חיפוש בתוכן האתר

שיעור שבועי (בשעה שהקדימו ע"ב - מאמר לו) - יא אדר תשע"ב הדפסה דוא

י"א אדר ע"ב – כפר חב"ד

1.                שיעור שבועי פרשת כי־תשא

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר לו

2.                  א. "בֹשש משה" – חטאי הבושה והאיחור

3.                  חטא עץ הדעת, חטא העגל וחטא בת שבע – חטאי חוסר סבלנות

אנחנו כבר בימי הפורים וקוראים בתורה פרשת כי תשא. לפי הכלל של "לחיות עם הזמן" ודאי יש קשר הדוק בין פרשת כי תשא לחג פורים. הנושא העיקרי של הפרשה הוא חטא העגל, מהחטאים הכלליים ביותר של התורה, המקביל לחטא אדם הראשון, חטא עץ הדעת בגן עדן מקדם, קשור גם עם חטא דוד ובת שבע. בכל פעם לא יכלו לחכות, כידוע ומבואר בזהר. אדם הראשון לא חכה עד שבת, והעם לא חכה עד שירד משה רבינו (כפי שהוא אמר), וגם דוד המלך "אכלה פגה" – לא חכה שבת שבע תבוא אליו בדרך ההיתר על פי תורה. הכל פגם ב"ארך אפים", כמבואר אצלנו באריכות בשכינה ביניהם בפרק "ארך אפים". הכל חוסר סבלנות. חוסר סבלנות הוא בעצם חוסר ענוה. כמו שרש"י כותב על "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – "שפל וסבלן". "סבלן" תרתי משמע – גם שסובל כל מה שבא עליו, כל מה שמעליבים ומביישים אותו, כמו שכתוב שם "ותדבר מרים וגו'", וגם סבלן שמחכה בשקט להתגלות האור כי טוב, "כתר לי זעיר ואחוך".

4.                  "בשש משה" – תחלת חטא העגל

כך הסיפור מתחיל: "וירא העם כי בֹשש משה לרדת מן ההר". המלה העיקרית המשמעותית בהתחלה, "הכל הולך אחר הפתיחה", היא המלה המיוחדת "בשש". היות שזו מלה מיוחדת, שמופיעה לעתים נדירות ביותר בתנ"ך כפי שנסביר, חז"ל דורשים לשון נוטריקון – "באו שש שעות", "בא שש[א] ומשה לא בא". ה"בשש" הביא את העם לחטוא, שהרי, כפי שרש"י כותב בשם חז"ל, משה הבטיח שיעדר מעיניהם ארבעים יום, וביום הארבעים בתוך שש השעות הראשונות של היום הוא יחזור, והנה "בשש משה", בא שש והוא לא בא. כנראה שכל החטא, כל הסיפור וכל ההמשך של התוצאות הבלתי רצויות של החטא, "וביום פקדי ופקדתי" עד עצם היום הזה, כלול במלה המיוחדת הזו, "בשש".

5.                  שימוש השטן בדמות הצדיק?!

נתחיל מהלימוד הדקדוקי של המלה הזו: "בשש" כתוב כמובן חסר. עוד לפני "בשש", הפועל הראשון, המלה הראשונה, היא "וירא [העם]", לשון ראיה. המפרשים מדייקים מה בדיוק ראו – הרי רק שערו. רוב המפרשים מסבירים שהכוונה לראיה שבלב, כמו "לבי ראה". בהמשך כתוב "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו"[ב], ושם רש"י מביא בשם חז"ל שהשטן הראה להם את המטה של משה אף באויר, ואמרו שמשה מת.

צריך להבין על דרך החסידות איך לשטן יש בכלל רשות וכח כך לבלבל ולגרום לחטא הכי חמור של עם ישראל. לגרום בכך שהוא לוקח את הדמות של משה רבינו בכבודו ובעצמו ומראה אותה מתה במטה באויר – איך השטן יכול לעשות זאת? הרי מקובל אצל חסידים – וכולנו חסידים של משה רבינו, וגם אז לכאורה היינו אמורים להיות חסידים שלו – שאין לסטרא-אחרא כח אפילו על הדמות של הרבי. גם על חלומות כתוב, מקובל אצל חסידים שחלום שרואים בו את הרבי הוא חלום אמתי, כי הסט"א לא שולט על הדמות של הרבי. אם הרבי מופיע לך בחלום סימן שזה נכון, שהחלום אמתי. אז איך השטן יכול לקחת את הדמות של משה רבינו ולעשות ממנה צחוק?! כנראה גם קשור לפורים. אפילו השטן יכול להתחפש למשה רבינו. זה "עד דלא ידע" – איך השטן יכול להתחפש למשה רבינו. אבל "מעשה שטן הצליח" (ר"ת משה!).

היו צדיקים גדולים שחשבו שאולי השטן התחפש בי, כמו הרבי מקאמרנא ועוד צדיקים, שעד גיל מבוגר לא ידעו אם שייכים לסטרא דקדושה או לסט"א – אולי השטן משחק בי. יש באמת גדולי ישראל שהיו ווארטים חריפים – כמו מרבי הלל מפאריטש – שבאמת השטן התלבש בהם (לא נזכיר מי). אבל כאן השטן יכול לקחת את הדמות של משה ולעשות ממנה הצגה בשמים?! ועוד קודם, הוא לוקח את כל העולם ומבלבל אותו ועושה סערה. למה ה' נותן לו רשות?!

6.                  "נורא עלילה על בני אדם"

התירוץ הפשוט הוא ש"נורא עלילה על בני אדם", שה' נותן מקום לחטא, מזמין את החטא. בהמשך, על הפסוק "ויעשו להם אלהי זהב", רש"י כותב שמשה מצביע באצבע מאשימה על ה' ואומר – אתה אשם, שנתת להם ריבוי זהב. רש"י מביא את המשל המפורסם, שלוקחים את הבן, מלבישים אותו יפה, מבשמים אותו – "חיב איניש לבסומי" – ומעמידים אותו על פתח בית זונה, "מה יעשה הבן ולא יחטא?!". ה', אתה אשם. ב"פרק בעבודת ה'" כתוב שהסוף של רגש אשמה מקולקל הוא שמחפשים אשמים קרובים, מישהו מסוים, אחר כך אני מאשים את כל החברה, ובסוף, אם לא מספיק לי, אני מאשים את רבונו של עולם. כאן רואים שגם משה רבינו בסוף מאשים את רבונו של עולם. הוא עושה זאת כדי להקל על בני ישראל.

7.                  רשימת האשמים בחטא העגל

מי באמת אשם בסיפור של חטא העגל? לפי הזהר הערב-רב אשם, הם עשו הכל מהתחלה ועד הסוף. כמו שנשאל מי היום אשם בכל הבלגן. לומר שהערבים אשמים הוא כמו האמירה שהערב-רב אשם, הם עושים הכל בפועל. אבל כתוב שעם ישראל השתתף בלב, לדאבוננו. הערב-רב עשו, אבל היו יהודים – מפלגה שלמה – שהזדהו, לפחות בלב אם לא בגלוי, עם הערבים, עם הערב-רב. לא רק הערבים, לא רק הערב-רב, אשמים – גם היהודים שבלב יחד עם הערב-רב. אבל מי עוד אשם? אהרן אשם. כתוב במפורש "את העגל אשר עשה אהרן". הפסוק זוקף לחובתו את מעשה העגל. היה ראוי לכילוי בנים לגמרי, רק שמשה התפלל עליו והציל שני בנים – "תפלה עושה מחצה". הוא עשה את העגל. הנה, המנהיג – מי שהיה מנהיג במקום משה רבינו, כשמשה עלה להר והשאיר את אחיו המבוגר ממנו בשלש שנים – לא הצליח להשתלט על הבלאגן, הוא עצמו שתף פעולה, אז הוא עשה זאת.

אז יש כבר ארבעה אשמים, וחסר אחד. או שהערב רב אשם... ככה בכלל מתייחסים לאשמה. אם יש חטא – יש מישהו אשם בחטא[ג], ובכל התוצאה המסתעפת, כמו שאמרנו, עד עצם היום הזה. מי אשם? אני יכול להצביע על הערב-רב. לא, היהודים המשתפי פעולה עם הערב-רב, בלב על כל פנים, הם האשמים. בלי היהודים משתפי הפעולה אין להם שום כח. רק שיש איתם יהודים מיוחסים הם מקבלים כח. לא, יש אחד שאמור להיות בעל הבית, אהרן כהן גדול, הוא עשה זאת. אבל הנה, משה אומר לה' – אתה אשם. יש רק חור אחד ברשימת האשמים – משה רבינו עצמו.

איך הי-ה-ו-ה כאן? ה' הוא הקוצו של י. משה רבינו הוא ה-י. משה ואהרן הם יה בכל מקום, כמו שגם נסביר על פי הזהר שהפגם של אהרן כאן הוא בבינה, ב-ה עילאה של שם הוי'.

8.                  קבלת הערב-רב על ידי משה

מה היחס בין עם ישראל לערב-רב? הרי הערב-רב היום הם חלק אינטגרלי של העם. אמרנו שהם כמו הערבים, אבל הם לא באמת הערבים. הערב-רב הם מי שמשה לוקח עליהם אחריות לתקן אותם, ולא הצליח בגלגול ההוא, אבל עד היום אחראי עליהם. הוא לקח ריזיקה מאד קשה, והוא נכשל, והזהר אומר שה' אמר לו בפירוש לא לקבל אותם! משה התעקש עם הקב"ה ואמר לו – הנה, הם רוצים להתקרב, איך אתה דוחה אותם?! הם רוצים להתקרב, מכירים בנסים ובנפלאות שלך, בעשר המכות וכו'.

הזהר אומר שבערב-רב אין הרבה עמים – כולם מצרים, הם החרטומים, המכשפים, ה"חרשיא" של מצרים. הם ניסו כל הזמן להתמודד עם משה רבינו, וכאשר הוא עשה בתחלה הם עשו כמוהו – גם אנחנו יכולים. אחר כך הגיע שלב, מהכנים והלאה, שהם כבר לא יכולים להתמודד. אז הם הרימו ידים ואמרו "אצבע אלהים היא". מאז והלאה ראו שאלה נפלאות לא בכח אנוש, באמת "אצבע אלהים", אז במדה מסוימת נכנעו, וכאשר יצאו ממצרים הם הערב-רב, כך אומר הזהר.

כנראה היו המוני מכשפים במצרים, והם הערב-רב, החרטומים של מצרים. משה רבינו אומר שהנה, אתה נתת בי כח – חשבו בהתחלה שמשה הוא המכשף הכי גדול, ראש כל המכשפים. אפשר להבין יותר את הזיקה. כתוב שהערב-רב הם ניצוצות של משה רבינו. לכן הוא לקח אחריות עליהם – וגם נכשל, אך עדיין נשאר באחריותו והוא צריך לחזור בגלגול בכל דור ודור כדי לתקן אותם, ובסוף יתקן אותם.

מי הם? אותם מכשפים. בשלב מסוים של התמודדות מול משה, נגדו, הם פתאום נכנעים לו – רואים שהוא 'מכשף' יותר גדול, עד כדי כך שזו "אצבע אלהים" ממש. לכן אחרי שמשה שומע מפי ה' לא לקבל אותם הוא מתעקש, הרי הם ראו את הנפלאות, בשלב מסוים נכנעו, וכעת הם רוצים להתקרב לכח העליון הכי חזק – איך אפשר לדחות אותם?! אז כתוב בזהר שהקב"ה לא ענה לו יותר, ומשה רבינו פירש לא נכון – פירש ש"שתיקה כהודאה"[ד]. רואים מה קורה בתוך צדיק הכי גדול, משה רבינו.

זה גם יחס של רב ותלמיד, חסיד ורבי. כאן הקב"ה הוא הרבי ומשה התלמיד. הרבי אמר לא, התלמיד התעקש והסביר לרבי למה כן, ואז לרבי אין כבר עם מי לדבר – הוא שותק. אז התלמיד אומר – הוא שתק לי, סימן שהוא מסכים בדיעבד, שהוא מתבייש להודות שאני צודק, לכן הוא שתק. התלמיד עושה זאת – וזה מה שיוצא מהסיפור. כך הזהר מתאר את המהלך של קבלת הערב-רב. המלה "מתבייש" היא מלת המפתח כאן, כי "בשש" לשון להתבייש – השרש שלו, שנגיע אליו.

9.                  עולם התהו ותיקונו – שבירת ותיקון אור העינים – "וירא העם"

שוב, ההתחלה היא "וירא העם" – מה ראו, איך ראו, יש על כך פירושים שונים, אך לא העיקר, היות ש"וירא" היא מלה שגרתית (גם בהמשך באותו סיפור גופא כתוב "וירא אהרן" ועוד כמה "וירא"). מה שכן, ולא ראיתי מישהו מעיר על כך, שחותם כל התורה הוא "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" – שהוא תקן את העינים בכך ששבר את הלוחות במעשה של חטא העגל, "'אשר שברת' ישר כחך ששברת", כפירוש רש"י ל"לעיני כל ישראל". כלומר, סיום התורה הוא יחס לחטא העגל, מה שמשה רבינו עשה – ותר על התורה לטובת עם ישראל.

כשהרבי היה חוזר על כך, במיוחד בשמחת תורה, היה בוכה בדמעות שליש על הרש"י האחרון – "'אשר שברת' ישר כחך ששברת" ובכך הצלת את עם ישראל. שבר את התורה שלו – "זכרו תורת משה עבדי". הוא תקן את העינים, שהם עולם התהו. הסיפור הזה, כמו כל החטאים, הוא סיפור שבא מעולם התהו. גם כל מה שנאמר "נורא עלילה על בני אדם", שה' – מסובב כל הסבות – כביכול מעליל על האדם ומסייע בידו לבוא לידי חטא, הוא תופעה של אורות מרובים של תהו.

בשביל מה נעשה? כדי לקחת את האורות דתהו וליישב, להחזיר, בכלים דתיקון. כל הסיפור מתחיל "וירא", כי הוא פגם העינים – עולם התהו שיצא מעיני א"ק ונשבר – והתיקון בסוף הוא "לעיני כל ישראל"[ה]. "וירא העם" – הזהר אומר שכל פעם שכתוב "העם" סתם הכוונה לערב-רב.

10.             ערב רב – שרש היצר למלכות

אבל, כמו שאמרנו, המלה המשמעותית, המחודשת, כאן היא "בשש". אמרנו שיש עוד מישהו אשם באמצע – קוצו של י היינו שה' אשם, שהרבה להם כסף וזהב והעמיד את הבן לפני פתח הבית של הזונה ו"מה יעשה הבן ולא יחטא"; יש את אהרן, שעשה על פי פשט; יש את ישראל ויש את הערב-רב. היחס בין ישראל לערב-רב הוא וה. ישראל הם ו, "תפארת ישראל", והערב-רב הם "העם" ב-ה הידיעה, "עם הארץ":

קוצו של י

ה'

י

משה

ה

אהרן

ו

ישראל

ה

ערב-רב

לא אומרים כאן שהערב-רב הם גוים, שהם ערבים (אם כי דימינו, גם לפי המלה "ערב") – הם המלכות. למה אנחנו צריכים את הערב-רב? כי הם המלכות. עם ישראל בלי ערב רב הם כמו צבור בלי החלבנה, בלי הקטרת (גם בפרשה). בלי הערב רב איננו צבור, וממילא אין לנו את המצוה הראשונה של הצבור, "שום תשים עליך מלך" – זו המלכות. בתוך עם ישראל היצר של "ככל הגוים" – נושא שדובר עליו בהרחבה אין ספור פעמים – הוא שרש המלכות. מה יש בעם ישראל שהוא ככל הגוים? הערב רב.

משה רוצה להכנס לארץ ישראל ולהקים שם מלכות, ולכן זקוק לערב רב. ישראל, המיוחסים לאברהם יצחק ויעקב, הם כנגד החג"ת. הערב-רב הם גרים, רק שכתוב בזהר שהם לא התגיירו כדבעי, וגר הוא מלכות, הרגל הרביעי של המרכבה. אם כן, בסיפור של העגל הערב-רב הם המלכות, עם ישראל ה-ו, משה ואהרן הם י-ה. החטא בגלוי כאן מתחיל מהבינה, מעולם הבריאה, ששם אהרן נכשל ונופל ומשתף פעולה עד כדי כך שכל מעשה העגל מיוחס אליו.

11.             משה יכול 'להאשים' את ה' בגלוי כי מחובר איתו ומאשים עצמו בפנימיות

איך משה יכול להצביע על הקב"ה ולומר לו שאתה אשם? הוא לא למד "פרק בעבודת ה'"?! כשמשה רבינו אומר לקב"ה שאתה אשם, הוא אומר זאת מתוך אהבת ישראל – יודע שה' רוצה בכך. הוא אומר כי קוצו של י ו-י הם מהות אחת. כשהוא מאשים את ה', הוא גם מאשים את עצמו בפנימיות.

יש "משך חכמה" שכותב שמשה רבינו רואה שהנכד שלו יהיה כומר לעבודה זרה. הוא לא כותב אליבא דאיז'ביצא, אבל באיז'ביצא, אם הנכד יוצא כומר לעבודה זרה סימן שהגנים נמצאים בסבא, הגנים הרוחניים, השרש, "שרש פורה ראש ולענה". חוץ מזה, אנחנו רוצים לראות כאן במעשה, לא להסתמך רק על כך שיש לו נכד שהוא כומר לע"ז מה הוא עשה כאן? מה הבעיה שלו בסיפור? הרי הוא לא נמצא, לא נוכח בכלל, הוא לא בשטח. איך אפשר לומר שהוא שתף פעולה בחטא? זה שהוא מצביע על ה', מילא ה' נתן להם את הזהב. מה משה רבינו עשה? הוא הזהיר אותם, מסר עליהם את הנפש לא פעם ולא פעמים, אוהב ישראל איך משה רבינו אשם בסיפור הזה? כתוב שאם אתה רוצה לדעת את הפגם שלך תלך לאויב שלך הוא רואה בדיוק את כל נגעי נפשך. אז אם כל הסיפור מתחיל ב"וירא העם כי בשש משה", סימן שהם ראו נכון שיש בעיה במשה רבינו, שהוא "בשש", והם צדקו.

12.             איחור מתוך בושה

מה זה "בשש"? אולי יש לו בושה רעה. אבל מה הפשט של בשש בכלל? מהו שרש בשש? נתחיל להבין לפי דקדוק: השרש של בשש לפי כל המדקדקים הוא בוש, בדיוק כמו בושה, רק שזו צורה כפולה עם שש. רק יש ממפרשי המדרש – שלא באו לדייק על פי דקדוק – שאומרים ש-בשש הוא שרש בפני עצמו. לעניננו זה חשוב. אין בכל התנ"ך להתבייש בצורה זו של התפעל – יש רק פעם אחת "ולא יתבששו", בתחלת הבריאה. אמרנו שחטא העגל הוא מהדורה תנינא של חטא אדם הראשון, ולפני חטא אדם הראשון כתוב "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו". שם כתוב בשש בצורת התפעל.

האם יש עוד בשש בכל התנ"ך? מה הפירוש "ולא יתבששו"? כאן הפשט של "בֹשש" הוא שהתמהמה, כתרגום "ויוחר משה", שהוא אחר לבוא. יש מפרשים שאומרים שאחור הוא ברצון ו"בשש" בלי רצון. בכל אופן, התרגום ורש"י לא מחלקים, ורש"י מסביר ש"בשש" היינו התאחר. יש אחד שלא יכול לעמוד במלה שלו, להגיע בשיעור בזמן, להגיע לאירוע, לפגישה בזמן. הוא קבע פגישה עם מישהו, ויש לו טבע רע שהוא תמיד מאחר. אותו אחד, שתמיד מאחר, יש לו טבע של "בֹשש", הוא בושש לבוא. בושש משרש בוש. כנראה שאם הוא מאחר – סימן שהוא מתבייש. יש איזו בושה פנימית בנפש, שבגללה הוא לא יכול לדייק ולעמוד בזמן.

13.             בושה ועזות והצורך ב"זריזות במתינות"

מה לגבי אחד שמקיים בעצמו "זריזין מקדימין"? נקח טיפוס אחר, הפוך, שאם הוא קבע פגישה עם מישהו בשעה אחת הוא תמיד יהיה שם בחמשה לאחת, תמיד יקדים. קודם כל, זה משהו לא מצוי, בפרט בדור שלנו. אבל לכאורה משהו נהדר, שקבעתי באחת והוא הגיע בחמשה לאחת. אבל אם אני רוצה שמישהו יגיע אלי באחת והוא מגיע חמש דקות לפני כן אני לחוץ – לא טוב לי, הייתי מעדיף שהוא יאחר קצת. בכל אופן, הטבע להקדים, להגיע חמש דקות קודם – אם לאחר בא מבושה, מאיפה בא הטבע להקדים? מה ההיפך של בשת, כמו בפרקי אבות? תכונה שמדברים עליה כל השבועות האחרונים – עזות. דברנו על זרז ועז ועֵז ("עז כנמר", "ונמר עם גדי ירבץ"). מי שיש לו עזות מקדים, ומי שיש לו בושה מאחר.

מה השרש של שתי התכונות האלו? מוחין של שני זוגות תפלין. כולם מניחים את תפלין של רש"י, מוחין דאמא, שמחדירים בנפש בושה, כפי שנסביר. בושה שגורמת לאחר, כי אמא היא אחור בקבלה. אבל אבא הוא ראשית, פנים. כתוב "החכמה תעז לחכם" – חכמה נותנת עזות, ומי שהוא חכם הוא זריז. כמו בבטוי של הבעל שם טוב, "זריזות במתינות", אנחנו מסבירים שזריזות מצד אבא ומתינות מצד אמא, כמו שזרע האב זריז ואילו העיבור ברחם האם הוא מתון, תשעה חדשים. העיבור יוצא רק אם יש זריזות, אבל במתינות. גם בשלום בית צריך זריזות במתינות.

14.             סיפור על יהודי פשוט שמבין שהכל צריך להיות מיד

נספר סיפור מאד נחמד על הרבי ששמענו לפני כמה ימים. יש יהודי מאד תמים בקראון-הייטס, בשכונה של הרבי, שעד גיל מבוגר היה רווק, לא התחתן. אחד שמתארים אותו כענק, בגשמיות, מאד גדול. פעם אחת היה איזה כושי גנב והוא כמעט הרג אותו. בסוף הגיעה ניידת של המשטרה, ובמקום לברוח מהמשטרה הוא פתח את חלון הניידת, דחף פנימה את הכושי ואמר שמגיע לו מות. אחר כך המשטרה לקחה את הכושי לזהות בתוך 770 מי פגע בו. כל הבחורים שהיו שם ברחו מהזירה, והוא נשאר – אמר שעשיתי נכון, הוא גנב, וגוי גנב חייב מיתה. אין לי מה לברוח, אמרתי אמת. הוא נשאר שם, המשטרה באה אליו עם הגוי הזה, ושאלו את הכושי – אתה מכיר אותו? לא... את זה איני מכיר בכלל, לא ראיתי אותו אף פעם. זה רק שנבין במי מדובר כאן.

בגיל מאד מבוגר, אחרי הסיפור הזה, הוא סוף כל סוף זכה להתחתן. הוא בא בדולרים לרבי ובקש מהרבי ברכה לזרעא חייא וקיימא והרבי ברך אותו. הוא חזר בשבוע הבא, כל יום ראשון יש דולרים, ושוב מבקש ברכה – ושוב הרבי מברך אותו. חוזר בשבוע שלישי – קשה להאמין שספור אמתי, אבל ספרו לי ברצינות – ושוב מבקש. הרבי מתייחס אליו מאד יפה ושוב הרבי מברך. אז הוא התקרב לרבי, מרכין את הראש, ולוחש לרבי משהו. אז הרבי נעשה רציני, ורק אחר כך – היה מזכיר אחד ששמע מה שהוא אמר – ואומר לרבי 'אבל לפני שבוע גם ברכת אותו, וגם לפני שבועיים, ועדיין אין לי'. הרבי אמר לו – זה לוקח תשעה חדשים. אז הוא מסתכל על הרבי – הכל בתמימות – ושואל: אני יכול לספור בדיוק תשעה חדשים מהיום? הרבי הוריד את הראש, חשב קצת, ואמר – תשעה חדשים ושבוע ויומים, וכך היה.

אחר כך, המשך הסיפור הוא, שבאמצע ההריון הוא בא ובקש שיהיה בן זכר. אז הרבי אמר לו – אם תהיה בת, לא תהיה שמח? ואז באמת נולדה בת, וכפי הסיפור זו הבת היחידה שיש לזוג הזה. זה מעשה שהיה.

קודם כל, מכאן לומדים שיש יהודים פשוטים בעולם, הכי טובים, שיודעים שגוי שגנב חייבים להרוג אותו ולא מתביישים מאף אחד בעולם, וממילא, מן הסתם, זה גם יהודי שמקדים לבוא ולא מאחר לבוא, לא מתבייש מאף אחד. יהודי פשוט. הוא לא מבין שצריך לחכות תשעה חדשים. אם יש ענין – צריך להיות תיכף ומיד ממש, "משיח נאו". אם צריך משהו שיהיה – שיהיה עכשיו, ברגע הזה. הוא לא מבין שלוקח זמן.

עוד פעם, הסיפור היה קצת להמחיש שהעזות של הזריזות היא מצד מוחין דאבא ואילו היכולת להמתין יותר שייכת למוחין דאמא. אם יש כח נפשי אדיר באיפוק אפילו יותר מ"זריזין מקדימין" הוא כי יש לאמא עילאה שרש יותר גבוה מאבא עילאה, כמו שלמדנו בע"ב לפני שבועיים.

15.             שלש פעמים בשש בתנ"ך – דרשות שש שעות

בכל אופן, משה רבינו מאחר. היינו באמצע לומר שיש רק שלש פעמים בתנ"ך בשש, ויש על כך מדרש רבה. הפעם הראשונה היא "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו", ואנו מפרשים לשון בושה – שלא התביישו. אבל המדרש אומר שהיות שיש רק שלש פעמים בשש, גם אצל אדם הראשון צריך לפרש מלשון בושש, לאחר, להמתין, ולא מלשון בושה. הרי כתוב שלאדם הראשון לא היתה סבלנות לחכות שש שעות.

חז"ל אומרים, מאמר של רבי אליעזר הגדול, שכל פעם שיש בשש רומז לענין של שש, ב-שש, וכל פעם השש הם שש שעות. "ולא יתבוששו" – לאדם וחוה לא היתה סבלנות לחכות שש שעות עד שתכנס שבת, ואז יהיה מותר ומצוה לאכול מ"עץ הדעת טוב" ("ורע לא תאכל ממנו"). כאן יש "בשש" – בא-שש ולא בא משה.

יש עוד פעם אחת בכל התנ"ך, בשירת דבורה, אחרי מפלת סיסרא, כתוב שאם סיסרא משקיפה מתוך החלון, מיבבת, מחכה מתי הבן יחזור מהמלחמה – "מדוע בשש רכבו לבוא". המדרש לומד מכך שדרכו היה לנצח – היה לו כח וגם מזל – השכם בבקר, והיה מגיע הביתה לאחר הנצחון שלו עד שלש או ארבע שעות בבקר. כך היה קבוע אצלו, וכאן הגיעו שש שעות ביום והוא עוד לא הגיע – התחילה לדאוג, כי חורג ממנהגו.

כתוב שהיו שלשה שלא "המתינו בשלותן" – אדם הראשון, ישראל (חז"ל במדרש לא אומרים שמדובר בערב רב, אלא השלשה הם אדם-ישראל-סיסרא) וסיסרא. אין עוד בשש בכל התנ"ך. הבשש כאן לא הולך על ישראל, רק שישראל לא יכלו להמתין. כנראה שבאמת "בשש משה".

16.             אי-הבנת דברי משה – בעיה בהסבר

נגיע לנקודה הפנימית: מה משה אשם? הוא אמר שאני עולה לארבעים יום ואחזור לפני שש. הם טעו – הוא עלה בז' סיון והם ספרו את יום העליה, אבל הוא התכוון שצריך להיות לילו עמו ומכיון שהוא עלה ביום לא היו צריכים לספור את יום העליה. הם עשו טעות, לא הבינו את הכוונה שלו, ואז, כשבאו שש שעות והוא לא בא, נתנה רשות לשטן לבלבל את העולם – לא לפני כן.

שאלנו בהתחלה איך השטן יכול להשתלט על המצב. רק כנראה אם יש דברים בגו, אם יש איזו הצדקה בטיעון שהם טוענים. מה לגבי אהרן? אהרן הוא השני למשה רבינו, שני למלכות, הבין את כוונת משה רבינו שצריך להיות לילו עמו? ראיה מפורשת מרש"י שגם הוא לא הבין כך, כי אמר להם "פרקו את נזמי הזהב וגו'" ורש"י כותב שחשב שתוך כדי שהנשים והילדים לא ירצו להוריד את התכשיטים שלהם, ותוך כדי שאני אעשה לאט-לאט, משה יבוא. הוא נסה לזמן סיבות שהעסק יתעכב לאט-לאט, ועד שאגמור לעשות משה יבוא, אך לא התכוון למחר. אחרי שנעשה הוא אמר "חג לה' מחר", בטח שמשה יגיע עד מחר, על הבקר, לא לפני שש. אהרן גם חשב שמשה יגיע באותו יום, גם לא הבין. אף אחד לא הבין את משה רבינו.

אם הרבי אומר משהו ואף אחד לא מבין, מי אשם שאף אחד לא הבין אותי? כנראה אני אשם. ה"בשש משה" הוא באמת בושש, לא הסביר את עצמו. מה כתוב לגבי אדם וחוה? יש כמה פירושים, אבל הפירוש הפשוט שגם כתוב בספר באריכות, שהוא לא הסביר את עצמו מספיק לחוה – זה מבעל אור החיים הקדוש. לאכול אסור ולנגוע מותר, והיא הוסיפה בגלל חוסר תקשורת והסבר ביניהם. כמו שאדם הראשון לקה בחוסר יכולת לתקשר ולהעביר את המסר ברור לחוה אשתו, כך גם כאן – למשה יש בעיה, שלא העביר את המסר ברור.

17.             כמה זמן אפשר להסתדר בלי משה רבינו?!

על אחת כמה וכמה, לדעת האבן עזרא, והרבה מראשונים אומרים שפשט, שמשה רבינו בכלל לא אמר מתי הוא חוזר. אחרי שכבר עוברים ארבעים ימים העם מתייאש. זה לפי האבן עזרא. כמה זמן כבר אפשר להחזיק מעמד?!

יש את המאמר המפורסם של רבי הלל על שלשת השבועות, בין המצרים, עם משל של רב שעל מנת להשיג השגה חדשה שנופלת במחו הוא צריך לעזוב למראית עין את תלמידיו ולהתבודד בינו לבין עצמו, אצל התלמידים נדמה שהוא עוזב אותם. מתי קורה? כל שנה מהיום של חטא העגל, מי"ז תמוז. עוד שלשה שבועות אחרי ארבעים ימים שמשה עזב את העם. הם יודעים שהוא הלך לקבל תורה, אבל הוא עזב אותנו! המנהיג-הרועה עזב את הצאן, השאיר אותו אצל מישהו אחר, אבל עזב. כמה זמן אפשר לסבול שהרבי עזב, שהוא לא נמצא? ארבעים ימים.

אז לעשות חשבון שהוא התכוון למחר, ולפי האבן-עזרא כלל לא אמר. לפי המשל של רבי הלל אין תירוץ אפילו לרגע אחד אחרי שלשה שבועות ולהאיר פנים לעם. היית צריך לקחת חופש, שלשה שבועות, אבל כאן יותר – ארבעים ימים הם כמעט כפול.

זה צד אחד. זו בעיה אחת, כביכול. כמובן משה רבינו עכשיו מאד-מאד שמח שאנחנו מסבירים כך, כי הוא רוצה שכולנו נזדהה איתו ונלמד ממנו. לגבי "על הסלע הך" ידוע שכל אחד מסביר אחרת מה היה החטא של משה רבינו, ומרוב הפירושים השונים מה החטא היו גדולי ישראל שאמרו שאיננו רוצים לומר פירוש חדש – מספיק חטאים הפילו עליו, מספיק תיקים פתחו לו. אבל בסיפור הזה איני מכיר אף אחד שהפיל עליו משהו, לכן דוקא כאן ישמח שפותחים תיק ("ישמח משה במתנת חלקו"). אחרי שיש ערעור ובסוף יוצאים זכאי אז שמחה וששון ליהודים, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשֹנאיהם".

18.             משה בהר לא הרגיש מה קורה עם העם למטה

מצד אחד, לפי רש"י ולפי חז"ל, הוא לא הבהיר את עצמו. בעיה, אף אחד לא הבין אותו – אפילו אהרן. קרה משהו לא טוב, ובאים ואומרים ואתה עונה 'אבל אני התכוונתי כך' – כך מתרצים ענין?! אבל יש משהו יותר פנימי מזה, שמשה רבינו אמור להיות עם רוח הקדש, ואם יש לו רוח הקדש הוא היה אמור להרגיש, אף על פי שהוא למעלה על הר סיני. מה עם ההרגש שלו? למה הוא לא ידע, עד שה' אמר לו "לך רד כי שחת עמך" – לאחר מעשה, כבר מאוחר, החלב נשפך. למה הוא לא ידע ברוח הקדש מה קורה למטה?

יש שאלה, שאם היה כן יודע, האם היה עוזב את השיעור שלו עם הקב"ה בשביל שעם ישראל לא יחטא, או שהיה אומר שלקבל תורה על הר סיני יותר חשוב – הרי תורה היא נצח וחטא הוא משהו ארעי. עוד שאלה, שתיכף נדון בה. אבל קודם כל, איפה בכלל רוח הקדש שלו? כשהוא מתחיל לרדת הוא כבר יודע. ברגע שה' אומר לו "לך רד כי שחת עמך" הוא כבר מבין את המצב. עצם הדבר שה' אומר לו "לך רד כי שחת עמך" – הוא האסמכתא המפורשת שיש משהו לא בסדר אצל משה רבינו.

רש"י מביא שנדו אותו. משה רבינו נמצא בנדוי, משהו חמור ביותר. על פי פשט נדו אותו כי קבל אותם אז – תראה מה שעשית, "שחת עמך", אלה שאתה קבלת, הערב-רב. אבל כנראה שלא רק מה שקבלת אותם אז, אלא יש עוד טעם לנידוי – גם מה שהתרחש עכשיו. איפה היית, שהם למטה חוטאים – כל עם ישראל חוטא – אתה מתענג על הקב"ה על הר סיני?! לך כיף על הר סיני והעם עכשיו חוטא בחטא הכי חמור?! מה היה צריך להיות? לכאורה משה רבינו היה צריך להרגיש מה שקורה, ובאותו רגע לרוץ מהר למטה, להציל את המצב. על פי פשט הוא לא הרגיש.

19.             "אין וועלט – אויס וועלט" – חידוש של הבעל שם טוב

מי כן הרגיש כשהוא למעלה על ההר בדיוק מה קורה בעם? הבעל שם טוב. כתוב שעד הבעל שם טוב לא היה אחד, כולל משה רבינו – וכאן רואים שדוקא משה רבינו – שהיה למעלה ולמטה יחד. על משה כתוב "מן ההר אל העם", קשור בלב ובנפש לעם ישראל, לא הולך הביתה, לעניניו האישיים והפרטיים, אלא מן ההר יורד ישר לעם ישראל, אבל כשהוא על ההר לא מרגיש מה קורה איתם. כשהוא על ההר ו"טריד למבלע", לקבל תורה מה', הוא לא מרגיש מה שקורה למטה. ברגע שהוא יורד למטה – הוא קשור לעם ישראל, יורד ישר אליהם.

מי הראשון שהוא למעלה, שומע תורה מפי קוב"ה, ועדיין יכול לנהל שיחה, שיש לו עלית נשמה ועדיין יכול לנהל שיחה פשוטה עם יהודי פשוט (כמו היהודי שספרנו עליו קודם)? כתוב שהראשון בהסטוריה הוא הבעל שם טוב, וזו ההכנה הקרובה לביאת משיח צדקנו. "אין וועלט – אויס וועלט", לא "מן ההר אל העם", אלא בעת ובעונה אחת, שאיפה שלא יהיה למעלה הוא קשור לגמרי למטה. "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש", ויש לו כח על-אנושי ממש לחשוב שתי מחשבות, הוא גם "חֹשבי שמו" של הקב"ה וגם חושב כל העת על עם ישראל, צאן מרעיתו. הוא למעלה ולמטה בעת ובעונה אחת – זה החידוש של הבעל שם טוב, החידוש של החסידות, וממילא הוא התיקון של חטא העגל, כי התיקון של חטא העגל מתחיל מתיקון משה רבינו.

20.             השפעת עשירות על ידי תיקון חטא העגל

אם משה רבינו מתוקן אז גם אין בעיה של ריבוי זהב (ה'חטא' של הקב"ה, כנגד הקוצו של י הנ"ל), אדרבא, הרי הרבי רוצה שה' ירעיף שפע ברכה של זהב וכסף לכולם. מתי יש בעיה של עשירות? אם הרבי לא מאה אחוז. היו צדיקים שלא רצו שהחסידים שלהם יהיו עשירים. כנראה הם היו ענוים, כמו משה רבינו, ואמרו שאני רבי לא מאה אחוז, ועדיף שהחסידים שלי יהיו עניים, אז יהיו יותר בסדר ברוחניות. אבל אם הרבי הוא מאה אחוז, הוא דוקא רוצה שיהיה ריבוי שפע זהב וכסף.

כבר נאמר את הרמז: שפע ר"ת שור-פר-עגל. בתורה נקרא חטא העגל, אבל בתהלים כתוב "תבנית שור אוכל עשב", וקוראים לו גם פר ("בשור פר"). משם כל השפע, "שלחן בצפון", ומי שמתקן את חטא העגל הוא שיכול להמשיך למטה את כל השפע מקו שמאל. קו שמאל הוא גם המקום ממנו יניקת הערב-רב, כאשר הוא מקולקל. ידוע שאור יורד בקו ימין ("אברהם התחיל להאיר") ואילו שפע – פרנסה – יורד בקו שמאל, "שלחן בצפון", שזה השור-פר-עגל.

21.             האם היה כדאי לרדת לפני השלמת התורה כדי להציל מחטא העגל?

בכל אופן, משה רבינו כאן "בשש", הוא מאחר לבוא. מה זה מאחר לבוא? אם היה רגיש למעלה בהר הוא לא היה בושש, אלא מיד היה רץ למטה. אבל באמת הוא בושש. מה הכוונה שבושש? לא יודע מה קורה למטה. הוא למעלה בשמים, ולא יודע מה קורה למטה בארץ.

"וירא העם". שוב, המתנגד שלך מבחין בדיוק מה הבעיה שלך. זה בדיוק מה שהעם ראה בפנימיות – לא רק שהוא אחר לבוא, אלא הבינו שמשה רבינו לא אתנו. "כי בשש משה לרדת מן ההר", הוא מתאחר, הוא נמצא שם למעלה בשמים, בכיף שלו לקבל תורה – גם בשבילנו, אבל לא משנה – ואנחנו פה למטה, הוא לא אתנו כאן. כך הרגישו, והם צדקו – המתנגד צודק כשהוא אומר בקורת.

אבל שאלנו עוד משהו: מה עם משה רבינו כן היה מרגיש – מה היה עושה? אם באמת היה רץ למטה להציל את המצב היה מפסיד יום של קבלת תורה, אז התורה היתה פגומה. איך יכול להיות? בסוף, כדי לכפר על עצמו, יכול להיות שבאיזה מקום אולי כן היה מסוגל – אם היה עושה איזה סוויצ' בתוך הראש – להרגיש מה יש למטה, אבל הוא לא עשה את הסוויצ', כי לא יכול להפסיד יום של קבלת תורה. מה התיקון? נראה אותך עכשיו, לאחר מעשה, איך תגיב. בכך שהוא שבר את הלוחות, שבר את התורה, הוא עשה את התיקון. רק ש"לאחר מעשה".

מה היה יכול לומר לה'? עוד לא גמרנו את השיעור. גם הבעל שם טוב לא התגלה עד שגמרו את כל התורה, מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל". למדו עשר שנים, ורק כשהגיעו "לעיני כל ישראל" אחיה אמר לו – בשם קודשא בריך הוא, כעת הזמן שישראל יתגלה "לעיני כל ישראל". אבל מה אם לא הגיעו ל"לעיני כל ישראל"? משה ירד להציל את העם עם תורה פגומה?

22.             סוף הרמב"ם וסוף השו"ע

נאמר בדרך מליצה: יתכן שלמדו לפי סדר, למדו הלכה. לומר שלמדו לפי סדר התורה קצת קשה, משמע ברש"י שלמדו הלכות. אם היה לומד מקרא כסדר היה לומד את פרשת חטא העגל, יודע מה הבעיה ויורד להציל את המצב, ואז לכאורה היה סותר את השיעור שלמד! יש מפרשים שלמד את כל התורה כסדר, אבל לא פשוט שכך, ולפי רש"י יוצא שלמד על ההר את פרשת משפטים – הדינים, השלחן ערוך. הוא למד שם שלחן ערוך. מה לא תלוי בחטא העגל? מה בתורה נשאר נצחי, אם יש חטא העגל או אין חטא העגל. לכאורה השו"ע והרמב"ם. אז מן הסתם הוא למד שם דבר שלא תלוי במקרה, כי קשה לומר שלומד דבר שעוד לא קרה. הוא למד דברים נצחיים שם, הדינים של התורה.

מה הם הדינים של התורה? הרצון של קוב"ה, רצון ה'. מה היה קורה אם היה יורד יום אחד קודם? היה מפספס הלכות מלכים, הלכות משיח. אז היתה לנו תורה בלי הלכות משיח אוי ואבוי. אבל אולי יותר טוב כך. אז משיח יכול לבוא כמו שהוא רוצה.

מה לגבי השו"ע? על כך יש סיפור מפורש, לא סתם אומרים. פעם שאלו את הרבי הקודם למה מקרב יהודים שכתוב עליהם בשו"ע – "'דבר ה'' זו הלכה" – שדינם "מורידין ולא מעלין". הוא אמר שדינים האלה הם סוף חשן משפט – קודם תגיע לשם. מה היה קורה? לא היו דינים אלה של סוף חו"מ, אם היה יורד יום אחד קודם. גם כן, יכול להיות שעוד יותר נחמד. קשה לומר זאת, קשה לוותר על תורה. זה השיקול כאן. כנראה שהא בהא תליא, אם הוא הרגיש על ההר מה קורה למטה ואם לא הרגיש, ומה היה עושה אם כן היה מרגיש – אם היה יורד ומוותר על יום של תורה או לא היה יורד.

23.             פגם הבשש – הבושה מלקפוץ ולעמוד בראש

נעשה נוטריקון: חז"ל אומרים שכל פעם שכתוב "בשש" זה שש, ב-שש, בא-שש. מהו "שש" חוץ מהמספר? פשתן. מה הבטוי הכי חשוב בתורה שהוא נוטריקון ב-שש? "וילבש אותו בגדי שש". מי הלביש את מי בגדי שש? כתוב על יוסף הצדיק, שפרעה הלביש אותו בגדי שש. למה הוא מנה אותו? להיות משנה למלך. "אני פרעה ובלעדיך וגו'". מה הם בגדי שש? גדי בשש. הוא עשה מיוסף גדי בשש. מה הבעיה? כנראה שהוא בשל אותו בחלב אמו. הוא עשה שהוא יסתפק בלהיות משנה למלך, שלא תהיה לו שום תאוה ושאיפה להיות המלך עצמו. זו הבעיה של עם ישראל מאז ומתמיד, שמסתפקים להיות משנה למלך הגוי – גם יוסף הצדיק וגם מרדכי הצדיק, לכן לא אומרים הלל בפורים.

למה לא אומרים הלל בפורים? תמיד הרבי חוזר על כך בהקשר לציונות כאן, יום העצמאות. למה לא אומרים הלל? כי "אכתי עבדי דאחשורוש אנן". מרדכי בסופו של יום רק משנה למלך, ואנחנו עבדי אחשורוש הרשע. מתי יבוא משיח? משיח יבוא ערום, "ולא יתבששו", "ערום לפני ה'" ("נאקעט פאר גאט") בלי בגדי שש, לא יהיה גדי בשש, גדי מתבייש, שמסתפק בלהיות משנה למלך. כאן בארץ להיות משנה למלך – אם מלך אמריקה, אם מישהו אחר, מלך גוי. משנה למלך ולא המלך עצמו, וממילא אינו מלך המשיח. לכן הרוגאטשובר אומר שכפי שלא קיימנו אף פעם "ועשו לי מקדש" כך לא קיימנו "שום תשים עליך מלך" – אפילו דוד לא היה מספיק, לא מצות מינוי מלך בשלמות. עדיין יש "בשש", בושה רעה לעלות לראש.

מי הראשון שהתבייש? יעקב אבינו, שפחד לעלות לראש הסולם כשה' אמר לו. לפחד פירושו להתבייש, יש פחד גבהים, הוא פחד לעלות לראש, ועם ישראל סובל מכך מאז ועד ביאת גואל צדק, שלא יתבושש, שלא ילבישו אותו בגדי שש.

כל זה רק להסביר שכל החטא כאן הוא "בשש". התיקון של כל זה הוא פורים, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". כל זמן שמרדכי הוא רק משנה למלך, איני יודע מה ההבדל ביניהם – הכל שוה – אבל מכך גופא אקפיץ אותו, את הגדי הזה, ש"קופץ כגדי", לראש. שיהיה "עתוד".

פעם הסברנו שיש ארבעה שמות למין – גדי, עז, תיש, עתוד. הכי גדול, שמנהיג את העדר, הוא העתוד. העתוד לשון מוכן ומזומן, "ותהי המשרה על שכמו", וגם לשון לעתיד לבוא – העתוד יתגלה לעתיד, ואנחנו כבר רוצים להיות בעתיד, אם אותו גדי הוא עז כנמר, הוא תיש ("בראשית" ברא-תיש) ואפילו יותר מכך, עתוד.

24.             בושה ועזות – כל מדה לגריעותא ולמעליותא

נתבונן יותר בשרש של "בשש":

הזכרנו לפני שבוע את ה"צעטיל קטן" של רבי אלימלך. שם כשרוצה להביא דוגמה למדה רעה שצריך לעבוד קשה לתקן הוא מדבר על בושה רעה. מי שיש לו בושה רעה צריך להתגבר עליה ארבעים יום – כמו ימי מתן תורה – לעשות בדיוק ההיפך, לצעוק בצבור, לומר ברכות בקול רם וכו', להגיע ל"הוי עז כנמר" ו"אל יבוש מפני המלעיגים". להגיע למוחין דאבא, ולא להסתפק במוחין דאמא שהם נעבעך.

ליהודים יש איזה נעבעכקייט, ביישנים. ביסודנו אנו "עזים שבאומות", אבל ממתן תורה יש איזה נעבעכקייט, וכך גם אצל משה מיד אחרי מתן תורה, "בשש משה". צריך גם אבא וגם אמא, צריך גם "בשת פנים לגן עדן", וגם "עז פנים לגיהנם" למעליותא, לרדת לגיהנם להוציא משם נשמות, כידוע הפירוש בחסידות. לפי הרמב"ם כאשר יש מדה לא טובה צריך ללכת לקצה השני ולחזור לאמצע. גם כאן, מי שביתר עזות צריך ללכת לקצה הבשת ולחזור לאמצע, ומי שעם בושה יתרה צריך ללכת לצד העזות דקדושה ולחזור לאמצע.

25.             ב. השער השבועי: שער בש

26.             אהוד בן גרא תקן חטא העגל בהריגת עגלון מלך מואב

נתחיל לעשות סדר: קודם כל, כמה שרשים יש בשער בש? השער בש חשוב מאד, כי הוא הזוג השני באתב"ש. אין בו יותר מדי שרשים – שלשה שרשים, או אם נחלק בין בוש ל-בשש ארבעה. יש בוש, גם להתבייש וגם לאחר (אם כולל בושש). כאשר רש"י מסביר "כי בשש משה" אומר שכמו "מדוע בשש רכבו לבוא", ומביא עוד דוגמה – "ויחילו עד בוש", שעל פי פשט לא בושה אלא שחכו עד מאוחר.

איפה כתוב הפסוק "ויחילו עד בוש"? בספור של אהוד בן גרא[ו], שהרג את עגלון מלך מואב וסגר את הדלת בעדו וברח. העבדים חכו, חשבו שהוא מסך את רגליו, אבל "ויחילו עד בוש" וראו שלא יוצא, פרצו את החדר וראו שהוא מת. אז היה נצחון גדול מאד של עם ישראל. אפשר לומר שבכל ההסטוריה של עם ישראל הרשימו של נצחון אהוד בן גרא עולה על כולנה – "ותשקֹט הארץ שמונים שנה". אין אף פעם שהרשימו – רושם ושומר, השלום שנשאר – נשאר שמונים שנה. יש שנשאר ארבעים שנה, כמו דבורה וברק ועוד שופטים[ז], אבל אין אף פעם מעשה גבורה בעם ישראל שהרושם שלו נשאר שמונים שנה ("כפלים לתושיה" ביחס לארבעים שנה). סימן שמה שאהוד בן גרא עשה הוא משהו מאד גדול.

את מי הוא הרג? עגלון, חטא העגל. חטא העגל הוא השרש של קליפת עגלון. גם כאשר יהושע בן נון נכנס לארץ ישראל הוא היה צריך לכבוש לא מלכים, שכל מלך מלך על עיר, ואחד המלכים – השביעי לפי הסדר, "כל השביעין חביבין" – "דביר מלך עגלון". כלומר, יש גם מקום בארץ ישראל שנקרא עגלון. אם המלך של אותו מקום נקרא דביר, סימן שהוא קשור לקדש הקדשים בבית המקדש, שגם נקרא דביר. הוא השביעי בין לא מלכים. אחרי התורה מוצאים את עגלון כמקום בארץ ישראל שיהושע בן נון צריך לכבוש, ואחר כך אותו עגלון מתגלגל ומופיע כעגלון מלך מואב, ואהוד בן גרא הורג אותו ועושה את התיקון (ועל ידי זה יוצאת פרדה טובה – רות המואביה, אם המלכות – מעגלון מלך מואב) – תיכף נגיע אליו עוד פעם.

רש"י מביא את הפסוק "מדוע בשש רכבו לבוא" של סיסרא, שאחרי עגלון מלך מואב, ואת הפסוק של עגלון מלך מואב. השופט אחרי אהוד הוא שמגר ואחריו דבורה הנביאה. אלה שני הפסוקים שרש"י מביא להסביר "בשש משה".

שוב, יש לנו שרש בוש, שלפי רוב המפרשים כולל גם בשש, שפירושו בושה או איחור. עגלון היה "איש בריא מאד" – היה בקי בכל תורות הבריאות. אותו היה צריך לדקור בבטן. הוא דקר את כל הדיאטות למיניהן. אחרי שהוא דקר אותו וברח החוצה, כתוב שתחת פיקוד אהוד ארבו למואבים, ובשביל להגיע לרושם של שמונים שנה היו צריכים להרוג רק עשרת אלפים (מעט יחסית), אבל את מי הרגו? "כל שמן וכל איש חיל". כנראה הם היו חסידים גדולים שלו – הוא היה איש בריא מאד והם היו שמנים. הרגו את כל השמנים, ואז "ותשקט הארץ שמונים שנה" (שמונים לשון "כל שמן"). מי השמן הזה? כנראה הכל השפעה של עגל הזהב, שגדל להיות שור ופר – יש משהו מאד שמן בעגל.

27.             באש ו-יבש

איזה עוד שרשים יש ב-בש? באש, "ובאש היאֹר". כנראה שמי שמתבייש בושה רעה בסוף נבאש. הוא נסרח. מי שמאחר הוא גם בחינה של "סרח העודף". "וירֻם תולעים ויבאש". חוץ מסרחון שייך לסרח העודף, אחור, יותר מדי עודף בלתי רצוי שהוא מקור כל המחלות. יש רק עוד שרש אחד בשער בש יבש. "ונהר יחרב ויבש".

28.             לבש ו-בשל

הזכרנו, לפני שבוע או שבועיים, שחז"ל דורשים עוד שרש שקשור לבושה – לבוש, לא-בוש. לשם מה ה' עשה כתנות עור והלביש את אדם וחוה? שלא יתביישו יותר. קודם "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו" כי לא היתה בהם דעת להתבייש, אך אחרי שאכלו מעץ הדעת ה' עשה להם לבוש שלא יתביישו. לא היינו כוללים לבש בשער בש, אך היות שחז"ל דורשים בפירוש שלא-בש אפשר להתבונן בו. אם שמים את ה-ל בסוף – בשל. אם שמים באמצע – בלש. בלש לא נמצא בתנ"ך אלא לשון חז"ל, אבל לבש ו-בשל מלים חשובות בתנ"ך (קשור למה שאחנו מדברים שבועות על "לא תבשל גדי" ו"לא תלבש שעטנז"). כנראה גם ה-בשל וה-לבש קשורים לשער בש.

29.     חכמה: בוש; בינה: בשש

נעשה סדר: מה שרש העליון של כל ה'בשים'? באתב"ש הזוג השני הוא חכמה דאתב"ש (הזוגות הן לפי סדר הספירות). איזו חכמה יש ב-בש? בארמית בש הוא רע, עסק ביש. כבר קשור ל"עץ הדעת טוב ורע" – הוא הרע – אבל באתב"ש הוא החכמה. איזו חכמה יש ב-בש? שרש הבושה. כתוב בפירוש בתיקוני הזהר, בקבלה ובחסידות, שחכמה היא יראה עילאה שנקראת ירא-בשת (אותיות בראשית, "בחוכמא ברא").

איך מוסבר בחסידות? במלה אחת, שאדם מרגיש בפני אור-אין-סוף ככתם שחור על סדין לבן, וממילא אני מתבייש במציאותי ומתאיין. אין בושה יותר ממציאות האני, ומתוך הבושה, מזה שאני, האדם מתבטל במציאות. הבושה הזו היא בטול במציאות, חכמה, ירא-בשת. אז יש בש שמאד גבוה, ירא-בשת, רק שרבי הלל אומר בעצמו שאם אתה במדרגה זו אתה מנותק מהמציאות. אתה אולי על ההר, מלשון בהירות "בהר סיני" אבל אתה לא למטה עם העם באותו רגע ממש. אתה 'אויס', אתה ירא-בשת, בטל במציאות. באמת תמיד אומרים שזו מדרגת משה רבינו, ירא בשת.

שוב, יש מי שאומר של-בשש מגיע שרש בפני עצמו. אפילו אם לא מגיע לו שרש בפני עצמו, מאד נכון לומר ש-בוש ו-בשש הם על דרך "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

30.             חכמה ובינה – קולא וחומרא

אמרנו שאיחור הוא בבינה – הקדמה בחכמה ואיחור בבינה. אם צריך ארבעים ימים שלמים, "לילו עמו", ולא מספיק חצי יום בהתחלה – שעלה בז' סיון – זה מוחין דאמא, שהכל צריך להיות פרפקט, מושלם. יש אנשים כאלה. אולי יש ספק אם צריך לילו עמו או לא, אולי מספיק שעלה בבקר ומי אומר שצריך לילו עמו? זה ספק. מה הראש כאן של משה רבינו? הוא 'מחמיר'. זה "ספק דאורייתא לחומרא". אולי ספק דרבנן, אולי אתה רבנן ויש לך ספק כמה זמן צריך להיות על הר סיני – אולי לקולא, ואם היה פוסק שספק לקולא היה יורד ולא היה קורה כל חטא העגל. סימן שמשה רבינו מחמיר.

איזה מוחין זה מחמיר? מוחין דאמא. זה ראש של מתנגד אחד, לא רוצה לומר את המלה שוב... אבל גם המתנגדים יוצאים ממשה רבינו, לא לשכוח, צריך שיהיה לו גם שרש בשבילם. גם הערב-רב יוצא ממשה רבינו. הוא נשמה כללית, כולל את כולם.

מה זה מוחין דאבא? "כחא דהיתרא עדיף". מי שיכול להתיר ספק הוא העז, לכן כחא דהיתרא עדיף, "החכמה תעז לחכם" שיתיר את הספק, ולא שיחמיר (שאין בזה שום חידוש אמיתי). אם היה מתיר לא צריך לילו עמו. מה אמרנו? ירא-בשת, בושה בתכלית, של בטול במציאות – היא בחכמה. אבל בושש, לאחר, בבינה. וזה שאומרים שאותו שרש, סימן ש"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

31.     דעת: בא־שש

מה לגבי דעת? דעת היא הבושש של חז"ל. בושה ואיחור הם פשט, אבל חז"ל דורשים את האחור – בא-שש – והדרוש בדעת. כך מפורש בזהר, שהערב-רב (בגימטריא דעת) הבינו שהכח של משה הוא בשש השעות הראשונות של היום, כי כחו הוא דעת והדעת היא "מפתחא דכליל שית", הוא כולל כל השש.

32.             סוד מנחה גדולה ומנחה קטנה

לכן הערב-רב, חרטומי מצרים ובמיוחד שני ראשים שלהם, שנקראים יונוס ויומברוס, בניו של בלעם הרשע (אף שכולם שם מצרים), שהם עשו את העגל ידעו שאין להם כח בשש השעות הראשונות של היום, ששייכות למשה רבינו, שהוא הדעת. אבל מסוף השעה הששית, הכנה לזמן מנחה גדולה כתוב בזהר שערב-רב שייך למנחה גדולה, ל"בין הערבים". בתפלת מנחה יש שם אלקים, שם הדין, כנגד יצחק לכן שם הקליפות יכולות לקבל יניקה (מנחה בגימטריא עגל). אבל יש ערב-רב וערב-זעירא כתוב בזהר כנגד מנחה גדולה ומנחה קטנה. מנחה גדולה היא שלש שעות, משש וחצי עד תשע וחצי. אחר כך, מתשע וחצי עד חצות לילה, הכל נכלל בערב-זעירא. מכאן איזה רמז שניתן להתפלל מנחה עד חצות... לשאר החרטומים יש שלטון באותו זמן, אבל לגדולי המכשפים, שני אלה בלבד שגם בסוד "שלם וחצי", כפי שתיכף נסביר יכולים לשלוט גם עם שלש השעות של מנחה גדולה.

יש פה כוונה יפהפיה מה לכוון במנחה. כשמתפללים מנחה גדולה לכוון שאנחנו נלחמים נגד יונוס ויומברוס, לגמור איתם חשבון סופית, לתקן את חטא העגל לגמרי. בא-שש בדעת. אז יש לי את שרש הבשת בחכמה (ירא-בשת), לאחר – בושש – בבינה. בא-שש, זהר מפורש שענינו של משה רבינו, סוד השש. כנראה משה רבינו גם נמצא אצל אדם הראשון. לפי פירוש המהרז"ו על המדרש דבורה תקנה – כמו שאהוד תקן את חטא העגל כשהרג את עגלון – יחד עם ברק בן אבינעם, בכך שלקחו את ה"בשש" של חטא העגל ושמו את זה על סיסרא. לקחו את הרע של חטא העגל ושמו על סיסרא, "בשש רכבו לבוא".

33.     חסד־נצח־הוד: בושה

מה לגבי חסד? חסד הוא גם בושה. פסוק מפורש ורש"י מפורש "כי חסד הוא" לשון בושה. שם אין הכוונה ירא-בשת, אלא בושה שהיא תוצאה מובהקת של חטא עץ הדעת כמו "יש מי שאוהב", זו בושה רעה של מודעות עצמית. באמת יש בושה, כמו בסיפור של לקחת אחות, שבעולמות התחתונים "חסד הוא", זו בושה. הרבה פעמים בושה, בשת, הולכת יחד עם עריות. יש בושה בחסד, יש שרש הבושה בחכמה.

בשרש בוש יש גם "מבושיו", האשכים שדברנו עליהם לפני שבוע, נצח והוד, "תרין ביעין". שם נקרא מבושים בגלל הקשר בין בשת לפחד – שנקרא גם "פחדיו" – כפי שרש"י מסביר. פחד ובושה קשורים, במיוחד בושה לקפוץ לראש – פחד רע. פוגם בנצח והוד, המבצעים במעשה, המוציאים לפועל.

34.             עזות ובושה דקליפה – שתי עבודות זרות

הרמב"ם כותב שכל התורה כולה היא לשלול עבודה זרה, כל המצוות, הכל. יש תורה, ויש את הלעומת זה של כולה – עבודה זרה. עבודה זרה ר"ת עז – עזות דקליפה. לכן צריך מאד להזהר כשאדם הוא עז, שלא יפול לעזות דקליפה, כמו שכתוב בתחלת השו"ע של אדמו"ר הזקן. עזות דקליפה היא ממש עבודה זרה. אבל גם בושה, שהיא ההיפך מעזות, היא עבודה זרה. שני הקצוות של עזות ובושה בקליפה – שניהם יסודות של עבודה זרה, אנטי-תזה של כל התורה כולה. אין בושה יותר מעבודה זרה. כמו שבושה היא גם עריות, גילוי ערוה, אפילו יותר בושה מכך – לעבוד עבודה זרה.

מה זה בנפש? שני צדדי המטבע שמוסברים אצלנו תמיד – הגאוה והיאוש. יש עבודה זרה מתוך חולשה, מתוך יאוש, להתפס באיזה געטשקע, באיזה אליל, זו הבושה של הלעו"ז – בושה תהומית. זה תלות רעה. מדברים הרבה נגד יצירת תלות, גם בין משפיע ומושפע. תלות היא עבודה זרה של בושה. אבל יש עבודה זרה של גאוה, ש"אני ואפסי עוד", שמביאה את האדם – שנפל בעבודה זרה של עזות – להתגאות ולהתנהג בלעומת זה של "ואתהלכה ברחבה", ההתפשטות של איז'ביצא, ההיפך הגמור, שעושה כל מה שעולה על דעתו לעשות מתוך עזות דקליפה, אין מונע ומעכב בעדו.

אלה שני הקצוות של עבודה זרה, עזות דקליפה ובושה דקליפה. עוד פעם, בושה דקליפה היא מתוך נעבעכיות, שאדם נאחז באליל. בדרך כלל עבודה זרה של בושה היא, כמו שאמרנו, להאחז במישהו אחר. עבודה זרה של עזות היא להאחז בעצמו – פולחן עצמי.

35.     גבורה ותפארת: בשל ו־לבש; יסוד: באש

אז יש לנו בושה בחכמה, בושש בבינה, בא-שש בדעת, בושה בחסד. מה בגבורה? בשל – לבשל באש. בתפארת יש לבש – סתם לבוש בתפארת. בנצח והוד יש "מבושיו", גם בושה, כמו שהסברנו שבוע שעבר שמשלימים פרצוף עם חזרה על אותו שרש. ביסוד יש באש – "ובאש היאֹר", שהוא יסוד. מ"ובאש היאֹר" מגיעים עוד יותר נמוך, "ונהר יחרב [בחורבן בית ראשון] ויבש [לגמרי בחרבן בית שני]" – זה הפגם הסופי של היבשה (קשור למאמר בע"ב שנלמד), המלכות. כך השלמנו את פרצוף השער בש[ח]:

חכמה

בוש (ירא בשת)

 

בינה

בוש-בשש (המתנה)

 

דעת

בא-שש

 

חסד

בוש ("חסד הוא")

 

גבורה

בשל

 

תפארת

לבש

 

 

נצח-הוד

בוש (מבושיו)

 

 

 

 

יסוד

באש

 

 

מלכות

יבש

36.             ג. פרצוף משמעויות בשרש עגל

37.             עגולי המלכות – שויון טוב ושויון רע

נסיים חלק זה בעוד ענין: גם שרש עגל מאד מענין, אז נעשה רק את המובנים השונים שלו. מובן אחד הוא עגול (כמו עגולים ויושר), ולפי זה חטא העגל הוא עגולים ללא יושר – כך מוסבר – שויון רע. כמו שיש בושה טובה ויש בושה רעה, יש שויון רע (דמוקרטיה רעה) ושויון טוב, כמו שנסביר תיכף. השויון הרע הוא העגולים של חטא העגל.

לפי זה, וכך באמת כתוב, יש קשר בין חטא העגל לחטא קרח ועדתו – "כי כל העדה כולם קדושים... ומדוע תתנשאו על קהל הוי'", רוצים דמוקרטיה. חטא העגל כי הכל שוה, הכל בעגול.

צריך עגול באיזה מקום, יש סוד של "עגולא ברבועא" – צריך גם עגול וגם מרובע. התורה היא מרובע, הדינים, השלחן ערוך. אבל המלכות, תקון החברה, היא עגול. עגול בגימטריא דוד המלך (שעולה גם מדינה), הוא עגול. המלכות מתרחבת ומתפשטת בעגולים, מעגלים. כתוב שהעולם נברא כקוביה מתפשטת, זה השכל וההגיון של ספר יצירה, אבל המלכות, כמו תנועה – תנועה מתרחבת בעגולים, כמו שזורקים אבן למים והגלים מתפשטים בעגולים, עוד מעגל ועוד מעגל, עד שמגיעים לעשרה מעגלים אחד בתוך השני[ט], ואז השלמנו את בנין המלכות.

38.     חסד: עגול – אהבת ישראל ללא גבול

בכל אופן, נסביר שעגל מלשון עגול, שרש העגול, הוא דוקא בחסד – השויון, אהבת ישראל ללא גבול, ללא שום שינוי. מהי אהבת ישראל? לאהוב רשע גמור כמו שאתה אוהב צדיק גמור, בלי שום הבדל כלל וכלל. זה השרש של משה רבינו בשמיטה הקודמת, שמיטת החסד – אורות דתהו, אבל רק הם יכולים לתקן את שנאת חנם, שרש חורבן הבית, "ויבש". הגענו למצב יבש לגמרי, עלפון, תרדמת, וצריך את הבעל שם טוב שיבוא לעורר אותנו מהתרדמת.

עגל הוא עגול. בשרש עגל יש גם עגל, שהוא מפני שור במרכבה – "תבנית שור אוכל עשב", כנ"ל. "פני שור" בשמאל, גבורה, כנראה המובן של עגל שייך לגבורה. כתוב שהערב-רב עשו דוקא עגל כי רצו לינוק מהשמאל, שרשם בגבורה. עגול הוא כמו סגול, יש הרבה מקרים בלשה"ק ש-ע ו-ס מתחלפות, ומהדוגמאות העיקריות – בכתב אשורי עגול הוא אות ס, אבל בכתב עברי (הכתב הקדום) ה-ע היא עגולה. עד כדי כך שאומרים שעגול עם ע איזה רומז של כתב עברי – אף על פי שאינו מקודש כמו כתב אשורי, שהתורה נתנה בו לפי ההלכה – יש דברים בגו. אם הוא הכתב החולי, החולין, כנראה הוא גם הכתב המלכותי, ושם ה-ע עגולה.

באמת כתוב, בלי הווארט שאמרנו כעת, שעגול וסגול אותו דבר. אנחנו "עם סגולה", עם עגול. סגול מורכב משלש נקודות, משולש. לכאורה משולש אינו עגול. יש סגול ויש סגולתא – בטעמי המקרא, שלש נקודות שהאמצעית למעלה – "תורי זהב", כמו משולש. אבל כתוב שמשולש דוקא רומז לעגול. הרי אי אפשר בכמה נקודות ליצור עיגול – עיגול הוא משהו פשוט, נקודה אחת – אבל כתוב שמשולש יותר רומז לעגול מאשר מרובע. זה הקשר בין עגול לסגול.

מה פירוש "עם סגולה"? שכולם שוים, "ממלכת כהנים". "עם סגולה" פירושו שכולנו כהנים, כמו שהרבי כותב, הרמב"ם כותב – גוי קדוש, בעצם יש שויון בכל היהודים. המלך מוציא את כל היהודים במצוות המלכות – כלומר שכל יהודי חייב להיות גם מלך, רק שהמלך מוציא אותו. כולנו מלכים, כולנו כהנים. עם קדוש שיש בו התכללות, "בכל מכל כל". עגול הוא חסד, אהבת ישראל.

39.     גבורה: עגל – קו שמאל וראש אבות הנזיקין

עגל – פר, שור – שייך לשמאל. כתוב שהמכשפים האלה, יונוס ויומברוס, לקחו פרצוף אדם והורידו את ה"פני אדם" לשור. לא סתם לשור של המרכבה שבשמאל, אלא הורידו אותו לשור שהוא הראשון בארבעה אבות נזיקין – השור, הבור, המבעה וההבער. כלומר, לפי הזהר עגל הזהב הוא המזיק המקורי, הראשון בכל מזיקי העולם, השור. אומרים שהשור הזה מלביש ומוריד את האדם לתוך הסטרא אחרא. הכח שלהם לקחת אדם – לא רק הערב רב, אלא גם לב עם ישראל, ש"אתם קרויים אדם" – ולהלביש אותו בפרצוף של מזיק, ומקור כל המזיקים הוא שור, כולם שוורים.

כתוב בזהר שגם הבור, גם המבעה (שן) וגם ההבער (אש), מה שמניע אותם להזיק – גם הבור שהוא סטטי לגמרי – הוא שור. יש שור בתוך הבור. אם מישהו או משהו נופל לבור ושובר את הראש – השור עשה זאת. כך יוצא מהזהר. צריך להבין בהלכה איך הולך בבבא-קמא (שם ה"קמא" הוא העיקר, היינו השור). כתוב בזהר שבכל אבות הנזיקין יש שור (בשור עצמו יש כמה אבות הנזיקין). העיקר לראות שהבור הוא בעצם שור. בור-שור ר"ת בש. הבער כולל בעירא, בהמה, אני מרגיש את השור בטבע האש. כתוב שיציאת האש לשרוף היא איזה שור בתוך האש. אבל גם מי שעומד ולא זז, רק פותח את הפומא דתהומא רבה, ומישהו נופל לתוך הפומא – גם שייך לשור. כך כתוב בזהר.

זה עגל הזהב, שפותח את השער לכל ארבעה אבות נזיקין, לכן בחרו ב"תבנית שור אוכל עשב". הכל להסביר שהעגל, השור, הוא הגבורה.

40.     תפארת: עגילים

מה יש בעגל בתפארת? עגילים. כתוב "פרקו את נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי". אחר כך כתוב "ויתפרקו את נזמי הזהב אשר באזניהם". נזם זהב בתורה יכול להיות באף או באוזן, אבל עגיל הוא רק באוזן. אם היה כתוב בתורה 'פרקו את העגילים' – יותר מדי חשוף שהולכים לעשות עגל. אז במקום לומר 'פרקו את העגילים' כתוב "פרקו את נזמי הזהב" – רק רומז שהולכים לעשות משהו מזהב, כמו שמשה האשים את הקב"ה שהרבה לעם זהב.

אזן ראשי תבות (למפרע) – נזם-זהב-אזן (בגימטריא 169, 13 ברבוע). נזם צירוף אותיות זמן, קשור לבושש, מי שמקדים ומי שמאחר. יש מי שמקדים לכל הפגישות שלו כי הוא עבודה זרה של עזות דקליפה, ויש מי שמאחר לכל הפגישות שלו כי הוא עבודה זרה של בושה דקליפה.

איך מתרגמים את המלה "נזם" בכל התנ"ך? "קדשא", קדש. דבר פלא שלא ראיתי שמישהו מסביר. יש הרבה סוגי תכשיטים בתנ"ך, ורק נזם נקרא "קדשא"? לא ראיתי מי שאומר בפירוש, אבל משמע באחד המקומות שכמו שהיום מקדשים אשה בטבעת זהב פעם היו מקדשים בנזם אף. בלעומת זה, זה סוד הפסוק "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם" ("אף חזיר" היינו ה"אשה יפה וסרת טעם" בעצמה, חושבנא דדין כחושבנא דדין).

שוב, נזם יכול להיות באף ובאזן – כאן באזן, ואין שום רמז כאן ששייך לאף, רק לאזן. כנראה נזמים טובים לאף, אזן וגרון. נשים עגילים בתפארת – שם כל התכשיטים העשויים לתפארת.

41.     נצח והוד: מעגל (מחנה)

מה עוד בשרש עגל? "...ושאול שֹׁכב במעגל והעם חֹנים סביבתו... ויבא דוד ואבישי [משער בש] אל העם לילה והנה שאול שֹׁכב ישן במעגל וחניתו מעוכה בארץ מראשתו ואבנר והעם שכבים סביבתו". קודם דברנו על מלכות כמעגלים שמתפשטים, אבל בתנ"ך מעגל הוא משהו מסוים – מחנה צבא. שאול שכב בתוך המעגל, ומסבירים פשט שמחנה של צבא נקרא מעגל כי עושים אותו בעגול. יש למעגל פירוש ושימוש מיוחד שהוא מחנה צבא. היות שמעגל הוא מחנה צבא, "והיה מחניך קדוש", התיקון שלו הוא בנצח והוד, שהשם הקדוש שם הוא "צבאות". אם כן, מחנה צבא נשים במקום שם "צבאות", נצח והוד.

42.     יסוד: מעגל (דרך)

יש גם "ינחני במעגלי צדק למען שמו" – מעגל הוא גם דרך, מסלול. כתוב בהקדמת פירוש הראב"ד לס"י שיש שבעה שמות לדרך, שאחד מהם הוא מעגל, והרבה פעמים כללות ענין הדרך שייך לספירת היסוד. בפרצוף של שבעת שמות הדרך שמנו את המעגל במלכות, "מעגלי צדק" – "צדק מלכותא קדישא" – אבל אם כל הדרכים בז"א נאמר שהמעגל הוא עטרת היסוד.

43.     מלכות: עגלה

יש עוד משמעות אחת ל-עגל, דבר שנוסע על המעגל – עגלה. לפני כמה שעורים דברנו על "עגלֹת צב". עגלה היא מלכות. מי הוא הבעל-עגלה? איך אומרים בעל-עגלה בלשון חז"ל? מנהיג (לא נהג). מי שמנהיג את עם ישראל, מי שהוא מלך, הוא בעצם בעל-עגלה. הוא התיקון של המלך האחרון מ-ז מלכי עולם התהו, בעל-חנן, שעולה בעל עגלה (שייך במיוחד אם יש מישהו שקוראים לו כאן חנן). הוא המלך השביעי, המלכות של המלכים. היום יש בעל-מונית, מונית שוה שור.

רואים שגם זה וגם זה – "בנין המלכות מן הגבורות". יש אפילו התקדמות, בעל-עגלה של פעם הוא רק עגל, קטן, אבל בעל-מונית של היום הוא שור, התבגר, הרבה יותר מנהיג. אנחנו זקוקים שכל בעלי העגלה ובעלי המוניות יצטרפו ל"דרך חיים" ויסעו עם העגלות שלהם על מעגל הצדק, המעגל לקראת מלכות ישראל, לקראת מלך המשיח. ולסיכום:

חסד

עגול

 

גבורה

עגל

 

תפארת

עגיל

 

 

נצח-הוד

מעגל (מחנה)

 

 

 

 

יסוד

מעגל (דרך)

 

 

מלכות

עגלה

44.             ד. חטא העגל וכישופי הערב־רב – מבריאה ועד העשיה

45.             כישוף העגל

אחרון אחרון, אחרי כל המעגלים: הזהר מאריך להסביר את כל הספור של חטא העגל. מה כתוב על כך שאהרן עשה אותו? הם התפרקו מנזמי הזהב אשר באזניהם והביאו את כולם לאהרן. מה כתוב? "ויקח מידם ויצר אֹתו בחרט ויעשהו עגל מסכה". יש שלש פעולות – "ויקח מידם, ויצר אֹתו בחרט, ויעשהו עגל מסכה". כאן כתוב פעם ראשונה את הלשון "מסכה", שחז"ל דורשים ורש"י מביא בפשוטו של מקרא. כך מסתיים חטא עשית העגל, לפני שעבדו את העגל.

יש שלש פעולות, שכולן מתייחסות לאהרן – הוא לקח, יצר ועשה. הערב-רב הביאו לו, אבל "מידם" מיעוט רבים שנים – ממי קבל את הזהב? מיונוס ויומברוס. הם לקחו את כל הזהב והביאו. כתוב בזהר – בין היתר, וגם אפשר ללמוד מכך משהו – שני מושגים מאד חשובים, "כי ממנו נקח לעבוד את ה'":

46.             מכשף טוב צריך להיות ותרן בממונו

דבר אחד שכתוב, שמי שרוצה לעשות כישוף מוצלח לא יחוס על הכסף והזהב – הוא צריך להיות ותרן בעניני ממונות. אם יש לך איזו תאות ממון לעצמך אי אפשר לכשף. אומרים שלכל הרשעים יש תאות ממון, אופי בסיסי אצל כל רשע, וראה זה פלא, כתוב שכדי להיות מכשף – מראשי המכשפים – צריך לשלול כל תאות ממון, ולהיות ותרן לגמרי, להיות מוכן לזרוק על הכשוף שלך כל הון דעלמא. הצלחת הכשוף צריכה להיות יותר חשובה לך מכל הון דעלמא. לכן הערב-רב מפקידים את כל הכסף בידי שני הראשים, והייתי חושב שהם מושחתים כמו כל המושחתים, ומן הסתם לפני שמביאים את הזהב לאהרן שמים קצת בתוך הכיס. לא – אם היו שמים קצת בכיס לא היו מצליחים לעשות שום כישוף בעולם. המכשפים צריכים להיות ותרנים לחלוטין בכסף.

47.             שיתוף פעולה בין 'המח' והדובר

דבר שני שלומדים, שבשביל לעשות את הכישוף טוב צריך שיתוף פעולה של שנים. בסוף שניהם באים יחד ומוסרים לאהרן, אבל איך היה בהתחלה? הזהר אומר שצריכים שנים – אחד שהוא הדובר ושני שהוא המכשף בתוך המעבדה, הוא בחשאי. צריך שיתוף פעולה, אחד בפרונט, חשוף מול כולם, מדבר עם אהרן, ואחד שני שהוא צנוע – לא כל כך רואים אותו, אבל בעצם הוא המהנדס. כתוב בזהר שכך עובד שיתוף פעולה של כישוף – אחד דובר ושני הוא המח, שלא רואים אותו קודם.

מאיפה הכשוף מקבל את המנטליות הזו (היום אומרים את התובנה הזאת)? מן הסתם העתיקו, להבדיל, בקדושה, ממשה ואהרן עצמם. אהרן הוא הדובר ומשה רבינו יותר צנוע. כנגד זה צריך את שני המכשפים, יונוס ויומברוס, שאחד הדובר והשני המוחין, מתכנן הכל בסתר.

כתוב עוד משהו, שכדי שהכישוף יצליח צריך להפקיד בידי אחד מהם שני שליש מהזהב ובידי השני שליש אחד. כלומר, מלמד אותי לגבי משכורת – הדובר, איש ה-PR, מקבל משכורת יותר גבוהה. לא מפורש בזהר, אבל לפי הסדר משמע שמי שעושה את הפרסום, מי שדובר טוב את הענין, מי שמשכנע – משתכר יותר. כאן צריך לשכנע את אהרן, להפיל אותו. מצד אחד השני הוא המוחין איך עושים את הכישוף, אבל כדי להפיל את אהרן צריך מישהו מוכשר ביותר.

איך שלא יהיה, כתוב בזהר שאחד צריך לקבל שני שליש מהזהב והשני שליש אחד – אחד הסודות המובהקים של שלם וחצי. נשאיר לתלמיד הממולח – מסכה עולה קכה, מאה עשרים וחמשה קנטרין של זהב, איך תחלק ל"שלם וחצי"? בכתבי האריז"ל עוסק בכך "שער האונאה" בעץ חיים. שם השאלה איך מחלקים 26, שם הוי', לשני שליש ושליש, כדי שלא תהיה אונאה. אחד השערים העמוקים ביותר בכל כתבי האריז"ל.

כאן יש דוגמה, שלא מובאת בקבלה, אבל בדיוק אותו דבר. הזהר לא מזכיר שצריך לחלק קכה, אבל כך יוצא – מאמר מוסגר. כל זה רקע, דברים שלומדים משני המכשפים האלה שהצליחו להפיל את אהרן.

48.     פגם הבריאה: "ויקח מידם"

מה כתוב? הם מביאים את הזהב וכתוב "ויקח מידם". אז ראשית החטא של אהרן הוא "ויקח מידם". הוא כבר בקש "פרקו את נזמי הזהב וגו'", אז מה החטא החדש של "ויקח מידם"? הזהר אומר שאם היה אומר להם תניחו את הזהב על הארץ ואני ארים בעצמי, לא היה שום כשוף בעולם יכול להשתלט על הזהב – כל מחשבותיהם של אותם מכשפים היו בטלות ומבוטלות כעפרא דארעא. כל החטא שמתוך איזה קירוב דעת הוא לקח מידיהם ישירות.

ברור ששני הפעלים הבאים, "ויצר אֹתו בחרט, ויעשהו" הם יצירה-עשיה. אם שני הפעלים הבאים הם כנגד עולמות יצירה-עשיה, זאת אומרת ש"ויקח מידם" הוא פגם בעולם הבריאה – ראשית ועיקר הפגם. בכך שלקח מידם יש פגם במחשבה, בשכל. כשיש ערב רב שרוצה לתת לך תקציבים – אל תקח מידם, שישימו את זה על הרצפה, ואז אולי תרים ותקח (ואולי לא). אבל לא לקחת מידם – זה לימוד עצום שכתוב כאן בזהר.

49.             מסורת "ויקח מידם"

יש מסורה, פעמיים בתנ"ך כתוב "ויקח מידם". אם כתוב פעמיים בתנ"ך "ויקח מידם" סימן שזה על דרך גזרה שוה. כתוב "ויקח מידם", שאהרן לקח מידי יונוס ויומברוס, ראשי מכשפי הערב-רב.

איפה כתוב פעם שניה? כשגיחזי תלמיד אלישע לקח מידי נערי נעמן את המתנות שהוא בקש ממנו נגד רצונו של אלישע הנביא, בהחבא והסתר ממנו. מה השתלשל מכך בסוף? שנצטרע, קבל את צרעת נעמן. גם שם כתוב "ויקח מידם", שהוא לקח את המתנות מידי שני הנערים שנעמן שלח להביא לו.

שני ההקשרים כאן רעים מאד. "ויקח מידם" בגימטריא 218 ו-גיחזי בגימטריא 38 (כמה פעמים כתוב בלי י, אבל ברוב הסיפור כתוב עם י) – אין כאן המקום להסביר מי הוא גיחזי ובמי התגלגל (אותו האיש כידוע) – יחד (ויקח גיחזי מידם) עולה אהרן, הראשון שלקח מידם. ויקח אהרן מידם עולה ערב רב (בגימטריא דעת, כי הם ניצוצות משה רבינו, הבא-שש, מפתחא דכליל שית כנ"ל).

50.     פגם היצירה: "ויצר אֹתו בחרט"

שוב, הפגם של משה הוא "בשש משה". הפגם של אהרן מתחיל בעיקר מ"ויקח מידם". אחר כך יש שני פירושים ל"ויצר אֹתו בחרט", גם רש"י מביא וגם הזהר. פירוש אחד ש"יצר" לשון כיסוי ו"חרט" הוא סודר (סדין), ובכך שעטף הוא סייע למכשפים, כי כל כישוף צריך להיות סמוי מן העין (קודם באתכסיא ואחר כך באתגליא). פירוש שני ש"ויצר" לשון יצירה ו"חרט" הוא כלי של יצרן – חרט אנוש. לפי רש"י החרט הוא לא סתם עט, אבל לפי הזהר הוא "חרט אנוש" ממש, שהיה מסור למכשפים מאנוש נכדו של אדם הראשון, שהתחיל לעבוד עבודה זרה, ובחרט שלו היה כותב שמות ומסרים ותורות של עבודה זרה. את העט הזה, שירשו מאנוש, שהתחיל את העבודה זרה בעולם, נתנו לאהרן שיצור בו את העגל. כתוב בזהר ששני הפירושים נכונים. כל זה פגם בעולם היצירה.

51.     פגם העשיה: "ויעשהו עגל מסכה"

אחר כך השאלה היא מה הכוונה "ויעשהו עגל מסכה"? הרי הם עשו, לא הוא! הוא אומר "ואשלכהו באש ויצא העגל הזה" – הוא רק השליך לאש, והם בכישוף הוציאו את צורת העגל על ידי כישוף (רמז למה שאמרנו קודם, שיש שור בתוך האש). למה מיוחס אליו? הזהר כותב שמי שעושה את שתי הפעולות הראשונות, כנגד בריאה-יצירה, הפעולה השלישית – העשיה – נחשבת כשלו, אף שלא נעשית ישירות על ידו.

52.             המעשה נקרא על שם החושב והמדבר

גם יש פה לימוד עצום. גם "מרובה מדה טובה", ואפשר ללמוד בשני הכוונים. שמי שחושב רע, משהו שלא צריך לחשוב – אולי בתמימות, כמו אהרן שהוא תמים כאן – וגם יוצר-מדבר משהו לא טוב, ואחר כך יוצא משהו לא טוב, נחשב שהוא עשה. אבל מרובה מדה טובה, ומי שבעולם הבריאה שלו – השכל שלו – מתכנן משהו, ואחר כך גם יוצר זאת בעולם היצירה שלו, עולם הדבור שלו, כל שכן וקל וחומר שאם הדבר נעשה בפועל ממש, "מחשבה טובה" וכל שכן מחשבה טובה עם דבור טוב, הקב"ה מצרפה למעשה, ונחשב ששמעשה שלו. פסוק מפורש על כך – "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". אני רק "בראתיו יצרתיו" אבל "אף עשיתיו" – זה מה שיצא. אם יש "בראתיו יצרתיו" יש ממילא "אף עשיתיו". יש "ויקח מידם, ויצר אֹתו בחרט" וממילא נחשב לו "ויעשהו עגל מסכה".

53.             שתי הגימטריאות ברש"י בחומש שמות (בפרשתנו): "זה" תיקון ה"מסכה"

נסיים בגימטריא יפהפיה (כאן וגם בע"ב): נכתוב רק את ה"אף עשיתיו". מפרשים "אף עשיתיו" לשון אף וחמה – מתאים כאן. אם יוצא משהו 'אפי' מהמחשבה והדבור שלך אתה אשם, אף אם לא עשית ממש. במיוחד אם מדובר בעבודה זרה, בו ה' מצרף מחשבה גם אם לא עשו. לומדים זאת מחטא העגל, שהיהודים הצטרפו רק בלבם, אבל בעבודה זרה ה' מצרף מחשבה למעשה.

בשלש המלים של "אף עשיתיו" – "ויעשהו עגל מסכה" – רש"י מביא גימטריא, "בן חמש למקרא" צריך לדעת שבעגל הזהב היו קכה קנטרין של זהב. רש"י עה"ת הוא בעל הטורים?! פירוש של גימטריאות. יש אמנם כמה וכמה גימטריאות שרש"י מביא בחומש, אבל מעט. כמדומני שבכל החומש יש יא גימטריאות שרש"י מביא. חשוב, סימן שגימטריא שוה משהו, אבל בכל אופן זו לא השיטה הרגילה. אם רש"י מביא – סימן שהגימטריא שייכת לפשוטו של מקרא.

בפרשתנו יש עוד גימטריא, שרש"י מביא קודם – על "שמן משחת קדש יהיה זה לי", "'זה' בגימטריא תריסר לוגין הוו", שמן המשחה היה זה לוגין. בכל חומש שמות יש עוד גימטריא? למרבית הפלא לא. בכל החומש הזה, יציאת מצרים ומתן תורה ומלאכת המשכן, יש רק שתי גימטריאות של רש"י, שתיהן בפרשה שקוראים ברוב השנים סמוך לפורים (בשבוע שחל בו פורים) – סימן שגימטריא שייכת לפורים, כידוע – זה ו-מסכה, 12 ו-125, ביחד עולה 137, המספר הכי חשוב בעולם (במדע היום).

מה הדבר מלמד אותי? "מסכה" היא חטא העגל ו"זה" שמן המשחה. "מרדכי מן התורה מנין? 'ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור', מירא-דכיא", בשמן המשחה. "זה" היינו נבואת משה רבינו שנתנבא ב"זה הדבר", אספקלריא המאירה.

מה צריך לומר? שהגימטריא הראשונה היא התיקון של השניה – הקב"ה מקדים רפואה למכה, שמן המשחה לחטא העגל. "יהיה זה לי" – "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא". ה"זה" הוא "לי". גם בתחלת הפרשה כתוב שה' הראה למשה מחצית השקל כמטבע של אש כי התקשה – "זה יתנו". הכל מתחיל מ"זה", אבל בשמן המשחה רש"י כבר עושה גימטריא, ו"יהיה זה לי" – "כולו קים לעתיד לבא", כמו מעשה ידי משה שהם נצחיים. שם נמצא מרדכי שמתקן את החטא. 137 חצי ממרדכי.

למה "זה" מתקן את ה"מסכה"? אולי נסביר יותר בפורים, חג של מסכות. זה הקשר הכי פשוט בין פרשת כי תשא לפורים. פרשת כי תשא היא פרשה של מסכה ופורים הוא חג של מסכות. בשביל מה היא מסכה? שלא יזהו אותך, להסתיר את עצמך, להתחפש, להתאפר. מה התיקון? "זה", זהו-זה, "זה משה האיש". השטן בגלל הבעיה של "בשש משה" השתלט אפילו קצת על ה"זה" של משה רבינו – "זה משה האיש", תסתכלו בשמים, יש מטה של משה רבינו, כמו שאמרנו בהתחלה.

בכל אופן, התקון של ה"מסכה" הוא "זה", ואז כנראה הופכת להיות מסכה של פורים שרק מוסיפה שמחה – כמו שאוכלים אזני המן (במקום נזמי זהב) ושמחים במסכות.

54.             רמזי ה בארבעה ממדים ב"ויעשהו עגל מסכה"

נכתוב רק את המשפט המסיים – "ויעשהו עגל מסכה" ('איהו מסך ואיהי מסכה' – בע"ב למדנו על המסך, "שאמר לעולמו די", המסך בין אצילות לבריאה). מסיים ב"כה", נבואת שאר הנביאים באספקלריא שאינה מאירה. מה ענין המספר 125, מה אומר? למה בחרו המכשפים בכזה מספר? מה הסגולה שלו בחשבון? 5 בשלישית – 5 פעמים 5 פעמים 5. כמו ש"שבעתים כאור שבעת הימים" היינו 7 בשלישית, גשם ("גשם נדבות תניף אלהים"). האות האחרונה של "מסכה" היא ה, שתי האחרונות הן כה, 5 ברבוע, ו-מסכה עולה 5 בשלישית. זה דף העבודה לילדים. רש"י כותב ש-מסכה היא 125, 5 בחזקת 3, אבל נגמר ב-כה, 5 ברבוע, וממש נגמר ב-ה, 5 בחזקת 1.

דרך אגב, הצורה של הוספת אותיות מהסוף היא דרך של כישוף – כתוב בגמרא. מי שמבין – כך גם מבטלים כישוף[י]. שוב, יש אות בסוף, ה, 5 בחזקת 1, שתי אותיות בסוף, כה, 5 בחזקת 2, וכל המלה, מסכה, 5 בחזקת 3. מה צריך להיות הלאה? 625, 5 בחזקת 4 – "ויעשהו עגל מסכה"! הדבר הזה הוא פלאי פלאים של תורתנו הקדושה.

אחר כך צריך להיות 5 בחזקת 5, אבל נסביר למה התורה מסתפקת בארבע חזקות. יש כאן סדרה מסודרת מהסוף להתחלה, 5, 5 ברבוע, 5 בחזקת 3, 5 בחזקת 4[יא]. מה הן ארבע חזקות במציאות? ארבעה ממדים – מרחב של זמן ומקום. מספיקה לנו תורת היחסות הפרטית והכללית, שיש פה ארבעה ממדים. רק המלה מסכה היא מה שרואים את המקום, בלי תוספת הזמן – רק שלשה ממדים. בכה רואים רק תמונה דו-ממדית. ה-ה היא הקו, הקו ברבוע הוא התמונה – ה-כה, אספקלריא שאינה מאירה. כל המלה היא כבר קוביא, מקום, שלשה ממדים. אבל "ויעשהו עגל מסכה" – כל עשיה לוקחת זמן (אותיות נזם כנ"ל) – כבר ארבעה ממדים. מותר להתפעל מהגימטריא הזו...

55.             חזקות 4 במעשה העגל

את הכל מיחסים ל-אהרן, 4 בחזקת 4. השכל כאן שמספיק ארבעה ממדים. ה-4 בחזקת 4 עשה את ה-5 בחזקת 4. לפי השכל הזה, בצד השני צריך להיות 6 בחזקת 4 – 1296. איפה הוא נמצא? אמרנו שאהרן עשה והתחייב כליה הוא ובניו. אהרן נדב אביהוא אלעזר איתמר עולים בדיוק 1296. יש כאן "ויעשהו עגל מסכה", 5 בחזקת 4. בצד אחד 4 בחזקת 4, רק אהרן, ובצד השני 6 בחזקת 4 – אהרן ובניו. צריך להשלים מהתחלה – "לב חכם לימינו וגו'". 3 בחזקת 4 – נדב אביהוא, שמתו בפועל. מאמר מוסגר, רק אביהוא עולה כה – השרש של "ויעשהו עגל מסכה".

חסר 2 בחזקת 4 – 16, השרש של אהרן. את מי הזכרנו ששוה 16? אהוד. השם המלא הוא אהוד בן גרא, ו-בן גרא שוה אהרן, אהוד ברבוע, והוא תקן את חטא אהרן. איך מתקנים את חטא העגל? הורגים את עגלון מלך מואב (ומוציאים ממנו את הניצוץ הטוב שבו [עגלון כבד את ה' ועמד בפני אהוד כאשר אמר לו שדבר ה' אליו] – רות, האב-טיפוס של כל גרי צדק, הלעומת זה של הערב רב שעשו את העגל. אהוד עשה זאת בכח היותו בן גרא, דוקא הוא מסוגל לקרב גרי אמת ולהפכם לבנים של מקום ממש).

אם כן, זו סדרה מופלאה ביותר. 2 בחזקת 4 – אהוד בן גרא (שה-בן גרא אומר בדיוק מי אני – אני השרש של אהרן); 3 בחזקת 4 – נדב אביהוא, שסבלו החטא ומתו; 4 בחזקת 4 – אהרן; 5 בחזקת 4 – "ויעשהו עגל מסכה"; 6 בחזקת 4 – כל המשפחה. עד כאן מספיק בשביל הילדים, "בן חמש למקרא" ו"בן עשר קופץ כגדי". גם הם, המכשפים, התכוונו דוקא לאות ה, כמו "ב-ה בראם", ידוע שסוד הצמצום הוא "אתה" חסר ה – מביא במאמר – להחסיר את ה הפרצופים מ"אתה הוי' לבדך". פגמו באותו ה, ה-כה-מסכה-ויעשהו עגל מסכה.

אם כבר: כתוב שיש מסורה של פעמיים "ויקח מידם". ויקח גיחזי מידם גם עולה אהרן, כנ"ל. "ויקח מידם" במילוי עולה 1250, פעמיים שוה 2500, 50 ברבוע, ואם אני מוסיף ל"ויעשהו עגל מסכה" כבר עולה 3125 = 5 בחזקת 5. עד כאן החלק הראשון – נשמע כמה ניגונים.

56.             ה. ד"ה ויקח קרח תער"ג: מדרגות "אל שדי" של שלשת האבות

57.             המשכה ממקור ההשתלשלות שלא דרך סדר השתלשלות

במאמר השבוע הרבי מסביר יותר לעומק נושא שהוא התחיל במאמרים הקודמים – מה המשיכו האבות, אברהם יצחק ויעקב, עוד לפני מתן תורה. הנושא הזה נוגע מאד לעבודת ה'. יש צדיקים גדולים שעבדו את ה' כמו האבות. הרי כתוב בפירוש ש"מעשה אבות סימן לבנים" ושכל אחד ואחד צריך לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב". גם אחרי מתן תורה עבדו כמו האבות. כמו שהרבי הצמח-צדק אמר על הקוצקר וחסידיו, שהעבודה בקוצק היא עבודה של "פאר מתן תורה" – עבודה של לפני מתן תורה, כמו האבות. גם כל פעם שיש "סדר חדש" בעולם, כמו הבעש"ט-המגיד-אדמו"ר הזקן, הם ע"ד האבות. צריך להמשיך לעולם כמו שהאבות המשיכו, ואחר כך יש "תורה חדשה מאתי תצא" של מלך המשיח.

נושא המשכת האבות מאוד משמעותי עבורנו משום שהוא מאד אקטואלי גם היום.

ההסבר שכותב במאמר, שהאבות המשיכו ממקור ההשתלשלות לא בדרך של עילה ועלול של סדר השתלשלות. המשיכו ממקור ההשתלשלות, אבל לא דרך הצמצומים וכו' של סדר השתלשלות. התורה, כמו שיסביר בהמשך, היא מעל סדר ההשתלשלות לגמרי. אבל יש ענין גדול מאד להמשיך ולגלות בתוך העולם את מקור ושרש סדר ההשתלשלות, לא דרך כל הממוצעים שכולם העלמות והסתרים עד שהאור יורד ומגיע לעולם שלנו. להמשיך ממקור סדר ההשתלשלות היינו להמשיך מ"עלמא דאתכסיא". כל העולם הזה נמצא ב"עלמא דאתכסיא" לפני שמתגלה בעולם שלנו.

הוא מסביר, כמו תמיד בחסידות, כמה מדרגות של "עלמא דאתכסיא" – עולם הבריאה (בחינת חשך, עולם המחשבה הבלתי ניכרת לזולת), מלכות דאצילות (ביחס לעולמות התחתונים בי"ע), ז"א דאצילות, בינא דאצילות. המקור האמתי הוא ע"ס הגנוזות במאצילן, לפני הצמצום הראשון, הסוד שמסביר לאורך כל ההמשך – מה ש"שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". ברגע שיש שעור מה שעתיד להיות הוא כבר מקור, ומי שיכול להגיע לשם – איך שהמציאות נמצאת במקורה – ולהמשיך משם, לא דרך כל הצמצומים, זה משהו נפלא ביותר.

במאמרים הקודמים הוא הסביר שאברהם הוא הראשון שגלה שה' הוא "אל עולם", שהמציאות הגשמית היא בעצם התגשמות של אלקות ולא משהו אחר. התעבות והתגשמות של אלקות. לגלות שהמציאות, גם המציאות הגשמית, היא התגשמות – הגשמה – של אלקות נטו, זה משהו עצום. זה לא מתגלה בפני עצמו.

58.             גילוי "אל עולם" – ה' עושה הכל

נאמר במלה אחת, שהוא לא כותב כאן אבל זו הכוונה: מה שמתגלה ממקור ההשתלשלות דרך כל העילות והעלולים של סדר השתלשלות, במיוחד כאשר האור עובר את המסך בין אצילות לבריאה, הוא אור של תולדה (ביטוי שכן מביא), "פנים חדשות באו לכאן" לגריעותא – החידוש של האבות הוא מה שגילו את האור כמו שהוא במקור.

את התפיסה הזו בא אברהם לשלול באמירה "אל עולם". בסדר השתלשלות נדמה שה' ברא את העולם יש מאין, אבל אין קשר הדוק ועצמי בין המציאות לה' – יש "עולם" ויש "אל", וממילא האל נתפס כ"אל העולם", ע"ד "מלך העולם", וגם שהאלקים ברא אותו אלה שני דברים. הווארט הוא שבלי הגילוי של האבות לא יודעים ש"הוי' אל עולם".

נחשוב על הקוצקער, שהיה עולה על הגגות עם החסידים וצועק "אין עוד מלבדו" – השאלה אם "אין עוד מלבדו" של לפני מתן תורה או שלאחריו. לאברהם גם יש "אין עוד מלבדו", והדקות להבין את ההבדל ביניהם. עבודת האבות לצעוק געוואלד, ה' הוא גם "אלהי הארץ" ולא רק "אלהי השמים". הגילוי הוא שגם מה שאני עושה – ה' עושה. בלשון הידוע – הכל סיבות, אני לא עשיתי שום דבר. איך הולך עם בחירה חפשית? תיכף נסביר. לפני אברהם אבינו אין בכלל השגה – אין תובנה – שלא אני עשיתי כלום.

יש סיפור מפורסם עם ר' אשר, שפעם איזה רב חשוב בא והוא שאל אותו מה שלומו, והרב אמר – ה' עוזר, על כל שאלה של ר' אשר הוא ענה ה' עוזר. ר' אשר אמר לו – לי ה' לא עוזר בכלל. הוא תמה, ה' לא עוזר לך בשום דבר? ר' אשר המשיך: לי הוא לא עוזר, הרי אני לא עושה כלום, הוא עושה הכל. לומר שה' עוזר זה לפני האבות, כל הצדיקים שלפני האבות.

מה הפירוש "מגֵן אברהם"? כתוב בקדושת לוי ש"מַגָן" לשון חנם[יב] – כל מה שאני עושה, הכל חסד חנם, כי אני לא עשיתי כלום. זו התודעה של "מגן אברהם", "אנכי מגן לך". לראות שה' הוא הכל ועושה הכל – זה גילוי מקור ההשתלשלות בסוף, בלי לעבור את כל השלבים והצמצומים באמצע, ובפרט בלי לעבור את המסך בין האצילות לעולם הבריאה, שהופך את האור מאור עצמי של ה' (גילוי שה' כאן) לאור של תולדה (שכבר לא ברור שה' כאן, אולי הוא עוזר לי אבל לא הכל הוא). "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – זה החידוש של אברהם, וכך כל האבות. תיכף נחלק מה המדרגה המיוחדת, הפרטית, של כל אחד משלשת האבות.

59.             האבות ממשיכים מאמא

הוא אומר שגילוי השרש, מקור ההשתלשלות, עלמא דאתכסיא, למטה כמו שהוא – חידוש האבות – הוא גילוי שם א-ל ש-די, "וארא אל אברהם... באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם". יש שם הוי' שנמשך דרך "אל שדי" שכן נתגלה לאבות, אבל שם הוי' של יציאת מצרים ומתן תורה לא נתגלה. על פי פשט בקבלה, ש-די הוא ספירת היסוד, אבל כתוב באריז"ל שמקורו בבינה, כמו הסוד של "שאול מרחֹבות הנהר". שדי לשון שדים – "ברכות שדים ורחם" – שבאמא. מקור של שפע (כמו שדברנו קודם על שור-פר-עגל).

שרש השם של האבות הוא באמא, עלמא דאתכסיא. התורה (וכן הנסים של יציאת מצרים) היא מאבא, "אורייתא מחכמה נפקת". אף שנקראים אבות, הם מגלים את עלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא, מגלים את שם שדי שבאמא. דומה לתופעה שתמיד מזכירים, שבזהר הקדוש התלמיד שכנגד אמא הוא רבי אבא. גם כאן, שלשת האבות ממשיכים מאמא, מקור ההשתלשלות, לא דרך סדר ההשתלשלות.

60.             "די" מלשון הפסקה ו"די" מלשון אספקה – לפני האבות ואחרי האבות

הפירוש הפשוט בחז"ל[יג] של שם שדי הוא "שאמר לעולמו די". הוא מסביר שהפשט של "שאמר לעולמו די" הוא לפני האבות, ו"די" הוא סוד לבוש החשמל שיוצא מחיצוניות העור דאמא שמלביש את זו"נ מסביב ומסתיים בתחתית זו"נ בסוד הנעלים, או סוד הגג והמעקה, שבין עולם האצילות לבריאה, והוא המסך שכאשר האור עובר דרכו הוא הופך להיות אור של תולדה בלבד. זה הפירוש הפשוט של "שאמר לעולמו די", והוא גילוי שהיה גם לפני האבות (גילוי של "אל העולם" ולא "אל עולם" כנ"ל).

אם כן, מה החידוש של האבות? דבר ראשון שאומר שהמשיכו את "ברכות שדים" (הכל ברכה, "והיה ברכה" נאמר לאברהם אבינו). אבל אחר כך מסביר שאני קורא "שאמר לעולמו די" באבות באופן אחר – לא די-מספיק, שהאור יצטמצם עד כאן ותו לא, כפי שקראו לפני האבות. אחרי האבות אני קורא "שאמר לעולמו די" מלשון "די מחסורו". מזכיר ביטוי שכבר הזכיר קודם – "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די", מדרגה ממוצעת בין אין-סוף לסוף כפי שהסברנו, שפע בלתי נפסק ישר מהמקור. "שאמר לעולמו די" על דרך "די והותר" – די בלי הפסק, "די מחסורו [אשר יחסר לו]".

הוא אומר שכל סדר השתלשלות בנוי על עקרון החסר – גם דבר חשוב. מקור ההשתלשלות הוא מקור העולם, מקור הטבע, והאבות פעלו שיראו אותו בתוך המציאות שלנו. כמעט דומה לכך שמשה רבינו מסתכל על המציאות מתוך עיני ה', מתוך מה שה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".

בכל אופן, הפירוש של "שאמר לעולמו די" של האבות הוא "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די", "והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די", לשון "די מחסֹרו אשר יחסר לו". "די מחסרו" נאמר במצות הצדקה – לא כותב כאן, אבל הזכות להגיע לגילוי של האבות הוא על ידי צדקה וחסד, כמו אנשי חסד אמתיים שמפזרים בלי שיעור. אין מעשר, אין חומש – אין שום חשבון. שגם נותנים עד בלי די, שאם למישהו חסר משהו ממלאים את החסרון מאה אחוז, עד כדי להשיאו אשה, "'לו' זו אשה", "אעשה לו עזר כנגדו". כנראה שהשדכנים הראשונים היו אבות העולם – רואים בפירוש, זה השידוך של יצחק ורבקה. מי עושה היום את השידוכים? אבא ואמא. אבות אמתיים ואמהות אמתיות הם אלה שממלאים את כל צרכי ילדיהם – שאין חסר. גם לתוך העולם משפיעים חסד שלא יהיה חסר לך שום דבר. זו הכוונה בכך שהמשיכו את שם "אל שדי".

61.             "שדי באלקותו לכל בריה ובריה" – נסים המלובשים בטבע

עד כאן פשט אחד. אחר כך מביא עוד שני מאמרי חז"ל. בהתחלה אומר שש-די של האבות מתקן את ש-די שלפני האבות – שניהם "שאמר לעולמו די", אבל הראשון די-מספיק שעושה מסך וכו' (ומזה בסוף יכול לצאת עגל מסכה), ואצל האבות כבר "והריקתי לכם ברכה עד בלי די", "די מחסורו", גילוי ישר מהמקור. אחר כך אומר עוד שני פירושים – לא כל כך מחלק, אבל אלה לשונות חז"ל.

לשון חז"ל אחד רש"י[יד] מביא – "שדי באלקותו לכל בריה ובריה", שיש לו מספיק אלקות להשפיע לכולם. זה בכלל דורש ביאור – מה הכוונה מספיק אלקות? יש לו מספיק אלקים שיכול להשפיע קצת לכל אחד. אולי באמת הכוונה שיש לו מספיק לתת "חלק אלוה ממעל ממש" לכל יהודי, אבל הכוונה של "די באלקותו לכל בריה ובריה" היא לא רק יהודים.

הוא מקשר זאת עם מה שהרמב"ן מביא, על יסוד פסוק בתנ"ך אבל לא מאמר חז"ל, ששדי משדד המערכות – מחולל נסים הנסתרים בדרך הטבע. הוא מסביר שיש נסים שלמעלה מהטבע (שנתגלו ביציאת מצרים), שהם מ"ושמי הוי' לא נודעתי להם", ויש אלהים בגימטריא הטבע, ויש משהו באמצע – להמשיך נסים בתוך הטבע. הדוגמה – שיצאה לנו בהשגחה פרטית – היא נס פורים. רואים את הנס, אבל הוא בדרך הטבע. רואים מה קרה בזכות אהבת אחשורוש הרשע לאסתר, וכל השתלשלות הדברים – הכל נס אחד גדול, שמלובש בדרך הטבע. לכן באמת לא מוזכר בכל המגלה בפירוש שם הוי' (ואף אחד משמותיו יתברך) – הוא מוסתר שם.

הוא אומר שזו הכוונה "שדי באלקותו" – שבכל דבר בטבע יש נסים נסתרים. הוא אומר-רומז ש"אל שדי" היינו אלקות שדי בה להתלבש בשם אלהים. בעצם הוא לוקח את האלקות משם הוי', אבל יש מספיק אלקות לקחת אותה ולהלביש אותה בתוך ה"אלהים", בתוך הטבע, ובכך לחולל על כל צעד ושעל של החיים – כל יום וכל רגע תמיד – נסים נסתרים בטבע.

62.             "שאין העולם ומלואו כדאי לאלקותו" – מה שלמעלה מסדר השתלשלות

אבל יש עוד פירוש שלישי, עוד מאמר חז"ל[טו] של נוטריקון ש-די, שאותו רש"י לא מביא בשום מקום בחומש – לא בגדר של "פשוטו של מקרא" – אבל אולי הכי עמוק: "שאין העולם ומלואו כדאי לאלקותי". פתאום "די" הפך ל-כדאי. הוא אומר ש"עולם ומלואו" היינו כללות סדר ההשתלשלות, אינו כדאי לקבל בתוכו את גילוי אלקותו יתברך, ואף על פי כן האבות המשיכו גילוי אלקותו בעולם, מה שהעולם ומלואו לא כדאי מצד עצמו לקבל.

אם כן, יש פה שלשה מאמרי חז"ל, שכולם אצלו אותו ענין – להמשיך ממקור ההשתלשלות לא דרך הצמצומים של סדר השתלשלות, לא בדרך של עילה ועלול, ישר מעלמא דאתכסיא. קצת דומה לפירוש הבעל שם טוב שכתוב ב"היום יום", שמי שמכיר את ה"רז" שבכל דבר יכול להאיר אותו. להכיר את הרז היינו לראות את המציאות כפי שהיא בעלמא דאתכסיא, במקור, וממילא יכול להאיר ולהמשיך את גילוי המציאות כמו שנמצאת במקור (איך שבעצם הכל אלקות – "אל עולם") בלי לעבור את כל התחנות שבאמצע.

63.             הראש היהודי – לדלג על כל הפירמידה

הרב המגיד אמר שהמשל העיקרי לכל מה שכתוב בקבלה וחסידות הוא רב ותלמיד. מה האבות עשו, מה חדשו? מה ההגיון כאן בגדול? שהם חוסכים את הפירמידה, כל ההירארכיה של מדרגות, של סדר השתלשלות.

דוגמה למה הדבר דומה: משה רבינו עשה היררכיה על פי עצת יתרו חותנו, שצריך שרי עשרות, שרי חמשים, שרי מאות, שרי אלפים, ובסוף מגיעים לקדקוד שהוא משה. אם אתה לא עובר את כל השלבים אתה לא מגיע לקדקוד (צריך גם לחכות בתור – "תֹר נערה ונערה").

למה ראש של גוי (כלומר מי שהיה גוי, גם לאחר שמתגייר) חושב כך? מה משה רבינו חשב בהתחלה? צריך קצת פיצוי לדמותו של משה רבינו אחרי מה שאמרנו קודם. משה סבר פשוט מאד שכל היהודים יגיעו אליו ישירות. אנחנו עם סגולה, כולנו אותו דבר. כתוב שמשה רבינו הוא מהשמיטה הקודמת, שהיא עגול – שכולם שוים לטובה. אני צריך לשמוע כל אחד ישירות ולעזור לכל אחד, כמו צדיקים גדולים מהבעל שם טוב והלאה שמתמסרים לכל אחד ואחת בפני עצמו. לא ממנה תחתי ממוצעים – גם לא כאלה שאם קשה להם מחזירים אלי – אלא לכתחילה יושב בעצמי עם כל אחד. זה השכל של האבות. האבות גילוי שהרבי צריך לשבת עם היהודי הכי פשוט, הכי אומלל, הכי מסכן, ולהתמסר אליו בכבודו ובעצמו – לא דרך באי-כח.

על הדרך הזאת אומר יתרו למשה "נבל תבל", אם משה נוהג יותר מדי לפי הסדר הזה יתרו צודק כנראה (וליתרו יש חוש מיוחד ביותר מדי). הוא הכניס בדיעבד את משה רבינו למה שהוא לא טבעו המקורי, ולכן ברור שמשה רבינו מדי פעם ישבור את הכללים. אם עושים כללים של מכירות, או משהו אחר, משה רבינו חייב לשבור מדי פעם – לשבור את כל הממוצעים ולהגיע ישר ללקוח, לסוף הפירמידה.

זה חידוש של האבות. לפני האבות לא היתה כזו השגה, רק כמו יתרו, שהיה חכם מאד – הכל בנוי על שיטת פירמידה. מי הכי דגל בשיטת פירמידה? מי עשו פירמידות בפועל? המצרים. משהו מובהק מפרעה מלך מצרים. אי אפשר בקלות להגיע לפרעה. אפשר להגיע אליו רק אם הוא חולם איזה חלום זוועה וצריך מישהו שיפתור, ורק אתה בשטח יודע לפתור לו – אחרת אין סיכוי להגיע אליו אף פעם, כי הוא בראש הפירמידה. לא כך משה רבינו מצד טבעו – בדיוק ההיפך.

זה המשל, להבין מה החידוש של היהודי. לכך קוראים "אל עולם". אצל רב ותלמיד היינו רבי-חסיד. או, בלשון היותר מסורתי, "עבד מלך מלך". זה דורש עבודה, עבודה מצד העבד שיהיה "עבד מלך", אבל ברגע שהוא "עבד מלך" הוא מלך, הוא והמלך אותו דבר. הוא העבד הכי נחות, ודוקא הוא עבד-מלך מלך ממש, עד כדי כך שכתוב בחסידות שהיחס בין מלך לעבד הוא יותר עצמי מאבא ובן. מי חדש זאת? האבות. זה הכלל.

64.             שלש דרשות חז"ל כנגד שלשת האבות

יש פה שלשה מאמרי חז"ל, שיפה יהיה אם נוכל לכוון אותם כנגד האבות עצמם:

פירוש אחד, "שאמר לעולמו די", אבל במובן של "די מחסורו אשר יחסר לו" (ולא די – עד כאן ותו לא). פירוש שני, "שדי באלקותו לכל בריה ובריה", שבעיקר מכוון לנסים נסתרים – ששם ש-די משדד המערכות, נסים נסתרים בדרך הטבע. הדבר השלישי, "שהעולם ומלואו אינו כדאי לאלקותו". הפשט הוא שממשיכים לתוך המציאות אור שהמציאות בתחלה אינה כלי עבורו – לא מגיע לה.

יש פה שלשה עמודים שהם יסוד-יסודות עבודת ה' – הכל ירושה מאבותינו הקדושים. קודם כל נאמר מי כנגד מי: "שדי באלקותו לכל בריה ובריה" היינו "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – כנגד אברהם אבינו. "והריקתי לכם ברכה עד בלי די", "די מחסורו אשר יחסר לו", הוא השפע של יצחק אבינו. "שעולם ומלואו אינו כדאי לאלקותו" הוא יעקב.

65.     "שעולם ומלואו אינו כדאי לאלקותו" – יעקב אבינו – ׳לא מגיע לי כלום׳

נתחיל מהסוף (החידוש, שאיננו מכירים, את שני הראשונים שמענו, והאחרון חידוש למי שלא בקי במדרש): "שעולם ומלואו אינו כדאי לאלקותו" בעבודה היינו "לא מגיע לי כלום" – לעולם הקטן שלי ומלואו לא מגיע מה שה' מעניק לי ומגלה לי את אלקותו (סוד "משפט לאלהי יעקב", כידוע פירושו בדא"ח שיש משפט על כמה אלקות תתגלה ליעקב, ודוקא יעקב הוא שרגיש למשפט זה שנקרא על שמו). ועל כן צריך להודות ולהלל לשמו יתברך על כל נשימה ונשימה שהוא נופח באפי – "כל הנשמה תהלל יה הללויה".

מאמר זה שייך בפרט ליעקב, "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת", לא מגיע לי שום דבר. 'בול' יעקב – "מי יקום יעקב כי קטן הוא", יסוד השפלות. מי שבשפלות באמת מקבל מה שהוא לא כדאי לו. ברגע שאומר שאני לא כדאי לקבל כלום (שום גילוי אלקות), הוא מקבל מלא חפניו של הקב"ה – כל טוב סלה (גם בגשמיות, הרי הגשם הוא הגשמת אלקות ממש, דבר שיעקב למד מסבו אברהם). ה' רק מחכה לכך. לכן יעקב הוא בחיר האבות, יותר מזה שממשיך גילוי אלקות נטו (ללא דגש על כך שלא מגיע לי כלום) או שממשיך שפע ברכה בלי סוף – הוא זה שבסוף אומר שלא מגיע לי כלום, שאני אפס. זה החידוש העיקרי, "שעולם ומלואו לא כדאי לאלקותו".

66.     "שאמר לעולמו די" במובן של "די מחסורו" – יצחק אבינו – "איזה הוא עשיר? השמח"

יצחק הוא "ובחנוני נא בזאת אמר הוי' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די". הראש של לבחון את ה', שיפתח את ארובות השמים ויריק ברכה עד בלי די – שפע פרנסה ברווח, עשירות, זה "שלחן בצפון", "צחֹק עשה לי אלהים". מי שרוצה להיות עשיר, מה הסגולה לכך בעבודה? "איזהו עשיר? השמח". מי שרוצה להיות עשיר רק צריך פורים. לכן כל הפושט ידו נותנים לו. אם אתה שמח – אתה מקבל את הכל. יש פירוש בחסידות לפעמים ש"השמח בחלקו" הוא רק בענינים גשמיים, אבל ברוחניות לא צריך אף פעם להיות מבסוט, וצריך הפוך – "יש לו מנה רוצה מאתים". אבל כשחז"ל אמרו "איזהו עשיר השמח בחלקו" סתם, לא פשוט שהתכוונו לחלק בין זה לזה.

יש פירוש ש"השמח" הולך גם על רוחניות. מתי? אם "השמח" אינו שאני מבסוט. אם אני מבסוט מאיך שאני נראה היום ברוחניות – רע מאד. אם אני שמח שנתת לי את זה כרגע, גם ברוחניות – שלמדתי חצי שורה גמרא, אחרי כמה חדשים שלא פתחתי את הגמרא – זה הכלי לקבל בלי סוף. הכלי לקבל "די מחסרו אשר יחסר לו", כולל אשה, שאין שמחה כשמחת חתן וכלה, הכל מצד יצחק, "צחק עשה לי אלהים". זה "והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די", "די מחסרו אשר יחסר לו". גם בשנים שלו, יצחק הוא היחיד ש"די מחסרו", מושלם – מאה ושמונים שנה, עשר פעמים חי, חי בשלמות.

67.     "שדי באלקותו לכל בריה ובריה" – אברהם אבינו – "הכל ה׳" (שלפני מתן תורה)

ענינו של אברהם אבינו הוא לגלות אלקות בעולם. לגלות שכל המציאות היא התעבות והגשמה של אלקות.

במלה אחת נסביר מה יכול להיות יותר מזה במתן תורה: הווארט הוא – שאולי נשאיר למה שהרבי רש"ב יסביר בהמשך – הוא שב"אלץ איז גאט" יש שתי מדרגות. יש מדרגה ש"אלץ איז גאט", הכל ה', "אל עולם" (ולא "אל העולם"), וממילא על כל צעד ושעל יש נסים נסתרים, כל הזמן ללא הרף, אבל יש גם "גאט איז אלץ" – שיש רק ה', "אין עוד מלבדו" ממש, פשוטו כמשמעו ששום דבר לא קיים חוץ מה'.

ידוע שכאשר הרבי מדייק ב"אין עוד מלבדו" הוא מדייק עם 'קוועטש', שלא הכוונה שאין שום דבר בכלל חוץ ממנו, אלא שכאשר הוא נמצא הכל נמצא (אין עוד מלבדו, כלומר בלעדיו, אבל אתו-עמו יכול כל דבר להתקיים במציאות). הרבי הוא חסיד מאד גדול של הרמב"ם, ומסביר כמו הרמב"ם – שבלעדיו אין שום דבר, שהכל נמצא מאמתת המצאו. ה"אין עוד מלבדו" הזה הוא בהחלט ה"אין עוד מלבדו" של אברהם אבינו. כמו שלמדנו הרבה מאד פעמים, אסור לומר "אין עוד מלבדו" ממש – שאין מציאות בכלל – אם אתה לא יכול באותה נשימה ממש, ב"רצוא ושוב" שאין שבריר של שניה בין ה"רצוא" ל"שוב", ש"אלץ איז גאט", שהכל הוא ה'.

לומר "הכל ה'" על רקע שאין שום דבר בכלל חוץ מה' – לומר "אלץ איז גאט" תוך כדי "גאט איז אלץ" באמת – זה גילוי של מתן תורה. אבל לומר "אלץ איז גאט" ו"אין עוד מלבדו" כמו שהרמב"ם מסביר – ובדרך כלל כך מפרש הרבי – זה אברהם אבינו.

אלה דברים קצת עמוקים, אבל די למבין – תתבוננו ואפשר להבין. כלומר, שב"אין עוד מלבדו" גופא עיקר ההבדל הוא איך תופסים ש"הכל ה'". יש "הכל ה'" ללא השלילה המוחלטת שאין שום דבר בכלל אלא רק ה', ויש "הכל ה'" על הרקע שאין שום דבר בכלל אלא רק ה', ואז "הכל ה'" יותר גבוה גם מכך שאין שום דבר חוץ מה'. למה יותר גבוה? כי אף על פי כן שאין שום דבר – הכל ה'. זה מתגלה במתן תורה. מה שהאבות התחילו לגלות היינו "אל עולם" ש"די באלקותו לכל בריה ובריה", "אלהי השמים והארץ".

זה הווארט של כל המאמר, ובסוף הסברנו שאת שלשת פירושי חז"ל אפשר לכוון יפה מאד בעבודה כנגד האבות.

68.             ו. מסובבים בסיבות

69.             'סיבה' לקיום מצוה – ה' עשה את המצוה

נאמר עוד ווארט: הזכרנו את המלה סבה ואמרנו שצריך להסביר איפה נכנסת הבחירה החפשית אם הכל ה'. מה הן סיבות? יש שתי דוגמאות עיקריות – אחת שעל ידי סיבה אני עושה מצוה, ובעצם ה' עשה את המצוה, והשניה שעל ידי סיבה איני עושה עבירה, כלומר שה' הוא זה שלא עבר את העבירה (ואני, בכח, כן עברתי את העבירה). את הדוגמה הראשונה שמענו אין ספור פעמים מר' אשר (את השניה קצת פחות): דופק קבצן בדלת ומצד המדה הרעה של קמצנות שיש בי לא בא לי לתת לו כלום. אני טורק לו את הדלת. כשהוא ספר את זה, סיפר שבסוף העני גווע מרעב. גם כששמעתי שהוא גווע מרעב – לא כל כך נגע לי, 'הכל מן השמים'.

ידוע הווארט המפורסם של רבי פינחס מקאריץ שכל דבר וכל מדה צריך להמצא בעבודת ה', וכפירה בעבודת ה' היא לתת צדקה ולא לומר שמה שהוא עני זה גזרה מן השמים. כך היה אתמול, אבל היום יש לי כמה חברים חשובים בחדר ואיזה עני אחר – הראשון כבר מת – דופק בדלת. אני פותח את הדלת ויש חבורה שלמה, עושים התוועדות חסידית, ואני רוצה להראות את טוב לבי – מוציא שטר של 100‑200 ש"ח שהוא לא צפה לו, חשב שאתן שני גרוש. אז אני נותן טפיחת שכם לעצמי כמה אני צדיק, וכולם מתפעלים איזה אדם נדיב אני.

מי עשה את המצוה? המצוה היא מצוה, לא שאינה מצוה. ה"לא לשמה" לא מבטל את ערך הצדקה, כידוע מהבעל שם טוב. אבל מי עשה את המצוה? רק ה', שגרם שאתבייש (סיפור של בושה) וארצה להתפאר בפני האנשים, במודע או שלא במודע, ולכן אני נותן לו את אלף הדולר שנתתי לו. אני גם חושב כמה שאני צדיק, אבל אם אני מתבונן לעומק אני רואה שרק הסיבה האלוקית פעלה כל זאת. מה היא הסבה? "שיש די באלקותו לכל בריה ובריה" (כולל בריה פחותה ביותר כמוני). "אלקותו" היינו הסיבה.

70.             'סיבה' להמנע מעבירה – ה' לא עבר עבירה (אבל אני מצד עצמי כן)

מה הסיבה בצורה ההפוכה? הדוגמה שהוא מביא היא של יוסף הצדיק, שנשמר מעבירה כאשר ראה את דיוקנו של אביו – הוא ראה את אבא שלו, נחרד והזדעזע שאביו נוכח ומביט עליו, ולכן נשמר מהחטא. מי שמר אותו מהחטא? יוסף, בן 17, היה חוטא או לא? היה חוטא! בא לעשות צרכיו איתה. מי לא חטא כאן? לא יוסף. כך יוסף צריך לחשוב על כל פנים – ה' לא חטא, כלומר שלא נתן לו לחטוא.

לפעמים "נורא עלילה על בני אדם". יש בחירה, לא סותר את הבחירה כלל – אם היתה הוה-אמינא כזו זו טעות. יש אחד שאבא שלו מופיע לו והוא מסלק – סוגר את הסרט במח שלו. יש כל מיני הרהורי תשובה שאדם סוגר אותם ומתעלם מהם. אבל אם הוא מקבל ולא סוגר, הוא מתפעל, אז ה' עושה. יש לו בחירה – לקבל את האלקות. ה' די באלקותו לכל בריה ובריה, הוא רוצה להעניק לך אלקות שלו – הסיבה שלו, הנס הנסתר שלו. ה' זמן את הסיבות – רק תהיה קשוב.

מה הבחירה? מהי בחירה לפי חסידות בכלל? רק לפנות לה' פנים או לפנות לו עורף, לקבל את הסיבה, לקבל את ההשגחה, לקבל את גילוי ה', או לא לקבל. זו הבחירה – אין בחירה אחרת.

שתי הדוגמאות שאמרנו הן בין מצוה לעבירה שה' עשה את המצוה, אם אני מתבונן לעומק כך אני צריך להרגיש, וה' לא עבר את העבירה. אני כן הייתי עובר את העבירה. אם מישהו יבוא ליוסף ויאמר לו שאתה נואף, לא צדיק, מה יוסף צריך לומר לו? אתה צודק. למה כתוב בתורה שברחת? הקב"ה עשה זאת, הראה לי את דמות אבי, מה אני יכול לעשות. זו שפלות. הוא ירש מאביו, שבאמת "עולם ומלואו לא כדאי כו'".

71.             'סיבות' להצלחה ולכשלון בעניני חולין

שתי הסיבות שאמרנו, לעשות מצוה ולהשמר מעבירה, הם בעניני תורה ומצוות. מה לגבי חולין? יש אחד שמצליח ונעשה עז פנים לגמרי – "עשיר יענה עזות", ע"ז של עזות, ואם הוא נכשל בחיים נעשה נעבעך ומיואש ומדוכא, ומתבייש להופיע בצבור, מתבייש מהצל שלו. גם עבודה זרה, כי אם עדין חי נעשה תלותי במישהו או משהו, הוא עצמו סמרטוט.

מה התיקון של שני הטיפוסים האלה? שני עובדי עבודה זרה אלה? זה לא ענין של לעשות מצוה או להשמר מעבירה. גם התיקון של שניהם הוא רק סיבות. אם הצלחת – רק "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל", אל תהיה מכך עז שלא בקדושה, אל תתגאה בכך שהצלחת משהו בחיים, לא עשית כלום. אם נכשלת ואתה באמת לא מוצלח – מי הכשיל אותך? גם סיבה, השגחה פרטית. למה ה' רוצה שתכשל ותהיה נעבעך? כנראה תיקון שלך. לא רק תיקון, אלא שה' מכיר אותך שהדרך היחידה – כולי האי ואולי – שתסתכל עלי היא שתפול. אם לא תפול הרי מצד עצמך אתה בעל גאוה, לא תסתכל עלי אף פעם בחיים. אבל אם תפול, תפסיד מליון דולר, יש סיכוי – כולי האי ואולי – שפעם אחת תסתכל עלי, ולשם כך היה כדאי. זה נקרא סיבות בחולין, "בכל דרכיך".

72.             ארבע סיבות כנגד ארבע רוחות – "דרך אמונה בחרתי"

אז בעצם יש כאן ארבע סיבות. סיבות לשון סובב. "שדי באלקותו" זו המשכה מהסובב לתוך הממלא. אדם מוקף מארבע רוחות – מימינו אהבה, שמניעה כל מצוות עשה; משמאלו היראה, שמונעת כל מצוות לא-תעשה; הקדם הוא תאוצה קדימה, הצלחה בחיים; אחור – נסיגה אחורה, שנכשל, שלא מוצלח, והסיבה של האחור מעוררת שתסתובב ותסתכל עלי פעם בחיים. האדם מוקף בארבעה סוגי סבות, וכל סבה היא בחינת א-ל[טז], "שדי באלקותו לכל בריה ובריה", בכל מצב יש אלקות.

הראשון שמגלה זאת הוא אברהם אבינו, ראש כל המאמינים (עליו נאמר "תשורי מראש אמנה"), זו אמונה, "דרך אמונה בחרתי". אחד מהפסוקים שמגדירים מה היא בחירה, מה יש לאדם לבחור בחיים, הוא "דרך אמונה בחרתי" – יש רק דבר אחד לבחור, אמונה. או שאתה מאמין או שאתה לא מאמין. במה? בסיבות, הסובב. שמחה – "צחֹק עשה לי אלהים" – "איזהו עשיר? השמח". רוצה עשירות, "די מחסרו" "והריקתי לכם ברכה עד בלי די", תהיה שמח. אם אתה רוצה להיות הבחיר שבאבות – יש לנו את הגנים של כל האבות, "אין קורין אבות אלא לשלשה", שהם בכל היהודים – זה מי שאומר שלא מגיע לי כלום, "קטנתי מכל החסדים", והוא הכלי לכל.

73.             ז. דילוג שדי הראשון בתורה

74.             כללים לדילוג מיטבי

הזכירו שיש לנו עוד גימטריא: המאמר של השבוע הוא על שם שדי. השאלה היא איפה רמוז פעם ראשונה בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – השם הזה. זה דף עבודה לילדים בחדר. לכאורה חייב להיות במעשה בראשית, שאז אומר ה' לעולמו די וכו'.

דברנו לאחרונה על "בן עשר קופץ כגדי", חכמת הדילוג. אין שם שדי במפורש במעשה בראשית, אבל אולי יש בדילוג אותיות? מאד מסתבר, כי למצוא שלש אותיות בדילוג שוה לא כל כך קשה על פי הסתברות.

כעת נאמר כמה כללים חשובים מאד, גם כשמלמדים לילדים בחדר. דילוג אופטימאלי הוא לא דילוג ארוך מדי, אלא דילוג סביר שהעין תופסת אותו כאשר מתבוננת בתורה. לא דילוג על אלפי אותיות בתורה. זה כלל, מובן בשכל. עוד יותר כלל, רצוי – כדי שהעין תתפוס את הדילוג טוב – שכל המלה תהיה בפסוק אחד. כלומר, שאפילו לא יעבור פסוקים. אומרים מה הוא דילוג אופטימאלי. כלל שלישי – אף על פי שכאשר עוסקים בדילוגים אפשר לדלג ישר והפוך (א-ב-ג או ג-ב-א), "אור ישר" ו"אור חוזר", אבל אופטימאלי – במיוחד בשביל ילד – כמובן יותר טוב ופשוט שהמלה מופיעה ישר. אם כן, יש לנו שלשה כללים של "לכתחילה" כשעוסקים בדילוגים – לא יותר מדי אותיות, עדיף בפסוק אחד, ועדיף ישר.

75.             הפסוק התשיעי בתורה – סיום בריאת הדומם

הפעם הראשונה שיש את השם הקדוש שדי בדילוג בתורה, בפסוק אחד, היא בפסוק התשיעי. יש סוד אחד בקבלה שעשרת הפסוקים הראשונים בתורה הן כנגד עשר הספירות – אין כאן המקום להסביר ולהקביל בפרטיות, כל אחד יכול להתבונן בעצמו. הפסוק התשיעי של התורה הוא הפסוק הראשון של יום שלישי של מעשה בראשית.

מה מיוחד בעשרת הפסוקים הראשונים של התורה שיהיו כנגד עשר ספירות בלי מה? עיקר סוד מעשה בראשית הוא אור-מים-רקיע, אמר, "ויאמר אלהים", ועד גמר מלאכת המים (הכוללת גם את הרקיע – "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים וגו'") הוא עד סוף עשרה פסוקים, "וירא אלהים כי טוב" בסוף מלאכת המים ביום שלישי (תשלום המלאכה של יום שני), ואז מתחיל עולם הצומח והחי. במעשה בראשית יש פיזיקה וביולוגיה, ועיקר הפיזיקה היא עד סוף הפסוק העשירי. ביום רביעי חוזר לאסטרונומיה, שלכאורה גם דומם – נשאיר את השאלה.

76.             שלשה פסוקי "אחד" במעשה בראשית

הפסוק התשיעי, הפסוק הראשון של יום שלישי, הוא "ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן". ידוע[יז] שיש ג"פ "אחד" במעשה בראשית, וכל פעם יש בפסוק אחד מילים – מהדברים הכי יפהפיים. עד שבת יש רק פעמיים, בפסוק החמישי והפסוק התשיעי – "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" ו"ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן". אחר כך, בסיפור השני של מעשה בראשית, "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ידוע שהם זמן-מקום-נפש – עולם-שנה-נפש – "יום אחד"-"מקום אחד"-"בשר אחד". יש בשלישיה זו רמזי רמזים בלי סוף[יח].

77.             הדילוג כולל כה אותיות (בדילוג של זה) שהן כפולת שם שדי

אנחנו מדברים על הפסוק השני, בו כתוב "מקום אחד". מה האות הכי נדירה בשם "שדי"? אם אני מחפש "שדי" בדילוג, צריך קודם כל לחפש פסוק שיש בו ד. עד הפסוק הרביעי אין בכלל ד בתורה (ה-ד הראשונה מופיעה בפסוק ה-ד באות ה-ד של התבה, האות ה-ד בעצרת של הפסוק – "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך").

אם יש "אחד" יש ד. "ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן". כמה דלגנו בין אות לאות? 12 אותיות. כמה יש סה"כ יש ביחידה זו? 25. כל פעם שיש כזה דילוג, הדילוג הוא זה ויש סה"כ כה אותיות – נבואת משה ונבואת שאר הנביאים. בדיוק שייך למה שלמדנו על חטא העגל ותיקונו. בכזה דילוג יש את שני היסודות יחס, ה-זה וה-כה[יט]. הכל בשביל ילדים, כל מי שעוסק בדברים אלה.

צריך לפתח את המודעות והסדר – מה עושים קודם ומה אחר כך. דבר ראשון חפשנו פסוק אחד שרשום בו השם שדי, והפסוק הראשון שמצאנו – הראשון בתורה – הוא הפסוק הזה. אחר כך שואלים כמה אותיות יש ומה הדילוג. מה הלאה? לחשב את הגימטריא של כל האותיות בדילוג. מה העקרון? אמרנו שלמצוא שלש אותיות בדילוג שוה לא כל כך 'ביג דיל', אבל אם יש כמה תוספות שעל פי כמה עדים יקום דבר – הופך למשמעותי.

כבר מאוחר, נעשה בקיצור, כדי לא להיות בושש יותר מדי ואחר כך להתבייש מכל האנשים כאן – הגימטריא של כל כה האותיות היא 1570, שלמרבית הפלא עולה ה"פ שדי. כל היחידה היא כפולת שם שדי. כלומר, כל האותיות באמצע עולות ד"פ שדי – כבר אומר שעלינו על משהו. כך החשיבה. רק הדבר הראשון לא מאה אחוז שעלינו על משהו, אבל כאן כבר כן. מה השלב הבא? שאני מבין ש-25 אותיות הן רבוע, לצייר את 25 האותיות כרבוע.

78.             פסוק שם שדי של מעשה בראשית במאמר

מה הסבה שאמרנו? חוץ מזה שהעירו לי ששכחתי לומר את הגימטריא שהבטחתי – סבה מן השמים – שמסביר את הפסוק הזה במאמר. הוא לא מסביר הרבה פסוקים במאמר, אבל הסביר שהפסוק הזה הוא הפסוק של שם שדי! הוא לא יודע לכאורה שיש כאן שדי בדילוג אותיות. מה הקשר? זה לא שדי של האבות, אלא של מעשה בראשית לפני האבות. פסוק שאומר שכדי לברוא משהו צריך להחסיר, להעלים את האור. מביא מהזהר ש"יקוו המים" היינו בשלשה קוים, שמצטמצמים "אל מקום אחד", היסוד, ואז "ותראה היבשה" – מלכות, שחסרה בחוסר אור.

כל המושג שהבריאה היא על ידי חסרון נלמד מהפסוק הזה, והוא הפירוש הפשוט של השם שדי, "שאמר לעולמו די" (במובן של עד כאן ותו לא). כבר הפלא ופלא.

אם כבר אמרנו, אמרנו שיש "יום אחד", "מקום אחד" ו"בשר אחד". אומר כאן בפירוש ש"מקום אחד" הוא היסוד, והוא בפסוק התשיעי, כנגד ספירת היסוד (כאשר תבת "אחד" היא התבה התשיעית של הפסוק) וידוע מבעל "מי השילוח" את הסגולה המיוחדת של הפסוק התשיעי בכל פרשה בתורה (וכאן – "הכל הולך אחר הפתיחה", פרשת בראשית). "יום אחד" הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – "יומם יצוה הוי' חסדו". מה "בשר אחד"? יש סוד בקבלה – שייך לנבואת העצמות היבשות של יחזקאל – של עצמות-גידים-בשר-עור כנגד י-ה-ו-ה. הבשר, שהוא גם מפגש האיש והאשה, הוא תפארת – "כתפארת אדם לשבת בית". חסד-תפארת-יסוד בגימטריא 1233, 9 פעמים 137 (זה-מסכה), הערך הממוצע הוא 411, תהו, יש מאין.

79.             רמזי הרבוע

נתבונן ברבוע. כשיש רבוע – "אותיות מחכימות", חוש הראיה – מחפשים בו מלים. יש שתי מלים פשוטות במעשה בראשית שמופיעות ברבוע בסימטריה מוחלטת. אחת כשעולים מהפינה הימנית התחתית. הסברנו לפני כמה שבועות[כ] שהדור שלנו הוא דור של ראיה – דור של דברים מהסוג הזה. יש מלה אחת בעליה מהפינה הימנית למטה ומלה בירידה מהפנה השמאלית למעלה. כמובן ש-שדי כאן הוא ראש-תוך-סוף, פשוט שכך יהיה. נוספות כאן שתי מלים קשורות מאד-מאד למעשה בראשית, בצורה סימטרית מובהקת, אחת עולה בימין והשניה יורדת בשמאל:

ש מ י ם א

ל מ ק ו ם

א ח ד ו ת

ר א ה ה י

ב ש ה ו י

עולה ברא ויורד אמת. אפשר לחשוב שסתם, אבל זו תופעה מאד יחודית. אמרנו שלמצוא סתם דילוג לא נדיר, אבל תופעה זו, הרכב כזה נדיר מאד.

80.             שדי ברא אמת – "חותמו של הקב"ה אמת"

מה אומר לי בכלל? שם שדי בורא את העולם, אבל מה הוא בורא? את "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת". "בראשית ברא אלהים" – שם אלקים בורא את העולם, הטבע – ושם שדי, ספירת היסוד, סוד החותם, מחתים עליו את חותמו של הקב"ה אמת, לכן משדד המערכות בנסים נסתרים, "די באלקותו לכל בריה". כמו שיש "אל עולם" יש "אל אמת". יש כאן מסר – שדי ברא אמת. העולם הזה הוא "עלמא דשקרא", רק שם "אלהים" בורא מציאות של שקר (סוד הריבוי המדומה שבשם "אלהים", שעל כן הוא גם מופיע כ"אלהים אחרים"), אבל שם שדי בורא תחושת אמת במציאות.

אולי המציאות באמת שקר, ואין עולם? הרבי המהר"ש אומר שאני יודע שיש עולם כי כתוב בתורה ("תורת אמת") "בראשית ברא אלהים" – התורה אמת. ס"ת "בראשית ברא אלהים" הן אמת. יש בכל מעשה בראשית שש פעמים ס"ת אמת, כנגד ששת הצירופים של אמת, כאשר העיקר הוא החותם של כל מעשה בראשית "אשר ברא אלהים לעשות" – אמת לפי הסדר. שם שדי חותם את האמת על כל מה שה' ברא. כאן יש איזה רמז וסוד פלאי פלאים.

כדי לראות שסימטרי אני עושה עוד פעולה. היות שיש 9 אותיות – שדי ברא אמת – נוציא רק אותן. מה מיוחד ברבוע של חמש? מתמטיקה קצת מפותחת. שהוא חבור רבוע של שלש ורבוע של ארבע. יצאו לי כאן תשע אותיות שאני יכול לכתוב רק אותן כרבוע של שלש על שלש, וישארו לי 16 אותיות, שאפשר לצייר כרבוע של 4. נכתוב לפי סדר הופעת האותיות במקור:

ש א מ

א ד ת

ר ב י

שם שדי כאן באלכסון – אותו דבר. ברא הוא המשולש הימני למטה ו-אמת המשולש השמאלי למעלה – רואים כאן השתקפות של הסימטריה המקורית של המלים בצורה מובהקת. אלה תשע האותיות לפי הסדר בפסוק.

עכשו נכתוב את תשע האותיות (המיוחדות של הפסוק התשיעי וכו') כשלש תבות של שלש-שלש אותיות זו מעל זו:

ש ד י

ב ר א

א מ ת

נתבונן ונשים לב שארבע הפנות והנקודה האמצעית של הרבוע הנ"ל הן אותיות ראשית, ועם נצרף את ה-ב של ברא נקבל בראשית. מה נשאר – אדם. נעוץ כאן סופן בתחלתן ותחלתן בסופן של מעשה בראשית, ללמד שתכלית הכל הוא בריאת האדם (ביום הששי, שאף הוא כנגד ספירת היסוד בימי בראשית), שהוא בסוד החותם אמת (הצדיק יסוד עולם) של כל מעשה בראשית.

81.             רמזי האותיות הנותרות – קומו "הוי' איש מלחמה"

נעשה את שש עשרה האותיות שנשארו כרבוע לפי סדר הופעתן:

מ י ם ל

מ ק ו ח

ו א ה ה

י ש ה ו

באלכסון יש מקוה – "ולמקוה המים קרא ימים" בפסוק הבא. יש כאן כבר כוונה למקוה. מקוה יכול להיות גם קומה – "קומה הוי' ויפוצו אויביך". זה חלק המשחק לילדים הכי משעשע מהכל.

האותיות כאן לא מסודרות, איני רואה פה מלים מסודרות, רק אוסף. מי פותר חלומות? מי לוקח אותיות מפוזרות ללא סדר ועושה סדר? יוסף הצדיק. כך מסבירים לילד, שכעת מעוררים את ניצוץ יוסף הצדיק שבנו – זה חלום (אותיות מפוזרות בנפש) ואני צריך לפתור אותו. חוץ מיוסף הצדיק, הכהן הגדול עושה כך באורים ותומים – שייך גם לפרשתנו – שהאותיות בלי סדר והוא צריך לקרוא נכון.

אלו דברים שואלים בדרך כלל באורים ותומים? עניני מלחמות. כשה' ברא את המים, "ולמקוה המים קרא ימים", מה ברא? גם את ים סוף, "וישב הים לפנות בֹקר לאיתנו", לתנאו הראשון שיקרע, אז מן הסתם בקטע הזה בתורה יש רמז לקריעת ים סוף ולשירת הים.

כאן הילד כבר צריך להיות ילד טוב שלנו. דבר ראשון שקולט שיש בחלום הזה (במחשבים יש חלונות) שם הוי' ב"ה. מה הפסוק הכי חזק בשירת הים עם שם הוי' – "הוי' איש מלחמה", יש כאן את כל האותיות! נשארו אותיות קומו. איפה כתוב בתנ"ך? יש "קומו... למלחמה" ויש "קומו ברכו את הוי'". איך אפשר לעשות משפט 'קומו הוי' איש מלחמה'? לא מתאים. לכאורה צריך להיות "קומה", כמו "קומה הוי' ויפצו אויביך". אומר – אתם קומו בגלל ש"הוי' איש מלחמה". אל תאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" רק "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". לכן אתם, עם ישראל, קומו – קומו למלחמה וקומו ברכו את ה', והכל מכח "הוי' איש מלחמה". זה המסר לילדים.

אם כן, מה כל הסוד שיצא? יוצא ש-שדי ברא אמת, שתל בבריאה את האמת. אמרנו שהכל יחד שוה ה"פ ש-די, אבל רק הרבוע של שדי-ברא-אמת עולה 958 – הפסוק החותם את מעשה בראשית, "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". מה שנשאר – קומו הוי' איש מלחמה – שוה 612, ברית, היסוד. "קימה" היא מושג של ברית. יוסף הצדיק, שבעצם פתר לנו את הרבוע ששוה ברית, כי הוא תקון הברית, ותקון הברית הוא "קומו הוי' איש מלחמה". עד כאן דף העבודה השני לדרדקי.




[א]. בא שש = משה רבנו.

[ב]. "כי זה משה האיש" = 703, משולש 37 (משה = 15 פעמים 23) = "ישמח משה במתנת חלקו" (דקאי על מתן תורה, ומה שמשה קבל את התורה באותם ארבעים יום ששהה בהר) = משה משיח (נמצא ש"כי זה [משה] האיש" = משיח). "לא ידענו מה היה לו" = ערב, בחינת ערב רב, כמו שיתבאר.

[ג]. חטא ועוד אשם = שטן – השטן אשם בחטא. אבל מי הוא בדיוק (הוא היצר הרע...), במי הוא מתלבש?

[ד]. שתיקה כהודאה ר"ת שך – שייך (גם לשון שך, בארמית) לסוגיא של שך דינין שלמדנו לפני שבוע (ובפרט שייך לשרש שכך – "וחמת המלך שככה", וד"ל).

[ה]. בסוף צ"ל "וירא העם... אשר עשה משה לעיני כל ישראל" = הוי' פעמים גוף – גילוי עצמות הוי' בגוף. הר"ת = ז פעמים הוי' (יעקב).

[ו]. שופטים פ"ג.

[ז]. שלש פעמים – "בתלתא זימני הוי חזקה" – נאמר "ותשקט הארץ ארבעים שנה", אצל עתניאל (השופט הראשון), אצל דבורה וברק ואצל גדעון (ירבעל).

[ח]. בענין השרש שבספירת הכתר, ראה לקמן התוועדות פורים פ"ג בביאור השרש זנק.

[ט]. עשר פעמים מעגל = 1430 = הכל פעמים הוי' וכו'.

[י]. ראה פסחים קיב, א.

[יא]. כל 4 החזקות = 780, טל (הוי' אחד) במשולש – 30 פעמים 26: "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

[יב]. ראה בראשית כט, טו. ב"ק פה, א.

[יג]. חגיגה יב, א.

[יד]. בבראשית יז, א (בשינוי).

[טו]. ילקוט שמעוני בראשית רמז פא.

[טז]. ובעצם כל אחד כפול – שזה ה' וזה לא אני (ותמיד צ"ל בנפש "וקרא זה אל זה", וד"ל). ח פעמים אל = אברהם, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", שגילה מה "שדי באלקותו לכל בריה ובריה".

[יז]. ראה יין משמח ח"ג תורה "והיו לבשר אחד".

[יח]. לדוגמה: "אחד היה אברהם", "בהבראם" – באברהם ("עולם חסד [לאברהם] יבנה") – יום מקום בשר = אברהם אברהם אברהם. וביחד עם "הוי' אחד", כללות הכל, עולה 770, כאשר "יום אחד... מקום אחד... בשר אחד... הוי' אחד"  (הוי' אותיות) = 822 = 6 פעמים 137 = 2 פעמים תהו, יש מאין של מעשה בראשית.

[יט]. זה כה (ה ברבוע) = 37, זה מסכה (ה בחזקת ג) = 137 כנ"ל. ההפרשים הם 13 ו-113, שני מספרי השראה, ה-3 וה-8.

    על דרך זה: זה ועוד "ויעשהו עגל מסכה" (ה חזקת ד) = 637 = 7 ברבוע פעמים 13 = יראת הוי' (= הוי' תורה – כולא חד), וההפרש = 613, מספר ההשראה ה-18. זה ה (ה בחזקת א) = טוב (של מעשה בראשית – "וירא אלהים את האור כי טוב"; 12 ברבוע ועוד 5 ברבוע = 13 ברבוע). 17 37 137 637 = 828 = 4 פעמים 207, הערך הממוצע = אור (רז, אין-סוף כו'). 12 (זה) ועוד 3125 (5 בחזקת 5) = 3137 ועם 828 הנ"ל = 3965 – הערך הממוצע של ה המספרים = 793 (סוד שארית החדש) = 13 פעמים 61 (שני מספרי השראה ראשוניים) = מספר ה"מגן-דוד" ה-זה!

[כ]. אור לז' שבט פ"ג.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com