חיפוש בתוכן האתר

תתעורר תתעורר - גני תקוה - ה אלול תשע"ב הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

תתעורר תתעורר - גני תקוה

ה אלול תשע"ב

 

ניגנו "אתה תקום", "ה' מלך", "אני לדודי", תתעורר.

לחיים לחיים. ערב טוב וחדש טוב לכולם. אנחנו בחדש הרחמים, חדש אלול, "אני לדודי ודודי לי" – אנחנו אוהבים את ה' כמו רעיה לדוד וה' אוהב אותנו כמו דוד לרעיה. כשיהודים מתאחדים יחד נעשה עוד יותר "אתר שלים", וכל הברכות לשנה טובה ומתוקה באות ושורות עלינו בזכות החיבור בין נשמות ישראל (כמבואר בספר התניא[1]).

א. פרק קנין תורה, חדש אלול ופרשת משפטים

ששת פרקי אבות כנגד ששת חדשי הקיץ – פרק קנין תורה וחדש אלול

ידוע שבחדשי הקיץ, מאחרי חג הפסח ועד ראש השנה, נוהגים ללמוד פרקי אבות. יש בפרקי אבות ששה פרקים, כולל הפרק האחרון הנקרא פרק "קנין תורה", שהוא ברייתא אך הוא מצטרף למשנה. באמת לומדים את ששת הפרקים האלה במשך ששה חדשים – מתחילים לקראת סוף חדש ניסן, ולומדים את הפרקים במשך כל חדשי הקיץ – לכן יש כוונה שששת החדשים מכוונים כנגד ששת הפרקים (חוץ ממה שקוראים כל שבוע פרק). לפי זה יוצא שהפרק האחרון, קנין תורה, פרק ששי של פרקי אבות, מכוון כנגד חדש אלול. כלומר, כל החדש הזה קשור לפרק קנין תורה – "שנו חכמים בלשון המשנה". גם, בהשגחה פרטית, יוצא שבשבת הקרובה – לפי מחזור השבתות, בו לומדים כל שבת פרק בפרקי אבות – נלמד פרק ששי (כי בתשעה באב שחל בשבת לא למדנו פרק, לפי המנהג הפשוט, לכן הגענו בשבת הקרובה, שבת שופטים, לפרק ששי). קוראים בתורה את פרשת שופטים, ויש את הווארט, ההוראה המיוחדת, של בעל התניא, מייסד חב"ד, שצריכים "לחיות עם הזמן" – לקשר כל דבר לפרשת השבוע. אם כן, יש לנו את פרשת שופטים וגם כל חדש אלול הוא תחת סימן הפרק הששי בפרקי אבות, פרק קנין תורה.

"אנה לידו ושמתי לך" – להקלט בתורה בחדש אלול

מה הקשר של אלול לקנין תורה? שרנו קודם "אני לדודי ודודי לי" והתייחסנו לרמז הכי מפורסם, ואולי גם הכי חשוב, לפיו אלול רומז לאהבה בינינו לבין החתן העליון. אבל יש עוד כמה רמזים חשובים לחדש אלול, ואחד מהם כותב האר"י הקדוש עצמו – "אנה לידו ושמתי לך [מקום אשר ינוס שמה]". אם מישהו הרג בשוגג ה' עושה עמו חסד ומזמן לו עיר מקלט שינוס שמה, ובתוכה הוא ניצל מכל הדינים שעליו ובעצם הופך את מדת הדין למדת הרחמים. אומר האר"י הקדוש שעיר המקלט של כל יהודי היא חדש אלול, והרבי מסביר[2] (לפי מאמר חז"ל "דברי תורה קולטין") שהכוונה בעיקר ללימוד התורה בחדש אלול. לכן מאז ומתמיד יהודים טובים היו מקדישים כל החדש הזה לתורה, נכנסים חזק ללימוד התורה, כהכנה לקראת השנה הבאה, שה' יברך אותנו בשנה טובה ומתוקה.

להקלט בתורה ולקלוט אותה על מנת להפיץ

קודם שרנו שאנחנו "בחשך חזק", ולעומת זאת בבית המדרש יש אור חזק – "תורה אור" – וצריך לקבל אותו ולהפיץ אותו. צריך להכנס לבית המדרש ולהקלט שם. על כל שלט בפרשת דרכים היה כתוב "מקלט מקלט". הגימטריא היא משיח, אבל חוץ מהגימטריא למה צריך לכתוב פעמיים? כי צריך להקלט בתוך המקום וגם לקלוט אותו. בתניא[3] מסביר אדמו"ר הזקן שהדבר היחיד שאפשר גם להקלט בו וגם לקלוט אותו הוא תורה, שבלימודה אנחנו גם נכללים בה וגם מפנימים אותה – יחוד נפלא שאין כיוצא בו חוץ מבלימוד התורה הקדושה. הזמן להקלט בו וגם לקלוט בו הוא חדש אלול. זה ההסבר הפשוט לכך שכל החדש שייך לפרק ששי בפרקי אבות, פרק קנין תורה – כל החדש מוקדש לקלוט (לקנות) את התורה ולהקלט בה (וכמו שאנו קונים אותה כך היא קונה אותנו, כמו נישואי חתן וכלה, וזה הקשר בין רמז זה של חדש אלול לרמז העיקרי הנ"ל של "אני לדודי ודודי לי"). אני לומד על מנת ללמד, "תורת חסד". הביטוי "תורת חסד" כתוב ב"אשת חיל", תכונה של אשה צדיקה, שמשרה את השראתה גם על בעלה וילדיה – שהתורה שלומדים תהיה על מנת לזכות את הרבים, ללמוד על מנת ללמד ולהפיץ את "האור כי טוב" של התורה, דבר בו תלויות כל הברכות בגשמיות וברוחניות.

מח דברים שהתורה נקנית בהם והקשר לפרשה ה-מח בתורה

מה הקשר לפרשת השבוע, פרשת שופטים? מי הם השופטים? כתוב "צדק צדק תרדֹף" והתרגום הוא "קושטא קושטא" – אמת אמת, "אין אמת אלא תורה". צריכים לרדוף אחר האמת, ואם מכירים את האמת ממילא עושים משפט צדק – "ושפטו את העם משפט צדק", "בצדק תשפֹט עמיתך". ממילא כל הפרשה הזו קשורה לאמת, קשורה לתורה. אבל יש משהו מיוחד שמקשר את פרשת שופטים לפרק "קנין תורה" ולחדש אלול כולו, "אנה לידו ושמתי לך", והוא שפרשת שופטים היא הפרשה ה-מח בתורה – 48 פרשות מפרשת בראשית, תחלת התורה. מתקרבים לחיתום התורה, שמחת תורה, ואם סופרים את כל הפרשיות רואים שהגענו לפרשה ה-48. המספר הזה מוזכר בצורה הכי חשובה – ואולי הוא הנקודה הכי עצמית – בפרק "קנין תורה", בו מבואר שהתורה נקנית ב-מח דברים. "גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלשים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים". שוב, הפרשה ה-מח היא פרשת שופטים.

הרמב"ם והמספר מח

הרמב"ם, עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה", מאד אוהב את המספר מח. לדעתו מח הוא גם הגיל בו אברהם אבינו הכיר את בוראו. אבל בתור רמז, הוא המחבר הראשון שהקפיד לרמוז את שם הוי' – שם העצם, שם המפורש, שם המיוחד – בתחלת חבורו, משנה תורה, יד החזקה. הוא כתב "יסוד היסודות ועמוד החכמות", ר"ת הוי'. כל הספר הוא לפרש את מצוות התורה, ו"יסוד היסודות ועמוד החכמות" הוא "לידע שיש שם מצוי ראשון" – מצות האמנת אלקות, ובעצם מצות ידיעת ה'. זו המצוה הראשונה, שנלמדת מהדבור הראשון של עשרת הדברות ששמענו מפי הגבורה – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", מכאן שיש מצוה להאמין בה' ולהכיר אותו ואת השגחתו עלינו. הרמב"ם פותח בתיאור מצוה ראשונה זו כ"יסוד היסודות ועמוד החכמות", ואם עושים גימטריא של ארבע המילים האלה – שראשי התיבות שלהן הם הוי' – יוצא (הרמב"ם ודאי חישב פנינה זו) 1176, סכום כל המספרים מ-1 עד 48, המשולש של מח. רואים כאן משהו מאד מאד יפה, שיש זיקה פנימית לרמב"ם עם המספר מח, וממילא עם פרשת שופטים ועם פרק קנין תורה.

מעלת התורה בשלשת הכתרים וב"כתר שם טוב"

העיקר בפרק קנין תורה הוא שהתורה גדולה מהכל – מכל שלשת הכתרים שה' זכה אותנו, עם ישראל, מרוב אהבת עם ישראל, "בנים אתם להוי' אלהיכם": כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. יש גם כתר שם טוב שעולה על גביהם, כולל את כולם, אבל גם הוא בעצם כתר של תורה, תורת החסידות, תורת מורנו הבעל שם טוב (לא בכדי הספר המקבץ יחד את אמרותיו הטהורות של מורנו הבעל שם טוב נקרא בשם כתר שם טוב). כתוב שכל התורה כולה היא "שם טוב" של רבונו של עולם, של הקב"ה. הכל שם – איזה שם? שם טוב. השם ה-טוב רמוז בפסוק הראשון של התורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (שם אהוה, שהגימטריא שלו היא טוב). מה המסר הרוחני של השם הזה בקבלה? כפשוטו, שמחבר שמים וארץ. ה' ברא את השמים ואת הארץ ורוצה שמכח הטוב הפנימי של התורה – "אין טוב אלא תורה" – נחבר את השמים, הממד הרוחני-שמימי של המציאות, עם הארץ, הממד הגשמי-הארצי של המציאות. בכל אופן, כאן כתוב ש"גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות" כי התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. אחר כך התנא בפרקי אבות מונה בעצמו את כל ארבעים ושמונה הדברים, כל ה-מח של התורה. אם כן, צריך להתבונן בסוד ה-מח שיש בפרשת שופטים ובפרק קנין תורה.

מח – המשכת חיות

בקבלה, בכתבי האריז"ל, כשאומרים מח אין הכוונה רק לשכל שבראש. כשאומרים מח, במיוחד כשאומרים את הביטוי "המשכת מוחין" – שצריך להמשיך למישהו מוחין כדי לבגר אותו, מישהו שנמצא בקטנות – אין הכוונה רק שיקבל יותר שכל, אלא המשכת חיות. מח הוא חי. "כל חי מתנועע" – מוחין הם תנועה, תנועת חיים. כך מוסבר גם בקבלה וגם בחסידות, שהמשכת מח היא קבלת חיות במשהו. ממילא הענין קשור ליום המיוחד של חדש אלול, ח"י אלול, שהוא יום ההולדת של שני המאורות הגדולים – מורנו הבעל שם טוב וגם אדמו"ר הזקן, שכבר הזכרנו אותם. שניהם נולדו באותו יום בהפרש של מז שנים (כמעט מח...). ח"י אלול הוא יום הולדת בו נשמה חדשה, נשמה כללית, באה אלינו לעולם כדי להאיר את העולם ולהמשיך מוחין של חסידות – של כתר שם טוב – חיות ושמחה של חסידות לתוך העולם כולו, לתוך השנה כולה, ובפרט לתוך העבודה הרוחנית של חדש אלול, העבודה לשוב אל ה'. צריך לשוב אל ה' מתוך חיות, מתוך שמחה, לא בעצבות ח"ו, אלא רק שמחה. מהי המשכת המוחין? בעצם שתי הנשמות שנולדו בחדש הזה, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, הן עצמן המשכת המוחין לחדש אלול.

המשכה מהמח כדי לישר את הלב

לאן ממשיכים את המח-החיות? ללב. הלב בלי המח אינו מכוון ישר. אמרנו הרגע שמח הוא חיות ושמחה, אבל ברור שאין הכוונה לשלול את הפירוש הפשוט – מח הוא גם דעת. יש במח גם חכמה, גם בינה וגם דעת – שכל טוב – רק שהמטרה והכח של השכל הטוב הם לתת חיות ללב. זו המשכת מוחין, לתת חיים בדרך החיים הנכונה על פי תורה. המשל הכי פשוט הוא, שאם יש לאדם מדה בלב – רגש – והמדה לא מנווטת ומכוונת לפי השכל, לא מקבלת חיות נכונה מהשכל, היא תסטה מן הדרך, או לימין או לשמאל. תיכף נסביר שבפרשתנו, אחרי המצוה למנות שופטים צדיקים שישפטו את העם משפט צדק, באה מצות העמדת מלך – מצוה לעם ישראל למנות מלך. השופט הוא המח של העם, ואילו המלך הוא הלב של העם, כפי שאומר הרמב"ם – "לב כל קהל ישראל". המלך עצמו חייב לקבל חיות מהתורה. לכן יש לו מצוה מיוחדת – ובהמשך נסביר כמה מצוות יש למלך בפרשת שופטים – לכתוב לעצמו ספר תורה, "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו...". אחר כך כתוב שהמטרה היא שלא ירום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל. מהביטוי "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול" לומדים שבלי התורה הלב לא יציב, הוא כל רגע עשוי לסור מן הדרך הישרה, שהיא דרך החיים, או ימינה או שמאלה. צריך לשמור על הלב שיוליך אותנו ישר ("איזוהי דרך ישרה... כל שהיא תפארת" – תפארת היינו מדת יעקב אבינו, "עמודא דאמצעיתא", עמוד התורה, וכמו שיתבאר). המלך מוליך את העם, הלב מוליך את כל האברים – האברים הם הנשמות של עם ישראל, והלב-המלך מוליך אותן. צריך שהלב-המלך ילך ישר, ומי שומר שהוא ילך ישר? התורה, המוחין. בכח המוחין הלב נע בחיות – "כל חי מתנועע".

רחמנות הלב – על פי תורה

שוב, את הדוגמה של לב, שבעצם הוא בסדר, אך הוא עשוי לנטות לימין או לשמאל אם אין את התורה לשמור עליו שילך ישר כל הזמן, מביאים ממדת הרחמנות: שלש המדות העיקריות בלב הן חסד-גבורה-תפארת, אהבה-יראה-רחמים, כנגד אברהם-יצחק-יעקב. יעקב הוא הבחיר שבאבות, לכן הדוגמה היא ממדתו – מדת הרחמים. זו גם המדה הכי חשובה אצל יהודי, הסימן של יהודים הוא שהם רחמנים. אם רוצים לזהות "מיהו יהודי" שעמדו רגליו בהר סיני בוחנים קודם כל אם יש לו רחמנות. יש בעצם שלשה סימנים של יהודים – רחמנים, בישנים וגומלי חסידות – אך העיקרי (הראשון) הוא הרחמנות. יהודים הם רחמנים בני רחמנים. עם כל חשיבות הרחמים, כתוב שללא הכונה של המח הרחמים עלולים לסטות, ואז אם מרחמים על האכזר בסופו של דבר מתאכזרים על הרחמן ר"ל. זו הדוגמה המובהקת למדה טובה של הלב – הלב רחמן – שיכול לצאת ממנה קלקול גדול מאד אם היא לא מנווטת על ידי התורה. לכן חייבים את המח, שיוביל את הלב.

מח שליט על הלב – התורה הנקנית ב-מח מעלות שליטה על המלכות הנקנית ב-ל מעלות

הביטוי לכך בזהר, שהוא גם מיסודי ספר התניא, חסידות חב"ד, הוא "מח שליט על הלב" – המח צריך לשלוט על הלב. לענין פרשת שבוע, שלטון המח על הלב הוא שלטון התורה-השופטים על המלכות-הממשלה ומי שעומד בראשה[4]. קודם כל צריך לקבל חיות מהתורה, שהיא עיקר החיות של המלך, וממילא היא מכוונת אותו נכון. כמובן שהמלך גם צריך להיות בהכנעה גמורה, שהתורה היא הסמכות הבלעדית של עם ישראל. בעצם היא אמורה להיות הסמכות של כל העולם כולו, גם של הגוים, כי יש בתורה שבע מצוות בני נח – התורה היא בשביל כולם. התורה היא בראש, היא הסמכות, היא החיות, והיא מיישרת את הלב של המלך שלא יסור ימין ושמאל. אם כן, התורה היא המח והיא באמת נקנית ב-מח דברים – כך כתוב בפרקי אבות – ואילו המלכות, שהיא הלב, נקנית ב-ל דברים. כתוב בהרבה מקומות בחז"ל שהאות ל (30) עצמה מסמלת את הלב. קוראים בפרקי אבות שהכהונה נקנית ב-כד מעלות (חצי מח) – כד מתנות כהונה (המתחלקות ל-זה וזהזה של קדשי המקדש וזה קדשי הגבול[5]), שחלקם מופיעים בפרשת שופטים, "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זֹבחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה"[6], ואחר כך "ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו". אבל המלכות נקנית ב-ל מעלות, ושוב, האות ל היא היא הלב.

מלך משבט יהודה

בתחלת פרשת שופטים כתוב "שום תשים עליך מלך אשר יבחר הוי' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא". כתוב שם "מקרב אחיך", ואחד הפרשנים שאוהב לעשות רמזים בתורה, בעל הטורים, כותב כאן גימטריא יפה ומכוונת – "מקרב אחיך" בגימטריא "משבט יהודה" (בדיוק שוה, לפעמים יש לו גימטריאות שצריך להוסיף או להחסיר משהו). מכאן רמז לדוד המלך שמלכותו נצחית – עליו נאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" – ה' בונה לו בית נאמן לעד. הגם שהוא לא היה המלך הראשון בישראל, כי קודם היה שאול המלך, לא משבט יהודה, בכל זאת, בעצם, מאז ומתמיד (מאז לידת יב שבטי י-ה), המלוכה שייכת לשבט יהודה. וכמה שוה יהודה? הוא השם היחיד בתורה שיש בו את כל ארבע אותיות שם הוי', ונוספת להן האות ד (יהודה הוא הבן ה-ד של יעקב, משלים את הרגל ה-ד של המרכבה העליונה, המלכות), שהיא הראש והסוף של דוד מלך ישראל חי וקים, דוד מלכא משיחא. כמה שוה יהודה? שלשים, רמז לשלשים המעלות שהתורה נקנית בהם[7].

יהודה המלך ויששכר המשנה – "פנימיות הלב שליט על המח"

כתוב שיהודה הוא לב הארי של עם ישראל ("גור אריה יהודה") – לכן הוא המלך, לב כל ישראל. מהו לב ארי? אומץ. האומץ נמצא בלב, אך עם כל האומץ של הלב צריך את המח לשלוט עליו וליישר אותו. שוב, מיהו האומץ? יהודה, הלב. ומיהו המח בין השבטים? כתוב שבין יב שבטי י-ה השבט שממנו היו רוב הסנהדרין הוא שבט יששכר, "חמור גרם", תלמיד ישיבה מובהק שיושב ולומד תורה כל היום. בסוף הוא יודע "בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל", הוא מכוון את עם ישראל, קובע את לוח השנה. לפי הסדר של "מח שליט על הלב" הייתי חושב שיששכר יהיה קודם ליהודה, שידריך ויכוון אותו, אך כאשר קוראים בתורה על קרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח, ובכלל על דגלי המדבר – איך ה' אמר למשה לסדר את השבטים – השבט הראשון הוא יהודה, המלך (מגיע לו), והשבט השני הוא יששכר (אכן הוא הבן שנולד ללאה לאחר יהודה). לכן כתוב שיששכר נתן את העצה הטובה לכל הנשיאים איך ומה להקריב, ואף על פי כן הוא משנה – בא אחרי יהודה. כשמקבילים את חדשי השנה לשבטים לפי הקבלה – כל חדש כנגד אחד השבטים – יהודה הוא ניסן ויששכר אייר. "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" הוא המלך (והוא "ראש השנה למלכים" – למלכי ישראל). ה"ראש חדשים", הוא הלב, לא המח. יש הבדל בין מח לראש. ודאי שיש שכל בראש, חב"ד, אבל להמשיך מח היינו לתת חיות והכוונה נכונה למדות הלב כנ"ל. אבל יש ראש במובן של מנהיג בפועל, וביחס לכל אברי הגוף היינו הלב. שוב, "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה" הוא יהודה. אחר כך, החדש השני, הוא יששכר, שבעצם נתן את העצה ליהודה מה לעשות. באמת הוא יישר אותו, ואף על פי כן "מי בראש?" (ביטוי בחז"ל, שמשמעותו מי המלך – לא מי החכם או השופט), יהודה בראש, "מקרב אחיך תשים עליך מלך" – "מקרב אחיך" בגימטריא "משבט יהודה". לומדים מכאן שיש משהו בלב שבו הוא בראש לגבי המח. איך אומרים זאת בלשון הקבלה והחסידות? אומרים שיש נקודה פנימית בלב, שהיא בעצם מקור האומץ של המלך, שעליה כתוב "פנימיות הלב שליט על המח". כמו שבכללות המח שליט על הלב, ככה יש משהו בפנימיות הלב ששליט על המח.

עיקר המלך – האות ל

נראה עוד משהו לגבי ל ומלך: כמה שוה מלך? שלש אותיות, מלך, עולות תשעים (רמז שעל המלך להיות צדיק, ורמז ל"בן תשעים לשוח", המלך כיוון שכורע בתפלה אינו זוקף[8], מרוב הכנעה ושפלות, ובסוד "דאגה בלב איש [= משיח, כמו שיתבאר] ישחנה"), וממילא הערך הממוצע של כל אות הוא שלשים, ל. בעצם שלש האותיות של מלך הן אותיות רצופות בסדר האלף-בית למפרע, מ-ל-ך, וממילא ה-ל באמצע והיא גם הממוצע של כל האותיות של מלך. האבא של הרבי, רבי לויק, כותב (באגרת ששלח לרבי ולרבנית בערב ר"ח אלול[9]) שאם מוציאים את ה-ל של מלך הוא נשאר מך – עני. יש לעני שבעה שמות בתורה[10], ואחד מהם הוא מך. המך היינו המלך בלי הלב שלו. כל כולו שייך ללב, העיקר אצלו הוא ה-ל, שהיא ממוצע כל אות שלו, ובלי הלב הוא נשאר מך. המלך כולו לב (היינו שמלכות בית דוד יוצאת מכלב בן יפנה, וכמאמר חז"ל שכלב כולו לב), רק מה? הוא צריך לשמור על הלב שלו, על ידי מצות התורה שיכתוב לעצמו ספר תורה, "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את הוי' אלהיו לשמֹר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשֹתם". אחר כך כתוב הפסוק שמסיים את פרשת המלך – "לבלתי רום ללבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול [שהזכרנו קודם] למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל".

דבקות המלך בתורה כדי לשמור אותו משימוש-בשוגג בסמכויותיו באופן קטלני

גם על הפסוקהאחרון שהזכרנו יש פירוש מאד יפה מבעל הטורים, שאת פירושיו הזכרנו הרגע. בעצם יש שלשה ווארטים מאד יפים של בעל הטורים על פרשת המלך. אחד אמרנו, "מקרב אחיך" בגימטריא משבט יהודה. הדבר השני: הפסוק שמסיים את פרשת המלך, הוא "לבלתי רום לבבו וגו'" – כתיבת ספר התורה והקריאה בו כל ימי חייו שומרות עליו מכך. הרמב"ם כותב שהפסוק דבק אותו לתורה יותר מכל אדם, שנאמר "כל ימי חייו". גם אחר, ליהושע בן נון שהכניס את עם ישראל לארץ ישראל (ושהיה לו דין מלך), ה' אמר "והגית בו יומם ולילה". גם כאן, בהלכות מלכים, הרמב"ם כותב שיותר מכל אחד אחר המלך, ראש הממשלה, צריך להגות בתורה, "כל ימי חייו"[11] – להיות דבוק בתורה יותר מכל אדם. מה הקשר לחדש אלול? כמו שאמרנו קודם, המלך, יותר מכל אחד אחר, צריך לנוס לעיר המקלט שבתורה של חדש אלול. כאילו אומרים שיש משהו במלך שהוא כמו אותו אחד שהרג בשגגה, לו עושים טובה גדולה מאד בכך שנותנים לו עיר מקלט. למלך יש הרבה כח וסמכות, הוא יכול להרוג, ואולי הוא הרג מישהו שלא כדין בשוגג. מקלט התורה הוא גם כדי לשמור שלא יהרוג בשוגג, איך שלא יהיה – שתמיד יהיה נקלט בקדושה וקולט אותה – לכן "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו"[12].

תלמוד-יראה-שמירה-עשיה

מה המשך הפסוק? "למען ילמד ליראה את הוי' אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם". כאן יש מאמר חז"ל מופלא, כלל גדול בכל התורה – "מכאן שתלמוד מביא לידי יראה, ויראה מביאה לידי שמירה, ושמירה מביאה לידי עשיה"[13]. הלימוד הוא משהו כללי לגבי כל אחד ואחת מאתנו: שכדי ליראה את ה' צריך ללמוד, וכדי לשמור צריך יראה, והעשיה – לתקן, התכל'ס, לתקן גם את המציאות הכללית שלנו בארצנו הקדושה – תלויה בשמירה[14]. את הסדר הזה לומדים מהמלך[15], אבל הוא שייך למעשה המצוות של כל אחד מאתנו. כתוב "למען ילמד ליראה", רואים ששני אלה – התלמוד והיראה – סמוכים בפסוק, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". אחר כך כתוב "לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה". בסוף, המלה האחרונה של הפסוק, היא "לעשֹתם". השתמשנו אמנם בביטוי "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" לגבי תלמוד ויראה, אבל בכללות, אם רוצים להתבונן בארבעת השלבים הנ"ל לפי הזרימה הפנימית בנפש שלנו, התלמוד הוא המוחין, המח שהזכרנו; היראה היא בלב. עיקר היראה היא בלב, וכאן הלב הוא החג"ת. המח, התלמוד, הוא החב"ד – המושכל של הנפש. היראה כאן, "ליראה את הוי' אלהיו", כוללת את כל החג"ת, עיקר מדות הלב; "לשמור" כבר שייך לנה"י, נצח-הוד-יסוד (שם הרגל נעשה טבע ו"רגלי חסידיו ישמֹר"); ואילו "לעשתם" היינו המלכות-התכלית (סיפא דכל דרגין, "סוף מעשה"):

"למען ילמד"            מושכל

"ליראה"                  מורגש

"לשמר"                   מוטבע

"לעשתם"                מלכות

כך צריך להבין את הזרימה במאמר חז"ל – תלמוד מביא לידי יראה, יראה מביאה לידי שמירה ושמירה מביאה לידי עשיה[16].

לשמור מצוות לא תעשה כדי להגיע לתכלית – עשית מצוות עשה

עוד דבר פשוט: בדרך כלל שמירה קאי על מצוות לא תעשה – להשמר ממה שליהודי אסור לעשות, לאכול רק כשר וכו' – לשמור את הל"ת. לעומת זאת, "לעשתם", התכל'ס, קאי על מצוות עשה. גם כאן יש סדר, שקודם מתוך יראה – כך כתוב גם בתניא – באים לידי שמירה. היראה היא עיקר הכח שמניע מצוות לא תעשה, שאני ירא לעבור את רצון ה'. לכן יראה מביאה לידי שמירה. אבל התכלית היא לא שיהודי יהיה מכווץ – התכלית היא מעשים טובים, לעשות, לתת צדקה. יש מצוות של הצבור, שלש מצוות שנצטוינו לקיים עם הכניסה לארץ, השייכות לנו היום – מינוי מלך, הכרתת זרעו של עמלק, בנין בית הבחירה. היעד המידי (יש עוד שלבים אחר כך) הוא שאנחנו, עם ישראל, נזכה מכח הרצון וההחלטה וההתלכדות שלנו – תחת הדגל של המלך שלנו – לבנות את בית המקדש. לכך קוראים "לעשֹתם". התכלית בסוף היא לעשות, לא רק לשמור, אלא שכדי לעשות צריך לשמור. אם האדם לא שומר מה קורה? הוא מניק את החיצונים. בביטוי הנקת החיצונים הכוונה שכל האנרגיה החיובית שלו הולכת לאיבוד. אחד שלא שומר, לא אוכל כשר ח"ו, נותן את כל הכח הנפשי שלו לחיצונים. אז הוא ודאי לא יכול לעשות. השמירה היא לשמור את האנרגיה, כדי שאוכל עם כל האנרגיה שלי "לעשתם".

 

ב. רמזי האות ל בפרשת המלך

בעל הטורים: פסוק שפותח ומסיים ב-ל

בקיצור, מהפסוק "למען ילמד ליראה את הוי' אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם" לומדים לימוד מאד חשוב לכל אחד מאתנו. אחריו מגיעים לפסוק האחרון של פרשת המלך, שאומר שהכל הוא "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". בעל הטורים אומר שזהו פסוק מיוחד שמתחיל ב-ל ונגמר ב-ל. הסיום של פרשת המלך הוא בפסוק מיוחד. פסוקים שמתחילים ונגמרים באותה אות הם נדירים ומיוחדים. למשל, יש סגולה בפסוקים שמתחילים ומסיימים ב-נ (אחד מהם בפרשת השבוע, על הנביא, שבא בהמשך למלך – "נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך הוי' אלהיך אליו תשמעון"[17]). גם כאן מציין בעל הטורים שהפסוק שמסיים את פרשת המלך פותח ומסיים ב-ל. איך הוא מפרש? שתופעה זו באה לומר שהמלכות נקנית ב-ל מעלות, כפי שכתוב בפרקי אבות, כי האות ל היא הלב כנ"ל. במדרש אותיות דרבי עקיבא כתוב ש-ל – מלא, למד – היא לב מבין דעת[18]. אצל רבי יהודה החסיד, בספר חסידים, מצאנו ביטוי ש-למד היא צווי "לבך מלא דעת"[19]. שוב, הכל המשכת מוחין, אבל העיקר שהלב יהיה מלא בדעת. כמו שהתכלית היא המעשה, כך ביחס בין המח והלב התכלית היא הלב (כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בהקדמה לקונטרס ההתפעלות). ה' נתן לנו תורה כדי שנתקן את הלב.

חיתום פרשת המלך – "ישראל"

הלב עצמו הוא ישראל (האומר לי ראש), וכתוב ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", גם לתורה הקדומה. יש ללב שרש למעלה מהמח המכוון אותו (סוד פנימיות הלב שליט על המח), ולכן "יהודה בראש". בכלל חשוב שחיתום פרשת המלך הוא "ישראל". כמו שנסביר בהמשך, המלך הוא לא רק "לב כל ישראל" אלא שקול כנגד כל ישראל, הוא עצמו ישראל. יש גימטריא מפורסמת שעל מלכים בכלל כתוב "לב מלכים אין חקר", ביטוי שעולה בגימטריא ישראל. כלומר, כל ישראל – כל אשר בשם ישראל יכונה – הוא מלך, כולנו מלכים, ואין סוף לחיות שהלב של המלך מכיל. כפי שהוסבר, היכולת של המלך לנהל את המדינה כדבעי – "מלך במשפט יעמיד ארץ" – היא כאשר הוא תחת השראת התורה.

עשר הלמדין של הפסוק וסוד הלב היהודי

אם כן, נכתוב כאן את כל הפסוק הזה. קודם כל, לפני שנספור כמה אותיות יש בפסוק המסיים, נכתוב אותו ישר, ונספור את האותיות. את זה בעל הטורים לא עושה, רק מציין שהוא מתחיל ונגמר ב-ל. נמשיך את ההגיון והרעיון של בעל הטורים. נכתוב את כל הפסוק ונספור את הלמ"דין: "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". עשר פעמים חוזרת האות ל בפסוק. כתוב "העשירי יהיה קדש להוי'". עוד משהו חשוב ביותר, שלא רק שהפסוק מתחיל ונגמר ב-ל, אלא יש בו עשר פעמים ל – כנגד כל עשרת כחות הנפש, פרצוף שלם של ל יש בפסוק האחרון. העשר שנכלל בתוך הלב, ומיהו הלב? המלך. אחד מגדולי המקובלים בתקופת הראשונים נקרא רבי אברהם אבולעפיא, והוא בכלל אומר שסוד המלה לב הוא ל-ב, ב אותיות ל – לקחת ל ועוד ל ולכתוב אותן אחת מול השניה. כאשר כותבים את ה-ל  מול ה-ל נעשה ציור של לב, לו קוראים "הלב היהודי"[20], לכן יש אפילו תכשיט שלקוח מתוך הספר של רבי אברהם אבולעפיא, שמצויר בספרו צורת הלב היהודי – ל מול ל. איזה פסוק בתורה, לפי זה, הוא הפסוק של הלב היהודי? הפסוק שלנו, שמתחיל ב-ל ונגמר ב-ל – "לבלתי... ישראל". אבל בתוך שתי ה-ל יש עוד שמונה ל – סה"כ עשר למ"דין.

בעל הטורים על "שום תשים עליך"

כעת נכתוב את הפסוק של המצוה למנות מלך, שהיה כתוב קודם. הוא לא מתחיל ב-ל ונגמר ב-ל, אבל הוא מתחיל ב-ש. כל הפרשה מתחילה ב-ש, "שפטים". כמה עולה י"פ ל? ש (אות האש בספר יצירה, שמקומה בלב, כמבואר בתניא פ"ג). הפסוק של מינוי מלך מתחיל "שום תשים עליך מלך". לפני שנסתכל בכל הפסוק נאמר את הרמז השלישי של בעל הטורים: נקח רק את שלש המלים הראשונות של הפסוק, "שום תשים עליך". הוא כותב רק את הגימטריא – גם גימטריא מכוונת – אבל אנחנו נוסיף לכך עוד קצת. הוא אומר ששלש המלים "שום תשים עליך" שוות בדיוק שלשים מעלות. רק התחלת הפסוק כבר אומרת שהמלכות נקנית בשלשים מעלות.

שני פירושי שלשים מעלות – זכויות או דינים – ל מול ל

דרך אגב, לא אמרנו את הפשט של שלשים מעלות. יש שני פירושים לכך במפרשים, שהם בעצם ל מול ל. פירוש אחד שאם קוראים את פרשת המלך בספר שמואל – הזכויות המיוחדות של המלך כלפי העם – יש בדיוק שלשים מעלות-זכויות למלך. זה פירוש אחד לשלשים מעלות. כמו שהפירוש הפשוט של עשרים וארבע מעלות הכהונה – כד מתנות כהונה כנ"ל – כך כאן הפירוש הפשוט הוא שיש שלשים זכויות מיוחדות של המלך. אבל יש עוד פירוש – אם מסתכלים במסכת סנהדרין, במשנה, רואים שבדיני המלך (יש למלך דינים מיוחדים) ישנם בדיוק שלשים דינים מיוחדים של המלך. גם משהו מופלא ביותר. בתורה שבכתב – ספר שמואל הוא בתנ"ך – יש שלשים מעלות של המלך, וגם בתורה שבעל פה – המשנה בסנהדרין – יש שלשים מעלות של המלך, שלשים דינים מיוחדים של המלך. ממש ל מול ל, צורת הלב.

משחק הרמז: "שום תשים עליך" – שלשים מעלות

שוב, מה אומר בעל הטורים? ש"שום תשים עליך" שוה "שלשים מעלות", הלשון של חז"ל ("המלכות נקנית בשלשים מעלות"). נוסיף טפה: נכתוב "שום תשים עליך" ונראה כמה אותיות מ"שלשים מעלות" יש כאן. זה משחק נחמד בשביל ילדים. לא מסתפק בכך ששוה בגימטריא, אלא רוצה יותר ממה שכותב בעל הטורים, לראות איך הביטוי "שלשים מעלות" ממש כתוב כאן בשלש המלים "שום תשים עליך". נוציא את המלה שלשים – "שום תשים עליך" – יש את כל האותיות (גם מלה שמתחילה ב-ש ויש אחר כך ל ושוב ש). מה עם המלה מעלות? נשארו לנו אותיות "שום תשים עליך". מה סך הכל צריך לעשות כדי ש-יא האותיות של "שום תשים עליך" תהיינה בדיוק עשר האותיות של "שלשים מעלות"? רק לחבר שתי אותיות – צריך לחבר את שתי האותיות האחרונות של "שום תשים עליך" להיות ל (האות העיקרית שאנחנו מחפשים כאן). שוב, התבוננות פרטית כזו בצירופי אותיות המגלים ביטוי נסתר בתוך ביטוי גלוי היא משהו מאד אהוב על רבי אברהם אבולעפיא שהזכרנו קודם.

עשר פעמים ל בפסוק נוסף בפרשה

אם כן, אמרנו עד כאן את כל שלשת הרמזים היפים של בעל הטורים על פרשת המלך, ואיך הכל אצלו קשור לשלשים מעלות, האות ל. כעת נכתוב את כל הפסוק של המצוה – מצות עשה למנות מלך ומצות לא-תעשה של "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" (כלומר, שצריך שהמלך יהיה יהודי מיוחס): "שום תשים עליך מלך אשר יבחר הוי' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא"[21]. מכאן לומדים לכל המינויים בעם ישראל, שכל מי שהוא בעל תפקיד בעם ישראל צריך להיות יהודי מיוחס. כל אחד הוא מלך בקטן. נעשה בדיוק מה שעשינו קודם, נספור את הלמ"דים, האות העיקרית של המלך. רואים שגם בפסוק הזה יש עשר אותיות ל, כמו בפסוק האחרון. על פי שנים עדים יקום דבר – מתחיל בעשר אותיות ל (הגם שלא מתחיל ומסיים ב-ל) ומסיים בעשר אותיות ל.

אותיות ל בכל הפרשה – כד-ל-מח המעלות

ניתן עבודת בית למי שמענין אותו ואוהב לספור (כתוב שיהודים נקראו סופרים כי סופרים את אותיות התורה) – לספור את כל הלמ"דין בפרשה, מ"שום תשים עליך מלך" עד "בקרב ישראל". בכל פרשת המלך יש שבע מצוות לפי הרמב"ם, החל ב"שום תשים" וכלה במצות כתיבת ספר תורה, המסיימת "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". מי שיספור ימצא שיש מח פעמים למח לב – לרמוז שהמח נמצא בתוך הלב, היינו שיש המשכת מוחין, שכל טוב וחיות כנ"ל. אבל יש לפני כן עוד פסוק בפרשת המלך, לפני מצות "שום תשים" – פסוק הקדמה: "כי תבא אל הארץ אשר הוי' אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי". בכל פרשת המלך, שהיא פרשיה שלמה בתורה, יש שבעה פסוקים – פסוק הקדמה, וששה פסוקים שבהם שבע מצוות המלך. אם סופרים כמה למ"דין יש בפסוק ההקדמה, רואים שיש בו עוד שש למ"דין. כלומר, בכל פרשת המלך יש ו ועוד מח – אפשר לומר מוח מלא – 54, מעלות הכהונה (כד) ועוד מעלות המלכות (ל). ה-מח הוא מעלות התורה, מח הדברים שהתורה נקנית בהם, אבל הכהונה נקנית ב-כד והמלכות ב-ל, אז בעצם בכל הפרשיה הזו יש נד פעמים ל. הסימן הוא שרש לכד, שכבר הוזכר כמה פעמים הערב. שרש לכד הוא שרש מאד חשוב גם אצל המלך. כתוב "ושאול לכד המלוכה על ישראל". המלך צריך ללכוד את המלוכה. מה הפירוש ללכוד? לתפוס, לכבוש, וגם לשון ליכוד והתאחדות. מכח תפיסת משהו חזק אתה גורם להתלכדות, להתאחדות, באותו דבר שאתה תופס. זו מילה של מלך (כמו שמסביר הרמב"ם במורה נבוכים שטעם מצות מינוי מלך הוא כדי ללכד את העם). על שאול כתוב שהוא לכד המלוכה על ישראל, וגם על דוד כתוב "וילכֹד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד", פסוק של כיבוש. אבל את הצורך ללכוד את המלוכה לומדים משאול. לכד היינו ל מעלות של המלכות ו-כד המעלות של הכהונה – נמצא שגם ה-מח, גם ה-ל וגם ה-כד, הכל רמוז בלמ"דין של פרשת המלך.

רמזי לב ברבוע הפסוק האחרון בפרשת המלך

נסיים את החלק הזה בחזרה לפסוק האחרון: אם סופרים את אותיות הפסוק האחרון – "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל"[22] – רואים שיש בו 81 אותיות, 9 ברבוע. גם המלה הראשונה ששמענו בעשרת הדברות, "אנכי", שרומזת לעצמותו ומהותו יתברך, שוה 81. גם בפרשת המלך יש מלה חשובה ששוה 81 – כסא, "והיה בשבתו על כסא ממלכתו", כאשר המלך כבר יושב בשלום על כסא ממלכתו, "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים". זו המצוה של כתיבת ספר תורה, ולפניה הוא צריך לשבת על הכסא, שתיכף נלמד עליו עוד קצת בדרך הקבלה (איפה הוא נמצא ומי המלך היושב עליו). בכל אופן, כסא המלך כאן (כסא הכבוד, כבוד = לב כנודע) הוא כסא האותיות של הפסוק האחרון. היות שיש רבוע, מתבקש – למי שלומד תורה בדרך הרמז והמבנים שיש בתורה – לכתוב את כל הפסוק בצורת רבוע של 9 על 9. אז אפשר להתבונן בצורה שמתקבלת ולגלות הרבה סודות חדשים ועמוקים ביותר:

ל  ב  ל  ת  י  ר  ו  ם  ל

ב  ב  ו  מ  א  ח  י  ו  ו

ל  ב  ל  ת  י  ס  ו  ר  מ

ן  ה  מ  צ  ו  ה  י  מ  י

ן  ו  ש  מ  א  ו  ל  ל  מ

ע  ן  י  א  ר  י  ך  י  מ

י  ם  ע  ל  מ  מ  ל  כ  ת

ו  ה  ו  א  ו  ב  נ  י  ו

ב  ק  ר  ב  י  ש  ר  א  ל

דבר ראשון נסתכל על השורה התחתונה, הסיום – הפסוק הזה מסיים את כל פרשת המלך. השורה האחרונה היא שתי המלים האחרונות, "בקרב ישראל", תשע האותיות האחרונות[23]. בכל רבוע מסתכלים קודם על הפינות – שתי העליונות הן ל ו-ל (צורת הלב כנ"ל, ל מול ל), ולמטה הן אותיות לב. אם כן, המלה לב נמצאת בפינות למטה, והצורה הקבלית של הלב – לל – נמצאת בפינות למעלה. המלך הוא הלב, והמלה לב כתובה בפירוש בפסוק – "לבלתי רום לבבו". צריך לתקן את הלב. גם קודם היה כתוב "לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו", בטוי ממנו לומד הרמב"ם שהמלך הוא לב כל ישראל. כתוב בפירוש בפרשה שהמלך הוא הלב, צריך לשמור על הלב שלו.

תיקון הימין והשמאל ברבוע

נסתכל על האותיות שבאמצע הצלעות – עושות מילה: ימין. המלה ימין מופיעה בתוך הפסוק, אבל באופן שלילי – "ולבלתי סור לבבו ימין ושמאול". ה-ן הסופית של ה-ימין ברמז היא-היא ה-ן של ה"ימין" המפורש בפסוק. מה האות האמצעית בפסוק (אמצע הרבוע)? ה-א של "שמאול":

ל  ב  ל  ת  י  ר  ו  ם  ל

ב  ב  ו  מ  א  ח  י  ו  ו

ל  ב  ל  ת  י  ס  ו  ר  מ

ן  ה  מ  צ  ו  ה  י  מ  י

ן  ו  ש  מ  א  ו  ל  ל  מ

ע  ן  י  א  ר  י  ך  י  מ

י  ם  ע  ל  מ  מ  ל  כ  ת

ו  ה  ו  א  ו  ב  נ  י  ו

ב  ק  ר  ב  י  ש  ר  א  ל

יש 81 אותיות בזכות הכתיב המלא של שמאל – "שמאול" (לא תמיד כתוב כך – בפרשתנו קודם כתוב "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"). כלומר, השמאל כאן זכה להמשכת מוחין (סוד האות ו כנודע). יש כאן שתי 'זכויות' בתבת "ושמאול", גם המשכת מוחין (מילוי ה-ו), וגם שה-א שלו היא האות האמצעית של כל הפסוק, ה"לב" שלו. אבל מסביב ל-א הזו יש את המלה ימין. מצד אחד אסור שהמלך יסטה ימין או שמאל, אבל מצד שני ימין הוא משהו חשוב מאד – כתוב "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", שבכתר המלך הכל ימין. צריכים איזו השראת ימין. לאידך, גם לא מוותרים על השמאל, במיוחד על ה-א שבתוך השמאול, שהיא כאן ה"לב" של הכל. יש איזו אחדות בתוך השמאל שמתבטאת באות א – בימין אין א. אם אני מוסיף את ה-א שב"שמאול" ל-ימין שמסביב אני מקבל בגימטריא פלא (כי ימין שוה פל), בעצמו אותיות אלף. ברגע שעושים צורה כזו, מבנה, מגלים בלי סוף דברים מופלאים. ראינו שני דברים – צורת לב ואותיות לב בפנות, ואת המלה ימין שסובבת את ה-א הפנימית של השמאול (המלא ו). כלומר, מצד אחד אסור שהמלך יסור ימין ושמאל, ומצד שני על המלך לברר ולתקן את הימין והשמאל (שבתוך לבו ושבתוך העם). יש משהו מאד חשוב בימין, וגם בשמאל יש משהו מאד חשוב, ורק המלך יכול לתקן את הימין והשמאל.

רמזי משיח ברבוע

אחרון אחרון חביב, שני רמזים יפהפיים של משיח, הרומזים שבעצם מדברים כאן בפרשה על מלך המשיח. בכל רבוע יש שני אלכסונים, ואם נבודד את אותיות שני האלכסונים ונעשה גימטריא נראה שהן שוות משיח:

ל  ב  ל  ת  י  ר  ו  ם  ל

ב  ב  ו  מ  א  ח  י  ו  ו

ל  ב  ל  ת  י  ס  ו  ר  מ

ן  ה  מ  צ  ו  ה  י  מ  י

ן  ו  ש  מ  א  ו  ל  ל  מ

ע  ן  י  א  ר  י  ך  י  מ

י  ם  ע  ל  מ  מ  ל  כ  ת

ו  ה  ו  א  ו  ב  נ  י  ו

ב  ק  ר  ב  י  ש  ר  א  ל

אבל יש עוד רמז מאד פשוט ששוה משיח, ששמונה האותיות שסביב ה-א שבמרכז גם עולות משיח:

ל  ב  ל  ת  י  ר  ו  ם  ל

ב  ב  ו  מ  א  ח  י  ו  ו

ל  ב  ל  ת  י  ס  ו  ר  מ

ן  ה  מ  צ  ו  ה  י  מ  י

ן  ו  ש  מ  א  ו  ל  ל  מ

ע  ן  י  א  ר  י  ך  י  מ

י  ם  ע  ל  מ  מ  ל  כ  ת

ו  ה  ו  א  ו  ב  נ  י  ו

ב  ק  ר  ב  י  ש  ר  א  ל

אם כן יש פה שני רמזים יפים – כל רמז הוא רמז של "חן", של סימטריה – למשיח.

פרשת המלך – העליה ה-ל מתחלת חומש דברים

נסיים את הקטע הזה בעוד דבר: הרי כל פרשה בתורה מחולקת לשבעה קרואים שעולים לתורה. כך אנחנו גם לומדים את החת"ת כל שבוע – ראשון ושני עד שביעי, שכנגד שבת. כל הפרשה הזו של המלך היא בשני – היא כל השני של פרשת שופטים. אין בעליה זו משהו אחר. שני הוא גבורה, שהרי "בנין המלכות מן הגבורות", מן היראה – "למען ילמד ליראה". אבל יש משהו עוד יותר יפה, אם אני סופר מתחלת משנה תורה, חומש דברים, כמה עליות היו עד שמגיעים לפרשת המלך: פרשת שופטים היא החמישית בחומש, אז בארבע הפרשיות הקודמות היו 28 עליות, ופרשת המלך היא שני של שופטים, כך שהיא הפרשה ה-ל מתחלת משנה תורה, עוד רמז מאד-מאד מכוון שכל ענין המלך הוא שלשים[24].

"מגדל הפורח באויר" – פרדוקס התרוממות הלב החיובית של המלך

איך חז"ל מכנים את צורת האות ל? כל ההתבוננות שלנו היא על ה-ל של המלך. עד עכשיו דברנו בעיקר על המספר של האות, 30, אבל נתבונן רגע בצורת האות: יש משהו מיוחד באות ל – היא האות היחידה באלף-בית שעולה למעלה מהגג של כל שאר האותיות. איך קוראים לה בחז"ל לפי הציור? "מגדל הפורח באויר"[25]. אם ה-ל מסמלת את הלב – כך כתוב תמיד, שרק האות ל היא לב – והיא "מגדל הפורח", עולה גבוה, לכאורה היא רומזת לכך שהלב מתרומם ועולה[26]. אבל הרי כל התכלית היא "לבלתי רום לבבו מאחיו"?! כל הפסוק האחרון אומר לכאורה בדיוק ההיפך ממה שנראה בהשקפה ראשונה המסר של ציור האות ל, לפיו כל הענין של ה-ל הוא שהלב מתרומם. לפי הפסוק המסיים את פרשת המלך יוצא שהתכלית היא שהלב של המלך לא יתרומם, אך ציור האות ל (האות המסיימת את פרשת המלך – "ישראל") אומר הפוך. אך אם נדייק, לא כתוב שלא ירום לבבו בכלל, אלא שלא ירום לבבו מאחיו – שלא יתגאה, שלא יחשיב עצמו יותר מיהודי אחר. המלך צריך לקיים בעצמו "והייתי שפל בעיני", להרגיש עצמו יותר שפל מהקל שבקלים שבישראל. זהו אחד הפרדוקסים של המלך-הלב, ולכן יש לו שרש יותר גבוה מהמח – המח לא סובל פרדוקס והלב כן (כידוע הרמז שיש הגיון במח שעולה כח הגבול, אך בלב יש "הגיון לבי" שעולה כח הבלי גבול).

"ויגבה לבו בדרכי הוי'"

שוב, מצד אחד ה-ל כולה אומרת התרוממות חיובית בלב ומצד שני כל הפרשה אומרת "לבלתי רום לבבו מאחיו". מהי התרוממות חיובית? יש פסוק על אחד המלכים הצדיקים בעם ישראל (לא היו יותר מדי מלכים צדיקים...), המלך יהושפט. למה נקרא שמו יהושפט? כי הוא תקן את המשפט בעם ישראל, כך כתוב[27]. ממילא, המלך העיקרי שהתורה רומזת אליו בפרשת שופטים הוא יהושפט. על יהושפט כתוב ביטוי שמשתמשים בו ביחס לכל יהודי – כל אחד ואחת מאתנו, בכל זמן ובכל מקום, צריך לעבוד את השם יתברך באופן של – "ויגבה לבו בדרכי הוי'"[28]. זו ההתרוממות החיובית. לא רם לבבו מאחיו – הוא שפל רוח בפני אחיו לגמרי, אבל יש לו אומץ. רוממות הלב של המלך היא האומץ שלו לפעול במציאות, "לעשֹתם", לתקן את המציאות. שוב, בימי יהושפט היה מצב של קלקול המשפט. כאשר הוא נעשה מלך, כל מערכת המשפט בעם ישראל היתה מקולקלת. הוא מסר את נפשו לתקן שופטים צדיקים בעם ישראל. זו הזכות הכי גדולה שלו, והיא רמוזה בשם שלו – יהושפט, שהשם (יהו) הוא השופט. כלומר, הכח השופט הוא תורת ה' (וכך נאמר בו: "ויעמד שפטים בארץ בכל ערי יהודה הבצֻרות לעיר ועיר. ויאמר אל השפטים ראו מה אתם עֹשים כי לא לאדם תשפטו כי להוי' ועמכם בדבר משפט"). על כך הוא מסר את הנפש, ובזכות זו הוא נצח במלחמותיו – ה' שמע את התפלות שלו, ה' לכד את עם ישראל סביב תיקון המשפט של יהושפט. שוב, עליו נאמר "ויגבה לבו בדרכי הוי'". מצד אחד יש לנו "לבלתי רום לבבו מאחיו" ומצד שני יש לנו "ויגבה לבו בדרכי הוי'". ה"ויגבה לבו בדרכי הוי'" הוא ה-ל של המלך, כללות שלשים המעלות של המלך.

"ויגבה לבו" מכח "וקרא בו"

גם בכללות הבטוי "ויגבה לבו", ה-ל היא של המלה "לבו" – ל בו. איפה כתוב "בו" בפרשת המלך? "וקרא בו כל ימי חייו". יש כאן גם דיוק בדקדוק: על ספר התורה שהמלך מצווה לכתוב כתוב "והיתה עמו וקרא בו" – לכאורה שינוי, "והיתה" לשון נקבה ו"בו" לשון זכר.  מה הפשט? קודם היה כתוב "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר" – יש תורה ויש ספר, וכמו שרש"י מביא בהמשך חומש דברים, "תורה" לשון נקבה ו"ספר" לשון זכר. לכן בפסוק הבא כתוב "והיתה עמו" בעיקר על ה"תורה" – ההוראה הפנימית – אבל "וקרא בו" הולך על גוף הספר. אחד האחרונים החשובים, המנחת חינוך, מביא תוספתא לא כל כך ידועה, בה חז"ל אומרים שכמו שבכלל אסור להשתמש בכלים של המלך, לומדים בפרט מהמלים "וקרא בו" שרק הוא רשאי לקרוא בספר הזה, ולאף יהודי אחר אסור לקרוא בספר של המלך. כל יהודי חייב לקרוא תורה וללמוד תורה, אבל יש משהו של "בו" בספר של המלך – יש למלך ספר מיוחד לו, והוא כל כך מיוחד לו עד שלאף אחד אחר אסור לקרוא בו. המלך צריך לקרוא בספר הזה "כל ימי חייו". שוב, מה אמרנו? ש"ויגבה לבו" היינו הלב של המלך שמולו יש את ספר התורה. לפי חז"ל הספר קשור לו על היד, כמו קמיע, מול לבו. "וקרא בו כל ימי חייו", ומכח הספר הזה "ויגבה לבו בדרכי הוי'". זה עיקר הסוד של אות ה-ל של המלך. הקריאה בספר וה"ויגבה לבו" הולכים ביחד, קצת כמו פרדוקס, דבר והיפוכו – "הא בהא תליא" – "לבלתי רום לבבו מאחיו". רק בביטוי "לבלתי רום לבבו" יש כבר שלש אותיות ל[29], ששוות מלך כמו שאמרנו.

עד כאן עיקר הדברים. נמשיך ברוב שירה וזמרה, ולמי שיש סבלנות (כל מלך צריך להיות סבלן, לסבול את כל הסבל שיש במדינה שלו, כמו שיתבאר) נמשיך אחר כך.

 

ג. "לב מלך"

"ישראל באומות הם בבחינת הלב באברים"

כמו שהמלך הוא "לב כל ישראל" כך כתוב בספר הכוזרי שעם ישראל בכלל הוא הלב של כל אומות העולם. לכן, מסביר הכוזרי, אנחנו סובלים את כל הכאבים של כולם – של כל גויי הארצות – כי אנחנו הלב, והלב סובל הכל. אם כן, צריך להתבונן הלאה: עם ישראל הוא הלב של כל העולם, ובתוכו יש אחד שהוא הלב – היינו המלך. גם המלך סובל את הכל, כואב את כאב כולם. זה אחד הפירושים ל"לב מלכים אין חקר" – אי אפשר לחקור, לתפוס ולהבין, איך המלך סובל כל מה שקורה לכל ישראל, לכל פרט ופרט[30]. המלך דואג לכל אחד וסובל את כל ה"דאגה בלב איש" של כל יהודי. משיח בגימטריא "דאגה בלב איש" – הוא כולל את הדאגות של כולם. כמו שיש בקבלה סובב כל עלמין וממלא כל עלמין יש גם סובל כל עלמין. המלך הוא סובל כל עלמין, את כל הסבל שבגלל העלמין, ההעלמות וההסתרים. אז יש לנו כבר שלש מדרגות – המלך, שהוא הלב של כל עם ישראל, ועם ישראל, שהוא הלב של כל העמים, והעמים.

הלב – הבדלה והתלבשות

בהבדלה אנחנו מבדילים "בין ישראל לעמים". צריך הבדלה, "הן עם לבדד ישכֹן", אבל ההבדלה לא סותרת את העובדה שאנחנו הלב שלהם. אדרבא, מי שלומד בעומק חסידות, תורת הנפש, יודע שהבדלה מקבילה למושג התלבשות – דווקא הנבדל יכול להתלבש בדבר שהוא נבדל ממנו על מנת להחיותו ועל מנת לתקנו. עיקר חדש התיקון (חדש ההבדלה וההתלבשות) הוא חדש אלול. אם כן, מצד אחד, כדי להתלבש נכון בתוך האנושות הכללית אנחנו חייבים להיות נבדלים. אבל התכלית היא לא להשאר נבדל. זו הבדלה אמתית, שמי שנבדל באמת מתלבש בפנים, בתוך הדבר שהוא נבדל ממנו. כך גם אצל המלך, שהוא גם נבדל – רם ונשא מהעם, יש לו התנשאות על העם – אבל, מצד שני, הוא גם בתוך העם, "בקרב ישראל", כסיום פרשת המלך. הלב-המלך הוא בקרב ישראל.

שמירת המלך את לבו – בשל כח הבחירה והסמכות שבידיו

אם נתבונן יותר נמצא עוד מדרגה – ארבע מדרגות זו בתוך זו, אחת הלב של השניה: כשהרמב"ם כותב שהמלך הוא הלב של כל ישראל הוא לומד זאת מהפסוק "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו" – המלך צריך לשמור מאד על הלב שלו, שלא יסור על ידי ריבוי נשים, כלומר שקיעה בתאוות העולם הזה. הרמב"ם כותב שהמלך צריך מאד לשמור על הלב, שלא יסור, כי לבו הוא הלב של כל קהל ישראל. לכן, ממשיך הרמב"ם, התורה הקפידה כל כך לדבק אותו בתורה – יותר מכל אחד אחר. יש לו מצוה מיוחדת לכתוב ספר תורה שתמיד יהיה עמו, "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו", יותר מכל יהודי אחר – הכל כדי לשמור על הלב שלו ולתקנו. מצד אחד יש לו לב שעלול כל הזמן לנטות ימין ושמאל, גם בגלל הסמכות והכח שלו. יש למלך רשות על פי דין להרוג את המורד בו – סמכות עצומה – ולכן הוא צריך המון שמירה. הפסוק אומר "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול" – מאד קל שיסטה ימין או שמאל.

"לב מלך ביד הוי'"

אבל יש פסוק בספר משלי שלכאורה אומר משהו אחר לגמרי. הוא משתמש בביטוי "לב מלך", שמופיע שלש פעמים בתנ"ך – פעמיים בהקשר שלילי, של לב מלך ארם ולב מלך אשור[31], ורק פעם אחת בהקשר חיובי, בספר משלי. כתוב שם, פסוק מאד-מאד חשוב: "פלגי מים לב מלך ביד הוי' על כל אשר יחפץ יטנו"[32]. הפסוק אומר שלב המלך ביד ה', והמפרשים[33] מסבירים באופן מבהיל. יסוד היסודות של היהדות, במיוחד הרמב"ם מדגיש זאת, הוא בחירה חפשית. בכל רגע יש לאדם בחירה חפשית ללכת ימין או שמאל, לבחור בטוב או ברע, "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב" ואת ההיפך, והוא מצווה "ובחרת בחיים". יסוד היסודות אצלנו הוא בחירה, אבל על הפסוק "פלגי מים לב מלך ביד הוי' על כל אשר יחפץ יטנו" – ה' יטנו – המפרשים מסבירים שבמובן מסוים אין למלך בחירה חפשית. כל תולדות עם ישראל וכל תולדות העולם תלויים בהחלטות המלכים, והיות שיש תכנית-על של הקב"ה לכל תולדות העולם אז הוא מחזיק את המלכים כל כך קצר שבעצם אין למלך שום יכולת לבחור בעצמו – הכל ביד ה' (לפעמים מוסבר שרק למלכי או"ה אין בחירה, כשם שבכלל אין לגוים בחירה כמו שיש לישראל, אך יהודים, כולל המלך, הם תמיד בעלי בחירה. אך כאן משמע ברור שגם ביחס למלכי ישראל – "לב מלך ביד הוי' וגו'", ואין בין מפרשי הפשט שמחלק).

בחירת המלך – חיצוניות הלב; "לב מלך ביד הוי'" – פנימיות הלב

לכאורה הרעיון הזה הוא ההיפך הגמור, מהקצה אל הקצה, של כל משמעות ופשט פרשת המלך. גם בהיסטוריה, רואים שהמלכים הם הכי חוטאים – רובם, לדאבוננו – ומה זאת אומרת שלב מלך ביד ה'? כל ספר התורה בא לשמור אותו לבלתי סור לבבו ימין ושמאל. כלומר, אדרבא – למלך יש יותר כח בחירה מלכל אחד אחר, כך משמע מהפשט. מהפשט משמע שהמלך, שהוא הלב, כל הזמן בסכנה לסטות ימינה או שמאלה, ולכן הוא צריך שמירה מעולה. אבל הפסוק הזה אומר ש"פלגי מים לב מלך ביד הוי'" – אין לו בכלל בחירה – "על כל אשר יחפץ [ה'] יטנו". ה' רוצה שהמלך יטה ימינה – הוא הולך ימינה, ה' רוצה שמאלה – הוא הולך שמאלה. איך יוצאים מהפלונטר הזה? מצד אחד המלך הוא הכי בוחר מכולם, הכי תחת חוק הבחירה החפשית, ומצד שני המלך הוא הכי לא בוחר – אין לו כלל בחירה חפשית. איך אפשר לצאת מזה? צריך לומר שבאמת יש לב בתוך לב. ה"לב מלך" שנמצא כל רגע בסכנה לפול ולסטות, לנטות בעצמו ימין או שמאל – ולכן זקוק לספר התורה שישמור עליו, מח שליט על הלב – הוא חיצוניות הלב. המלך הוא פרדוקס מהלך: בחיצוניות הלב שלו הוא הכי בוחר, אבל יש משהו בפנימיותו שנקרא "לב מלך" והוא ביד ה'. לחיצוניות נקרא רק "מלך" – כמו שישראל הם הלב בעמים, כך המלך הוא הלב בישראל – אבל גם למלך עצמו יש לב. יש לו "לב מלך" שהוא "ביד הוי', על כל אשר יחפץ יטנו".

לב מלך, מלך, ישראל, עמים

בהרבה מקומות בחסידות, בעומק, מסבירים שבחכמה – שבכללות היא כנגד עולם האצילות – אין בחירה חפשית. לנשמה שזוכה להיות בדרגת האצילות אין בחירה חפשית. אבל בעולם הבריאה, עולם הנפרדים, יש כבר שרש ומקור לבחירה. עצם המושג בריאה שייך לבחירה. לברוא דבר שהוא יש ודבר נפרד בפני עצמו פירושו בעצם להעניק לו בחירה חפשית. אם כן, יש לנו כאן י-ה-ו-ה מאד יפה, לב בתוך לב. יש "לב מלך" שכולו ביד ה', "על כל אשר יחפץ יטנו". יש מלך שהוא גם לב, "לב כל ישראל", וצריך לשמור עליו שלא יעשה שטויות, שלא יהיה מושפע ממה יאמרו הגוים, שיתקיים אצלנו הסוד של ציור האות ל שאמרנו קודם – "ויגבה לבו בדרכי הוי'", שיתקן את המשפט. אחר כך יש את עם ישראל כולו, ואחר כך כל העמים. אם כן, יש לנו ארבע מדרגות של לב בתוך לב. מלמטה למעלה, הכי למטה – הכי "מלרע", גם מלשון רע – יש את העמים. אבל יש לעמים לב טוב – איזה? עם ישראל, אנחנו. בלעדינו אין לעמים לב טוב, אבל אתנו – שאנחנו גם נבדלים מהעמים וגם מתלבשים בהם – יש להם לב טוב. כך צריך להיות, אנחנו פה כדי לתקן את כל האנושות, להיות אור לגוים, להביא שלום אמת לכל העולם כולו. אחרת בשביל מה ה' ברא את הגוים? צריך אותם. צריך שעם ישראל יהיה נבדל מהם ויתלבש בהם – כמו שנסביר בהמשך עוד קצת – שיתקן אותם. ישראל הוא ה-ו של של הוי' – תפארת בקבלה, "תפארת ישראל" – והעמים כאן הם מלכות. לכן כל מושג המלכות קשור לעמים, "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבֹתי". מאיפה לומדים מה היא מלכות? בלי העולם הגויי אין ליהודי כל מושג מה הן ממשלה ומלכות. התורה לא אומרת "ככל הגוים" רק לגנאי. כמו שאמרנו קודם, בשביל מה ה' ברא את הגוים בכלל? כתוב "כי ממנו נקח לעבֹד את הוי'", כמו שאמר משה רבינו כשיצאנו ממצרים. מה לוקחים מהגוי? את מושג המלכות. העמים הם ה תתאה כאן. בתוכה צריך להיות לב – עם ישראל. בתוך עם ישראל צריך להיות לב – המלך שכן בוחר, המודע של המלך. התופעה של "פלגי מים לב מלך ביד הוי'" היא במודע של המלך או לא? ודאי לא במודע, הוא לא יודע שאין לו בחירה. המלך יודע שיש לו בחירה, ואדרבא, הכי הרבה בחירה. המודע של המלך הוא הלב של כל עם ישראל וצריך לשמור אותו, "ולא יסור לבבו". יש משהו בתוכו, שהוא האצילות האמתית. המלך הוא אציל, הכי אציל בעם, והאצילות האמתית שלו היא "לב מלך ביד הוי'" כמו "פלגי מים", "על כל אשר יחפץ יטנו".

אם כן, כעת התבוננו במערכת מאד יסודית וחשובה:

י          לב מלך

ה         מלך

ו          ישראל

ה         עמים

רמזי המבנה

רק לראות מה שיוצא: לא מתחילים מגימטריאות אלא מהתוכן הפנימי, אבל אחרי שיש משהו שנשמע מכוון וטוב בודקים כמה הגימטריא של כל המערכת – לב מלך מלך ישראל עמים. המלה האחרונה של כל התורה – כמו של פרשת המלך – היא "ישראל". המלה הראשונה היא "בראשית", וצריך להיות "נעוץ סופן בתחלתן". "בראשית" תמיד הולך בתנ"ך עם מלכות – בראשית ממלכת צדקיהו וכיו"ב. בתחלת התורה כתוב "בראשית", בסמיכות, בלי הסומך. מה הסומך? יש מי שאומר "בראשית הכל", אבל היות שתמיד בתנ"ך הולך עם ממלכת, כנראה שיש כאן רמז דק לבראשית מלכות ה'. כל בריאת העולם היא להגיע ל"והיה הוי' למלך על כל הארץ", המגמה היא מלכות ה' בעולם, ובראשית מלכות ה' "ברא אלהים את השמים ואת הארץ". והנה, לב מלך מלך ישראל עמים עולה בראשית. כתוב בתקוני הזהר, שיש מנהג ללמוד בחדש אלול, שכל התורה וכל תכלית הבריאה רמוזה ב"בראשית". לעניננו כאן, כל המערכת עולה "בראשית". כשמחברים את ה-ל האחרונה של התורה ל-ב הראשונה יוצא לב – הכל סיבוב הלב, מחזור הדמים של הלב. הוספנו לכך התבוננות חשובה שיוצאת מפרשת שבוע.

רמזי הפסוק

נעשה רמז יפה: נתבונן בפסוק "פלגי מים לב מלך ביד הוי' על כל אשר יחפץ יטנו". הלב של הפסוק הוא האותיות האמצעיות של המלים, והוא מתלבש במסגרת של ראשי תיבות וסופי תיבות. אם מתבוננים כך רואים שהלב של הפסוק – "פלגי מים לב מלך ביד י-ה-ו-ה על כל אשר יחפץ יטנו" – שוה ישראל, שקודם אמרנו שעולה "לב מלכים אין חקר". המסגרת – ר"ת וס"ת: "פלגי מים לב מלך ביד י-ה-ו-ה על כל אשר יחפץ יטנו" – עולה י"פ המלה האחרונה, "יטנו". ה' מטה את הלב איך שהוא רוצה, כמו מים שהולכים חפשי – "מיא דניידי ואזלי". מי מכוון את זרימת המים, את פלגי המים? בורא עולם. כפי שרק בורא עולם מכוון את המים, כך הוא מכוון את לב המלך. אם כן, יש כאן ישראל בתוך י"פ המלה "יטנו". כלומר, ה' מטה את כל עשרת כחות הנפש לאן שהוא רוצה. אבל ה"לב מלך" הזה הוא ישראל. כבר אמרנו, ונזכיר שוב, שהמלך הרבה פעמים נקרא בשם המעלה של עמנו – ישראל.

 

ד. שבע המצוות בפרשת המלך

נשלים עוד משהו: הזכרנו שלפי הרמב"ם בפרשת המלך יש שבע מצוות מבין תרי"ג מצוות התורה[34]. אם יש שבע מצוות, הן כנראה מכוונות כנגד שבע מדות הלב. מה הן שבע המצוות?

עשה ולא תעשה – "שום תשים עליך מלך... לא תוכל לתת עליך איש נכרי"

מתחיל ב"שום תשים עליך מלך אשר יבחר הוי' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא". יש כאן מצות עשה למנות מלך, המצוה הראשונה שנצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ ישראל, וגם היום היא המצוה העיקרית והתיקון העיקרי שלנו. חדש אלול הוא חדש של עשית תיקון, והתיקון היא מינוי מלך – מלך צדיק. יחד איתה יש מצות לא תעשה – הגבלה על מי שראוי ויכול להיות מלך, שצריך להיות מישהו "מקרב אחיך". "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" נאמר בצורה ברורה ומובהקת של לא-תעשה, ואכן זו מצות לא תעשה מן התורה.

שלש מצוות לא תעשה – הגבלה על התפזרות המלך

מה כתוב הלאה? שלש מצוות לא תעשה שאומרות שאסור למלך להפריז, להגזים, לעבור את הגבול. המלך צריך להיות בתוך גבול, ומי שם את הגבול? התורה, המח (היינו ההגיון של המח בגימטריא כח הגבול כנ"ל). הלב בלי ההכוונה של המח מתפזר לגמרי (כ"פלגי מים" שאינם ביד ה'), ואז הוא ודאי שוגה וממילא מוביל את העם לא טוב. מה הוא צריך לשמור? "רק לא ירבה לו סוסים... ולא ירבה לו נשים... וכסף וזהב לא ירבה לו מאד"[35] – שלשה דברים, שלפי הרמב"ם כל אחד מהם הוא מצות לא תעשה מן התורה. יש מצות לא תעשה שאסור למלך להרבות סוסים יותר ממה שהוא צריך למרכבתו, לצורך המלחמה שלו. מה הם היום סוסים? טנקים. שלא יהיו לו יותר טנקים ממה שהוא צריך. סוסים היו פעם סימן של כבוד וגאוה, כל תכלית הפרשה כאן שהמלך לא יתגאה. היום איני יודע אם עוד כמה טנקים מיותרים הם סימן גאוה כמו שפעם היו סוסים, אך יתכן שכן. אסור לו להרבות סוסים, רק מה שהוא צריך. בנשים הוא מוגבל – חי נשים הן המקסימום, לא יותר, כפי שלומדים מפסוק. הרמב"ם מדגיש שאם המלך לא בסדר הוא יכול לשקוע בתאוה גם ביחס לאשה אחת – לא רק חי – ללכת אחריה שולל, וממילא להוביל את כל העם שלו שולל. כך הרמב"ם כותב בפירוש, שגם אשה אחת יכולה להסיר את לבו[36]. כלומר, למלך צריך להיות יחס מאד מתוקן בשלום הבית שלו, היחס בין המלך והמלכה שלו. בספר שמואל יש גם את פרשת משפט המלך, שהזכרנו קודם, שם כתוב פעם אחת "משפט המלך" ופעם שניה כתוב שם "משפט המלֻכה" בכתיב חסר. ממילא מי שקורא בלי נקודות קורא קודם על "משפט המלך" ואחר כך על "משפט המלכה". משפט המלכה בגימטריא 23 ברבוע, תענוג. בכל אופן, יוצא מהפסוק – ובמיוחד מהרמב"ם, כי הפסוק רק אומר "לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו" והרמב"ם אומר שזו בעיה שיכולה להיות גם עם אשה אחת – שיש משהו מיוחד במלך, ששלום הבית שלו צריך להיות ב'שפיץ', הכי בקדושה ובטהרה ובטוב מכל העם (כמו "והיתה עמו [התורה נקראת 'אילת אהבים ויעלת חן... באהבתה תשגה תמיד'] וקרא בו כל ימי חייו"). אם כל ישראל מלכים צריך לזכות אצל כולנו לתיקון של שלום בית, אהבה בקדושה ובטהרה, "אני לדודי ודודי לי הרֹעה בשושנים". חז"ל אומרים ש"הרֹעה בשושנים" היינו מי ששונים בתורה, סימן שאהבה ושלום בית הולכים עם לימוד תורה משותף – הוא השושנים של בני הזוג. בדבר השלישי, "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד", כתוב "מאד" – רק כמה שצריך לצורך הנהגת המדינה.

מצות עשה – ספר התורה של המלך

אחר כך באה המצוה הכי חשובה של המלך, מצות עשה, לה מוקדשים שלשת הפסוקים האחרונים של פרשת המלך. הכי הרבה מדובר על מצות עשה זו, "והיה בשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים". "והיה בשבתו על כסא ממלכתו" – מצב של שלום (ושמחה[37]), כשמתיישב במלכות – יש לו חיוב מיוחד לכתוב ספר תורה, הגם שכבר יש לו ספר, כי לכל יהודי יש מצוה לכתוב ספר תורה (היא המצוה המסיימת את כל תריג מצות התורה, וכאן היא המצוה המסיימת את מצוות המלך). "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו וגו' לבלתי רום לבבו ולבלתי סור וגו' למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". כמה מצוות אמרנו עד כה? שש. שתי מצוות עשה – קודם הסברנו ש"לעשֹתם", מצוות עשה הן התכל'ס, ומצוות לא-תעשה הן רק שמירה, שלא תהיה יניקה לחיצונים – שיהיה מלך ושיכתוב ספר תורה. עם זאת יש ארבע מצוות לא תעשה – הגבלה על המינוי, "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", ו"לא ירבה סוסים", "ולא ירבה נשים" ו"וכסף וזהב לא ירבה לו מאד".

המצוה השביעית – האיסור לשוב למצרים

מהי המצוה השביעית? הכי חידוש ופלא בכל הפרשה, שלא הייתי חולם – מצוה שלכאורה לא שייכת למלך, אלא לכולם, על פי פשט. על פי סוד כל מה ששייך למלך שייך לכל אחד, כל ישראל מלכים, אבל על פי פשט במצוות המלך הוא מוציא אותנו – הן שייכות רק לו. כמו בספר התורה שלו, שמיוחד רק לו ואסור לאחרים לקרוא בו, כך כל מצוות המלך הן רק שלו על פי נגלה. האריז"ל אומר שאין צורך לכל נשמה להתגלגל במלך כדי לקיים מצוות אלו, כי המלך מוציא את כל שאר הנשמות ידי חובה. איך זה? כי המלך הוא הלב של כולנו, נבדל אבל לגמרי מתלבש, לכן בקיום המצוות שלו ממש כולנו מקיימים את המצוות. כך על פי פשט, אך על פי סוד כל יהודי הוא מלך. אבל יש מצוה אחת בפרשת המלך שעל פי פשט שייכת לכל יהודי – שאסור ליהודי לדור בארץ מצרים, לרדת מארץ ישראל ולדור במצרים. איפה כתוב כאן בפרשה? בהקשר לסוסים – "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, והוי' אמר לכם לא תֹסִפון לשוב בדרך הזה עוד". איך מצוה זו מגיעה לתוך פרשת המלך? יש פה משהו עצמי, חידוש מופלא, שהמלך קשור לאיסור הכללי של עם ישראל לא לרדת לארץ מצרים ולהשתקע בה. הרמב"ם כולל מצוה זו בהלכות מלכים – מצוה שקשורה למלך, אף על פי שעל פי פשט היא שייכת לכל יהודי. אפשר לומר על פי פשט שמהתפקידים החשובים של המלך לשמור על הישוב בארץ.

אחריות המלך – חבת ארץ ישראל ושמירה מתרבות זרה

קצת בפנימיות אפשר לומר שהמלך צריך לגרום שאף אחד לא ירצה לצאת לחוץ לארץ בכלל, לא רק למצרים. שהרי כל הגלויות נקראו על שם מצרים. אם יש מצב היום בארץ שיש יהודים שבגלל הממשלה – או בגלל איזו סבה שלא תהיה – מעדיפים לגור בחו"ל מאשר בארץ ישראל, מי אשם? מי אשם בירידה מהארץ? המלך, כלומר שיטת הממשל. מהענינים של המלך להאהיב כל כך את ארץ ישראל על עם ישראל שאין שום הוה-אמינא של אף יהודי לצאת מהארץ. הכח והזכות של המלך לשמור על האהבה והקשר העצמי של עם ישראל לארץ ישראל באים לידי ביטוי באיסור להרבות סוסים. מה אומר? קודם כל הפשט – הסוסים באים מארץ מצרים, והאיסור להרבות סוסים הוא איסור להרבות את גאות ארץ מצרים, גאות תרבות חו"ל. יש פעמיים שכתוב שהאיסור להרבות משהו הוא כדי לשמור על משהו. האיסור "ולא ירבה לו נשים" הוא לשם "ולא יסור לבבו", מובן. אבל לגבי הסוסים כתוב "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס והוי' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד" – מצוה על המלך. כשהרמב"ם כותב מצוה זו במשנה תורה הוא כולל בה את כל מאמרי חז"ל על חביבות וחשיבות ארץ ישראל וישובה, "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה" וכו'. כל הדברים הכי רגשיים בקשר בין העם לארץ כתובים בקשר למצוה זו, לא לשוב למצרים, לא לשוב לגלות. אם כן, עיקר החידוש כאן הוא שיש כזו מצוה וקשר לארץ דווקא בפרשת המלך. חז"ל אומרים שהאיסור לחזור במצרים כתוב שלש פעמים בתורה, אבל מאיפה לומדים את המצוה? דווקא מכאן. עוד יותר מדגיש, שדווקא מהמלך לומדים את האיסור לשוב למצרים, אף על פי שהענין כתוב עוד פעמיים בתורה. סימן שיש כאן משהו עצמי ביחס למלך.

הקבלת שבע המצוות לשבע מדות הלב

איך עכשיו נסדר את שבע המצוות לפי הספירות? הכל שייך למלך, למלכות, אבל מלך הוא לב, ולכן אמרנו ששבע המצוות הן כנגד שבע מדות הלב. אם אלה מדות המלך אפשר לומר שהן הלב של פרצוף המלכות. האיסור לשוב מצרימה, "ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס", הוא איסור לצאת מגבול הקדושה, ובעיקר האיסור להשתקע שם (לכן על פי הלכה אין מלקות על מי שנוסע למצרים, כי האיסור הוא להשתקע, וכשנוסע עוד לא השתקע, וכשהשתקע אין בו מעשה, ועל לאו שאין בו מעשה לא מקבלים מלקות). בהפשטה, היינו האיסור להשתקע בקליפת מצרים, על שמה נקראות כל הגלויות. מהו המקום שמגדלים סוסים? המקום שמגדלים בתודעה גאוה. הסוס הוא סמל של גאוה ו"לא ירבה לו נשים" סמל של תאוה. האיסור מתחיל מהסוסים. את האיסור הזה – שנבדל מכל שאר המצוות כאן – נשים במלכות, שאסור לצאת מגבול הקדושה ולהשתקע במצרים. השלישיה של "לא ירבה" – סוסים, נשים, כסף וזהב – חייבת ללכת יחד, שלישיה מובהקת. איפה מתאים לשים? הכל מצוות לא תעשה. אמרנו שהיראה מביאה לידי שמירה, והשמירה בנה"י, וגם כאן מתאים לשים את השלישיה בנה"י. את "לא ירבה סוסים" נשים בנצח, כי הסוסים הם בשביל המלחמה של המלך, לצורך הנצחון שלו. את הנשים נשים ביסוד – קשור לשמירת הברית של המלך. גם המספר המוגבל חי שייך ליסוד, שהרי ה"צדיק יסוד עולם" נקרא "צדיק חי עלמין". ה"וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" שייך להוד. כתוב שהון שייך להוד, כמו בביטוי "כל הון יקר ונעים" – הון הוא בספירת ההוד (בהקבלת הון-יקר-נעים להוד-יסוד-נצח, כמבואר במ"א). כך נכוון את שלש המצוות לא להרבות בסוסים, לא להרבות בנשים ולא להרבות בכסף וזהב. ספר התורה הכי פשוט מכולם – התורה היא תפארת ישראל, יעקב הוא עמוד התורה. עצם מצוות העשה והלא תעשה, "שום תשים עליך מלך... לא תוכל לתת עליך איש נכרי", הן חסד וגבורה. תמיד עשה ולא תעשה הם חסד וגבורה – ענין חיובי ואיך להגביל אותו. כתוב שהאהבה היא כח המניע של כל מצוות עשה והיראה כח המניע של מצוות לא תעשה. כאן עיקר העשה הוא "שום תשים עליך מלך", כלומר, לא רק "שיהיה מוראו עליך" אלא גם "את מלכותו ברצון קבלו עליהם" – צריך גם אהבה (רוצים מלכות, ברצון, לא ממשלה, בכפיה). כתוב שכאשר עם ישראל זוכה למלך זוכים לשמחה שאין כדוגמתה. עם כל האימה והיראה, יש "ומלכותו ברצון קבלו עליהם", כי המלך הוא גם כמו שאשה – אנחנו האשה – סוף כל סוף מוצאת את בעלה, הזיווג שלה, הדוד שלה (הדוד, ב"שיר השירים אשר לשלמה", רומז ל"דוד מלך ישראל חי וקים", דוד מלכא משיחא). אם כן, עצם המינוי בא מרצון-אהבה-משיכה – אמרת "אשימה עלי מלך", אתה נמשך למלך, אז שיהיה לך מלך, אבל יש בכך הגבלה, שהיא הגבורה.

סיכום

כך בונים את כל הפרצוף: "שום תשים עליך מלך" חסד, "לא תוכל" גבורה, ספר תורה – האריכות בסוף – תפארת, סוסים-כסף-נשים בנה"י, ובסוף האיסור המיוחד לצאת ממצרים הוא המלכות, עליה כתוב "רגליה יֹרדות מות", היא עלולה לרדת לעולמות התחתונים, להטמע ולהשתקע שם, וזה סוד גלות השכינה:

חסד

"שום תשים עליך מלך"

 

גבורה

"לא תוכל לתת עליך איש נכרי"

תפארת

"וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר"

נצח

"לא ירבה לו סוסים"

 

הוד

"וכסף וזהב לא ירבה לו מאד"

 

יסוד

"ולא ירבה לו נשים"

 

 

מלכות

"לא תֹסִפון לשוב בדרך הזה עוד"

 

הפרצוף של מצוות המלך הוא נושא מאד חשוב בפני עצמו.

אי מנין מצות ישוב הארץ לפי הרמב"ם – כי פוסק כמ"ד "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ"

נלמד מכאן עוד כלל גדול בתורה: כל המפרשים תמהים למה הרמב"ם אינו מונה את מצות ישוב הארץ בין תריג המצוות, בניגוד לרמב"ן ולעוד מוני המצוות. יש על כך ריבוי של תירוצים. נקוה שלא נעבור על האיסור של "לא ירבה לו" כשנאמר עוד פירוש... יש כל כך הרבה פירושים, והדבר מלמד שאת כולם מאד מעסיק ומטריד ומדאיג – "דאגה בלב איש ישיחנה" – למה הרמב"ם השמיט את מצות ישוב ארץ ישראל. אפשר לומר תירוץ על פי פשט, שהוא כל כך מתבקש שיתכן שכבר נאמר – צריך שתלמידי החכמים שלנו כאן יעיינו ויאמרו אם מישהו כבר אמר זאת – שהרמב"ם פוסק כמאן דאמר "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה". זו גמרא במסכת סנהדרין. לכאורה, אם אכן יש מצות ישוב ארץ ישראל היה צריך לומר "ארבע מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ". ברגע שעוברים את הירדן ונכנסים לארץ ישראל יש מצוות לקיים. יש הרבה מצוות שתלויות בארץ, למה רק שלש? כי מדובר כאן במצוות מיוחדות, מצוות הצבור. כתוב שיש שלש מצוות של הצבור שצריך לקיים בשעת כניסתן לארץ. שוב, אם יש עוד מצוה של הצבור, לרשת את הארץ – הרי הרמב"ן לומד זאת מפסוקים בהם כתוב שיש מצוה לרשת את הארץ – לכאורה זו גם מצוה של הצבור. אז למה לא כתוב "ארבע מצוות"? כאן יש רמז פשוט לגמרי, שהרמב"ם יכול ללמוד ממאחז"ל זה שירושת ארץ ישראל לפי אותו מאן דאמר – שהוא פוסק כמותו – אינה נחשבת כמצוה. אבל בתוך המצוה שאסור לרדת למצרים הרמב"ם כותב את כל חבת ארץ ישראל של לב העם, כמה שהוא קשור לארץ, ואת כל הגדולה להיות בארץ, שמי שנמצא בארץ יש לו ה' מעליו. הרי על ארץ ישראל כתוב "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" – היא המקום של גילוי השגחה פרטית, עיני ה'.

ירושת וישוב הארץ – הכשר מצוה להעמדת מלך

אמרנו שלפני מצוות המלך יש פסוק הקדמה: "כי תבא אל הארץ אשר הוי' אלהיך נֹתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבֹתי", ואחר כך באה המצוה "שום תשים עליך מלך" וכל שאר שבע המצוות. הפסוק הראשון מתאר מצב של שעת כניסתן של עם ישראל לארץ ישראל – "כי תבא אל הארץ". כל פרשת המלך מתחילה מכניסת עם ישראל לארץ ישראל – "וירשתה וישבתה בה", שצריך לרשת את הארץ וליישב אותה. אם זו ההקדמה של פרשת המלך, סימן שהכניסה לארץ, ירושת הארץ וישיבת הארץ נקראות מכשיר מצוה ביחס למצות מינוי מלך. כמו שכתוב שברגע שעברו את הירדן היו צריכים לקבל החלטה שהולכים לישב את הארץ – ואם לא המים היו באים ושוטפים אותם – כך בכללות לגבי ירושת וישיבת הארץ. אפשר לומר שזו מצוה בפני עצמה, אבל הרמב"ם רוצה להדגיש שכל המצוה של ירושת וישוב הארץ היא כדי לקיים את מצות "שום תשים עליך מלך", החסד של שבע המצוות, וכל תחושת חבת הארץ היא דווקא במצוה האחרונה, המלכות של שבע המצוות שתבואנה.

"וירשתה וישבתה בה ואמרת" לכתחילה

עוד דבר חשוב מאד על מה שכתוב "וירשתה וישבתה בה ואמרת" (שלשה פעלים זא"ז, מתוך לב הפעלים של פרשת המלך!): נפרש כאן כמו שאמרנו כעת, ש"כי תבא" היינו מתנה מהשמים, והענין של "וירשתה וישבתה בה" כבר מוטל עלינו, אבל אמרנו שהוא בגדר מכשיר מצוה, צריך לדעת שהכל הוא כדי לקיים את מצוות הצבור, החל ממצות מינוי מלך. "וירשתה וישבתה בה" הם דברים חיוביים, מחויבים, שבלעדיהם אי אפשר לקיים את מצות מינוי מלך. אחרי "וירשתה וישבתה בה" כתוב "ואמרת", בא בחדא מחתא. שוב, אם קוראים את הפסוק טוב משמע מאד חזק ש"ואמרת" הוא המשך חיובי ורצוי ל"וירשתה וישבתה בה", לא כמו הדעות בהלכה שכל המצוה הזו דיעבד, אם עם ישראל מבקש, אלא כפסק הרמב"ם שזו מצוה לכתחילה (אף שבזמן שמואל שאלו שלא כהוגן), לא מצוה כנגד יצר הרע (כמו מצות יפת תאר בתחלת הפרשה הבאה).

אחרי הבדלת "וירשתה וישבתה בה" מגיע התיקון של "מלך ככל הגוים"

"וירשתה וישבתה בה" היינו הקיום קודם כל של "הן עם לבדד ישכֹן ובגוים לא יתחשב" – לרשת את הארץ, כולל להוריש, להרוג או לגרש, את כל הגוים שבארץ. אם כבר הורשת את כל הגוים, מה פתאום "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים"? הרי הרגת את כל הגוים! "לא תחיה כל נשמה. כי החרם תחרימם..." (צווי המופיע בהמשך פרשתנו). עם ישראל קיים כבר "וירשתה וישבתה בה", אז למה דווקא אז "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים"? הדיוק הוא במלה "סביבֹתי" – "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי" – אין כבר גוים בתוך הארץ, רק גוים (ממלכות של גוים) מסביב לארץ ישראל. וכמו שהסברנו לעיל, דווקא כאשר אתה נבדל מהגוי (אין אצלך כל זיקה לגוי ולגוישקייט) יש לך כח להתלבש בגוים שמסביב על מנת לתקנם. צריך לתקן את הגוים, אבל צריך גם לקחת מהם – "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'". בפועל לא גמרו לרשת וליישב את הארץ, לא בימי יהושע בן נון ולא בימי השופטים. לא גמרו את העבודה. כאן הפסוק אומר שכן גמרו את העבודה, "וירשתה וישבתה בה", ואז הזמן ל"ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי" – זה כבר מה שהנבדל מתלבש בפנימיות על מנת לתקן את כל העולם. על כך אמרנו קודם שעם ישראל אמור להיות הלב של כל האנושות – בתוכה, חלק ממנה. אז הפסוק אומר "שום תשים עליך מלך... לא תוכל לשים עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא. רק לא ירבה לו וגו'" (אמנם תתלבש בחיצוניות, אבל תשמור על הבדלות פנימית).

אם כן, זה המהלך הפשוט של מה שקורה כאן בפרשה, כאשר ישוב ארץ ישראל הוא תנאי ומכשיר ל"שום תשים עליך מלך", וחבת הארץ – ששומרת מאד מאד שהאדם לא ירצה לרדת מהארץ – כלולה במצוה שלא להשיב את העם מצרימה, וגם באה מכח המלך. כמו שאמרנו, תפקיד המלך הוא להאהיב את ארץ ישראל על כל תושביה, כל העם היושב בציון.

 

ה. ד"ה "והוי' אמר המכסה אני" תרד"ע

המלך על הכסא ב"אוירא"

אחרון חביב: על פי קבלה, מי הוא המלך שלנו, שאמרנו שהוא לא רק הלב, דהיינו חיצוניות הלב (שהמח צריך להיות שליט עליו), אלא יש לו נקודה פנימית עליה נאמר ש"פנימיות הלב שליט על המח"? כתוב בתיקוני הזהר, שלומדים בחדש אלול, שיש מושג בקבלה שנקרא "אוירא" – אויר – בין הגלגלת והמח. באיזה מקום מדובר? בספירת הכתר ("כתר עליון איהו כתר מלכות"). גם לכתר יש פרצוף שלם, גלגלת ומח וכו', הכל כביכול – דברה תורה בלשון בני אדם, גם ובעיקר תורת הסוד, תורת הקבלה, כי אחרת אי אפשר לומר כלום. יש בכתר גלגלתא, מוחא סתימאה, וביניהם יש אוירא. בתיקוני זהר נאמר שבתוך האוירא יש כסא כבוד – כסא המלך – ועליו  יושב המלך. למלך שיושב על הכסא בתוך האוירא יש שני שמות. שם אחד שלו הוא חיה – אחת ממדרגות הנשמה, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה – ושם נוסף שלו הוא ישראל. הוא הדבר שאמרנו כמה פעמים לעיל, שלמלך האמתי קוראים ישראל – הוא גם "בקרב ישראל" וגם הוא עצמו  ישראל. ישראל אותיות לי ראש כידוע.

דעת דרדל"א שבאוירא מווסת את ירית חצי ההשכלות ממו"ס

כתוב בחסידות, ומוסבר באריכות, שהאוירא שולט על המוחא סתימאה, ובעצם הוא הפנימיות שלו, שקשורה לעצמות אור אין סוף. נאמר אחרת, באותיות של קבלה וחסידות: הדעת של רדל"א (בעצמו דבר והיפוכו, של"רישא דלא ידע ולא אתידע", הדרגה הכי עמוקה בלא מודע של הנפש, השרש של המלכות, יש גם דעת) שורה בתוך האוירא. בעצם הארת הדעת דרדל"א היא עצמה המלך שיושב על הכסא באוירא, שנקרא ישראל אותיות לי ראש. זו דעת אלקות ממש, ששליטה על מוחא סתימאה, כח המשכיל בנפש. יש את החכמה הגלויה, ויש כח בלא-מודע שלי שמבריק הברקות לתוך החכמה הגלויה – הדימוי הוא חצים של השכלות. הכח שיורה חצי השכלות נקרא כח המשכיל, מוחא סתימאה, ולפעמים אומרים שהוא החיצוניות של מו"ס והאוירא הוא הפנימיות. יש עוד מושג בחסידות שחיצוניות ופנימיות מו"ס הן בעצם הממוצע בין ה' לבין הנשמות – כך הלשון. החיצוניות היא מה שמקשר מדרגה זו אלינו, והפנימיות היא הקשר של המדרגה הזו לה'. מצד החיצוניות של מו"ס, כח המשכיל, אני מקבל את כל ההברקות של התורה – גם לשון יורה, יורה חצים.

"מח שליט על הלב" ו"פנימיות הלב שליט על המח" בתוך הכתר

איפה השרש הראשון של השופטים, "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך" של פרשת שבוע, פרשת המח? שרש המח הוא מוחא סתימאה, המח של הכתר, כח המשכיל. הוא המח בשרש, השופטים והשוטרים, הסמכות התורנית. מי הוא המלך שלמטה מהמח, הלב שצריך לקבל את הסמכות שלו בלי לסטות ימין ושמאל? הרצונות של הכתר. בדרך כלל, המח הוא המודע של השכל והלב הוא המודע של הלב, אבל בלא מודע המח הוא המח של הכתר והלב הוא הרצון של הכתר. המח עצמו הוא "טעם כמוס לרצון" והגלגלת היא "אין טעם לרצון" – שניהם לא רצון אלא דרגות של "טעם לרצון" (הגלגלת גם נקראת מקור הרצון). הרצון ממש הוא הלב של הכתר, שהמח של הכתר צריך לנווט אותו. המח שבכתר הוא חיצוניות הממוצע בין ה' והנשמה, אבל הפנימיות היא האוירא. האוירא הוא המכריח – כך מוסבר בחסידות – מתי ואיך ומה יירה הכח המשכיל מתוכו לתוך השכל הגלוי. זאת אומרת שהאוירא ממש שליט על מוחא סתימאה, כמו שמוחא סתימאה שליט על הרצונות של הכתר. איך אומרים בסגנון המוכר לנו? השרש של "מח שליט על הלב" היינו שליטת הכח המשכיל על כל הרצונות והנטיות בלא-מודע שלי, אבל יש משהו ששליט עליו – "פנימיות הלב שליט על המח" – החיה שישראל שמה, פנימיות המו"ס, האוירא, חלק הממוצע שקשור לה'.

עולם הזה, ימות המשיח ועולם הבא

מתי זה מתגלה? נסיים זאת – מופיע במאמר חשוב מאד של הרבי הרש"ב – בכך שיש את העולם הזה, ימות המשיח ותחית המתים. בעולם הזה "מח שליט על הלב" – מי שבעולם הזה, זו העבודה שלו, שהמח-התורה יכוון את הרצונות שלו, גם במודע וגם לא במודע. אבל בימות המשיח, המשיח הוא אותו מלך שאצלו מתגלה הפנימיות – "פנימיות הלב שליט על המח". זה גילוי האלקות של ימות המשיח, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", שנראה את האין "עין בעין". מהי תחית המתים? כתוב שתחית המתים היא מה שפנימיות הממוצע מחוברת ממש למהות האלקות. זה השרש של הדעת דרדל"א – לא הארת דעת דרדל"א שמאירה באוירא, שהיא המלך שלנו, מלך המשיח. תחית המתים היא אחרי ביאת המשיח, עולם הבא. יש עולם הזה, יש עולם הבא, וימות המשיח הם הממוצע בין עולם הזה לעולם הבא. לכן גם בימות המשיח יש שתי תקופות. יש תקופה שדומה להנהגה של היום, שעדיין קשורה לחיצוניות המוחא סתימאה, ויש הנהגה שלמעלה מהטבע, גילוי האוירא, "עין בעין יראו" ממש בשוב ה' ציון, שקשור לאלקות ממש, אבל עדיין רק בגדר הארה. יש תחית המתים, עולם הבא ממש, ואז ההשגה היא של מהות האלקות ממש – עצם הדעת דרדל"א, לא כמו שהיא מאירה הארה באוירא.

"מח שליט על הלב", "פנימיות הלב שליט על המח", "פנימיות המח שליט על פנימיות הלב"

מה שכעת אמרנו היה סיכום מאמר עמוק של הרבי הרש"ב, והסברנו את המאמר לפי הנושא של פרשת השבוע, הנושא שלנו הערב, המלך והענין של "מח שליט על הלב" ו"פנימיות הלב שליט על המח". אם העולם הזה הוא "מח שליט על הלב" וימות המשיח "פנימיות הלב שליט על המח", מהו עולם הבא? "פנימיות המח שליט על פנימיות הלב". פעם אחת אמר אדמו"ר הזקן על עצמו שהוא במדרגת "פנימיות הלב שליט על המח" – הוא המלך שיושב על כסא ממלכתו באוירא – אבל הוא אמר שבנו, יורש העצר שלו, שייך למדרגה יותר גדולה ממנו, מדרגת "פנימיות המח שליט על פנימיות הלב". פנימיות המח לעניננו היא עצם הדעת דרדל"א במקומו, שכבר משיגה את "חביון עז העצמות" – ביטוי של האריז"ל – שבתוך רדל"א. אם כן, הסיכום הוא שעולם הזה הוא "מח שליט על הלב", ושרשו בכח המשכיל, חיצוניות הממוצע. החידוש של ימות המשיח, התקופה השניה, היא כבר "פנימיות הלב שליט על המח". יתכן, וודאי נחוץ, שהמרגע הראשון – בתקופה הראשונה של משיח – אצל המשיח עצמו תהיה המדרגה של "פנימיות הלב שליט על המח", שמגדירה את מלך המשיח. אבל עולם הבא הוא כבר "פנימיות המח שליט על פנימיות הלב". ולסיכום:

עולם הזה                 מוחא סתימאה       מח שליט על הלב

ימות המשיח             אוירא                   פנימיות הלב שליט על המח

עולם הבא                דעת דרדל"א          פנימיות המח שליט על פנימיות הלב

 

לחיים לחיים, שנזכה לכל זה תיכף ומיד ממש, והעיקר שנזכה לשנה טובה ומתוקה – בפשטות – שנראה כמה ה' אוהב אותנו וכמה אנחנו אוהבים אותו. "אני לדודי ודודי לי". אמרנו שאחרי אחת עשרה לא לעשות רעש, אבל אם אפשר לבקש מהשוטרים של פרשת השבוע (שהם שוטרים מתוקנים, טובי לב) רשות לנגן... 


[1] פל"ב.

[2] ראה לקו"ש ח"ב עמ' 623 ובכ"ד.

[3] פ"ה.

[4] וראה בכל זה גם בהתוועדות הקודמת – ב' אלול.

[5] ראה פירוש הגר"א לפרקי אבות. הכהנים הם ה'מלאכים' של עם ישראל (סוד ספר מלאכי), עליהם נאמר "וקרא זה אל זה...".

[6] בפסוק זה, הפותח ב"וזה" (בגימטריא חי), יש חי תבות, המתחלקות לפי טעמי המקרא ל: ו-ז-ה ("וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם, מאת זבחי הזבח אם שור אם שה [לשון הנופל על לשון 'זה', כמבואר במ"א בסוד 'שה פזורה ישראל'], ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה")! יש בו אלול אותיות – רמז בפרשת שופטים (שקוראים בתחלת אלול) ליום הבהיר חי אלול (כמו הפסוק בפרשת נצבים, שקוראים בסוף אלול, "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך", שגם בו חי תבות ו-אלול אותיות ושבו רשום הרמז של אלול השייך לעבודת התשובה, כמו שביאר הרבי). כל הפסוק עולה 3666 = 6 פעמים תורה (= גמילות חסדים = רצוא ושוב וכו' – 6 פעמים תורה = 26 פעמים מצוה) שבפסוק גופא = "ונתן לכהן" (תמצית ענין מתנות כהונה)!

הפסוק מתחיל "וזה יהיה" העולה מח, כאשר הערך הממוצע של שתי התבות הוא כד והתבה השניה היא "יהיה" העולה ל. נמצא שיש כאן, באופן מופלא רמז לכהונה שנקנית ב-כד מעלות, למלכות שנקנית ב-ל מעלות ולתורה שנקנית ב-מח דברים! כד ל מח עולה אמונה, וכאשר בונים משלשה מספרים אלה סדרה רבועית (שבסיסה הוא זה) הערך הממוצע של ז האברים הראשונים בסדרה הוא אמונה!

"משפט הכהנים" = חצי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". ביחד עם "ונתן לכהן" (תורה כנ"ל; בשני הביטויים יש חי אותיות) = 1170 = 26 פעמים 45, שם הוי' ב"ה פעמים מילוי מה (אדם). שאר 14 (7 ועוד 7) תבות הפסוק (שבהן 49 = 7 פעמים 7 אותיות) = 2496 = הוי' פעמים "סוד הוי'".

[7] אם ממלאים את יהודה במילוי עב (שם החכמה – "הוי' בחכמה יסד ארץ", "אבא יסד ברתא", חכמה בראש וחכמה בסוף) – יוד הי ויו דלת הי – הוא עולה 506, מספר האותיות בפרשת המלך!

[8] ברכות לד, ב.

[9] ער"ח אלול תרצ"ז – נדפס בלקוטי לוי יצחק אג"ק עמ' תו ואילך (וראה גם בהתוועדות ב' אלול ש"ז).

[10] כפי שנתבאר בשיעור כ"ה מנחם-אב ש"ז.

[11] "כל ימי חייו" = 144 (מספר האותיות של פרשת שבת בראשית) = 12 ברבוע – "זה אל זה". ברבוע פרטי, "כל ימי חייו" = 3400 = 100 ("זה אל זה" כל תבה בהכאת אותיות) פעמים חייו (כל = 1300, ימי חייו = 2100, חלוקת 34 ל-21 ו-13, סוד חתך זהב בסדרת האהבה, וסוד חילוף אהיה, 21, ו-בוכו, 34).

יש 10 פעמים "כל ימי חייו" (ועוד פעמיים "כל ימי חיו", ס"ה זה, הכל בגימטריא דוד פעמים "לב מלך") בתנ"ך (שבהן מלך אותיות), פעם אחת בתורה (הכתר של 10 הפעמים) – בפרשת המלך – ועוד 9 פעמים בנ"ך, כולם נאמרו במלך או מנהיג ישראל (יהושע, שמואל, דוד, שלמה, רחבעם, יהויכין).

[12] "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" = 1001 = יג מזלות (יג מדות הרחמים המאירות בחדש אלול, העולה יג במספר קטן = יג) = יראת שמים (אחורי מילוי אלהים כנודע בכתבי האריז"ל).

[13] ספרי עה"פ על פי גרסת הגר"א.

[14] ספר קהלת מסיים: "סוף דבר הכל נשמע [תלמוד] את האלהים ירא [יראה] ואת מצותיו שמור [שמירה] כי זה ['זה הדבר אשר צוה הוי' לעשות'] כל האדם [סוד אדם דעשיה, עולם האצילות המתוקן, מדור נשמות הצדיקים הגדולים 'זרע אדם', רשות היחיד ליחידו של עולם]".

כאשר מגיעים לסוף, לעשיה (תיקון) בפועל ("המעשה הוא העיקר", היינו שהמעשה הוא סוד קרקע עולם שממנו האור חוזר כו'), האור חוזר מתתא לעילא, ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" (שלמעלה מנקודת המוצא של האור ישר). והוא סוד "כלם [אותיות מלך למפרע] בחכמה [האור ישר נמשך ויורד מחכמה – 'אורייתא מחכמה נפקת' – תלמוד] עשית [ר"ת עשיה שמירה יראה תלמוד, מתתא לעילא, ועד שמגיעים לקדמותו ממש, לפנימיות מוחא סתימאה, בחינת פנימיות הלב שליט על המח, וכמו שיתבאר]".

[15] כל ענין המלך הוא "קדימה במערכה", כאשר כאן התלמוד הוא כנגד המלך עצמו, "אחד העם", היראה "משנה" לו, השמירה "שליש" והעשיה – התכלית המתבצעת על ידי חיילי המלך.

[16] נתבונן בארבעת הפעלים מהם לומדים חז"ל את ההוראה הנ"ל: "למען ילמד ליראה את הוי' אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם". יש כאן 4 תבות ו-חי אותיות (ילמד-ישמר – ח, ליראה-לעשתם – י). בכל תבה יש את האות ל (בילמד, התחלת הכל, השרש מתחיל ב-ל, בשאר התבות התבה מתחילה ב-ל, ל שמושית).ילמד ליראה לשמר = 900 = ל פעמים ל, סוד הלב היהודי (כמו שיתבאר). לעשתם (התכלית) עולה 840 (שהוא 10 פעמים 84 = ילמד, הסוף הוא 10 פעמים ההתחלה, רמז מובהק שהכל נכלל בראש, בתלמוד! תלמוד עצמו עולה 480, 10 פעמים מח, מח הדברים בהם התורה נקנית) = ל פעמים כח (יחי המלך). ביחד, כל ארבעת הפעלים עולים 1740, בגימטריא ל פעמים חן (מתנת המלכות בספר יצירה; גם הלב היהודי – ל מול ל – הוא בצורת חן).

מ"ילמד" ל"ליראה", הרצופות ו"נרדפות" זל"ז, יש דילוג של תבה 1. מ"ליראה" ל"לשמר" יש דילוג של 4 תבות ומ"לשמר" ל"לעשתם" יש דילוג של 9 תבות. 1 4 9 היינו תחלת סדרת המספרים המרובעים. אם נמשיך לדלג עד"ז לתבה ה-16 (4 ברבוע) הבאה (התבה ה-16 של הפסוק הבא "לבלתי רום לבבו מאחיו וגו'") נגיע לתבת "הוא" ("הוא ובניו בקרב ישראל") בסוד "קום משחהו כי זה הוא" הנאמר במשיחת דוד מלכא משיחא על ידי שמואל הרמתי, היינו עצמות ומהות המלך. "הוא" בהכאת אותיות = ל (יהודה)! כאשר נחבר "הוא" לארבע התבות הנ"ל נקבל 1752, כד צירופי חכמה, סוד "כלם בחכמה עשית" כנ"ל, וד"ל.

[17] וראה באורך במאמר "אבן ישראל" במעין גנים ח"ד.

[18] לב מבין דעת עולה משיח צדקנו העולה "הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלך [= משיח] לעלם ועד [= צדקנו]". היינו לומר שהמלך הצדיק, מלך המשיח, שהוא לב כל ישראל, הוא לב מבין דעת. מבין בגימטריא אמונה, ללמד שמכח האמונה שבלב הלב מבין דעת. הערך הממוצע של ז האברים הראשונים של הסדרה הרבועית הנבנית משלש התבות לב מבין דעת הוא 1752, כד צירופי חכמה ("לבי ראה הרבה חכמה"), העולה "ילמד ליראה... לשמר... לעשתם... הוא" כנ"ל, ודוק.

[19] לבך מלא דעת = 597 = אמת מלא: אלף מם תו (חלק המילוי = יוסף, צדיק אמת, ו פעמים הוי' ב"ה). כפי שיתבאר, בלשון חז"ל האות ל מכונה "מגדל הפורח באויר" (595, משולש לד, ק במספר קדמי). שלשת הביטויים יחד: מגדל הפורח באויר לב מבין דעת לבך מלא דעת = 1800 (י פעמים פנים) = הרבוע הכפול של ל – לב יהודי מול לב יהודי, "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".

[20] הלב היהודי עולה מגדל, וכמו שנסביר שבלשון חז"ל האות ל נקראת "מגדל הפורח באויר", סוד האוירא שבו מאיר הדעת דרדל"א, ושם נמצא המלך, נקודת פנימיות הלב השליט על המח, הלב מבין דעת דרדל"א, כמו שיתבאר. לב יהודי בגימטריא אלול, שיש בו ב אותיות ל, וכמבואר בספר סוד הוי' ליראיו.

[21] יש בפסוק שש שי"נין = 1800, הרבוע הכפול של ל. וביחד עם י הלמ"דין (300 = ש) = 2100 = ע פעמים ל – ה-ל הראשונה בפסוק מופיעה לאחר האות ע – "שום תשים עליך" – לרמוז לעל מלכות שמים ועל המלך הצדיק (ממלים אלו לומדים חז"ל שצריך להיות אימתו עליך כו'). דוד מלך ישראל חי וקיים מלך בגיל ל (שאז היה ראוי לקנות את המלכות בשלשים מעלות) וחי ע שנים, ודוק. על ברבוע פרטי = חן פעמים יפי (= על), תכונות המלך, ודוק.

[22] "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" = 4394 = 2 פעמים 2197 = 13 בחזקת 3.

[23] "בקרב ישראל" = 845 = א-דני (שם המלכות) פעמים אחד (ה"פ אחד ברבוע).

[24] עוד רמז: בשבע התבות המסיימות את שבעת הפסוקים של פרשת המלך – סביבתי הוא עוד מאד הלוים לעשתם ישראל – יש ל אותיות (בשבע התבות הפותחות את שבעת הפסוקים יש כד אותיות – רמז נוסף לסוד ל-כד, כנגד לכד אותיות ה-ל בכל הפרשיה). בגימטריא, שבע תבות אלו עולות 2093 = 7 פעמים 13 פעמים 23 (הרוס"ת והאותיות שבאמצע = 868 = 7 פעמים עדן, ושאר האותיות = 1225 = 35 ברבוע שהוא 49 במשולש כנודע). דילוג תבות: 1196 = 4 פעמים 13 פעמים 23 (ממוצע כל תבה = 13 פעמים 23 – אחד פעמים אחורי אחד: א אח אחד), 897 = 3 פעמים 13 פעמים 23 (שוב, ממוצע כל תבה = 13 פעמים 23)! סביבתי = 484 = 22 ברבוע. סביבתי הוא = מלכות (אל במשולש). השאר = 1597 = מספר האהבה הטוב. סביבתי הוא עוד (מלכות כהֻנה) = 576 = כד ברבוע – מח פעמים זה.

[25] סנהדרין קו, ב (ראה רש"י שם). זהר ח"ב צא, א. "מגדל הפורח באויר" = 595 = ק במספר קדמי – ק היא האות היחידה היורדת למטה מרצפת שאר אותיות הא-ב, ללמד שלפי ה"למעלה מעלה עד אין קץ" (ל) כך ה"למטה מטה עד אין תכלית" (ק). לק = 130 = 5 פעמים הוי' ב"ה. במילוי, למד קוף = לק לק = י"פ הוי', סוד "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", ראה לקמן.

[26] ראה בסוף לקוטי מוהר"ן (לקומ"ת צא) בסוד "לי" שה-ל היינו עלית הלב של התלמיד לקבל את נקודת השכל (י) של הרב.

[27] ראה שמות רבה ל, יג (וברסיסי לילה אות לד).

[28] "ויגבה" = הוי', ועל ידי חיבור גב = ה יוצא הצירוף ויהה, הצירוף התשיעי של שם הוי', שכנגד חדש כסלו (לשון בטחון כנודע) וכו'. "ויגבה לבו בדרכי הוי'" = 326 = הוי' ועוד הוי' באתב"ש מצפץ (= ש), ודוק. הר"ת – יובל = מח, המשכה מהמח ללב, כמבואר לעיל. הס"ת – הויה – הם הצירוף החמישי של שם הוי', שכנגד חדש מנחם אב (אב לשון רצון כנודע). האמ"ת = "יברכך" (תחלת ברכת כהנים) = ט פעמים כח (יחי המלך), הערך הממוצע של ט האותיות. האותיות האמצעיות – "ויגבה לבו בדרכי הוי'" – הן גבר, "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" ו"גבר חכם בעוז ואיש דעת מאמץ כח", וד"ל.

[29] מיקומי אותיות ה-ל בביטוי הם: 1 3 9, ג החזקות הראשונות של 3 = 13, סוד אלול במ"ק כו'.

[30] קודם נאמר "וכבֹד מלכים חקֹר דבר" ובפסוק הבא נאמר "ולב מלכים אין חקר" (שני הלשונות: "וכבד מלכים חקר דבר... ולב מלכים אין חקר" = 1233 = 9 פעמים 137, קבלה וכו', 3 פעמים תהו וכו'), לכאורה דבר והיפוכו (ומה עוד, "וכבד" אותיות כבוד = לב). אלא, קצת בדרך מליצה, צ"ל שלכבוד המלך יש חקר (וזה הכבוד שלו – לחקור את כבודו, כמה כבוד יש לו, כמה הוא 'כבד') מה שאין כן לגבי לבו של מלך (אף על פי שלב עולה כבוד, אך לענין זה הם בבחינת דבר והיפוכו) – אין חקר למה שלב המלך מכיל וסובל, וד"ל.

[31] "לב מלך ארם" "לב מלך אשור" = 992 = מלכות מלכות (נמצא שהערך הממוצע של ב הלשונות = מלכות), היהלום של אל. ב"חתך זהב" 992 מתחלק ל-613 (תריג מצות התורה; 992 = ד"פ רמח מצות עשה) ו-379 (סנהדרין).

[32] משלי כא, א. "פלגי מים לב מלך ביד הוי'" בגימטריא שמואל (בו מפטירים ביום הראשון של ראש השנה, בנין המלכות של הקדושה) העולה גם שנה טובה.

[33] בפרט ראה פירוש מלבי"ם.

[34] חוץ מ-ז מצות אלו יש עוד רות מצות – רות היא "אם המלכות", היא המולידה את ז מצות המלך.

[35] מתחיל מ"רק" ונגמר ב"מאד" – מכח משה (שהוא רקש – בתוך מאדמה), וד"ל.

[36] כל אשה היא בסוד חי כנודע הרמז: אשה בגימטריא טוב ("מצא אשה מצא טוב") פעמים חי ("ראה חיים עם אשה").

[37] "אין 'והיה' אלא לשון שמחה", והוא הצירוף השביעי של שם הוי' ב"ה, כנגד החדש השביעי, המושבע בכל טוב, חדש תשרי, שבו נגמר בנין המלכות, ובסופו שמחת תורה.

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com