא משיח בן יוסף וה-חס הוא משיח בן דוד. הוא מוסיף שה-פנ בא לפני ה-חס, לפי סדר אותיות פינחס, וכותב עוד חידוש – שמשיח בן יוסף יהיה משבט בנימין. פלאי פלאים, והוא כותב זאת בפשטות. הרי יוסף ובנימין אינם אותו דבר – הם שני אחים, והמכנה המשותף שלהם הוא האמא שלהם, רחל אמנו. שוב, האריז"ל כותב שמשיח בן יוסף יהיה מבנימין. מה הראיה שלו? שאול המלך, המלך הראשון בעם ישראל, שהוא בבחינת משיח בן יוסף, שקודם לדוד מלכא משיחא, משיח בן דוד. כמו ששאול בא מבנימין – לא מיוסף – אבל הוא-הוא משיח בן יוסף, כפי שדוד המלך מהדר לקרותו שוב ושוב "משיח הוי'" (איזה משיח? בן יוסף), ואחריו בא דוד שהוא משיח בן דוד.

בקטע זה אומר האריז"ל שה-פנ של פינחס הוא משיח בן יוסף שמבנימין. הרי פינחס הוא לא זה ולא זה – לא מיהודה ולא מבנימין, אלא משבט לוי, "לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום", בזכות המעשה זכה לכהונה והוא לוי (כל הכהנים לויים).

18.             שלשת השבטים הנפוצים היום – לוי, יהודה ובנימין

מי הם שלשת השבטים שקיימים במציאות לאחר גלות עשרת השבטים? אם כי שכתוב שירמיהו הנביא החזיר קצת מעשרת השבטים, ולכן ביולוגית יש היום גם נציגות מסוימת – אחוזים קטנים מאד – של כל השבטים, אך יש בעם ישראל שלשה שבטים מלאים, שכל הסיכוי שכל אחד מאתנו כאן (99.99 אחוז) הוא או משבט לוי, או משבט יהודה או משבט בנימין[2] – אלה השבטים שנשארו (ועל ידי גאולתם נזכה לקיבוץ שאר שבטי עם ישראל).

מה הרווחנו? משהו מאד יפה, שאפשר לצפות במציאות שלנו היום למשיח בן יוסף, כי האריז"ל אומר שהוא בא מבנימין, ויש לנו ב"ה את שבט בנימין. יכול להיות עכשיו, תיכף ומיד ממש, עוד לפני קיבוץ גלויות של עשרת השבטים בו יחזרו בני יוסף (אבל כרגע אין לנו בני יוסף), משיח בן יוסף – כי האריז"ל אומר שהוא מבנימין, שיש לנו היום.

האריז"ל לא אומר מה הרמז באותיות פנ – לא מתייחס ל-י, שלפי הזהר ה-י של פינחס בתחלת הפרשה היא י זעירא. מה יכול להיות? לפי מה שכותב שמשיח בן יוסף הוא בפועל צאצא של בנימין – הרי צריך לכבוש את עמלק, שכתוב שנמסר רק לבניה של רחל, לבני בנימין (ועל כן שאול המלך דוקא נצטוה לקיים מצות מחית עמלק) – אפשר לרמוז ש-פנ ס"ת יוסף בנימין. הוא לא אומר זאת, אבל רמז מתאים לפי דבריו. משיח אחד הוא פן והמשיח השני הוא חס של פינחס (אפשר לומר בפשטות שהמשיח פונה לצרכי עמך ישראל וחס על כל פרט ופרט שבעם – ראשית הפניה לכלל, התעוררות הרצון לגאול את העם, היינו משיח בן יוסף, ואילו הדאגה וההשגחה-הטבה לכל פרט ופרט היינו משיח בן דוד).

19.             התנהגות תהו מתוך הרגשה שאיני חי בדור שלי

שוב, מה למדנו מכאן? קודם כל, פינחס הוא מאד מיוחד – הוא משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שני טיפוסים שונים, חצי ממנו נהרג והחצי השני שלו חי וקים. הוא פיצול אישיות מיוחד לגמרי. אבל שוב, מה שלמדנו מכאן הוא שהפינחס האמיתי עוד לא היה – הוא נשמה של העתיד. הוא אחד שנמצא, שהתהלך בתוכנו בעלמא דין, אבל כמו שאמרנו קודם – הוא טפוס שנמצא בעולם לפני זמנו. זה גופא נותן קצת יותר גוון למה שהוא עשה.

אמרנו שמי שמרגיש את עצמו שאני עדיין לא בדור שלי, שהדור שלי הוא לעתיד לבוא, איך הוא מתנהג? איך אפשר לצפות שיתנהג כאן – כשחי בדור שלא מתאים לו? מן הסתם יתנהג קצת בפראות, טפוס של תהו, כי לא מתיישב. הרי כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה". מי שלא מתיישב, לא הולך לו "לשבת יצרה", אז הוא עוד יותר תהו. גם משה רבינו. אמרנו שיש נשמות שהן כאילו מאובנים, מאיזה עולם קדום. על משה רבינו כתוב שהוא מהשמיטה הקודמת. אבל היות שמשה הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון, צריך לומר שיש לו את שתי הבחינות – הוא לא במקום בכלל בעולם הזה, הוא גם שייך לאיזה עולם קודם, ועיקר הענין שלו הוא הגואל האחרון, גם משיח. גם זה הזהר של פרשת שבוע, על משה ותרין משיחין, וגם משה מחכה לשני המשיחים של העתיד – בינתים הוא לא במקום. לכן משה אומר "שלח נא ביד תשלח" – אני לא המשיח עכשיו, אז לא צריך אותי. מוטב שישכחו אותי, "מחני נא". יש לי סבלנות, אני מחכה לדור האמתי שלי, לא הדור הזה (ואף על פי כן ה' ממנה אותו למנהיג הדור, "ויהי בישרון מלך", היות שיש בו איזון בין העבר הרחוק לעתיד הרחוק, והיינו מה שדורו בהוה הוא דור דעה על שם הדעת שלו הממצעת בין "עמק ראשית" ל"עמק אחרית"). לפי זה יהושע הוא כן במקום שלו. מי שיותר מדי 'היימיש' בעולם הזה גם מתרשל – לא בוער לו שום דבר, הכל בסדר.

20.             ג. י זעירא דפינחס – התקשרות לנקודת משה רבינו הבלתי מצוירת

21.             י זעירא בהופעה הראשונה של פינחס

נאמר עוד משהו. יש עוד ענין פנימי, אבל לפניו נאמר רמז: הזכרנו כרגע שבזהר כתוב שה-י של פינחס – "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" – היא י זעירא. כמה פעמים כתוב שמו של פינחס בחמשה חומשי תורה? ארבע פעמים[3]. ידוע ש-פינחס בגימטריא יצחק (שייך לגבורה). כל פעם כתוב עם י, אבל דוקא בתחלת פרשת פינחס ה-י היא קטנה לפי הזהר. הפוסקים – הרבי מקאמארנא ודאי, אבל גם עוד פוסקים – אומרים שאף על פי שיש עוד י קטנה בתנ"ך ("צור ילדך תשי", שדברנו עליו לפני כמה שבועות), והכלל הוא שכל אות היא פעם אחת גדולה ופעם אחת קטנה בכל התנ"ך, ולכאורה לא יכולה להיות עוד י קטנה, אבל "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל" ולכן הפוסקים אומרים שכאן צריך הסופר לכתחילה לכתוב ב-י קטנה. אם כי יש תנ"כים מדויקים, כמו ברויאר וכו', שכותבים כאן "פינחס" ב-י רגילה, אבל ברוב ספרי התורה ה-י קטנה כדעת הזהר.

22.             הופעות יצחק-פינחס בתורה

אמרנו שיש ארבע פעמים "פינחס" בכל התורה. יצחק, ששוה פינחס, יש בדיוק מאה פעמים בתנ"ך, כולל ה"יצחק" הראשון שנאמר בפסוק "ויפֹל אברהם על פניו ויצחק" והיצחק השביעי "צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי" – לכאורה רק פועל, אבל הוא קשור בפירוש לנתינת השם (אחרי הראשון ה' אומר שיקרא את שמו יצחק, והשני הוא אמירת שרה לאחר קריאת שמו של יצחק). אז אם מחפשים כמה יצחק יש, בלי "ויפל אברהם על פניו ויצחק" (שנאמר לפני נתינת השם יצחק) יש 99, בדיוק הגיל של אברהם אבינו בזמן שקבל את הנבואה הזו, ברית המילה. אבל מתי נולד יצחק? בגיל מאה, שעל שם זה יש את ה-ק בשמו של יצחק. כל אות בשמו רומזת למשהו בחייו או חיי הוריו – י נסיונות של אברהם, צ שנות שרה, ח הימים להם נימול (הראשון) ו-ק שנות אברהם. והנה, פלא, אחת המסורות היפות, שיש בדיוק ק יצחק בתנ"ך – א ועוד 99. בלי הפועל השני, "כל השמע יצחק לי", יש צח פעמים השם יצחק – צח דיצחק (עיקר הברת הצחוק בשם יצחק).

הפסוק הראשון אומר "ויפל אברהם [שרק כעת קבל את ה-ה של אברהם] על פניו ויצחק" והפסוק הבא אומר לו לקרוא את שמו יצחק. צמד פסוקים מאד יפה, עם רמזים. אם מחברים יחד את הלשונות האלה (קטעים מתוך פסוקים) – "ויפל אברהם על פניו ויצחק" "וקראת את שמו יצחק" – עולה זה פעמים יצחק. ברור מאד שגם ה"יצחק" של אברהם, שצוחק, הוא השם של הבן – גם מהפשט וגם מהרמז. בכל אופן, יש 100 פעמים יצחק ו-4 פעמים פינחס – 104, שהוא חצי יצחק-פינחס, שעולה פעמיים אליהו. הקשר של "פינחס זה אליהו" הוא יחס של אחד לארבעה, אליהו הוא בן וד"פ בן (כמו ארבעה בנים בסדר) עולה יצחק, היינו שממוצע כל אות בשמו של יצחק הוא בן-אליהו. יצחק הוא ח"פ הוי', סוד ה-ח שלו, שנימול ל-ח ימים, ו-אליהו הוא ב"פ הוי'. "פינחס זה אליהו" היינו י"פ הוי' – ממוצע כל אות בשמות פינחס-אליהו. כשאני אומר "פינחס זה אליהו" כל אות ואות בממוצע שוה הוי' ב"ה. יש עוד רמזי רמזים לשני השמות האלה יחד, אבל זה הדבר הכי בולט.

בכל אופן, אמרנו שה-ד פינחס וה-ק יצחק (ד-ק היינו זוג באתב"ש, וכמו שרש"י מביא בסוד הקטרת, שעל ידי חילוף ד-ק קטרת עולה תריג. לפי הנ"ל, סוד חילוף זה הוא הופעת ד"פ פינחס במקום ק"פ יצחק) עולה חצי יצחק, שהוא פעמיים אליהו.

23.             היכל הברכה: י זעירא דפינחס – ספירת היסוד

לגבי י זעירא: בעוד ג"פ פינחס כתוב ב-י רגילה, למה פה י קטנה? קודם נסתכל בהיכל הברכה של הרבי מקאמארנא, שאמור לדרוש תופעות כאלה. הוא אומר ש-י רגילה היא חכמה, כמו ה-י של שם הוי', אבל י זעירא רומזת לספירת היסוד – אות ברית קדש. יש כמובן קשר, "יסוד אבא [סוד ה-י הרגילה] ארוך ומסתיים ביסוד ז"א [י זעירא]". היות שפינחס קנא לברית, וזכה לברית – ברית שלום וברית כהנת עולם – כותבים אותו ב-י זעירא לומר שהוא תקן את הברית, את היסוד, אות ברית קדש. כך מסביר הרבי מקאמארנא.

24.             י רבתי, י זעירא והאותיות המיוחדות בפרשת פינחס

אמרנו שהפלא שאף על פי שלפי הכלל יש פעם אחת אות גדולה ופעם אחת אות קטנה בכל התנ"ך, כאן יש שתים. דברנו על "צור ילדך תשי" בפרשת שלח, ב"ועתה יגדל נא כח אדני וגו'". ב"יגדל" יש י רבתי, וכתוב שבאה לתקן את ה-י זעירא של "צור ילדך תשי", כפי שהסברנו באריכות בפרשת שלח. אז לא הזכרנו שיש עוד י מיוחדת, ה-י של פרשת פינחס. בכלל בפרשת פינחס יש שלש אותיות מיוחדת, עם סדר ביניהן – י זעירא דפינחס, ו קטיעא של "הנני נתן לו את בריתי שלום" (יש כמה וכמה דעות איך באמת מבצעים את הקיטוע – לכאורה פוסל את האות, אבל כאן לפי המסורה הלכה למשה מסיני כותבים ה-ו של שלום, דוקא שלום, קטועה) ו-ן של "ויקרב משה את משפטן לפני הוי'" היא ן רבתי. זה ודאי גילוי הכי גדול של שער הנון, כפי שגם מסביר הרבי מקאמארנא, שכאשר יקוים "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" יכולה להיות המשכה של גילוי עצמות, שער הנון, עד למטה-מטה בארץ. בזכות מי? בזכות בנות צלפחד שמחבבות את ארץ ישראל.

אם כן, משהו מאד מיוחד בפרשת פינחס – י-ו-ן מיוחדת, על פי סדר (שרש ה-י בחכמה, "עמק ראשית", "עד שלא נברא העולם", שרש ה-ן בבינה, "עמק אחרית", סוד העולם הבא, ואילו ה-ו קטיעא שבאמצע רומז לדעת עליון המתחלקת, ככל ממוצע המחבר העושה שלום בין ב קצוות, ל"תרין עטרין", משרש ב מזלות "נצר"-"ונקה", וכידוע שחלוקת הדעת לשתים היינו דוקא מצד הגילוי של מוחין דאבא, בחינת פינחס כנ"ל). דרשנו זאת הרבה פעמים בפרשת פינחס, וכעת רוצים להעמיק עוד יותר ב-י זעירא של פינחס.

25.             הקשר בין י זעירא דפינחס ל-י זעירא ד"צור ילדך תשי"

שוב, הרבי מקאמארנא אומר שה-י זעירא על שם תיקון הברית. בכל אופן, חסר משהו בכך, כי קטן הוא קטן. בסדר, הברית היא י קטנה, אבל עדיין קטן – דומה ל"תשי" ששם הקטנות היא פגם, שמתישים את גבורתו של מעלה. אם יש פעמיים י קטנה ודאי יש חידוש, אבל עם החידוש צריך להבין את הדמיון ביניהן. מה בין י זעירא של פינחס ל-י זעירא של "צור ילדך תשי ותשכח אל מחֹללך" (שוב, אפשר לומר ששם פגם הברית וכאן תיקון הברית, אך "עוד לאלוה מלים"). חז"ל דורשים ששוכחים שה' מוחל לנו – "אל מחללך". בעיה הכי חמורה, ששוכחים כמה ה' אוהב אותנו וכמה ה' מוחל לנו על כל עוונותינו.

26.             י ו-י זעירא על דרך נקודה מצוירת ונקודה פשוטה

לפני כמה שיעורים[4] הסברנו שיש שני סוגי יי היא נקודה – "נקודה פשוטה" ו"נקודה מצוירת" בלשון החסידות. את ה-י צריכים לכתוב נכון לפי השו"ע. אם כותבים י יותר מדי גדולה, כתוב שהיא דומה ל-ל – האות הכי קטנה דומה להכי גדולה. דרך אגב, איך בעלי המסורה קוראים ל-י בכלל? "זעירא". אז לומר י זעירא זה לומר זעירא-זעירא. כנראה ש"אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות". הסברנו, שוב, שיש י מצוירת – כפי שחייבים לכתוב נכון לפי שו"ע, ולא יותר מדי גדול שלא יהפוך ל-ל (אם מדי גדול צריך לקרוא לילד מהחדר שיבחין) – וה-י הזו רומזת למי שהתעבר בפינחס כשעשה את המעשה שלו.

יש לכך כמה וכמה פירושים. האריז"ל אומר[5] שנתעברו בו נשמות נדב ואביהוא – גם נשמות דתהו (שלא נשאו נשים כלל, וממילא חורה להם ביותר "בועל ארמית"). יש מי שאומר, לא פחות ולא יותר, שיצחק אבינו בכבודו ובעצמו בא ונכנס בתוך פינחס לעזור לו לקום מתוך העדה, לקחת רומח בידו ולעשות את מעשה מסירות הנפש שלו.

27.             משה רבינו – מ"ויך את המצרי" ועד לבכיה פתח האהל

מה היתה שם הסיטואציה? רש"י כותב שכולם בוכים פתח אהל מועד – משה רבינו בוכה, אזלת ידים וחוסר אונים אצל משה רבינו. קודם דנו, כל דיין בעם ישראל הרג שני אנשים שעבדו את פעור, אבל פתאום בא זמרי, נשיא שבט בישראל, ומביא איתו את המדינית ושואל את משה רבינו – זו מותרת או אסורה? אם תאמר לי שהיא אסורה, מי התיר לך את בת יתרו?! איך משה רבינו מגיב? הרי הוא התחיל את הקרירה שלו ב"ויך את המצרי", ופתאום לעת זקנותו חלשה דעתו והוא מתחיל לבכות. הוא בוכה, אין לו מה לעשות, המצב עגום ביותר – כשהמנהיג, הרבי, אין לו כח לפעול והוא מתחיל לבכות. אז מופיע הצעיר הזה, מפרחי כהונה (שבזכות זה עתיד להיות כהן), הבחור הצעיר עם כל הרוח והמרץ, ואומר למשה – למדתני רבינו שהבועל ארמית קנאין פוגעין בו. משה אומר "קריינא דאגרתא וכו'", והוא הולך ועושה זאת. מי התעבר בו?

28.             סיבות לבכית משה

למה משה בכה? יש כמה סיבות. הפשט שבכה כי אין לו כח להנקם מזמרי, לדון את דינו של ראש שבט מישראל. דבר שני, זמרי אומר טענה שמחלישה את דעת משה – "אם תאמר שהיא אסורה, מי התיר לך את בת יתרו?". שלישית, חז"ל אומרים משהו מופלא. מי היה אבא של המדינית? צור, הנשיא הראשי של מדין. מה הוא פקד על הבת שלו כששלח אותה לזנות עם בני ישראל? אל תשמעי אלא לגדול שבהן, כלומר למשה רבינו. היא נשלחה להפיל בזנות את משה רבינו, כך אבא שלה אמר. מה קרה? היא פשוט טעתה. היא ראתה איזה אדם – לא ידעה לזהות את משה – נשיא שבט מישראל, וכולם מכבדים אותו, אז חשבה שהוא ודאי המנהיג. היא טעתה, חשבה שזמרי הוא משה רבינו. משה רבינו מרגיש – מי נפל כאן? יש משהו בדקות שבדקות שבדקות שמשה רבינו יודע שהיא נשלחה להפיל אותי. בשבילי שאני אקום ואפגע בזמרי – כאילו שאני הורג את עצמי, כי היא מתכוונת אלי. במקום מחשבתו של אדם, אפילו של כזבי זו (מלשון שקר וכזב), שם הוא נמצא ממש.

אם כן, הסבה הכי פנימית למה הוא בוכה שם ולא יכול לפעול, היא שהמעשה קורה איתו. לא ש"בת יתרו מי התירה לך", אלא שהוא עצמו בעל הדבר במעשה כאן, בדקות שבדקות כו', בחשיבה הפנימית שלו. משהו איום ונורא. הצירוף של כל הדברים האלה יחד גרם לבכי.

29.             בכית משה – הסתלקות משה ה'מצויר' שבדור וחזרה ל-י זעירא

איך מצטרף לענין? איך למדנו לפני כמה שבועות על הנקודה הפשוטה והנקודה המצוירת? למדנו שהנקודה המצוירת היא הציור של משה רבינו שבדור, והנקודה הפשוטה ללא כל ציור היא משה רבינו המופשט שנמצא בכל דור ודור בשוה[6]. "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", ויש נקודה אחת מופשטת שמלוה אותנו, עם ישראל, כל הזמן. מבחינת הנקודה הפשוטה הבעל שם טוב הוא המגיד והמגיד הוא אדמו"ר הזקן וכו' עד הרבי ועד בכלל. בכל אופן, לכל משה רבינו שבדורו יש את האופי שלו, המדה והענינים שלו, שאפילו לא כמו הרבי הקודם – יש שינויים.

יש משהו במשה רבינו שבכל הדורות שבבחינת "אני הוי' לא שניתי", אבל גם יש מה שמשתנה (הבחינה הבלתי משתנה של משה רבינו היינו בחינת ה"לא אדם" שלו ואילו הבחינה המשתנה היינו בחינת ה"אדם" שלו – ל"אדם" יש צורה פרטית, צלם ודמות פרטיים, משא"כ ל"לא אדם"), והסברנו שאלו הן ה-י הפשוטה וה-י המצוירת. אין בספר תורה נקודה פשוטה ממש, אבל מה שמתקרב אליה ורומז אליה – י זעירא (אף שגם לה יש איזה ציור).

מה קרה כאן? יש משהו בסיפור הזה שמשה רבינו החי וקים הסתלק, הוא בוכה (מתאבל כביכול על הסתלקות עצמו, מה שאינו מסוגל לפעול), הוא לא כאן. בשביל שמשה רבינו יהיה כאן הוא צריך לקחת אחריות על מה שקורה במציאות, אבל הוא לא מסוגל – ברגע שלא מסוגל לקחת אחריות הוא לא נמצא. במדה מסוימת ה-י של משה רבינו שנמצא כאן מסתלקת. פינחס נגש ואומר לו משה רבינו למדתני כך וכך ברדתך מהר סיני ומשה אומר לו "קריינא דאגרתא". מה הכוונה? משה מסתלק במדה מסוימת ברגע זה, והוא חוזר ל-י זעירא – לנקודה פשוטה (סוד "מחני נא"). תחלת ההצטיירות שלו כמנהיג ישראל הוא "ויך את המצרי", אבל כאן הוא אבד אותו – לא יכול להמשיך לקיים – אז הוא חוזר ל-י זעירא.

30.             פעולת פינחס מתוך התקשרות למשה רבינו ה'פשוט' שבכל דור ודור

אמנם, באמת י זעירא זו גופא מתעברת בפינחס. שאלנו למה פינחס לא מתמנה להנהיג ואמרנו שלא שייך לדורו, אבל במדה מסוימת ברגע המעשה בו לקח את הרֹמח (סוד אברהם אבינו – המשכת ה-מ, המלאך המשחית בעם, לתוך רח = יצחק-פינחס – סוד רמח תיבין של ק"ש) וכפר על בני ישראל הוא היה המשה רבינו שבדור. מי היה גדול הדור (ומנהיג הדור) באותו רגע? פינחס. למה? כי ה-י של משה הסתלקה ממנו וחזרה מ-י רגילה ל-י זעירא – גריעותא, התקיים "תשי" אצל משה רבינו, תש כחו, הוא בוכה – אבל החידוש שבאותו רגע הבחינה ההיולית של משה שבכל דרא ודרא מתלבשת ומתעברת בפינחס ומכחה הוא עשה את המעשה שלו.

אם כן, יצא מכך שבדרך כלל אני צריך להתקשר לנקודה המצוירת – המשה רבינו שבדור, עם הציור שלו. אני שליח שלו כל הזמן, ת.פ. שלו, ראש קטן לעומתו, מאד קטן. אבל יש לפעמים, שעם כל הקטנות והבטול שלי למשה רבינו, הרי יש עוד דעה בחז"ל לגבי פינחס – שכלל לא שאל את משה, אלא אמר "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד הוי'". במקום שיש חילול ה' לא מחלקים כבוד לרב, לא מתייעצים ברב בכלל. זו עוד דעה בחז"ל. במקום שיש חילול ה' אתה משה רבינו. "במקום שאין אנשים" – אם גם משה רבינו ("האיש משה") הוא לא אנשים כאן – אז "השתדל להיות איש", שאתה תהיה משה, שאתה תהיה משיח. כך אפשר להסביר את ה-י זעירא שבפינחס, פעם אחת מהופעות שמו.

31.             "תשי" – החסרון במי שרוצה רק את המשה ה'מופשט' ולא את משה ה'מצויר'

נחזור ל"תשי", שהוא באמת פגם. מה הפגם של "תשי" לפי ההסבר הנ"ל? אחד שכלל לא מעונין ב-י מצוירת. "צור ילדך" – צור לשון צורה, יש "צור" שילדך. חז"ל דורשים "אין צור כאלהינו", "אין צייר כאלהינו". יש צור שנתן לך צורה – הרבי של הדור, הנקודה המצוירת. אבל יש "תשי", אומר שאיני רוצה רבי מצויר, אני מאמין במשה רבינו שבכל הדורות, הבחינה ההיולית שלו. רוצה דוקא את הנקודה ההיולית, וכלל לא את המצויר. לומד זהר ויודע ש"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" – מאמין בכך ומסתפק בכך. לו אין י מצוירת כלל, הוא י קטנה לגריעותא – "צור ילדך תשי", מחליש את הצורה האמתית של הדור, את הרבי של הדור, ומכך בא ל"ותשכח אל מחללך", שוכח את ה' לגמרי.

אחד ש'עובד על עצמו' שמספיקה לי הנקודה הבלתי-מצוירת, הפשוטה, בסוף שוכח את כל התורה, כי הכלל הוא שחיבים את הנקודה המצוירת. רק לפעמים, כשיש משהו לגמרי יוצא מהכלל, כמו אצל פינחס, צריך שהנקודה הפשוטה של משה תתעבר בך (דהיינו בציור שלך).

32.             ד. בין שמעון ולוי ובין משה ופינחס

33.             מעשה שמעון ולוי

נסיים את הפרק הזה בעוד לימוד: מה ההבדל בין מעשה פינחס למעשה משה רבינו עצמו? בכלל, פינחס הוא משבט לוי ומי שחטא בסיפור הוא משבט שמעון. לשמעון ולוי יש רקע משותף. שמעון הוא האח היותר גדול ולוי יותר קטן, שני ושלישי, והם התחברו לעשות איזה "מעשה פינחס" בשכם. יעקב אבינו לא היה מבסוט ממה שעשו, אולי מחישובים פוליטיים כמו שמשמע מהסיפור. בכל אופן, הם אמרו לו בסוף "הכזונה יעשה את אחותנו?!", ובאמרה הזו נצחו את יעקב אבינו – כך כתוב. אחר כך יעקב עצמו מקלל רק את אפם ולא אותם ח"ו, ומשה רבינו בכלל משבח את המעשה, כידוע.

מה עשו שם? לפי גילוי היחידה שבנפש, לפי הגילוי של משה רבינו שבתוכם, של משיח שבתוכם. יש שיחה מפורסמת של הרבי על זה, שגם יעקב אבינו – שהוא המשה רבינו המצויר של אותו דור, ה"נקודה המצוירת" בדור – כשהתגלתה אצלם היחידה שבנפש הם התחברו למעליותא ל"לא שניתי" של משה שבכל דור, הוא התלבש בהם והיו מוכרחים לפעול כך. בשיחה של הרבי מוסבר שהכל אצלם למעליותא, ובסוף גם יעקב מוכרח להודות בכך[7].

34.             יחסי משה ושמעון

אז מה קרה? פתאום השתלשלו הדברים בדורו של פינחס, משה הוא לוי, פינחס הוא לוי, ואילו הלעו"ז, ה'מתנגד', הוא שמעון. כל כך חורה למשה רבינו, מעשה שמעון, שבסוף הוא לא מברך אותו בגלל מה שקרה כאן. הפלא הוא, שהאריז"ל כותב, שעיקר הגלגול של משה רבינו אצל התנאים הוא רבי שמעון בר יוחאי. זו הדוגמה העיקרית בקבלה ובחסידות שמגלגול לגלגול, אף על פי שהם אותה נשמה ממש, השם משתנה – שבגלגול הראשון קוראים לו משה ובגלגול הבא קוראים לו שמעון. גם דבר שדברנו עליו הרבה פעמים. פלאי פלאים. מי הביא את משה רבינו לחלישות? שמעון. יש דברים בגו בטעות כזבי שזמרי הוא משה[8]. משה הוא לוי, לא משמעון, אבל יש בו משהו ששייך לשמעון – וכך כשמתהפך עושה שנאה ואיבה ממש ממשה לשמעון, ואף על פי כן הוא לא מתגלגל באחד שקוראים לו לוי או פינחס אלא באחד שקוראים לו שמעון.

35.             "הכזונה יעשה את אחותנו" לעומת "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו"

מה קורה כאן? כדי להבין צריך לחזור למעשה המקורי של שמעון ולוי. הם קנאים, ומה הקנאות – האם הקנאות היא ספור כמו "למדתני רבינו ברדתך מהר סיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו"? לא, זה מקרה הפוך, "הכזונה יעשה את אחותנו". זה גוי שאונס יהודיה. הקנאות של שמעון ולוי היא על אונס של בת ישראל, שחורה להם עד עומק נשמתם, מגלה אצלם את היחידה שבנפש, וחיבים ללכת שם ולחסל את שכם וחמור ואת כל העיר שכם בגלל האונס. עם כל הפירושים איך להצדיק זאת רציונאלית על פי דין תורה, אבל באמת זה לא רציונאלי. "הבועל ארמית" של פינחס הוא כיוון הפוך.

האם יש דין בתורה של "האונס יהודיה קנאין פוגעין בו"? אין לכאורה. אבל יש דין הפוך, ש"הבועל ארמית" מחלל את שם ה' ואז קנאין פוגעין בו. לכאורה, אם האונס בת ישראל היה "קנאין פוגעין בו" לא היתה שאלה. למה אין כזה דין? כי פשיטא, אין חדוש בכלל. סך הכל להרוג גוי רשע. אבל להרוג יהודי (גם שהוא רשע) זה חידוש גדול. "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" זה להרוג יהודי, ראש שבט בישראל.

36.             נשות שלמה המלך ושמשון הגבור

נעשה חושבים: שלמה המלך נשא את בת פרעה, ואחר כך הלך ונשא אלף נשים נכריות, כמו שהפסוק מעיד שהוא התאהב בנשים נכריות. כדי להצדיק אותו או לחפות עליו גדולי ישראל אומרים שכנראה שגייר את כולן לפני שלקח אותן. גם שמשון, דרך אגב, גייר את כולן. כך כתוב, שכל מי שאתה רואה שהוא לוקח גויה צריך ללמד עליו זכות – צדיקים גדולים – שכנראה גייר אותן. כך ניחא, מלמדת תורה שבעל פה. אבל מאד קשה להבנה על פי פשט, שהרי כתוב שנשיו של שלמה הטו את לבבו – הגיור לא כל כך תפס. אפילו נאמר שגייר אותן. הגיור של הפלשתיות של שמשון לא נראה שתפס מי יודע מה, וכך הלאה וכך הלאה. אז אם כעת שמשון לוקח איזו פלשתית אחת, ומסתובב כאן פינחס בשטח – זה מסוכן ללכת להרוג את שמשון, כי כתוב שיכול להתהפך ולהרוג אותך ואז הוא פטור. בכל אופן, זה בא מקנאות שלמעלה מטעם ודעת – פינחס לוקח סיכון.

אם בא איזה פינחס והורג את שמשון. או יותר – בא איזה קנאי והורג את שלמה מלך ישראל באותו יום שהוא בונה את בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו, ש"על אפי ועל חמתי" היה לי הבית הזה, כי לקח בו ביום (בלילה שלפני חנוכת הבית) את בת פרעה (ובגלל זה אחר באותו בקר להקריב את קרבן התמיד – "צו את בני ישראל וגו'", בחינת פינחס כנ"ל). אז נראה שהקב"ה מחכה שאולי יש איזה פינחס בשטח, אף על פי שהוא בן דוד ובכללות הוא צדיק – הרי "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו". לא היה פינחס? כנראה לא היה, וגם אם היה – הרי היה בסתר, לא בפרהסיא ממש, כמו שהיה כאן, ומותר רק בשעת מעשה.

למה אמרנו זאת? רק בשביל הציור, שלכאורה פינחס היה הורג גם את שלמה המלך. לכאורה הוא גם היה הורג את שמשון הגבור, ואולי עוד כמה כאלה. אז פינחס הוא משהו מסוכן מאד. באמת, כמו שאמרנו, הוא לפני הזמן שלו. מתי שהוא יגיע לזמן האמתי כנראה פני הדברים ישתנו, שרוב העולם יהיה יותר מתוקן בעזרת ה' יתברך, ואז הוא יהיה פחות מסוכן – האורות דתהו יתלבשו בכלים דתיקון.

37.             הקפדת שמעון – "הכזונה וגו'"; הקפדת לוי – "הבועל ארמית"

בכל אופן, מה הווארט? בסיפור הזה של זנות של התבוללות בין העמים יש שני כיוונים. יש כוון אחד, שגוי אונס יהודיה, ואז באים שמעון ולוי ועושים מעשה, ויש כוון שני, שזמרי לוקח את כזבי, ואז יש את החידוש של "קנאין פוגעין בו".

נחזור לשמעון ולוי, הם שני אחים, אבל אולי כל טיפוס הוא משהו אחר. למה לשמעון קורים כל מיני דברים בהסטוריה, ואילו לוי גם בגלות הוא ראש השבטים, הוא התלמיד חכם, לא משועבד למצרים – כולם לא מלים והוא מל, שומר את הברית. למה לוי הוא כל כך אחרת משמעון, הרי בתחלה פעלו יחד?! צריך לומר שבאותו מעשה לוי היה ת"פ של שמעון, הוא האח הצעיר. אותו סיפור הוא לא "קנאין פוגעין בו", של להרוג יהודי – כי להרוג יהודי היינו להרוג את שמעון, כמו בסיפור כאן – אלא להרוג גוי שאונס יהודיה. צריך לומר שחרון האף כאשר אתה רואה כזה מעשה זנות-התבוללות, שמעורר ניצוץ משיח, הוא שרש נשמת שמעון (והניצוץ משיח שמתעורר היינו משיח בן יוסף, סוד אותיות פנ של פינחס, היינו תחלת פינחס כאשר עדיין נכלל לוי בשמעון).

אם רוצים לחלק בקנאות, ודאי יש התכללות, אבל עיקר הקנאות נגד גוי שאונס יהודיה הוא קנאות שמעון, ואילו לוי מצטרף, כי גם בכוון הזה מעורר אצלו את הניצוץ. אבל עיקר החידוש של לוי הוא לא במקרה זה. עיקר השרש המיוחד שלו בא לידי ביטוי בסיפור שלנו, של פינחס – החידוש של פינחס שהורג יהודי שבא על בת אל נכר, "הבועל ארמית" (וכהמשך לקנאות לוי, בציווי משה הלוי, שהרגו "איש את אחיו וגו'" לאחר חטא העגל). שמעון מרחם על דינה. כתוב ששניהם "אחי דינה", אבל עיקר אח דינה שאחר כך התחתן איתה הוא שמעון. רואים שאצלו עיקר הרגישות לבת ישראל, "הכזונה יעשה את אחותנו". אבל לוי קנאי בכוון השני, שיהודי לא יבעל ארמית, שזה חילול ה', והוא מוכן להרוג יהודי בשביל זה (וכשם שניצוץ משיח אצל שמעון הוא משיח בן יוסף כך ניצוץ משיח אצל לוי הוא משיח בן דוד, הסוף של פינחס, אותיות חס שלו, ובזכות הקנאות שלו 'להקריב' יהודים לה' זוכה לכהונה, להקרא על שם אהרן שהוא "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה").

38.             קנאת משה (וקנאת דורנו) על הגוי שפוגע בבת ישראל

נחזור למשה רבינו, "ראשית דרכו של גואל ישראל", היתה בכוון של לוי או של שמעון? של שמעון, כי חרה לו שהמצרי בא על שלומית בת דברי. למה הוא התגלגל בשמעון? כי זו עיקר האכפתיות של משה רבינו, עד עצם הנפש (בחינת משיח בן יוסף). לכן פה הוא התרשל, אין לו כח[9]. מצד אחד הוא נתן פקודה לכל הדינים שידונו את אלה שעבדו לבעל פעור – לא על עצם הזנות, אלא על העבודה זרה. מה שדנו היה על העבודה זרה של בעל פעור, ואז נפלו הרבה, אבל על עצם הזנות להרוג יהודי שבועל ארמית – אין למשה רבינו כח, זה 'לא בקטע שלו' (ב-ו קטיעא שלו, דהיינו ב"דעת עליון" שלו כנ"ל לעת עתה).

אז יש לנו כבר ארבע סיבות למה תש כחו של משה רבינו כאן. אבל "קריינא דאגרתא", מי שכן יש לו כח לכך, מי שזה יותר חורה לו אפילו מאונס של בת יהודיה הוא לוי (פינחס, הדומה ללוי בעצם, מה שאין כן משה שאמנם הוא יקרא על שבט הלוי אבל יש לו זיקה פנימית לשמעון דוקא כנ"ל). משה צריך להתגלגל לפי הבחינה שלו, לרבי שמעון בר יוחאי, ו"בהאי חבורא דילך יפקון ביה מן גלותא ברחמי".

צריך שוב לחשוב, מה יותר נוגע ל"דרא בתראה" של גלות עם ישראל – הדור שלנו עכשיו, הרגע הזה. אם זה משה ורבי שמעון של הזהר הקדוש, כנראה שעיקר מה שחורה היום – כמו לפעילים שלנו בשטח, של "יהודים באו ננצח" וכו"ב – הוא האונס. מאד מאד קשה לצייר היום את ה"בועל ארמית קנאין פוגעין בו", שהיא מדת פינחס (לוי בעצם). אולי גם מחזק מה שאמרנו בהתחלה, שאפילו הדור שלנו הוא לפני הדור של פינחס, אבל הוא כן דור של "ראשית דרכו של גואל ישראל", הדור של שמעון. כששמעון חוטא זה מקפיץ את משה – יש לו טינה הכי חמורה בלב נגדו – ואף על פי כן לא מסוגל להעניש אותו, אלא רק נמנע בסוף מלברך אותו (ומה שמשה אומר לבני לוי שעל ידי שיהרגו "איש את אחיו" – "ולתת עליכם היום ברכה", היינו שזכו בסוף להתברך על ידי משה רבינו, משא"כ שמעון, ראה פירוש רבי יוסף בכור שור).

39.             ה. רמזי פינחס והקרבנות והזהר על הפרשה

40.             יודין בתחלת פרשת הקרבנות

אחרי כל זה נסיים בכמה רמזים יפים: אמרנו שבעצם כל פרשת הקרבנות היא מעשה פינחס, בזכות פינחס. היו קרבנות כתובים גם קודם בתורה, גם תמידים, אבל חז"ל והרמב"ם לומדים את מצות הקרבנות מפרשתנו – המצוה להקריב כל יום תמידין היא מפרשת פינחס, ולא ממה שהיה כתוב קודם. כלומר, כאן עיקר פרשת הקרבנות (קרבנות הצבור כנ"ל), וזה בחינת פינחס.

נקח את הפסוק הראשון של הקרבנות, שאומרים כל בקר: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו". מה-י זעירא של פינחס יוצא שהאות הכי חשובה בפרשתנו היא או ה-י המצוירת, משה רבינו שבדור, או ה-י הפשוטה שמתלבשת בפינחס פעם אחת. אז נספור את היודין בפסוק – י יודין. תופעה כבר מענינת, שבפסוק הזה יש י פעמים האות י. איך מתחלק? 2-6-2. עיקר הביטוי כאן הוא "קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי" – 5 מלים, 21 אותיות (משולש 6), עם 6 יודין (אחת בכל תבה, ובאחרונה שתים; "קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי" עולה ג פעמים שסה, יה, שם החכמה, פעמים חכמה, בחינת משה, דהיינו ו יודין ועוד ג פעמים משה, אדם במשולש כללי). לפני כן "צו את בני ישראל", שתי יודין סמוכות, ובסוף "להקריב לי".

לפי דרכנו, אם סופרים את המיקומים (ב-סג אותיות הפסוק) – למשל, ה-י הראשונה היא האות השביעית, השניה היא השמינית וכו' – כל המיקומים עולים יחד משה בדיוק. רמז יפהפה שסוד האות י הוא משה רבינו, משה שקשור לפינחס.

41.             רמז לפינחס בפסוק תחלת הקרבנות

איך רואים בפסוק שקשור לפינחס? פעמיים כתוב בתורה "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" – השם הכי מלא שלו – פעם אחת בסוף פרשת בלק, "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקח רמח בידו", וכמה פסוקים הלאה, בתחלת פינחס, "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל". הלשון "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" שוה 956. כל הפסוק "צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו" שוה בדיוק חמש פעמים "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" (4780).

42.             רבוע הפסוק

עוד רמז: כמה מלים יש בפסוק? 16 מלים. כלומר, שאפשר לצייר את המלים כרבוע של 4 על 4:

צו

את

בני

ישראל

ואמרת

אליהם

את

קרבני

לחמי

לאשי

ריח

ניחחי

תשמרו

להקריב

לי

במועדו

אם מציירים כך, מה הפנות? "צו... ישראל... תשמרו... במועדו", שעולות יחד 1711, מספר צורני – המשולש של חן, כל המספרים מ-1 עד 58.

43.             "זבחי אלהים רוח נשברה"

מהו קשור לפרשתנו? יש הרבה זהר כאן שלא התחלנו, וכנראה נוותר הערב. כמו שאמרנו קודם, הזהר כאן כותב שהגשמיות של הקרבן היא משהו טפל – הבהמה. היא רק לפצות, לפי הזהר יוצא שהיא קצת כמו השעיר לעזאזל, הכפרה שנעשית על ידי הגוף של הקרבן היא אך ורק לפצות את המקטרגים. אבל מה שנוגע לקב"ה הוא אך ורק כוונת הקרבן.

עוד כתוב שם דבר מאד מענין, שמשמע לא כמו בתניא. הזהר מביא את הפסוק "זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" – הקב"ה מחפש את הרוח הנשברה. אדמו"ר הזקן מביא ממקום אחר בזהר, שכדי לבטש את הדינים שמשם אלקים צריך רוח נשברה, אבל משמע שהכוונות במקדש הם לשם הוי' – משהו אחר. כאן הזהר כותב בפירוש שכל הקרבנות שבעולם הם לשם הוי', אבל מה שהוי' מחפש בכל הקרבנות הוא אך ורק "זבחי אלהים רוח נשברה וגו'". כל ההיכי תמצי, כל הגשמיות של הקרבן, היא משהו טפל – כנגד המקטרגים בכלל. עכשיו, אם מעשה פינחס הוא כמו להקריב קרבן, "ויכפר על בני ישראל", ולכן פרשת פינחס חותמת בקרבנות, "צו את בני ישראל".

44.             הקרבנות והרוח במעשה פינחס

צריך להבין מי קרבן הבהמה שהוא הקריב כאן בסיפור שלו. לקרבן הבהמה שהוא הקריב על גבי המזבח קוראים זמרי בן סלוא וכזבי בת צור – הוא הקריב אותם, הרג אותם[10]. אם רוצים לדמות את מעשה פינחס למעשה הקרבן, מסירות הנפש שלו – שמוכן למות – היא כוונת הקרבן. בה ה' חפץ, ובזכותה "הנני נתן לו את בריתי שלום וגו'". אבל קרבן הבהמה שהוא הקריב, שגם עושה משהו, ובסוף יתגלגל – הרי האוה"ח הק' מביא בשם המקובלים, שאם יהודי הורג גוי יש בכך עלית נשמה לגוי, ובסוף הגוי יתגלגל והניצוץ אצלו יבוא לתיקון באיזה יהודי טוב (אצל בלעם, שאחל לעצמו "תמת נפשי עם ישרים", שימות על ידי ישרים, הוא התגלגל קודם בחמורו של פנחס בן יאיר – בסוף בלעם מגיע לפינחס – ואחר כך המשיך להתקן ולהכלל בקדושת ישראל). כלומר, יש פה גם תיקון של כזבי בת צור, שזכתה שפינחס יהרוג אותה (יעלה אותה עולה, היא עיקר הבהמה בסיפור), ויש גם זכות לזמרי בן סלוא.

45.             עשן-ריח-ניחוח במעשה פינחס

אני מקצר: בזהר כתוב שבכל קרבן יש עשן וריח וניחוח. העשן עולה מהקליפות – העשן כאן עולה מזמרי וכזבי. יש תיקון גדול בעשן, שבאמת ממתיק את האף – "עלה עשן באפו". אבל ריח הניחוח הוא הכוונה הפנימית של פינחס עצמו. כתוב בזהר שהעשן עולה בנחיר השמאלי, כביכול, הריח עולה בנחיר הימני, והניחוח נמשך מלמעלה למטה – גם דרך הנחיר הימני. כלומר יש עליה של עשן, עליה של ריח, וירידה-נחיתה של ניחוח (לשון נחיתה). גם על דרך חש-מל-מל. העשן הוא ה"חש" וריח הנחוח ה"מל"-"מל". עיקר ההמתקה היא בסוף, בניחוח. ריח הניחוח הוא מסירות הנפש של פינחס, אבל העשן בהריגת שניהם (ובאמת מוסבר שבעלית העשן יש שתי בחינות, עלית ההוד לגבורה, סוד הקרבת כזבי, איהי בהוד כו', והעלאת הבינה לחכמה, שפנימיותה גבורה, סוד הקרבת זמרי, סוד שבט שמעון, "שמע ישראל" שאומר משה לכלל ישראל).

הקרבן כאן הוא משולש, כמו שיש איל משולש וכו'. בקרבן יש שלשה, ונחשב כל אחד רק עם האבא (כפי שכתוב בזמרי וכזבי, בלי עוד דורות), מלמטה למעלה: כזבי בת צור, זמרי בן סלוא, פינחס בן אלעזר – שוה גם 1711, הפינות של הפסוק של הקרבן (והוא עצמו סוד תיקון ה-ז מלכין קדמאין – בלע יובב חשם הדד שמלה שאול בעל חנן – על ידי הדר מהיטבאל, כמבואר במ"א). יש עוד כמה וכמה רמזים יפים – נסתפק בזה.

46.             רמזי יודין במעשה פינחס ובפרשת הקרבנות

מי שרוצה להיות תלמיד ממולח יספור כמה יודין יש בפסוק של פינחס עצמו – אם התחלנו לספור יודין – "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". יש ריבוי מופלג של יודין, החל מה-י זעירא של פינחס. חוץ מה-י זעירא של פינחס יש עוד י יודין. בפסוק "צו..." יש סה"כ י יודין, ובפסוק הראשון של הפרשה יא יודין – י זעירא ועוד י יודין רגילים. סה"כ כא יודין בשני הפסוקים האלה, כנגד כא האותיות של "קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי"".

אם רוצים לדייק יותר – לספור כמה יודין יש בכל הפרשיה הראשונה של פינחס נגלה שיש לוח במשולש. בכל הפרשיה הראשונה של התמידין יש מהט במשולש. ולפי הכלל הידוע בזה, יחד יש פא (פינחס אליהו, מילוי האות פ, "דעת [משה] גניז בפומא", או אליהו פינחס, סוד "אף עשיתיו" – תכלית הגילוי שלהם הוא בעולם הזה התחתון, מלא אף וחמה, והם באים להמתיקו כו', היינו כוונת הבעל שם טוב באמרו תמיד "אף" – אליהו פינחס) = ט ברבוע (רק ב"קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי" יש כא אותיות, משולש ו, והנה מיקום ו היודין עולה פאט ברבוע!). תן לחכם ויחכם.

47.             מי השילוח: זמרי וכזבי כזווג מן השמים ומעשה הנערות האהוב של פינחס

ידוע מה שכתוב באיז'ביצא – סבה חמישית לתשות כחו של משה רבינו – משה רבינו שבגדלות מוחין רואה, לא פחות ולא יותר, שזמרי בן סלוא וכזבי בת צור הם זוג מן השמים (בכל אחד משני השמות זמרי כזבי יש אותיות זיזה יש, זה מה יש, היינו סוד הזיווג שלהם, וד"ל. זמרי כזבי, ר"ת זך, עולה צור כנ"ל = 8 פעמים יחידה, הערך הממוצע של כל אות. בהכאה פרטית, זמרי כזבי = 920 = 40 פעמים חיה. התוספת, 624 = פינחס פינחס פינחס), ואיך יכול לפגוע בהם. אבל פינחס הוא סתם בחור, לא רואה כאלה דברים. הוא רואה רק פשט מה שקורה כאן, ולכן עליו – אומר האיז'ביצר – דורשים את הפסוק "נער ישראל ואֹהבהו". הוא פועל מתוך נערות, כפרחי כהונה, הזריזות שלו – לא מענין אותי מה זמרי חושב, מה המהות הפנימית של הזווג כאן ואילו כוונות יש לו. רק "המעשה הוא העיקר", כמו שאומר הרבי. כל הווארט של "המעשה הוא העיקר" הוא ווארט של "נער ישראל ואהבהו".

48.             ו. ד"ה דרשו הוי׳ בהמצאו תרד"ע

49.             עיקר הממוצע המחבר – חכמה סתימאה

במאמר של היום גם רמז יפה לפינחס. הוא לא מדבר על פינחס, אבל מדבר על פנימיות חכמה סתימאה – נוטריקון פינחס (גבורת פינחס, בגימטריא יצחק, היינו גבורה דעתיק שמתלבשת בפנימיות חכמה סתימאה). במאמר הקודם דבר על חכמה בכלל, שיש בה שתי בחינות – כח ההפלאה וכח הירידה, ואמרנו שהם על דרך "למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית". כאן במאמר אומר שכ"ש וק"ו לגבי חכמה סתימאה, עיקר הממוצע בין המאציל א"ס ב"ה לבין הנאצלים. כמו שאנו מסבירים במאמרים האחרונים, הממוצע הוא רבי, ולכן כשמסביר מה הוא ממוצא מחבר הוא מסביר לנו מהו רבי אמתי. רבי אמתי הוא ודאי בחינת חכמה, משה רבינו "כי מן המים משיתהו", ושרשו בבחינת החכמה של הכתר, בה מלובשת חכמה דעתיק (עיקר הנושא של המאמר).

50.             יחוד האדם – משכיל ומדבר – חכמה בראש וחכמה בסוף

הוא אומר שאף על פי שחכמה היא הארה מהנפש, כח הנפש ולא עצם הנפש, אבל היא עיקר מעלת האדם – האדם משכיל ולא הבהמה, כמו שהאדם נקרא "מדבר", הבחנה בין אדם לבהמה, כך יש לו גם חכמה ושכל (בדרגה אחרת לגמרי מהשכל והמדות הטבעיים של הבהמה). מצד אחד החכמה היא רק כח, לא עצם, אבל מצד שני היא מגדירה את עצם מעלת האדם – צריך להבין איך יתכן.

הוא מסביר גם חכמה וגם דבור בלי להסביר את הקשר ביניהם (רק אומר ששניהם בחינת תיקון, היינו בחינת "אדם", עיקר בחינת ה"אדם" של האדם, דהיינו מעלת האדם באשר הוא אדם, לא בחינת ה"לא אדם" שבו, דהיינו העצם, המתגלה בכתר שלמעלה מהחכמה). הדבר הכי פשוט, שאדם מדבר בדעת, בחכמה. לפי הקבלה הדבור הוא חכמה תתאה, "חכמה בסוף", ואילו החכמה היא "חכמה בראש". מרומז ביחודא עילאה – היחוד של אצילות – בשילוב שם אדנות בתוך שם הוי', מתחיל ב-י ונגמר ב-י.

זו אחת הסיבות שכאשר רוצים לכתוב את שם הוי' כותבים יי, רמז לשילוב של יחודא עילאה שמתחיל ונגמר ב-י, ובאמצע יש שש אותיות (גם אחת הכוונות באריז"ל לציור האות אי למעלה ו-י למטה ו-ו באמצע, ו האותיות שבאמצע יחודא עילאה, בין ה-י בראש וה-י בסוף). שתי היודין – חכמה ודבור – מגדירות את עצם האדם, אף שאינן העצם שלו אלא רק כח.

51.             התהוות החכמה מהתעבות הענג

איך יתכן שכח מגדיר את העצם? הוא כותב, וזה עיקר החידוש של המאמר, שהביטוי הכי פנימי של העצם הוא ההעלם העצמי של הענג של הנפש – שנסביר תכף – והוא סבה לחכמה של הנפש. עיקר ה'לומדות' כאן היא שבכתר יש ענג ורצון, שניהם עצמיים, ואף אחד לא סבה לשני – כל אחד עצמאי. הענג העצמי אינו סבה לרצון העצמי והרצון העצמי אינו סבה לענג העצמי. לכל אחד יש טבע הפוך, כמו שנסביר תיכף, אבל הענג העצמי הוא כן סבה לחכמה – סבה קרובה, עד כדי כך שהוא כותב שהחכמה מתהווה מהענג. מה שנאמר על משה רבינו שהוא הממוצע המחבר, "מן המים משיתהו", מים הם או ענג, "מים מצמיחים כל מיני תענוג", או חכמה, "הוי כל צמא לכו למים".

הוא לא משתמש בבטוי הידוע בקבלה ש"מהתעבות האורות נתהוו הכלים", כנראה כי לא רוצה לומר שהיחס בין ענג לחכמה הוא אור וכלי, אבל תיאור הסבה של הענג לחכמה דומה לכך – שהענג עצמו מתעבה והופך להיות חכמה, שהשכל שלי הוא התעבות והתגשמות של התענוג העצמי שלי. לכן, אף על פי שהחכמה היא כח, היא קשורה בעצם לענג, וכל שכן לגבי חכמה סתימאה, חכמה שבכתר.

הרבי לפי זה, או שהוא חכמה דאצילות – כך משמע לגבי משה רבינו – או שגבוה מכך הוא חכמה סתימאה של הכתר, או שיותר גבוה, הוא בחינת "פנימיות אבא פנימיות עתיק", שגם מביא במאמר. פנימיות אבא היא גם חכמה עילאה של אצילות, אבל שוב כותב קל וחומר – שלא כל כך פשוט, אבל אצלו פשוט – שאם על אבא, חכמה דאצילות, כתוב "פנימיות אבא פנימיות עתיק", כ"ש וק"ו לגבי חכמה סתימאה.

52.             הקשר המאמר ברצף ההמשך

כאן יש שוב מאמר שאפשר להתעמק בו – מה המהות של רבי. כשעשה מרבי חכמה, ולא כתר סתם, כבר צמצם והמחיש לנו – שרבי הוא חכם. אחרי הכל, רבי הוא ודאי חכם. במאמר הקודם היה כח ההפלאה של החכמה, לעלות מעלה מעלה בהפשטה אחרי הפשטה של השכל, וכח הירידה לרדת מטה מטה בבחינת "מתון ומסיק", "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", שהכל יהיה הלכה ברורה. הוא עוד לא גמר במאמר זה את הענין.

דרך אגב, שלא נשכח שכל סדרת המאמרים הזו היא להסביר את הפסוק "הוי' אלהי ארוממך וגו'", והמאמרים שאנחנו בהם כעת באים להסביר את "כי עשית פלא" – שלחכמה יש כח להעלים על התענוג שבכתר, ואחר כך להמשיך אותו למטה. הכל באמצע פירוש הפסוק "כי עשית פלא", שבמאמר שלנו אפילו לא מוזכר פעם אחת, אבל הוא חלק מההסבר.

53.             התגברות הרצון באלקות על כל תענוג

יש כמה דברים חשובים: אמרנו שיש ענג ורצון, ושניהם כחות עצמיים – ממש עצם הנפש. רק יש כאן חידוש, שגם בעצם הנפש אני יכול לדבר על הפנימיות והחיצוניות, כלומר שהענג הוא פנימיות העצמות ורצון חיצוניות העצמות. כבר דבר והיפוכו, שאני מדבר על עצם שהוא דבר בלתי מתחלק ומגדיר שיש בו פנימיות וחיצוניות. יותר מזה, לכאורה החיצוניות היא פחות מהפנימיות, אבל כאן החיצוניות שולטת על הפנימיות והפנימיות לא שולטת על החיצוניות. כלומר, הרצון יכול לשנות ענג.

הוא מביא דוגמא מאד יפה, שאם הענג שלי הוא להחכים – יש לי תענוג אין סופי בחכמה – אבל הרצון שלי הוא רק להיות מקושר לה', אז אף על פי שיש חכמה שמאד מפתה אותי, כי היא חכמה אדירה מצד השכלת החכמה, ומאד מתחשק לי להתענג עליה, אבל אם אני מרגיש שחכמה זו אינה מקרבת אותי לקב"ה, אלא להיפך, שיכולה להרחיק אותי, אני מושך את ידי ואין לי בה שום עסק, עם כל התענוג שלי בחכמה.

יוצא משהו מענין מדוגמה זו, שענג מצד עצמו הוא לא דתי. רצון הוא דתי. החיצוניות הוא דוס והפנימיות לא דוס. חידוש מופלא. בפנימיות כל החשק הולך על החכמה הזו, אבל בחיצוניות, הרצון שהוא דוס, אומר שהחכמה הזו אינה בקדושה ואתה יכול לפול בה להיפך האמת של הקדושה, היפך האלקות. הרצון כל כך חזק, שכמה שהוא מתענג על הדבר – הוא אוטומטית, בלי לחשוב פעמיים, מושך ידיו מזה. כמובן שלא רק בחכמה, אלא שאם אפילו בחכמה – עיקר התענוג של הנפש במודע – כך, כ"ש וק"ו בשאר תענוגי בני אדם, שאם מבין שהם ניתוק מאלקות או עלול לנתק מיד פורש, כמו "סוגה בשושנים". עיקר המעלה, ועיקר הבחירה של הקב"ה בעם ישראל, שאפילו האשה רואה טפה דם כחרדל באופן אוטומטי, בלי לחשוב פעמיים, באמצע זווג, פורשים אחד מהשני – זו דוגמה לשליטת הרצון על התענוג.

איך יתכן? הרי התענוג הוא פנימיות, יותר עצם מהרצון. הוא מסביר כך, שהתענוג המודע והמאיר הוא רק הארה מהתענוג, ולא עצם התענוג (תיכף נסביר למה), ועל הארה הרצון שולט. אם היה עצם התענוג – סיפור אחר, לא יודע מי היה שולט. אבל כל תענוג במשהו, כולל "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (מביא את הפסוק) – כל סוגי התענוג בעולם לא יכולים לכבות את הרצון לה'. סתם אהבה אינה תענוג – חידוש של "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" שיש תענוג באהבה זו, אבל סתם אהבה היא – רצון (כמו שנאמר "אהבה ורצון"), כל התענוגים לא יוכלו לכבות את האהבה-הרצון לאלקות.

54.             התענוג המופנם – אין; הרצון המוחצן – יש

מסביר עוד ווארט, שהוא גם עיקר במאמר. הוא אומר שהרצון הוא מרוצת הנפש, וכל דבר שהוא במרוצה יש לו המון כח. רצון הוא מרוצה, ואילו הענג העצמי ממש הוא בהעלם אחר העלם. כלומר, מה שהוא פנימי הוא גם מה שקוראים היום 'מופנם'. הרצון 'מוחצן' והתענוג 'מופנם'. קודם אמרנו פנימיות וחיצוניות, אפשר לדמיין מה זאת אומרת, אבל כאן הרבה יותר מוחשי מהי פנימיות ומהי חיצוניות – כמו שאומרים היום 'טיפוס מופנם' לעומת 'טיפוס מוחצן'. התענוג הוא הצד ה'מופנם' של האדם והרצון הוא הצד ה'מוחצן' של האדם – מושגי יסוד בתורת הנפש.

לאחרונה דברנו הרבה על "יש" לעומת "אין", ואלה ממש הדברים שהוא מתאר במאמר – הרצון הוא שרש ה"יש", ו"יש" הוא מרוצה למשהו, והתענוג הוא שרש ה"אין". איך אני יודע, הרמז הכי פשוט שתענוג הוא אין היא הלשון בקבלה וחסידות "רישא דאין" דהיינו התענוג בנפש. הרצון אצלנו נקרא "רישא דאריך", התפשטות אין סופית, רצון ומרוצה. ה"יש" שולט על ה"אין", כי הוא "יש", אף על פי שהוא חיצון. גם בנפש, מה שיוצא מכאן, שאם יש לאדם את האופי המוחצן והאופי המופנם שלו, תכל'ס בשטח – אם הם שוים בעוצמה שלהם – המוחצן יכריע לגבי המופנם, ולא המופנם לגבי המוחצן. המופנם הוא כמו בת צנועה, "כל כבודה בת מלך פנימה", פסיבי יחסית[11], ואילו המוחצן מאד אקטיבי, יודע מה הוא רוצה ורודף אחריו – "אין דבר עומד בפני הרצון". אבל כל זה כי מה שמאיר מתוך המופנם, מתוך הענג, הוא רק הארה ממנו בלבד. על ההארה הזו הרצון שולט.

אם כן, יש פה מאמר שלם על "יש" ו"אין" (ידוע שלמעלה מהתענוג והרצון בנפש יש את האמונה הפשוטה, בחינת רדל"א ששם "חביון עז העצמות" ממש, והוא השרש המשותף של התענוג והרצון, הבת הפנימית והבן החיצוני לפני שמתחלקים לשנים. ועל זה בא הרמז הידוע: אמונה תענוג רצון = עצמות אין יש!).

55.             פנימיות חכמה סתימאה – גבורה דעתיק; חיצוניות חכמה סתימאה – כח המשכיל

עיקר הווארט איך חכמה סתימאה בסופו של דבר מהוה את הממוצע שיש לו את שתי הבחינות – כמו שהסביר על כח ההפלאה וכח הירידה בחכמה – לא מסביר כאן. צריך הרבה אריכות נשימה בלימוד כאן. אבל כמו שאמרנו שיש בחכמה כח ירידה וכח הפלאה-עליה, כך גם כאן בחכמה סתימאה. מה זה? כח ההפלאה של חכמה סתימאה הוא מה שמאיר בפנימיות המוחא סתימאה, שבאמצעות מה שנקרא גבורה דעתיק (שננסה להסביר כעת) מופיע שם העילוי של עצם התענוג, שהוא בתנועת הסתלקות, לא בתנועת ירידה. מהי חיצוניות חכמה סתימאה? מה שנקרא בכל מקום בחסידות "כח המשכיל" בנפש, המקור והשרש של כל ההשכלות המודעות – כל ברק שמבריק על השכל בחכמה גלויה שרשו ב"כח המשכיל", כלומר ש"כח המשכיל" כבר מוכן להבריק הברקות. "כח המשכיל" הוא מקור אין סופי של הברקות – הוא כבר בתנועה החוצה. אם כי הכל בחכמה סתימאה, שיחסית כולה "אין" ביחס ל"יש" של הגלגלתא.

56.             חסד (דעתיק) – מקיף; גבורה (דעתיק) – פנימי

כעת נסביר את המשפט האחרון. עוד כלל גדול שהוא כותב במאמר – שהוא חידוש גדול מאד גם בשביל מקובל – שגילוי הגלגלתא, "מקור הרצון", הוא הארה ומקיף ביחס לגילוי של מוחא סתימאה שהוא פנימי ועצמי. קודם כל כותב מה שכתוב בספרי הקבלה, שגלגלת האדם אינה כתר – הכתר הוא עטרה על הראש, יושב על הגלגלת, שהיא עדיין חלק מהראש. "גלגלתא" בקבלה היא גלגלתא דאריך, "מקור הרצון", שהיא רק עצם ("עצם מעצמי", לא עצמות ממש) – כמה שהעצם חזקה היא חיצונית, המח הוא פנימי. אומר כלל גדול שהאור שמאיר על הגלגלת ובתוך הגלגלת מהכתר האמתי שהוא עתיק, הוא רק חיצוניות, ואילו האור שמאיר במוחא סתימאה הוא אור פנימי ומאיר בפנימיות.

למה מה שאמרנו כעת חידוש כל כך גדול גם בשביל מקובל? כי כתוב בקבלה דבר פשוט, שחסד דעתיק מתלבש בגלגלתא וגבורה דעתיק מתלבשת במוחא סתימאה. לכאורה חסד דעתיק הוא יותר אור, אז למה תאמר לי שחסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך הוא חיצוני, ואילו הגבורה דעתיק שמתלבשת במוחא סתימאה הוא חכמה סתימאה – עיקר הרבי – היא פנימית. הוא אומר כלל גדול, שגם למטה, גילוי של חסד – אהבה – הוא גילוי מקיף, חיצוני, ואילו מה שנמשך בגבורה-התגברות (כמו גבורות גשמים), היא התגברות העצם שפנימיות ימשך במוחא סתימאה. עדיין לא מבינים מה זה, אבל בכל אופן זה חידוש גדול מאד.

יש בקבלה הארה של רדל"א על גבי הגלגלתא, אבל כשכתוב בקבלה שחסד דעתיק מתלבש בגלגלתא דעתיק הכוונה להתלבשות פנימית, ולא הארה. כאן החידוש במאמר, שגם מה שכתוב שחסד דעתיק מתלבש בגלגלתא, שלכאורה יותר מגבורה דעתיק, הוא הארה ומקיף לעומת הגבורה. צריך להבין למה גבורה ממשיכה את העצם, כאן עצם התענוג, יותר מחסד.

שוב, אפשר לומר מה שאמרנו הרגע, שגבורה היא התגברות החסדים, התגברות הגשם. התורה, למשל – עם היותה "תורת חסד" ו"מוליך לימין משה", "מימינו אש דת למו" – נתנה מפי הגבורה ולא החסד (עד כדי כך ש"הגבורה" הוא שם וכינוי לעצמות ה', משא"כ חסד שהוא אור ואהבה). גבורה היא יראה, וכתוב הרבה פעמים שיראה מתייחסת לעצם ואהבה רק לגילויים, לגילוי אור. יש משהו הרבה יותר עצמי בגבורה ויראה מאשר בחסד ואהבה. כאן כותב זאת במקום הכי גבוה בכתר, ועדיין לא ירדנו לעיקר הווארט.

57.             "כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" – כח ההפנמה-ההסתלקות של הגבורה

ידוע הביטוי שמובא בהרבה מקומות בחסידות, במיוחד ב"באתי לגני" בהתחלה, ש"כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין". כשעושים אתכפיא, פעולת גבורה, "איזהו גבור הכובש את יצרו", "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין". מה הפירוש "אסתלק"? ביאור, שהוא תוספת של הרבי בתחלת "באתי לגני", שיש גילוי בדרך הסתלקות ורוממות.

במאמר הזה הגבורה היא אתכפיא, אבל הכי דומה במאמר שלנו למה שהגבורה פועלת בפנימיות מוחא סתימאה – לא את "כח המשכיל". "כח המשכיל", שעתיד לירות את חצי הברק לשכל הגלוי, הוא חיצוניות – החלק של הממוצע שקשור אלי. אבל הפנימיות היא מה שהטבע העצמי של הענג הוא להסתלק, 'להתפנם' כלפי פנים, שגם אותו הגבורה לוקחת. משהו עולה, מסתלק, וכאילו תופסים ומורידים אותו תוך כדי שהוא מסתלק וחוזר לעצם. אין לו שום מרוצה החוצה, כולו מופנם, ולוקחים בכח וממשיכים – זו הפנימיות של מוחא סתימאה.

על זה כתוב שלרבי-לממוצע יש בפנימיותו נוכחות של העצמות, בדרך של "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין". זה מה שצריך לראות אצל רבי אמתי, שהעצמות נמצאת בפנימיות חכמה סתימאה שלו בבחינת אין לגמרי, "רישא דאין" לחלוטין, שעולה כלפי מעלה – שכל הזמן הוא בתנועת נפש של התאיינות. בחיצוניות מוחא סתימאה לא מתאיין כל הזמן, אלא יורה חצים של השכלות. מה שהבעש"ט אומר שה-י של רבי אמתי היא "נביעת האין סוף". דברנו על י – לרבי יש י, משה רבינו, שכל הזמן נובע חדושי תורה, עד "תורה חדשה מאתי תצא". זו חיצוניות "כח המשכיל". אם החידושים של הרבי לא מדברים אלי, אני לא מבין אותם בכלל, אז הוא לא אמר לי כלום. אם לרבי האמצעי יש נביעת האין-סוף ושופע דברים מופלאים – שאני בקושי מבין, אבל אם אני בכלל לא מבין הוא לא עשה שום דבר. כלומר, יש איזה מגע בין נביעת האין-סוף של הרבי אלי – זה הצד שקשור אלי. אבל מה שבפנים מתאיין, ומה שממשיך את ההתאיינות לעצם, נקרא "גבורה דעתיק".

58.             טלא דבדולחא

יש לגבורה דעתיק כמה שמות – כניסת גבורה דעתיק למוחא סתימאה דאריך היא התיקון השני של ז תקוני גלגלתא, ונקרא גם "בוצינא דקרדוניתא" וגם "טלא דבדולחא". אחד החידושים במאמר שההמשכה של העצם שבבחינת התאיינות היא המשכת הטפה הזרעית בזווג. היא לא רצון, שהוא חיצוניות. כותב במאמר שהכח להוליד הוא טפת התענוג – לא תענוג גלוי, לא החיצוניות, אלא מהכי פנימי ועצמי של האדם. זה רמוז, הוא לא כותב כאן, בשם "טלא דבדולחא". אמרנו שיש כמה שמות, והכי פנימי הוא שמו ב-ז תקוני גלגלתא (גט קער פח גלגלתא, טלא דבדולחא, קרומא דאוירא, עמר נקא, רעוא דרעוין, עינא פקיחא, חוטמא). התיקון השני, עליו אנחנו מדברים, הוא השני – "טלא".

אפשר לחשוב שכולם מתאימים להיות רבי. אצל רבי נחמן למשל (על פי הזהר וחז"ל בסוד "מורח ודאין", "והריחו ביראת הוי'") "חוטמא" הוא בחינת משיח. הכל מתאים להיות משיח, אבל העצם – מה שמחבר את העצמות לנאצלים כו' – הוא "טלא דבדולחא". אצל אבולעפיא טל הוא טפה לבנה, מהרמזים המפורסמים. הטפה הזרעית נקראת "טל". לפי המאמר שלנו הטפה הלבנה היא עצם הענג, וכפי שמתאר שעצם הענג הוא סבת החכמה – מהתעבות הענג מתהוה החכמה.

יש לנו שני ר"ת, טלטפה לבנה – ו-עח (פעמיים טל), ענג-חכמה, ט"פ אחד (מספר הפסוקים של שיר השירים, ט פעמים אהבה, כנודע, ג פעמים טל – "שראשי נמלא טל"). שאר האותיות = 260 = אליהו פינחס, כ"פ אחד. ס"ה 377, מספר ה"אהבה" ה-יד, כט פעמים אחד. זו הפנימיות של מוחא סתימאה.

59.             היש של עולם האצילות והאין של עולמות בי"ע

עוד דבר חשוב שיוצא מהמאמר: כתוב בקבלה שמחסד דעתיק שמאיר בגלגלתא מתהוה כל עולם האצילות. "עולם חסד יבנה" נאמר, לפי קבלה, דוקא על עולם האצילות, והחסד הוא חסד דעתיק שבתוך הגלגלתא. "זכר חסדו" – כל עולם האצילות לגבי עולמות בי"ע הוא זכר לעומת נקבה. בעולם האצילות אין מודעות עצמית ובעולמות התחתונים יש, אבל כעת נראה פלא שבדיוק הפוך – המקיף של היש, הרצון, מהוה את האצילות, ואילו ההתאיינות העצמית, התענוג, מהוה ומאיר דוקא בעולמות התחתונים. חידוש שיוצא מהמאמר.

מה ההבדל בין גלגלתא למוחא סתימאה? כתוב שה' "נטה ימינו וברא שמים", עולם האצילות, "נטה שמאלו וברא ארץ", עולמות בי"ע. ההסבר בקבלה שמחסד דעתיק מתהוה עולם האצילות ודוקא מהגבורה דעתיק – השמאל של עתיק – שבמוחא סתימאה מתהוים שלשת העולמות התחתונים. לכן בכתבי האריז"ל יש במוחא סתימאה שלשת השמות אל-שדי, אל-הוי', אל-אדנ-י, השמות הפנימיים של בי"ע. כלומר, עיקר הפעולה של מוחא סתימאה הוא להוות את העולמות התחתונים שיש בהם מודעות עצמית, לשם התכלית של "והיה הוי' למלך על כל הארץ", ואילו חסד דעתיק מהוה את האצילות, עולם האחדות (שאין שמה עם מלשון עוממות, וממילא אין שם מלך ומלכות באמת שהרי "אין מלך בלא עם").

החידוש של המאמר, שלכאורה יוצא מכך שבעולמות התחתונים – עד לעולם התחתון שלנו, "אף עשיתיו", לשון אף וחמה – יש יותר עצמות מאשר באצילות. אצילות מרחף למעלה, כולו רוחני, וכל האור שם מרחף במקיף. אבל עצמות ממש, "המעשה הוא העיקר" ("פינחס זה אליהו"), גבורה דעתיק שמתלבש במוחא סתימאה, מופיע דוקא בעולמות התחתונים. הוא כתר דאצילות, גבוה מאצילות, אבל ההופעה שלו היא דוקא במעשה הוא העיקר. והפנימיות שלו, ההתאיינות שלו, מה שהגבורה ממשיכה את האין, הוא מה שמתגלה ב"אף עשיתיו" – המקום הכי רחוק, לשמו ברא ה' את העולם. בעולם הזה יש מקום להתגלות האין האמתי שבפנימיות הממוצע שמחבר בין ה' לנבראים שלו. שוב, זו גבורה דעתיק, סוד "טלא דבדולחא" שמתלבש במוחא סתימאה דאריך. אלה בקיצור נושאי המאמר.

60.             מעלת הרצון העצמי ומעלת התענוג העצמי והיחס ביניהם

היות שכל המאמרים האלה עכשיו הם רק להסביר קטע אחד בפסוק, לכן יש הרבה נושאים מענינים בכל מאמר, אבל בכללות המאמרים פשוטים – כל המאמר הוא רעיון אחד. גם כאן, רעיון אחד – הרצון חיצוני והתענוג פנימי ועצמי, ואף על פי כן, או דוקא לכן, הרצון שולט על התענוג (בפשטות, הרצון הוא לפי התענוג, האדם רוצה מה שמביא לו תענוג, אך לתופעה פשוטה זו, המבוארת בהרבה מקומות בדא"ח, לא מתיחס הרבי במאמר כאן – כל אופיו וענינו של הרב הרש"ב הוא שליטת הרצון נגד התענוג וכנ"ל הדוגמה בזה).

הוא מדגים את הרצון העצמי – שה' רוצה בנו בלי שום תענוג. רצון עצמי של אבא בבן הוא גם כשהבן הולך בדרך הרעה. יש תמיד רצון, גם כשיש צער מהבן – בצער גדול בנים הכי גדול יש רצון, אף שאין ענג ולהיפך. יש מצב שהאב לא מתענג מהבן, אבל אין דבר כזה שהוא לא רוצה אותו – זה רצון עצמי שלא תלוי בענג. אותו דבר ישראל – ישראל רוצים את ה' גם כשלא מקבלים ממנו שום דבר. אפשר לחשוב שתמיד יש לנו איזה אינטרס. לגוים יש אינטרס. כתוב שזה עיקר ההבדל בין יהודי לגוי – שגוי יכול לעבוד את ה' כי יש לו מזה משהו, אבל יהודי בסופו של דבר, כמו "הנותן פרוטה על מנת שיחיה בני", לא מתחרט גם אם לא מתקיים. יהודי רוצה את ה' ויהי מה, לא קשור לשום תענוג שבעולם, וכך ה' רוצה אותנו בלי שום תענוג בעולם. זו מעלת החיצוניות ביחס לפנימיות. מצד שני, וזה הפלא, הולדת הבן תלויה בתענוג. ה' רוצה את הבן גם כשגורם לו צער, אבל הוא הוליד אותו מעצם טפת הענג – הענג שהוא החכמה שלו.

אם כן, יש פה הרבה ענינים יפים, אבל סך הכל כאן הוא עדיין באמצע להגדיר את חכמה סתימאה כממוצע, וממילא הוא יהיה הרבי. איך אני מצייר את הרבי – נקודה מצוירת – במאמר של היום? שאני רואה פה צדיק יסוד עולם, שחיצוניותו נביעת האין-סוף (ובכך אני קושר אותו אלי) ופנימיותו התאיינות של "אסתלק", ההעלם העצמי של עצם הענג, שהוא סבת התורה החדשה. זה הקשר העצמי שלו לה', אבל היות שנמצא אצלו – גם אני מתקשר לה' על ידי ההתקשרות אליו.



[1]. ראה לעיל בשיעור פרשת נשא (ז' סיון) בתחלתו.

[2]. לוי יהודה בנימין = רחל, הכל קשור לרחל אמנו. הר"ת הם לבי – "בכל לבי דרשתיך", ג"פ יד-דוד, והשאר = יד-דוד ברבוע. ידוע בכוונת תיקון חצות שרחל עולה דמעה דמעה, סוד "רחל מבכה על בניה", והנה הראשי וסופי התבות והאותיות האמצעיות של לוי יהודה בנימין = דמעה, וכן שאר האותיות = דמעה. ב-ג השמות הנ"ל יש גוה (יד-דוד) אותיות, סוד "במסתרים [בבתי גוואי] תבכה נפשי מפני גוה", מפני גלות עם ישראל כו', ללמד שעיקר סוד הגאולה הוא להחזיר לשלשת השבטים האלה את גאות ישראל – "על ישראל גאותו".

[3]. ראה שעשועים יום יום פרשת פינחס, יום ששי.

[4]. מפגש לישיבת תום ודעת (י"א תמוז), פ"ג.

[5]. הובא והתבאר בספרנו שעשועים יום יום פרשת פינחס.

[6]. ראה סיום דורשי יחודך (י"ד תמוז) בשאלות ותשובות (א).

[7]. ראה מלכות ישראל ח"ג מאמר "אחי דינה" – נוטריקון "אחד".

[8]. זמרי נוטריקון זה (נבואת משה) משה רבינו (דילוג של 2-3-2-3 אותיות שחוזר בעיגול עד אין-סוף; זה משה רבינו = 625 = כה ברבוע = ה בחזקת ד). הערך הממוצע של ז אותיות משה זמרי = אלהים, "אני אמרתי אלהים אתם", וידוע שמשה הוא הלעומת זה של אלהים אחרים, סוד קליפת מדין. כמו שמשה רבינו הוא כלל התורה שבכתב כך רבי עקיבא הוא כלל התורה שבעל פה, והלא מבואר בכתבי האריז"ל שהוא גלגול-תיקון של זמרי, ושעל כן למד תורה בבחינת "זמר בכל יום זמר בכל יום".

[9]. כאן משה עדיין לא זכה לניצוץ משיח בן דוד. בזהר מבואר שמשה הוא סוד הקו האמצעי ואילו תרין משיחין – משיח בן יוסף מצד ההוד ומשיח בן דוד מצד הנצח. המזל האמיתי של משה הוא נצח, אך דבר זה יתממש בשלמות רק לעתיד בהיותו חוזר כגואל אחרון, שאז יתגלה בו, במשיח בן דוד שפנימיותו משה רעיא מהימנא, בחינת "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", בחינת ה"לא אדם" שבו, ה-י זעירא כפי שהיא מושרשת ב-י רבתי, ה-י של "ועתה יגדל נא כח אדני", היינו הגדלת כוחו של משה רבינו עצמו, שיתגלה בו כח אין-סוף כביכול לנצח את ה', וכמו שמודה ה' למשה "סלחתי כדברך".

[10]. הם בסוד עֹלה ומנחה – עלה מנחה, "אין מלך בלא עם" ("אין מלך בלא עם" = "ריח ניחח"), עולה פינחס: י"ל שכזבי בת צור היא העולה על הצור (צור, אבי כזבי, הוא עצמו סוד היחוד של זמרי כזבי), "האשה עולה עמו", ואילו זמרי בן סלוא הוא המנחה, סלוא לשון סלת, ועיקר השירה והזמרה על היין, הנסכים הכלולים במנחה. כזבי עלה = חסד חסד, זמרי מנחה = ה פעמים חסד, חלוקת ז-הב.

[11]. בתורה, השרש ענג מופיע רק שלש פעמים וכולן בתוכחה (!): "האיש הרך בך והענג מאד... הרכה בך והענגה... מהתענג ומרך...", פעם ראשונה באיש ופעמיים באשה, סוד חש מל מל של ענג, וגם האיש הרך והענג מאד הוא כטבע האשה, המין הרך. "והענג... והענגה... מהתענג" משלימים ל-841 = 29 ברבוע = 21 בהשראה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com