חיפוש בתוכן האתר

שיעור שבועי (בשעה שהקדימו ע"ב - מאמר מג) - כט אייר תשע"ב הדפסה דוא

אור לר"ח סיון ע"ב – כפר חב"ד

  שיעור שבועי פרשת במדבר

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר מג

2.                  א. ממנין לבנין

3.                  המנין הכפול של בני ישראל

חדש טוב. לפני חג שבועות, זמן מתן תורתנו, קוראים פרשת "במדבר". מתחילים חומש חדש. התורה נתנה במדבר, במקום הפקר – מי שרוצה לזכות בכתר תורה צריך לעשות את עצמו כמדבר. חומש במדבר, על שם הנושא הראשון של פרשת במדבר, נקרא חומש הפקודים. בלועזית קוראים לו 'נמברס' – כל החומש נקרא על שם הפקודים, כלומר המספרים – המספר של בני ישראל. בפרק הראשון משה ואהרן מונים את העם, לפי השבטים.

אחר כך, אחרי שיש כבר סיכום של סך כל פקודי החיל – כל שבט והסך הכל – מתחיל פרק ב, והוא חוזר על כל המספרים שוב, אבל בהקשר חדש: הקשר המבנה של המחנה, איך חונים בארבעה מחנות, כל מחנה שלשה שבטים, ולכל אחד הדגל שלו – דגל מחנה יהודה במזרח, דגל מחנה ראובן בדרום, דגל מחנה אפרים במערב ודגל מחנה דן, מאסף לכל המחנות, בצפון.

מה ההגיון שקודם מונים את כולם, בלי לסדר אותם בדגלים, ואחר כך חוזרים ומונים את כולם שוב, אבל הפעם בתוך המבנה המבוקש של הדגלים, שלכל שבט יש דגל?

4.                  פירושי רש"י ל"באֹתֹת לבית אבֹתם" – אבני החשן וצוואת יעקב

איך מתחיל הפרק השני? "וידבר הוי' אל משה ואל אהרן לאמר. איש על דגלו באֹתֹת לבית אבֹתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו". רש"י מציין את המלה "באֹתֹת" – "איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל" – ואומר שני פירושים. או שלכל שבט יש בדגלו את האות, הצבע של האבן היקרה של השבט כפי שמופיעה בחשן המשפט של הכהן הגדול. או, פירוש שני, באות שנתן להם יעקב אבינו לפני שנפטר, כאשר צוה על הבנים איך לשאת את מטתו – בדיוק כמו דגלי המדבר, שיהודה ויששכר וזבולון ישאו אותי מצד מזרח, וכך הלאה, כל ארבעת הדגלים מסביב. זה נקרא "באתת לבית אבתם", האות שנתן להם יעקב אבינו.

5.                  פירוש האבן עזרא – סדר הדגלים כמבנה המרכבה

האבן עזרא, שהוא פשטן, אפילו יותר מרש"י, אומר סוד יחסית לרש"י: שדגלי המדבר, מחנה ישראל במדבר, הוא דגם חי של המרכבה העליונה. במרכבה העליונה יש ארבע חיות קדש – פני אריה מימין, פני שור משמאל, פני אדם ופני נשר.

הוא אפילו עושה הקבלה פרטית – "התבוננות פרטית" בלשון החסידות – ואומר שיהודה נקרא אריה, "גור אריה יהודה", וכל מחנה יהודה הוא כנגד האריה שבמרכבה. ראובן מצא את הדודאים, שיש להם פני אדם, ולפי זה כל דגל מחנה ראובן הוא פני אדם של המרכבה. אפרים ומנשה באים מיוסף, ויוסף נתברך כשור, "בכור שורו הדר לו" – כשם שפשוט שיהודה הוא אריה, כך יוסף הוא השור – אז ודאי שכל דגל מחנה אפרים (כל בני רחל, אפרים מנשה ובנימין) הם כנגד פני שור שבמרכבה. אחרון אחרון (חביב), דגל מחנה דן – מאסף לכל המחנות – נשאר לו פני נשר.

הייתי חושב שדן הוא נחש, כפי שנתברך "יהי דן נחש עלי דרך", אבל במרכבה של יחזקאל אין נחש. במרכבה של ישעיהו, שראה שרפים, יש מי שאומר שהשרפים הם נחשים (הרי שרף הוא שם של נחש) – זו מרכבה יותר גבוהה, בעולם הבריאה. בעולם היצירה אין נחשים, אלא רק ארבע חיות קדש, ונשאר לדן פני נשר. כך כותב האבן עזרא, וגם הרמב"ן מצטט את פירושו.

לכאורה, יהודה ואפרים מכוונים לגמרי, שהם אריה ושור – מפורש – וראובן מילא, דודאים-אדם. אך דן קצת יותר רחוק שהוא הנשר של המרכבה.

6.                  סיבוב מרכבת הנשמות ביחס למרכבת המלאכים

בכל אופן, אם רק נקח את הודאיים, הפשוטים, יהודה ואפרים – יש שאלה גדולה מאד בפשט, שפלא שלא ראיתי מי ששואל את השאלה. הרי במרכבה כתוב בפירוש "פני אריה אל הימין" ו"פני שור מהשמאול". בכוונים, ברוחות העולם, ימין היא רוח דרום ושמאל רוח צפון, אבל דגל מחנה יהודה אינו דרום אלא מזרח, ואותו הדבר דגל מחנה אפרים אינו בצפון – כפי שהייתי מצפה – אלא במערב. אם כן, יש פה קושיא.

צריך לומר שבמרכבה של הנשמות, לעומת המרכבה של חיות הקדש, קורה איזה סיבוב. כל סוד המחנה הוא "מנגד סביב לאהל מועד יחנו". מי שקצת מתמצא בפיזיקה יודע שהמושג סיבוב – ספין – הוא מושג יסודי ביותר. רואים שמחנה ישראל מסובב בתשעים מעלות ביחס למחנה שכינה למעלה.

ידוע שהנשמות יותר פנימיות מהמלאכים, אז כנראה שסדר הדגלים – דגלי מדבר – הוא משהו עוד יותר גבוה. המרכבה של יחזקאל היא בעולם היצירה, כמו שאמרנו. ישעיהו ראה את השרפים שלו – מרכבת ישעיהו – בעולם הבריאה, בו"ק דבריאה. אבל השבטים, שבטי י-ה, הם בראש עולם הבריאה, שייכים ל"היכל קדש קדשים" של עולם הבריאה, שגובל – וממילא גם מתעלה ומתכלל – בעולם האצילות. בפרט שהוא בנוי במבנה המתבקש שלו, המבנה של המחנה.

7.                  ש"ך על התורה – קודם מונים ואחר כך בונים

מה שאלנו בהתחלה? למה בפרק הראשון הוא טורח לפקוד את כולם, על כל המספרים, כל שמות הפרטים, אבל עדיין ללא הצורה – ללא המבנה – ואחר כך צריך להתחיל את הכל מחדש, עם כל המספרים, אבל עם הכותרת "איש על דגלו באתת וגו'" ואחר כך מתחיל לתאר את המבנה בפרוטרוט.

אומר אחד המפרשים החשובים על התורה, שמובא הרבה בספרי החסידות – גם בדרושי חב"ד – שגם הזכרנו אותו לאחרונה כמה פעמים, הש"ך על התורה, כמה רעיונות חשובים, ולגבי שאלה זו הוא אומר שיש פה איזה עקרון, יסוד גדול, בהגיון של התורה – שקודם סופרים ואחר כך בונים (זו לשון שלנו). קודם צריך לספור את הכל, קודם מנין, ואחר כך מבנה. זה פירוש הש"ך.

מישהו ראה כזה דבר באיזה מקום, שקודם מונים ואחר כך עושים מהמנין מבנה? יצא לי 28 אותיות בפסוק הראשון של התורה, ואחר כך עושים מבנה – שאם יש 28 אותיות כנראה צריך לצייר משולש של שבע.

שוב, ההגיון הזה הוא-הוא ההגיון שאנחנו מאמצים לאורך כל הדרך שלנו. כל הרמזים, כל המבנה, כל מה שאנחנו קוראים מספרים צורניים – משולש, רבוע, השראה, בית, חשמל, מגן דוד ושבת וכו' וכו' – מתחיל מכאן. המקור צריך להיות ב'ספר המספרים' – חומש הפקודים – וכך מתחיל, שקודם מונים ואחר כך עושים את המבנה המתבקש. הרעיון הזה, יסוד היסודות אצלנו, יוצא מפורש מפירוש הש"ך עה"ת, "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו".

8.                  מ"בניך" ל"בוניך" – מיציאת מצרים למתן תורה

אנחנו אומרים כל יום בבקר ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". קשור לחג שבועות, שמקבלים את התורה – שכולנו, כל עם ישראל, נהיה תלמידי חכמים – והפסוק הוא "וכל בניך למודי הוי'". כולנו בנים של ה'. "בני בכורי ישראל" כבר ביציאת מצרים, ומה מתחדש במתן תורה בשבועות? ביציאת מצרים כבר "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום", ומה מתחדש כעת? "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'".

כל ימי הספירה, מפסח עד שבועות, אנחנו בנים. לקראת מה הבנים מתקדמים והולכים לקראת מתן תורה? להיות לא סתם בנים אלא תלמידי חכמים – מקבלים תורה כדי להיות תלמידי חכמים. אם כולנו תלמידי חכמים, מי החכם שמלמד אותנו תורה? "וכל בניך למודי הוי'" – ה' נתן לנו את התורה, ואנחנו תלמידים שלו. זה פשט הפסוק. "'וכל בניך למודי הוי' ורב שלום בניך', אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'".

מה הכוונה? זה יסוד בחז"ל לפירוש הש"ך. בנים סופרים, וכל בן הוא שלום – כל בן שנולד להורים עושה יותר שלום בית, לכן כדאי הרבה ילדים. אבל "אל תקרי 'בניך'" – בניך מפסח והלאה, עד שבועות ולא עד בכלל – אבל בחג שבועות "אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'", בחג שבועות הבנים הופכים להיות בונים, שהם תלמידי החכמים שכבר בונים את המספרים. קודם יש את המספר, "בניך", ואחר כך עושים ממנו את המבנים-הבנינים המתבקשים.

אם כן, יש לנו יסוד ושרש בחז"ל לרעיון של תחלת חומש הפקודים, ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".

9.                  "בוניך" – אדריכל שלום בר קיימא

נאמר פשט, מה הכוונה "שלום בעולם"? הפשט הוא שלום עם אומות העולם. צריך לעשות שלום, אבל מי מבטיח שהשלום שאתה עושה הוא בר קיימא? בנים עושים שלום, אבל כדי שהשלום יחזיק מעמד צריך "בונים" – צריך לתת לו את המבנה שיחזיק מעמד. כך בכל דבר שמונים – קודם מונים. הרי אנחנו סופרים, "למה נקרא שמם סופרים? שסופרים כל אותיות שבתורה", אבל כדי שכל מספר ומנין יתקיים, צריך לתת לו את המבנה הנכון, שהוא מבנה יציב וקיים, "אמת יציב וקים".

"אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'" – החוש, הכח, לתת את המבנה הנכון, שבו השלום מתקיים, מקבלים בחג השבועות, כשמקבלים את התורה, מקבלים את בחינת התלמיד חכם שלנו, שהוא "בן שנעשה בונה". יש את המושג "בן שנעשה עבד", שנסביר קצת בע"ב, אבל כאן יש עוד מושג – "בן שנעשה בונה". ממנין להיות מעצב, מהנדס, אדריכל. יש חוש יהודי שהוא חוש של אדריכל. ככה גם אומרים, יש אדריכל של השלום. האדריכל האמתי של השלום היינו "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 'וכל בניך למודי הוי' ורב שלום בניך', אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'". שה' יעזור לנו שנזכה להיות האדריכל האמתי של השלום.

10.             ב. דף העבודה לילדים – רמזי פסוקי הפתיחה של מנין הדגלים

11.             משולש 12 בפסוקי חנית יב השבטים

אם כן, ראוי להתחיל את הראש הזה – ממנין למבנה, עיצוב המספר (יש עיצוב פנים, עיצוב חוץ, צריך לעצב אותו נכון) – בהתבוננות בפסוק שפותח את העיצוב, התיקון של עם ישראל שמעוצב נכון.

הפסוק הראשון לאחר הפתיחה של הפרק השני של חומש הפקודים – "איש על דגלו וגו'". כעת עוברים לחלק של הילדים, דף העבודה של השבוע. אם המושג מבנה קשור למה שאנחנו תמיד מנסים לעשות – אחת הצורות המוכרות שלנו, משולש או רבוע וכו' – מתבקש שאולי בפסוק הזה, או בשני הפסוקים הראשונים של הפרק, יצא איזה מספר שיש לו מבנה פשוט לפי דרכנו.

על כן, אם מחברים יחד "וידבר הוי' אל משה ואל אהרן לאמר. איש על דגלו באֹתֹת לבית אבֹתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו" יוצא 78 אותיות, ג"פ הוי', כוונת לחם-מלח-מזלא בכתבי האריז"ל, והמבנה המתבקש הוא משולש 12 בדיוק. למה 12? כי מדובר ב-יב שבטי יה. אז שני הפסוקים הפותחים כאן, בתרגום מנין למבנה, הם בדיוק משולש 12. רק צריך לתת את הדעת איך לבנות את המשולש – כל משולש אפשר לבנות בשתי צורות, או מ-12 ל-1 או מ-1 ל-12. כאן תיכף נראה שיותר הגיוני לבנות שה-12 בהתחלה.

12.             "על פי שנים עדים" – יחנו-יחנו

נתחיל את התרגיל לילדים בחדר. כותבים על הלוח את הפסוק, קודם כל השני. יש בו 14 מלים ו-53 אותיות (בפסוק הראשון יש 7 מלים ו-25 אותיות; מבחינת המלים, שני הפסוקים הם בסוד חצי ושלם. תיכף נראה שגם הפסוק השני מתחלק ל-7-7 מלים. ביחד יש 21 מלים, גם משולש – משולש 6, חצי 12 הנ"ל). המורה שואל את הילדים – כולנו הילדים – האם יש מלה בפסוק שחוזרת פעמיים. הילד מיד רואה שיש מלה אחת שחוזרת – "יחנו". כמה שוה יחנו? עד, "על פי שנים עדים יקום דבר".

יש פה שני עדים, יחנו-יחנו, קשור להיום – ר"ח סיון – "ויחן שם ישראל נגד ההר"[1], "כאיש אחד[2] בלב אחד". זה המסר של ר"ח סיון, "ויחן" (אותיות יחנו), לשון יחיד (גם רומז ללשון מציאת חן כל אחד בעיני חברו, כמבואר במ"א), ובזכות האחדות – "כאיש אחד בלב אחד" – זוכים לקבל את התורה ("תורה אחת"[3]). השכינה שורה רק ב"אתר שלים", מקום שיש בו אחדות בין הנשמות, ובלשון הבעל שם טוב התקשרות בין הנשמות. כידוע שיש עולמות-נשמות-אלקות ש"עולים ומתקשרים ומתיחדים". כאשר כל הנשמות מתקשרות נעשה "אתר שלים" (כמו שכתוב בתניא פל"ב) ואז יש השראת שכינה ויכול להיות מתן תורה.

שאלה שניה, כמה מילים יש בפסוק? 14. איזו מלה בפסוק ה"יחנו" הראשון? 7 (קודם סופרים, אחר כך בונים). המלה "יחנו" השני? 14, עוד 7, "שבעה ושבעה מוצקות". את הדבר הבא המורה צריך לומר לילד – שבכל התנ"ך יש סה"כ 14 פעמים "יחנו", לא פחות ולא יותר. כלומר, בפסוק שלנו המלה "יחנו" היא 14, 7 ועוד 7, רמז מובהק לכך שבכל התנ"ך יש אך ורק 14 "יחנו". איפה המקום שלהם? כולם בתחלת חומש הפקודים. כולם כאן, באותו הקשר, של דגלי המדבר. זה היה מאמר מוסגר.

13.             "או שלשה עדים" – יחנו-יחנו-סביב

כעת המורה שואל הלאה את הילד, האם יש עוד מלה בפסוק ששוה יחנו בגימטריא? סביב. אמרנו ש"סביב" היא מלה עיקרית כאן. בפירוש האבן עזרא שאמרנו קודם, שצורת המחנה משקפת את המרכבה העליונה, מהו אהל מועד שסביבו נמצאים כולם? כסא הכבוד. כלומר, אהל מועד מקביל לכסא הכבוד, וכמו שהמלאכים וחיות הקדש סביב כסא הכבוד, כך עם ישראל סביב המשכן, בו מתקיים "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הוא ה"כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו", כסא הכבוד של הקב"ה בעולם הזה.

כאן יש גימטריא יפה. לפי הפירוש שאהל מועד הוא כנגד כסא הכבוד, אפשר לחבר אותם ולעשות ממוצע (אם יוצא מספר זוגי) – 137, מספר מאד אהוב אצלנו, בגימטריא קבלה וכו'. אם כן, יש לנו פה עוד תופעה, שיש שלש מלים עם אותה גימטריא. אמרנו על יחנו-יחנו "על פי שנים עדים", אבל הפסוק אומר "על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים" – כנראה רומז לפסוק הזה, שקודם כל רואים בו שני עדים, אבל אם מתבוננים עוד טפה רואים שיש עד שלישי, "סביב" (כנראה שה"עד" השלישי שרשו באור-אין-סוף הסובב כל עלמין).

אם כן, יש לנו יחנו-סביב-יחנו, עד-עד-עד בפסוק שלנו. כמה אותיות יש ביחנו-סביב-יחנו? 12, כנראה גם כנגד יב שבטי י-ה (החונים סביב לאהל מועד).

14.             הכאת יחנו-סביב-יחנו

נעשה תרגיל קצת יותר קשה: הכאה פרטית של יחנו-סביב-יחנו – ארבע פעולות של כפל: י פעמים ס פעמים י = 6000; ח פעמים ב פעמים ח = 128; נ פעמים י פעמים נ = 25000; ו פעמים ב פעמים ו = 72. 72 ו-128 – פעולה שניה ורביעית – מתחברות למספר יותר שלם, 200 (הרווחנו שני אפסים). אפשר לחבר הכל יחד – 31200. 312 עולה יב פעמים הוי' – יב צרופי שם הוי' – וכאן קבלנו 100 פעמים יב צרופי שם הוי' ב"ה, שזה בדיוק תיאור קבלי למבנה של הדגלים. יש יב אותיות, ויוצא יב פעמים הוי' כפול 100 (שלמות של יפ"י), גימטריא מופלאה ביותר. כל הפסוק "איש על דגלו וגו'" הוא כפולה של שם הוי' – 3250 שעולה 125 (5 בחזקת 3) פעמים הוי'.

15.             מלים בנות ארבע אותיות בפסוק

מה שהכי יפה כאן, מבנה יפהפה – אם יש עין חדה, בוחנת, היא תראה שיש תופעה מיוחד בפסוק. הרי הכל כתוב בצורה מלאה או חסרה בהתאם לכוונה הפנימית, וכאן כתוב "באתת" חסר דחסר כדי שתהיינה 4 אותיות במלה, וכך כתוב "אבתם" חסר. המורה שואל את הילד – כמה מלים של 4 אותיות יש בפסוק? 10, כמו עשרת הדברות. לא סתם עשר, אלא בכל שביעיה (עד "יחנו" הראשון ועד השני) חמש המלים האחרונות הן בנות 4-4 אותיות. כלומר, קודם יש "איש על", 5 אותיות יחד, ואחר כך "דגלו באתת לבית אבתם יחנו", 5 מילים רצופות של 4 אותיות, ואחר כך כתוב "בני ישראל", 8 אותיות יחד, ואחר כך "מנגד סביב לאהל מועד יחנו", 5 מילים רצופות של 4 אותיות. זה ראוי להתבוננות – תופעה יפה.

אמרנו שכל הפסוק מתחלק ל-26, שם הוי'. מה עם עשר המלים האלה? עשר המלים בנות 4-4 אותיות, שמתחלקות בצורה סימטרית ל-5 ו-5, כמו לוחות הברית? אם תעשו את החשבון תראו שיוצא 2236, שגם מתחלק ל-26, ולא סתם אלא פעמיים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (פסוק שאמרו יב שבטי יה ליעקב אבינו, סוד חנית יב שבטים סביב לאהל מועד), שאנו מצווים לקרוא פעמיים בכל יום תמיד, ערב ובקר.

ידוע שפעמיים "שמע ישראל וגו'" עולה 26 פעמים 86, הוי' פעמים אלהים, שזו בעצם המצוה ליחד "הוי' אלהינו" – "הוי' הוא האלהים". יוצא שגם 4 המילים הנותרות "איש על... בני ישראל" מתחלק ב-26, וגם ב-13 – מספר האותיות, כך שיש ערך ממוצע לכל אות – 1014, 6 פעמים 13 ברבוע. כלומר, שהערך הממוצע של כל אות הוא 6 פעמים 13, 78, מספר מלות שני הפסוקים הראשונים, משולש של 12.

16.             ציור המשולש מ-12 ל-1

למה באמת צריך לצייר מ-12 עד 1? כי אם נחלק את הפסוק השני לפי ה"יחנו", עד ה"יחנו" הראשון ועד בכלל יש 25 אותיות, אבל גם בכל הפסוק הראשון יש 25 אותיות, יחד 50 אותיות, ובשביעיה השניה של הפסוק השני נשארו 28 אותיות, שהוא משולש של 7. אז איך בונים כך שיראו שהחלק השני הוא משולש של 7? רק אם יתחילו את המשולש הגדול מ-12, ואז חמש השורות הראשונות תהיינה 50 האותיות הראשונות ושבע השורות הבאות תהיינה 28 האותיות האחרונות, בשביעיה האחרונה (ה-12 מתחלק כאן ל-7 ו-5, זה). עד כאן התרגיל לילדים.

17.             ג. ארבעה דגלי שכינה – בנין הבית היהודי

18.             מנין ובנין ישראל – מעשה בראשית ומעשה מרכבה

נסיים חלק זה עם עוד פירוש של הפסוק – פירוש הרמב"ן. אחרי שהוא מביא את האבן עזרא, על הקשר למרכבה העליונה. דרך אגב, אם מחנה ישראל הוא המרכבה, והתיאור בא אחרי שמונים אותם בלי לבנות – קודם סופרים ואחר כך בונים – מתבקש לומר שהפרק הראשון יחסית לפרק השני, המנין יחסית למבנה, הוא יחס של מעשה בראשית למעשה מרכבה. עוד פעם, כתוב מפורש שהפרק השני, דגלי המדבר, הוא מעשה מרכבה – דבר שקשור למתן תורה.

מה פירוש "באֹתֹת"? רבינו בחיי מביא בשם המדרש בכמה מקומות. חז"ל אומרים שאנו, היהודים, מתאווים לדגלים. יש לנו איזו תאוה – "ובשם אלהינו נדגל". כתוב "תאות צדיקים יתן", "תאות צדיקים אך טוב". יש איזו תאוה חיובית אצל יהודים שיהיו להם דגלים. יש פה כמה אנשים שמצטיינים במיוחד בתאוה זו.

מאיפה קבלנו את התאוה? יש דברים שהם בגנים שלנו היהודיים מאז אברהם יצחק ויעקב, ירושה מאבותינו הקדושים, אבל יש דברים שנעשתה מוטציה בגנים והתחדש משהו בחג השבועות. אחד הדברים שנעשה מוטציה בגנים שלנו והתחדש במתן תורה הוא תאות דגלים. למה? כי במתן תורה זכינו לראות את "רכב אלהים רבותים אלפי שנאן", כל מחנה שכינה, כל המלאכים, כל המרכבה העליונה, שהכל ירד עם הקב"ה לתת לנו תורה על הר סיני. כשראינו את דגלי המלאכים התחלנו להתאוות. המחזה של הדגלים כל כך הרשים אותנו, שנעשה חלק מהגנים שלנו – מאז יש לנו תאוה לדגלים.

איפה זה רמוז? אומר רבינו בחיי שרמוז במלה "באתת", שחסר כתיב – לשון תאוה. אז יש את רש"י, שאומר שני פירושים ל"באתת" – או צבע (כנראה שיש גוונים שונים של אותה תאוה), או צווי של אבא, איך אבא צוה לנו לבנות ולעצב את עצמנו, את עם ישראל (הנושא את יעקב אבינו על כתפנו, את תודעת ה' אלהי יעקב).

19.             צוואה למניעת קטטות בין הבנים

יש עוד ווארט מאד יפה שמביא הש"ך על התורה. הוא אומר – למה כל כך חשוב לקבל צוואה מהאבא ולציית לה? כי צוואת אבא היא כדי למנוע קטטה בין הבנים. אבא נותן לנו צוואה שהיא למעלה מהטעם ודעת שלנו. כמו שיש בתורה סוגים שונים של מצוות, ויש חוקים. צריך להתייחס לצוואה של אבא כמו חוק, וברגע שהיא חוק איני צריך להבין אלא רק לקיים בקבלת עול פשוטה בלי להבין, וממילא הדבר גם מונע מחלוקות. אם אבא אמר שיהודה יהיה כאן וראובן שם – גמרנו את הסיפור, אין כבר מה להתמקח על המקומות. זה יושב כאן וזה יושב כאן. אם אבא לא אומר איפה לשבת יכולה להתפתח מריבה, קטטה, שכל אחד רוצה את המקום המסוים. אם אבא אמר – גמרנו את הסיפור.

20.             התורה כצוואה אלקית

זה גם רעיון נחמד ביותר, שאפשר לומר שכל מצות התורה הן צוואה. הרי כל המצוות הן חוקים. צוואה לשון צווי. כעת הולכים לקבל תריג מצוות, עם ז מצוות דרבנן – יחד כתר. הרי כל חג שבועות הוא כתר, כתר דז"א וכתר דנוקבא, כתר לקב"ה וכתר לכנסת ישראל – בשבועות עושים כתרים, תריג מצוות התורה ועוד ז. והרי כתר הוא למעלה מטעם ודעת.

איך אפשר שכל המצוות הן בגדר צוואה, כמו "באתת" כאן? מהי צוואה אצל ה'? אצל ה' צוואה היא סוד הצמצום והמשכה מלפני הצמצום לאחר הצמצום (סוד המשכת הקו וחוט אור-אין-סוף ב"ה למקום החלל הפנוי שנעשה על ידי הצמצום). זה נושא עמוק ביותר שדברנו עליו כמה וכמה פעמים, שסוד הצמצום הוא השארת חלל פנוי בלשון הקבלה (למראית עין, שהרי אנחנו מאמינים שהצמצום לא כפשוטו, כשיטת הבעל שם טוב). חלל פירושו מת, ואחר כך לתוך החלל צריכים להחדיר קו אין-סוף.

מתן תורה הוא התגלות עצומה, "'אנכי' מי שאנכי", "אנא נפשי כתבית יהבית", אבל הוא דומה לצוואת הרבי רש"ב ש"אני הולך לשמים, ואת הכתבים אני משאיר לכם", שהכתבים הם "אנא נפשי כתבית יהבית". גם כמו דרשת הבעל שם טוב על "האשה נקנית בשלש דרכים בכסף בשטר ובביאה" – האהוב הלך למדינת הים והשאיר שטר, מכתב אהבה, ובינתים כל הקשר עמו הוא דרך המכתב. במכתב יש צווים, ואם תקיים אותם תזכה לביאה – השלב השלישי.

כמה שיש התגלות עצומה במתן תורה, מה שה' מצווה לנו דברים יש בו דמיון לצוואה. צוואה פירושה מה תעשו כשאני לא פה (למראית העין). את הצוואה צריך לקבל בקבלת עול, והסגולה של הצוואה שמונעת מחלוקות בין הילדים, בין הבנים.

הנושא הזה הוא כל כך עמוק שקשה אפילו להתחיל לפתוח אותו. זה הנושא שמי שיש לו קצת חוש וידע – הוא בשביל לבטל את הטענות של כל אלה, הפילוסופים החדשים יותר (שאיני רוצה להזכיר את שמותיהם), שטוענים שאם הקשר עם הקב"ה אינו ישיר וגלוי אין טעם חלילה בקיום מצוות. קיום מצוה חייב להיות (לדעתם הכוזבת) אך ורק תוך כדי חויה אמתית של גילוי אלקות. נשמע נחמד, אבל זה לא נכון. שוב, זה נושא גדול מאד-מאד, שרק טפה נגענו בו.

בכל אופן, כל זה יצא לנו מפירוש הש"ך עה"ת, ש"באֹתֹת" גם תאוה וגם צואה ואות כדי למנוע מחלוקת וצריך לקבל את הצואה כחוק בל יעבור בקבלת עול.

21.     דגל מחנה יהודה: תורה

אחרון אחרון חביב לגבי הפסוק הזה, לפני שנתקדם הלאה, דברי הרמב"ן: אחרי שהרמב"ן מביא את פירוש המרכבה הוא אומר ומסביר על פי מדרש – שהוא מפתח – שבעצם לכל מחנה יש את הנקודה שלו. יש ארבעה מחנות ובכל מחנה שלשה שבטים. במחנה הראשון יש את יהודה-יששכר-זבולון. יהודה הוא המלך, וענינו הפרטי הוא המלוכה. הענין הפרטי המיוחד של יששכר הוא תורה – הוא בעל תורה. הנקודה של זבולון, מה שה' רוצה ממנו, הוא עשירות – שיהיה עשיר.

לפי סדר זה, לא רק שזבולון הוא האח הצעיר של יששכר – אנחנו יודעים שהם עשו שותפות ביניהם. יששכר צריך לחנך את האח הקטן שלו – על יששכר, התלמיד חכם, לחנך את זבולון איך להיות עשיר, להדריך אותו. לא רק שהוא עושה איתו הסכם שתפרנס אותי ואז נתחלק בעולם הבא. הרי יששכר הוא תלמיד חכם, וחלק מחכמתו הוא צריך לנצל כדי להדריך את זבולון אחיו הצעיר – "חנוך לנער על פי דרכו" – לפתח את החוש של זבולון להיות עשיר, שהרי לזבולון יש חוש להיות עשיר (שהרי זו שליחותו וגורלו מאת ה' בעולם הזה, והסימן: זבלון פנים ואחור עולה עׂשר). "גם כי יזקין" הוא ימשיך לעשות המון כסף, "לא יסור ממנה". בשביל זה צריך חינוך יהודי טוב, חינוך שיששכר מחנך את זבולון.

אם צריכים לבחור נקודה שמציינת את כל דגל מחנה יהודה (יהודה-יששכר-זבולון) – מה בוחרים? אומר הרמב"ן שהנקודה העיקרית היא תורה, וכך מביא רש"י שכל המחנה שהיו סמוכים למשה ואהרן היו גדולים בתורה. גם דוד המלך (משבט יהודה), הלכה כמותו בכל מקום – הוא מולך מהשראת התורה. כמו שאמרנו הרגע שגם זבולון עושה כסף בהשראת התורה.

אם כן, המחנה הראשון הוא תורה באמצע – יששכר, שגם נתן את העצה לנשיאים – אז רואים שיהודה מקבל את השראתו מיששכר וגם זבולון מקבל ממנו את השראתו. אם כן, כל המחנה, לב מחנה יהודה – אם כי שהוא המלכות, אז הייתי יכול לחשוב שהעיקר הוא המלכות – הכלל שלו הוא תורה. מכאן נלמד כלל גדול, שאצלנו המלכות והעשירות צריכים להיות עם תורה באמצע, שהתורה מקיימת את שניהם.

22.     דגל מחנה ראובן: תשובה

מה לגבי דגל מחנה ראובן, מה עיקר ענינו? הוא גם אומר חידוש נפלא: הוא אומר שראובן הוא בעל תשובה. הוא אומר שלכל אחד יש את הענין שלו. גד הוא בעל מעשים. בספר יצירה גד הוא כנגד חדש אלול, שבו חוש המעשה. הוא עושה תיקונים. גד נוסע – בנחלתו יש את קבר משה רבינו – כנראה שיש לו 'חוש' בקברי צדיקים. הרבי פעם התבטא שאין לו חוש בקברי צדיקים, הגם שבלה יותר מכל רבי אחר בקבר צדיק – בקבר של חמיו.

לגד יש חוש – "שם חלקת מחֹקק ספון". מה עושים בקברי צדיקים? תיקונים. גד עושה תיקונים. אבל מי שהוא בעל תשובה בין השבטים הוא ראובן. גם יהודה חזר בתשובה, אבל כותב הרמב"ן שסתם בעל תשובה אצל השבטים הוא ראובן.

מה לגבי שמעון? אומר הרמב"ן משהו נחמד, שאם יש לך בעל תשובה אמתי מצד אחד ובעל תיקונים מצד שני, גם כשתהיה שמעון – עם כל החטאים שלו, עם כל פגם הברית שלו – שני השכנים שלו יכפרו עליו. כך הוא כותב. כלומר, שהכפרה – מי זקוק לכפרה? שמעון – באה לשמעון מכח זה שיש לו ראובן מכאן וגד מכאן.

אם כן, אם רוצים לסכם את כל הענין של המחנה השני, מה הנקודה שלו? תשובה. כך הוא כותב. כל דגל מחנה יהודה – תורה, וכל דגל מחנה ראובן – תשובה.

23.     דגל מחנה אפרים: שכינה

מתקדמים הלאה: דגל מחנה אפרים, יש בו את כל בני רחל כמו שאמרנו קודם – אפרים, מנשה, בנימין. מה המיוחד ברוח מערב? "שכינה במערב". אבל בפרט, בין שלשת השבטים האלה, איפה השכינה שורה? אצל בנימין, שבמקומו בית המקדש – "בין כתפיו שכן". לכן הוא אומר שכל המחנה של דגל מחנה אפרים, שהוא במערב – הנקודה שם היא שכינה, השראת השכינה בישראל.

צריך פה להתבונן טוב מאד. לכל דגל הוא נותן ווארט, מה הווארט של הדגל. הדגל הראשון – תורה, הדגל השני – תשובה, הדגל השלישי – שכינה.

24.     דגל מחנה דן: ברכה

מה לגבי הנשר שלנו, דגל מחנה דן? יש שם שלשה שבטים – דן אשר ונפתלי. כמו שבדגל מחנה אפרים הנקודה היתה בעיקר השלישי, בנימין, שבנחלתו עיקר השראת השכינה, כך לגבי דגל מחנה דן, עיקר הנקודה באה בשלישי, נפתלי, שמשה רבינו מברך אותו "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת הוי'". הוא אומר שנפתלי הוא מקור הברכה (בברכות משה, אשר, הקודם לנפתלי בדגלים, מופיע לאחר נפתלי: "ולאשר אמר ברוך מבנים אשר", גם לשון ברכה).

זבולון היה האחרון של דגל מחנה יהודה – הוא עשיר. אבל איך הוא עשיר? בבורסה, הוא עוסק ביהלומים. כל העשירות שלו היא מהבורסה. כלומר, התלמיד חכם, יששכר, בקי בעסקי הבורסה, והוא מלמד אותו את כללי המשחק והרווח בבורסה. אבל מי בעל ברכה, שמקבל שפע ברכה מה' בגשמיות, "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"? בעיקר נפתלי (שבחלקו ים הכנרת ופירות גינוסר). על שמו כל דגל מחנה דן (המזנק מן הבשן, מקום דשן ביותר, ראה מפרשים), שכולל שלשה שבטים, הוא דגל של ברכה.

25.             תורה-תשובה-שכינה-ברכה

יצא לפי הפירוש המופלא של הרמב"ן שארבעת דגלי מדבר הם תורה-תשובה-שכינה-ברכה. צריך להבין את הסדר וההגיון כאן. נשמע טוב, במיוחד אם חוזרים על זה כמה פעמים, אבל עדיין לא מובן.

קודם כל, כמו שאמרנו בהתחלה, לפני שבונים את המבנה הנכון צריך לחשב את הגימטריא – קודם נעשה מנין ואחר כך בנין. נבנה בשכל, בהתבוננות – גם התבוננות היא לשון בנין. תורה-תשובה-שכינה-ברכה עולה 1936. סימן של שלמות אצלנו הוא רבוע, ובמיוחד בארבעה דגלי מדבר שהם כבר רבוע. כאן יש רבוע, שכבר סימן מובהק שיש כאן מבנה טוב ומובהק. מה הרבוע? 44 ברבוע. זאת אומרת, שממוצע כל מלה הוא 22 ברבוע – מתחיל להיות עוד יותר יפה, כב אתוון דאורייתא. הערך הממוצע של כל מלה כאן הוא כב ברבוע. אחרי המנין יש לנו יותר חשק להתבונן מה בדיוק קורה כאן, יותר תאוה ("באתת").

26.             תורה-תשובה – חתונה – שכינה-ברכה

איך נוסעים? התורה מתארת לנו שקודם נוסעים שני המחנות הראשונים, יהודה וראובן (יהודה ראובן משלימים זה את זה לרבוע של טוב, "ברא אלהים"), מי שהיה במזרח ומי שהיה בדרום. או שנוסעים ממש כחניתם, בצורת רבוע, או שנוסעים בשורה, כפי שתי הדעות בזה, אבל קודם נוסעים שני הדגלים הראשונים, מזרח ודרום, אחר כך המשכן נוסע – שהוא באמצע, הכל "מנגד סביב לאהל מועד יחנו" – ואחר כך נוסעים שני המחנות האחרונים, מערב-צפון, אפרים-דן (אפרים דן משלימים זה את זה לפירמידה של 10, שכינה, ומה עוד שתחלתן שכינה, הנקודה הכללית של דגל מחנה אפרים). היות שדן נוסע בסוף הוא המאסף לכל המחנות.

מהו ענין המשכן? "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". נקרא למשכן שלום בית. מה מסמל המשכן? הגיע הזמן להתחתן. יש כאן בחורים שלפני החתונה ויש פה אברכים שאחרי החתונה. המשכן הוא החתונה, של הקב"ה וכנסת ישראל. יחסית, אם אתה לפני החתונה, אתה שייך בינתים – הכל נע לפי הענין שלך, לפי המצב שלך – לדגלים שלפני המשכן. מה עושים לפני החתונה? לומדים תורה וכשמגיעים לפרק מסוים צריך להתחיל לעשות תשובה (שהרי אין מי שניצל לגמרי מפגם הברית, כמבואר בתורת שלום לרבי הרש"ב). יש שני עמודים, שתי הכנות, לחתונה – תורה ותשובה (ועל ידי התשובה "מיד נגאלין", מיד מגיע הזיווג מן השמים).

מה קורה אחרי החתונה? "זכו שכינה ביניהם" – הזוג זוכה ויש השראת שכינה, דגל מחנה אפרים (אפרים לשון "פרו ורבו"). מה קורה בסוף? שפע של ברכה, "שבע רצון ומלא ברכת הוי'", בית מלא ילדים, בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות ובחסידות, וכל בן ובת ממשיך שפע ברכה לבית, כמו שהרבי תמיד אמר שכל ילד הוא עוד שפע ועוד ברכה. כדי שריבוי הילדים, "ורב שלום בניך", יהיו מקור שפע ברכה ושלום – תלוי בשכינה ("וברכך הוי' אלהיך" "ברכת הוי' היא תעשיר").

אם כן, אפשר לראות את כל הסדר הזה כהתבגרות, עם המשכן באמצע. קודם תורה ותשובה, לפי סדר זה, אחר כך המשכן – הקמת בית נאמן בישראל – ואחרי הקמת הבית יש שכינה וברכה. כך יהיה לנו בעז"ה. עד כאן החלק הראשון.

27.             ד. חלק הזהר: "איש על דגלו"

בזהר הקדוש[4] על הפסוק הנ"ל "איש על דגלו וגו'" נאמר:

"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל וגו'". רבי אלעזר פתח "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אהביה וגו'... שמחו את ירושלם וגו'"[5], בגין דחדוה לא אשתכח, אלא בזמנא דישראל קיימי בארעא קדישא, דתמן אתחברת אתתא בבעלה, וכדין הוא חדוותא דכלא, חדוותא דעילא ותתא, בזמנא דישראל לא אשתכחו בארעא קדישא, אסיר ליה לבר נש למחדי, ולאחזאה חידו, דכתיב "שמחו את ירושלם וגילו בה וגו'", "וגילו בה" דייקא.

רבי אבא חמא חד בר נש דהוה חדי בבי טרונייא דבבל, בטש ביה, אמר "שמחו את ירושלם" כתיב, בזמנא דירושלם בחדוה, בעי בר נש למחדי.

רבי אלעזר לטעמיה, דאמר "שמחו את ירושלם", היינו דכתיב "עבדו את הוי' בשמחה". כתוב אחד אומר "עבדו את הוי' בשמחה", וכתוב "אחד אומר עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה", מה בין האי להאי? אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא, כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא... אמר רבי יהודה, והא כתיב "כי בשמחה תצאו", ודא היא כנסת ישראל, כיון דאמר "תצאו", מן גלותא הוא, ואקרי "שמחה". אמר ליה, ודאי הכי הוא, דכל זמנא דאיהי בגלותא ושכיבת לעפרא, לא אקרי שמחה, עד דקודשא בריך הוא ייתי לגבה ויוקים לה מעפרא, ויימא "התנערי מעפר וגו'", "קומי אורי וגו'", ויתחברון כחדא, (ויוקים לה מעפרא), כדין חדוותא אקרי, חדוותא דכלא, וכדין "בשמחה תצאו" ודאי, כדין כמה חיילין יפקון לקבלא דמטרוניתא, לחדוותא דהלולא דמלכא, כמה דאת אמר "ההרים והגבעות יפצחו וגו'", וכתיב "כי הלך לפניכם הוי' ומאספכם וגו'".

28.             קדושת ירושלים והמקדש על ידי התיצבות בדגלים

ממה שרבי אלעזר דורש את הפסוק "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אֹהביה וגו'" על הפסוק "איש על דגלו באֹתֹת לבית אבֹתם יחנו בני ישראל וגו'" משמע שלמחנה ישראל במדבר, הבנין המתוקן של עם ישראל שלאחר מנין בני ישראל כנ"ל, "סביב לאהל מועד" (ששם השראת השכינה בישראל), יש את קדושת ארץ ישראל, ירושלם ו"מקום מקדשנו" ("סביב לאהל מועד" – יב אותיות כנגד יב שבטי יה – עולה י פעמים הוי' ב"ה, ר"ת סלם, סוד סלם יעקב ש"מצב ארצה וראשו מגיע השמימה [ואמצעיתו כנגד ירושלים]... והנה הוי' נצב עליו", ושאר האותיות עולות סלם שעולה סיני – "משה קבל תורה מסיני" בזמן מתן תורתנו, חג השבועות).

מכך נלמד שגם בהיותנו בארצנו הקדושה, כמו בזמן הזה, כדי לזכות לבנין ירושלים השלמה ובנין המקדש במקומו על ידי משיח צדקנו (כפסק הרמב"ם ש"משיח בונה מקדש"), ששם "נעשה לפניך כמצות רצונך" בשמחה רבה ומופלגה, "שמחת עולם על ראשם" – עלינו להתיצב (ולהתעצב לשון עיצוב פנים וחוץ כנ"ל) בדגלים, לממש את תאות הדגלים המושרשת בנשמותינו מאז מעמד הר סיני, תאותנו להדמות למרכבה העליונה ובכך לזכות לשכינה שתרכב עלינו.

אפשר לראות בתבת "באתת" (חסר דחסר כתיב כנ"ל) רמז ל"אתתא" בלשון הזהר (עיקר "תאות צדיקים", סוד "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב") – "לזמנא דישראל קיימי בארעא קדישא, דתמן אתחברת אתתא בבעלה [סוד 'ב-אתת'], וכדין הוא חדוותא דכלא, חדוותא דעילא ותתא".

29.             רבי אלעזר: חכמה

והנה, רבי אלעזר (בנו של רשב"י) הוא כנגד ספירת החכמה, בחינת "הוי' בחכמה יסד ארץ", "אבא יסד ברתא". ועל כן לו נאה ולו יאה לדרוש ש"עבדו את הוי' בשמחה" קאי על זמן שישראל שוכנים בארצם ואילו "עבדו את הוי' ביראה" קאי על זמן הגלות, זמן שאין ישראל שוכנים בארצם אלא נמצאים על אדמת נכר, ששם אין לשמוח רק לירא מפני ה', כאשר ה"שמחה של מצוה" (שהרי גם בחו"ל בזמן הגלות מקיימים מצות ה' ויש למשוח בהן) היא בבחינת "[עבדו את הוי' ביראה] וגילו ברעדה", וד"ל.

30.             רבי אבא: בינה

רבי אבא הוא כנגד ספירת הבינה, סוד בבל ("במחשכים הושיבני") ביחס לרבי אלעזר, סוד ארץ ישראל. ועל כן הוא "חמא חד בר נש דהוה חדי בבי טרונייא דבבל, בטש ביה (בעט בו, שהרי על בינה נאמר 'מינה דינין מתערין'), אמר שמחו את ירושלם כתיב, בזמנא דירושלם בחדוה, בעי בר נש למחדי, ובכך מחזק את דברי רבי אלעזר, בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", ובסוד "ברוך אומר ועושה" – אבא אומר ואמא עושה.

31.             רבי יהודה: חסד

רבי יהודה הוא כנגד ספירת החסד[6], והוא חווה את שמחת ההתעוררות, ההתנערות והקימה של עם ישראל לצאת מן הגלות ולעלות לציון ברנה. רבי אלעזר מסכים ומאשר את דבריו שבודאי שה"תצאו" מן הגלות צריך להיות "בשמחה" ("כי בשמחה תצאו"), היינו העבודה של תשובה משמחה שלמעלה גם מתשובה מאהבה, כמבואר בדא"ח. נמצר שיש ג בחינות: עבודת ה' ביראה בגלות, שמחת היציאה מן הגלות, שמחת ישראל השוכן בארץ. יראה-שמחה-שמחה סוד חש-מל-מל (הכנעה הבדלה המתקה)[7].

32.             ה. השער השבועי: שער כר

33.             קבלת הכתר במתן תורה

אמרנו שהנקודה, הענין, של מתן תורה היא קבלת כתר – מכתירים את ה', הז"א, קוב"ה, מקבל כתר, וגם כנסת ישראל מקבלת כתר. כולם מקבלים כתר. לכן בעשרת הדברות יש כתר אותיות. לכן הערב נלמד בקיצור את השער של כתר – כר. כלומר, עיקר הכתר הוא ה-כר שלו, וה-ת נכלל באמצע שלו, "ת רשים רשימו לעתיק יומיא". לפעמים אומרים שכתר הוא ר"ת כסופים-תענוג-רצון – התענוג נכלל בין הכסופים של הכתר ("ת עלמין דכסופין", "ארבע מאות שקל כסף עֹבר לסֹחר" של אברהם אבינו, כתוב שעולמות הכיסופים הם שכר הצדיקים בכתר עליון לעתיד לבוא) והרצון של הכתר. בכל אופן, שוב, השער בלשון הקדש של כתר הוא כר.

34.             גילוי הכתר בהכרת הדעת

הרבה מאד פעמים דברנו על הקשר בין כתר לבין הכרה. הרי במקום שאתה מונה את הכתר אין אתה מונה את הדעת ובמקום שאתה מונה את הדעת אין אתה מונה את הכתר, היות שהדעת היא פשוט גילוי מה שנעלם בכתר. הכתר הוא על-מודע, לא-מודע, וכאשר הכתר הלא-מודע מתגלה במודע של הנפש הוא נקרא דעת, מודעות, ופנימיות הדעת היא הכרה. החל מעצם הדבר שאומרים שאדם נמצא בהכרה – שלא ישן, לא מנומנם. מהי ההכרה לפי זה? תחלת ההכרה היא להתעורר, להתעורר מהמצב הלא-מודע, להתעורר מהכתר וממילא לגלות את האור שהיה נעלם בכתר.

אומרים שבדעת יש שלש מדרגות – חיצוניות, אמצעיות ופנימיות. חיצוניות הדעת היא ידיעה – אני יודע משהו. האמצע של הדעת נקרא 'הרְגש' – יש לי הרגש (לא הרגשה, אלא משהו יותר עדין, בלשון החסידות) בדבר שאני יודע. הפנימיות של הדעת היא הכרה.

הכרה בחז"ל היא לשון נישואין. הרגש היינו משיכה בקבלה. כשאני כל כך מקושר בדבר עד שאני יודע אותו ע"ד "והאדם ידע את חוה אשתו" – אני מכיר אותו. לומדים זאת מרות המואביה, מגלה שקוראים בשבועות, שם כתוב "מדוע זה מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה". חז"ל אומרים שבאמירה "להכירני" היא נבאה שהוא עתיד לשאת אותה לאשה, כי הכרה היא לשון נישואין. הפלא שלשון נופל על לשון, הכרה-ניכור – "להכירני ואנכי נכריה" מאותו שרש, צריך להבין.

בכל אופן, הקשר בין הכרה כפנימיות הדעת – עצם הנישואין עם האמת הידועה לך (שוב, אחרי סדר של ידיעה-הרגש-הכרה) – הוא גילוי של הכתר, העל-מודע, במודע. נושא שכתוב הרבה ומדובר עליו. ממילא מתבקש להשלים את כל התמונה של שער כר. אפשר לומר שכל השער הזה הוא שער של כתר, שער שמקבלים אותו בזמן מתן תורתנו – אפשר לומר שזהו שער החמישים, שמקבלים אותו בהשלמת "תספרו חמשים יום" – בחג השבועות.

35.             שער עשיר בשרשים וענינים

כמו שדברנו בשבועות האחרונים, יש שערים יותר דלים בשרשים ויש יותר עשירים בשרשים. שער כר מאד עשיר, גם בשרשים וגם בענינים שונים בלשון הרד"ק (משמעויות שונות שעל פניו אין ביניהן קשר, ובכל זאת הם מאותו שרש, כמו נכרי-הכרה). היות שהשער כר הוא כל כך עשיר ורוצים לקצר, לא נמצה הכל. יש לנו די והותר כדי לבנות פרצוף שלם ויפה, של עשר ספירות או שלש עשרה בחינות, מהדברים השונים שיש בשער כר – וכך נעשה.

36.     כתר: כתר – שלשה פירושים כנגד ג רישין

נתחיל מהכתר. גם נושא רחב, שהוא אחד מנושאי המשך ע"ב של הרבי רש"ב – רק בשרש כתר יש שלשה פירושים. שלשת הפירושים של הכתר הם-הם ג הרישין שבכתר. כאשר הכי עליון – האמונה הפשוטה – הוא כתר לשון "כתר לי זעיר ואחוך", לשון המתנה, אמונה והמתנה. הראש השני הוא הפשט הכי שכיח – כתר לשון עטרה על הראש – והוא התענוג שבכתר, כמו שכתוב "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", הכתר הוא התענוג שלהם. האחרון הוא כתר לשון סיבוב, "כתרו את בנימין". סיבוב הוא גם התקפה – לשון תוקף והקפה – שמקביל לרצון של הכתר, הראש השלישי של הכתר, ש"אין תקיף כרצון". הרצון הוא מסובב-מכתר את כל שאר כחות הנפש וכופה עליהם את מה שהוא רוצה. על כך נאמר "אין תקיף כרצון" ו"אין דבר העומד בפני הרצון". עד כאן נושא גדול וידוע אצלנו, שבכתר יש שלשה פירושים, שהם גופא כנגד ג הרישין שבכתר.

37.     חכמה: כרה (חפירה)

נלך הלאה: במה שנאמר בהמשך יש דברים יותר פשוטים וחלקים ויש שצריכים יותר התבוננות. יש שרש כרה, שגם בו יש כמה ענינים שונים. אחד הענינים שלו הוא לכרות בור, לחפור – "בור כרה ויחפרהו". מה ההבדל בין כרה וחפר (כמו בפסוק זה גופא, קודם כרה ואחר כך חפר)? המפרשים מסבירים שראשית החפירה נקראת כריה, כשעושים את הרושם הראשון, נקרא לזה השקע הראשון – לעשות שקיעה באדמה נקרא לכרות. אחר כך, אם ממשיכים להעמיק עמוק-עמוק, זו חפירה. כך מסבירים הפשטנים[8].

איפה ראוי לשים את הכריה? צריך להתבונן בכל שרש ומשמעות מה הקשר לכתר – הכל יוצא לנו כאן כי רוצים להבין את הכתר שמקבלים בחג שבועות. אם יש כאן גם כח לכרות בור, סימן שגם אותו מקבלים בחג שבועות – שנעשים חופרים טובים במתן תורה, מכח התורה. איפה ראוי לשים? היה אפשר לחשוב שאולי נשים במלכות. הרי אמרנו שכריה היא "חותם שוקע", לחפור בור. כמו בשירת הבאר "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם", שם מוסבר בפירוש שהכריה היא לעצב את יסוד הנוקבא – לבנות את הרחם. הייתי יכול לשים במלכות, אבל יש משהו אחר בשביל המלכות.

מה בעצם הכח בנפש שכורה את יסוד המלכות? "אבא יסד ברתא", "הוי' בחכמה יסד ארץ". כח הכורה – וזה לא פשוט בכלל, צריך להתבונן – הוא חכמה. במה חופר כח החכמה? הוא-הוא שחופר בכתר. על החכמה כתוב "והחכמה מאין תמצא". הכתר סתום, לא ידוע, וצריך לגלות תעלומות מני חשך. מי כורה בכתר? החכמה. לאן החכמה מגיעה כשכורה בכתר? ל"כח המשכיל", חכמה סתימאה. ברגע שכח החכמה מצליח להגיע לשם זו ראשית הכריה. כנראה אם ממשיכים לחפור מגיעים עוד יותר עמוק (לשרש הרפח – אותיות חפר – בעולם התהו, ו"גבוה מעל גבוה"). אבל הכריה הראשונה היא להגיע לכח המשכיל של הכתר, וברגע שהגעתי לשם יוצא משם ברק המבריק על השכל – תעלומות מני חשך מתגלות מהכתר בזכות כרית החכמה.

איך זה קורה? מה כח החכמה לכרות בכתר? מה הכח שלי להגיע ל"כח המשכיל" שבכתר, שמשם כל ההברקות? הפסוק אומר "והחכמה מאין תמצא" – אין, בטול. שרש הבטול הוא גם חותם שוקע. היות שלחכמה יש בטול אמתי, בטול במציאות, מכח הבטול והאין של החכמה היא כורה בכתר (וזה בעצם כח הכתר שבחכמה, סוד השתיקה סיג החכמה, שעל כן כריה היא משער כר, שער הכתר).

כך יצא לנו בהתבוננות, ששרש הכריה הוא מה שהחכמה מסוגלת להגיע לכח המשכיל. אחר כך, באותו כח, החכמה גם יורדת לכרות ולחפור את יסוד הנוקבא, שהרי הנוקבא גם משקפת את הכתר – שרש הנוקבא בכתר. כמו שכח החכמה כורה ומגלה את הכתר, כך הוא כורה את יסוד הנוקבא. כלומר, החכמה עולה לכתר הסמוך אליה – י וקוצו של י – ומכח זה "אבא יסד ברתא".

38.     בינה: כנר

נלך הלאה: מה נשים באמא? גם משהו שלא לגמרי פשוט, אבל ברגע שנסביר הוא די מובן. באמא נשים את הכנור של דוד ושל הלוים, כל הכנורות של בית המקדש שמנעימים את עבודת הקדש. שרש כנר נשים בבינה. מי שקשור לכתר אמור להיות גם כנר טוב, והיות שהכתר הוא על הגג – כנראה שכנר על הגג... גג הוא גלגלתא, סימן שהכנר על הגג יותר גבוה מהגלגלתא.

לא חשבנו עד עכשיו על הקשר בין כנור לכתר. קצת 'חבל' שחז"ל גזרו שאסור לנגן בכלים בשבועות, בחג, אחרת היו כולם מוציאים את הכנורות בבית כנסת – כמו בבית המקדש – ומנגנים בשמחת קבלת התורה, שכולה שירה (כמו שנאמר "כתבו לכם את השירה הזאת"). שבועות הוא חג מיוחד של נגינה, היות שכתר הוא כנור. במדה מסוימת הכנור הוא הכתר של כל כלי הנגינה. לפעמים אומרים שהשופר, בקולו הפשוט, הוא הכתר של כלי הנגינה. אבל בכלים המנעימים, שיש לו מיתרים שהכי דומים למיתרי הקול של האדם, הוא הכנור כמובן.

בכלל, יש שיר וזמרה – המלים האחרונות ששמענו מהרבי הן "ברב שירה וזמרה" – ומה ההבדל? כתוב גם במאמר של השבוע, שירה בפה וזמרה בכלים. השירה היא בפה, בגופו של אדם, ויחסית לכלים היינו אורות, "איהו וחיוהי חד בהון". כלים בכלל הם "איהו וגרמוהי חד בהון", אמא. הכלי שהכי דומה לשירה הטבעית הוא הכנור.

איך אני יודע ששייך במיוחד לאמא? כתוב "כנור נעים", מכל הכלים הוא מקבל את התאר נעים, ונעים היינו "ויהי נעם הוי' אלהינו עלינו", אור אמא בקבלה נקרא 'נעים'. היות שכתוב שהכנור הוא נעים – גם לפי הכלל שהמלה השניה יוצאת מהאות השניה של הראשונה, נעים משרש כנר (מה-נ שנוספת באמצע) – שייך לאמא. הכנור עושה תענוג רב בנפש.

למה שייך לאמא? התגלות עתיקא באמא. ידוע במיוחד בסיפורי חסידים שהתענוג של שמיעת כנור – אף על פי שכתוב ששירה בפה גבוהה משירה בכלים, אבל התענוג עד כדי התפשטות הגשמיות של שמיעת קול הכנור – הוא הכי גדול. היו חסידים שנפלו על הרצפה בהתפשטות הגשמיות בפועל ממש, כלומר שכמעט הסתלקו מעלמא דין מהתענוג המתוק והנעים של שמיעת קול הכנור דוקא – לא נגינה בפה. איפה יש התפשטות הגשמיות, כמו נדב ואביהוא (שהאור החיים הקדוש אומר שהגיעו לנעימות-עריבות-ידידות-מתיקות, ר"ת נעים)? קורה באמא.

הכל להבין שהכנור בשרשו הוא אמא, ראשית הכלים, הגרמוהי של "איהו וגרמוהי חד בהון", ושם עיקר ההתגלות של עתיקא.

39.     דעת: הכרה ונכור – ה"ח וה"ג

הדעת כבר אמרנו – הכרה. מה נכר עושה כאן? אפשר לומר שהכרה ונכור הם דבר והיפוכו – כמו בהרבה שרשים. הכרה היא קירוב, להכיר דבר ששייך אלי בעצם, לכן אני רוצה להתחתן איתו. ניכור הוא זרות. כמו בגוף, יש דברים טובים לגוף – מזון בריא, ויש דברים שאסור להכניס לתוך הגוף, הם זרים ונכרים לגוף, הם חידקים רעים, מחלות לגוף. אם יש מערכת חיסון טובה, היא מבחינה – כמו שדובר אצלנו הרבה פעמים – בין האוהב, שצריך להכיר בו ולקבל ולקרב אותו, לבין האויב, שצריך לדחות אותו.

איפה השרש בנפש של מערכת החיסון? בכלל, מערכת החיסון נמצאת בהוד, אבל שרשו בדעת, כמו שהוסבר ב-לג בעומר על הכרת הטוב, על "דע לומר תודה". איפה החוש לדעת מה צריך לדחות ומה צריך לקרב? בדעת. ה גבורות שבדעת הן שמאל דוחה, ו-ה חסדים שבדעת הם ימין מקרבת. זו הצורה הכי פשוטה להסביר מה הוא הנכר לעומת ההכרה – אותו שרש, שרש של דעת, כמו שאמרנו שהכרה היא פנימיות הדעת.

40.     חסד: כֵרָה (סעודה)

נלך לחסד: בחסד נקח עוד ענין משרש כרה. קודם היה לשון "בור כרה", אבל יש בו גם משהו אחר לגמרי לכאורה – לעשות "כֵרָה גדולה" לאורח מכובד. מהי כרה? אותן אותיות, אבל המשמעות היא סעודה גדולה – להכין סעודה לכבוד אורח, מכינים כרה גדולה.

ראשית כל סעודה היא ככר לחם. כתוב שככר לחם היינו לחם גדול. שניהם משער כר – גם ככר לחם וגם כרה גדולה, סעודה גדולה ומכובדת של הכנסת אורחים. מן הראוי שנשים בחסד. מי עשה כרה גדולה לכל עובר ושב? אברהם אבינו. גם בתנ"ך מופיע כג'סטה של טוב לב וכבוד אורחים והכנסת אורחים – לעשות כרה גדולה. למשל כאן, כל שבוע מישהו אמור להכין כרה גדולה – מבצע כרה. נשים את הכרה, עם ככר הלחם, בחסד.

41.     גבורה: כרם

אם יש כרה גדולה, סעודה דשנה בחסד (סעודת 'כתר', סעודת חג שבועות), מה צריך להיות בגבורה? הרבה פעמים כתוב שמאכל ומשתה הם בחסד וגבורה, כי יין בגבורה. אם יש כרה, סעודה דשנה בחסד, איזו מלה צריכה להיות בגבורה? כרם. יש לנו כרה בחסד, עם ככר לחם גדול, ויש לנו כרם. כתוב בנביא "כרם חמד". כרם הוא בית ישראל, אנחנו כרם, אבל צריכים להיות כרם טוב. הכרם הראשון הוא לא טוב. כרם הוא דוגמה לכלל הגדול אצלנו, שיש הרבה מלים שראשיתן בתהו, שקודם מופיעות בהקשר שלילי ורק אחר כך בהקשר חיובי.

כך ה"כרם" הראשון הוא "ויחל [עשה עצמו חולין] נח איש האדמה [כאן לגריעותא, יש להיות אכר שתיכף נגיע אליו, מי שקבל כתר נעשה אכר, אכר טוב, אבל אצל נח 'איש האדמה' לגריעותא, שתוך כדי שהוא אכר הוא מחלל עצמו. אלה אותם אכרים שרשב"י ורבי אלעזר ראו חורשים כשיצאו מהמערה. לאכר יש את התרגום לאידיש, שגם מלת גנאי אצל חסידים – אחד שלגמרי מנותק ורחוק מכל השגה ועבודה אלקית. כמובן, בארץ ישראל טוב להיות אכר ולעבוד את האדמה. בכל אופן, בהקשר הראשון זה שלילי] ויטע כרם" ואז "וישת מן היין וישכר" – רע מאד, דינים קשים. לעומת זאת, בגאולה אנחנו עם ישראל "כרם חמד"[9]. בכל אופן, את הכרם נשים בגבורה, מול הכרה הגדולה.

42.     תפארת: כמר

מה נשים בתפארת? כמר – נכמרו רחמיו עליו. הרי תפארת היא רחמים. יש שרש כמר, לשון רחמים שמתחממים. גם המלה רחמים מלשון חם – רחמים הם להתחמם, וגם נכמרו להתחמם. לכן אומרים שנכמרו רחמיו על מישהו. טוב או לא? לכאורה טוב. הרי כתוב שהסימן הראשון של יהודי הוא רחמן – רחמנים בני רחמנים. בין האבות יורשים את הרחמנות מיעקב אבינו (שאמר "אל שדי יתן לכם רחמים" ר"ת ישראל כנודע מרבי נחמן), הבחיר שבאבות. את הבישנות מיצחק ואת גמילות החסד מאברהם, אבל קודם כל כתוב רחמנים – הסימן היהודי המובהק ביותר.

אם כן, נשאלת השאלה למה השרש של ?"נכמרו רחמיו" הוא גם השרש של כמרים? מה הקשר בין רחמים לבין כמרים? הרד"ק מסביר את הקשר. מה קורה כשמשהו מתחמם מאד? הוא משחיר. כל הכמרים הולכים בשחור, הם שחורים. אם אתה רואה מישהו מתלבש בשחור – סיכוי שהוא כומר. כך אומר הרד"ק. בכל אופן, אולי יש עוד פירוש למה הכמרים הם מלשון נכמרו רחמיו. במיוחד הכמרים היום. הכל בהשגחה פרטית.

יש עוד משמעות בשרש זה – מכמורת, רשת של ציד. כנראה שהכמרים צדים נפשות. יש להם רשת לצוד. בהשגחה פרטית, היום כמרים קוראים דוקא לנוצרים. בתנ"ך כמרים הם כל ה'כהנים' לעבודה זרה, כפי שכותב גם הרד"ק, אבל היום התרכז בנוצרים – השגחה שמסמנת זיהוי נכון – שגם יש להם רשת ציד מאד מפותחת.

שאלנו מה הקשר בין הכמרים למדת הרחמים, לנכמרו רחמיו? דבר שנאמר רק בקיצור נמרץ: כל הדת ההיא, הנצרות, כמבואר אצלנו באריכות – כולה רחמים של שקר. מהם רחמים של שקר? רחמים עקרים. באנגלית נקרא 'פיטי'. רחמים שהכל בהם הוא אגו, ובאמת לא עושה שום דבר במציאות – שום תיקון אמתי. על הרחמים של הנוצרים – כל הדת שלהם היא רחמים, הכל כמרים, והכל בלוף – "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין", הכל עקר. הכמרים עצמם סריסים. לעומת זאת הרחמים של עם ישראל – של יעקב, לעומת עשו – הם רחמים אמתיים, לא סטריליים. רחמים שמולידים פירות. עיקר ה"פרו ורבו" נאמר ליעקב אבינו – "פרה ורבה". אדם הראשון נצטוה "פרו ורבו ומלאו את הארץ" והצווי חוזר דוקא אצל יעקב, ש"שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון", ועיקר ה"שופריה" שלו הוא שפורה באמת. הכח הפורה בנפש הוא כח הרחמים (משרש רחם, יסוד אמא שבתפארת ז"א). לכן נשים את "נכמרו רחמיו" בתפארת, אצל יעקב אבינו.

43.     נצח והוד: כיור כרכר וכור

מה לגבי נצח והוד? בנצח נשים כיור, שכתוב בפירוש בקבלה שכיור וכנו הם כנגד נצח והוד – הכיור במקדש הוא הנצח (יש גם כירה וכירים, בהם מכינים את הכרה הגדולה של החסד, הנצח היינו כלי המשרת את החסד).

בהוד, בן הזוג, "תרין פלגי גופא", נשים כור – כור הברזל. נמרוד השליך את אברהם – אברם – לכור. היום יש כור גרעיני. כל מי שעוסק בכור – יש לו עסק עם כתר, עם כחות תוהיים. כור הוא תופעה של כתר, כתר הוא אין-סוף. הכור, שהוא גם שקיעה, הוא בבחינת "איהי בהוד" כנגד הכיור.

יש עוד מלה, שהיא צורה כפולה של שער כר, ששייכת גם לנצח וגם להוד יחד – "מכרכר בכל עז", כמו שכתוב אצל דוד מלכא משיחא. מכרכר פירושו רוקד. בחג שבועות צריך לכרכר. מתי הוא מכרכר? למה לכרכר כפול? כתוב שבשבועות יש שני כתרים, לז"א ולנוקבא, ולכבודם צריך לכרכר בכל עז – "אין עז אלא תורה", "הוי' עז לעמו יתן" ב"זמן מתן תורתנו". למה כרכרה מאותו שרש? כי גם כלי רכב שנוסע מהר וכאילו מרקד – כך כתוב.

בכל אופן, חושבים שרק בשמחת בית השואבה רוקדים ושמחים. לא – גם בשבועות צריך לא סתם לשמוח אלא לרקוד ולכרכר כדוד המלך (שנולד ומת בעצרת – זה היום שלו). לכבוד מה הוא מכרכר? לכבוד התורה, כשמעלה את ארון הקדש לירושלים עיר הקדש, וגם אנחנו לכבוד התורה צריכים לכרכר בשבועות, שכך ממשיכים את אור הכתר לשתי הספירות נצח והוד, הרגלים.

44.     יסוד: כרת

מה בשביל היסוד? דבר פשוט מאד, חלק לגמרי – לכרות ברית. היסוד הוא הברית, אות ברית קדש, וביסוד כורתים ברית. מי שפוגם ביסוד, ב"צדיק יסוד עולם", במה ש"ועמך כֻלם צדיקים", חייב כרת, הוא נכרת מעמו ר"ל. ברית מילה היא לשון כריתה. צריך לכרות את הערלה ולפרוע את הקרום הדק, ובכך לגלות את העטרה, הכל סוד הכריתה – לכרות ברית. בברית בין הבתרים כרתו את הבהמות ועברו בין הבתרים, אבל בברית מילה כורתים את הערלה ופורעים (ו"מל ולא פרע כאילו לא מל"), הכל פעולת כריתה ששייכת בעצם ליסוד. יש כריתה שעושה אותך יהודי. זה העיצוב שלך.

אמרנו שקודם מונים – כנראה שברגע שהילדים נולדים סופרים אותם בתינוקיה, בבית הרפואה, מהיום הראשון. אבל "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". גם מונים את הימים עד היום השמיני, כשמגיע היום השמיני מעצבים אותו. כריתת הברית היא הבנין, שייך למתן תורה כמו שהסברנו.

45.     מלכות: כר ואכר

אחרון חביב, המלכות היא כר נרחב לפעילות בשטח (והפועל בכר הוא האכר הטוב הנ"ל, לפי הרד"ק אכר הוא משרש כר עם תוספת א בראש). מה זה כר? שדה. כר גם יכול להיות כבש. אולי יש פה אנשים שמגדלים כבשים – כבשים נקראים כרים. איפה מגדלים אותם? בכר. הכבש עצמו נקרא על שם השדה (כמו שהאכר נקרא על שם השדה). מהו הכר הנרחב? כמו שאמרנו כרגע, כר הוא שטח לפעול. יש גם כר ששוכבים עליו. היום הכר תחת הראש, אבל בחז"ל הוא המצע התחתון של כל הגוף – כרים מלמטה וכסתות מלמעלה. בכל אופן, כר הוא בסיס. בכיור הבסיס לא נקרא כר אלא כן – הכיור וכנו – אבל יש כר שהוא בסיס. הביטוי הכי טוב לעניננו הוא שטח פעולה.

מה היא מלכות? בשביל מלכות ישראל חייבים שטח. צריך את הכר הנרחב שלנו כדי להקים מלכות בארץ שלנו, ארץ ישראל. כנראה שאת הכר מקבלים יחד עם הכתר. כאילו שלמעלה מקבלים כתר ולמטה – מה שוה לך כתר, אם אין לך כר? אם אין לך מקום למלוך מה שוה הכתר? אין כתר אלא למלך! – מי שמקבל את הכתר צריך שיהיה לו הכר שלו, שטח הפעולה שלו. על כך נאמר "כתר עליון איהו כתר מלכות".

46.             סיכום

בכך עשינו בקיצור את הפרצוף של כר:

כתר

כתר (המתנה)

כתר (עטרה)

כתר (סבוב)

חכמה

כרה (חפירה)

 

בינה

כנר

 

דעת

נכר

 

חסד

כרה (סעודה)

 

גבורה

כרם

 

תפארת

כמר

 

נצח

כיר, כרכר

 

הוד

כור

 

יסוד

כרת

 

 

מלכות

כר, אכר

כל הענינים האלה קשורים בעצם לחג שבועות, שאז מקבלים את הכתר. לפני שבוע דברנו על הכרת הטוב. גם "אין טוב אלא תורה" הדעת, "מפתחא דכליל שית". אין חג שצריך להכיר טוב לה' כמו חג שבועות. על כך כתוב בפרקי אבות "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה, חבה יתרה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'", זה הכרת הטוב של חג שבועות. שנזכה לכל הכתרים, ועד לכתר כל הכתרים ר"ת שם הקדוש ככה (שמכוונים בקדושת כתר, בפרט בחג שבועות, יום ההילולא של מורנו הבעל שם טוב, שממנו כוונה זו כנודע).

47.             ו. ד"ה ואתחנן תער"ג: מדרגות של זמן

48.             ארבע מדרגות ביחס לזמן

במאמר של השבוע הרבי מתחיל מסוף המאמר הקודם, שא"ק הוא ממוצע, ואחד הפירושים שא"ק נמצא בין זמן למעל זמן. ה' הוא מעל זמן לגמרי. בעולמות התחתונים, מהמלכות דאצילות ולמטה, יש זמן – "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלֹך לעולם ועד" שרש הזמן. זמן ממש יש בעולמות התחתונים. לא בכל העולמות הזמן שוה – בעולם היצירה יכול להיות ברגע אחד מה שאצלנו 15 שנה, אבל בכל עולם יש את הזמן לפי המדידה שלו.

הוא מסביר שבכללות יש ארבע מדרגות – יש מעל זמן לגמרי, שכמובן אור-אין-סוף שלפני האצילות הוא מעל זמן לגמרי. אבל גם ראשית הקו – עתיק לגבי א"ק – היא לגמרי מעל זמן. כמו שהסברנו קצת בשיעור הקודם, שראשית הדרגה של זמן – בדרגת א"ק, שהוא זמן-לא-זמן – היא ה"מטי ולא מטי" של חלק הקו שמתלבש בפנימיות א"ק, להיות נשמה פנימית לא"ק. למה? כי הוא בתנועה דו-סטרית של "מטי ולא מטי" – זה עושה זמן, אפשר לומר שלוקח זמן, ובכך הכוונה שהוא עצמו מהווה זמן. בראשית הקו אין עדיין "מטי ולא מטי". לפי ההגדרה שהגדיר בסוף המאמר הקודם, ראשית הקו היא "שוב" בלי "רצוא" – רק המשכה, העתקת העצמות למטה. אבל ה"מטי ולא מטי" מתחיל מחלק הקו שמתלבש בפנימיות, הנשמה – דופק הלב שיש לו תנועה דו-סטרית.

עולם האצילות אינו א"ק, אלא מעקודים ולמטה – א"ק נקרא "המאציל" ביחס לעקודים-נקודים-ברודים ("ברודים" הוא כינוי עולם האצילות המתוקן, או ליתר דיוק לחלק ה-מה שבו). בעקודים נקודים וברודים יש "סדר זמנים"[10]. זמן ממש מתחיל ממלכות דאצילות ומטה, אבל בעקודים-נקודים-ברודים יש "סדר זמנים". בא"ק גם אין סדר זמנים, כי הכל נסקר בסקירה אחת. מה יש שם? זמן-לא-זמן, זו נשיאת ההפכים האמתית שהסביר במאמר הקודם. בראשית הקו יש מעל-זמן. יוצא שיש ארבע מדרגות: מעל-זמן, זמן-לא-זמן, סדר זמנים, זמן[11]. אם תעשו את הגימטריא תראו שעולה י"פ זמן – כנגד עשרת הדברות ("זמן" מופיע כאן 5 פעמים ויש עוד 5 פעמים זמן בחשבון שאר האותיות – "חמש כנגד חמש", כמו בעשרת הדברות) – הכל סוד זמן, גם מעל זמן.

49.             ראשית הקו וא"ק – י ו-ה

בכל אופן, אם יש ארבע מדרגות מתבקש לכוון כנגד י-ה-ו-ה – מה שלא דברנו שבוע שעבר. אף על פי שהוא מסביר שראשית הקו הוא עתיק דא"ק, וא"ק הוא אריך לגבי עולמות אבי"ע, הכל לפי ערכין – הכל יחסית. ברור שעתיק דא"ק וא"ק הם על דרך "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". עיקר הבחינה של א"ק הוא המחשבה הקדומה דא"ק. כתוב באריכות בחסידות – לא כאן בהמשך, אבל אצל כל הרביים ובמיוחד אצל רבי הלל – שעיקר א"ק הוא בינה, כי העיקר בינה דא"ק, שם כולם נסקרים בסקירה אחת (אפילו כתוב שהמחשבה הקדומה שא"ק היא חיצוניות בינה דא"ק). ראשית הקו היא כמו י. כך גם מסביר. אם הקו הוא ו, על כל ו יש י למעלה. ראשית הקו היא ה-י שמעל הקו – חכמה. במבנה שלנו בהחלט אפשר לכוון אותם כ"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

50.             סדר זמנים – תיקון המדות

מה היא אצילות? ו. עולם האצילות שייך ליעקב אבינו, בעל עולם התיקון. שם יש סדר – שמובנו תיקון. אי סדר הוא תהו וסדר הוא תיקון. מאיפה מתחיל? מה"מפתחא דכליל שית", שרש המדות בדעת, שם התהו והתיקון – השבירה והתיקון – הכל מתייחס ל-ו של שם הוי'. התיקון הוא שיש שם סדר, שלא יהיה אי-סדר (והוא סוד ששה סדרי משנה כנגד ו"ק, "יש סדר למשנה". ובין ששה סדרי משנה "סדר זמנים" שייך בפרט לסדר מועד, "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", שבהם מברכים "מקדש ישראל והזמנים"; ועוד מבואר במ"א ש"קדימה בזמן", מבין חמש הקדימות הידועות, שייכת ל-ו של שם הוי'). לכן אפשר לומר שסדר זמנים הוא תיקון המדות.

צריך ללמוד משהו, לא רק לדרשה קאתינא. ללמוד משהו הוא שלתקן את המדות צריך לעשות סדר בחיים. יש אנשים שאין להם סדר, אז הם בתהו, בשבירת המדות. עולם התיקון הוא "סדר זמנים". ידוע מהרבי הקודם שההגדרה של 'פנימי' (בז'רגון של חסידות חב"ד) הוא אחד שמסודר בזמן. כמובן, כשאומרים כאן סדר זמנים הכוונה בתוך הזמן הגשמי, אבל אנחנו דורשים שכדי לעשות סדר – גם בזמן הגשמי שלך – צריך שתהיה קשור לסדר זמנים שלמעלה מהזמן הגשמי. שמה שעושה סדר בזמן שלך למטה הוא "סדר הזמנים" של עולם האצילות, התיקון של האצילות, תיקון המדות של האצילות.

מהו סדר? שקודם חסד, אחר כך גבורה ואחר כך תפארת. קודם אהבה, אחר כך יראה ואחר כך רחמים. זה סדר, והסדר הזה צריך להופיע ולהשתקף בסדר היום שלך. במאמר הוא גם מדבר – לקראת הסוף – על כך שגם לקב"ה יש סדר יום, וחלק ממנו הוא שבשלש השעות הראשונות הוא לומד תורה. הוא אומר שזו אינה התורה שאנחנו מעוררים על ידי הלימוד שלנו, מה ש"הקב"ה קורא ושונה כנגדו", אלא אתערותא דלעילא ללא אתערותא דלתתא. זה חסד, על הבקר, לתת בלי לקבל כלום – בלי ששום דבר עורר אותך, כמו בבריאת העולם. זו דוגמה שיש סדר. לעשות סדר בתוך היום הגשמי שלך תלוי בכך שאתה קשור ל"סדר זמנים" בעולם האצילות, שהוא פשוט סדר הספירות – שאתה חי אותו.

51.             ארבע המדרגות בסוד הוי'

אחר כך, מהמלכות ולמטה יש את המושג זמן כמו שאנו מכירים. רק, כמו שאמרנו קודם, היחס החויה אחרת בכל עולם. מה שכאן למטה חווים כחמש עשרה שנה, בעולם היצירה חווים כשניה אחת, וכך הלאה. כלומר, ממלכות דאצילות ולמטה הזמן הוא פירמידה מדובר בזמן שלנו, אך החויה שלו יורדת כפירמידה עד למטה. זו המלכות-המציאות, ה תתאה שבשם. אם כן, יש כאן מבנה יפה של י-ה-ו-ה:

י

ראשית הקו

מעל הזמן

ה

אדם קדמון

זמן-לא-זמן

ו

אצילות

סדר זמנים

ה

בי"ע

זמן

52.             הסבר המדרגות בעבודה

כבר עשינו הסבר נפשי ל"סדר זמנים", ואפשר לעשות הסבר לגבי כולם: לומר שהחכמה בנפש, ותיקון החכמה, והיכולת לקבל הברקות (כח הכריה של "והחכמה מאין תמצא", כנ"ל) היינו קשר לראשית הקו שמעל הזמן. כדי להיות "חכם הרואה את הנולד" צריך להיות למעלה מהזמן – אחרת אינך יכול לראות את העתיד, וגם לא את ההתהוות התמידית בהוה כמו שכתוב בתניא. איך רואים את העתיד? כשאתה משקיף לגמרי מלמעלה.

מהי בינה? רחם האם שם כל הנשמות באחדות. לכן אמרנו שא"ק הוא נשמה כללית של כל נשמות עם ישראל. כתוב בחסידות שאם יש לאדם בעיה בהבנת התורה, סימן שיש לו בעיה עם איזה יהודי – שלא אוהב אותו. אם אתה מתנתק בלב מאיזה יהודי אתה אוטומטית מתנתק מחלק בתורה – כי כל יהודי הוא חלק בתורה – ואז אתה שוכח אותו חלק בתורה שכנגד אותו יהודי, מפני שאינך מבין אותו (כמו שאינך מבין אותו יהודי, אם היית מבין אותו היית אוהב אותו, וכמו שאמרז"ל "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"). כך אמר רבי נחמן, וזה דבר מובן ופשוט.

זאת אומרת שא"ק הוא שלמות כל הנשמות יחד, ואז יש הבנה מקסימלית, מושלמת, של כל התורה כולה – "אסתכל באורייתא וברא עלמא" (הנושא השני במאמר).

מי שרוצה להבין את התורה צריך להתקשר לזמן-לא-זמן. מה הכוונה בהבנת התורה? לדעת שהתורה עצמה מעל הזמן. הרי התורה מדברת בזמן, יש מצוות עשה שהזמן גרמא, אבל יחד עם זה כתוב שהעוסק בתורת עולה – לא בזמן ההקרבה אלא בלילה ולא בבית המקדש – כאילו הקריב עולה, בלי קשר לזמן בו למד. אז יש משהו בתורה שכן תלוי בזמן ומשהו שלא תלוי בזמן. כלומר, הבנת התורה היא להכנס לראש של א"ק, כפי שמגדיר אותו – זמן-לא-זמן.

אם כן, כך הסברנו את כל ארבע המדרגות כנגד י-ה-ו-ה – מעל זמן, זמן לא זמן, סדר זמנים, זמן (שהכל עולה י"פ זמן, י"פ מהיטבאל, יחוד מה ו-בן בכל אחת מ"עשר ספירות בלימה").

53.             הסבר הרבי רש"ב במאמר כאן ביחס להסבר הרגיל בחסידות

הנקודה השניה, שהרגע הזכרנו: מה פירוש המאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא"? מענין שהרבי רש"ב מפרש כאן נמוך ממה שתמיד מתפרש בחסידות. תמיד מתפרש שה"אורייתא" היא סוד "עולם המלבוש", ששם הקב"ה "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" (לא לפי שיטת ע"ב, ולכן יתכן שכאן לא מפרש כאן), והמסתכל בתורה – האדריכל הבונה את התורה – הוא דרגת "אחד". בפירוש הרגיל של המאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא" אורייתא היא בחינת "קדמון", השיעור בו "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", והמסתכל הוא "אחד" – עלית הרצון לברוא את העולם, "כד סליק ברעותיה למברי עלמא". אותו אחד ש"כד סליק ברעותיה למברי עלמא" מסתכל בתכנית (שהוא שעשה אותה קודם, כמובן), ולפיה בורא את העולם.

כאן הוא מפרש אחרת, יותר נמוך. בדרך כלל בכל דור ודור מעלים את הפירושים, אבל כאן מוריד. במאמר כאן מענין אותו רק אחרי הצמצום. בתחלת ההמשך דבר הכל לפני הצמצום, אבל כעת מתרכז אחרי הצמצום. החידוש שלו במאמרים אלה שיש משהו אחרי הצמצום, בראשית הקו, שהוא ממש אור-אין-סוף. הוא אומר שמי שמסתכל, "אסתכל באורייתא", הוא ראשית הקו (שמעל הזמן), והאורייתא היא המחשבה הקדומה דא"ק, שהיא בעצם העתק אחרי הצמצום של "קדמון" שלפני הצמצום. כאן הוא מפרש "אסתכל באורייתא וברא עלמא" שראשית הקו, כביכול, מסתכל בא"ק, ולפי התכנית שבמחשבה הקדומה דא"ק בורא הכל – החל מעקודים-נקודים-ברודים ועד לבריאה-יצירה-עשיה.

הוא לא מביא את הפירוש הראשון בכלל, רק השני. מענין שיש דברים שכתובים בחסידות כך, ופתאום בא הרבי – הרבי רש"ב, או כל רבי – ומפרש במקום אחר, יותר גבוה או יותר נמוך.

54.             השתקפות "אחד" ו"קדמון" בראשית הקו וא"ק ואסמכתא לסוד הוי' בארבע הדרגות

אם כבר מתבוננים כאן בדבר המיוחד הזה, החידוש הוא שראשית הקו משקף את מדרגת "אחד", שהיא אור-אין-סוף לפני הצמצום (זה בדיוק מה שהוא רוצה לומר), ואילו א"ק כאן משקף את מדרגת "קדמון" (כפי שנקרא, "אדם קדמון", אדם לשון "אדמה לעליון", הוא מתדמה לקדמון שמעליו).

אם נקשר זאת עם מעל-זמן וזמן-לא-זמן, שאמרנו שמעל-זמן הוא "איזה הוא חכם? הרואה את הנולד" וזמן-לא-זמן הוא הבנת התורה, שבזמן וגם לא בזמן, תלוי וגם לא תלוי בזמן, גם יוצא טוב מאד. יוצא שהאורייתא היא זמן-לא-זמן, הבנת התורה, ומי שמסתכל – רואה – הוא החכמה.

בעצם הפירוש שמפרש כאן עוזר לנו, כאילו אסמכתא הכי טובה, למה שאמרנו שארבע מדרגות הזמן הן י-ה-ו-ה, ה-י מסתכלת על ה-ה הראשונה, שהיא התורה בשלמותה, המציאות בשלמותה (בבחינת מציאות בלתי נכרת כלל).

עד כאן שתי הקדמות, שהן קצת שארית של המאמר הקודם.

55.             ז. תורה בכלל ותורה בפרט

56.             תורה בכלל – כתר; תורה בפרט – המשכת שאר הספירות

עיקר הנושא שמפתח כאן הוא שבתורה גופא יש תורה בכלל ותורה בפרט. זמן-לא-זמן, א"ק, היינו התורה בכלל, ויש איך שהתורה מתגלה לנו. התורה בכלל היא לגמרי באתכסיא מאתנו, אבל כל פעם שכתוב "וידבר הוי' אל משה לאמר" היינו גילוי פרט מתוך התורה – התורה בפרט.

בכלל, כל המאמר הזה בהשגחה פרטית מאד קשור למתן תורה – חג שבועות. במיוחד הסוף שלו, שמדבר בפירוש על המתנה של התורה, "מתן תורתנו", אבל מתחלת המאמר מדבר על שתי מדרגות כלליות בתורה – תורה בכלל ותורה בפרט. כמובן, את שתי המדרגות מקבלים במתן תורה. אפשר לומר שהתורה בכלל היא הכתר של התורה והתורה בפרט היא כל שאר הספירות שיוצאות ומתגלות מתוך הכתר של התורה.

הוא מסביר לפי זה שיש בתורה שתי בחינות את המחלוקת בחז"ל אם התורה "חתומה נתנה" או "מגלה מגלה נתנה" – כל פרשה בפני עצמה – ואומר ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים". מאן דאמר שתורה חתומה נתנה היינו התורה בכלל, כמו שהיא בא"ק, שעל זה כתוב "אסתכל באורייתא וברא עלמא", ו"מגלה מגלה נתנה" היינו התורה בפרט, כל חלק בפני עצמו. גם משה, כמה שהוא גדול, לקח לו ארבעים יום לקבל את כל התורה – לוקח זמן. גם – הוא לא מביא במאמר – ה' עשה רווח בין פרשה לפרשה כדי שיהיה למשה זמן להתבונן (וחלוקת הפרשיות מעכבת מן התורה). התבוננות שייכת לבינה, כשמשהו לוקח זמן – יש כבר סדר זמנים.

הוא אומר שכל פעם שכתוב "וידבר הוי' אל משה לאמר" – "הוי'" היינו אצילות דאצילות (הכל באצילות), שייך לחכמה שבחכמה, "משה" הוא היסוד של החכמה שמעביר את אור החכמה למטה, "יסוד אבא ארוך", מגיע לנצח והוד, "בני ישראל", ואז למלכות, "לאמר", שמעבירה לעולמות התחתונים בי"ע. כך מסביר את הלשון "וידבר הוי' אל משה לאמר" ו"דבר אל בני ישראל ואמרת". הכל המשכה של התורה בפרט.

57.             כח השפעה לזולת – מהכתר

הוא אומר עוד דבר חשוב, שבתורה בפרט יש את משל המגיד בכל מקום איך הרב צריך להתחשב בתלמיד שלו ולצמצם את שכלו בהתחשב ביכולת הקיבול של התלמיד. מה שהוא מחדש, שהכל מדובר על המשכת התורה בפרט, ולא קיים בתורה בכלל בא"ק – שם הכל יחד. כשמתחילים להוריד את התורה צריך לשער. קצת קשור אלינו – יש ששומעים שיעור תורה, תורת א"ק, לא מתחשב באף אחד, הכל מקשה אחת, תורה בכלל. זו לא תכלית הכוונה – צריך תורה בפרט, שיחדור. לשם כך צריך המון מאמץ של צמצום. איך קוראים לזה? "אשרי משכיל אל דל". צריך המון השכלה במח כדי להעביר את הדברים לדל, למלכות, לתלמיד הרחוק מאד משכל הרב.

יש סוד עמוק בכתבי האריז"ל שכדי ללמד מישהו למטה צריך להמציא נה"י חדשים. נה"י היינו כח השפעה לזולת, וצריך לחדש נה"י – כח השפעת לזולת – דוקא מהכתר. מהכוונות של שמו"ע – "אל עליון גומל חסדים טובים קונה הכל וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם", מכתר עליון, "אל עליון", ממציאים נה"י חדשים כדי להשכיל אל דל. יש המון סודות ב"משכיל אל דל" שלא נאריך כעת[12].

58.             הקושי לחדש באמת בתיאוריה קיימת

יש סוד שאומר, שנאמר במילים של היום – לחדש חידוש אמת בתיאוריה קיימת יותר קשה מאשר להמציא תיאוריה חדשה. צריך להגיע יותר עמוק בחכמה של הכתר לשם כך. דומה למה שדברנו לפני כמה ימים, גם לגבי רשב"י ורבי אלעזר – כתוב כבר – המאמץ של בן שרוצה לכבד את האבא, לשנות את דעתו הוא כדי לחדש משהו בתורת האבא.

כל הווארט הזה, מי שראה אותו כתוב, הוא מה שאומר כאן – שהרבה יותר חידוש לחדש משהו בתורת הרבי. מותר לך שתהיה לך הדעה שלך, וגם הרבי רוצה כך אצל הבן שלו. במיוחד אם אתה בן. אם אתה עבד, אליעזר, אתה רק חוזר על דברי הרבי – במקרה הטוב לא כמו תוכי, אתה חי אותם (וממילא הם אצלך דברים היוצאים מן הלב שנכנסים אל לב השומע ופועלים את פעולתם הרצויה), ואף על פי כן אתה עדיין חוזר בלבד. אם אתה בן, יש לך כל הרשות לחדש, אפילו לא כמו שהאבא-הרבי אומר. אבל אם אתה רוצה לכבד את האבא, הווארט של הזהר שלמדנו לפני שבוע, אתה באמת משנה את דעתך לטובת דעת האבא ואפילו מעמיק ומחדש בה יותר.

כאן הוא אומר שהיכולת לחדש במשהו קיים היא יותר קשה מלחדש משהו חדש. הוא לא מביא, אבל יש מאמר חז"ל מפורש – "קשה עתיקא מחדתא". יותר קשה להעמיק בדבר ישן או לשכלל אותו מלהמציא דבר חדש.

59.             מדרגות העל-מודע של החכמה

הדבר כבר שייך למספר המדרגות של על-מודע שיש בחכמה. הוא אומר במאמר שיש חכמה תתאה, חכמה דמלכות דאצילות, שמאירה בעולמות התחתונים בי"ע, ויש חכמה דאצילות – "חכמה תתאה" ו"חכמה עילאה", "כבוד נברא" ו"כבוד נאצל". למעלה מזה יש חכמה סתימאה. למעלה מזה יש חכמה דא"ק – "קדמות השכל".

יש מקום אחד שאדמו"ר הזקן משתמש בתניא בביטוי "קדמות השכל", ויש שחושבים – אפילו מפרשים – שהכוונה לחכמה סתימאה, חכמה דכתר דאצילות. אבל האמת יותר עמוק, ש"קדמות השכל" אינה חכמה סתימאה אלא חכמה דא"ק (משם הכח לצרף אותיות). בין כל אחת מארבע החכמות האלה יש סוד של שערות, צמצומים, שדרכם מעבירים החכמה למטה (בסוד "משכיל אל דל").

נאמר שהרב הוא חכמה עילאה והתלמיד הוא חכמה תתאה. בשביל שהרב יחדש משהו לגמרי, "חדתא", הוא צריך להגיע רק לחכמה סתימאה. אבל בשביל שהוא עצמו יחדש משהו בעתיקא, בישן – מה שאמרנו, לחדש חידוש אמתי בתיאוריה הקודמת, שיותר קשה מאשר לחדש תיאוריה חדשה לגמרי – צריך להגיע לקדמות השכל, ששם הכל כאחד. קדמות השכל, שוב, היינו חכמה דא"ק.

אז יש פה ארבע מדרגות של חכמה, גם כנגד י-ה-ו-ה, "הוי' בחכמה", ובקיצור: קדמות השכל דא"ק וחכמה סתימאה דאריך, כתר דאצילות, הן כנגד י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", שהרי שתיהן בעל-מודע של הנפש, ואילו חכמה עילאה דאצילות וחכמה תתאה, מלכות דאצילות, הן כנגד ו-ה, "והנגלֹת לנו ולבנינו", שהרי חכמה עילאה היא ראשית הגילוי בנפש וממשיכה את אור החכמה בגלוי למלכות, חכמה תתאה, ומשם לעולמות התחתונים בי"ע כו'. ולסיכום:

י

חכמה דא"ק (קדמות השכל)

ה

חכמה סתימה דאריך

ו

חכמה עילאה

ה

חכמה תתאה

60.             "דוד, זמירות קרית להו?!"

נחזור לכך שבכללות התורה מתחלקת לשנים – תורה בכלל בא"ק ותורה בפרט בכל העולמות (שבהם יש שלש חכמות). התורה בכלל, "תורה חתומה נתנה", היא קדמות השכל, ואילו חכמה סתימאה, חכמה עילאה וחכמה תתאה – כולן סדר ההמשכה מלמעלה למטה.

ננסה לומר בקיצור: הוא מקשר זאת במאמר למה שכתוב בתניא "דוד זמירות קרית להו" – "זמִרות היו לי חקיך בבית מגורי". כשדוד היה בצרה נפשית הוא נחם את עצמו ורפא את עצמו בהתבוננות ושמחת התורה, איך שכל העולמות תלויים בדבר תורה אחד, בפרט אחד בתורה, וממילא הכל בטל לתורה, וממילא גם אם יש לי צרות – משהו מאד-מאד אישי, אם אני מרגיש לא טוב, אבל ה' נתן לי תורה (זו התבוננות של מתן תורה), כל העולמות בטלים לתורה הזאת, ולכן אני מזמר לך, "זמרות היו לי חקיך בבית מגורי", והתורה מרפאת אותי.

לכאורה דבר הכי טוב שיכול להיות, אבל על כך דוד המלך נענש. ה' אמר – קראת לתורה שלי זמירות סך הכל? כך אתה משבח את התורה שלי, שכל העולמות בטלים כולל הצרות שלך?! זה משהו מאד קשה, קצת מקומם. העובדה שאדם מקבל נחמה ורפואה מהתורה – שכל הצרות שלי בטלות כשאני לומד תורה, כמו שכל העולמות בטלים לגבי הלכה אחת בתורה – מעולה.

למה נענש על כך? בתניא כתוב שתפס רק את האחורים של התורה. צריך להבין. היות שתפס את האחורים של התורה, ולא את הפנים, שכח משהו – שכתוב "בכתף ישאו", ולכן עזא נהרג על השל. למה שכח? כי תפס רק את אחורי התורה ולא את הפנימיות. תפס מה שהתורה היא "שעשֻעי את בני אדם", "לולי תורתך שעשֻעי אז אבדתי בעניי" – אני בעני, במצב קשה, ולולא שעשועי התורה הייתי אובד. אבל פנימיות התורה היא "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשֻעים יום יום", שעשועי המלך בכבודו ובעצמו.

61.             רבי זושא – מדרגת שעשועי המלך בעצמותו

אחד מהסיפורים בחסידות שהכי ממחיש זאת הוא הסיפור של רבי זושא. בצוואת המגיד הוא כותב שהחכמה, בינה ודעת של אדמו"ר הזקן היא עד אין-סוף – ולכן מצוה לבנו רבי אברהם המלאך להתיעץ בו, צעיר התלמידים, על הכל – ועם זאת כותב שרבי זושא (שפער הגילאים ביניהם גדול) "עלה מזה הדרך". לא ברור למה בדיוק מתכוון שם. בהחלט הוא מתכוון למשהו שקשור לסוגיא זו, של התורה בפרט ובכלל. את התורה בפרט משבחים "זמרות היו לי חקיך בבית מגורי", אבל התורה בכלל היא שעשועים עצמיים.

גם כאן הוא מוריד את המושגים – אצל רבי הלל "שעשועים עצמיים" הם בין "יחיד" ל"אחד", לעילא ולעילא ממה שכותב כאן, כי כאן הם התורה כפי שהיא בא"ק ומקבלת מראשית הקו ("תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" כנ"ל).

בכל אופן, הסיפור מפורסם – מישהו בא למגיד והתלונן על הצרות שלו, שלא יכול להמשיך לסבול את החיים. מה לעשות? הוא שלח אותו לרבי זושא. הוא יסביר לך. הוא הלך לרבי זושא והתחיל לפרוש בפניו את כל מסכת חייו, וכמה שקשה לו, כמה סובל יסורים, ואמר שהרבי שלח אותי אליך שתתן לי עצה מה עושים עם כל היסורים. רבי זושא הגיב שבאמת לא מבין למה הרבי שלח אותך אלי – איני מבין בכך כלל, איני יודע מה הם יסורים, לי אין שום יסורים, אז מה אני יכול לעזור לך.

הסיפור הזה ממחיש איך אפשר לענוש את דוד המלך על כך שהוא מחפש נחמה בתוך התורה, שהתורה מרפאה את היסורים שלו. אפשר רק לומר שזו המדרגה של רבי זושא, שאין כזה דבר בכלל. איפה זה נמצא? מי שנמצא בשעשועים העצמיים, שאין עולם (לשון העלם אלקות כנודע) בכלל.

שוב, במדרגה התחתונה העולמות בטלים לתורה – אם א בטל ל-ב, יש בכל אופן יחס – אבל ב"שעשועים העצמיים" אין בכלל יחס. להיות קשור לעולם היינו להיות קשור באופן אוטומטי ליסורים – אין עולם בלי יסורים. וממילא, מי שחי יסורים נמצא בתוך העולם, והנחמה שלו היא התורה – מתן תורה. אבל מדרגה זו היא רק האחורים של התורה, "ושעשֻעי את בני אדם", והפנימיות היא "שעשועים עצמיים". הסיפור קצת ממחיש את שתי המדרגות – מצפים מדוד המלך להיות במדרגת רבי זושא. זה תיקון דוד המלך, לעניננו. כנראה שאחרי הסיפור עם עוזא, אחרי התוכחה מה', הוא ודאי עלה למעלה מזו הדרך, למדרגה של רבי זושא.

62.             אדמו"ר הזקן – המשכת בלי-גבול בגבול

נחזור לסיפור: נאמר שאדמו"ר הזקן הוא כמו דוד המלך לפני רבי זושא? לא יכול להיות, כי המגיד שולח את בנו להתייעץ איתו בכל דבר. אם תורתו היא רק אחורים לא היה שולח אותו ולא היה אומר שהחב"ד שלו עד אין-סוף. אדמו"ר הזקן הוא אחד שהוא בלי-גבול בגבול, שממשיך את ה"שעשועים העצמיים" בתוך חכמה בינה ודעת. האור הגדול מסתתר כשאתה ממשיך אותו – צמצום מלשון ריכוז, "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון", זה חב"ד כידוע אצלנו. אבל מי שרוצה לדעת איך האור שם למעלה, בפני עצמו, שילך לרבי זושא.

63.             ח. הכרתת יניקת החיצונים

64.             יניקת הקליפה מהגאוה (להשתרר על ישראל) ומהתאוה (לפתות את ישראל)

אנחנו בראש חדש סיון, שלפי ספר יצירה נברא באות זין – "זמירות ישראל נגן", "זמרות היו לי חקיך". אם כן, זהו חדש של זמירות, שייך לכנור שדברנו קודם. הוא מקשר זאת לעוד פסוק בשיר השירים, "עת הזמיר הגיע", סוד ברית מילה ועוד כמה דברים שדברנו עליהם אתמול. המזמרה שייך לכח הכריתה של הכתר – "זמיר עריצים" – גם כח שמקבלים בשבועות. עוד יותר חיזוק שצריך לזמר – אם היה מותר בכלים היה הכי טוב, אבל בינתים צריך כמה שאפשר להתדמות לכנור הנעים בחג שבועות.

ב"זמיר עריצים" הוא כותב גם נושא גדול בחסידות: כאשר כורתים את הקליפה צריך לכרות גם למעלה – גאוה שנותנת כח לאומות העולם להשתלט – וגם למטה, תאוה. כאשר מתירים את הרסן בפני תאוות גשמיות נותנים כח לקליפה לשקוע עוד ועוד בתאוות (נותנים להם את כל התאוות שלהם בשפע רב) ולהשפיע עלינו תאוות, שסופן התבוללות ר"ל.

שוב, בגאוה שלנו נותנים כח לגוי להשתלט ולהתגאות עלינו, ובתאוות שלנו נותנים לו כח לשקוע בתאוות ולהשפיע עלינו עוד ועוד תאוה, שהיא פשוט פיתוי (תאוה היא פיתוי) להתבולל ולהיות גוי כמוהו. שייך לפיוט "אקדמות" שאומרים בחג שבועות, ששם מתואר – הכי חזק בתפלה – איך הגוים מנסים לפתות אותנו להתבולל איתם. גם צריך, כל הילדים וכל הגדולים, ללמוד את ה"אקדמות". נותנים להם כח לפתות אותנו להתבולל בתרבות הזרה שלהם על ידי התאוה ולהשתלט עלינו על ידי הגאוה. כתוב "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם" – צריך חרב של שתי פיות כדי לכרות אותם למעלה ולמטה (כח שמקבלים בשבועות, מהכתר).

65.             כריתת היניקה מלמעלה על ידי מצות עשה ומלמטה על ידי מצות לא תעשה

יש כמה נקודות מאד חשובות שהוא מסביר במאמר בקשר לכך. אחת מהן, שכורתים למעלה על ידי מצות עשה ולמטה על ידי מצות לא תעשה. איך כורתים למעלה? הם יונקים מחיצוניות המקיף, וכדי להפריד אותם מכך אנחנו צריכים להמשיך את פנימיות המקיף על ידי האור הפנימי שלנו, של הקדושה, ראשית כל החכמה של הקדושה. ברגע שזוכים, שמצליחים להמשיך את פנימיות המקיף, באופן אוטומטי החיצוניות נמשכת אחריה וכל המקיף נמשך בפנימיות, ובדרך ממילא הם נכרתים מה"אם תגביה כנשר", היניקה מחיצוניות המקיף, הגאוה.

הוא אומר שבגדול עושים זאת על ידי קיום מצות עשה, ואילו לא לשקוע בתאוות – שמונע את היניקה מלמטה – הוא בגדול על ידי קיום מצות לא תעשה, פשיטא. כלל גדול ופשוט מאד.

מקבלים בשבועות את כל תריג המצוות, רמח מצות עשה ו-שסה מצות לא תעשה. כללות רמח מצות עשה הן הפה העליון של חרב הפיפיות, שכורת את היניקה מלמעלה על ידי שממשיך את פנימיות המקיף בפנימי (וממילא גם את החיצוניות). ואילו הכריתה מלמטה, שלא יקבלו יניקה, היא על ידי מצות לא תעשה. הן מתחילות מקדושה, ש"כל מקום שיש גדר ערוה יש שם קדושה" – לא לשקוע בתאוות העולם הזה. כך כורתים את היניקה מלמטה. כל ההתבוללות בין העמים היא עריות. כתוב שכאשר ה' נתן איסורי עריות במדבר בכו – הדבר הכי קשה. מה הפיתוי של התבוללות? רק עריות. איך כורתים מלמטה, על ידי מצות לא תעשה.

66.             עשה דוחה לא תעשה – העיקר לבטל את הגאוה

מה אפשר ללמוד? איזה ווארט אפשר להרויח? אפשר להבין לפי זה את הכלל הגדול בחז"ל שעשה דוחה לא תעשה. מאד קשה להבין כלל זה, כי הרי כתוב ששרש מצות לא תעשה הוא ב-יה ("'שמי' עם יה שסה") ואילו שרש מצות עשה ב-וה ("'זכרי' עם וה רמח", "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר"), ולפי הסבר זה יש לנו פירוש מאד יפה ופנימי.

מה יותר גרוע, גאוה או תאוה? מה השרש של מה? יש בכך אפילו מחלוקת בספרי החסידות, אבל בחב"ד – וכך באריז"ל – די פשיטא שהגאוה היא שרש הכל, וממנה באה גם התאוה. אם שרש הכל הוא גאוה, עיקר התיקון הוא הכריתה למעלה, וכך מסביר בפירוש במאמר – מי שקורא טוב – עיקר רוח המאמר כשמסביר את חרב הפיפיות, שאם אתה פועל את הכריתה למעלה, אוטומטית אתה גם פותר את הבעיה למטה. צריך שתי פיות, אבל העיקר הוא הכריתה למעלה, רמח מצוות עשה.

מה זה אומר? שאם אני יכול להמשיך את פנימיות המקיף באור הפנימי, הוא כותב שממילא מאיר בכל הספירות בהשוואה אחת, עד למטה מטה, ממילא גם סותם את היניקה מלמטה. כלומר, שלא יהיה צמצום יתר על המדה[13].

67.             הסתלקות ספירות המלכות במיעוט הלבנה וירידתן לקליפות בחטא אדה"ר

עוד דבר: יש ווארט מאד חשוב ויפה שאומר כאן. הוא מתחיל מכך שידוע שהמלכות – אנחנו, כנסת ישראל, המלכות, שמקבלת כתר בחג השבועות – היא בתחלה רק נקודה אחת שרשית. יש כמה שמועות בכתבי האריז"ל מה הנקודה, אבל לפי רוב הדעות היינו כתר המלכות. כל שאר הספירות הן תוספת. בז"א השרש הוא ו"ק והתוספת היא חב"ד או כחב"ד, אבל במלכות השרש הוא רק כתר – בתחלה המלכות רק נקודה אחת – והתוספת היא כל הספירות.

בתחלת הבריאה, ביום רביעי של מעשה בראשית, היה קטרוג הלבנה וביום ששי של מעשה בראשית היה חטא אדם הראשון. מה עשה הקטרוג ומה עשה החטא? הדברים האלה חוזרים. האריז"ל אומר שעל ידי הקטרוג ט הספירות של המלכות-הלבנה, שנוספו לבנות את פרצופה, הסתלקו למעלה – היא נותרת רק עם נקודה אחת. מה קרה בחטא אדם הראשון? גם נשאר רק עם נקודה אחת, אבל בחטא ט הספירות ירדו למטה בקליפות, והשרש נשאר למעלה באצילות.

אם כן, תוצאות חטא אדם הראשון חמורות הרבה יותר – בא בהמשך, אבל באמת יש הבדל מהותי ביניהם – הוא חטא, ואצלה רק קטרוג ומיעוט. בשני המקרים היא נשארה עם נקודה, אבל מה שקורה עם התוספת הפוך – בתחלה עלה ובסוף ירד. ירידת התוספת היא גלות השכינה.

68.             גלות – יניקת הקליפות בהכרח

מה המשמעות של גלות? הוא מסביר משהו מאד חשוב, שמשמעות הגלות היא שהחיות שהקליפה מקבלת לפי מה שקצוב לה – מתוקצב לה – בסדר ההשתלשלות, הופך מ"צמצום רצוני" למעין "צמצום הכרחי" (אלה המלים שלו).

מה הוא מתכוון? אם אנו לא חוטאים, ואין גלות, והספירות לא יורדות בסוד הגלות – אז חווים באופן מוחשי שכל השפע שהקליפה מקבלת הוא רק מה שמתוקצב לה כדי לקיים את מציאותה ברצון ה', שה' רוצה שהקליפות האלה תתקיימנה בינתים עד שיקוים "בלע המות לנצח" ו"את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ". כל יום יש שיקול מחדש כמה צריך לתת להן להתקיים, וכך מרגישים – לא מגיע להן, חסד שנותנים להן. איך מקבלים בכלל? על ידי ריבוי צמצומים. אבל יש הרגשה שכל ריבוי הצמצומים הוא בחסד, הוא רצוני, וכל יום מחדש יש רצון חדש – ה' רוצה היום לתת לכלב עצם זו, אז משליך לו מאחורי הגב שלו, "בתר כתפוהי", ומרגישים שהוא רצוני.

מה זאת גלות? זו תפיסה מאד פנימית. הוא אומר שסוד הגלות הוא שהצמצום הופך להיות כאילו הכרחי. שהכלב הזה תובע – יש חוק המדינה, והוא פותח את ספר החוקים ומראה שלפי חוק מגיע לי תקציב, סעד, הטבות. אין שום ברירה – גם אתה, ראש הממשלה, חייב לשמור את החוק. כלומר, מה שקודם היה תחושה של רצון שאני נותן. יש אנשים כאן במדינה שבאמת לא מגיע להם, אבל משום מה נותנים להם – ככה ראש הממשלה קבע – אבל לא שמגיע להם, והוא גם חפשי לשנות את החלטתו כל רגע. אבל יש מצב שהם נעשים אזרחים במדינה ומגיע להם בדיוק כמו לכל אזרח אחר – הכל שוה. אז הרושם הוא שהשפע שמקבלים הוא בהכרח.

69.             בחינת המצב בארץ – השפעה לגוים ברצון או על פי חוק והכרח

הענין הזה שהשפע שמגיע לחיצונים נעשה בהכרח הוא סוד גלות השכינה. אם מישהו רוצה לשאול את השאלה, האם אנחנו היום ב"ראשית צמיחת גאולתנו" או שעדיין אנחנו בסוף הגלות, לפי ההסבר כאן – זו ההגדרה. אם המדינה היא מדינה שמגיע לחיצונים, לאויבים, בהכרח – שתובעים וסוחטים – זו גלות. לא משנה שקורה בארץ ישראל, ואדרבא – יותר מצער, צריך לבכות שכזה מצב קורה בארצנו הקדושה.

אם אנחנו כל כך טובי לב, משום מה, שנותנים להם כך וכך, אבל כל יום שוקלים מחדש אם הם מתנהגים בסדר, וגם נותנים מעט – לא הרבה – זה לא גלות. אפשר לחשוב למה אתה בכלל נותן, תגרש אותו! אבל אם משום מה החליטו לתת משהו, ומורגש שרצוני מהנותן – זה יכול להיות "ראשית צמיחת גאולתנו". אם לא ככה – זו גלות.

זה מה שהוא כותב כאן. דבר מאד-מאד חשוב – האם הצמצום כדי להשפיע לחיצונים נתפס כפעולה רצונית או כפעולה הכרחית. אם נתפס כהכרחי – זה סוד גלות השכינה. כלומר, ט הספירות של המלכות ירדו, בגלל חטא אדם הראשון ו"אתם קרויים 'אדם'", החטא שלנו, לגלות.

70.             ט. מדרגות בכוונת המצוות

71.             שתים שהן שלש שהן ארבע מדרגות בשמחה של מצוה

אחרון אחרון חביב במאמר: כמו שהיו לנו כמה רביעיות, של זמן ושל חכמות, בסוף יש רביעיה חשובה מאד, שהוא מאריך בה הרבה בס"ו ובעוד מקומות – מהנושאים הכי אהובים אצלו – של כוונת המצוות.

יש לו שתים שהן שלש שהן ארבע: או שאתה מקיים את המצוות משום כוונה פנימית, שיש בה בטול לרצון ה', אבל גם נותן לך תענוג וגילוי אור. הכל קשור למתן תורה. או שאתה מקיים מצוות מתוך בטול מוחלט לבעל הרצון, ואז אין שום תענוג במניע, אם כי שבסוף אתה שמח מאד-מאד. הכל מדרגות בשמחה של מצוה. אבל מהדרגה השניה אין כוונה שממשיכה גילוי אור, רק עבודת עבד לאדונו – בטול מוחלט לבעל הרצון. אם רוצים לסכם את כל חסידות הרבי רש"ב במשפט אחד – רק המשפט הזה, הוא כל הרבי רש"ב מהתחלה ועד הסוף.

במאמר הזה בסוף הוא מחלק זאת גופא. אפשר לחלק לתענוג ואמונה – אם רוצים את המבנה הכי פשוט. יש קיום תורה ומצוות מתוך תענוג. הכל בנוי על בטול – בטול לרצון. אם יותר גבוה, אמונה פשוטה, יש בטול לבעל הרצון. בכל יש בטול. אבל יש כוונה ושמחה של מצוה שהיא שמחת התענוג שאתה מקבל מהמצוה, עם הבטול שלך. ויש שמחה של מצוה הרבה יותר גבוהה, שהיא שמחה לא בגלל התענוג אלא בגלל אמונה – אנחנו מאמינים בני מאמינים.

בסופו של דבר יש רק במדרגה הגבוהה שלש מדרגות. קודם מחלק לשתי מדרגות, אחר כך את המדרגה העליונה מחלק לשתים – אז יש שלש – ואחר כך את העליונה שוב מחלק לשתים, אז מגיע לארבע. זאת אומרת שבאמונה תהיינה לנו שלש מדרגות של שמחה של מצוה – הכל שמחה של מצוה.

72.             שמחה מתוך תענוג ושמחה מתוך אמונה

שוב, המדרגה התחתונה, החלוקה הראשונה, היא שאתה מכוון כוונות – של פשט, של קבלה, של חסידות, כל הכוונות – והכוונה היא כלי לקבל אור. אתה מתמלא אור ותענוג. אחרת מזה לגמרי, שאתה מקיים את המצוה לא לשם התענוג כלל, אלא רק כעבד שעושה מה שאומרים לו. לא לחשוב שאין בכך כיף ושמחה – הכי הרבה שמחה.

בסוף מתחלק לשלש: המדרגה התחתונה שאתה – אני העבד – שמח על כך שזכיתי לשמש את מלכי. שמח על הזכות להניח תפלין. האדון-המלך אמר לי להניח תפלין בבקר והצלחתי – היה לי קשה קצת לקום, ובכל אופן הצלחתי ואני מבין שזה משהו עצום, ואני זכיתי. לא אגו – אתה זיכית אותי, וממילא אני זכיתי, ואז יש לי שמחה בלי סוף. זו המדרגה התחתונה של העליון.

יותר גבוה, שאני יודע – הכל דרגות של אמונה, לא מתחיל מתענוג (המדרגה התחתונה מתחילה מתענוג), הכל מתחיל מאמונה, שאני מאמין שכך. אני מאמין שלהניח תפלין משהו גדול מאד – זו אמונה. במה אני שמח? שמח שזכיתי לעשות את הדבר האין סופי הזה. מאיפה אני יודע שאין סופי? אני מאמין.

איזו מדרגה יותר גבוהה? שאני מאמין – כמו בתחלת הרמב"ם, שאמונה היא דעת, "להאמין שיש שם מצוי ראשון" בספר המצוות ו"לידע שיש שם מצוי ראשון" ביד – שהתפלין שהנחתי או הנרות שהדלקתי עשו נחת רוח לבורא עולם. אני יודע זאת? לא יודע – אני מאמין. מכך שאני מאמין חזק שעשה נחת רוח לבורא עולם אני שמח עד הגג, מתמלא שמחה של מצוה, שמחה עצומה, הכל מתוך אמונה. זו כבר המדרגה השניה. המדרגה הראשונה של האמונה היא זכות. המדרגה השניה – עשיתי נחת רוח. לא שזכיתי לעשות נחת, אלא שאני שמח בכך שנעשתה נחת רוח למעלה.

מה עוד יותר מכך? במדרגה הכי גבוהה אפשר בהחלט לומר שאם האמונה אינה ממש דעת, מה שקראנו הכרה, ודאי לא יעבוד. הכי גבוה שהאמונה כל כך חזקה שאני ממש חווה את נחת הרוח – לא רק שהמצוה פעלה נחת רוח, אלא שאני חלק מנחת הרוח, ממש חווה את הנחת של ה' מהמצוה.

73.             המבנה הפנימי של ארבע המדרגות בפרצוף עתיק יומין

איך נסביר את כל ארבע המדרגות? אחרי שספרנו אותן – צריך לתת מבנה. ספרנו ארבע – 1 ועוד 1 שהתחלק ל-2 והחלק העליון שוב התחלק ל-2. אם החלוקה הכללית היא תענוג ואמונה – הכל בכתר, הכתר של חג השבועות, הכל שמחה של חג שבועות, קבלת התורה בשמחה ובפנימיות – התענוג הגלוי בכללותו הוא ז"ת דעתיק, כלומר אור של עתיק שמתלבש בתוך דבר שמתגלה באצילות. הכל בנוי על גילויים. ז"ת דעתיק – צריך בשבילו בטול לרצון (הרי הז"ת דעתיק מתלבשים בתוך אריך, פרצוף הרצון).

אבל כל שלש המדרגות העליונות הן רדל"א, אמונה – הכל מבוסס על אמונה. אפשר לומר שגם כוונות האריז"ל הן אמונה. אם כתוב שכאשר אתה מניח תפלין אתה ממשיך מוחין בז"א – זו לא אמונה? אתה יודע שעשית כך? אתה מבין? כתוב שמי שבאמת יודע לכוון, אצלו ידוע שכך – "מבשרי אחזה אלוה", ואם יש המשכת מוחין דז"א על ידי הנחת תפלין כנראה שהמכוון האמתי מרגיש את המשכת המוחין אצלו, כי הוא בעצמו בחינת ז"א. אם עושה המשכת מוחין – הוא חווה זאת. זה תענוג גלוי, תענוג מורגש. אבל המדרגות העליונות אינן כך.

איפה ראינו שרדל"א מתחלק לשלש – קודם 1, אחר כך 2 ואחר כך 3. הענין של 1 ואחר כך 2 ואחר כך 3 כתוב בשער היחוד של אדמו"ר האמצעי ומבואר באריכות אצל רבי הלל על הכתר בכלל – שקודם הוא כתר שכללותו רצון (אריך), אחר כך מגלים שיש תענוג ברצון, נשמה של הרצון (עתיק בתוך אריך), ואחר כך התענוג עצמו מתחלק לשנים, שיש תענוג בהוה ויש תענוג עתידי (כמו ב"אקדמות"), שהוא רדל"א. כעת, אותו פרינציפ, אבל הכל בתוך רדל"א – שהוא 1, אחר כך 2 ואחר כך 3.

איך נסביר ברדל"א? רדל"א הוא כחב"ד דעתיק, אבל הכח"ב – הג"ר דעתיק – מחולקים מהדעת דעתיק, שמאירה באוירא, בפנימיות אריך, בין הגלגלתא למוחא שלו. מה שאין כן הג"ר ממש, כח"ב דעתיק, אחרת. בדעת יש איזו מודעות עצמית. למטה מטה דעת היא שרש עץ הדעת.

אם הכל כאן אמונה של רדל"א, מה היא הדעת שברדל"א? האמונה והשמחה מכך שזכיתי לקיים את מצות האדון שלי. יש איזה 'אני' ב'זכיתי' – איפה יכול להיות ברדל"א? רק בדעת דרדל"א. אבל יש ג"ר דרדל"א – זו כבר אמונה בנחת רוח שנעשה למעלה. בכך גופא יש שתי בחינות – או נחת רוח שאני מאמין שנעשתה ולכן נגרמת לי שמחה עצומה, או שאני חלק מנחת הרוח. אני כל כך בטל וגארנישט לגמרי, שנחת הרוח של האדון היא היא הנחת שלי.

מה ההבדל? בין חכמה ובינה דרדל"א – שנקראים השעשועים של עתיק – לבין הכתר של עתיק. השפיץ הכי גבוה שמסביר כאן הוא כתר דעתיק – השרש של דעת דעתיק בכתר דעתיק, שאתה ממש חווה את נחת הרוח שנעשית למעלה, אתה חלק מכך לגמרי. מה שאני מרגיש שיש נחת רוח – אפילו מרגיש את השעשועים שנעשים למעלה ושמח בהם – אבל עדיין שעשועים של ה', ולא שלי ממש, ואני שמח בהם, זו השמחה של מצוה שלי, זו הרגשת השעשועים, חכמה ובינה דעתיק, "שעשֻעים יום יום". הרגשת הזכות, אשרי חלקי שזכיתי להניח תפלין, היא הדעת של עתיק – כך אפשר להסביר.

יש ז"ת דעתיק, המדרגה התחתונה, שמחולקת לגמרי – התענוג של הכוונה – ויש ג מדרגות שכולן בתוך האמונה. זו פנינה, והיא עיקר החסידות של הרבי רש"ב בכל מקום – הכתר דעתיק, לשם רוצה להגיע. ולסיכום:

כתר דעתיק

שותפות בנחת הרוח שלמעלה

חו"ב דעתיק

שמחה שנעשתה נחת רוח למעלה

דעת דעתיק

שמחה שזכיתי לגרום נחת רוח למעלה

ז"ת דעתיק

תענוג מורגש מכוונת המצוה

74.             יגיעה, ירושה ומתנה שבתורה

דבר אחרון ממש: הוא מסיים את המאמר בהסבר מהו מתן תורה. יש מתנה שבתורה, ירושה שבתורה ו"התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך". יש את הלא-ירושה של התורה, יש "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" – כן ירושה, ויש משהו שאינו ירושה או לא ירושה, אלא מתנה, משהו אחר.

הוא אומר שעיקר הנשמתא דנשמתא דאורייתא – החסידות, תורת משיח – היא המתנה של התורה. היא שלש השעות הראשונות שה' עוסק בהן בתורה, בלי אתערותא דלתתא בכלל. בכל אופן, כדי לקבל מתנה, מתנת חנם, צריך למצוא חן – החן של "ויחן שם ישראל" היום, ר"ח סיון – חן שבא עם בטול עצמי, ואז זוכים למתנת התורה. זה גילוי של התורה בכלל, מה שהיא חתומה בא"ק, ומה שראשית הקו "אסתכל באורייתא וברא עלמא".

הירושה של התורה היא מה שנעשה על ידי בירורים שנעשים על ידי לימוד תורה לשמה – יורשים את האורות הגדולים דתהו של עשו על ידי לימוד תורה כדבעי. אבל מה שיגעים בתורה, ולפי האתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, ומשיגים את התורה לפי היגיעה – על כך כתוב "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך". הכל שייך לחג שבועות.

75.             בירורים בתורה – פסיקת ההלכה ושינוי המציאות

על "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך" כתוב "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין". כשלומדים גמרא ורוצים להבין, אף שקשה לי – אם יגעים בסוף מבינים. אם לא תייגע את עצמך, אם לא תשבור את הראש כמו שאומרים, לא תבין.

מה יותר מזה? בירורים. יש כאן נושא שנוגע בו וקצת מוסבר, אבל צריך להעמיק להסביר טוב. לברר בירורים בתורה תרתי משמע. קודם כל, כשאתה לומד תורה אליבא דהלכתא, "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" – אתה מלבן את התכלית, ההלכה. כי מהי יגיעת התורה? יגיעה בתורה היא להבין תוספות. כדי להבין תוספות כתוב "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך". אבל בשביל "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" – לעשות בירור בין כל הראשונים והאחרונים – צריך כח שכלי אחר לגמרי. לכן ידוע שיש גדולי ישראל שהם גדולים בלהבין תוספות ולא גדולים בלפסוק הלכה, ויש גדולים אחרים שגדולים בפסיקת הלכה וכלל לא גדולים בהבנת תוספות לעומק – שני סוגי מח.

יש על כך הרבה סיפורים בישיבות. לגבי ה"פני יהושע", שהיה גדול בהלכה, אבל רצה לשבור את הטבע שלו ולכן פירש את הגמרא, וכך עוד כמה דוגמאות מפורסמות. או שהוא הולך עם הטבע שלו או נגד הטבע שלו. בכל אופן, אלה שני דברים. זו המשמעות הראשונה של בירורים, ובירורים ממשיכים ירושה – לא מתנה, אלא ירושה שיעקב יורש את עשו.

יש עוד פירוש שמסתעף מזה – מי שזוכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, כשהוא פוסק הוא גם משנה את המציאות. הוא דן, הוא דין, דן דין תורה, אומר "פלוני אתה זכאי, פלוני אתה חיב", ומישהו צריך להוציא כסף מהכיס ולתת למישהו אחר. הוא עשה בירור במציאות, הוא פסק שהבית הזה שבנו בני אותו כפר ערבי אינו חוקי – צריך להרוס אותו. והבית שבנה המתנחל הוא חוקי בהחלט – צריך לעזור לו. אם פסק כך את ההלכה הוא עשה בירור בתוך המציאות, שינה משהו בשטח. אם הוא עושה בירור במציאות הוא ודאי ממשיך אורות של עשו, במיוחד אם הוא פסק כמו שאמרנו... הוא ממשיך אורות מרובים של תהו בתוך כלים רחבים של תיקון, בעולם שלנו.

שוב, בירורים בתורה הם קודם כל בירור הלכה – שאינו אותו ראש בכלל כמו לשבור את הראש על תוספות, סוג אחר של לשבור את הראש – ותכל'ס יש בירור במציאות, לשנות איתו את המציאות.

76.             חיפוש אור בעיון וחיפוש אמת בבירור ההלכה

נמחיש זאת: מה היא שיטת חב"ד? נוגע לחינוך, כל מי שיש לו ישיבה, שקשור לישיבה. שיטת חב"ד היא שכל לימוד יהיה אליבא דהלכתא. לומדים גמרא, לומדים תוספות, אבל בהתחלה על כל פנים בוחרים את התוספות השייכים להלכה. אחרי לימוד גמרא-רש"י-תוספות לומדים את הרי"ף, את הרא"ש, את הטור והשו"ע עד לשו"ע של אדמו"ר הזקן – הלכה בטעמה. כך כתוב בהקדמת השו"ע. כלומר, כל הראש של הלימוד הוא בירור.

הוא מכניס כאן נקודה שנוגעת גם לסוגיא שדוברה אצלנו הרבה פעמים – שיש אחד שמחפש אור ויש אחד שמחפש אמת. אם שברתי את הראש שלי על תוספות ובסוף האיר לי – נעשה לי אור גדול בראש. ודאי שזה אמת, כל התורה היא אמת – זו האמת של התוספות. אבל אמת לאמתה היא הלכה למעשה. האמת של תוספות נקראת "דברי אלהים חיים", שתוספות חושבים כך ואולי מישהו אחר חושב אחרת, ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים" – שם אלקים, לשון רבים. בירור הלכה הוא "'והוי' עמו' שהלכה כמותו בכל מקום" – שם הוי', אחד יחיד ומיוחד.

הוא כותב כאן ווארט זה. הוא אומר שיש לחפש ולברר את האמת – שאין לי שום ענין להשיג השגות או להאיר את נפשי באור התורה. לא הענין שלי – אני פשוט רוצה לדעת מה האמת, וגם שאחרים ידעו את האמת. לא חיב להיות קשה – אדרבא, שיהיה קל. מי שרוצה להבין תוספות – רוצה שיהיה קשה (ועד שמתענג ביותר על "צריך עיון גדול" של רבי עקיבא איגר). מי שרוצה לנסות לברר את האמת – לא חייב שיהיה קשה, אדרבא. הוא לא רוצה ציון. אם קל והשיג את האמת לא מגיע לו ציון – הוא שמח על האמת, לא על ההשגה. זה ראש אחר לגמרי.

דברנו פעם על כך שיש אחד שכל חייו הם בין אור וחשך ומישהו אחר כל חייו בין אמת ושקר (יש עוד מדרגות) – אחד היסודות אצלנו. כדי להשיג השגות צריך לעבוד קשה – "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך". כדי לרשת, מורשה של התורה, צריך לברר את האמת ולפעול במציאות.

77.             בריאה בחסד ותיקון באמת

לכאורה ה' השליך את האמת ארצה, לא מתאימה למציאות – החסד מתאים לעולם, אי אפשר להסתדר עם אמת, לכי לך. אבל לגבי תורה הפוך – רק עם האמת אפשר לברר את המציאות. כדי לברוא את המציאות לא צריך אמת אלא חסד. זה ההבדל בין בריאה ותיקון, ההבדל בין מעשה בראשית למעשה מרכבה שהזכרנו קודם (כמובן שגם על האמת להופיע בעולם בדרכי נעם, להתלבש בחסד, שהרי לא נחרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו את דבריהם על מדת הדין שהיא מדת האמת, "יקוב הדין את ההר [של אברהם, איש החסד]". והוא ענין הדן דין אמת לאמתו שנעשה שותף עם הקב"ה במעשה בראשית – במעשה בראשית ה' השליך את האמת ארצה לטובת החסד, אבל הדן דין אמת לאמתו מחזיר את האמת להתלבש בחסד, להופיע בלבוש החסד, להתבטא ולשכנע בדרכי נעם, ועל ידי כך נעשה האמת אמת לאמתו, שזוהי תכלית הכוונה). קודם צריך להשליך את האמת.

מהו חסד? מה הכוונה לברוא את העולם? יש איזה תלמיד באוניברסיטה גאון, עילוי, אבל לא יודע בתורה כלום. אתה רוצה להחזיר אותו בתשובה, מה יתפוס אותו – הלכה פסוקה או תוספות? ודאי שהתוספות, או מאמר חסידות עמוק של הרבי רש"ב (או של רבי אייזיק) – תן לו אור גדול. הוא לא פגש כזה שכל מימיו, אין כזה דבר. זה אור, "כיתרון האור [של התורה] מן החשך [של האוניברסיטה]". אבל תכל'ס, צריך לברר את האמת. עם האמת אתה יורש את האורות דתהו. באמת שיורשת את האורות דתהו אתה טועם את התענוג העצמי בתוך הפנימי, אבל עצם התענוג העצמי – העצמות ממש – היא למעלה משניהם.

בשניהם נתנו משל מנגלה שבתורה – להבין תוספות או לברר הלכה ולפסוק בשטח, איזה בית לבנות ואיזה להרוס, הכל נגלה.

מהי מתנה? שלש שעות שה' עוסק בתורה על הבקר. פנימיות התורה, רזין דרזין דאורייתא. מתנה לה זוכים על ידי מציאת חן – בטול עצמי. זה סיום המאמר. ה' יעזור שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות, העיקר הפנימיות, המתנה, שבה שמחה עד אין-סוף ממש, ויחד עם זה גם ירושה וגם "אינה ירושה" (לא מוותרים על הבנת התוספות והכיף המיוחד שיש בזה).



[1]. "ויחן שם ישראל נגד ההר" = 1222 = 47 (הוי' אהיה, יחודא עילאה, יחוד או"א) פעמים 26 (הוי') = תורה תורה (יחוד שתי התורות, שבכתב ושבעל פה). הפסוק "איש על דגלו וגו'" שעולה 3250 (125 פעמים הוי') מתחלק ל-2236 (הוי' פעמים אלהים, ב"פ "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד") ול-1014 (הוי' פעמים הוי' אחד), כפי שנראה בפנים. והנה, כאשר נצרף את 1222 הנ"ל ל-1014 נקבל גם 2236 (ב"ויחן שם ישראל נגד ההר", האותיות שבאמצעי התבות בעלות מספר לא-זוגי של אותיות הן רגה = 208 = 8 פעמים 26. שאר האותיות = 1014)! ב"ויחן שם ישראל נגד ההר" יש 17 (טוב, "אין טוב אלא תורה") אותיות, בפסוק "איש על דגלו וגו'" יש 53 (מספר הראשוני ה-17, טוב) אותיות, יחד 70 אותיות, כנגד 70 פנים לתורה וכו'. ב"ויחן שם ישראל נגד ההר" כתוב "נגד ההר", בפסוק "איש על דגלו וגו'" כתוב "מנגד סביב לאהל מועד" – "נגד ההר" "מנגד סביב לאהל מועד" = 624 = 24 פעמים הוי' (= 4 פעמים אהל מועד). השאר = 3848 = 148 (נצח = יחנו יחנו) פעמים הוי'.

[2]. ס"ת "ויחן שם ישראל נגד ההר" = 324 = חי ברבוע = איש אחד!

[3]. הכוללת ב תורות ("אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" – "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום"), שבכתב ושבעל פה, כנ"ל. "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם" = 2496 = 96 ("סוד הוי'") פעמים הוי' (ג תבות הן כפולות של אחד: "תורה... אחד... הגר" [תבות א ד ח בפסוק, אותיות אחד!] = 832 = 32 פעמים הוי' = ארץ ישראל וכו'. השאר = 1664 = 3 פעמים 832, סוד "שלם וחצי"). ביחד עם 1222 ("ויחן שם ישראל נגד ההר") = 3718 = 143 פעמים הוי' (22 פעמים 13 ברבוע). וביחד עם 3250 ("איש על דגלו וגו'") = 6968 = 268 פעמים הוי'.

[4]. ח"ג קיח, א.

[5]. ישעיה סו, י.

[6]. יש כאן רבי אלעזר כנגד חכמה, רבי אבא כנגד בינה, רבי יהודה כנגד חסד = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" (היהלום של טוב טוב, ה פעמים רחל, כנגד הנרנח"י של פרצוף רחל, כנסת ישראל, וד"ל).

[7]. יראה שמחה שמחה ועוד חש מל מל = 1370. וביחד עם הכנעה הבדלה המתקה = 2116 = 46 ברבוע (4 פעמים תענוג, 23 ברבוע).

    [8]. ראה שיעור אור לה' תמוז ע"ה פ"ג (בענין חפירה וכריה).

[9]. כרם = י פעמים הוי' וחמד = ב פעמים הוי'. ב"כרם חמד" יש ו אותיות, כאשר הערך הממוצע שלהן הוא חמד (בן, אליהו), הכל חמד! בהכאה פרטית, "כרם חמד" = 8320 = 320 פעמים הוי' = י פעמים ארץ ישראל!

[10]. ראה בראשית רבה ג, ח (מובא בגוף המאמר).

[11]. יש כאן 25 אותיות (5 ברבוע, 4 בהשראה), הראש-תוך-סוף = 130 = 13 פעמים 10, השאר = 840 = 7 פעמים 120. 10 ועוד 120 = 130, סוד ה"פ הוי', "עטרא דחסדים", שרש הזמן.

[12]. "משכיל אל דל" ר"ת מאד, עבודת היחידה שביחידה של מלך המשיח – "הנה ישכיל עבדי [הפשט של 'משכיל אל דל', מדרגת הנפש שביחידה של מלך המשיח] ירום ונשא וגבה מאד". הס"ת – ל ל ל = מאד מאד, סוד שלם וחצי. הכל עולה ל במשולש. דילוג אותיות הראשון עולה 5 פעמים ל, ממוצע כל אות. דילוג אותיות השני עולה ז פעמים מאד. "אל דל" עולה שם אדנ-י, שם המלכות. משכיל = ת, ד"רשים רשימו לעתיק יומיא".

    והנה, יש שלשה שלבים בהשפעת השכל הטוב לזולת הדל: משכיל (התעוררות כח המשכיל בנפש, בחינת "אדם פנימי"), משכיל אל (סוד המשכת הקו, "אדם אמצעי"), משכיל אל דל (חדירת האור לזולת הדל, "אדם חיצוני") = 1296 = 36 ברבוע = 6 בחזקת 4 (סוד עצם ה-ו שבשם ב-ד ממדים של מקום וזמן, וד"ל).

[13]. עוד על המבואר במאמר בפעולת המשכת פנימיות המקיף ראה התוועדות ברית מילה אמש.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com