חיפוש בתוכן האתר

ה' אלול ע"ב – תתעורר תתעורר – גני תקוה הדפסה דוא

ט' אלול ע"ב – תתעורר תתעורר – ערד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו "תתעורר תתעורר" ו"אני לדודי ודודי לי". לחיים לחיים. ישר כח לרב בוסי – יגדיל תורה ויאדיר, שהמקום הזה יפרח ויצמח, "צמח שמו", צמח הוא שם של מלך המשיח, שיצמח מכאן, מערד. לחיים לחיים.

 

א. בתולת ישראל

תשובה בחיות ובשמחה

אנחנו בחדש הרחמים, חדש אלול, "אני לדודי ודודי לי". צריך לעשות תשובה, להתעורר – תתעורר תתעורר, כמו ששרנו הרגע – צריך תשובה מתוך שמחה. כך למדו אותנו הבעל שם טוב, שנולד בח"י אלול, עוד שבוע, וגם הנכד הרוחני שלו, אדמו"ר הזקן. שני המאורות הגדולים נולדו באותו יום, ח"י אלול, "חי חי הוא יודך כמוני היום". בזכותם אנחנו עושים תשובה בשמחה – כך הם למדו אותנו.

מזל בתולה – חזרה לבתולים אחרי שבירת הלוחות הראשונים

לכל חדש יש את המזל שלו. המזל של חדש אלול, חדש הרחמים, הוא מזל בתולה[ב]. יש מצוה "לחיות עם הזמן", עם פרשת השבוע, כפי שלמד אותנו אדמו"ר הזקן. והנה, בפרשת שבוע, פרשת כי תצא יש את הריכוז הכי גדול בתורה של המלה בתולה. סימן שיש קשר ושייכות עצמית בין פרשת כי תצא לבין חדש אלול בכלל שמזלו מזל בתולה. צריך להבין מה המסר, מה רוצים מאתנו. לוחות הברית הראשונים נשברו בשבעה עשר בתמוז, והזהר הקדוש על הפרשה אומר ששבירת הלוחות היא כמו שבירת בתולים. משה רבינו שבר את הלוחות, "'אשר שברת' ישר כחך ששברת", כך הקב"ה אמר לו. בכל אופן, יש פה משהו שבור, בחינה כל שהיא של שבירת כלים. העם עבר משבר. חדשים תמוז ואב שניהם חדשים קשים. אפילו כתוב בזהר[ג] שהחדשים האלה, תמוז ואב, שייכים לעשו (בקדושה הם כנגד שתי עיני הנוקבא, עליה נאמר ד"לית לה עיינין"). והנה מגיע חדש אלול, אחרי משבר, ומזלו בתולה. אמנם מיד לאחר תכלית המשבר, כשהגענו לנקודת השפל התחתונה ביותר בתשעה באב, כבר התחלנו להתרומם מתוך השפל, ותוך כמה ימים ספורים הגענו לשיא של שמחה, חמשה עשר באב, ש"לא היו יומים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכפורים". אף על פי כן, יוצא מהזהר שהדבר הוא כמו אדם שעבר חלילה משבר – מי לא עבר משבר בחיים? אחד פחות ואחד יותר – שאזי מאד קשה שהוא ישתקם וירגיש עצמו מחדש 'בתולה'. מהו מצב נפשי של בתולה? שהאדם לא נשבר ולא נפגם מעולם, שהוא תמים. קראנו בשבת שעברה "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". לא פשוט בכלל להיות תמים, להיות במצב שאף אחד לא פגע בי ולא פגם אותי אף פעם. אחרי משבר קשה, שבירת לוחות, חורבן הבית – איך יתכן שהעם שלנו יתאושש כל כך ויתחזק כל כך עד שחוזרים למצב של בתולה?! זה בדיוק המסר הרוחני של חדש אלול. יש מזל – המזל שלנו ("אַין מזל לישראל" – על ידי האין, המזל שלנו, אנחנו יכולים להברא מחדש יש מאין) – שאנחנו יכולים לחזור להיות "בתולת ישראל". זה הביטוי שכתוב בפרשתנו, פרשת כי תצא.

"כי בי חשק" – חשק ה' בבתולת ישראל

בכל התורה כולה הביטוי "בתולת ישראל" מופיע רק פעם אחת, בפרשתנו. בשאר ספרי הנ"ך חוזר עוד ד"פ (כולם בנביאים, שלש פעמים בירמיהו ופעם אחת בעמוס) הביטוי "בתולת ישראל"[ד]. "בתולת ישראל" ר"ת בי – "כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי"[ה]. ה"בי" (בתולת ישראל) חושק בה' ו"כמים הפנים לפנים" ה' חושק ב"בי" (וכמו שנאמר בתחלת הפרשה "וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה", כמבואר להלן). ה' רוצה אותנו כ"בתולת ישראל", בתולה תמימה, בתולה שמחה, מלאת שאיפה של רוח חיים, של משיח, של גאולה, ללא שום רושם של שבירה שהיתה פעם.

"נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"

מבין ארבעת הפסוקים של "בתולת ישראל" בנביא יש שני פסוקים מפורסמים, אחד בירמיהו ואחד בעמוס (לפי סדר ספרי הנ"ך עמוס מופיע בתרי עשר לאחר ירמיהו, אך לפי סדר הדורות עמוס קודם לירמיהו, וכן הוא לפי ההגיון הפנימי של הפסוקים – קודם מתקיים הפסוק בעמוס ואחר כך הפסוק בירמיהו, וכמו שיתבאר). בספר עמוס כתוב פסוק, לכאורה לא הכי סימפטי ושמח, "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". יש בפסוק שני פירושים המופיעים בחסידות. פירוש אחד, "נפלה לא תוסיף" למעליותא – אמנם בתולת ישראל נפלה, כמו בימי החרבן, בשבעה עשר בתמוז ותשעה באב, שלשת השבועות, אבל "לא תוסיף" לפול יותר, וכעת אומרים לה "קום בתולת ישראל"[ו]. זה פירוש אחד, אבל מענין מאד שרשב"י, מחבר ספר הזהר, בעל הרזין דאורייתא, שולל את הפירוש הזה[ז]. הוא כותב בזהר הקדוש שמה שכתוב "נפלה לא תוסיף קום" הוא כפשוטו, שהיא נפלה ולא מסוגלת לקום בעצמה בכלל. אין שום סיכוי. ידוע ש"מקרה אבוד" שוה משיח בגימטריא. משיח הוא מקרה אבוד (מכח עצמו, הרי הוא בר נפלא), וכך לבתולת ישראל אין שום סיכוי שתצליח בעצמה לקום, כלומר להתאושש ולהשתקם מהשבירה שלה, משבירת הבתולים שלה, מהעונש שהיא עברה – אין שום סיכוי שהיא תתרפא מעצמה. אלא מה? הרי 'לא אבדה תקותנו', כמו שאומרים, התקוה שלנו היא שהקב"ה יקים אותנו מהנפילה שלנו (ויעשה מאותו מקרה אבוד משה אחד, כמבואר בדא"ח). לנו אין כח לקום, להשתקם מתוך הנפילה שלנו, אבל יש אחד שהוא "רופא כל בשר ומפליא לעשות" – גם בגשמיות, גם בגוף, ועוד יותר בנפש. כשאדם עבר משבר קשה בחיים יש לו חולי, צלקת בנפש, ומי יכול לרפא אותו? רק ה"רופא כל בשר ומפליא לעשות". ככה רשב"י מסביר בזהר הקדוש, פשוטו כמשמעו, "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" – בתולת ישראל הגיעה לשפל כזה שהיא לא מסוגלת לקום מעצמה, נקודה. אבל היא תשאר שם? לא תקום אף פעם ח"ו? לא. הקב"ה יקים אותה, יחזיר אותה לבתולים שלה (שעל כן גם בזמן נפילתה, בזמן שבירת בתוליה, היא עדיין מכונה "בתולת ישראל"), והיינו אנחנו כולנו – כולנו "בתולת ישראל".

"עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל"

יש עוד פסוק, אותו קוראים בהפטרת יום שני של ראש השנה, מספר ירמיהו. שם כתוב: "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים, עוד תטעי כרמים בהרי שומרון וגו'". פסוקים של נחמה. ירמיהו הוא הנביא של החרבן, הנביא הכי קשה, ודווקא פסוקי הנחמה שיש בירמיהו הם, במדה מסוימת, חזקים יותר מכל פסוקי הנחמה שיש בתנ"ך. כעת אנחנו בתקופת "שבעה דנחמתא", קוראים הפטרות נחמה, וכולן מהחלק השני של ספר ישעיהו – החל מ"נחמו נחמו עמי" – אבל כשמגיעים לראש השנה לא קוראים מישעיהו אלא מירמיהו הנביא. ירמיהו הנביא חוה את החורבן, נבא את החורבן, נשבר ביחד עם כולם – הנחמה שלו היא הנחמה הכי גדולה. ומהפסוקים הרגשיים ביותר של ירמיהו הוא "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל".

הבנין האמתי של בתולת ישראל – בנין המלכות

למה כתוב פעמיים "עוד אבנך ונבנית"? המפרשים על פי פשט[ח] מסבירים שמה שהנביא אומר בשם ה', "עוד אבנך ונבנית", הולך על הבית השלישי[ט]. שני בתים נחרבו בעוונות, וכנגדם "עוד אבנך ונבנית" בבנין עדי עד. כמו שמאחלים לחתן וכלה שמתחתנים, הולכים לבנות את חייהם יחד, שהבנין שלהם יהיה "בנין עדי עד", שלא ישבר לעולם, כך "עוד אבנך ונבנית" – מי? "בתולת ישראל". לפי הסוד בתולת ישראל היא המלכות. כולנו בתולת ישראל, כל עם ישראל הוא בתולת ישראל, אבל בפרט כשהעם זוכה לחזור לציון. זכינו בדורות האחרונים שחלק גדול מהעם שלנו חזר לציון, אבל עדיין, דא עקא, המלכות עוד לא נבנתה, המלכות דקדושה. בנין המלכות דקדושה הוא הבנין האמתי[י], החזרה לבתולים, אחרי כל המשברים שעברנו, כל השואה הנוראה. להיות בתולת ישראל היינו להקים מלכות ישראל מתוקנת, כמו שהתורה מצוה עלינו (בפרשה הקודמת, פרשת שופטים).

"אבנך" – בנין המלכות מהגבורות; "ונבנית" – מודעות טבעית בהשראת החסדים

כתוב ש"בנין המלכות מן הגבורות". כדי לבנות את המלכות, לשקם את בתולת ישראל במזל בתולה של חדש אלול, צריך קודם גבורה. בהמשך נסביר מה הגבורה שצריך. אבל אחר כך, עיקר תכלית המלכות הוא לשמש כלי שכל הזמן מזרים ומעביר לכולם – לכל עם ישראל ולכל העולם כולו – חסדים בלי סוף, טוב בלי סוף. בלשון הקבלה, את הגבורות המלכות מקבלת מהיסוד של פרצוף זעיר אנפין, הפרצוף הזכרי, הבעל בקבלה של הנוקבא, של בתולת ישראל, של המלכות, ואת החסדים היא מקבלת מהתפארת של פרצוף זעיר אנפין. כתוב שהמלה "עוד" שוה בגימטריא יסוד – "עוד אבנך". מה שהיסוד בונה את המלכות הוא בנינה עם גבורות – גבורות שהיסוד מעביר ומשפיע למלכות, לספירת הדעת שלה (הדעת של פרצוף המלכות עומדת מול היסוד של פרצוף ז"א). אבל אחר כך צריך להיות "ונבנית". מה ההבדל בין "אבנך" ל"נבנית"? "אבנך" הוא פועל יוצא ו"נבנית" לשון נפעל הוא בדרך ממילא. כל דבר שהוא בלשון נפעל, בדרך ממילא, נקרא בחסידות "מודעות טבעית", דבר שקורה מעצמו – קורא בהשראה. "אבנך", פועל יוצא, פירושו להשפיע כח מסוים שיתלבש בתוך המקבל. אבל "נבנית" פירושו להשפיע אור מקיף, חסדים. "אבנך" היינו אור פנימי מהיסוד, אבל "נבנית" הוא השפעה של אור מקיף גדול, גדול אין סוף יותר מהאור הפנימי, שביחס לכנסת ישראל מופיע כמודעות טבעית של גאולה, של שמחה.

"תעדי תפיך"

בהמשך כתוב "עוד תעדי תפיך". הרבי רצה שלכל אשה מהצבור, מהנשים הצדקניות שיושבות כאן, יהיה תף – תף מרים (= 770). מה הפשט ב"עוד תעדי תפיך"? המפרשים[יא] מסבירים שהיו מקשטים את התפים. לא שלובשים את התפים כעדי, "תעדי" לשון תכשיט, אלא שלכל אשה יש תף כדי לצאת במחול, ומתוך חבת ואהבת התפים מקשטים אותם יפה-יפה. צריך כאן – וכך בכל מרכז שקשור לרבי – מבצע של תפים, תפי מרים, "עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים".

חמשה עשר באב – הבטחון בתיקון העתידי; יום כיפור – מחול המחילה

אמרנו שאחרי נקודת השפל הכי עמוקה בתשעה באב, כעבור ששה ימים בלבד, מגיעים לשיא גדול מאד של חמשה עשר באב, שהבנות יוצאות במחול. אבל יש עוד יום שהבנות יוצאות במחול – "לא היו ימים טובים בישראל כחמשה עשר באב ויום הכפורים". גם ביום כפור הבנות יוצאות במחול. זאת אומרת, לעניננו, שבחמשה עשר באב – אחרי המשבר הגדול והחורבן – יש זיק של אמונה גדולה, של בטחון, שהכל יהיה בסדר, שהבתולים יחזרו. עוד לא התחולל התיקון בפועל, אבל כבר בטוחים שהבתולים יחזרו באלול. אם עובדים כמו שצריך באלול, עם הסיוע של גילוי יג מדות הרחמים, "המלך בשדה" כמשל המפורסם של אדמו"ר הזקן – בעל יום ההולדת של ח"י אלול – אז כשמגיעים ליום כפור, שלמות עלית המלכות, אחרי שהבתולים כבר חזרו בחדש אלול (בפרט בשבוע הזה, של פרשת כי תצא), המחול הוא מלשון "מחוּל לך", הקב"ה מוחל לנו על כל העונות. "עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים". כעת כבר ההכנה, כל מה שאנחנו רוקדים פה, שרים ושמחים, הוא כדי להתחיל להכנס לרוח של הפסוק הזה. כולנו "בתולת ישראל" ונכנסים לרוח של "עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים". יום כפור הוא בסוף ארבעים הימים שמשה רבינו היה בהר, ויוצא מהזהר הקדוש שכל ארבעים היום הללו היו כדי להחזיר את הבתולים שנשברו, לקבל את הלוחות השניים, התורה של בעלי תשובה (העושים תשובה בשמחה) בארבעים הימים האלה. אלול ר"ת "אני לדודי ודודי לי" וס"ת יייי – ארבעים ימים מר"ח אלול עד יום המחילה, "ויצאת במחול משחקים". כלומר, ה-י האחרונה של "לי" היא עשרת ימי תשובה, מראש השנה עד יום כפור. לכן כתוב בכוונות שכל כוונות אלול נמשכות עד יום כפור, ואפילו הכל נכלל ב"לי" – ל עולה ג"פ י וה-י היא עשרת הימים האחרונים, כל ארבעים הימים בתוך המלה לי (שלפי חז"ל "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא").

 

ב. "אשת יפת תאר" – לחזור לשרש הנשמה

להחזיר את הבתולים מ"אשת יפת תאר" – שרש הנשמה שלא נפגם

איך הפרשה פותחת? לא מיד ב"בתולת ישראל". הפרשה פותחת "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו הוי' אלהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה". מי היא ה"אשת יפת תאר" לפי החסידות? אדמו"ר הזקן, בעל יום ההולדת של ח"י אלול, מסביר בלקוטי תורה שה"אשת יפת תאר" היא שרש הנשמה. כדי להחזיר את הבתולים חייבים להגיע לשרש הנשמה, השרש שלא נפגם אף פעם. איך אני יכול להחזיר בתולים שנשברו? בדרך הטבע אי אפשר, מקרה אבוד הוא אבוד. אלא מה? יש מקום, נקודה בשרש, ששם הבתולים תמיד שלמים ותמימים ולא נפגמו אף פעם. שם יהודי גם לא חטא אף פעם, ושם בית המקדש לא נחרב אף פעם. הנקודה הזו, השרשית, נקראת "אשת יפת תאר" – שרש הנשמה של כל יהודי.

מלחמת הרשות – הרחבת גבול הקדושה

איך זוכים למצוא אותה? איך מגיעים לשרש? צריך לצאת למלחמה. הרש"י הראשון של הפרשה אומר "'כי תצא למלחמה' במלחמת הרשות הכתוב מדבר". יש שני סוגי מלחמה, מלחמת חובה ומלחמת רשות. מלחמה כדי לרשת את ארץ ישראל, לגרש ולהשמיד את שבעת העממים שהיו כאן – זו מלחמת חובה. אבל מלחמה שנועדה להרחיב את גבולות הקדושה – עד שלעתיד לבא יתקיים היעוד של "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", כל העולם כולו יהפוך להיות ארץ ישראל – היא מלחמת הרשות. משלב מסוים מלחמה זו אינה בכלי נשק חמים אלא כולה בדרכי שלום, בהפצת החסידות. יש כמה דרכים לכבוש את העולם, ועיקר כיבוש העולם בימינו הוא באור גדול, אור מושך, אור דוחה חושך (והרבה אור הופך את החשך עצמו לאור גדול, "כיתרון האור מן החשך", כמו שמבואר בדא"ח). בכל אופן, הפסוק הראשון של פרשת כי תצא לא מדבר על מלחמת חובה אלא על מלחמת רשות.

מלחמת חובה ומלחמת רשות בנפש – תאוות איסור ותאוות היתר

מה ההבדל בין המלחמות בנפש? יש שני סוגי תאוות, שהתאוה הרעה מביאה לידי עבירה בפועל, ר"ל. יש תאות איסור – יש דברים אסורים על פי תורה, שסה מצוות לא תעשה, ואם יש חלילה וחס משיכה בנפש לאחד משלשת מאות ששים וחמשה הדברים האסורים זה רע מאד. בחסידות קוראים למשיכה כזו שד נכרי. אם חלילה וחס יש משיכה בלב של יהודי לדבר שהתורה אומרת אסור – והרי לא מתאים ליהודי בכלל להמשך לדבר שאסור, אלא מה? – הדבר מלמד שהתלבש בו שד, יצר הרע, ומדובר ביצר הרע קשה, יצר הרע גוי, "הגוי אשר בקרבך". יתכן, לדאבוננו, לכל אחד מאתנו שיעשה חשבון צדק בתוכו, שיש הרבה גוים בפנים – הרבה גוישקייט בתוכנו, שהוא משיכה, אפילו הכי קלה, למה שהתורה אוסרת. אבל יש דברים מותרים, משהו כשר למהדרין, עם שטעמפל'ה של הבד"צ – וגם אליו יכולה להיות תאוה, התאוה לגלידה הכשרה במאה אחוז. אכילת הרבה גלידה, כשרה למהדרין, יכולה להוריד ולהשקיע את האדם לפעמים יותר עמוק בקליפות מהדברים האסורים. זו מלחמת הרשות – שאדם נלחם עם תאוות היתר, עם שדים יהודים. שוב, יש שני סוגי שדים – יש שד גוי, שהוא תאוה לדברים אסורים, והמלחמה כנגדו היא מלחמת חובה, צריך להלחם ולהשמיד אותו, "לא תחיה כל נשמה" מהם בתוך כל יהודי, "החרם תחרימם", ויש שדים יהודיים, שהם כל מיני משיכות לגלידות הכשרות במאה אחוז.

"קדש עצמך במותר לך" כדי לזכות ל"אשת יפת תאר"

כדי למצוא את ה"אשת יפת תאר" צריך לצאת למלחמת הרשות. מה זאת אומרת לצאת למלחמת הרשות? הביטוי בחז"ל הוא "קדש עצמך במותר לך". אדם צריך לקדש את עצמו בדברים המותרים לו, דברי הרשות, מלחמת הרשות. גם בכך יש שני אופנים איך יוצאים ונלחמים מלחמת הרשות: או שאני פשוט עושה "אתכפיא" לפי התניא, כלומר, אני מושך את ידי מהגלידה הכשרה למהדרין. או – עבודה יותר עמוקה בנפש, עבודה על פי תלמוד ירושלמי[יב] – שאני כן מרשה לעצמי להנות מהדבר המותר, אבל בתכלית הקדושה והטהרה, עם כל הכוונות לשם שמים, כולל גם הכוונה שאבינו שבשמים אוהב אותי, אוהב אותנו כל כך, שהוא רוצה שהילדים שלו יקבלו סוכריות, פשוטו כמשמעו. הקב"ה אוהב אותנו ורוצה לתת לנו סוכריות, רק שעלי להכיר מי רוצה לתת לי את הסוכריה הכשרה, עם חותמת הבד"צ. צריך סוכריות? זה אפילו לא הכי בריא. בכל אופן אבא, אמא, בשמים, רוצים להעניק לי הנאה. מי שיכול כך להנות מהעולם הזה הוא צדיק. כתוב שיש אחד שאוכל את הסוכריה רק בשביל לעשות נחת לאבא שלו, שנתן לו את הסוכריה ורוצה שהוא יהנה ממנה. גם לכך קוראים "קדש עצמך במותר לך" – בתוך המותר לך קדש את עצמך, תאכל בשיא הקדושה והטהרה. כל העבודה הזו נקראת מלחמת הרשות. כשיהודי לוחם, "כי תצא למלחמה על אויבך" – כאן האויבים הם תאוות היתר, השדים היהודיים – אז, כשיוצא להלחם ומנצח, "וראית בשביה אשת יפת תאר". ה"שביה" היא כל מה שהוא שבה והעלה ניצוצות קדושים שהיו שבוים בתוך העולם הזה ("ושבית שביו"), ופתאום "וראית בשביה" ניצוץ בהיר ביותר, שהוא בעצם שרש הנשמה שלך.

אשת יפת תאר – רחל אמנו

אנחנו אוהבים לעשות תרגילים פשוטים, בשביל הילדים שלנו בחיידר, לראות שעשועי תורה ונפלאות בתורה. נכתוב כאן על הלוח רק את הביטוי "אשת יפת תאר". קודם כל, מי היא ה"אשת יפת תאר" בתורה? חוץ מכאן, כשאני אומר "אשת יפת תאר", על איזו דמות בתורה אני צריך לחשוב? ודאי צריך לחשוב על אותה אשה שנאמר עליה שהיתה "יפת תאר ויפת מראה". מי זו? רחל אמנו[יג]. רחל היא המלכות, שבאמת היא המסמלת את "בתולת ישראל" (מה שדברנו עליו עד עכשיו, ונמשיך לדבר יותר). היא גם עלולה לרדת בין החיצונים, לרדת ממקום כבודה במלכות דאצילות, לגלות, ולשכב בגלות עד עפר – "שכיבת עד עפרא". הכל הסוד של רחל. אבל כשמגלים אותה בעצם מגלים את השרש של כולנו, היא השרש של כל עם ישראל. היא "מבכה על בניה" – כולנו בנים של רחל אמנו. היא מתחננת לקב"ה מתי נשוב לציון, מתי נבנה את מלכות ישראל, מתי יתקיים אצלנו "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל".

"אבנך ונבנית" ב"קדש עצמך במותר לך"

שאלנו קודם מה המשמעות של "בנין המלכות מהגבורות"? לעניננו, כפי שהסברנו כעת, זו היכולת להלחם את מלחמת הרשות. להבחין שיש דברים מותרים במאה אחוז, אבל צריך לקיים "קדש עצמך במותר לך" לפי שני הפירושים, הפשט והפירוש הפנימי. זו דעת. נחזור רגע, כתוב בקבלה ש"עוד" הוא היסוד דז"א, והוא משפיע גבורות. לאן? לרחל, למלכות – הוא משפיע גבורות לדעת שלה, לבנות את הדעת שלה. הדעת היא היכולת שלנו, עם ישראל, להבחין בין טוב לרע, וגם בדבר מותר במאה אחוז להבחין מה לשם שמים באמת ומה לשם תאוה גופנית שלי אותה אני צריך לשלול. אלה הגבורות שבאות מיסוד ז"א ובונות את הדעת של רחל, כך מוסבר בחסידות. מהו "ונבנית" בריבוי חסדים ואור מקיף עד אין סוף? הכתר של המלכות, החסד של ה'. זו הבחינה של אחד שמקיים את מלחמת הרשות בדרגה של תלמוד ירושלמי, שיכול להנות מהכל כי הכל ה', "אוירא דארץ ישראל מחכים", "ארץ אשר עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", הכל אצלו בהשגחה פרטית גלויה – אצלו הכל בטוב וחסד, "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל". בכל אופן, צריך לצאת למלחמת הרשות, "ונתנו הוי' אלהיך בידך ושבית שביו", להוציא את כל הניצוצות מהחולין, ואחר כך "וראית בשביה אשת יפת תאר" – הסוד של רחל אמנו, השרש של כולנו.

אשתי תפארת

שוב, נכתוב "אשת יפת תאר" – שלש מלים, וכל מלה שלש אותיות, אז אפשר לכתוב כרבוע:

א ש ת

י פ ת

ת א ר

כשעושים רבוע מסתכלים על הפנות ועל הנקודה האמצעית. נשאל את הצבור הקדוש, איזו מלה יש בארבע הפנות עם הנקודה האמצעית? תפארת. הכי מתאים, כמובן. מי התפארת בעם ישראל? יעקב אבינו. אברהם אבינו הוא החסד, יצחק אבינו הגבורה, ויעקב – שהתאהב ברחל, מצא את ה"אשת יפת תאר" שלו כשהתאהב ברחל אמנו, שהיתה "יפת תאר ויפת מראה" – הוא התפארת. לפי הקבלה הכתר של המלכות, רחל, נמצא באחורי התפארת דז"א. בפסוק "כתפארת אדם לשבת בית" ה"אדם" היינו האשה, רחל, "בתולת ישראל", שכתרה נבנה מתפארת ישראל בעלה. כתוב "כל כבודה בת מלך פנימה" ופירושו שהאשה היא ה"תפארת אדם לשבת בית". יש פה תפארת, ומה שאר האותיות?

א ש ת

י פ ת

ת א ר

מלה פשוטה – אשתי. יש פה תפארת, ומגלים שהיא אשתי מאז ומתמיד. "על פי שנים עדים יקום דבר". בלי שעשוע התורה שעשינו, "מחול משחקים", נכתוב רק "אשת יפת תאר" ישר. מה הן ארבע האותיות הראשונות? הרמב"ן כותב שכאשר יבא מלך המשיח, תיכף ומיד ממש, התורה תהיה כתובה בלי רווחים בין המלים. כלומר, יהיה אפשר לחלק איפה שרוצים. נכתוב אשתיפתתאר ישר ונחתוך אחרי ארבע האותיות הראשונות – אשתי. חמש האותיות הבאות הן אותיות תפארת (לא לפי הסדר). סימן שהרמז של אשתי-תפארת חוזר כאן פעמיים, לא אותו רמז – אותיות אחרות – גם ברבוע וגם כשקוראים ישר. רואים שמה שרוצים כאן בפרשה הוא להגיע ל"בתולת ישראל" שהיא בעצם "תפארת ישראל". זו אשתי, ואשתי בעצם היא שרש נשמתי.

 

ג. ביאור הזהר: ארבע מדרגות של "מוציא שם רע"

"כי הוציא שם רע על בתולת ישראל"

איפה כתוב הביטוי "בתולת ישראל" בפרשה? בחלק השלישי של הפרשה, שהוא כנגד התפארת. הרי הפרשה מחולקת לשבע עליות, שכנגד שבע מדות הלב, ובעליה השלישית, שכנגד התפארת, מופיע הביטוי "בתולת ישראל". שוב, הביטוי הזה לא חוזר בכל חמשה חומשי תורה, רק כאן, בפרשת כי תצא, שבהשגחה פרטית קוראים תמיד באמצע, בלב, של חדש אלול, מזל בתולה. מה ההקשר? על פי פשט הקשר לא חיובי כל כך. זו פרשה של מוציא שם רע. "כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה" – הוא התחתן עם אשה ופתאום, במקום לאהוב אותה, כפי שראוי, הוא שונא אותה. אז הוא שם לה עלילות דברים וטוען בפני בית הדין שלא מצא בתולים לאשה. הסיפור מחולק לשתי פרשיות בתורה – פרשיה ראשונה שאומרת מה הדין כאשר הוא משקר, והפרשיה השניה מה צריך לעשות אם חס ושלום אמת הדבר, שלא נמצאו בתולים לנערה. אבל הביטוי "בתולת ישראל" מופיע בפרשיה הראשונה, כלומר, כאשר הוא משקר – כשהוא סתם מעליל עלילות דברים על בחורה תמימה. שם כתוב שצריך לייסר אותו – לתת לו מלקות – וגם לקנוס אותו במאה כסף שצריך לשלם לאבי הנערה, והכל כי "הוציא שם רע על בתולת ישראל". משהו חמור מאד.

"האומר בפיו חמור מן העושה מעשה"

חז"ל אומרים שיותר חמור להוציא שם רע על בתולת ישראל אפילו מאונס, והראיה שהקנס על אונס הוא "חמשים כסף" ועל מוציא שם רע כפול, "מאה כסף". לשון חז"ל ש"האומר בפיו חמור מן העושה מעשה"[יד]. למפרשים קשה, איך יתכן שדבור, לספר לשון הרע על בחורה, יותר חמור מאונס?! יש מי שמסביר[טו] פשט שבאונס יצרו אונסו (גם הוא נאנס). האנס הוא גרוע מאד, עליו לקבל את העונש שלו, אבל יש לו יצר הרע שתקף אותו. לעומתו, "מוציא שם רע" בדבור משקף טבע רע בעצם. אין לו הנאה מהוצאת שם רע, אין כאן 'סתם' יצר הרע, והמעשה מגלה שהוא בעצם אדם רע. כך מסבירים המפרשים. לכן האדם הרע הזה, שמוציא לעז ולשון הרע נגד בתולת ישראל, חמור כפלים ממי שעושה מעשה.

בחירת "רעיא מהימנא" לפתוח בביאור מוציא שם רע (מתוך ע"ד מצוות כי תצא)

יש הרבה מצוות בפרשת כי תצא, הפרשה עם הכי הרבה מצוות בכל התורה. יש בכל התורה תריג מצוות, ורק בפרשת כי תצא יש עד מצות – "עד הוי' בכם" – מתוך תריג. אם בכל פרשה בתורה היו עד מצוות, היה נגמר מאד מהר. משהו פלאי שיש כל כך הרבה מצוות בפרשה אחת. כמו שאמרנו שהרכוז של המלה בתולה הוא בפרשת כי תצא – שמונה פעמים בתורה (הכל בשלישי, שש פעמים במוציא שם רע ועוד פעמיים בהמשך) – גם מושג המצוות בכלל מרוכז כאן. אין פרשה כל כך מלאה וגדושה במצוות ה' כמו פרשה זו. יש חלק בזהר שנקרא רעיא מהימנא, שהוא בעצם הסודות שמגלה נשמת משה רבינו – שנקרא "רעיא מהימנא" – כאשר היא מופיעה בפני רשב"י והחברים. גם אליהו הנביא נמצא שם, ורעיא מהימנא מגלה רזי תורה. עיקר הנושא של רעיא מהימנא הוא לפרש טעמי מצוות. היות שיש כל כך הרבה מצוות בפרשה, מאד חשוב איזו מצוה הרעיא מהימנא בוחר לפרש. כל הזהר של פרשת כי תצא הוא רק החלק שנקרא "רעיא מהימנא", ביאורי טעמי מצוות לפי משה רבינו. יש שבעים וארבע מצוות שיכול לבחור לבאר. במה הוא פותח? מה עיקר הפרשה בזהר הקדוש? לבאר את המצוה של מוציא שם רע על בתולת ישראל, וכמה שהדבר הזה חמור, וכמה שבתולת ישראל היא תמיד טהורה ותמימה. עם כל המשברים שהיא עברה היא עדיין תמימה, היא בתולה, בהתאם למזלו של חדש אלול.

ארבע דוגמאות בזהר להבנת "מוציא שם רע" והלימוד לדורנו

נעשה הפסקה, נשיר עוד קצת, "עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים". אחר כך נסביר – הזהר נותן ארבע דוגמאות, שמאד נוגעות לנו לנפש, מה זאת אומרת להוציא שם רע על בתולת ישראל. הזהר הוא פנימיות התורה, נשמתא דאורייתא, וממילא יוצא שכל השבוע של פרשת כי תצא – הלב של חדש אלול, מזל בתולה – נועד לתקן את הענין של הוצאת שם רע, לא להוציא שם רע על בתולת ישראל. הזהר כותב בסוף שאפילו משה רבינו בכבודו ובעצמו פעם אחת הוציא שם רע על בתולת ישראל. שוב, יש ארבע דוגמאות בזהר, דברים מאד-מאד עמוקים, אבל גם מאד נוגעים לנו, לחיי היום-יום שלנו בארץ ישראל. צריכים להבין, חוץ מהפשט הפשוט שקוראים בתורה, מה המשמעות בפנימיות, מוסר ההשכל, של הוצאת שם רע. ממילא נבין מה צריך לעשות בעבודת ה', לתקן בחדש אלול, כדי להחזיר לכולנו את מזל בתולה. נעשה הפסקה, נשיר עוד, ואחר כך נמשיך בע"ה. לחיים לחיים. לחיים לבתולת ישראל.

ניגנו "אין עוד מלבדו" (זילבר) ו"או קנה".

הדוגמה הראשונה: הוצאת שם רע של המרגלים על ארץ ישראל

לחיים לחיים. אמרנו שהזהר הקדוש נותן ארבע דוגמאות למוציא שם רע. הדוגמה הראשונה היא המרגלים, שהוציאו שם רע על ארץ ישראל. העונש שלהם היה חמור מאד, יותר חמור ממי שמוציא שם רע בפרשתנו. על כך הזהר אומר שיש הרבה מדרגות בהוצאת שם רע, ולפי כמה שהוצאת השם הרע חמורה כך העונש עליה. אצל המרגלים חטא הוצאת שם רע היה חמור מאד, כי הוציאו דבה רעה על ארץ ישראל. כל פעם שמוציאים שם רע על בתולת ישראל, הכוונה שאומרים שכח חיצוני – כח של גוי או כח של רע – השתלט על נקודת הקדושה של בתולת ישראל. ככל שאדם קשור לפנימיות של התורה, כך אומר הזהר, ככל שהוא לומד רזין דאורייתא, הוא צריך להיות מודע לכך שאי אפשר לפגוע ואי אפשר לפגום בכלל בעצם הנקודה של קדושת ישראל, של בתולת ישראל. לכן, אם הוא מדמה לעצמו שמישהו משתלט על בתולת ישראל ושובר אותה הוא חייב עונש חמור, כי הוא משקר. כמו שאמרנו קודם, גם חז"ל בנגלה דאורייתא אומרים שלשקר בענין הזה חמור בכפלים אפילו מלעשות מעשה. מה המרגלים אמרו לגבי ארץ ישראל? שהגוים – קליפת הגוים שהיו פה – כל כך השתלטו על קדושת הארץ ש"חזק הוא ממנו", "אפילו בעל הבית לא יכול להוציא את כליו משם". כלומר, שאת הניצוצות הקדושים, הטמונים וקבורים בעמקי הקליפות בארץ ישראל, אי אפשר לשחרר. אי אפשר לעשות את העבודה של "ושבית שביו וראית בשביה אשת יפת תאר", כי הקליפות השתלטו לגמרי על ארצנו הקדושה. מי שאומר כך מוציא שם רע על בתולת ישראל, כי ארץ ישראל היא בתולת ישראל, היא לא נטמאה ושום גוי בעולם, שום כח רע בעולם, לא יכול להשתלט על הארץ.

זהירות היום מאמירה שכח שלילי – גויי או יהודי – באמת שולט על הארץ

למה הדבר דומה? להיום. מישהו יכול להרים ידים, לומר שהמצב היום הוא שההשתלטות על הארץ – גם של אומות העולם וגם ההשתלטות של כחות לא מאמינים בתכלית בשלמות האמונה כאן, שהם לכאורה, למראית עין, בעלי הבתים על מה שמתרחש כאן בארץ – היא עד כדי כך שאין בעל הבית יכול להוציא את כליו מכאן. אין מה לעשות, מקרה אבוד, חס ושלום. מה הטעות? מה השקר? השקר הוא המחשבה והדבור שמישהו תפס את הארץ, שאומר שהארץ שלי, שהמדינה שלי. אולי הוא צודק? אולי המדינה שלו, אולי הכל שלו? מי שחושב, אפילו מהרהר לשניה אחת, שהארץ שלנו נתנה בידי מי שלא יהיה – אם מדובר בגוי, או גם במי שאינו גוי אבל אינו נוהג לפי אמונת ישראל הטהורה – הוא מוציא שם רע על בתולת ישראל. זו הדוגמה הראשונה שהזהר נותן, שלהוציא שם רע על בתולת ישראל היינו לדמות שהמצב בארץ נתון לשליטת החיצונים – מי שלא יהיו – ושזה גדול עלינו, שאין מה לעשות וצריך להשלים עם המציאות. יש מישהו שחי בטבע – יש מציאות, 'זה מה יש', וחייבים להשלים עם המציאות. לחשוב ככה, שיש פה מציאות של השתלטות על קדושת ארץ ישראל – חס ושלום, רחמנא ליצלן. זו הדוגמה הראשונה של מוציא שם רע, המרגלים שהוציאו שם רע ואמרו "כי חזק הוא ממנו", "שאין בעל הבית יכול להוציא את כליו משם".

הדוגמה השניה: הוצאת שם רע באמירה שאסתר נטמאה לאחשורוש

הדוגמה השניה היא בעצם קשר בין חדש אלול, שמזלו בתולה, "בתולת ישראל", לבין חדש אדר – סוף החצי השני של השנה, שהחג שלו פורים. תמיד היינו פה (בערד, בגימטריא מרדכי, ובתורה "הכנעני מלך ערד" היינו עמלק, אותו מנצחים בפורים) בחדש אדר, וכעת אנחנו פה בחדש אלול, וידוע שיש קשר בין חדש אדר לחדש אלול. קודם כל, גילינו שהבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן אמרו שצריך מאד לשמוח באלול, כמו באדר. בנוסף, ידוע שיש כמה וכמה רמזי אלול, ואחד שהרבי תמיד מזכיר הוא "איש לרעהו ומתנות לאביונים" – ר"ת אלול – פסוק מתוך מגלת אסתר. גם כאן, בזהר של פרשת כי תצא שקוראים באלול, הדוגמה היא מאסתר המלכה, מפורים. מה היא הוצאת שם רע על בתולת ישראל? לומר שאסתר המלכה נטמאה על ידי אחשורוש, המלך הגוי הרשע. כאן הזהר אומר משהו מדהים ביותר. הוא אומר שבעלי הנגלה, מארי דמתניתין, מפרשים הכל על פי הפשט, ומהפשט של מגלת אסתר באמת משמע שאסתר המלכה – שעל ידה נעשה הנס הכי גדול לעם ישראל, נס פורים, שהוא הקדמה לנסים ולנפלאות של מלך המשיח, ושרוח הקדש התלבשה בה, כפי שמפרשים חז"ל "ותלבש אסתר מלכות" – נטמאה על ידי אחשורוש. הזהר אומר שמי שיכול לומר כזה דבר חי בממד החיצוני של המציאות. אבל הזהר מאד שולל ומגנה זאת, חס ושלום לומר שאסתר, "בתולת ישראל", נטמאה על ידי גוי.

הכח לפצל את השד מהנפש

אלא מה? מה צריך לומר לגבי אסתר המלכה? מאריך הזהר כאן שצריך לומר – דבר מפורסם מאד מהזהר – שגם למרדכי וגם לאסתר היה כח קבלי אדיר, והיא יכלה להפריד מעצמה את מה שנקרא בלשון התניא הנפש הבהמית, או היצר הרע, ובלשון הזהר היינו השדה שלה. דברנו על שדים קודם, כהקדמה לסיפור הזה. לכל אחד יש את השד שלו. באנגלית שייד (shade) הוא צל – לכל אחד יש את הצל שלו, הצד החשוך שלו, ואותו הוא יכול להפריד מעצמו ולשלוח למי שהוא רוצה. כמו שהמהר"ל מפראג עשה גולם ושלח אותו לעשות 'מבצעים' למי שהוא רצה, כך יש צדיקים גדולים שיכולים לשלוח את עצמם לאיזה מקום שרוצים, כשליחות, לעשות משהו. כך הזהר אומר בודאות שבעל סוד יודע שאסתר ח"ו לא נטמאה, רחמנא ליצלן, על ידי אחשורוש. היא נשארה טהורה לגמרי, והיא עדיין שוכבת בחיקו של מרדכי היהודי, הצדיק-יסוד-עולם. כתוב "ותהי לו לבת", "לבית", ובעצם היא היתה נשואה למרדכי ולא נטמאה אף פעם על ידי אחשורוש. אחשורוש ראה אותה, התייחד איתה, אבל עם מי הוא התייחד? עם שדה שהיא שלחה. היא פשוט פצלה את עצמה – פיצול אישיות למעליותא, שהיא מסוגלת לפצל את עצמה – לקחה את השד ושלחה אותו לאיזו שליחות שהיא רצתה. הזהר אומר שהראשון שעשה כך בתורה הוא יוסף הצדיק, כאשר אשת פוטיפר תפסה אותו חזק ואמרה לו "שכבה עמי". יוסף השאיר את בגדו אצלה – "ויעזֹב בגדו בידה וינס ויצא החוצה" – והזהר אומר שהבגד שהוא השאיר בידיה הוא השד שלו (סוד "יוסף שידא" המוזכר בתלמוד ובזהר). גם ליוסף הצדיק יש שד וגם לאסתר המלכה יש שד, אבל יש להם כח גדול מאד לפצל – לשלוח את השד לעשות את העבודה של השד, לשלוח את הגלם לעשות את המבצע אצל הגוים. הזהר אומר שיש בגד ויש לבוש. הוא לא השאיר את הלבוש שלו – לבוש הוא קדוש – אלא את הבגד שלו. בגד לשון בגידה – לכל אחד יש בגד, היכולת שלו לבגוד בקדושה, לבגוד בבת הברית שלו, בתולת ישראל האמתית, ואת הבגד הוא יכול להוציא מעצמו ולשלוח-לתת למי שהוא רוצה.

בין שרה אמנו לאסתר המלכה

הזהר כאן בפרשה משוה בין שרה אמנו לאסתר המלכה[טז]. גם שרה אמנו היתה בארמונו של פרעה המלך, שרצה לנגוע בה, רצה לפגום, לפגוע בה. אבל אצל שרה אמנו הקדושה היתה חזקה כל כך – בבחינת השראה, בבחינת אור מקיף, בבחינת "נבנית" שהסברנו קודם – שככל שהוא נסה להתקרב אליה הוא נענש "על דבר שרי אשת אברם". היו לה כל מיני מלאכים לרשותה, והיא היתה אומרת לכולם להכות אותו והם הכו – "על דבר שרי אשת אברם". הזהר אומר זאת קצת יותר ציורי: כתוב שפרעה התקרב לשרה. היו לה תכשיטים, עגילים, וכשהוא נגע בעגיל שלה, בתכשיט שלה, מיד העגיל התקומם והרביץ לו. ככה כל התכשיטים של שרה אמנו, ברגע שהוא רק נגע בהם הם התקוממו – כי היתה קדושה לא רק בגוף שלה, אלא גם בתכשיטים שלה. הקדושה של שרה חדרה לגמרי לכל מה ששייך לה, גם התכשיטים והלבושים היו מלאי קדושה – קדושה שהיא גם קנאית לקדש. לכן ברגע שהוא נגע בתכשיט או בלבוש – אומר הזהר – הם התנקמו והרביצו לפרעה. כל שכן וקל וחמר שאם פרעה היה מתקרב ונוגע אפילו באצבעה הקטנה היה אוי ואבוי לו. אם כן, מה ההבדל בין שרה אמנו לאסתר המלכה? ששרה אמנו לא היתה צריכה להתפלג ולשלוח את השד שלה, ואין שום הוה-אמינא בכלל – גם לבעלי הנגלה של התורה – שח"ו פרעה הצליח לפגוע בשרה. התורה אומרת בפירוש שלא, "על דבר שרי אשת אברם"[יז], היא הכתה בו עד שהוא הוכרח לשחרר אותה ולהחזירה לאברהם אבינו. מה שאין כן אצל אסתר, כשקוראים את הפשט נדמה שנפלה בידי אנס גוי, ורק הזהר אומר שחס ושלום לומר כך, ומי שאומר כך מוציא שם רע על בת ישראל, על "בתולת ישראל". יש משהו בבת יהודיה – במדרגה גבוהה, שתיכף נסביר מה היא – שגם כאשר על פי פשט נדמה שמישהו פגע בה, היא לא נפגעה בכלל. זה משהו עמוק-עמוק בנפש, בתורת הנפש, שהיא יכולה להפריד בתוך עצמה בין השד שלה לבין עצמה, והם שני דברים שונים לגמרי, אישיות אחת ואישיות אחרת לגמרי.

השרש באצילות בלתי-פגיע

מה באמת כאן הסוד? הזהר אומר שמי שיכול בפועל לעשות כך, כפי שאסתר המלכה עשתה, הוא נשמה דאצילות – נשמה גבוהה של אשה ששרש נשמתה ממלכות של עולם האצילות, שניצוץ השכינה הקדושה מתלבש בתוכה ממש, בסוד "ותלבש אסתר מלכות". היא רוח הקדש, היא השכינה, היא בתולת ישראל. במי שבדרגה הזו אף אחד בעולם לא יכול לפגוע. הזהר אומר שעל כך נאמר "לא יאֻנה לצדיק כל און". יש אשה במדרגה גבוהה שהיא באמת לא פגיעה, עד כדי כך שהזהר שואל – אם בתולת ישראל לא פגיעה בכלל, איך בכל אופן כתובים בתורה דיני אונס, גם בתורה שבכתב וגם בתורה שבעל פה (יש מסכתות שלמות של הלכות שנוגעות לפיתוי ואונס וכיו"ב, נושאים שמרוכזים בעיקר בפרשתנו, ב"שלישי", התפארת של  פרשת "כי תצא למלחמה על אויביך"). הזהר אומר שאשה ממלכות דאצילות, מעולם האצילות, אינה פגיעה גם על פי פשט – לא שייכת אצלה מציאות של אונס. הזהר אומר שלכל אחת, גם מי שלא מאצילות, יש שרש שם. הדבר נוגע לרפואת הנפש, במיוחד של בת, אבל כולנו "בתולת ישראל" כנ"ל. הזהר אומר שמי ששייכת לעולמות התחתונים בי"ע כן יכולה להיות בה פגיעה על פשט, אבל בשרש, באצילות, "אני הוי' לא שניתי" "וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים". "כבודי" היינו המלכות, בתולת ישראל, אסתר המלכה – "כבודי לאחר לא אתן". הקב"ה לא נותן את "כבודי" ואת "תהלתי" לפסילים-פסולים, ח"ו.

צדיקים ורשעים כנגד עולמות אבי"ע

כאן הזהר כותב משהו שנוגע לתחלת ספר התניא, לחלוקה בין הדרגות השונות של הנשמות: הזהר אומר בפשט ש"צדיק וטוב לו" היינו נשמה דאצילות, ושם לא יתכן גם בפשט שום אונס – "אני הוי' לא שניתי". לעומת זאת, נשמה מעולם הבריאה, עולם עם מודעות עצמית, נקראת "צדיק ורע לו". בעולם היצירה "רשע וטוב לו" ובעולם העשיה "רשע ורע לו":

אצילות     צדיק וטוב לו

בריאה      צדיק ורע לו

יצירה       רשע וטוב לו

עשיה       רשע ורע לו

הבינוני כלל לא נמצא כאן בזהר. יש הרבה חסידות על אופני הקבלת העולמות לדמויות בגמרא המובאות בריש ספר התניא. כאן לא מזכירים כלל את הבינוני, שהוא העיקר בתניא, "ספר של בינונים". פעם הסברנו את מאמר חז"ל שמשה רבינו כתב שלשה ספרים – ספרו, פרשת בלעם וספר איוב – ולמדנו שהם כנגד שלשת הספרים שנפתחים בראש השנה: ספר של צדיקים הוא "ספרו", חמשה חומשי תורה; ספר של רשעים הוא פרשת בלעם, שאף שכתובה בתורה היא נחשבת לספר בפני עצמו לפי חז"ל; ספר איוב הוא כנגד ספר של בינונים. יש הרבה דעות בחז"ל לגבי איוב – מי היה? מתי חי? יהודי או גוי? – עד כדי כך שיש דעה שאיוב לא היה ולא נברא אלא משל היה. כך קצת יוצא מהזהר של פרשת שבוע שהבינוני הוא כמו איוב, לא היה ולא נברא – אין עולם נמצא שמכוון כנגד הבינוני (רק שהוא נמצא בין עולם הבריאה לבין עולם היצירה[יח]), כך יוצא מהזהר בפרשתנו. יש צדיק וטוב לו, שלא שייך אצלו אונס – שום כח רע בפועל לא יכול להשתלט עליו אף פעם, כי כל המודעות שלו אלקית. אין לו שום מודעות עצמית. כולו בטל לה', כמו ששמענו קודם – "אין עוד מלבדו". מה שאין כן צדיק בעולם הבריאה, שיש בו טוב ורע – רק שהטוב הוא העיקר – נקרא "צדיק ורע לו". יש לו קצת רע, אבל העיקר הוא הצדיק שבו. בעולם היצירה מתהפך, הוא "רשע וטוב לו" – הוא רשע, ויש לו קצת טוב. בעולם העשיה (עליו נאמר "אף עשיתיו"[יט]) הוא הכי גרוע, "רשע ורע לו". בכל אופן, בשלש המדרגות התחתונים יתכן בחיצוניות המציאות, חיצוניות ה'פסיכי', אונס – שבר, משבר, התמוטטות עצבים, איך שלא נקרא לזה. אבל אפשר להחזיר את הבתולים. איך? כשעולים לשרש, לעולם האצילות, ל"אסתר קרקע עולם היתה" (כמבואר סוד לשון זה בזהר שם).

"במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש" – לתקוע את עצמנו בידי החתן העליון

לפני שנעזוב את אסתר, והדברים העמוקים מאד בזהר ביחס אליה, איך אפשר בכל אופן להבין שאסתר שלחה את השדה שלה לאחשורוש ולא נפגמה? איך הענין יובן אצלנו, אנשים פשוטים, בלי מיסטיקות ופיצול עצמי בגשמיות ממש? המאור הגדול הראשון שנולד בח"י אלול, עוד שבוע, הוא מורנו הבעל שם טוב. אחד הדברים החשובים ביותר שהוא למד אותנו הוא ש"במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש" – עם המלה ממש – שאיפה שאדם תוקע את מחשבתו, שם הוא נמצא ממש. נצייר לעצמנו, אסתר היא אנוסה בעל כרחה – לפי הפשט, כפי שמובן לבעלי משנה, שלא עמדו על הסוד – תפוסה בידים הכי טמאות של אחשורוש הרשע כדי להציל את עם ישראל. היא מוסרת את הנפש. אף על פי כן הזהר אומר שהוא לא נגע בה, אלא רק במעטפת החיצונית שלה שנפרדה ממנה לגמרי, שהיא שלחה אותה אליו. שוב, איך אפשר להבין זאת אצלנו, לאור תורת הבעל שם טוב? פשוט לומר שאסתר, בכח המחשבה שלה, בהיותה באמת נשמה גבוהה מאד – ככל שהנשמה יותר גבוהה, כח המחשבה שלה יותר חזק – היתה חבוקה ודבוקה במחשבתה בתוך ידי מרדכי היהודי, בעלה, צדיק האמת. לפי הבעל שם טוב "במקום מחשבתו של אדם" שם היא נמצאת ממש. ומה שנדמה לך, הצלם שבא לצלם את האירוע, הוא פשוט טעות, דמיון, טעות אופטית של עלמא דשקרא (ומי שמאמין לצלם – מעמיד צלם בהיכל ר"ל). זהו עולם השקר, כך שיש כל מיני טעויות אופטיות. כמה שהיא תוקעת את מחשבתה שהיא כעת בידיו האוהבות והחובקות של מרדכי היהודי, אז אף שהצלם מצלם אותה אצל אחשורוש היא ממש לא שם, והיא ממש בידי מרדכי. במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש, וכל מי שלא מבין זאת חי ממש בממד החיצוני של עלמא דשקרא. כך אפשר לתרגם את כל הזהר הזה, שיהיה נוגע ממש לחיים של כל אחד מאתנו. כלומר, כל אשה – וכולנו בתולת ישראל – צריכה כל הזמן לתקוע את עצמה "חבוקה ודבוקה בך" (פיוט שאומרים בסוכות). יש לי בעל, אם אני חסיד יש לי רבי – לכולנו יש בעל, החתן העליון, הקב"ה, ואם אני חסיד יש לי גם בעל שנקרא רבי – ואני בתוך הידים החובקות שלו כל הזמן, וממילא שום דבר בעולם לא יכול לפגוע בי. גם אם עברתי משברים בעבר, ברגע שאני תוקע את עצמי שם, בתוך הידים שלו, אני מתרפא – הבתולים חוזרים, מזל בתולה. עד כאן הדוגמה השניה.

הדוגמה השלישית: הוצאת שם רע על התורה לאחר שבירת הלוחות הראשונים

נאמר בקיצור: הדוגמה השלישית למוציא שם רע בזהר היא מה שהזכרנו קודם – מי שמוציא שם רע על התורה הקדושה, ואומר שלאחר שבירת הלוחות בשבעה עשר בתמוז הדרגה הגבוהה של התורה לא חוזרת, אומר שמה שנשבר בתורה אף פעם לא חוזר ולא יחזור, הוא אבוד, וכל מה שהיה בלוחות השניים יותר נמוך. אלה הימים שאסור להוציא את השם הרע הזה, ימי הרחמים בהם משה עולה לקבל שוב את הלוחות השניים, תורה של בעלי תשובה. אסור לומר, חלילה, שהתורה הזו נופלת מהתורה הראשונה שנשברה. אדרבא, הבתולים של התורה חוזרים. ככה הזהר מסביר, שיש מי שאומר שהלוחות השניים הם סתם, הם בדיעבד. מה הוא שוכח? מה הוא לא מדייק בתורה? את הפסוק שאומר שאכן הלוחות הראשונים היו "מעשה אלהים" והלוחות השניים הם "פסל לך", שמשה רבינו נצטוה לעשותם, אבל "וכתבתי עליהם את הדברים אשר היו על הלֻחות הראשונים אשר שברת". כלומר, הקב"ה כתב שם מה שהיה קודם, ואפילו כתב בבחינת "כפלים לתושיה" כפי שאומרים חז"ל[כ]. יוצא מהזהר שעשרת הדברות של פרשת ואתחנן היו כתובים על הלוחות השניים. לא כולם סבורים כך על פי נגלה, אבל מהזהר יוצא שעשרת הדברות של פרשת יתרו היו כתובים על הלוחות הראשונים ועשרת הדברות של פרשת ואתחנן על הלוחות השניים. בפרשת ואתחנן הרוב זהה למה שהיה בפרשת יתרו, אבל יש קצת שינויים, והם מתאימים לתורה של בעלי תשובה. יש כתר אותיות בפעם הראשונה, ויש תוספת של נחל אותיות בפעם השניה, סוד "הנחל היורד מן ההר", מהר סיני. כתוב "וכתבתי", הקב"ה כתב בפעם השניה, כמו בפעם הראשונה. עוד יותר, דווקא בלוחות השניים היה קירון עור פני משה, כאשר הוא ירד מההר בפעם השניה ביום המחילה, יום המחול, "מחול משחקים" של יום כפור. שוב, הדבר השלישי שהזהר אומר הוא שיש הוצאת שם רע על התורה, לומר שהיא נשברה.

אפשר להחזיר את התורה לאחר משבר

איך אפשר לקחת את הווארט הזה וגם לפשט אותו, שיהיה שייך לכל אחד מאתנו? יש הרבה תלמידי ישיבה שלמדו הרבה מאד תורה, ולדאבוננו משום מה – אולי כי למדו לא נכון, עם ישות, כלומר גאוה – עברו איזה משבר. יכול להיות עילוי שכך קרה לו. יש הרבה סיפורים שלבחור ישיבה שהיה עילוי גדול קרה משבר בלימוד, מה שנקרא התמוטטות – התמוטטות עצבים מתוך המתח הגבוה של הלימוד (כמו מתח גבוה בחשמל). יש מתח גבוה של לימוד תורה, ובגלל הישות של האדם עלול משהו להתפוצץ שם – הוא לא מודע, חבל עליו, אבל כך קרה. השאלה האם התורה יכולה להתאושש אצלו. במקרים האלה יש סיפורים של שנים, כמו כל התמוטטות, אבל האם יש סיכוי בכלל שהתורה תתאושש? יתכן שהוא יחזור למצב הבתולה שלו? חייבים להאמין שכן, שהתורה לא נשברת. גם התורה הפרטית שלך, גם אם היא נשברה בגלל הגאוה שלך – התורה לא נשברה. יש לך תיקון, אתה תמצא את האשת יפת תאר, שרש הנשמה, וגם התורה תחזור לאיתנה, לבתוליה, בשלמות. זו כבר הדוגמה השלישית.

שיקום האמונה התמימה בתורה אחרי משברי בקורת המקרא

אפשר להסביר את הדוגמה של התורה עוד קצת. נאמר בגוונים שונים, בהתאם לסוגים שונים של אנשים: כעת נסביר דבר אחר לגמרי, ציור של דמיון שקרי, דמיון שוא, שמשהו נשבר בתורה והוא כבר אבוד. קדושת התורה היא קדושת האמונה התמימה שכל מה שכתוב בתורה הוא אמת. האמונה שכל הסיפורים אמת, פשוטו כמשמעו, כמו שילד קטן לומד – הכל אמת. ידוע ומפורסם שכאשר מכניסים ילד קטן לחדר זורקים עליו סוכריות ואומרים שהמלאך מיכאל עושה זאת. זו אמת או לא? הרי תורה היא אמת. בבתוליות הילד, בתמימות שלו, זו אמת, וזו באמת אמת. אבל אם הילד 'מתבגר' במרכאות, מתפכח, פתאום הוא יכול להבין – מה הם כל הסיפורים שספרו לי כך וכך?! מה קרה לנו לדאבוננו במאות השנים האחרונות? תופעה שנקראת ההשכלה, השכלה רעה, שהטילה דופי בתמימות של מה שכתוב בתורה. מהדברים הכי גרועים, שכנראה אף אחד מהצבור הקדוש כאן לא יודע – יש בקורת המקרא וכל מיני מרעין בישין. שאנשים כאילו חכמים מחוכמים, פרופסרים באוניברסיטה, מטילים דפי בטהרה הפשוטה של תורתנו הקדושה. זו דוגמה לכך שמישהו שבר את הבתולים של התורה. האם יש לכך תיקון? אחד שלמד בקורת המקרא, השכל שלו נטמא, משהו נשבר בשכל, הלימוד הוציא לו את התמימות והאמונה הפשוטה מהשכל – יש לו תיקון או שזה מקרה אבוד? יש לו תיקון. אסור לומר אחרת. התורה לא נטמאה. אסור להוציא שם רע על התורה. גם אחרי כל הנסיונות של כל מי שלא יהיה לטמא את קדושת התורה – להוריד, להנמיך את הרמה – לא יעזור שום דבר. ה' אמת והתורה אמת ועם ישראל אמת וארץ ישראל אמת. זו הדוגמה השלישית.

הדוגמה הרביעית: "למה הוי' יחרה אפך בעמך" – מחשבת משה שעם ישראל חטא

מה הדוגמה הרביעית? דבר שכבר רמזנו לו קודם. את שלש הדוגמאות הראשונות מסביר רעיא מהימנא עצמו, משה רבינו. אחרי שהוא גומר בא אליהו הנביא ומבקש רשות מרעיא מהימנא גם לומר משהו שיש לו, והוא נותן לו רשות. אליהו הנביא מתחיל לדבר, מתחיל עוד דרוש שלם של רזין דאורייתא, ובסיומו הוא אומר – אחרי שמשבח את גדולת משה רבינו – שגם אתה, משה רבינו, הוצאת שם רע על בתולת ישראל! אחרי חטא העגל, כשמשה היה על ההר והקב"ה אמר לו "לך רד כי שחת עמך" משה התחיל להתפלל במסירות נפש. ה' אמר שישמיד את העם ויעשה ממשה עם חדש, ומשה רבינו במסירות נפש וצדקות – על פי נגלה, פשוטו של מקרא – החל להתפלל, "למה הוי' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה וגו'". אומר אליהו הנביא, אמרת "למה הוי' יחרה אפך בעמך". משה אמר "בעמך" – העם שלך – ומה הוא חשב? אליהו הנביא הוא כעת 'פסיכולוג' של משה רבינו – מה חשבת כשאמרת, במסירות נפש, "למה הוי' יחרה אפך בעמך"? חשבת שמה שה' אמר לך כמה פסוקים קודם "לך רד כי שחת עמך" מדובר בעם ישראל, אבל חלילה וחס. ברגע שבתפלה שלך להציל את עם ישראל אמרת "למה הוי' יחרה אפך בעמך" – העם שלך, ה' – הוצאת בכך שם רע על בתולת ישראל, כי ה' אף פעם, 'בחיים שלו', לא התכוון שחטא העגל שייך לעם ישראל. חטא העגל שייך רק לערב רב, כלומר למרכיבים הטמאים שאיך שהוא הגיעו, חלחלו, לתוך קדושת עם ישראל. לא לעם ישראל עצמו, לא ללשד העצם של עם ישראל. כלומר, משה רבינו לפי הזהר, לפי אליהו הנביא, לא הבין בעצמו שבאמירת "לך רד כי שחת עמך" הכוונה היתה ל"עמך" שלך – העם שאתה קבלת, הערב רב. כעת  פתאום משה רבינו מתפלל, "למה הוי' יחרה אפך בעמך". שוב, את כל זה אומר אליהו הנביא למשה רבינו – אתה עצמך הוצאת שם רע על בתולת ישראל, עם ישראל קדושים, שלא חטאו כלל. החטא היה רק של הערב רב. בחסידות יש ביטוי, התולעת שבתוכם, אבל לא הם. איך משה רבינו הגיב? הוא כעס על אליהו הנביא? הוא הלך וחבק את אליהו הנביא, הודה לו מאד מקרב איש ולב עמוק, ואמר שמעכשיו איני רוצה לדרוש שום דרוש אם אתה לא תהיה אתי יחד, שנוכל לעבוד יחד. צריך לשבת ולדרוש תורה יחד. כך משה רבינו אומר לאליהו הנביא. בכל אופן, זו הדוגמה האחרונה.

אף אחד אחר לא אשם

כמו שעשינו קודם, איך נפשט את הדוגמה שתהיה שייכת לכולנו? במלים הכי פשוטות, מה זאת אומרת שהוא מתפלל במסירות נפש "למה הוי' יחרה אפך בעמך" ופתאום יורדים עליו ואומרים לו חטאת, הוצאת שם רע על בתולת ישראל? ההפשטה של הענין היא שמי שלא יהיה, ברגע שנדמה לך שמישהו אחר בעולם אשם במה שלא יהיה – הוצאת שם רע על בתולת ישראל. מי הם "עמך"? "לך רד כי שחת עמך", הערב רב שקבלת. הערב רב שמשה רבינו קבל, והוא צריך לחזור בכל דור לתקן אותם, מי הם? כתוב בקבלה שאלה חלקים שהם אמנם מאד חיצוניים למשה, אבל הם שייכים בעצם לשרש נשמתו. אם אמרנו שלצדיק יש שד שהוא יכול להפריד מעצמו, גם למשה רבינו יש ערב רב. במלים פשוטות, אני לא יכול לחלק בעצמי מה הערב רב שלי ומה לא. אבל מה? אני צריך לומר שהוא שלי. במלים הכי פשוטות, הזהר כאן מלמד אותי, שאסור לי אף פעם – גם כשאני מתפלל לה' – לומר שמישהו אחר אשם במה שלא יהיה. מי אשם? אני אשם. הערב רב הוא אני – אני אשם. כמה שוה "אני אשם"?  (ידוע שמשה רבינו הפוך הוא השם, אבל כאן 'אני אשם') בן עמרם, איש האלהים. זה התיקון של משה, ולכן משה הולך ומחבק את אליהו הנביא, שלמד אותו את הדבר הזה. אף אחד אחר בעולם לא אשם אף פעם בשום דבר. זו תודעה של עולם האצילות. אף יהודי לא אשם בכלום. אם אני רואה איזה אשם אצל מישהו – מי אשם? אני אשם!

סגירת מעגל: אף אחד אחר לא אשם במצב בארץ ישראל

מה היה הדבר הראשון שאמרנו? דברנו על ארץ ישראל. המחשבה שאולי יש אילו כחות – איזו ממשלה או גוים, אמריקה – שמשתלטים על ארץ ישראל היא הוצאת שם רע. כעת סוגרים מעגל: למה נדמה שיש כחות חיצוניים שמשתלטים על הארץ? הרי זה רק בעיה שלי. כשאתקן את עצמי הם יעלמו, לא יהיה. מי אשם? אני. אין אף אחד בעולם שאשם בכלום. זו הדרגה הכי גבוהה.

סיכום ומבנה דוגמאות הזהר

מה הן ארבע הדוגמאות שאמרנו כעת? אפשר לסדר אותן כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה: הדבר הראשון, לא להוציא לעז על הארץ, לא לחשוב שמישהו משתלט כאן – הארץ קדושה, בתולת ישראל, אף אחד לא יכול להשתלט עליה. דבר שני הוא כח הצדיק. אסתר המלכה כאן מסמלת את הצדיק, ועליה הזהר דורש את הפסוק "לא יאֻנה לצדיק כל און". גם כשרואים שהצדיק, כאן הצדיקה, נתנה בידי אחשורוש הרשע, הוא לא טמא אותה ח"ו. מה הדבר השלישי? שהתורה אף פעם לא נטמאה (עם הדוגמאות שנתנו). הדבר הרביעי הוא שעצם כנסת ישראל – לא רק צדיקים אלא כולם, ככלל – אף פעם לא אשמים. אסור להוציא לעז על כנסת ישראל. רק אהבת ישראל. מי אשם? אני אשם. "לך רד כי שחת עמך" – "עמך" הוא אתה. השרש של ישראל ככלל הוא יותר גבוה גם מהתורה. השרש של התורה הוא "תורת אמך", ה עילאה, והשרש של כלל ישראל הוא באבא עילאה, י שבשם. אני אומר רק באותיות קצרות. הצדיק הוא ה-ו וארץ ישראל היא ה תתאה. לכן אפשר להבין את ארבע המדרגות מלמטה למעלה כנגד אותיות הוי':

י             עם ישראל

ה                        תורת ישראל

ו             הצדיק

ה                        ארץ ישראל

בקיצור, אנחנו בתולת ישראל, ועבודת אלול היא להחזיר את הבתולים. צריכים לדעת שאנחנו בתולה, הכל חלק, והולכים לשנה חדשה – "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה". שה' יחתום אותנו לחיים טובים לאלתר, בספרן של צדיקים גמורים (בחינת צדיק וטוב לו כנ"ל), ושנזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

ננגן "כתיבה וחתימה טובה".

 

 

 

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] מזל בתולה = 8 פעמים שם א-דני, שם המלכות (בתולת ישראל, כמו שיתבאר), והיינו שהוא ממוצע כל אות בביטוי. הרוס"ת של מזל בתולה עולים מזל והאמ"ת עולה בתולה, ודוק.

[ג] ח"ב עח, ב.

[ד] יחס של א:ד, סוד שם אדנ-י, שם המלכות, השם הקדוש השייך ל"בתולת ישראל".

[ה] הפרשה מתחילה מתבת "כי" – "כי תצא למלחמה וגו'". וכן פרשית מוציא שם רע מתחילה מתבת "כי" – "כי יקח איש אשה". לפני שבוע למדנו ש"כי" ר"ת כנסת ישראל. גם כנסת ישראל וגם בתולת ישראל הן כפולות של 7 ("כל השביעין חביבין", בחינת נוק', מלכות, הספירה השביעית של הלב). הערך הממוצע שלהן הוא 1225 = 35 ברבוע = 49 במשולש וכו', ודוק.

[ו] ברכות ד, ב.

[ז] ראה זהר ח"ג ו, א.

[ח] ראה רש"י ומצודות עה"פ.

[ט] רש"י מסביר את הכפל "אבנך ונבנית": "... 'אבנך' אני בעצמי, בנין שלישי. 'ונבנית' לעולם", ועל דרך זה פירש במצודות. ההסבר מתאים למבואר בחסידות ביחס ל"חי וקים" – חי על עצם החיות וקים על הקיום הנצחי – וממילא מתאים גם למוסבר בפנים בהמשך על היחס בין הדעת ("אבנך", בגבורות המופנמות לדעת הנוקבא) לכתר ("ונבנית", במודעות טבעית בהשראת המקיף), וד"ל.

[י] וכפירוש המלבי"ם על "עוד אבנך" – "בנין המלוכה ובנין הבית". גם לפירוש המלבי"ם – אם נבין שכוונתו ש"בנין המלוכה" היינו "עוד אבנך" ו"בנין הבית" הוא "ונבנית" – מתאים היחס בין אור פנימי ואור מקיף שיוסבר לקמן (וכנ"ל בהערה הקודמת), שהרי בנין המלוכה הוא מלמטה, בהתעוררות העם, ואילו הבית השלישי עתיד לרדת משוכלל מן השמים, כאור מקיף, ובזכותו יזכה עם ישראל למודעות טבעית, ודוק. על אף ש"בנין המלוכה" הוא יחסית מלמטה, נאמר כאן "אבנך", שהרי "שום תשים עליך מלך אשר יבחר הוי' אלהיך בו" (וכפשט הרמב"ן שם), וכן עצם ההתעוררות לומר "אשימה עלי מלך" וההבנה שיש בו צורך באה מה' – "אבנך" גם לשון בינה (וכן "אבנך" עולה חכמה, רמז ליחוד או"א שכאן), היינו 'אתן בך בינה' (לזכות גם ל"נבונים" ש"לא אשתכחו" בימי משה) לבקש  מלך (בינה הבאה דוקא לאחר "כי תבא... וירשתה וישבתה בה", וכפי שנתבאר בהתוועדות ה' אלול ש"ז). הגילוי מלמעלה לעורר את האתערותא דלתתא הוא סוד גילוי יג מדות הרחמים בחדש אלול לעורר את עבודת "אני לדודי" (כמבואר בלקו"ת) – ה' מרחם עלינו לתת בנו בינה ודעת שנבקש לעצמנו מלך.

[יא] מצודות.

[יב] ראה ירושלמי סוף קידושין: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל".

[יג] הביטוי "יפת תאר" מופיע שלש פעמים בתנ"ך, אצל רחל ("ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה"), אצל ה"אשת יפת תאר" של פרשתנו ("וראית בשביה אשת יפת תאר") ואצל אסתר ("והנערה יפת תאר וטובת מראה"). רחל אשת יפת תאר אסתר = יג פעמים אור (סוד יג מדות הרחמים המאירות בחדש אלול). "ורחל היתה יפת תאר" "וראית בשביה אשת יפת תאר" "והנערה יפת תאר" = 5910 = 30 פעמים 197. "בתולת ישראל" = 1379 = 7 פעמים 197. "כי יקח איש אשה ובא אליה שנאה" – פתיחת פרשת מוציא שם רע על בתולת ישראל = 1182 = 6 פעמים 197. "אבנך ונבנית" = 591 (עשירית 5910 הנ"ל) = 3 פעמים 197 ("אבנך ונבנית בתולת ישראל" = 1970 = 10 פעמים 197, כאשר ה-10 מתחלק לג"ר וז"ת). נמצא שהמספר 197 חוזר כאן רבות, וצריך להבין מה ענינו לכאן. והענין הוא שביום אחד של מעשה בראשית יש 197 אותיות (כמנין אל עליון). הפסוק השני – "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים" = 3546 = 18 פעמים 197. בזהר, בדרוש של בתולת ישראל, מוסבר שבראשית היינו בת ראשי שהיא היא ה"בתולת ישראל". נמצא שבתולת ישראל היא המצב הבראשיתי של יום אחד שבו היה ה' יחיד בעולמו. גם לאחר השבירה (סוד חלוקת המים ביום שני, שלא נאמר בו "כי טוב") על ידי החזרה לאור כי טוב של יום אחד, האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, הבתולים חוזרים, ודוק.

[יד] ערכין טו, א.

[טו] ראה תורה תמימה עה"פ.

[טז] שרה ועוד יוסף עולה אסתר, ללמד שיוסף הוא המחבר את שרה (שחיה קכז שנים) לאסתר (שמלכה על קכז מדינות; קכז ועוד קכז = "עוד יוסף חי").

[יז] בפרשתנו נאמר "על דבר אשר לא צעקה... על דבר אשר ענה...". ה"על דבר" הראשון בתורה (הכל הולך אחר הפתיחה) היא "על דבר שרי אשת אברם" (הפעם השניה, גם על שרה – "על דבר אשתי", ה"אשתי" הראשון בתורה. הפעם השלישית היא בהמשך לפעם השניה "על דבר שרה אשת אברהם" – בתלתא זימני הוי חזקה ש"על דבר" קאי על שרה אמנו). "על דבר" בגימטריא אשה (ר"ת עד, ע"ד "עלילת דברים" – 'פיתוח' של "על דבר" – ביטוי המופיע פעמיים בפרשת מוציא שם רע).

[יח] והוא על דרך ספירת הדעת של כללות עולם האצילות (ושל כל עולם ועולם), כידוע שלכל פרצוף (שבכל עולם) יש את ספירת הדעת, אור בכלי, אבל בכללות העולם ספירת הדעת היא אור ללא כלי, ועל כן אין היא נמנית בכלל עשר ספירות (המתפתחות, מצד הכלים שלהן, לפרצופים שלמים).

[יט] אף ר"ת אחשורוש פרעה (= 1176, מח במשולש, הלעומת זה של "יסוד היסודות ועמוד החכמות [לידע שיש שם – גם בעולם התחתון ביותר, עולם העשיה ששם הסתר אלקות, אסתר מן התורה 'ואנכי הסתר אסתיר פני' – מצוי ראשון וכו']" של הרמב"ם וכן של שרי/ה אסתר).

[כ] שמות רבה מו, א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com