חיפוש בתוכן האתר

כ"ב אלול ע"ב – ברית מאיר חי שי' מימון – כפ"ח הדפסה דוא

כ"ב אלול ע"ב – כפר חב"ד

ברית מאיר חי שי׳ מימון

א. רמזי השם מאיר חי (והקשר לח"י אלול)

מאיר חי – לידת שני המאורות ב-חי אלול

יש פה בעצם שלש שמחות – שתי שמחות אנחנו רואים, ברית וחאלקה (של יצחק-פייוויש שי' אדלסון) ותיכף נסביר מה השמחה השלישית.

מאיר חי, זה הקטן גדול יהיה, נולד בט"ו אלול, באמצע חדש אלול, ב"סיהרא באשלמותא", מילוי הלבנה, של חדש אלול. באותו יום נוסדה ישיבת חב"ד, תומכי תמימים, על ידי הרבי הרש"ב. הלימודים החלו ביום ח"י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן.

הכל רמוז בתמצית, בקיצור, בשם של הרך הנימול – מאיר חי. מאיר רומז לשני המאורות הגדולים. יש אור ויש מאור ב-מ, המאור הוא העצם. במאיר יש את ה-מ של המאור. יש שני מאורות גדולים, שנולדו, ירדו לעולם – אז המזל שלהם גובר – ב-חי אלול. כמו שהבעל שם טוב אמר על עצמו – אני ירדתי לעולם להמשיך חיות בעבודת חדש אלול, שעבודת התשובה תהיה בחיות ושמחה. זה בכללות תוכן השם מאיר חי.

שני אורות אדמו"ר הזקן ואור הבעל שם טוב שעליהם

והנה, רק לאדמו"ר הזקן, המאור השני, יש שני אורות – הרי קוראים לו שני-אור, יש לו שני אורות. סימן שהבעל שם טוב הוא עוד אור עליון שלמעלה משני האורות. באמת כתוב בקבלה[1] שהכתר מורכב משלשה אורות (והרמז: כתרא עולה אור אור אור) – אור קדמון, אור מצוחצח, אור צח[2] – כנגד ג' הרישין שבכתר, אמונה פשוטה, תענוג ורצון (נקודת הכתר היא קמץ ר"ת קדמון מצוחצח צח כנודע).

הבעל שם טוב הוא האור הקדמון, האמונה הפשוטה, ואילו שניאור – שני אורות יחד – הוא צח-מצוחצח, שני ביטויים מאותו לשון שהולכים יחד. האור המצוחצח למעלה מהאור הצח, התענוג למעלה מהרצון, והאור הקדמון הוא האמונה. כך הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן יחד. שוב, הכל רמוז בתוך השם מאיר – מאיר חי.

מאיר חי – תורת החן

הבעל שם טוב בא לגלות את תורת משיח[3]. עיקר גילוי התורה הוא על ידי הנכד הרוחני שלו, אדמו"ר הזקן, אבל העצם של התורה החדשה הוא תורת הבעל שם טוב. לתורה הזו קוראים תורת החן. חן גם ר"ת חכמה נסתרה, וחן הוא היפי של המלכות[4] – יפי סימטרי (חן של "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"[5] – "ויחן שם ישראל"[6], "כאיש אחד בלב אחד"[7]). כל החסידות היא חן.

איך רואים זאת בשם מאיר חי? מה הקשר בין מאיר חי לחן? שיהיה ילד חן, נער חן ואיש חן וסבא חן. אם נעשה את החשבון, מאיר חי יוצא 269, והנה 269 הוא מספר ראשוני, מספר שלא מתחלק בשום מספר אחר. מי שמכיר קצת חשבון יודע שסדרת המספרים הראשוניים – החל מ-1 – קובעת ברכה לעצמה. בתוך הסדרה הזו, המספר מאיר חי הוא המספר הראשוני ה-חן. כלומר, יש במספר הזה ראשוניות של חן[8].

"כל חי מתנועע"

שוב, שיהיה לילד הרבה חן והרבה אור, עם כל שלשת האורות של שני המאורות הגדולים, ושהכל יהיה עם חיות, חי. כתוב "כל חי מתנועע", סימן שגם אצל הילד הזה יראו – מאז שהוא תינוק – שהוא אוהב לזוז. כל דבר חי זז, רוחש. אמרנו[9] שהסימן של השנה הבעל"ט, תשע"ג, היא "רחש לבי דבר טוב" – רחש לשון תנועה, "כל חי מתנועע"[10]. צריך הרבה תנועה בעם ישראל כדי להביא משיח, להביא גאולה לעם ישראל – צריך לנוע קדימה, אי אפשר לשקוט על השמרים.

ב. ברית מילה, תספורת ובר מצוה

שלש שמחות של גדילת ילד יהודי

אמרנו שיש לי היום, בהשגחה פרטית, שלש שמחות יחד. אחת היא ברית המילה של תלמידנו היקר, השליח החרוץ, רבי איל ראובן, שנולד לו בן למזל טוב – שמו בישראל מאיר חי, שיהיה חסיד, ירא שמים ולמדן.

אחר כך יש ילד שזה עתה הגיע לגיל חינוך, שמשום מה בהשגחה פרטית הוא קשור אלי באופן מיוחד, כי קוראים לילד בדיוק בשם שלי. משום מה, ככה יצא בהשגחה מופלאה, לילד החמוד הזה קוראים כמו שקוראים לי... עכשיו הוא הגיע לגיל 3, ולפי "מנהג ישראל תורה היא", לשום ראשית החינוך עשו לו 'חאלקה', תספורת ראשונה. תספורת היא גם מלשון ספר. ה' ברא את העולם בשלשה ספרים[11]. עכשיו, בגיל 3 – כנגד שלשת הספרים בהם ברא הקב"ה את העולם – עשו לו תספורת. מגיל התספורת הוא יתחיל להגות ב"אמרי ספר", כפי שחז"ל דורשים[12] על "אמרי שפר"[13].

מה השמחה השלישית? יש לי עכשיו שמחה לא מקומית – כי איני זוכה להיות עם בעל השמחה – היום בר מצוה של נכד שלי שגר רחוק, בס. פאולו בברזיל, ואת בר המצוה עושים ב-770 באמריקה. הוא שם עם אבא שלו, וכעת הבר מצוה. קוראים לו מנחם-מענדל שי' בלוך. זאת אומרת שבאותו יום יש שלש שמחות, והנה זכיתי להשתתף מרחוק בסעודת בר המצוה. לכאורה לא היינו עושים מסיבה מיוחדת כאן בארץ, אבל בזכות הברית ובתוספת התספורת אנחנו משתתפים מכאן גם בבר מצוה.

אם כן, יש לנו שלשה זמנים שילד חוגג את סימני הדרך שלו: הראשון הוא הברית, השני הוא החאלקה, כשהילד מתחיל להיות שייך לספר – החל מכך שיאהב ויחבב את אותיות לשון הקדש, עיקר הספר – וכשהוא גדל עוד עשר שנים הוא מגיע לגיל מצוות, נעשה איש, יהודי שלם לכל דבר, עם שני זוגות תפלין, רש"י ור"ת. פעם היו משאירים את התפלין דר"ת לגיל יותר מבוגר, אבל הרבי הקפיד – משלב מסוים – שיתחילו להניח גם תפלין של ר"ת מגיל בר מצוה, גיל הכניסה למצוות.

מזל הברית – "אין מזל לישראל" – גיל אפס

יש לנו פה כמה מלמדים שאוהבים לעשות שעשועי תורה. נתחיל עם תרגיל יפה ששייך לילדים שלנו ב'חדר', ביחס לשלשת גילאי הילד, סימני הדרך: ברית ביום ה-8 ללידה, תספורת בגיל 3, בר מצוה בגיל 13. נהפוך את הגילאים לסדרה רבועית. בן כמה הרך הנימול? הכל צריך להיות באותה יחידה – 3 ו-13 הם שנים, אז בן כמה שנים הרך הנימול? לפני כמה ימים[14] דברנו שביום הלידה התינוק הוא בן אפס, ואז מאיר אצלו ה"אין [ואפס] מזל לישראל"[15].

המצב של אפס נמשך קצת זמן. בתנ"ך אפס היינו על דרך "מי אפסים"[16] – לא ממש שום דבר, אלא מדה קטנה (עפעס באידיש). כמה זמן התינוק נשאר בן אפס? צריך לומר שמהלידה עד הברית.

בלידה מאיר המזל "נֹצר חסד"[17] ששייך בפרט לחדש אלול, שהוא עיקר הארת יג מדות הרחמים – המזל העליון, כפי שהוא נקרא בקבלה, עליו נאמר "אין מזל לישראל". על פי הפשט "נצר חסד" מצטרף למדה הבאה, "לאלפים". צריך לומר שמזל יום הלידה הוא "נצר חסד", ושלמות המזל היא בשעת ברית מילה – היום – והיא "לאלפים" (המשכת וגילוי כח האין סוף[18] באבר הברית להוליד אלפי דורות עד אין סוף).

ב-יג מדות של מיכה, המקבילות ל-יג מדות של משה רבינו בתורה, הוא המזל של "תשליך" – "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" (המזל ה-ט כנגד לאלפים). זה המזל של תיקון הברית, וכבר בשעת הברית-מילה הקב"ה משליך את כל עונותנו – של האב והאם וכל המשתתפים במסיבת ברית המילה (כולל התינוק בעצמו, על שם העתיד) – למצולות ים. מזל חשוב מאד.

נמצא שיש את "נצר חסד לאלפים", מזל הלידה והברית, אבל לענין הסדרה הוא עדיין בן 0. אחר כך עוברות 3 שנים ועושים לו חאלקה. עוד 10 שנים עוברות, הוא נעשה בר מצוה, ומקבל עול מצוות.

סדרת גילאי הילד בשלש השמחות

מה הסדרה? 0, 3, 13. עשית סדרה היא דבר שהילדים הקטנים לומדים ב'חדר' שלנו. לא כולם זכו ללמוד אצלנו בחדר, לכן לא כולם יודעים בדיוק איך עושים את הסדרה. השאלה היא מה המספר הבא? איך מחשבים? פשוט מאד – ההפרש בין 0 ל-3 הוא 3 ובין 3 ל-13 הוא 10, וההפרש בין שני ההפרשים הוא 7:

13

3

0

 

10

3

 

 

 

7

 

 

7 הוא מספר חשוב, בן זוג של 13. לכאורה אין בגיל 7 שום ציון דרך חשוב, אבל הוא הבסיס המוביל את כל הסדרה.

אם כן, המספר הבא הוא תוספת של 7 ל-10 כדי לקבל את ההפרש הבא, ולהוסיף 17 ל-13 כדי לקבל את המספר הבא בסדרה – 30, "בן שלשים לכח"[19]. הלוים היו נכנסים לעבודה שלהם כשהגיעו לגיל שלשים[20], לכח, מלוא כח הגוף וגם כח – אז הם התחילו לעבוד את ה'. מ-0 ל-3 ל-13 מדלגים, קופצים, לגיל 30.

מה המספר הבא? 54. יש פה רק כמה אנשים שהגיעו לגיל הזה. לגיל 30 הגיעו יותר אנשים שיושבים כאן. אחרי 30 סימן הדרך הבא הוא 54, "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל"[21], "יהי דן נחש עלי דרך"[22]. מ-30 מדלגים ל-דן.

מה אחריו? 85, פה, בגימטריא חי אלול. "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה"[23]. כנראה אין פה אף אחד שהגיע כבר לגיל פה. אפשר לצרף כמה אנשים יחד אז נגיע גם ל-פה וגם למספרים הבאים.

נעשה עוד אחד – כבר יהיו לנו שבעה מספרים בסדרה שהבסיס שלה 7 – 123. יש מישהו בתורה ש-123 הוא הגיל שלו? גיל מאד חשוב, הגיל של אהרן הכהן, שהיארצייט שלו הוא היחיד שמצוין בפירוש בתורה, ר"ח אב[24]. אצל חב"דניקים 123 הוא "יחי המלך" – רומז כבר לחיים נצחיים.

אם יש לנו שמחה של 0, 3, 13 באותו יום, כבר הגענו גם לכל הגילאים הבאים, כי הכל נכלל בשלשת המספרים הראשוניים. נאמר רק בקצור, אם מחשבים עד המספר ה-13 בסדרה, ואז מחברים את כל 13 המספרים הראשונים של הסדרה יחד, המספר שמקבלים חייב להתחלק ב-13 לפי כללי המתמטיקה (אבל יש הרבה מספרים שמתחלקים ב-13), וסך כל 13 האברים הראשונים בסדרה הרבועית הזו (סדרה בחזקת 2, אם כותבים אותה כנוסחה) הוא 2236:

498

418

345

279

220

168

123

85

54

30

13

3

0

 

80

73

66

59

52

45

38

31

24

17

10

3

 

 

 

7

7

7

7

7

7

7

7

7

7

7

 

 

2236 בגימטריא הוי' פעמים אלהים, פעמיים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[25] – יש מצוה אחת בתורה לומר שמע ישראל פעמיים בכל יום[26], "ערב ובקר בכל יום תמיד"[27] – לומר ש"הוי' הוא האלהים"[28], שאור אין סוף שלמעלה מהטבע הוא-הוא אלהים (בגימטריא הטבע)[29], כמו שבסוף יום כפור אומרים ז"פ "הוי' הוא האלהים". אם כן, יש משהו בשלשת הגילאים הללו שבסוף נותן "הוי' הוא האלהים".

כתר תורה

יש לנו גיל 0 שקוראים לו מאיר חי, יש גיל 3 שקוראים לו כמו השם שלי, יצחק פייוויש, ויש את גיל 13 שקוראים לו כמו הרבי – הרבי שלי והרבי של כולם – מנחם מענדל. הרך הנימול, שנולד ביום יסוד תומכי תמימים, ודאי יזכה בכתר תורה. הביטוי "כתר תורה" מאד אהוב על המקובל החשוב מהראשונים רבי אברהם אבולעפיא, שאומר[30] שכתר תורה שוה עשרת הדברים ושוה עשרים וששה (עשרים = כתר, וששה = תורה). והנה, אם נחבר יחד את שלשת השמות של שלשת בעלי השמחה היום הם יעלו אותו מספר. קודם כל, שיהיו חברים טובים. אף על פי שאחד בגיל 0, אחד בגיל 3 ואחד בגיל 13 – הם בשמחה באותו יום יחד, שיהיו חברים טובים-טובים, ואם יהיו יחד יזכו כולם ל-כתר תורה, הגימטריא שלהם יחד.

ג. שלש מדרגות בשמיעת הקללות שבתורה

כריתת הברית של ראש השנה

היום אנחנו מתחילים פרשת "נצבים", שבראשון שלה יש שלשה פסוקים בלבד. הפסוק השלישי שייך לברית מילה – "לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו וגו'"[31]. כל הענין של פרשת נצבים הוא "אתם נצבים היום כלכם וגו'"[32] – כל עשר המדרגות[33], עד חוטב עציך ושואב מימיך, כל היהודים יחד.

לשם מה הם מתיצבים יחד? "לעברך בברית". רש"י אומר "'לעברך' – להיותך עובר". "אתם נצבים היום" הולך על ראש השנה, כך כתוב בקבלה ובחסידות[34] – "היום" הוא "יום דינא רבא"[35]. ראש השנה הוא יום של ברית, לכן ברכת "זכרונות" במוסף ר"ה חותמת "זוכר הברית". כל הענין של ראש השנה הוא לכרות ברית, "לעברך בברית", ולשם כך צריכים את כל היהודים יחד.

תכלית הקללות – זכוך הגוף היהודי

רש"י כותב שהאמירה בתחלת הפרשה, "אתם נצבים היום כלכם", נועדה לחזק את הלב של היהודים לאחר ששמעו בסוף הפרשה הקודמת צח קללות. רוחם של היהודים נפלה בגלל צח הקללות, וכעת צריך לחזק ולעורר אותם, לומר ולהבטיח להם שאתם חיים וקימים לעד.

כל היסורים, כל הקללות, נועדו רק כדי לזכך את הגוף שלכם, אבל הנשמה טהורה[36]. הגוף זקוק לקצת זכוך, שיהיה גוף צח. בעצם הענין של צח הקללות בא מאותו "אור צח" שהזכרנו קודם, מהאור השלישי שבכתר, הרצון של הכתר[37]. מהו הרצון של הכתר? ה' רוצה – במדרגה של "אור צח" – שנהיה מזוככים בתכלית.

מהתענוג של ה' בכלל אין קללות, לא צריך יסורים כדי לזכך שום דבר – הכל כיף מהתחלה עד הסוף. גם באמונה אין צורך בקללות ויסורים. איפה צריך את הפעולה החיובית של מה שנקרא קללות? במדרגת הרצון של ה', שרוצה שנזכה להיות "נחשת קלל", מאירה ומבריקה. אחרי ה-צח צריך להתחזק, וההתחזקות היא "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם".

כשאבא קורא לא שומעים קללות

אצל מי שזוכה – דהיינו, מי שכבר זך – צח הקללות כלל לא מתקבלות כקללות בעת שקוראים אותן בתורה. כך ידוע הסיפור המפורסם[38] של אדמו"ר האמצעי שהיה בגיל סמוך לבר מצוה, בזמן שלפי השו"ע היה צריך לצום ביום כפור, חדש וכמה ימים לפני בר המצוה שלו. בפרשת כי תבוא קודם הוא שמע את קריאת פרשת התוכחה לא מאביו – תמיד היה שומע מאביו, אבל פעם אחת אביו נסע ולא היה בבית בשבת, והוא שמע את הקריאה ממישהו אחר (עדיין כילד לפני בר מצוה) – ושמיעת הקללות כל כך השפיעה עליו לרעה, הוא נחלש וחלה, עד שכעבור שלשה שבועות, בערב יום כפור, אביו הסתפק אם יוכל לצום מפאת החולשה והמחלה. שאלו אותו: מה קרה? הרי כל שנה אתה שומע את הקללות, ומה פתאום השנה נפלת למשכב? הוא אמר: כל שנה, כאשר אני שומע את אבא קורא בתורה, לא שומעים קללות. כעת, כאשר מישהו אחר קרא, שמעתי קללות.

שני ענינים: לא לשמוע קללות ולשמוע ברכות

הרבה פעמים מסבירים שכאשר אבא קורא, הצדיק קורא, אדמו"ר הזקן קורא – בעל השני-אור, שני אורות של חי אלול, של מאיר חי – הוא קורא ברכות במקום הקללות. עושה אתהפכא, הופך את הקללה לברכה מיניה וביה, כמו ה' – "ויהפֹך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך"[39]. כשה' עשה זאת הקללה באמת נהפכה, יצאה מהפה של בלעם ברכה מפורשת, אך כאן בפסוקי התוכחה לא שומעים ברכה – ואף על פי כן הצדיק יכול להפוך.

כמו שיש סיפורים בגמרא[40] שצדיקים גדולים היו מברכים מישהו, מברכים ילד, ומה שיצא היה נשמע כקללות. אבל כשמבינים נכון – כשאבי הבן, רשב"י, פירש – הובן שהתכוונו לברכה. זו היתה ברכה כל כך גבוהה שכדי שהיא תתקיים חיבים להלביש אותה בסגנון שנשמע היפך הברכה.

כאן, אם מדייקים בסיפור – בלוח היום יום – לא כתוב שאדמו"ר האמצעי אמר לשואל שכל שנה, כאשר אני שומע מאבא, אני שומע ברכות, ופתאום כאשר מישהו אחר קרא שמעתי קללות. לא כתוב כך, אלא שכל שנה אבא שלי קורא וכשאבא שלי קורא לא שומעים קללות.

יש הבדל גדול מאד בין האמירה שבעל הקורא קורא קללות בתוכחה ואיני שומע קללה לאמירה שאני ממש שומע ברכה. אין לצפות מאדמו"ר האמצעי, ילד לפני בר מצוה, שישמע איך אביו הופך את הכוונה הפנימית של המילים מקללה לברכה. מה שכן, הוא בהחלט יכול לומר שכאשר אני שומע את הקללות – והוא למד תורה, יודע מה הפירוש – איני שומע קללה. מה ההבדל בין הדברים? ושאלה נוספת, מה יותר גבוה? צריך להבין מה ההבדל, וגם מה יותר עצמי.

כאשר איני שומע קללה, מה אני כן שומע? אם אדמו"ר האמצעי היה שומע ברכה הוא היה אומר זאת בפירוש. נוטים לפרש שהוא שמע ברכות, עד כדי כך שכאשר מספרים הרבה טועים ומפרשים כאילו הוא ממש אמר ששמע ברכות כשאביו קרא, אבל כשמדייקים – לא כתוב כך. הוא אפילו לא אמר שכאשר אבא קורא אני לא שומע קללות, אלא באופן כללי – כאשר אבא קורא לא נשמעות קללות, והנה, מישהו אחר, יהודי פשוט, קרא – ושומעים קללות.

כשאדמו"ר הזקן קורא שומעים שהכל דברי תורה

שוב, מה ההבדל? מה הכוונה שלא שומעים קללות לעומת השמיעה שיש כאן ברכה? פשוט מאד: דברנו קודם על כתר תורה, שהרך הנימול יזכה יחד עם כל החברים שלו לכתר תורה. אדמו"ר הזקן הוא בעצמו כתר תורה, הוא תורה. הפסוקים של הקללות הם חלק מהתורה. מה שומעים כשאדמו"ר הזקן קורא? דברי תורה, עצם האותיות של תורה.

אמרנו שילד אוהב את אותיות התורה – אפילו לא אכפת לו איזה מלה הן עושות ומה המשמעות שלה. זו תורת ה', ה' הוא טוב, הוא עצם הטוב. הילד לא צריך לשמוע ברכה, העיקר שלא קללה – למה לא קללה? כי זו תורה. כשמישהו אחר קורא, הוא באמת מסתכל בתוך ספר התורה וקורא מתוכו, אבל מה שבראש שלו ומה שיוצא מהפה שלו הוא המשמעות – קללות.

נבואת שאר הנביאים – תוכן; נבואת משה רבינו – הכל תורה

איך אפשר להסביר טפה יותר? זה ההבדל בין נבואת משה רבינו לנבואת שאר הנביאים. יתכן שהבעל קורא אצל אדמו"ר הזקן לא היה סתם יהודי פשוט, אלא מגדולי החסידים – אולי כל כך גדול כמו אחד מהנביאים, אבל לא כמו משה רבינו.

כשהנביא אומר דברי תוכחה, מה הוא רוצה שנשמע? מה הנביאים עושים? שופכים רותחין כל הזמן, קללות (כמובן מתוך אהבת ישראל צרופה, לטובת עם ישראל). אם לא תעשו כך וכך יהיה כך וכך. מה הוא רוצה? שנקבל בכיף? שנאמר איזה דברי תורה יפים? שנעשה גימטריאות? שאר הנביאים רוצים שנשמע מה שהם אמרו (כמו מלמד בחיידר).

אבל משה רבינו, כמה שהוא רציני – והוא רציני מאד – מתנבא "זה הדבר אשר צוה הוי'"[41], אורייתא וקוב"ה כולא חד. אצלו, מי שזוכה, שומע תורה – לא משנה מה התוכן. הרמב"ם אומר[42] שמצד קדושת התורה אין שום הבדל בין "ואחות לוטן תמנע"[43] ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[44] – זה תורה וזה תורה, בדיוק אותו דבר. זו תכונה מיוחדת בנבואת משה, "זה הדבר", "זה אלי ואנוהו"[45], "הנה אלהינו זה קוינו לו"[46]. הכל תורה, לא צריך אפילו להיות ברכה.

כשאדמו"ר הזקן קורא בתורה הוא משמיע "תורת הוי' תמימה משיבת נפש"[47] בכל פסוק שהוא קורא. מעבר לכך, יש גם אחד שהוא בעל מוחין, ואז הוא יכול להבין איך אדמו"ר הזקן לוקח פסוק שמשמעותו קללה והופך לברכה, כמו הסיפורים בגמרא, שהברכה ממקום כל כך גבוה וצריך להלביש אותה במה נראה ההיפך.

שלש מדרגות בשמיעת הקללה

אם כן, יש כאן שלש מדרגות:

  • המדרגה הראשונה היא הפשט – המשמעות הפשוטה, כנבואת שאר הנביאים, שיש כאן קללה.
  • במדרגה השניה לא שומעים קללות, כי המשמעות בטלה בתוך קדושת התורה. אפילו כאשר חס ושלום באים יסורים על אדם, אם כולו תורה – כמו הרוגאטשובר או כמו האבא של הרבי – גם היסורים בטלים בתוך התורה שלו, והם גם מפרשים ומסבירים על פי תורה למה היה לי כך וכך, הכל חלק מהתורה (כמו הרשימות של האבא של הרבי על המאסר שלו[48], וכמו הרבה סיפורים על הרוגאטשובר שכל מה שקורה בחייו הוא סוגיות, אם כאבה לו האצבע – או הרבה יותר גרוע – הוא הסביר שהכאב הוא לפי סוגיא בירושלמי, לפי מאן דאמר מסוים, ואם היה כשיטת מישהו אחר היה משהו אחר).
  • מדרגה שלישית, התכלית, היא שהכל מתפרש וגם מתגלה בפועל ממש בטוב הנראה והנגלה לנו בגשמיות. מדרגה זו כבר חוזרת ליהודי פשוט. לא צריך להיות תלמיד חכם – רוצים ברכות בגשמיות, שהכל יהיה טוב. למה הברכה נשמעת כקללה? כי היא כל כך גדולה, צריך לבלבל את השטן – בינתים, כל זמן שהוא קים – להלביש את הברכה בקללה.

הכנעה-הבדלה-המתקה של הקללות

אם כן, יש מדרגה של קללה, מדרגה של תורה ומדרגה של ברכה (בפועל ממש). שלשת השלבים הם דוגמה יפהפיה של הכנעה-הבדלה-המתקה[49]:

למה יש קללות? לשם הכנעה. בסופו של דבר, האם אדמו"ר הזקן התחרט על כך שנסע? הרי יצאה מכך מחלה שלשה שבועות לגופו של בנו, עד שכמעט לא היה יכול לצום ביום כפור (לא כתוב בפירוש מה היה, אבל משמע שצם)! לא כתוב שהוא התחרט. ודאי שלא. לא נחמד ליפול למשכב משמיעת קללות, אבל אדמו"ר האמצעי היה צריך פעם אחת לשמוע קללות ושגופו יגיב לכך ויתפעל מכך – כנראה לטובתו. יש עוד סיפורים דומים לכך, כמו שאדמו"ר הזקן אמר ישר כח לאחד החסידים שהעמיד את בנו על מקומו שיבין מה הוא בן אדם, מהו העולם הזה. אדמו"ר האמצעי היה פרוש מהעולם הזה. הירידה שלו לתוך המציאות – אפילו שהיא כואבת – טובה לו בסופו של דבר. איך קוראים לטוב הזה? הכנעה.

מה הפירוש שהכל תורה ולא שומעים קללות? כי הכל אותיות בתורה. אם הקורא בתורה בעצמו הוא עצם התורה שומעים רק תורה ולא קללות. יודעים שהן קללות, אבל הן בטלות כשרגא בטיהרא – לכך קוראים הבדלה, שלא שומעים קללות.

אבל המדרגה השלישית היא המתקה, שהכל הופך להיות ברכה בפועל, בטוב הנראה והנגלה.

יחס ההבדלה וההמתקה

שוב, השאלה מה יותר גבוה – הברכה-האתהפכא-ההמתקה או עצם התורה-ההבדלה? זו סוגיא עמוקה אצלנו, שיש משהו בהבדלה יותר עצמי מהמתקה. אף על פי שהתכלית היא המתקה, על פי פשט – ה' רוצה ואנחנו רוצים שהכל יגיע להיות המתקה בפועל, הכל יגיע להיות ברכות בפועל, בגשמיות, וכולם מחייכים כמו הילדה הזאת... לחיים לחיים.

ד. ברכת "בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי"

גדלות מוחין – לפרש כל קללה בפרט כברכה

נסיים: אצל אדמו"ר הזקן ודאי הכל היה ברכה. הוא הבין את הברכה בכל דבר בפרט, לא רק בכללות. כתוב שמי שרק מאמין שהכל ברכות – אשרי המאמין, אבל זו קטנות מוחין. גדלות מוחין היא שנפתח את הספר ונעבור על הפסוקים הרבים, צח קללות, ונראה איך אפשר לפרש כל אחת מהקללות כברכה. ודאי שהכל תורה, כל הגימטריאות וכו', אבל נראה אם נוכל לקחת אחד הפסוקים ולהפוך לברכה, כמו שכתוב בגמרא, וכמו שיש כמה דוגמאות של פסוקים מתוך התוכחה שמתפרשים כך. אז מתקיים באמת "אתם נצבים היום... לעברך בברית... ובאלתו" – ברית אלה ושבועה, הכל לטובה.

הליכת הבנים והבנות אחרי צדיק שובה לב

יש פסוק אחד בתוכחה, "בנים ובנים תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי"[50]. עד כאן. נשמע טוב או לא? יחסית זה אולי הפסוק שהכי קל להפוך אותו לברכה.

קודם כל נאמר את התכל'ס, פשוטו כמשמעו, מתאים לכל הורה, לכל מלמד: בנים יכולים להיות גם תלמידים – "בנים ובנות תוליד", מי שעושה תלמיד, מי שמקרב יהודי לתורה ומצוות, גם מוליד בן ובת. אתה משקיע הרבה-הרבה אנרגיה, כח נפשי, מוליד בעל תשובה, "ולא יהיו לך כי ילכו בשבי".

מהו שבי? דברנו פעם ששבי בקדושה הוא שיש צדיק גדול שבא ושובה את הלב. המלה שבי היא ראשי התיבות של כל גדולי הנשמות שגילו את פנימיות התורה – "עלית למרום שבית שבי"[51]שמעון בר יוחאי, יצחק בן שלמה (האריז"ל), ישראל בן שרה (הבעל שם טוב), יוסף-יצחק בן שטערנא-שרה (הרבי הריי"צ), כך הרבי מביא בשיחה[52]. "שבי" היינו מי ששובה אותך. מולידים בנים ובנות – גם בגשמיות וגם ברוחניות, בנים ותלמידים – ולא יהיו לך, כי ימצאו איזה צדיק אמת שישבה אותם, ישבה את הלב שלהם, ואז הם ילכו אחריו בשבי (כמו שאלישע עזב את הוריו והלך אחר אליהו).

צדיק אמת שובה כל דור באופן אחר

מה אפשר להתפלל בכזה מצב? על מה האבא יכול להתפלל? זו כבר ברכה, שהילדים שלך ילכו בשבי אצל איזה צדיק. בכל אופן אפשר להוסיף לכך ברכה, שתתפלל לה' שילכו באותו שבי שאני שבוי בו. כלומר, שאותו צדיק ששבה אותי ישבה גם את הבן שלי, את הבת שלי, את התלמיד שלי.

אבל, לכאורה, אם באמת שנינו חסידים של אותו צדיק, כבר אין כאן "לא יהיו לך", והרי בכל אופן כתוב "ולא יהיו לך" – שהשובה גוזל אותם. אז איך אני יכול להתפלל שאותו צדיק יקח בשבי את הבן שלי, כשהוא גם שבה אותי?

כאן יש רמז מאד עמוק מי הוא באמת צדיק אמת. צדיק אמת הוא אחד ששובה את הדור הישן ושובה את הדור החדש לא באותו אופן – כביכול אין מדובר באותו צדיק. הוא אותו צדיק, אבל האופן בו הוא שבה אותי ואני מקושר אליו והאופן בו הוא שובה את הבן שלי והוא מקושר אליו אחרים לגמרי – כל כך אחרת שנכון לומר "לא יהיו לך", כי הבן כבר מפרש אותו ומתקשר אליו בצורה חדשה, כי מדובר בדור חדש. כך נאה וכך יאה.

אם היה אחד שהוא לא באמת צדיק אמת, אז כולם אותו דבר – כל המקושרים אליו – ואין הבדל. דווקא צדיק האמת – חי וקים – שובה כל דור בצורה אחרת. השבי הוא בצורה כל כך אחרת, עד שהדור החדש צריך להתמרד נגד האבא שלו כדי להתקשר לאותו צדיק שהאבא שלו מקושר אליו.



[1]. פרדס רמונים שער הצחצחות ובכ"ד.

[2]. תקוני זהר תקון ע (קכח, א; קלה, ב).

[3]. וכדברי המשיח אליו שיבוא "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" (אגרת הבעל שם טוב – כש"ט אות א).

[4]. ראה לחיות עם הזמן ח"א נספח לחנוכה (עמ' רעא ואילך).

[5]. משלי כז, יט.

[6]. שמות יט, ב.

[7]. רש"י עה"פ.

[8]. פעמיים הראשוני ה-חן – "חן חן" – עולה "יאר הוי' פניו אליך ויחנך"!

[9]. התוועדות י"ט אלול ש"ז.

[10]. רבי אברהם אבולעפיא ספר מפתח הרעיון בסופו (אות ת).

[11]. ספר יצירה

[12]. סוטה יג, א.

[13]. בראשית מט, כא.

[14]. ח"י אלול ש"ז.

[15]. שבת קנו, א. ראה בעל שם טוב עה"ת לך לך כו.

[16]. יחזקאל מז, ג.

[17]. שמות לד, ז.

[18]. לקו"ת שיר השירים מ, א.

[19]. אבות פ"ה מכ"א.

[20]. במדבר ד, ג.

[21]. בראשית מט, טז.

[22]. שם פסוק יז.

[23]. הקדמת תקוני הזהר ("פתח אליהו").

[24]. במדבר לג, לח-לט.

[25]. דברים ו, ד.

[26]. ראה בריש הלכות ק"ש לרמב"ם שזו מצות עשה אחת.

[27]. מתוך נוסח קדושת מוסף בשבת.

[28]. דברים ד, לה; שם פסוק לט.

[29]. וראה באורך בשער היחוד והאמונה בספר התניא.

[30]. אוצר עדן הגנוז ח"א סימן ב ובכ"ד.

[31]. דברים כט, יא. ברית עולה טוב פעמים אלה, וביחד עם אלה עולה חי פעמים אלה, הרבוע הכפול של חי.

[32]. שם פסוק ט.

[33]. ראה זהר ח"ב פב, א.

[34]. רמ"ז לזהר ח"ב לב, ב (וראה גם זהר ח"ג רלא, א ופענח רזא ס"פ נצבים).

[35]. ת"י לאיוב ב, א. וראה ת"י ורש"י שם א, ו.

[36]. ראה לקו"ת בחקתי מט, א (ובכ"ד).

[37]. וראה באורך מעין גנים ח"ה פרשת כי תבוא.

[38]. ראה לוח "היום יום" יז אלול.

[39]. דברים כג, ו.

[40]. מו"ק ט, ב.

[41]. בכ"ד, וראה במדבר ל, ב וברש"י עה"פ (בשם הספרי שם).

[42]. פירוש המשניות סנהדרין פ"י מ"א יסוד שמיני.

[43]. בראשית לו, כב.

[44]. דברים ו, ד.

[45]. שמות טו, ב.

[46]. ישעיה כה, ט.

[47]. תהלים יט, ח.

[48]. נדפס בריש ליקוטי לוי יצחק על התניא.

[49]. כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) אות כח (ובכ"ד).

[50]. דברים כח, מא.

[51]. תהלים סח, יט.

[52]. ראה לקו"ש ח"ג עמ' 874.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com