חיפוש בתוכן האתר

יארצייט מרת בריינה מלכה ע"ה - ז שבט תשע"ב הדפסה דוא

ז׳ שבט ע"ב – כפר חב"ד

              יארצייט מרת בריינה מלכה ע"ה גינזבורג

                א. הרצון והטעם ב"וראיתם אֹתו"

3.                  הרצון לא מתלבש בשלמות בטעם – דוגמה מהלכות ציצית

במאמר שלמדנו אתמול הרבי מביא דוגמה מדבר ששייך להלכה מנסים כל פעם ללמד משהו שייך להלכה כשהוא מדבר על כך שיש רצון ויש טעם, בעצם הרצון "אין טעם לרצון" ויש גם "טעם כמוס לרצון", ואחר כך בהשתלשלות יש גם "טעם גלוי לרצון", הוא רוצה להביא דוגמה שהרצון לא מתלבש לגמרי בטעם. כלומר, הטעם אף פעם לא ממצה את הרצון הרצון הוא רצון, וכאשר מקיימים מצוה עושים זאת מפני שזהו רצונו יתברך. והטעמים? כל הכבוד לטעמים, יש ענין על פי נגלה ועל פי נסתר לכוון את הטעמים, אבל עיקר קיום המצוה הוא מתוך ידיעה שהיא רצון ה', והרצון אף פעם לא יכול להתפס לגמרי באיזה טעם שלא יהיה. כדי להמחיש הוא מביא בסוגרים דוגמה מהלכות ציצית. הוא רק רומז בקיצור, ואנחנו נביא יותר בהרחבה.

4.                  מיעוט כסות לילה וריבוי כסות סומא – אפשר לדרוש הפוך

בפרשת ציצית, בסוף פרשת שלח בחומש במדבר, כתוב "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות הוי' ועשיתם אתם". מהמלים "וראיתם אֹתו" חז"ל לומדים שכסות לילה פטור מציצית, כי לא רואים. אבל במשנה תורה יש עוד פסוק של ציצית (שהוא פרשיה בפני עצמה), "גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה"[1], והסוף שם הוא "אשר תכסה בה", וממילים אלה – המיותרות לכאורה – לומדים חז"ל שבא לרבות כסות סומא, שגם סומא חייב בציצית אם יש לו בגד של ארבע כנפות. אם כן, פסוק אחד בא למעט ולפטור כסות לילה ופסוק שני בא לרבות כסות סומא.

הרבי אומר שלכאורה היה אפשר לדרוש בדיוק הפוך – היה אפשר לרבות כסות לילה, שיתחייב בציצית, ולמעט כסות סומא, שיהיה פטור מציצית. מכך שלכאורה היה יכול להיות הפוך לומדים שהמצוה היא רצון ה' למעלה מכל הטעמים. אם יש טעם – יכול להיות גם פירכא לטעם, יכול להיות הפוך לגמרי. פוסקים דוקא כך – כי כך ה' רוצה. אם הוא כותב שלכאורה היה אפשר להיות הפוך, ודאי זו לא המצאה שלו אלא יש מקור, וצריך לחפש את המקור. כרגע איני יודע מה המקור, שגם לאחר שיש סוגיא שלמה בגמרא למה לומדים כך ולא הפוך, שדוקא כסות לילה פטור וכסות סומא חייב, עדיין אפשר להתבונן קצת בסוגיא ולראות שהטעם לא יכול לתפוס בעצם הרצון, וה' רוצה שכסות לילה יהיה פטור וכסות סומא יהיה חייב. אם רוצים לכתוב, צריכים לחפש מה המקור לכך שאליבא דאמת יכול להיות הפוך, וסוגית הגמרא לא מספיקה כדי לקבוע בשכל של תורה שחייבים לדרוש כך ולא הפוך.

5.                  ריבוי כסות סומא כי "אחרים רואים"

מה הגמרא אומרת? למה באמת מרבים כסות סומא וממעטים כסות לילה? אומרים שלגבי סומא, אף על פי שאצלו לא מתקיים "וראיתם אֹתו" – כל הענין של הציצית הוא ראיה, אפילו שמה מלשון "מציץ מן החרכים" – האחרים רואים. יש בכלל דעה שסומא פטור מכל המצוות, ואיך יתכן שהוא חייב בציצית אף שלא רואה ואילו כסות לילה פטורה? הגמרא אומרת שאף על פי שסומא לא רואה – "אחרים רואים". מה שאין כן בנוגע לכסות לילה, בלילה אף אחד לא רואה. לכן, אם צריך למעט אחד ולרבות אחד הגיוני למעט כסות לילה ולרבות כסות סומא. עד כאן דברי חז"ל.

6.                  עצם מצות ציצית – הראיה

שוב, החידוש כאן הוא מה שהרבי אומר – שיכול היה להיות הפוך. נתבונן בכך יותר לעומק:

עיקר פרשת ציצית היא בסוף פרשת שלח. תחלת שלח היא חטא המרגלים, קשור לארץ ישראל, ענין של "לתור את הארץ", והסוף הוא "ולא תתורו", כידוע ה"נעוץ סופן בתחלתן" של תחלת וסוף שלח. מצוה זו היא גם מצוה כללית, הכוללת את כל התורה. לכן כתוב "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות הוי' ועשיתם אתם" – ממצות ציצית באים לזכור את כל מצות ה' ולעשות אותן. שלשה פעלים – ראה זכר עשה – ר"ת (בצירוף) זרע או עזר (בסדר הפוך). אם "וזכרתם את כל מצות הוי'" פשוטו כמשמעו היינו כל המצוות, כפי שכותב רש"י בחומש ש-ציצית עולה 600 ועוד 8 חוטים ו-5 קשרים סה"כ תריג, אך יש עוד דרשות.

יש דרשה שבציצית זוכרים מצוה ששקולה כנגד כל מצוות ה', והיא קריאת שמע. כשמסתכל בציצית "משיבחין בין תכלת ללבן" מיד נזכר שצריך לקרוא קריאת שמע, "וזכרתם את כל מצות הוי' ועשיתם אותם", ואחרי קבלת עול מלכות שמים צריך לקבל עול מצוות ולקיימן בפועל ממש. ידוע שבתלמוד ירושלמי מקבילים את כל עשרת הדברות לקריאת שמע, ובעשרת הדברות כלולות כל תריג מצוות התורה. בכל אופן, הכל מתחיל מציצית המזכירה את קריאת שמע.

אם כן, "וראיתם" מאד חשוב כאן – עצם המצוה. מכך שכתוב "וראיתם" אני חושב שלמי שלא רואה או בזמן שלא רואים אין מצוה, שהרי הכל תלוי בראיה (קשור גם למה שדברנו אמש בשיעור, שדור של משיח הוא דור של ראיה, ואם כן הוא דור של מצות ציצית, וכידוע בשם ה"נעם אלימלך"[2]). אם לא הפסוק של משנה תורה, "וראיתם" היה ממעט גם כסות סומא וגם כסות לילה, כל מי שלא שייך בראיה. לכן בא משנה תורה – כשמו כן הוא – להגדיר ולדייק ולפרט יותר במצוות. אם יש לי רק את הכלל של הספרים הראשונים הייתי חושב כך וכך, וכל פסוקי משנה תורה חוזרים על אותן מצוות כדי לעשות חילוקים.

שוב, חשוב מאד ש"אשר תכסה בה" הוא חותם כל המצוה, ומכך לומדים חז"ל לחייב סומא. אם לא היו מילים אלה, הייתי מוציא סומא, כי לא רואה. כעת, שכתוב שלש מילים מיוחדות, "אשר תכסה בה", בחיוב והוא מיותר, צריך לרבות מישהו שהייתי חושב שפטור – סומא. כך הלימוד.

7.                  ריבוי ה'לומדות' עקב מיעוט כסות לילה

בכל אופן, הרבי אומר שהיה אפשר ללמוד הפוך. אם הייתי באמת לומד הפוך ה'לומדות' היה הרבה יותר קל. הייתי מקל על כל הלמדנים מאז מתן תורה עד היום. למה? כי אם הייתי אומר הפוך הסומא היה פטור כי לא רואה – פשוט מאד – ואילו כסות לילה היה חייב. למה היה מקל? כי יש מחלוקת עצומה בין הרמב"ם לרבינו תם אם כסות לילה הכוונה כסות של לילה (ר"ת) או זמן לילה (רמב"ם), ומכך נגזרות כל מיני מחלוקות וענינים – למשל, כסות יום שלובשים בלילה או כסות לילה שלומדים ביום. הסברא של הרמב"ם הרבה יותר קלה – שזמן לילה פטור. אבל לפי רבינו תם לא כך – אם אני לובש כסות יום בלילה גם חייב. אם הייתי אומר שכסות לילה חייב היה פוטר מכל הסוגיא (גם היה מחייב נשים, כי לא היה מצות עשה שהזמן גרמא).

אפשר לומר בדרך מליצה, שה' יכול לרצות כך ויכול לרצות – אבל רוצה היכי תימצי של 'לומדות'... בכל אופן, אם הרבי אומר דוקא כאן שהיה אפשר ללמוד הפוך כנראה שייך לראיה, שהרצון בראיה לא נתפס בטעם.

8.                  "אחרים רואים" – המצוות נתנו לכלל ישראל

בכל אופן, מכך שסומא חייב אני לומד שכל מצוות התורה הן "בשם כל ישראל". המצוה היא ראיה – ומתוך ראיה זוכרים את כל מצוות ה' ועושים אותן – אבל הראיה לא רק שלך. אם הסומא חייב אך אינו רואה – לא עוזר לו, אבל עוזר למישהו אחר, עוזר לכלל. יש פה איזו יסוד עצום, שהמצוות נתנו בשביל כלל ישראל, וכל יחיד הוא חלק מהכלל. לא פונקציה בפני עצמו, לא דבר בפני עצמו. אחרת אין טעם שהסומא יטיל ציצית בבגדו. הווארט הזה גופא קשור לעצם הרצון של ה' – ה' בעצם רוצה בעם ישראל כולו, בכלל. לכן אם צריך לקבוע מי יהיה חייב ומי לא, הסומא חייב אף על פי שלכאורה לא עוזר לו (שלשת הפעלים ר"ת עזר כנ"ל, כאן הכלל הוא "עזר כנגדו"), ובכך מזכה את הרבים ו"מגלגלין זכות על ידי זכאי". אף על פי שהוא לא זכה, לכאורה, הוא כן זכה – לזכות אחרים. יש לו שכר גדול, "גדול המעשה יותר מן העושה".

9.                  שמירת הלב אצל סומא – מכח עצמו, שמירת עיני הלב – מכח ראית הזולת

שוב, הסומא חייב בציצית כי אחרים רואים, ועליהם כתוב "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות הוי' ועשיתם אתם ולא תתורו וגו'". אפשר לומר שהוא לכאורה לא בכלל "וראיתם אתו", ולכאורה גם לא יכול לתור אחרי עיניו – כי לא רואה – אבל יכול לתור אחרי לבבו. כנראה שבשבילו יש בציצית שמירה על "אחרי לבבכם", ואצל כולם שומר גם על "אחרי עיניכם". אך באמת, על ידי התכללותו בכלל, הוא בעצמו זוכה לראיה (על ידי קיום מצות ציצית בה נאמר "וראיתם אתו"), בעין השכל שבלב על כל פנים (אצלו ה"[וראיתם] אתו" הוא "אתו" פנימי ועצמי, "אתו" יתברך).

בכל אופן, זה ווארט אחד בו רצינו לפתוח, משהו יפה שנוגע להלכה. מהענין של הכלל יסוד לצמח צדק שאף שעל פי נגלה אי אפשר לפטור אחרים במצוות שהן חובת הגוף, על פי פנימיות אפשר לקיים גם בשביל אחרים מצוות שהן חובת הגוף – קיום מצוה "בשם כל ישראל".

זה כלל שיוצא ממה שהרצון לא נתפס כלל בשכל [הנה תפסתם...]. אנחנו בדור של משיח, שמבינים כללים גדולים – חושבים שתופסים משהו. אבל על פי נגלה איני יכול להוציא את הזולת, סימן שלא באמת נתפס בטעם – טעם 'מרחף' כזה, שאני אומר "בשם כל ישראל" וחושב גם עליך. רואים שהתורה חושבת על הכלל והפרט הוא חלק מהכלל.

10.             תכלית התורה והכח לפקוח את העינים

אפשר גם לקשר לסיום התורה, "אשר עשה משה לעיני כל ישראל". במתן תורה לא היה סומא, כי כולם נתרפאו, אבל תכלית התורה היא לתקן את המלכים שנשברו והם אור עיני א"ק – צריך לתקן את העינים, את הראיה. מי מתקן את הראיה? משה רבינו. כמו שאמרנו אתמול, במסורת החסידות רבי אייזיק כותב שאדמו"ר הזקן הוא רופא עינים (בפרשת ציצית בק"ש, ציצית לשון ראיה כנ"ל, יש רופא אותיות – 'אותותינו ראינו'). מתאים גם למה שהרבי אומר שבדור שלנו כל הענין הוא לפקוח עינים, והמצוה שעוזרת לכך היא מצות ציצית. כמו שמשיח מציץ עלינו מהחרכים, כך אנחנו צריכים להציץ עליו – "כמים הפנים לפנים כן לב אדם לאדם" (בציצית יש לב חוטים).

לכאורה היום אין כלל בעיה של לילה – יש הרבה חשמל (תודה לחברת החשמל, חברה על שם הכלל, בגימטריא "אשר תכסה בה", לחייב כסות סומא שלא יתמעט מ"וראיתם", כלומר שיהיה בכלל "וראיתם" כנ"ל, וד"ל), אפשר לראות את הציצית כל הזמן. כל המיעוט של הלילה הוא לכאורה "וזאת לפנים בישראל" (כווארט אדמו"ר הזקן, ש"כך היה פעם..."), אבל להלכה עדיין תופס שלילה לאו זמן ציצית. אם עוזר – קצת עוזר לעזר כנגדו שלא תהיה חייבת בציצית, כי היא מצות עשה שהזמן גרמא (הכל בסבת מיעוט הירח, שעל ידי טענת הירח, האשה, "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד", שעל כן היא פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא[3]).

11.             ב. השלמות נוספות למאמר בהמשך תער"ב

12.             יום-ספר

נעשה עוד כמה השלמות לאתמול בלילה: יש שלשה פירושים עיקריים למלה ספירה – ספיר בכתר, ספור בדעת, מספר במלכות, כפי שלמדנו אמש. והנה, בכל אחת משלש הצורות הנ"ל חוץ מאותיות השרש, ספר, יש עוד אות אחת נוספת: ה-י של ספיר, ה-ו של ספור וה-מ של מספר. אותיות יום (לפי הסדר מלמעלה למטה) – רמז נאה לשני הפסוקים הפותחים את פרק יט בתהלים שלמדנו לפני כמה שבועות – "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת וגו'". ביום אחד של מעשה בראשית נאמר "ויקרא אלהים לאור יום", "יום" הוא שם האור – שם = ספר. מענין שספירה = שנה (= מחשבה, כנודע בספה"ק), אך צריך להמשיך "יום לשנה" ("יום לשנה" = אמת; יום שנה = תהו = יש [הר"ת] מאין) על ידי שאותיות יום נכנסות לשרש ספירה, ספר, ועל ידן נעשו שלשת פירושי ספירה, מלמעלה למטה, ספיר ספור מספר.

13.             "אור בהיר הוא בשחקים"

במאמרים הקודמים על ספירה לשון ספיר הרבי השתמש כמה פעמים בביטוי "אור בהיר". לפני כמה שיעורים אמרנו ש-אור בהיר בגימטריא משיח בן דוד. אך רק במאמר האחרון הוא מצטט את כל לשון הפסוק מאיוב: "אור בהיר הוא בשחקים". הביטוי הזה הוא לא לפי הקריאה בטעמים, כי בטעמים מתחלק "ועתה לא ראו אור, בהיר הוא בשחקים" – איזה אור לא ראו? "בהיר הוא בשחקים". לאורך כל המאמרים הביטוי הוא "אור בהיר" – מחבר "אור" ל"בהיר" – וכאן מביא את כל הלשון "אור בהיר הוא בשחקים". ודאי נכון, על פי שכל אפשר לחבר, שהאור שלא ראו "בהיר הוא בשחקים", רק ראוי לציין שיש כאן דוגמה לניב שלא על פי הטעמים.

אם אמרנו ש"אור בהיר" שוה משיח בן דוד, צריך לחשב גם כמה עולה "אור בהיר הוא בשחקים" – אנחנו עושים, כי מה שיוצא הוא נושא שדברנו הרבה בשבועות האחרונים (וגם כתבו עליו) – שקיפות, ועולה גם תמימות. כדי להיות שקוף צריך להיות גם תמים – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", "יעקב איש תם ישב אהלים". לפי הקבלה יש רקיע שנקרא שחקים, הרקיע של ספירות נצח והוד, ושם "בהיר הוא בשחקים".

אצל הרבי רש"ב תמימות היא הוד – עליו מדבר במאמר – פנימיות הכתר. בספירות התמימות היא הוד. במובן מסוים כאן המקור שלנו, כי מסביר שהוד הוא פנימיות הכתר וגם מסביר שהתמימות היא פנימיות הכתר – תמימות הרצון – וממילא גם ספירת ההוד שרשה ודאי בהוד העליון, עתיק, והכח הפנימי שלה הוא תמימות. תמימות עולה שקיפות – המספר הוא 7 פעמים 2 בחזקת 7 – וגם "אור בהיר הוא בשחקים". זו עוד נקודת השלמה.

14.             חכמה ויכולת

עוד נקודת השלמה לאתמול: הרבי כותב משהו נדיר מאד בעיני, איני זוכר זאת במקום אחר, שחכמה ובינה הן חכמה ויכולת. הזכרנו בקיצור אתמול בלילה, אבל לא הסברנו. הזוג – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – חכמה ובינה הם חכמה ויכולת. הוא כותב זאת באופן מודגש במאמר, כמעט פרק שלם. מאיפה לקח את זה? מה זאת אומרת? מה הקשר בין בינה ליכולת? הזכרנו אתמול מה שהרבי אומר תמיד לגבי היכולת של ה' – לא "בכח", פוטנציאל, אלא מעל ומעבר – שיכול כן הוא גם יכול לא (יכול לעשות את עצמו לא יכול...) באותה מדה.

15.             "כל יכול" בדרגה המקבילה לבינה דא"ק בבחינת יחיד

קשור למבואר אצלנו באריכות בביאורי "הרכבת אנוש לראשנו", שרבי הלל משרטט שם יא המדרגות שלפני הצמצום שכנגד יא המדרגות שאחר הצמצום, וגם למאמר ב"אשא עיני" (שהזכרנו לפני שבוע) "נמנע הנמנעות, נושא הפכים, כל יכול", שבג"ר של בחינת יחיד שלפני הצמצום (מושגים מאד גבוהים ומופשטים) – יש שם ג מדרגות ב"יחיד", ה מדרגות ב"אחד" ו-ג מדרגות ב"קדמון", וכך אחרי הצמצום יש ג מדרגות של א"ק (סג – שם שרש המלכים, השבירה והתיקון – למעלה ממנו עב, והאריז"ל אומר שב-עב דא"ק אין לדרוש, ולמעלה ממנו גלגלתא דא"ק), ה מדרגות של אצילות (חמשה פרצופים כלליים שיצאו מחמש נקודות בעולם האצילות הראשון, עולם התהו, ובעולם האצילות המתוקן כל נקודה נשלמה לפרצוף: כתר אבא אמא ז"א נוקבא דז"א) ו-ג מדרגות בי"ע (א"ק-אצילות-בי"ע כנגד יחיד-אחד-קדמון). כך לפני הצמצום, יש ב"קדמון" שלש מדרגות, שבלשון "עמק המלך" – הספר היחיד שמפרש את כל המדרגות שלפני הצמצום (עד גבול מסוים) – יש שער "עולם המלבוש", עיקר מדרגת הקדמון, למטה ממנו אויר קדמון ולמטה ממנו אדם קדמאה סתימאה. אין כאן המקום לפרט, אבל הן כנגד בי"ע לאחר הצמצום. ב"אחד" חמש מדרגות כלליות כנגד פרצופי האצילות, אבל כעת מדברים למעלה מכך, ב"יחיד" בו יש שלש מדרגות כנגד סג, עב ועצם הכתר.

רבי הלל אומר בפירוש שמה שכנגד סג דא"ק – השרש הכי עליון של בינה – הוא היכולת. למעלה מכך יש את ההתקשרות העצמית של עצמותו יתברך לנשמות ישראל כנגד עב דא"ק – הבן מושרש במח החכמה, וכאן היינו מח החכמה בבחינת יחיד. עצמותו ממש, שלמעלה מכך, הוא "נמנע הנמנעות". לפני כן, "נושא הפכים" הוא ההתקשרות העצמית לנשמות ישראל. כל זה היה רק לומר שהבחינה של "כל יכול" ממוקמת שם בפירוש בדרגת הבינה. כאן כותב בלי הסבר, כאילו משהו מובן.

16.             בינה – יכולת ללדת

מה אפשר ללמוד מכך? בינה היא אמא. אני יכול ללמוד שעיקר היכולת היא ללדת משהו במציאות. מה היה ביטוי היכולת במעשה בראשית? לידת המלכים, "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל" – הסיפור הזה נשבר, ה' התחיל את התיקון ואנחנו צריכים להמשיך עד הגמר הטוב, עם ביאת המשיח. הכל יוצא מאמא. צריך לומר שיש משהו גם בשכל של הבינה שהוא היכולת לעשות משהו במציאות.

יש אנשים שטוענים שאנחנו דורשים רק חכמה – שכל טוב, השכלות, נחמד וטוב ומהנה, עם הרבה תענוג. אבל הרבי רצה בכל דבר "המעשה הוא העיקר", בפועל ממש, תכל'ס. מאיפה היכולת לעשות איזו חותמת על המציאות, לעשות משהו בעולם? [שיעורים לנשים]. גם שיעורים לנשים וגם תנועת נער. מאיפה היכולת לעשות משהו במציאות? היא באה מהבנה, לא מספיק להשכיל.

היכולת לחולל דבר מה במציאות באה מהבנה גמורה, כמה שהשכל האנושי מסוגל להכיל. יכולת מאותו שער של הכלה וגם של התכללות – כל המלים של כל, שרומז גם ל-נ שערי בינה, כפי שכתוב. כאשר משהו מושג הוא גם שמח, "אם הבנים שמחה", ועם האנרגיה של השמחה אפשר לקחת את הלימוד וליישם במציאות. אם רק בגדר נקודת הברקה של חכמה יכול להיות מאד כיף, אבל עוד לא יכולת. יכולת היא היכולת לפעול ולשנות מציאות. לכן גם חכמה ובינה נקראות מהות ומציאות. חכמה היא כח מה, מהות, אבל ראשית המציאות בבינה. בלשון החסידות החכמה נקראת "ראשית הגילוי" והבינה "ראשית המציאות" – היא ראשית המציאות, וממילא ממנה היכולת לפעול במציאות. זה דבר שכל מי שקורא את המאמר של אתמול, אם לא מכיר, הוא עומד שומם.

17.             "נושא הפכים" בחכמה ו"כל יכול" בבינה

[אם כבר יש חכמה, איך היכול גם לא יכול?]. אמרנו שחכמה היא נשיאת הפכים. במציאות עיקר העקרות שייכת לאשה, לאמא (אם כי כתוב שגם אברהם וגם שרה היו עקרים). ה' מתאוה לתפילתם של צדיקים – על פי דרך הטבע היא לא יכולה יותר מדי לעשות. בנשיאת הפכים אני יכול בבחירה חפשית מידית להכריע – שניהם שוים. כאשר כבר הגיע לאמא טבוע באיזו מציאות. לכן אמא גם נקראת "אם כל חי" – הפך להיות טבע. באמא בדרך כלל היכולת היא כן – שיולדת. לפעמים יש יוצא מהכלל, כמו שרה אמנו, שבטבע אין לה ולד ואפילו אין לה בית ולד – בטבע היא לא יכולה, אבל עם תפלה אפשר גם לשנות את הטבע. יש שם גם את היכולת כן, אבל היא מודחקת אצלה, ועל ידי תפלה היא יכולה להוציא אותה. [הרחם של האשה הוא היכולת שלה, אם נכנסה להריון יש לידה בכח וכיולדת בפועל]. נכון. [אם כן, לאבא יש זרע אבל אין יכולת. היכולת שלה היא להבין את האבא או ללדת ילד?]. יש הרבה יכולת, ה-כ כדי להבין את האבא ו-ל כדי להוריד ילד.

18.             ספר (ספיר), ספור ומספר בתחלת התורה

עוד נקודת השלמה: כל סדרת המאמרים שנחתמה כאן היתה להסביר שלשת פירושי ספירה – מספר, ספור, ספיר. רק בסוף אומר שספיר הוא גם ספר. כמדומני שאמרנו פעם, אבל נאמר שוב, תופעה מאד מענינת בשרש ספר:

אפשר לכוון את שלש ההופעות הראשונות של שרש ספר בתורה, לפי סדרן, לפי שלשת הפירושים. הפעם הראשונה היא "זה ספר תולדת אדם". שם דרשנו הרבה פעמים שזו גם ההופעה הראשונה בתורה של המלה "ספר" וגם של המלה "זה". הספור הראשון של הבריאה מתחיל "בראשית" ("נמי מאמר"), השני מתחיל "אלה" (זה בלשון רבים, וממוצע כל אות ב-אלה הוא זה) והשלישי מתחיל ב"זה" (נבואת משה רבינו, זהוי מובהק, סוד הרשימה שמעל החקיקה כפי שדובר אתמול). אם ספר הוא דרגת ספיר, מאד מתאים – ספיר הוא שקיפות, לוחות הברית הוא מסניפירינון – הולך יחד עם "זה", בהירות של משה.

הפעם השניה היא "באכה ספרה הר הקדם" – שם של מקום – כמה פסוקים בסוף פרשת נח, לפני הסיפור של מגדל בבל ודור הפלגה. ההופעה השניה צריכה להיות כנגד ספור. הראשון כנגד ספיר, השני כנגד ספור, והכי מובהק השלישי שצריך להיות כנגד מספר – "הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר כה יהיה זרעך" (השרש ספר חוזר פעמיים). הפעם הראשונה היא אדם, השניה בסוף פרשת נח והפעם השלישית באברהם אבינו. משהו מובהק שהפעם השלישית היא לשון מספר.

רק בתור דוגמה מתמטית, כמה יפה היחידה של שלש ההופעות הראשונות של השרש ספר – בכלל, כתוב שה' ברא את העולם בשלשה ספרים, ואפשר לדרוש שמדובר בשלש הפעמים בהן כתוב בתחלה שרש ספר – "זה ספר תולדת אדם", "באכה ספרה הר הקדם", "וספר הכוכבים". רק הביטוי "ספר תולדת אדם" = 1225 = 35 ברבוע = 49 במשולש. בספירת העומר סופרים יום אחד, שני ימים, שלשה ימים (לא יום שני ויום שלישי) – ספירה מצטברת, מ-1 עד 49, שהופכת ל-35 ברבוע.

התופעה היחידה שדומה לכך היא הדלקת נרות חנוכה, שמשולש 8 הופך לרבוע 6. דוקא בשתי ספירות אלה, שהן מצוות מובהקות בתורה. בתורה מה הפסוק הכי חשוב במספר זה? פסוק של יציאת מצרים, עם המלה "זה" – "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר". אם מחברים את שני הלשונות האחרים – "באכה ספרה הר הקדם", "וספר הכוכבים" – הפלא שיחד שוים משולש 48, 1176, "יסוד היסודות ועמוד החכמות". מה הכלל במתמטיקה? משולש 49 ועוד משולש 48 חייב להיות יחד 49 ברבוע, 7 בחזקת 4, 2401. זו פנינה, שלש הפעמים הראשונות בהן יש ספר בתורה, כנגד שלשה ספרים שבהם ברא ה' את העולם.

עד כאן ההקדמות. כעת משהו חדש. קודם נאמר לחיים. "תתעורר...".

19.             ג. חלק הזהר: "נחית בחסדך עם זו גאלת וכו׳"

20.             הקבלת הפסוק "נחית בחסדך וגו'" ל"כי ימינך וזרועך וגו'"

בפרשת שבוע קריעת ים סוף ושירת הים. אחד הפסוקים החשובים בשירת הים הוא "נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך". אומר הזהר הקדוש[4] שהפסוק דומה ומקביל לפסוק בתהלים מד, שם כתוב "כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם". אומר הזהר ש"ימינך" היינו "נחית בחסדך עם זו גאלת" – ימין הוא חסד; "וזרועך" כנגד "נהלת בעזך" – עוז הוא הזרוע, גבורה; ו"אל נוה קדשך" כנגד "ואור פניך כי רציתם". זה דרוש יפה ומכוון בזהר, שיש פסוק בתורה עם שלשה ביטויים, שלש מדרגות, "נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעזך, אל נוה קדשך". כלומר, בחלק הראשון של הפסוק יש מדרגה אחת – חסד. הכל חסד, "נחית בחסדך עם זו גאלת". בחלק השני יש שתי מדרגות, "נהלת בעזך" ו"אל נוה קדשך", והזהר אומר "'אל נוה קדשך' דא צדיק". בפסוק המקביל כתוב "כי ימינך" כנגד "נחית בחסדך עם זו גאלת", "וזרועך" כנגד "נהלת בעזך" ו"אור פניך" גם בחינת צדיק, כנגד "אל נוה קדשך". התהלים מסיים "כי רציתם" – תוספת בפסוק בתהלים.

21.             איזון מלא במבנה הפסוק "נחית בחסדך"

לפני שנסביר, לפי ההסבר של רבי לוי'ק, נשים לב לתופעה מאד יפה בפסוק בשירת הים, שמחולק לשני חלקים וכל חלק בדיוק שוה במבנה שלו (מספר מלים ואותיות): "נחית בחסדך עם זו גאלת" – ה מלים ו-יז אותיות. בחלק השני, "נהלת בעזך אל נוה קדשך", בדיוק אותו דבר – ה מלים ו-יז אותיות. יש עוד פסוקים כאלה בתנ"ך, אבל זו תופעה די נדירה, שהפסוק מחולק בדיוק באמצע ולכל חצי אותו מבנה גם במילים וגם באותיות. אם כן, הפסוק הוא איזה רמז לפרשה הבאה, בה יש עשרת הדברות שמתחלקים חמש-חמש. "אין טוב אלא תורה", והפרשה הבאה היא הפרשה ה-טוב בתורה, פרשה של מתן תורה. כאן יש ה מלים ו-טוב אותיות בכל חלק מן הפסוק.

22.             האיזון בשני פסוקי "נחית" בתנ"ך

אם כבר אמרנו תופעה זו, נביא עוד פסוק שלישי, אף הוא מתהלים, שהזהר לא מביא. המלה הראשונה בפסוק שלנו היא "נחית", לשון הנחית דרך, כמו שרבי פינחס מקוריץ היה אומר תמיד "נחני בדרך אמת" – תמיד לבקש שה' ינחה אותי (זו התפלה הקצרה של רבי פינחס מקוריץ[5]). הוא לקח את הביטוי מלשונו של אליעזר עבד אברהם, "הנחני בדרך אמת". זו ההופעה הראשונה של "אמת" בתורה[6] – הכל מתחיל מאליעזר שהולך למצוא שידוך ליצחק.

בפרשתנו, לאחר "ויהי בשלח פרעה את העם" הפועל הראשון שמופיע (ושעליו יש את הפירוש הראשון של רש"י לפרשה – "הכל הולך אחר הפתיחה" בפירוש רש"י לפרשיות התורה כנודע), שהוא התבה השביעית (החביבה) של הפסוק, הוא "נחם" – "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים... פן ינחם [י-נחם] העם...". נמצא שכללות פרשת בשלח, שבה קריעת ים סוף ושירת הים, קשורה להנחית דרך (בחיים). וממילא מובן החשיבות והמרכזיות של הפסוק "נחית בחסדך עם זו גאלת וגו'" בשירת הים.

"נחית" עולה חי פעמים הוי' (והאותיות באמצע הן חי) – "חי הוי' וברוך צורי". בחצי השני של הפסוק כתוב "נהלת", מלה שמופיעה רק כאן בתנ"ך, אבל "נחית" מופיע עוד פעם אחת בתנ"ך, שוב בתהלים – הפסוק החותם את פרק עז ("הוי' עז לעמו יתן"), "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן". גם הולך על קריעת ים סוף. מאד מתאים ששני הפסוקים שכתוב בהם "נחית" הם ביחס לקריעת ים סוף. הפסוק שהזהר מביא, "כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם", הוא המשך ל"כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו" – נושא אחר.

ההקבלה של הזהר אומרת שיש צד שוה, וצריך ללמוד – לימוד גם לדור שלנו. הפסוק בתהלים מלמד איך כובשים את הארץ, לא ב"כחי ועצם ידי" – "לא בחרבם [שלהם] ירשו ארץ וזרועם [שלהם] לא הושיעה למו" אלא "כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם". מאד חשוב לנו, שכדי לרשת את הארץ צריכים "אור פניך כי רציתם".

נשים לב שבשני הפסוקים שיש את המילה "נחית" היא פותחת את הפסוק. הפסוק בתהלים הוא אחד מ-יא הפסוקים המסוגלים ביותר שמתחילים ב-נ ומסתיימים ב-נ (כפי שלמדנו פעם באריכות). יש סדורים גדולים שכתוב לומר במעמדות את יא הפסוקים הללו בכל יום, סגולה מהרמב"ן. אמרנו שיש מעט פסוקים שמתחלקים לשני חלקים זהים לגמרי, גם מלים וגם אותיות, ובשני הפסוקים של "נחית" יש תופעה זו: ב"נחית כצאן עמך, ביד משה ואהרן" יש ג מלים ו-יא אותיות בכל חצי. עוד הוכחה שהפסוקים הולכים יחד, שהיחס בין המלים והאותיות שלהם הוא 'חתך זהב' – יחס בין ה ל-ג הוא 'חתך זהב', ו'חתך זהב' של כח הוא יז ו-יא. כאן יש תופעה יפהפיה מבחינה מתמטית של מבנה הפסוקים.

23.             "כולהו משתכחי בקרא" – מדתו של יעקב

בכל אופן, נחזור לזהר ולפירוש של רבי לוי'ק:

הזהר אומר שהפסוק בשירת הים הוא כנגד הפסוק בתהלים "כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם", והזהר מסיים "ללמד דכולהו משתכחי בקרא" – שכל הספירות וכל הבחינות נמצאות בפסוק. איך מפרש רבי לוי'ק? הוא אומר שלכאורה אין כאן תפארת. יש בחלק הראשון חסד ובחלק השני גבורה ויסוד. חסד בפני עצמו וגבורה ויסוד יחד הוא כמו שהרבי מסביר תמיד לגבי בעל ההילולא של י' שבט, הרבי הקודם, שיוסף-יצחק הולך יחד, כי היסוד נוטה לשמאל ויוסף מקבל מיצחק. כאן דוגמה שהחסד, אברהם, בפני עצמו והגבורה והיסוד מחוברים.

הזהר מסיים "דכולהו משתכחי בקרא" – כל הבחינות, כל שרשי הנשמות, בפסוק. לכאורה חסר, איפה יעקב כאן? זה עיקר הווארט של רבי לוי'ק[7], בקטע הקצר שלו, ש"כולהו משתכחי בקרא" אומר שצריכים לחפש כאן גם את יעקב. ואיפה? "גופא ובריתא חשבינן חד", "ואלה תלדות יעקב יוסף", ולכן צריך לחפש עם היסוד. היסוד הוא התפשטות התפארת, אז אם כתוב ש"'נוה קדשך' דא צדיק" צריך לומר שבפרטות "נוה" הוא הצדיק ו"קדשך" היינו קדוש – תפארת. הצדיק הוא "נוה קדשך", הנוה של התפארת. כך מבאר את "ואור פניך" שהאור הוא ההתפשטות, הוא היסוד, ו"פניך" היינו התפארת – יעקב הוא "קדשך" ו"פניך" ויוסף הוא "נוה קדשך" ו"אור פניך". עד כאן דברי רבי לוי'ק.

24.             קריעת ים סוף – כלל גדול בתורה

לרבי יש ביאור על דברי אביו, ואומר כאן משהו מאד כללי ומאד חשוב: הרבי אומר שקריעת ים סוף היא כלל גדול בתורה, כמו יציאת מצרים, ולכן בתוספתא כתוב שצריך לזכור קריעת ים סוף כל יום (דבר שהרבי מביא בהרבה שיחות). כמו שיש מצות "למען תזכֹר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", כך יש מצוה לזכור קריעת ים סוף בכל יום בחיים, לכן גם מופיע בסדור – לזכור קריעת הים. המיקום של קריעת ים סוף היא בפרשת בשלח, בין יציאת מצרים בפרשת בא למתן תורה בפרשת יתרו.

25.             "ביד משה ואהרן" בחלוקת פרשיות התורה

יש כאן רמז שנקרא "ביד משה ואהרן". כמה מלים יש בפסוקי "נחית" – י מלים ו-ו מלים, רומז לפרשה ה-טז בתורה, "בשלח", ולמלה "ביד משה ואהרן" שבפרשה. איך אפשר לחלק את פרשיות התורה לפי סימן זה? בשלח היא הפרשה ה-ד של חומש שמות, ובבראשית יש יב פרשיות, שאפשר לחלק ל-ב ו-י – "כי בי חשק ואפלטהו" – ב פרשיות עד לידת אברהם ו-י מלידת אברהם.

הרבי כותב בכמה מקומות שיש שתי פרשות כלליות בראשית (ואיך שיהודי מעמיד את עצמו בשבת פרשת בראשית כך הולך לו כל השנה) ונח (הרבי מוסיף שגם היא פרשה כללית). שתי הפרשיות הכלליות שבתורה הן עוד לפני עיקר ההופעה של אברהם אבינו הוא נולד בסוף פרשת נח, אבל עיקר ענינו מתחיל מפרשת לך לך. דוקא לפני הופעת היהדות בעולם, "לך לך", יש את שתי הפרשיות הכלליות.

מה לומדים מכך? שלפעמים כלל הוא רקע – רקע לכל מה שיבוא אחר כך. אי אפשר לומר שאדם ונח חשובים ממי שיבוא אחר כך – לא נכון, האור הפנימי, שממשיך את העצמות, מתחיל מ"לך לך". שתי הפרשיות הכלליות הן המקיף, הרקע, מציאות העולם שעל הרקע שלו ה' מביא את עם ישראל לתקן את העולם, "לתקן עולם במלכות שדי". כך אפשר לחלק את חומש בראשית ל-ב ו-י ו-ד בשמות – "ביד". סימן פרשת בשלח הוא "יד אמונה" – "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" – מתחיל ב"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" ובאמצע "וירא ישראל את היד הגדולה". הזהר לא מביא כאן את הפסוק "ביד משה ואהרן", אבל אפשר לרמוז במלים "וכולהו משתכחי בקרא". אם יש לי חסד-גבורה-תפארת-יסוד (חידוש של רבי לוי'ק שיש גם תפארת), חסרים נצח והוד. בקבלה נצח והוד הם משה ואהרן, אז הפסוק "ביד משה ואהרן" לגמרי משלים ש"כולהו משתכחי בקרא".

26.             קריעת ים סוף – שלמות יציאת מצרים והכנה למתן תורה

בכל מקרה, עיקר הווארט של הרבי שקריעת ים סוף היא ממוצע מחבר בין יציאת מצרים למתן תורה. קריעת ים סוף היא הגמר והשלמות של יציאת מצרים – בפשט, לא לפחד יותר ממצרים, חשוב לנו. גמר יציאת מצרים היא לצאת מהפרנויה של רדיפת מצרים, כמבואר אצלנו באריכות בתורת הנפש. אם אתה עדיין עם הפוביה של מצרים – לא יצאת ממצרים. קריעת ים סוף היא מצד ה', הנס, ושירת הים היא ביטוי השחרור בנפש. אם אדם לא משוחרר הוא לא שר.

לפני כמה שבועות, בי"ט כסלו, דברנו על מעצרים ומעצורים – שתכלית המעצרים לצאת ממעצורים בנפש. מה הסימן שיצאת מאיזה מעצור בנפש? שאתה ספונטאנית שר לה'. דבר זה הוא השלמות והגמר של יציאת מצרים, ובלעדיו לא קרה בנפש שום דבר ביציאת מצרים. ה"ראתה שפחה על הים וכו'", "זה אלי ואנוהו", היא בחינה של נבואת משה שהאירה על הים לכל ישראל – הכנה למתן תורה.

הרבי אומר שעיקר הווארט של ההכנה למתן תורה, כי כתוב בקבלה וחסידות שקריעת ים סוף היא חבור אצילות ובי"ע – בשני הכיוונים, או שאצילות ירדה או שבי"ע עלו – וזו הכנה לעיקר בטול הגזרה של מתן תורה, בטול גזרת "תחתונים לא יעלו למעלה ועליונים לא ירדו למטה", שהתחילה להתבטל בקריעת ים סוף.

כתוב בחסידות שסעודת משיח עושים בשביעי של פסח כי יש גם הכנה – קרובה – לביאת המשיח. לא רק למתן תורה, אלא גם הכנה לתורה חדשה של משיח (שדובר אודותיה אתמול).

27.             שלמות כל הספירות בכלל הגדול של קריעת ים סוף

אם כן, קריעת ים סוף מאד חשובה, ובתוספתא כתוב שצריך לזכור אותה כל יום. הרבי אומר שהיות שקריעת ים סוף כל כך כללי חייב לכלול את כל הקצוות. זה מה שהזהר רוצה בכך שצריכים למצוא את כל הספירות והגוונים בפסוק "נחית בחסדך עם זו גאלת וגו'". למשל (שהרבי לא מביא), לפעמים כתוב שקריעת ים סוף בזכות יוסף ("הים ראה וינס" ארונו של יוסף ראה, שנאמר בו, כשעמד בנסיון, "וינס ויצא החוצה"). יוסף הוא נשמה כללית, "צדיק יסוד עולם", אבל כאן הזהר רוצה להדגיש שכולם היו שם, כל הקצוות וכל הבחינות. לשם הנס הזה, שלמות יצי"מ והכנה לקבלת התורה, צריכים שכולם יהיו שם "נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך", כולם יחד (בפרט אם נצרף את "משה ואהרן", כל הנשמות הכלליות).

מי הם "עם זו גאלת" ו"עמך"? המלכות. "עם זו גאלת" ו"כצאן עמך", המלכות שהיא כנסת ישראל כולה זקוקה לכל הששה. קודם כל, אומר גם בדורנו, שאם אין את ההתכללות – ובגילוי, לא יתכן שאחד ייצג את כולם, לא מספיק רק יוסף הצדיק בפני עצמו – לא מספיק. הכל צריך להאיר במלכות, כדי להוציאה ממצרים לגמרי ולהכינה לקבלת התורה. [הסימטריה היא כמו קריעת ים סוף וכמו עץ החיים]. דימוי יפה, שמתוך קריעת ים סוף רואים את עץ החיים. הזהר מדגיש ש"כולהו משתכחי בקרא".

28.             שירה מתוך קריעה

איך אפשר לתרגם לחיי היהודי יום-יום, בפשטות? כתוב בתניא, פמ"ז, שיציאת מצרים כל יום היא קריאת שמע בבקר – קריאת שמע של שחרית – כשאומרים "הוי' אלהינו הוי' אחד" יוצאים מכל השקר, המצרים של עלמא דשקרא, והאור מתגלה. כנראה שיציאת מצרים הרוחנית כמו אז, שעד שלא מגיעים לקריעת ים סוף יש איזה פחד – פוביה ופרנויה – ממצרים, וצריך להגיע למצב בנפש שמשתחררים לחלוטין. צריך משהו בנפש להקרע – מענין שהבטוי הוא "קריעת ים סוף". בקבלה וחסידות מה נקרע? המסך, הפרסה שבין האצילות לעולמות התחתונים, בין המקום בו יש רק ה' (עולם האצילות) לרשות הרבים, מקום שיש בו רבוי, מעבר מעולם האחדות לעולמות הרבוי. המסך צריך להקרע, וברגע שנקרע אומרים שירה.

שני הפעלים כאן, מה שקורה בנפש, הוא שמשהו נקרע ואז משהו שר מהשחרור של הקריעה. חזקיהו לא אמר שירה ולכן לא נהיה משיח. אם משתחררים באמת בוקעת שירה. גם זה רמז יפהפה: קריעה (שכינה) שירה (תפלה) – שתי החויות בנפש משלימות זו את זו – עולות 900, 30 ברבוע, סוד הלב היהודי, ל מול ל. רק הר"ת הם 20 ברבוע.

29.             יציאת מצרים בקריאת שמע וקריעת ים סוף בתפלת עמידה

אם יציאת מצרים היא קריאת שמע, מתי יש קריעת ים סוף ושירת הים? אומרים שירת הים בפסוקי דזמרה, אך צריך להיות לפי הסדר. מוזכרת השירה וגם יציאת מצרים ב"אמת ויציב", אבל הענין הוא שקריעת ים סוף היא עלית בי"ע לאצילות או ירידת אצילות לבי"ע – חבור האצילות ומציאות האדם. מתי קורה? בשמו"ע (עצם העליה ב"אדנ-י שפתי תפתח"). איפה אני נמצא כשאני יוצא ממצרים ואומר "שמע ישראל" על פי הקבלה? בעולם הבריאה, ב"היכל האהבה" שבו. ב"אדנ-י שפתי תפתח" עולים ל"היכל קדש הקדשים" דבריאה, שהוא כבר המעבר לאצילות. המעבר לאצילות הוא קריעת ים סוף ושירת היום. היות ש-שירה בגימטריא תפלה, נותן ממד חדש לגמרי של חוית שמו"ע.

כעת אפשר לכוון ששמו"ע היא קריעת ים סוף ושירת הים. היכולת לעמוד לפני ה' כעבדא קמיה מריה ולהפתח. מלמד שאי אפשר להתפלל שמו"ע אם יש לי פרנויות, אם אני מביט אחורה. אחת הכוונות שלמדנו ב"אדנ-י שפתי תפתח" היא בריחה מכלבים. מה מטריד בשמו"ע? מחשבות זרות, שהן כל מיני הסתכלויות אחורה. אי אפשר לעמוד לפני ה' אם הים לא נקרע[8].

30.             הביאה לארץ ב"מנהג דרך ארץ" והצורך בתפלות מנחה וערבית

לפי הראש הזה, מה עם מתן תורה? על פי פשט, מבית הכנסת לבית המדרש. מדברים בגדול, ולא רק עוד קטע בתפלה. בסדר היום צריך לומר שמתן תורה הוא "מבית הכנסת לבית המדרש". לפי זה החסידות שלפני התפלה היא תורה של האבות – קוצק, "פאר מתן תורה" (כפי שאמר הרבי הצמח צדק, שקוצק לפני מתן תורה – תורה שלפני מתן תורה). כשמתחילים להתפלל, במיוחד קרבנות וכו', יורדים לגלות מצרים. אחר כך לאט לאט מתגברים – צריך להסביר יותר טוב – עד יציאת מצרים בקריאת שמע, אחרי 430 שנה במצרים. בשמו"ע כבר התפטרנו מכל הפחד, קרי"ס ושירת הים. אחר כך, מטיילים עוד במדבר – כל מה שאומרים אחר כך – עד שמגיעים למתן תורה, בית המדרש אחרי התפלה. מהי הכניסה לארץ? "הנהג בהם מנהג דרך ארץ" – העבודה. חטא המרגלים היה שלא רצו לצאת מבית המדרש, לא רצו לצאת מהמדבר.

הרבי תמיד אומר "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". "מנהג דרך ארץ" = תריג (ר"ת אדם הפוך). זו הכניסה לארץ ישראל, על מנת לישב את ארץ ישראל. [החזרה הביתה היא בנין בית המקדש?] כשאדם עובד קשה יתכן שמקבל עוד הרבה בלבולים – מכך המרגלים פחדו. לכן צריך להפסיק באמצע שמקבלים פרנויות חדשות – דאגות חדשות, בעיות פרנסה – ולעמוד שוב שמו"ע. כל פעם שעומדים שמו"ע חוזרים לשחרור המלא, שירת הים, חבור האצילות עם בי"ע. בלילה באים הביתה – עוד פעם קריעת ים סוף וזכרון יציאת מצרים (ק"ש של ערבית), ואז יש את בית המקדש, "חדר המטות", קדש הקדשים של בית המקדש.

31.             סימטריה – אין רצון

בכל אופן, כך אפשר להתבונן בכל הסדר, ועיקר הווארט שבשביל הקריעה והשירה צריכים את כולם – כל הבחינות, והכל בסימטריה וחן מובהק (כפי שראינו במבנה שני הפסוקים) – ואז האדם משתחרר לגמרי. אם כבר מדברים על להשתחרר ועל סימטריה, יש משהו דומה במדע – כתוב שכל התופעות והלחצים שיש במציאות, כל הכחות, הם בגלל רגע של אי-סימטריה. אם הכל סימטרי אין פחד ואין תסכולים ואין לחצים [וגם אין עולם, ואין אינפורמציה, הכל אפס]. כן, מה שאמרנו אתמול – אין רצון. כך מוסבר בפיזיקה, סימטריה היא התאפסות. "ובאפס לאֹם מחתת רזון" – מה הפירוש למעליותא? מחתת היינו חת"ת עם עוד מ – משניות. תעשו גימטריא – משניות, חומש, תהלים, תניא (= אנכי פעמים הוי', עיקר הגילוי של מתן תורה – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"). עד כאן עוד קטע, מהזהר. צריך את כולם יחד ואז משתחררים – לחיים.

32.             חזרה לשעבוד מצרים בזמן הזה

היות שהפסוק "ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם" הולך על הכניסה לארץ וירושת הארץ והוא כנגד קריעת ים סוף לפי הזהר, קריעת ים סוף בארץ, צריך לומר שזה מה שחסר לנו. אפילו מי שיאמר ששיבת ציון בדור האחרון היא מעין יציאת מצרים, הרבה יהודים יצאו מהגלות – אפילו אם נאמר כך – זו רק יציאה פיזית, במדה מסוימת, אבל לא השתחרננו מהפרנויה של רדיפת הגוים ומה יאמרו הגוים. בדיוק ההפך, כל כך להפך שככל שלא מגיעים לקריעת ים סוף נסוגים וחוזרים לגלות – בקדושה אם לא מתקדמים נסוגים – אם לא פיזית, לפחות מנטלית חוזרים יותר ויותר לשעבוד מצרים. כל הזמן משתעבדים יותר למצרים כי לא זוכים להגיע לקריעת ים סוף, ל"נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך", "ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם".

עיקר התוספת בתהלים היא "כי רציתם", שה' רוצה בנו ברצון שלמעלה מכל טעם, כמו שדברנו קודם במאמר. רצוי בתנ"ך הוא גם סליחה – שה' רוצה בנו וסולח לנו על כל עונותינו. מביא אותנו אל המנוחה והנחלה של השחרור המוחלט ממצרים, להיות "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". אחרי השחרור המלא אפשר לחזור ל"הנהג בהם מנהג דרך ארץ" גם בגוים – שאנו מאירים להם ונוהגים בהם מנהג דרך ארץ, "ועמדו זרים ורעו צאנכם". שוב, עיקר הווארט שלא זכינו לקריעת ים סוף, וממילא יש נסיגה. עד קריעת ים סוף פרעה גם רודף – או קדימה, לקפוץ לים, או להתפס ביד פרעה מלך מצרים עם שש מאות הרכב בחור שלו.

33.             ד. השער השבועי: שער ספ

34.             עיקר הספר – שער סף

נסיים עם השער של השבוע: היות שלומדים שרש ספר ו-שפר, כפי שהסברנו אתמול, עיקר שתי האותיות הן ספ. ה-ר היא גם האות האחרונה, החלשה במלה, וגם ל"תפארת הלשון", אז יש להניח שעיקר השער הוא סף. הגם שיש הרבה קשר בין ספר ל-פר – עוד מעט פורים, ושם יש הרבה ספר, "ובבאה לפני המלך אמר עם הספר" (אמרנו שמקור הביטוי "עַם הספר" הוא לא טהור, אך נדבק וכנראה יש בו משהו, אך יש בתנ"ך "עִם הספר" – אגרת שלוחה, קשור ל"הנתן אמרי שפר" שדברנו). למה נפתלי רץ לפי חז"ל? המסע הכי חזק, שרץ מהר מהר מארץ ישראל, כאשר רוצים לקבור את יעקב אבינו, להביא שטר מכירה מארץ מצרים – רץ להביא ספר. לא סתם שספר הוא מסע וריצה ותנועה – הספר של "הנתן אמרי שפר".

יש בספר גם הרבה פר, כמו פורים (גם לשון פרא, כל חיות הספארי הן חיות פר [כמו חיות בר], חיות פראיות), אך אף על פי כן יש להניח שעיקר השער של ספר הוא סף. על סף דברנו גם שבוע שעבר – "הדם אשר בסף", לשון כלי (ת"א "מנא", וכן פרש רש"י). י"ל שספר היינו כלי – סף – המכיל אור. כתוב בתנ"ך "וינֻעו אמות הספים", ואומר הרד"ק שעל פי פשט היינו המזוזות – לא רק האסקופה – ויש מי שאומר שגם המשקוף. בפורים יש "שומרי הסף" (כלי הבית, וכן שערי הארמון) – כנראה מאד אהבו ללמוד את שער סף עם כל פירושיו.

35.             שרש ספף – הסתופפות בבית ה' ומהתעבות האורות נתהוו הכלים

מה השרש של סף, של "הדם אשר בסף" ושל "אמות הספים"? ספף, והראיה ש"ספים" עם דגש, כי יש אות כפולה. משרש זה גם לשון הסתופפות – לחסות בה'. "טוב לחסות בהוי' מבטוח באדם. טוב לחסות בהוי' מבטוח בנדיבים", להסתופף בצלא דמהימנותא. בין כל הספים הללו יש משהו מסגרתי להסתופף בו. כלי כמובן גם נותן מסגרת מוגדרת לתכולה שבו. יש אנשים שאין להם מסגרת בחיים – אין להם סף, אין להם כלים לאורות שלהם (אין להם אשה, עזר כנגדו – "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה וכו'"). [מסגרת צריך לתמונה]. עוד באמצע הציור, לא סיימו, לכן לא עשו מסגרת (אדם מוכן לשאת אשה, לעשות לעצמו מסגרת, רק כאשר הגיע לפרקו). לשלחן (במשכן) היתה מסגרת סביב, וגם זר זהב סביב כנגד כתר מלכות. מסגרת היא תכונה מלכותית, מלך צריך מסגרת. והוא בסוד "בנין המלכות מן הגבורות" – "שלחן בצפון".

במבצעים של הרבי[9] הסברנו שהשלחן (ספירת הגבורה) הוא כנגד מבצע כשרות המאכלים (סניף של מצות חלה הניתנה לאשה). נמצא שהשמירה הקפדנית על כשרות המאכלים היא סגולה שיהיה לאדם מסגרת בחיים, וגם סגולה לעשירות – "מצפון [שלחן בצפון] זהב יאתה".

היום יש גם שימוש למלה "סף" בתורת הנפש – סף ההכרה, הגבול בין המודע ללא-מודע. משם אפשר להדחק – הדחקה, לתת-מודע בדימוי של הפסיכולוגיה. הכל לפי הדימוי שהלא-מודע הוא תת-מודע, אבל היות שסף כולל גם את המשקוף, הולך גם אליבא דידן, שיש על-מודע שמעל הסף. כנראה יש גם "מה לפנים ומה לאחור", המזוזות, גם בהכרה.

כל המסגרת הזו היא תחלת פרק "אין דורשין" – רזין דרזין דאורייתא, "מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור", מה שאחרי הסף, כל הספים, מה שמעל לכלים, אור שאין שום כלי מסוגל להכילו. שרש המלה "סף" הוא ספף, לחסות ולהסתופף. כתוב ש-חסד הוא "חס דלית", שה' מלמעלה חס על כל מי שאין לו. אמרנו על "שפריר" שהחסד הוא מקיף ולהסתופף היינו להכנס מלמטה למעלה למקיף של חסד. "טוב לחסות בהוי' מבטוח בנדיבים" – ה' יותר נדיב וטוב, יותר חסד, מכל הנדיבים שבעולם. גם מבואר בדא"ח בסוד "מכלכל חיים בחסד" שריבוי הכלים (להכיל את אור החיים) – "מכלכל [חיים]" – נעשים על ידי החסד דוקא. נמצא שהחסד הוא שרש הכלים, הספים, ובסוד "מהתעבות [עב = חסד] האורות נתהוו הכלים".

36.             שרש סוף – קנה סוף, סוף הספור, סופה וסערה

יש גם סוף, ים סוף – מתאים ללמוד היום. מה השרש של סוף? כתוב "קנה וסוף קמלו", לשון קנים. כל הסיפור של יציאת מצרים הוא מאד חשוב. יציאת מצרים קשורה לסף וקריעת ים סוף לסוף – הכל השער של ספור, "כל המרבה לספר ביצירת מצרים הרי זה משובח", כולל קריעת ים סוף, כי הכל קשור ל-סף. השרש של ים סוף הוא סוף, והכי חשוב בו הוא סוֹף – כל סיפור צריך סוף (סוף טוב הכל טוב). אם אין לסיפור סוף – יש בעיה רצינית מאד. לכן אי אפשר לעשות מה' סיפור, כי הוא אין-סוף – הוא רק ספיר.

לכאורה שרש סוף הכי חשוב בשער סף. יש "סוף דבר הכל נשמע", ים סוף, ויש גם סופה – "איהו סוף, איהי סופה". סופה היינו סערה. מכל מה שלומדים על סף אפשר לעשות אין סף, אין-סוף. כל השער סף הוא לדבר על ה', או להגיע לידיעת ה', מידיעת השלילה. כל ה'ספ'ים – ה' הוא לא זה, הוא אין-סוף, אין סף. כלומר, לה' אין מסגרת. "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו".

37.             ריבוי פוטנציאל פוגע במימושו

כל אחד שאין לו מסגרת בחיים אומר – אני כמו ה', כמו שאי אפשר להגביל את ה' אי אפשר להגביל אותי, ככה זה יהודי. בכל אופן, יש סוף. נתחיל משרש סוף – איפה נשים בספירות? סוף חייבים לשים במלכות, היא הסוף.

מאד מענין, כתוב בקבלה וחסידות, שהכינוי "אין סוף" הוא המלכות דאין-סוף. לכאורה תרתי דסתרי. המלכות בתור ספירה נקראת "סיפא דכל דרגין" – ביטוי של הזהר – סוף כל המדרגות. למה לומר דוקא שאין-סוף אינו כינוי לעצמותו יתברך אלא דוקא למלכות דאין-סוף? ממש דבר והפוכו. זה סוד הצמצום, שלפני הצמצום הראשון המלכות התפשטה בלי סוף, לכן אינה מלכות – מלכות, אך לא יכולה למצות את עצמה כי "אין מלך בלא עם". אני רוצה להיות מלכות (אמירת "אנא אמלוך" של ה' לפני הצמצום), אבל מתפשט בלי סוף.

למה הדבר דומה? למלך בפוטנציאל, שרוצה להיות מלך, אבל הוא לא תכליתי – אין לו סוד הצמצום. כמה שהוא מלך, הוא לא מלך – אין לו צמצום. הוא מלכות דאין-סוף. דוקא בגלל שהוא מלכות, אבל אין-סוף, זו בעיה. לכן, אם רוצה באמת להיות מלך על עם – אין מלך בלא עם – חייב לצמצם, צמצום הכי חמור, לא רק צמצום בבחינת מיעוט אלא צמצום בבחינת סילוק. ואז, כולי האי ואולי, יצליח להיות מלך – ה' עדיין באמצע הנסיון...

[איך בנפש אצל כל פרט?]. יש הרבה פוטנציאל לכל אחד, כל ישראל מלכים, כל אחד צריך לעשות משהו בחיים. הרבה פעמים הפוטנציאל כל כך מתפשט ללא הגבלה, שאין לו כח לצמצם, ודוקא הכשרון שלו עומד בעוכריו – רבוי הכשרון מונע ממנו לממש את הכשרון. כתוב על כך הרבה, שאחד שמאד מוכשר אומרים שהוא יותר מדי חכם, יותר מדי טוב, כי אם מישהו יותר מדי משהו – "אל תהי צדיק הרבה" – לא יהיה בכלל. כמו שאדמו"ר האמצעי היה משתיק את נביעת המוחין – צריך לצמצם את האין-סוף. זה "שאיהו סוף ואיהי סופה" – רמז לנצח והוד שבונים את המלכות (אם כי תיכף יהיה לנו עוד משהו לגבי נצח והוד).

מה לגבי סף, שרש ספף? אמרנו שקשור לחסד, כמו השפריר של אתמול – בינתיים נשים בחסד (נראה מה יהיה עם זה הלאה).

38.             יסף, ספה, ספא, ספן, אסף

מה עוד? [יש סיף] לא בתנ"ך. "ספות הרוה את הצמאה" לשון תוספת, אבל לא משרש יסף, ממנו סתם הוספה. לשרש ספה יש לפעמים משמעות של תוספת – "ספו שנה על שנה" או "ספות הרוה את הצמאה" – אבל עיקר שרש ספה הוא לשון כליון, כתפלת אברהם "האף תספה צדיק עם רשע". כליון הוא סוף, הכל קשור, אבל שרש אחר – "סוף אדם למות, סוף בהמה לשחיטה". יש גם ספא – שרש מספוא, מאכל בהמה (עושים ספא לכל מי שאוכל מספוא...). יש שרש ספנ – "שפוני טמוני חול", ומופיע גם ב-ס, "חלקת מחקק ספון" – מכוסה.

בחז"ל כבר יש משמעות שדבר ספון הוא דבר חשוב, וגם בספרי החסידות אוהבים מלה זו. דברים יקרים שהם מכוסים. אמרנו ספף, סוף, יסף, ספה, ספא, ספן – עוד לא אמרנו אסף. היות שיש בו, בתחלתו, א, הוא רומז ב"מאמר" (מחמש מדרגות לשון הקדש) לאין-סוף. יש חג האסיף, חג סוכות, אבל יש גם רמז לאין-סוף. אסף קשור לפרשתנו, כי אוהב לשיר.

39.             שפתים ומבנה הפה

אם מחליפים ס ב-שׂ הכי חשוב שפה שפתים. אם נתחיל להקביל לספירות, בקבלה כתוב בפירוש שהשפתים הן נצח והוד. יש לשון, שהיא כל הקו האמצעי החבור לגרון הוא הדעת, אריכות הלשון היא התפארת וחוד הלשון היסוד. השינים למעלה ולמטה הן חו"ג, החיך חכמה והגרון בינה, וכך יש את כל הספירות בתוך הפה, ועצם חלל הפה הוא המלכות. שפה ודאי קשור ל-סף. השפם הוא על השפה העליונה.

40.             אסף בכתר

את אסף נשים בכתר, ונסביר שקשור לחזרה לשרש, כמו שבהסתלקות הצדיק נאסף אל עמיו. למה נקרא אסיפה? כי הוא נאסף אל עמיו, לשרש נשמתו, שהשרש של כל יהודי הוא ב"עמיו", כלל עם ישראל. נאסף אל אבותיו. גם המצורע כשמתרפא נאסף אל המחנה. קודם היה מחוץ למחנה, בגלות, וכשמתרפא הוא נאסף. יש גם חג האסיף, שאוספים הביתה את התבואה.

בהפשטה, אסיפה היא כמו תשובה, חזרה לשרש. לכן באמת חג האסיף בא לאחר התשובה של חדש תשרי, אחרי עשרת ימי תשובה. עשרת ימי תשובה הם תשובה מיראה וסוכות תשובה משמחה – הכל תשובה. נאסף אל עמיו, אל הסוכה, בשמחה. ראוי ש-אסף, עם א, יהיה כתר עליון.

41.             יסף בחכמה (וקבלת היסוד מהכתר ומהחכמה)

אם אסף הוא כתר בגלל ה-א, יסףי סף – צריך להיות חכמה. אמרנו ש-יסף הוא יוסף, יסוד, אבל נקרא בתורה על שם שני דברים – גם "אסף אלהים את חרפתי" וגם "יסף הוי' לי בן אחר". מאד מענין שיוסף הצדיק, היסוד, יש לו שני שרשים – מקבל מ-אסף ומ-יסף. אסף היינו מה שמקבל מהכתר ו-יסף היינו מוחין דאבא, "תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר".

כתוב שעיקר סדר ההשתלשלות הוא ממוחין דאמא, אבל התוספת ממוחין דאבא. כמו שעיקר התפלין הם רש"י, מצד אמא, אבל יש תוספת – מרובה על העיקר – מצד אבא, ר"ת. היסוד מקבל מהכתר בסוד "מכתם", ש"מכתו תם", וגם מהחכמה, "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". לכן יוסף מקבל גם מאסף וגם מיסף.

עוד משהו ביסף – "ולא יספו" מתפרש או לא הוסיפו או לא פסקו, דבר והפוכו. דבר והפוכו מצד מוחין דאבא, כנ"ל. ליוסף הצדיק יש ענין לעשות מבצעים, להוסיף בן אחר, ואפשר לומר שעיקר המבצע שלו הוא רבינו תם – שכולם יניחו רבינו תם. "תוספתו של הקב"ה", שייך לירושת ארץ ישראל. [אפילו באופן חד פעמי?]. לא חד פעמי, שיניחו תמיד. [למה ברש"י מניחים גם חד פעמי ור"ת לא?]. כי הידור. אם היה מעיקר הדין – היו מניחים בכל מקרה. אם אתה ברחוב רק עם ר"ת ויש יהודי שאף פעם לא הניח תפלין – פשוט שתניח לו. רק כשיש שני זוגות, התוספת היא לא חד-פעמית. [אם יש לך שלשה תמימים ורק שני זוגות רש"י, תשלח תמים אחד עם ר"ת להניח תפלין בעוד רחוב?]. כן.

42.             השלמת הפרצוף

ספן, לשון ספון, נשים באמא – "עלמא דאתכסיא". גם ה-נ שייך לאמא. ספף בחסד, כנ"ל. ספה מלשון כליון – "האף תספה צדיק עם רשע", היפך החיים – מתאים לגבורה. שפה יכול להיות נצח והוד, וגם סוּף וסופה נצח והוד, כנ"ל. סוף – מלכות. מה עם ספא, מזון של בהמות? יכול להיות יסוד, השפעה. מספוא משקף את אסף – ב-אסף ה-א בראש וב-ספא ה-א בסוף ('ספין' תופעה של יסוד, כפי שהסברנו כמה פעמים). אם כוללים ספרר ל"תפארת הלשון" – וגם שפר, הן בדיוק הדעת והתפארת, כמו שלמדנו בלילה. רק אז לכאורה צריך לכלול גם שרף, עם ש שמאלית, "שרפים עֹמדים ממעל לו", שגם יהיו מסתמא בגבורה או באמא, בעולם הבריאה. (סף ההכרה היינו אבא ואמא עילאין ד"תחות דיקנא", אבל הביטוי הוא משהו מודרני). ולסיכום:

 

כתר

אסף

 

חכמה

יסף

 

בינה

ספן

 

דעת

ספר

(שׂרף)

חסד

ספף

 

גבורה

ספה

 

תפארת

שפר

 

נצח

סוּף

(שׂפה)

הוד

סופה

 

יסוד

ספא

 

 

 

 

 

מלכות

סוֹף

 

43.             הסתופפות בין הספים

אפשר לומר שכל הו"ק הם ספים – עמק מזרח, מערב, צפון, דרום, מעלה, מטה. היות שהחסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין", אפשר לקרוא את כל הספים על שם החסד. ברגע שנכנסים לסף מסתופפים. היה אפשר לומר שהמסתופף הוא "היכל הקדש באמצע", בין כל הספים, כל הו"ק, וכן שהוא סוד סף מלשון כלי – שרש המלכות בחסד כנ"ל. עיקר החויה בנפש של כל הספים היא של חסד, של להיות מחובק – שה' חובק, כמו השפריר, האהל. עד כאן על שער ספ, את פר אפשר להשאיר לפורים – ודאי גם דברנו עליו הרבה פעמים. נברך ונתפלל מנחה.



[1]. "גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה" – 10 תבות, משולש 4, ו-36 אותיות, 6 ברבוע (ארבע כנפות), והסימן: 10 פעמים 36 = 360 (4 פעמים צציצת) = ג פעמים ד פעמים ל (שרש גדל – "גדלים תעשה לך וגו'). נצייר את הפסוק כבגד מרובע בעל ארבע כנפות, ונגלה בו רבוי מופלג של כפולות של 4 (2 ברבוע, סוד "שתים שהן ארבע" בכ"מ):

ג ד ל י ם ת

ע ש ה ל ך ע

ל א ר ב ע כ

נ פ ו ת כ ס

ו ת ך א ש ר

ת כ ס ה ב ה

    כל הפסוק = 3340 = 4 פעמים 835 (הערך הממוצע של כל תבה = 334 = "קול דממה דקה" דתמן אתי מלכא [בחוש הראיה, הצצה] – במצות ציצית). האות ד, 4, מופיעה פעם אחת בפסוק, האות השניה בפסוק, ה-ד של "גדלים". חוץ מ-ד זו שאר כל אותיות הפסוק = 3336 = 12 (ג פעמים ד, תחלת "גדלים") פעמים ארבעה (ראה לקמן בסוד ארבע-ארבעה)!

    4 הפנות (ארבע כנפות) של הרבוע = 808 = 4 פעמים 202 (האות הראשונה והאחרונה = 8 = 4 פעמים 2, 2 בחזקת 3). 4 פנות של 3-3 אותיות = 1220 = 4 פעמים 305. 4 פנות של 4-4 אותיות = 2240 = 4 פעמים 560. האלכסון מימין לשמאל = 1208 = 4 פעמים 302. האלכסון השמאל לימין = 1228 = 4 פעמים 307. הרבוע הפנימי (אותיות "רבות", תבה המופיעה לב [הצורה הנ"ל] פעמים [4 פעמים 8, 2 בחזקת 5] בתנ"ך ["רבות" = לב פעמים חוה] – "רבות מחשבות בלב איש [לב הצורה הנ"ל] ועצת הוי' היא תקום", תודעה אליה זוכים על ידי קיום מצות ציצית – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'"; בציצית יש לב חוטים [סוד "אחד" של ק"ש – א פעמים ח פעמים ד, ד רבתי כנגד "ארבע כנפות" הארץ]) = 608 = 4 פעמים 152.

    דילוג אותיות: 1332 (= "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", פסוק הכותרת של עשרת הדברות, יהלום 36) = 4 פעמים 333, ו-2008 = 4 פעמים 502. יש בפסוק שני פעלים, התבה השניה מהראש והתבה השניה מהסוף (בכל תבה יש 4 אותיות): "תעשה... תכסה" = 1260 = 4 פעמים 315. שאר תבות הפסוק = 2080 = 4 פעמים 520. 1260 – כפולת 7, 2080 כפולת 13. 1260 = יהלום 35, 2080 = משולש 64 (4 בחזקת 3).

    בחשבון של מנצפך (מ-500 עד 900) כל הפסוק = 4860 = 10 פעמים כסות, הערך הממוצע של כל תבה.

    בפרשת שלח נאמר "ציצת... ציצת... לציצת" = 1800 (3 פעמים 600 = ציצית, כתיב מלא, כמו שמביא רש"י בחשבון 613). במשנה תורה (פרשת תצא; שלח תצא = "ארבע כנפות"!) נקראו הציצית "גדלים" = 87. יחד, 1800 ועוד 87 = 1887 = 51 פעמים 37, השרש גדל (פרשת שלח היא הפרשה ה-37 בתורה), שביחד עם 613 ("וזכרתם את כל מצות הוי'" על ידי קיום מצות ציצית, כמבואר ברש"י) = 2500 = 50 (שערי בינה) ברבוע, כמבואר סוד חשבון זה במ"א. 2500 הוא הערך הממוצע של ארבע-ארבעה והמילוי ומילוי המילוי, ודוק (חלק המילוי של ארבע-ארבעה = 1781 = 13 פעמים 137, סוד "שלשה המה נפלאו ממני וארבע [כתיב וארבעה קרי] לא ידעתים", וד"ל).

    והנה, בכל התורה כולה יש ל "ארבע" וגם ל "ארבעה"! ל ועוד ל = 60, ס (= 4 פעמים יה, ס היא האות ה-יה בא-ב), ו-ל פעמים ל = 900 (ץ, צדיק פשוט לעתיד לבוא), הכל בסוד הלב היהודי (ובסוד "ומספר את רבע ישראל" = 1600 = 40 ברבוע). הפעם הראשונה שמופיעה תבת "ארבע" כמספר 4 (ללא תוספת של מספר אחר כמו ארבע מאות או ארבע עשרה) הוא בפסוק "ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה". "ארבע" היא התבה ה-4 בפסוק. 4 התבות הראשונות: "ותמת שרה בקרית ארבע" = 2336 = לב פעמים (נתיבות) חכמה = 4 פעמים 584. "ארבע הוא חברון" = ארבע ארבעה! כל הפסוק = 4536 = 4 פעמים 1134 (ג פעמים חשמל, במעשה מרכבה התבה חשמל מופיע ג פעמים) = עב (שם החכמה, אבא, אברהם) פעמים סג (שם הבינה, אמא, שרה)! הפעם השניה שמופיעה תבת "ארבע" כמספר 4 היא במלאכת המשכן "ארבע טבעת זהב" = 768 = 3 פעמים 256, הערך הממוצע של כל תבה = 4 בחזקת 4!

[2]. ראה לעיל שיעור ב' כסלו פ"א.

[3]. יש גבר אשה (כמו בפסוק "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה", צריך שיהיה ברור מי הוא גבר ומי היא אשה; אשה = גבר מאין – "מאין יבוא עזרי") = 511 = 7 פעמים חכמה = "הוד מלכות" = "אלף נשים" (שהן "אלף שנים [בעיניך וגו']", סוד אלף-פלא במספר קדמי, כאשר כולן כלולות באסנת אשת יוסף הצדיק), ויש שמש ירח = 858 = 13 פעמים גלגל (סוד יג גלגלים, כמבואר בכתבי רבי אברהם אבולעפיא זצ"ל). יחד = 1369 = 37 (הבל, יחידה) ברבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – זה רוחו של מלך המשיח.

[4]. ח"ב נט, ב.

[5]. ראה שיעור אור לט"ו שבט ע"א פ"א.

[6]. ראה עמודיה שבעה פרשת חיי שרה ב'שלישי' ובהערה שם.

[7]. זה לשונו:

"אל נוה קדשך דא דכתיב ואור פניך כי רציתם דא צדיק, וכלהו משתכחי בקרא". לא דריש ואור פניך, וכן נוה קדשך, על ת"ת (וכמו לעיל נ"ג ע"א בפניו דא יעקב) הוא כי כתיב ואור פניך, פניך הוא ת"ת יעקב כמ"ש מבקשי פניך יעקב, ואור דהפנים הוא ברית דיוסף, שגוף וברית כחד חשבינן. וכן נוה קדשך, קדשך הוא ת"ת שנק' קדוש ונוה דקדשך הוא יסוד שהוא הדורא דגופא. וי"ל זהו מה שסיים וכלהו משתכחי בקרא, שלכאורה מאי בעי ומוסיף בזה, הוא לרמז גם על ת"ת זהו וכלהו היינו חג"ת יסוד.

[8]. האר"י כותב שחזרת הש"ץ בקול רם היינו שאין עוד פחד מהחיצונים כלל וכלל. בתפלת הלחש עדיין נזהרים ממכשירי הקשבה לא רצויים, קצת על דרך עצימת העינים בק"ש. וי"ל שבקריעת ים סוף ב מדרגות, כמבואר בפירוש בשיחות הרבי, שרק כאשר הים פלט את הגופות המפרפרות של המצרים וכל יהודי התקרב ודרך על צוארם של המצרים ובכך גמר אותם השתחררו סופית, סוד ים סוף, מכל רשימו של פחד ופרנויה (קצת על דרך הנאמר למשה שברח מהנחש – "ואחז בזנבו"). נמצא שתפלת הלחש הוא עד לאותה חוויה ולא עד בכלל, משא"כ החזרה בקול רם, על דרך שירת הים שהיתה בקול רם (משה רבינו היה השליח ציבור – "אז ישיר משה ובני ישראל"), גם אצל הנשים (מרים היתה השליחת ציבור), רק שהתופים היו כדי שהגברים לא ישמעו קול באשה. הבחינה השניה של חזרת הש"ץ לא נמצאת ב"תפלת ערבית – רשות" (מלשון 'ולרש אין קול') – שבבחינה זו של קדושת הזיווג צ"ל "אשרי אדם מפחד תמיד" ר"ת אמת – "תתן אמת ליעקב" שתקן תפלת ערבית.

[9]. ראה שיעור ה' טבת.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com