חיפוש בתוכן האתר

כ"ב אלול ע"ב – ברית מאיר חי שי' מימון – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"ב אלול ע"ב – ברית מאיר חי שי' מימון – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

ניגון הכנה למאמר, אבי הבן חזר מאמר "בעצם היום הזה נימול אברהם" מתו"א, ניגון שאחרי מאמר, "כתיבה וחתימה טובה", שאמיל.

"אני לדודי". לחיים, מזל טוב מזל טוב, שתהיה שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה לכולם. יש פה בעצם שלש שמחות – שתי שמחות אנחנו רואים, ברית וחאלקה (של יצחק-פייוויש שי' אדלסון) ותיכף נסביר מה השמחה השלישית. מאיר-חי, זה הקטן גדול יהיה, נולד בט"ו אלול, באמצע חדש אלול, ב"סיהרא באשלמותא", מילוי הלבנה, של חדש אלול. באותו יום נוסדה ישיבת חב"ד, תומכי תמימים, על ידי הרבי הרש"ב. הלימודים החלו ביום ח"י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. כל זה רמוז בתמצית, בקיצור, בשם של הרך הנימול – מאיר חי. מאיר רומז לשני המאורות הגדולים. יש אור ויש מאור ב-מ, המאור הוא העצם. במאיר יש את ה-מ של המאור. יש שני מאורות גדולים, שנולדו, ירדו לעולם, המזל שלהם, ב-חי. כמו שהבעל שם טוב אמר שאני ירדתי לעולם להמשיך חיות בעבודת חדש אלול, עבודת התשובה בחיות ושמחה. זה בכללות מאיר חי. והנה, רק לאדמו"ר הזקן, המאור השני, יש שני אורות – הרי קוראים לו שניאור, יש לו שני אורות. סימן שהבעל שם טוב הוא עוד אור עליון. באמת כתוב בקבלה שהכתר מורכב משלשה אורות (כתרא = אור אור אור) – אור קדמון, אור מצוחצח, אור צח – כנגד ג' הרישין שבכתר, אמונה פשוטה, תענוג ורצון (נקודת הכתר היא קמץ ר"ת קדמון מצוחצח צח כנודע). הבעל שם טוב הוא האור הקדמון, האמונה הפשוטה, ואילו שניאור – שני אורות יחד – הוא צח-מצוחצח, שני ביטויים מאותו לשון שהולכים יחד. האור המצוחצח למעלה מהאור הצח, התענוג למעלה מהרצון, והאור הקדמון הוא האמונה. כך הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן יחד. שוב, הכל בתוך השם מאיר – מאיר חי. הבעל שם טוב בא לגלות תורת משיח. עיקר גילוי התורה הוא על ידי הנכד הרוחני שלו, אדמו"ר הזקן, אבל העצם של התורה החדשה הוא תורת הבעל שם טוב. לתורה הזו קוראים תורת החן. ח"ן גם ר"ת חכמה נסתרה, וחן הוא היפי של המלכות – יפי סימטרי (חן של "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – "ויחן שם ישראל", "כאיש אחד בלב אחד"). כל החסידות היא חן. איך רואים את זה בשם מאיר חי? מה הקשר בין מאיר חי לחן? שיהיה ילד חן, נער חן ואיש חן וסבא חן. אם נעשה את החשבון של מאיר חי יוצא 269, והנה 269 הוא מספר ראשוני, מספר שלא מתחלק בשום מספר אחר. מי שמכיר קצת בחשבון, הסדרה של המספרים הראשוניים – החל מ-1 – קובעת ברכה לעצמה. בתוך הסדרה הזו, המספר מאיר חי הוא המספר הראשוני ה-חן. כלומר, יש במספר הזה ראשוניות של חן[2]. שוב, שיהיה לו הרבה חן והרבה אור, עם כל שלשת האורות של שני המאורות הגדולים – יש בהם שלשה אורות. שהכל יהיה עם חיות, עם חי. כתוב "כל חי מתנועע", סימן שגם אצל הילד הזה יראו – מאז שהוא תינוק – שהוא אוהב לזוז. כל דבר חי זז, רוחש. אמרנו שהסימן של השנה הבעל"ט, תשע"ג, היא "רחש לבי דבר טוב" – רחש לשון תנועה, "כל חי מתנועע". צריך הרבה תנועה בעם ישראל כדי להביא משיח, להביא גאולה לעם ישראל – צריך לנוע קדימה, אי אפשר לשקוט על השמרים.

אמרנו שיש היום לי, בהשגחה פרטית, שלש שמחות יחד. אחת היא ברית המילה של תלמידנו היקר, השליח החרוץ, רבי איל ראובן, שנולד לו בן למזל טוב – שמו בישראל מאיר חי. שיהיה חסיד, ירא שמים ולמדן. אחר כך יש ילד שזה עתה הגיע לגיל חינוך, שמשום מה בהשגחה פרטית הוא קשור אלי באופן מיוחד, כי קוראים לילד בדיוק בשם שלי, משום מה. ככה יצא בהשגחה מופלאה שלילד הזה החמוד קוראים כמו שקוראים לי. עכשיו הוא הגיע לגיל 3, ולפי "מנהג ישראל תורה היא", לשום ראשית החינוך עשו לו חאלאקה, תספורת ראשונה. תספורת היא גם מלשון ספר. ה' ברא את העולם בשלשה ספרים. עכשיו, בגיל 3, כנגד שלשת הספרים בהם ברא הקב"ה את העולם, עשו לו תספורת. עכשיו הוא יתחיל להגות באמרי ספר, "אמרי שפר" שחז"ל אומרים שהיינו "אמרי ספר" – זה מגיל התספורת. מה השמחה השלישית? יש לי עכשיו שמחה לא מקומית – כי איני זוכה להיות עם בעל השמחה – היום בר מצוה של נכד שלי שגר רחוק, בס. פאולו בברזיל, ואת בר המצוה עושים ב-770 באמריקה. הוא שם עם אבא שלו, וכעת הבר מצוה – קוראים לו מנחם-מענדל שי' בלוך. זאת אומרת שבאותו יום יש שלש שמחות, והנה זכיתי שמרחוק – שלכאורה לא היינו עושים מסיבה מיוחדת, אבל בזכות הברית ובתוספת התספורת – לסעודת בר מצוה. אם כן, יש לנו שלשה זמנים שילד חוגג את סימני הדרך שלו – הראשון הוא הברית, השני הוא החאלקה שהילד מתחיל להיות שייך לספר, החל מכך שיאהב ויחבב את אותיות לשה"ק, עיקר הספר, וכשגדל עוד עשר שנים מגיע לגיל מצוות, נעשה איש, יהודי שלם לכל דבר, עם שני זוגות תפלין, רש"י ור"ת. פעם היו משאירים את ר"ת לגיל יותר מבוגר, אבל הרבי הקפיד שיתחילו גם את ר"ת מגיל בר מצוה, כניסה למצוות.

נתחיל עם תרגיל יפה ששייך לילדים שלנו בחיידר – יש לנו פה כמה מלמדים, אוהבים לעשות שעשועי תורה – עם שלשת הגילאים של הילד, סימני הדרך: ברית – 8 ימים ללידה, גיל 3, בר מצוה בגיל 13. נהפוך לסדרה רבועית. בן כמה הרך הנימול? הכל צריך להיות באותה יחידה – 3 ו-13 הם שנים, אז בן כמה שנים הרך הנימול? לפני כמה ימים דברנו שביום הלידה התינוק הוא בן אפס, ואז מאיר אצלו ה"אין [ואפס] מזל לישראל". המצב של אפס נמשך קצת זמן. בתנ"ך אפס היינו "מי אפסים" – לא שום דבר ממש, אלא מדה קטנה (עפעס באידיש). כמה זמן התינוק נשאר בן אפס? צריך לומר שמהלידה עד הברית. בלידה מאיר המזל "נצר חסד" ששייך בפרט לחדש אלול, שהוא עיקר הארת יג מדות הרחמים – המזל העליון, כפי שהוא נקרא בקבלה, עליו נאמר "אין מזל לישראל". על פי הפשט "נצר חסד" מצטרף למדה הבאה, "לאלפים". צריך לומר שמזל יום הלידה הוא "נצר חסד", ושלמות המזל היא בשעת ברית מילה, היום, והיא "לאלפים" (המשכת וגילוי כח האין סוף באבר הברית להוליד אלפי דורות עד אין סוף). ב-יג מדות של מיכה, המקבילות ל-יג מדות של משה רבינו בתורה, הוא המזל של "תשליך" – "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" (המזל ה-ט כנגד לאלפים). זה המזל של תיקון הברית, וכבר בשעת הברית-מילה הקב"ה משליך את כל עונותנו – של האב והאם וכל המשתתפים במסיבת ברית המילה (כולל התינוק בעצמו, על שם העתיד) – למצולות ים. מזל חשוב מאד. נמצא שיש את "נצר חסד לאלפים", מזל הלידה והברית, אבל לענין הסדרה הוא עדיין בן 0. אחר כך עוברות 3 שנים ועושים לו חאלקה. עוד 10 שנים עוברות, הוא נעשה בר מצוה, ומקבל עול מצוות. מה הסדרה? 0, 3, 13 – זה דבר שהילדים הקטנים לומדים בחיידר, שלא כולם זכו ללמוד אצלנו בחדר, לכן לא כולם יודעים בדיוק איך עושים את הסדרה. השאלה היא מה המספר הבא? איך עושים את זה? פשוט מאד – ההפרש בין 0 ל-3 הוא 3 ובין 3 ל-13 הוא 10, וההפרש בין שני ההפרשים הוא 7. 7 הוא מספר חשוב, בן זוג של 13, אבל לכאורה אין בו שום ציון דרך חשוב – אלא שהוא מוביל את כל הסדרה. אם כן, המספר הבא הוא תוספת של 7 ל-10 כדי לקבל את ההפרש הבא, ולהוסיף 17 ל-13 כדי לקבל את המספר הבא בסדרה – 30, "בן שלשים לכח". הלוים היו נכנסים לעבודה שלהם כשהגיעו לגיל שלשים, לכח, מלוא הכח של הגוף וגם של הנפש – אז הם התחילו לעבוד את ה'. מ-0 ל-3 ל-13 מדלגים, קופצים, לגיל 30. מה המספר הבא? 54. יש פה רק כמה אנשים שהגיעו לגיל הזה. לגיל 30 הגיעו יותר אנשים שיושבים כאן. אחרי 30 סימן הדרך הבא הוא 54, "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", "יהי דן נחש עלי דרך". מ-30 מדלגים ל-דן. מה אחריו? 85, פה, בגימטריא חי אלול. "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה". כנראה אין פה אף אחד שהגיע כבר לגיל פה. אפשר לצרף כמה אנשים יחד אז נגיע גם ל-פה וגם למספרים הבאים. נעשה עוד אחד – כבר יהיו לנו שבעה מספרים בסדרה שהבסיס שלה 7 – 123. יש מישהו בתורה שזה הגיל שלו? גיל מאד חשוב, הגיל של אהרן הכהן, שהיארצייט שלו הוא היחיד שמצוין בפירוש בתורה, ר"ח אב. אצל חב"דניקים 123 הוא "יחי המלך" – רומז כבר לחיים נצחיים. אם יש לנו 0, 3, 13 באותו יום כבר הגענו, כי הכל נכלל בשלשת המספרים הראשוניים. נאמר רק בקצור, אם מחשבים עד המספר ה-13 בסדרה, ואז מחברים את כל 13 המספרים הראשונים של הסדרה יחד, המספר שמקבלים חייב להתחלק ב-13 לפי כללי המתמטיקה (אבל יש הרבה מספרים שמתחלקים ב-13), וסך כל 13 האברים הראשונים בסדרה הרבועית הזו (סדרה בחזקת 2, אם כותבים אותה כנוסחה) הוא 2236, הוי' פעמים אלהים, פעמיים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – יש מצוה אחת בתורה לומר שמע ישראל פעמיים בכל יום, "ערב ובקר בכל יום תמיד" – לומר שהוי' הוא האלקים, שאור אין סוף שלמעלה מהטבע הוא-הוא אלהים (בגימטריא הטבע), כמו שבסוף יום כפור אומרים ז"פ "הוי' הוא האלהים". אם כן, יש משהו בשלשת הגילאים הללו שבסוף נותן "הוי' הוא האלהים".

יש לנו גיל 0 שקוראים לו מאיר חי, יש גיל 3 שקוראים לו כמו השם שלי, ויש את גיל 13 שקוראים לו כמו הרבי – הרבי שלי והרבי של כולם – מנחם מענדל. הילד הזה, שנולד ביום יסוד תומכי תמימים, ודאי וודאי יזכה בכתר תורה. הביטוי "כתר תורה" מאד אהוב על המקובל החשוב מהראשונים רבי אברהם אבולעפיא, שאומר שכתר תורה שוה עשרת הדברים ושוה עשרים וששה (עשרים = כתר, וששה = תורה). והנה, שלשת השמות של שלשת בעלי השמחה של היום – אם נחבר אותם יחד – עולים אותו מספר. קודם כל, שיהיו חברים טובים, אף על פי שזה בגיל 0, זה בגיל 3 וזה בגיל 13, אבל הם בשמחה באותו יום יחד, שיהיו חברים טובים-טובים, ואם יהיו יחד יזכו כולם ל-כתר תורה, הגימטריא שלהם יחד.

לחיים לחיים. נעשה הפסקה. ניגנו "תרין תפוחין".

היום אנחנו מתחילים פרשת "נצבים", שבראשון שלה יש שלשה פסוקים בלבד. הפסוק השלישי שייך לברית מילה – "לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו וגו'"[3]. כל הענין של פרשת נצבים הוא "אתם נצבים היום כלכם וגו'" – כל עשר המדרגות, עד חוטב עציך ושואב מימיך. כל היהודים יחד, ובשביל מה הם מתיצבים יחד? "לעברך בברית". רש"י אומר "'לעברך' – להיותך עובר". "אתם נצבים היום" הולך על ראש השנה, כך כתוב בקבלה ובחסידות – "היום" הוא "יומא דדינא רבא". ר"ה הוא יום של ברית, לכן ברכת "זכרונות" במוסף ר"ה חותמת "זוכר הברית". כל הענין של ראש השנה הוא לכרות ברית, "לעברך בברית", ולשם כך צריכים את כל היהודים יחד. רש"י כותב שתחלת הפרשה, "אתם נצבים היום כלכם", היא כדי לחזק את הלב של היהודים לאחר ששמעו בסוף הפרשה הקודמת צח קללות. נפלה רוחם בגלל צח הקללות, וכעת צריך לחזק ולעורר אותם, לומר ולהבטיח להם שאתם חיים וקימים לעד. כל היסורים, כל הקללות, הם רק כדי לזכך את הגוף שלכם, אבל הנשמה טהורה. הגוף זקוק לקצת זכוך, שיהיה צח – בעצם בא מהאור צח שאמרנו קודם, מהכתר, מהרצון של הכתר. מהו הרצון של הכתר? שה' רוצה שנהיה מזוככים בתכלית. זה האור הצח שהוא רוצה. מהתענוג של ה' בכלל אין קללות, לא צריך יסורים כדי לזכך שום דבר – הכל כיף מהתחלה עד הסוף. באמונה גם לא צריך. איפה צריך את הפעולה החיובית של מה שנקרא קללות? שנזכה להיות "נחשת קלל", מאירה ומבריקה – בא מהרצון של ה'. אחרי ה-צח צריך להתחזק, וההתחזקות היא "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם". מי שזוכה – מי שכבר זך – באותו זמן שהוא קרא את צח הקללות הן לא התקבלו אצלו כקללות כלל, כידוע הסיפור המפורסם של אדמו"ר האמצעי שהיה בגיל סמוך לבר מצוה, בזמן שלפי השו"ע היה צריך לצום ביום כפור, חדש וכמה ימים לפני בר המצוה שלו. בפרשת כי תבוא קודם הוא שמע את קריאת פרשת התוכחה לא מאביו – תמיד היה שומע מאביו, אבל פעם אחת אביו נסע ולא היה בבית בשבת, והוא שמע את הקריאה ממישהו אחר, ילד לפני בר מצוה – וכל כך השפיע עליו לרעה שנחלש וחלה, שכעבור שלשה שבועות, בערב יום כפור, היה כל כך חלש וחולה שאביו הסתפק אם יוכל לצום. שאלו אותו מה קרה, כל שנה אתה שומע את הקללות, ומה פתאום השנה נפלת למשכב? הוא אמר שכל שנה כשאני שומע את אבא קורא בתורה לא שומעים קללות. כעת שמישהו אחר קרא שמעתי קללות. יש הרבה פעמים שאומרים שכאשר אבא קורא, הצדיק קורא, אדה"ז קורא – בעל השני-אור, שני אורות של חי אלול, של מאיר חי – הוא קורא ברכות במקום הקללות. עושה אתהפכא, הופך את הקללה לברכה מיניה וביה, כמו ה' – "ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך". כשה' עשה זאת הקללה באמת נהפכה, יצאה מהפה של בלעם ברכה מפורשת, אך כאן בפסוקי התוכחה לא שומעים ברכה – ואף על פי כן הצדיק יכול להפוך. כמו שיש סיפורים בגמרא שצדיקים גדולים היו מברכים מישהו, מברכים ילד, ומה שיצא היה נשמע כקללות. אבל כשמבינים נכון – כשאבי הבן, רשב"י, פירש – הובן שהתכוונו לברכה. זו היתה ברכה כל כך גבוהה שכדי שהיא תתקיים חיבים להלביש אותה בסגנון שנשמע היפך הברכה.

כאן, אם מדייקים בסיפור – בלוח היום יום – לא כתוב שאדמו"ר האמצעי אמר לשואל שכל שנה אני שומע מאבא ואז אני שומע ברכות, ופתאום מישהו אחר קרא ואני שומע קללות. לא כתוב כך, אלא שכל שנה אבא שלי קורא וכשאבא שלי קורא לא שומעים קללות. יש הבדל גדול מאד אם אני אומר שבעל הקורא קורא קללות בתוכחה ואיני שומע קללה מאשר לומר שאני ממש שומע ברכה. אין לצפות מאדמו"ר האמצעי, ילד לפני בר מצוה, שישמע איך אביו הופך את הכוונה הפנימית של המילים מקללה לברכה. מה שכן, הוא בהחלט יכול לומר שכאשר אני שומע את הקללות – והוא למד תורה, יודע מה הפירוש – איני שומע קללה. מה ההבדל בין זה לזה? וגם, מה יותר גבוה? צריך להבין מה ההבדל, וגם מה יותר עצמי. לכאורה ההבדל הוא שכאשר איני שומע קללה מה אני כן שומע? אם היה שומע ברכה היה אומר זאת. מפרשים שהוא שמע ברכות, עד כדי כך שכאשר מספרים הרבה טועים ומפרשים כאילו אמר ששמע ברכות כשאביו קרא, אבל כשמדייקים – לא כתוב כך. הוא אפילו לא אמר שכאשר אבא קורא אני לא שומע קללות, אלא באופן כללי – כאשר אבא קורא לא שומעים קללות. והנה מישהו אחר, יהודי פשוט, קרא – ושומעים קללות. שוב, מה ההבדל? מה הכוונה שלא שומעים קללות לעומת השמיעה שיש כאן ברכה? פשוט מאד: דברנו קודם על כתר תורה, שהרך הנימול יזכה יחד עם כל החברים שלו לכתר תורה. אדמו"ר הזקן הוא בעצמו כתר תורה, הוא תורה. הפסוקים של הקללות הם חלק מהתורה. מה שומעים כשאדמו"ר הזקן קורא? דברי תורה, עצם האותיות של תורה. אמרנו שילד אוהב את אותיות התורה – אפילו לא אכפת לו איזה מלה הן עושות ומה המשמעות שלה. זו תורת ה', ה' הוא טוב, הוא עצם הטוב. הילד לא צריך לשמוע ברכה, העיקר שלא קללה – למה לא קללה? כי זו תורה. כשמישהו אחר קורא, הוא באמת מסתכל בתוך ספר התורה וקורא מתוכו, אבל מה שבראש שלו ומה שיוצא מהפה שלו הוא המשמעות – קללות.

איך אפשר להסביר טפה יותר? זה ההבדל בין נבואת משה רבינו לנבואת שאר הנביאים. יתכן שהבעל קורא אצל אדה"ז לא היה סתם יהודי פשוט, אלא מגדולי החסידים – אולי כל כך גדול כמו אחד מהנביאים, אבל לא כמו משה רבינו. כשהנביא אומר דברי תוכחה, מה הוא רוצה שנשמע? מה הנביאים עושים? שופכים רותחין כל הזמן, קללות (כמובן מתוך אהבת ישראל צרופה, לטובת עם ישראל). אם לא תעשו כך וכך יהיה כך וכך. מה הוא רוצה? שנקבל בכיף? איזה דברי תורה יפים, שנעשה גימטריאות? שאר הנביאים רוצים שנשמע מה שהם אמרו (כמו מלמד בחיידר). אבל משה רבינו, כמה שהוא רציני – הוא רציני מאד – הוא מתנבא "זה הדבר אשר צוה הוי'", אורייתא וקוב"ה כולא חד. אצלו, מי שזוכה, שומע תורה – לא משנה מה התוכן. הרמב"ם אומר שמצד קדושת התורה אין שום נפק"מ בין "ואחות לוטן תמנע" ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – זה תורה וזה תורה, בדיוק אותו דבר. זה משהו מיוחד בנבואת משה, "זה הדבר", "זה אלי ואנוהו", "הנה אלהינו זה קוינו לו". הכל תורה, לא צריך אפילו להיות ברכה. כשאדה"ז קורא בתורה הוא משמיע "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" – בכל פסוק שהוא קורא. יש אחד שהוא בעל מוחין, ואז הוא יכול להבין איך הוא לוקח פסוק שמשמעותו קללה והופך לברכה, כמו הסיפורים בגמרא, שהברכה ממקום כל כך גבוה וצריך להלביש אותה במה נראה ההיפך.

זאת אומרת שיש כאן שלש מדרגות: הפשט – המשמעות הפשוטה, נבואת שאר הנביאים, הקללה; יש את המדרגה בה לא שומעים קללות, כי המשמעות בטלה בתוך קדושת התורה. אפילו חס ושלום יסורים שבאים על אדם, אם כולו תורה – כמו הרוגאטשובר או כמו האבא של הרבי – גם היסורים בטלים בתוך התורה שלו, וגם מפרשים ומסבירים על פי תורה למה היה לי כך וכך (כמו הרשימות של האבא של הרבי, וכמו הרבה סיפורים על הרוגאטשובר – הכל סוגיות. כשכאבה לו האצבע – הרבה יותר גרוע מזה – זה לפי סוגיא בירושלמי, לפי מאן דאמר מסוים, ואם מישהו אחר היה משהו אחר), הכל חלק מהתורה. מדרגה שלישית, התכלית, שהכל מתפרש וגם מתגלה בפועל ממש בטוב הנראה והנגלה לנו בגשמיות. זה חוזר ליהודי פשוט, לא צריך להיות תלמיד חכם – רוצים ברכות בגשמיות, שהכל יהיה טוב. אם כן, יש מדרגה של קללה, מדרגה של תורה ומדרגה של ברכה (בפועל ממש). למה הברכה נשמעת כקללה? כי היא כל כך גדולה, צריך לבלבל את השטן – בינתים, כל זמן שהוא קים – להלביש את הברכה בקללה. לשלשת השלבים הם דוגמה יפהפיה של הכנעה-הבדלה-המתקה. למה יש קללות? לשם הכנעה. בסופו של דבר, האם אדה"ז התחרט על כך שנסע? הרי יצאה מכך מחלה שלשה שבועות לגופו של בנו, עד שכמעט לא היה יכול לצום ביום כפור (לא כתוב בפירוש מה היה , אבל משמע שצם)! לא כתוב שהוא התחרט, ודאי שלא. לא נחמד ליפול למשכב משמיעת קללות, אבל אדמו"ר האמצעי היה צריך פעם אחת לשמוע קללות ושגופו יגיב לכך ויתפעל מכך – כנראה לטובתו. כמו שיש עוד סיפורים, כמו שאדה"ז אמר ישר כח לאחד החסידים שהעמיד את בנו על מקומו שיבין מה הוא בן אדם, מהו העולם הזה. אדמו"ר האמצעי היה פרוש מהעולם הזה. הירידה שלו לתוך המציאות – אפילו שהיא כואבת – טובה לו בסופו של דבר. איך קוראים לטוב הזה? הכנעה. מה הפירוש שהכל תורה ולא שומעים קללות? כי הכל אותיות בתורה. אם מי שקורא בתורה הוא עצמו עצם התורה אז שומעים רק תורה ולא קללות. יודעים שהם קללות, אבל הן בטלות כשרגא בטיהרא – לכך קוראים הבדלה, שלא שומעים קללות. אבל המדרגה השלישית היא המתקה, שהכל הופך להיות ברכה בפועל, בטוב הנראה והנגלה.

שוב, השאלה מה יותר גבוה – הברכה-האתהפכא-ההמתקה או עצם התורה-ההבדלה? זו סוגיא עמוקה אצלנו, שיש משהו בהבדלה יותר עצמי מהמתקה. אף על פי שהתכלית היא המתקה, על פי פשט – ה' רוצה ואנחנו רוצים שהכל יגיע להיות המתקה בפועל, הכל יגיע להיות ברכות בפועל, בגשמיות, וכולם מחייכים כמו הילדה הזאת... לחיים לחיים.

נסיים: אצל אדמו"ר הזקן ודאי הכל היה ברכה. הוא הבין את הברכה בכל דבר בפרט, לא רק בכללות. כתוב שמי שרק מאמין שהכל ברכות – אשרי המאמין, אבל זו קטנות מוחין. גדלות מוחין היא שנפתח את הספר ונעבור על הפסוקים הרבים, צח קללות, ונראה איך אפשר לפרש כל אחת מהקללות כברכה. ודאי שהכל תורה, כל הגימטריאות וכו', אבל נראה אם נוכל לקחת אחד הפסוקים ולהפוך לברכה, כמו שכתוב בגמרא, וכמו שיש כמה דוגמאות של פסוקים מתוך התוכחה שמתפרשים כך. אז באמת "אתם נצבים היום... לעברך בברית... ובאלתו" – ברית אלה ושבועה, הכל לטובה.

יש פסוק אחד בתוכחה, "בנים ובנים תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי". עד כאן. נשמע טוב או לא? יחסית זה אולי הפסוק הכי קל להפוך אותו לברכה. קודם כל נאמר את התכל'ס: פשוטו כמשמעו, מתאים לכל הורה, לכל מלמד – בנים יכולים להיות גם תלמידים – "בנים ובנות תוליד", מי שעושה תלמיד, מי שמקרב יהודי לתורה ומצוות, גם מוליד בן ובת. אתה משקיע הרבה-הרבה אנרגיה, כח נפשי, מוליד בעל תשובה, "ולא יהיו לך כי ילכו בשבי". מהו שבי? דברנו פעם ששבי בקדושה הוא שיש צדיק גדול שבא ושובה את הלב. שבי הוא ר"ת של כל גדולי הנשמות שגילו את פנימיות התורה – "עלית למרום שבית שבי". שבי זה שמעון בר יוחאי, שבי זה יצחק בן שלמה, האריז"ל, שבי זה ישראל בן שרה, הבעש"ט, שבי הוא יוסף-יצחק בן שטערנא-שרה, הרבי הריי"צ, כך הרבי מביא בשיחה. שבי הוא מי ששובה אותך. מולידים בנים ובנות – גם בגשמיות וגם ברוחניות, בנים ותלמידים – ולא יהיו לך, כי ימצאו איזה צדיק אמת שישבה אותם, ישבה את הלב שלהם, ואז הם ילכו אחריו בשבי (כמו שאלישע עזב את הוריו והלך אחר אליהו). מה אפשר להתפלל? על מה האבא יכול להתפלל? זו כבר ברכה, שהילדים שלך ילכו בשבי אצל איזה צדיק. בכל אופן אפשר להוסיף לכך ברכה, שתתפלל לה' שילכו באותו שבי שאני שבוי בו. כלומר, שאותו צדיק ששבה אותי ישבה גם את הבן שלי, את הבת שלי, את התלמיד שלי. אבל אם באמת אנחנו שנינו חסידים של אותו צדיק, אז לא נקרא ש"לא יהיו לך", ובכל אופן כתוב "ולא יהיו לך" – שהשובה גוזל אותם. אז איך אני יכול להתפלל שאותו צדיק יקח בשבי את הבן שלי, כשהוא גם שבה אותי? כאן יש רמז מאד עמוק מי הוא באמת צדיק אמת. צדיק אמת הוא אחד שכאשר הוא שובה את הדור הישן וכאשר הוא שובה את הדור החדש זה לא אותו הדבר – לא אותו צדיק. הוא אותו צדיק, אבל איך ששבה אותי ואני מקושר אליו ואיך שהוא שובה את הבן שלי והוא מקושר אליו הוא אחר לגמרי – כל כך אחרת ש"לא יהיו לך", כי הוא כבר מפרש אותו ומתקשר אליו בצורה חדשה, כי מדובר בדור חדש. כך נאה וכך יאה. אם היה אחד שהוא לא באמת צדיק אמת, אז כולם אותו דבר – כל המקושרים אליו – ואין הבדל. דווקא צדיק האמת – הוא חי וקיים – וכל דור הוא שובה בצורה אחרת. כל כך שובה בצורה אחרת שהדור החדש צריך להתמרד נגד האבא שלו כדי להתקשר לאותו צדיק שהאבא שלו מקושר אליו. לחיים לחיים!

ניגנו "ושמחת בחגך". יש ניגון ששרים בברית מילה – "יום ליבשה".

 



[1] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[2] פעמיים הראשוני ה-חן – "חן חן" = "יאר הוי' פניו אליך ויחנך"!

[3] ברית = טוב פעמים אלה, וביחד עם אלה = חי פעמים אלה, הרבוע הכפול של חי.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com