חיפוש בתוכן האתר

שיעור שבועי (בשעה שהקדימו ע"ב - מאמר ל) - כח טבת תשע"ב הדפסה דוא

כ"ח טבת ע"ב – כפר חב"ד

1.                שיעור שבועי פרשת בא

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר ל

2.                  א. ד"ה מאי חנוכה תער"ג: השקפות משקופיות – סוד המשקוף והמזוזות

3.                  שקיפות המשקוף

לפני כמה שבועות דברנו על המושג "שקיפות", בקשר למה שהרבי רש"ב מסביר בהמשך ע"ב שספירה לשון ספיר היא שקוף. כעת אנחנו באמצע, לקראת סוף, כל סדרת המאמרים על הפירושים השונים של המלה ספירה, כאשר הפירוש הכי גבוה הוא ספירה לשון ספיר.

הדבר קשור למלה מיוחדת שמופיע רק בפרשת השבוע ולא חוזרת בכל התנ"ך – מלה שחוזרת שלש פעמים, כולן בפרשתנו – "משקוף". "משקוף" הוא מאותו שרש של שקוף – שקף. אנחנו מכירים שרש זה בתור השקפה – לכל אדם יש השקפה, השקפות עולם. במיוחד מכירים אותו מהפסוק "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל", לשון הבטה. אבל כאן יש צורה מיוחדת של המלה שמופיעה רק כאן, בפרשת בא. בפעם הראשונה כתוב "על שתי המזוזת ועל המשקוף" (ב-א, שתי מזוזות ומשקוף אחד, קשור בעצם לפרשת בא), בפעם השניה "אל המשקוף ואל שתי המזוזת" ובפעם השלישית שוב "על המשקוף ועל שתי המזוזת" – שלש פעמים. הכל בהקשר למתן דמים כאשר שחטו את הפסח וצריך היה לתת את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. מכך שבפעם הראשונה המזוזות קודמות למשקוף ובפעמיים השניות הסדר הפוך לומדים חז"ל שהסדר אינו מעכב.

4.                  המשקוף והאסקופא

בכל אופן, יש כאן ציור – שתי מזוזות משני הצדדים ומשקוף למעלה. מה יש למטה? אין מצוה לתת דם למטה, על הרצפה, אבל איך קוראים למה שנמצא בדיוק תחת המשקוף? או סף, או אסקופא, בלשון חז"ל, או מפתן, בלשון התנ"ך. חז"ל אומרים שאף על פי שאין מצוה לתת את הדמים למטה, רק על המשקוף ועל שתי המזוזות, את שירי הדם שופכים על המפתן. בדיוק כפי שכאשר מקריבים קרבן נותנים את מתנות הדם על המזבח ואת שירי הדם שופכים אל יסוד המזבח, כך את שירי הדם אחרי מתן הדמים על המזוזות והמשקוף שופכים על הסף (מזכיר אסקופא). אם כן, כל הפתח משתתף במצוה זו של מתן דמים. ומה ההבטחה? "ופסח [הכל מצות פסח] הוי' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף" – כך מסיימים פסוקים אלה. אסקופא היא גם כמעט כמו משקוף, שהרי ס ו-ש הן אותיות מתחלפות – סימן שהמשקוף שלמעלה משתקף באסקופא שלמטה (מקור למושג השתקפות). כמובן יש פה גם השתקפות של שתי המזוזות – אחת מימין ואחת משמאל.

5.                  הופעות המזוזה בתורה

אחד השרשים שנתבונן בהם הערב הוא זוז, השרש של מזוזה – שרש שמופיע רק בהקשר של המלה מזוזה, כאן ובהמשך התורה. יש עוד כמה מזוזות, אבל עיקר רכוז המלה מזוזה הוא כאן – שלש פעמים "שתי המזוזות", עוד לפני המצוה לקבוע מזוזה, בהמשך התורה (מופיע פעמיים, שתיהן במשנה תורה), והמזוזה של "עבד נרצע" (רוצעים אותו אצל האלהים, הדלת והמזוזה – ר"ת אדם. אלהים דלת מזוזה = יג פעמים אדם [הערך הממוצע של כל אות] = ט פעמים מזוזה [הערך הממוצע של ח אותיות אלהים דלת]!). שש פעמים מזוזה בתורה – שלש כאן, פעם אחת במשפטים ופעמיים במצות מזוזה בדברים (ואתחנן ועקב).

6.                  זוז ו-זיז

שרש המזוזה הוא זוז, לשון תזוזה. יש שרש קרוב, זיז – המדקדקים מחלקים לשנים – שמופיע שלש פעמים בתנ"ך, "והתענגתם מזיז כבודה" (רש"י מפרש מלשון תזוזה, כמו שרש זוז) ופעמיים "זיז שדי" שהוא עוף אגדי, כפי שיש לויתן ושור הבר, בסעודת לויתן יש גם עוף – חוץ מדג ובשר – "זיז שדי". כך חז"ל מסבירים. המפרשים על פי פשט נותנים שני פירושים: פירוש אחד ש"זיז שדי" היינו כל מה שזז בשדה, כל גן החיות שיש בשדה. אפשר לקרוא במקום גן חיות "זיז שדי" (כנראה שמכאן zoo בלועזית). עוד פירוש, ש"זיז" הוא דבר שבולט, כמו בלשון חז"ל – בליטה בבנין וכיו"ב – ולכן "זיז שדי" היינו כל בעלי הקרנים. כל החיות בעלות הקרנים, כמו איל צבי ויחמור וכו' – כל החיות הטהורות. בקבלה "חותם בולט" הוא בחינת יסוד (יש "חותם בולט" ו"חותם שוקע"). אלא שני הפירושים על פי פשט, חוץ מהפירוש האגדי, שיש עוף שנקרא "זיז שדי", החבר של הלויתן ושור הבר.

7.                  צורת שרש זוז – משקוף ושתי מזוזות

אם כן, יש בביטוי "על שתי המזוזות ועל המשקוף" שני שרשים מיוחדים – שקף ו-זז. אמרנו זז, כי אם נתבונן רק בשרש זוז הוא עצמו רומז לצורת שתי המזוזות והמשקוף – זז היינו שתי המזוזות, "מזה ומזה" (אותיות מזוזה בתוך אותיות מה, ראש וסוף מזוזה) – שעליהן משקוף, ה-ו של שרש זוז. מכאן נלמד שעיקר המזוזה היא האות ז (הרומזת לתבת "זה", כמובאר בחז"ל בכ"ד, נבואת משה רבינו – "זה הדבר אשר צוה הוי'").

8.                  מזוזה – כח המניע הבלתי מתנועע ושמירה על הבית

בכלל, מזוזה – למה נקראת כך מלשון זז? – הרד"ק אומר שנקראת כך היות שקובעים את הדלת במזוזה, על ציריה, והדלת כל הזמן בתזוזה, זזה על המזוזה.

ידוע בחסידות, אדמו"ר הזקן כותב בשם המגיד, שכל שם בלשון הקדש שמתחיל ב-מ הוא מלשון מפעיל (דברנו לפני שבוע על הבנינים השונים של הפועל בלשה"ק) – מזוזה הוא לשון מזיז. היא עצמה לא זזה, כפי שמברכים "לקבוע מזוזה" – המצוה היחידה שמברכים עליה בלשון קבע, קביעות. בחסידות מסבירים יותר עמוק – לא רק שהדלת זזה על המזוזה, אלא כל האדם זז על המזוזה. המזוזה היא "כח המניע הבלתי מתנועע" – הוא קבוע, ומכח הקביעות שלו הוא מניע את הכל. לכן הכוונה הפנימית של מצוה זו היא "הוי' ישמר צאתך ובואך עד עולם". יוצא ובא אותיות צבא – כל יהודי הוא איש צבא, דוקא בפרשתנו בה עם ישראל מכונה "צבאות הוי'". הצבא יוצא ובא, ומי שומר עליו? המזוזה.

התוספות אומרים שהמזוזה "לשימור עביד" – כל עצם גדר המזוזה הוא עבור השמירה, "הוי' ישמר צאתך ובואך עד עולם". מחוץ למזוזה כותבים את שם ש-די – כפי שכותבים הראשונים, ומקורו בזהר הקדוש. נהוג לפרש ששם זה (בהקשר למזוזה) ר"ת "שומר דלתות ישראל", אבל הכלבו כותב "שומר דירת ישראל" (מאד יפה, כמו "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – המזוזה שומרת את דירת ישראל, כולל ובעיקר הדירה שישראל עושים לה').

בין עשרת המבצעים של הרבי מבצע מזוזה מכוון אצלנו כנגד המלכות – שייך לקטע הזהר שנלמד בפרשה. מזוזה בגימטריא שם אדנ-י, השם של המלכות. לכן קשור לבית, שהוא המלכות. המזוזה שומרת על הבית ועל כל בני הבית שיוצאים ובאים מכח המניע הבלתי מתנועע.

9.                  המשקוף ושתי המזוזות כנגד שלשת האבות

מה שעשינו כרגע – רק להתבונן בשרש זוז. יש ז כאן ו-ז כאן – כל ז היא מזוזה בפני עצמה – וה-ו היא המשקוף מלמעלה. הייתי חושב שהמזוזה מימין היא כנגד אברהם אבינו והמזוזה משמאל כנגד יצחק אבינו, ואילו ה-ו – התפארת, המשקוף – היא יעקב אבינו. אבל, חז"ל במכילתא אומרים לא כך, אלא שהמשקוף הוא אברהם אבינו. אומרים בפירוש שכל ענין המזוזה והשימור – גם במצרים וגם במצות מזוזה לדורות – היא בזכות אברהם אבינו (שה"רגל" שלו הוא חג הפסח), "והוא עֹמד עליהם" (ובו נאמר לשון השקפה – "וישקף על פני סדם וגו'"[א]). אברהם עצמו הוא מזוזה (הוא הראשון שקרא לה' בשם אדנ-י = מזוזה כנ"ל), יוצא לקראת אורחיו ומזמין אותם להכנס, זן ומפרנס אותם בכל האש"ל, ובסוף מלוה אותם החוצה. עיקר המזוזה והשימור היא בזכות ה"חסד לאברהם", צבע הלבן בנפש, כמו שיתבאר. לכן חז"ל אומרים בפירוש שהמשקוף הוא דוקא אברהם.

אם כך, צריך לומר שהמזוזה שבצד ימין הוא יעקב והמזוזה שבצד שמאל יצחק. המזוזה מימין – אליה שייכת מצות קביעת מזוזה, מימין הנכנס – היא בחינת יעקב והמזוזה משמאל (שבה מדליקים נר חנוכה) כנגד יצחק. בפסח מצרים היתה מצוה לתת את הדם על כל אחד משלשת המקומות האלה. חז"ל אומרים שבפסח מצרים לשתי המזוזות ולמשקוף יש דין מזבח. שחטו קרבן – צריך להקריב את הדם למזבח. אבל כאן כתוב "ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות וגו'" – צריך להגיע בדם למשקוף ולמזוזות, סימן שהם שמשו כאן כמזבח.

יש מקום אחד שכתוב בחז"ל שיש שלש מזבחות בפסח מצרים – שתי המזוזות והמשקוף – ויש מקום שכתוב שיש אפילו ארבע מזבחות, כולל הסף-האסקופא-המפתן עליו שופכים את שירי הדם, כפי שבמזבח שופכים שירי הדם אל יסוד המזבח כנ"ל. כל זה הקדמה, רק להכנס לענין. בכך שדוקא אברהם נמצא למעלה, הוא עצם המשקף, צריך להמשיך להתבונן.

10.             ההשקפות לפי המשקוף

אמרנו שהיום המלה אולי הכי חשובה משרש שקף היא "השקפה" – לכל אדם יש השקפות. כנראה שהשקפות כל אדם הן לפי משקוף הדלת שלו. יש השקפות יותר שקופות, יותר משקופיות, ויש השקפות יותר אטומות. הרי ההיפך של שקוף הוא אטום, כפי שלומדים מבית המקדש, בו כתוב על שלמה המלך "ויעש לבית חלוני שקֻפים אטֻמים". קודם כל אני לומד ששקוף ואטום הולך יחד, אם כי נשמע – וכך באמת – דבר והפוכו. כתוב שכמו שלדלת יש משקוף גם לחלון יש משקוף. בדומה לדלת, גם שני צדדי החלון הם כמו שתי המזוזות, יש לו משקוף ויש לו מפתן.

ידוע הווארט המפורסם של הרבי, שאנחנו אוהבים לחזור – במיוחד בסעודת משיח – שלא יודעים איך משיח יבוא, איך יכנס, או דרך הדלת, או דרך החלון, או שיכנס מלמעלה, דרך הארובה. אמרנו שזו כוונה חשובה ב"אחד" של קריאת שמע, כשמצפים למשיח – ארובה-חלון-דלת (ד רבתי, כפי שהרבי רש"ב הסביר לפני שבועיים ש"פתחו של אולם" – שאינו ממש דלת – הוא ה-ד רבתי של "אחד"). גם לדלת וגם לחלון יש מסגרת – שתי מזוזות, משקוף ומפתח – מסגרת של כל פתח. שוב, מענינות אותנו ההשקפות, שלפי המשקופים (המשקפיים).

11.             "שקֻפים אטֻמים"

לגבי "חלוני שקפים אטמים" הת"י מפרש שהיו שקופים ורחבים מבפנים ואטומים וקצרים מבחוץ (והוא כדרך העולם בעשית חלונות למאור). רש"י בשם חז"ל מפרש הפוך ממש שהיו שקופים מבחוץ ואטומים מבפנים, ללמד ש"לא לאורה הוא צריך" (ובחסידות מבואר עוד כדי שאור המנורה, אור קדושת המקדש, יאיר החוצה "לאהפכא חשוכא" דהעלם העולם ל"נהורא"). האברבנאל (וכך מביא במצודות) מפרש ש"שקפים אטמים" הכל אחד, היינו שהחלונות היו אטומים בחומר שקוף (כמו בזכוכית בהירה)! ויש עוד לפרש שהחלונות היו שקופים-פתוחים ל"אוטם" העצמי עליו נאמר "ישת חשך סתרו" ולמה שכתר עליון אף על פי שהוא אור צח אור מצוחצח אוכם איהו קדם עילת העילות.

ארבעת הפירושים הנ"ל מכוונים, מלמטה למעלה (לפי הסדר הנ"ל) כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה, כאשר הפירוש הרביעי הוא בסוד "והיה הוי' לי לאלהים", כמו שיתבאר לקמן:

י

חלונות פתוחים לאטימות וסתימות הכתר העליון

ה

חלונות אטומים בחומר שקוף

ו

חלונות שקופים מבחוץ ואטומים מבפנים

ה

חלונות שקופים רחבים מבפנים ואטומים קצרים מבחוץ

12.             חבטות לתיקון ההבטות-ההשקפות

רש"י בפרשתנו, על המלה שמופיעה רק כאן (שלש פעמים), אומר שמשקוף הוא לשון חבטה. מה הקשר? הוא אומר ששוקף פירושו חובט (ומביא לכך דוגמאות מלשון תרגום). מה הקשר? מסביר רש"י, פשט ל"בן חמש למקרא", בחדר, שהדלת חובטת על המשקוף. כאשר פותחים וסוגרים את הדלת היא נותנת מכה למשקוף – המשקוף תמיד סובל מכות. אבל יש מקום שכתוב ששרש שקף הוא לשון הבטה. גם כאן יש תופעה יפה, של קשר בין הבטה ל-חבטה, לשון נופל על לשון.

הרבי אומר שצריכים רק לפתוח עינים ולראות ש"הנה הנה משיח בא" (או דרך הדלת, או דרך החלון, או דרך הארובה) – כנראה צריכים להיות מלומדים בחבטות עד שנפתחות העינים להביט ש"הנה הנה משיח בא", "וכבר בא", בלשונו של הרבי.

מענין שרש"י כלל לא מקשר ללשון הבטה והסתכלות, אלא רק ללשון חבטה. כנראה שכדי ליישר את ההשקפות, עד שאדם יתלבן (להלן נידון באריכות בשרש לבן) – "יתבררו ויתלבנו ויצרפו"[ב] – עד שההשקפות תתבררנה, תתלבנה ותצטרפנה, הוא כנראה צריך לקבל הרבה חבטות מהדלת הנפתחת ונסגרת. בכך צריך להתבונן ולצייר – חבטה המביאה לידי הבטה והשקפה מבוררת. כנראה שמהרבה חבטות, טובות ובונות, הוא מקבל את ההשקפות הנכונות, ואז הוא נעשה שקוף, כמו שהרבי כותב כאן. צריך הרבה חבטות בשביל להיות בסוף שקוף. הרבה זמן מתחבט, בחבטות, ובסוף הוא מביט לנוכח דרכו מאת ה' בעולם. שוב, האותיות המשותפות בין חבטה והבטה הן בטביט, שם קדוש בקבלה, השם שמכוונים כאשר יוצקים את השמן לנרות החנוכה, גם כי ביט עולה אהיה בגימטריא, אבל עיקר הכוונה ש-ביט היינו אותיות שמן באתב"ש.

13.             ב. סוד צבע הספיר ורבי שלום שבזי

14.             ספיר – פנימיות הספירות

מכאן נעבור לנושא המאמר בע"ב היום, שקשור לצבע הלבן: החידוש של המאמר השבוע הוא שספיר – ספירה לשון ספיר – הוא אור לבן (אור לבן = טוב ברבוע – "וירא אלהים את האור [הלבן] כי טוב". והוא עולה "[בראשית] ברא אלהים" – הדבר הראשון שאלהים ברא הוא אור לבן. במילוי: אלף וו ריש למד בית נון = יהודי ברבוע = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר", סוד המזוזה "מזה ומזה" כנ"ל). עד כאן הספיר היה פנימיות הכלי, שמגלה את מהות האור. שאר שכבות הכלי מגלות רק את מציאות האור על ידי הסתרת מהות האור, אבל פנימיות הכלי, הדומה לאור ומעין האור ממש, מגלה את מהות האור בלי להסתיר. כך הסביר עד כה מהי ספירה לשון ספיר.

כעת הוא מוסיף – וגם במאמר הבא, האחרון בסדרה זו, מוסיף עוד ממד – שלא רק שהספיר הוא פנימיות הכלי, אלא שהאור שלא מתלבש בכלי כלל, האור שמעל הכלי, הוא ספירה לשון ספיר, ותכליתו לגלות את עצמות האור.

מדברים על ספירות בעולם האצילות. הפירוש עד כה היה שפנימיות הכלי, ספירה לשון ספיר, מגלה את המהות של האורות דאצילות. כעת מוסיף יותר, שהאור עצמו – יחסית לאור שלפני הצמצום – הוא כמו כלי, עם היותו אור נטו, והוא ספירה לשון ספיר. במאמר האחרון, המאמר הבא, הוא יאמר שספירה לשון ספיר ממש נמצאת באור-אין-סוף שלפני הצמצום. כאן חדוש המאמר שעובר מפנימיות הכלי לעצם האור.

אומר במאמר שבכלי יש שלש מדרגות, פנימיות-אמצעיות-חיצוניות, ובאור ארבע מדרגות, כי בכל דרגה של כלי יש אור שמתלבש בה ומעליהן יש האור בפני עצמו, שלמעלה מהכלים. כאן אומר שמדרגה רביעית זו, של האור, היא ספירה לשון ספיר. שוב, הפסוק הוא "אבן ספיר דמות כסא", ועוד פסוק – "ספיר גזרתם". נתבונן קצת בשני הפסוקים.

15.             פירושי וצבעי ספיר בתורה

לפני כן נדבר על צדיק אחד שקשור לענין: נתבונן איך תרגום אונקלוס מתרגם את המלה ספיר. הרי באבני החשן הספיר הוא האבן החמישית-המשיחית. יש אודם פטדה וברקת נפך ספיר ויהלום.

לפי המקובל, כפי שהסברנו כמה פעמים, הספיר היא האבן של יששכר, ה"יודע ספר" (שרש של ספיר). מאד מענין איך המתרגם מתרגם את כל שמות האבנים היקרות, שהיום מאד קשה לזהות אותן. היום יש אבן ידועה שנקראת ספיר – המלה בלועזית לקוחה מהעברית, לכאורה – ובדרך כלל היא כחולה-תכלת. האודם הוא מוסכם – רובי (אבנו של ראובן), אדום, לכן נקרא אודם. בין האבנים היקרות יש היום ארבע היקרות בפרט – רובי, אמרלד, ספייר, דיאמנט. אנחנו רגילים לזהות דיאמנט עם יהלום, אך לא פשוט שהוא היהלום של התורה. הרד"ק בפירוש אחד אומר שהספיר הוא הדיאמנט – מתאים קצת לפירוש הרבי רש"ב כאן במאמר, אם כי הוא מביא את רבינו בחיי בשם גאון שאומר שספיר הוא קריסטל.

מה הוא רוצה במאמר? להסביר שהספיר היא אבן שקופה, לבנה, ללא גוון מסוים. קריסטל אינו מרביעית האבנים היקרות ביותר. הכי לבן בין האבנים הטובות הוא היהלום. למה הרד"ק חושב לפי פירוש אחד שהספיר הוא היהלום? כי יש סיפור בחז"ל שקונה שקנה ספיר רצה לבדוק אם הוא ספיר אמתי, אז שם אותו על הסדן והביא פטיש כבד להכות בו – הסדן נבקע והפטיש נשבר והספיר נשאר. הרד"ק אומר שאם כך, סימן שספיר הוא דיאמנט – האבן הכי קשה.

יש כמה דעות מה הוא ספיר. רבינו בחיי מביא בשם גאון שהוא קריסטל כנ"ל. הרד"ק מביא בפירושו השני שספיר הוא מה שאנו קוראים יהלום. ספייר בלועזית אינו קריסטל או דיאמנט, אלא אותו סוג מבנה כמו האודם – בכימיה – רק שהאודם אדום והספייר כחול. יש עוד אחד, ירוק, אמרלד (אבן המלכים). אני מביא כי מאד חשובים כאן הצבעים. המאמר של השבוע הוא מאמר על חכמת הצבעים. כל הקשר בין הצבעים, במיוחד בהקשר לאבנים המיוחדות של החשן, קשור למאמר השבוע. האמרלד הוא "איזמרגדין" בתרגום – הדבר מוסכם, אבן ירוקה ככרתי. תרגום אונקלוס מתרגם נופך (אבנו של יהודה, המלך בין השבטים) כ"איזמרגדין", אבל מענין אותנו במיוחד כעת התרגום של הספיר. יש לנו כבר כמה אפשרויות מה הוא ספיר, והוא מתרגם "שבזיז" (ספיר שבזיז = הוי' ברבוע). קודם כל, יש שם זיז – "זיז שדי", "והתענגתם מזיז כבודה"[ג] איזו מזוזה בתוך הספיר.

16.             רבי שלום שבזי

גדול משוררי תימן הוא רבי שלום שבזי – כנראה לשון שבזיז. יש שואלים מאיפה קבל את השם "שבזי" – יש לנו כאן כמה בקיאים – יש מי שאומר שעל שם כפר בתימן בשם "שבז", בו שהה תקופה מסוימת בחייו. אבל אפשר לדרוש את השם שבזי מלשון אבן ספיר, הוא שייך לשבזיז. כשהוא חותם את עצמו בשירים שלו הוא לא כותב "שבזי" אלא "אלשבזי". הוא כתב מעל שלשת אלפים שירים ופיוטים ואצלנו נשארו יותר מחמש מאות. השם הראשון שלו הוא כנראה שלם (לא שלום) – "שע נהורין". כמה עולה אלשבזי בגימטריא? ספיר! רמז יפה[ד]. היות שהזכרנו אותו הערב, יש כמובן ריבוי נסים ונפלאות שהוא חולל. אחד הדברים הכי יפים שמספרים עליו (ספירה לשון סיפור – "השמים מספרים כבוד אל", אל ר"ת אור לבן, ושאר אותיות אור לבןרבון עלמא, כפי שלמדנו בזהר בשבוע שעבר דקאי על ספירת החכמה, "אל נהירו דחכמתא", אור לבן): הוא חי 101 שנים (בסוד "מאין יבוא עזרי. עזרי מעם הוי' וגו'", סוד הלומד פרקו מאה פעמים ואחד, שנקרא "עובד אלהים" – "והיה הוי' לי לאלהים").

17.             געגועיו לארץ ישראל וביאתו אליה כל שבת

הרבה מהשירים שלו הם געגועים לארץ ישראל, געגועים לגאולה ומשיח – אפשר לומר שהעיקר בשירים שלו הוא חשק הגעגועים לגאולה. אחריו יש עוד שלום – שלום שרעבי, רבינו הרש"ש, שהיארצייט שלו בי' שבט, עוד מעט, יחד עם הרבי הקודם. הרש"ש זכה – בנסים, בקפיצת דרך, על עננים – להגיע לארץ. מה לגבי רבי שלום שבזי? מספרים שכל ערב שבת היה בא לארץ ישראל, פשוטו כמשמעו, נשמה בגוף. כל פעם היה בא לעיר אחרת – היתה לו רוטציה של ארבע ערים. שבת ראשונה היה מגיע לירושלם עיר הקדש, אחר כך לחברון, לטבריא ולעכו (ירושלם חברון טבריא עכו = מה-אדם פעמים הוי' ב"ה, וביחד עם ארץ ישראל = מזל פעמים הוי'[ה]). כל פעם הגיע למקום אחר, ובמוצאי שבת חזר.

18.             במקום מחשבתו ורצונו של אדם שם הוא נמצא ממש

הוא היה לפני הבעל שם טוב. הוא חי 101 שנה, וסוף חייו כן חופף לתחלת חיי הבעל שם טוב. הבעל שם טוב מלמד אותנו כלל גדול, ממש מיסודות החסידות, ש"במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש". לפעמים כתוב "במקום רצונו של אדם שם הוא נמצא ממש" – גם רצון וגם מחשבה. ודאי אצל כל אדם ה"במקום מחשבתו של אדם" פועל.

הרבי הקודם מפרש זאת, בדרך מליצה, על מאמר חז"ל "מחשבה מועלת". פירוש הפשט של "מחשבה מועלת" הוא לגריעותא, אבל הפירוש הפנימי, למעליותא, הוא שבמקום שאתה חושב אתה יכול להשפיע כי אתה נמצא שם. הרבי הקודם ספר זאת בהקשר לכך שהצליח להוציא חסידים מאחרי מסך הברזל בכח מחשבתו – הרבי חושב על החסיד, ובכך מציל ומחלץ אותו מעמק הבכא של גיהנם הגלות, היכן שנמצא. לכך הוא קורא "מחשבה מועלת".

בכל אופן, אצל הצדיקים הגדולים – כמו כאן – ה"ממש" אצלם הוא באמת ממש. במקום המחשבה והרצון שלהם, החשק והתשוקה בנפש, הגעגועים העצמיים של הנפש – הוא נמצא שם ממש. זה ווארט כדי להסביר, לתת קצת געשמאק, במה שמספרים על רבי שלום שבזי.

בכל אופן, כנראה שזו גם סגולה של אבן ספיר – להגיע ממש לאיז ספר (גבול) שאתה רוצה. אם הוא השבזיז, תרגום ספיר, כנראה שאבן זו היא גם סגולה להגיע רחוק, בכח המחשבה והרצון בנפש – להיות באמת איפה שאתה רוצה להיות. כמו שהרבי תמיד צעק ואמר, שאם היינו רוצים משיח באמת וצועקים עד מתי באמת – היינו שם בפועל ממש. אפשר ללמוד ממנו, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

היה משהו דומה לשואה בתימן בדורו, והוא עבר זאת וסבל יחד עם כולם. יש מי שאומר שעשרים אחוז נהרגו ויש אומרים שהרבה יותר נהרגו באותה תקופה, שגרשו את כל היהודים למדבר במשך כמה שנים – זה בתקופה שהוא חי שם. נשמח לשמוע עוד סיפורים, זה המעט שאנו יודעים על רבי שלום שבזי. חוץ מהשירים שלו הוא כתב ספר, "חמדת ימים", על התורה. העיקר שיריו, ועד היום הזה יש תימנים אותנטיים שיודעים איך שרים אותם נכון. גם אשמח אם מישהו יכול לשיר לנו, כמו שצריך, את אחד הפיוטים. יש פיוט יפה שנקרא "אדון הכל" – מישהו מכיר? זה היה מאמר מוסגר על 'נשמת הספיר', "ספיר גזרתם".

19.             עימות האדום והלבן

הבטוי "ספיר גזרתם" בגימטריא 1000 ("גזרתם" = 10 פעמים מזוזה – כל אות בממוצע עולה שתי מזוזות), עם כל סגולות מספר זה – ישראל בעל שם טוב, תלמיד ותיק, מחלוקת שמאי הלל (ר"ת משה).

כתוב במגלת איכה – "זכו נזיריה משלג צחו מחלב אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם". מפסוק זה האבן עזרא לומד משהו אחר לגמרי. כאן במאמר קובע שספיר הוא שקוף, אך אמרנו שלא פשוט – אולי ספייר, שלא לבן, ואם הוא יהלום צריך להתחיל לשחק עם כל האבנים (שיהלום אינו יהלום). יש מהגאונים שאומר שהספיר הוא קריסטל.

האבן עזרא, פשטן, אומר שהספיר היא אבן אדומה. מאיפה יודע? מהפסוק "אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם", ש"ספיר גזרתם" הולך על "אדמו". יוצא מהפסוק שהספיר הוא אדום, הוא האודם, אם כי אודם ודאי אדום – קשה לומר שלא לשון אדום – אז יש שתי אבנים אדומות. יש בכל התנ"ך שנים שנקראו "אדמוני" – עשו הרשע ודוד מלכא משיחא, "אדמוני עם יפה עינים" = מלכות[ו].

פרק ט בתהלים מתחיל "למנצח על מוּת לַבֵּן מזמור לדוד". מה זה? אף אחד לא יודע מה פירוש "על מות לבן" – מהו-מיהו ה"לבן" כאן? אחד הראשונים, המפרשים, מסביר ש"לבן" הוא שם עצם של האויב הכי גדול של דוד המלך, ומה שלא יודעים ממנו – שלא כתוב בשום מקום אחר בתנ"ך – לא קושיא. אבל, להוי ידוע שלדוד המלך היה אויב מספר אחד ששמו "לבן", וכאשר הוא מת הוא עשה עליו מזמור גדול. למה האויב הכי גדול של דוד המלך הוא "לבן"? כנראה שהצבע שעוין אותו הוא לבן, כי הוא אדמוני. אם הוא אדום, כנראה לבן הוא האויב הכי גדול שלו. יש מי שאומר ש"לבן" הפוך אותיות נבל – היה לו אויב בשם נבל הכרמלי – אבל זה בדרך רמז. כאן יש ראשון שאומר שהפשט ש"לבן" הוא שם של אדם, האויב הגדול של דוד המלך, קשור לצבע לבן.

20.             על לובן שלילי

לגבי מצורע כתוב "כולו הפך לבן טהור הוא". לכאורה טוב להיות כולו לבן. מה הפשט של "כֻלו הפך לבן טהור הוא"? שהוא חולה כל כך אנוש שאין מה לעשות אתו – שיהיה טהור. קודם כל, כך ודאי הפשט – מצורע שכולו הפך לבן ופתאום נעשה טהור איני אומר שהוא התרפא. אדרבה, כאשר הוא מתחיל להתרפא ושוב נראים בו סימני הצרעת הוא הופך להיות שוב טמא. אם הוא טהור, שכולו הפך לבן, ומתחיל להתרפא – שוב נעשה מטהור טמא (על דרך "מי יתן טהור מטמא"). אם כן הטמא הוא סימן טוב, שמצבו משתפר, מתחיל להתרפא. איך אני יודע? "כלו הפך לבן טהור הוא" הוא אסמכתא שהמשיח יכול לבוא לדור ש"כלו הפך לבן" – אם כולו לבן, כולו חייב, "טהור הוא", משיח יכול לבוא. כל זה רק לומר שצבע לבן הוא לא תמיד הכי טוב. אדם חי הוא לבן – יש לו אודם, ויש לו גם ירוק בפנים. ציר יודע שחוץ מהאודם של הפנים, שהוא סימן של חיים, יש גם ירוק – צריכים טיפת ירוק (הצבע של יעקב אבינו, ירוק כחלמון, ויוסף הצדיק, ירוק ככרתי).

21.             סוד הצבעים

איך בכלל הולך סוד הצבעים? ארבעת הצבעים הראשיים, כנגד י-ה-ו-ה בקבלה הם לבן בחכמה, אדום בבינה, ירוק ב-ו של שם הוי' (כחלמון – צהוב – בתפארת וככרתי ביסוד) ושחור במלכות (לבן-אדום-ירוק-שחור = "וירא אלהים את האור כי טוב"). איפה הכחול נמצא? מי שלומד חכמת הצבע יודע שכחול הוא אחד הצבעים הראשיים (כחול-אדום-ירוק ככרתי במדע וכחול-אדום-ירוק כחלמון באמנות, בחכמת הצבעים-החמרים). יש קשר בין כחול ללבן. יש קשר בין אדום לשחור – "שחור אדום הוא אלא שלקה", כלשון חז"ל לגבי דם נדה. במאמר מחדש שירוק עמוק נוטה לאדום (ואומר גם שאדום עמוק נוטה לשחור). הוא לא מדבר על הספקטרום במדע, אבל אם נקח את המאמר של השבוע ונתרגם לספקטרום שמוכר היום למדע, הנטיה של הצבעים היא לתדרים יותר נמוכים. הירוק נוטה לאדום, תדר יותר נמוך, והאדום נוטה לשחור. הוא לא מביא לא כחול ולא תכלת.

22.             כחילת העינים

במקום אחר אנחנו מסבירים באריכות שיש בבהמה "כחל" – שד הבהמה, מקום החלב (על ידי חילוף ב-כ מכחל נעשה חלב). כחל לשון מכחול. בכלל, איפה יש כחול? לפני שנמשיך עם הכחול נאמר שחשוב לנו, כי כאשר אני אומר ספיר אני חושב על כחול – אצלי ספיר הוא ספייר, וספייר הוא כחול. איך משמש הצבע כחול? לריפוי עינים (ידוע שרבי אייזיק קרא לאדמו"ר הזקן כרופא עינים).

שוב, אם הרבי אומר שצריכים לפקוח את העינים ולראות ש"הנה הנה משיח בא", אז מי שלא עובד אצלו – העינים לא רואות טוב, אין לו השקפה נכונה, אין לו השקפה שקופה, יש לו בעיה במשקוף, בפתח הדלת – צריכים לכחול לו את העינים. על כלה נאה וחסודה מצד עצמה אומרים "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן". כחל הוא חסד, נתבונן מהו הכחל, שרק הוא אדום בגבורה, ופרכוס הוא בנין השערות על הראש – כמו המשקוף. יש כחל-שרק-פרכוס, ויש אחת שלא זקוקה לכל אלה ולכן מהללים אותה "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן".

23.             צבעי הספיר וסיכום סוד הצבעים

בכל אופן, כמו שהאדום נוטה לשחור, כך הכחול – ענין ארוך ועמוק אצלנו במקום אחר – נוטה ללבן. לכן, מה קורה בתוך הכחל של הבהמה? שם נוצר החלב. הפסוק באיכה אומר "זכו נזיריה משלג [אחת מדרגות הלבן במראות נגעים, מראות הטומאה] צחו מחלב" – כך האבן עזרא לומד, שכמו שהשלג והחלב הם חזרה על הצבע הלבן, כך גם האודם חוזר פעמיים – "אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם"[ז].

אם כן, יש כבר ארבעה פירושים לספיר: לפי האבן עזרא הוא אדום, ספייר הוא כחול (ממש ההיפך), ושני פירושים שהוא לבן, כפי שהרבי רש"ב רוצה במאמר שלנו. לבן או שהוא קריסטל – כלל לא אבן יקרה כל כך – או מה שאנחנו קוראים יהלום, היקר מכל יקר. בכל אופן, הכל קשור לספיר, הכל קשור לרבי שלום שבזי, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, והכל קשור עם תיקון ההשקפות. צריך להיות יהודי שקוף, שתקן את כל ההשקפות שלו.

ולסיכום בענין הצבעים, במאמר מקשר הרבי בין האדום לירוק לשחור – הוה שבשם. השרש האמיתי של הלבן הוא בכתר – לבן העליון, ואילו הכחול (הנוטה ללבן) הוא בחכמה, שעולה להתיחד עם הכתר כמו שהבינה יורדת להתיחד עם המלכות (דרך התפארת), ודוק[ח]. והרמז: כתר-לבן חכמה-כחול[ט] בינה-אדום תפארת-ירוק מלכות-שחור[י] = חן (כחל) ברבוע!

24.             שקיפות – מבט לא מעורב

שוב, היינו באמצע שבסדר של י-ה-ו-ה הלבן הוא ה-י – כפי שכותב כאן במאמר, שלבן הוא חכמה. הוא מביא שהלבן הוא ממוצע בין "אין גון" ל"גון" – בלשון המקובלים הלבן נקרא "מאין גון לגון". הוא לא אומר שהר"ת של "מאין גון לגון" אותיות גלם, בגימטריא חכמה, כמו גלם לעומת משהו שמצויר (כידוע שהחכמה הוא בחינת חמר גלם, חמר היולי, בסוד "חמר צורה פועל תכלית" שכנגד י-ה-ו-ה). הוא מסביר שהלבן ביחס לשאר הגוונים הוא לא כמו כלל ביחס לפרטים. להבין את מה שכותב כאן במאמר אליבא דמה שיודעים היום במדע צריך הרבה התבוננות. היום מבינים שלבן הוא כלל, כולל את כל הצבעים, אבל הוא אומר שהלבן אינו כמו כלל לגבי הפרטים, אלא כמו אור פשוט שמגלה את כל הצבעים (ולא מתערב איתם).

יש כאן בפרק הראשון במאמר משהו מאד עמוק שגם נוגע לפיזיקה הקוואנטית היום. ידוע שכל הסתכלות, כל שכל, בהכרח מתערב עם הדבר שאתה מתבונן בו ומודד אותו, ולכן גם מפריע לו ומשנה אותו. לכן כל המדידות לא אמינות במאה אחוז, כי אתה המשקיף מתערב.

כעת נאמר את עיקר הווארט שלנו עד כה: מה היא השקפה שקופה? משקוף מתוקן, מכח אברהם אבינו, ראש כל המאמינים, כדברי חז"ל. השקפה שקופה היא היכולת להשקיף על משהו – כמו "השקיפה ממעון קדשך מן השמים" – בלי להתערב, בלי להפריע, בלי להזיז אותו (ואזי, מכח המזוזת נעשה זז מות – "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף"). אם המשקוף שלך לא שקוף, אוטומטית אתה מתערב במה שאתה מסתכל. זו כל התורה.

היום לא מכירים בכך שיש אפשרות להשקיף שקוף, "בטול אמתי" בלשון המאמר, שלא מתערב אלא רק מאיר את המציאות המפורטת – מאיר את הפרטים בלי להתערב בהם. זה הלבן שהוא רוצה כאן, הספיר שהוא רוצה כאן. הוא אומר שמדרגת הספיר הזו אינה פנימיות הכלי, אלא האור עצמו בבחינת בטול עצמי – חכמה – אור לבן (= טוב ברבוע כנ"ל = חכמה יראה[יא], חכמה שבבחינת יראה עילאה, בטול במציאות, סוד "בוצינא דקרדוניתא", "קו המדה", פנימיות החכמה-סתימאה שבכתר). שרש הלבן הזה הוא בקוצו של י, חכמה סתימאה (וכנ"ל בסוד כתר-לבן חכמה-כחול וכו').

25.             לבן דקדושה ולבן דלעו"ז

היינו בתוך ההסברה שיש לבן של הקדושה ולבן של לעו"ז, לבן הארמי אודותיו הוא דבר במאמרים הקודמים. לבן הארמי רומז בקדושה ללובן העליון – בדרך כלל הכתר, למעלה מחכמה, קוצו של י – או שהוא הלבן התחתון, האויב, העוין, ה"לבן" שעוין את דוד המלך הוא גם האויב הגדול של יעקב אבינו, רוצה לעשות לו גל ומסך מסתיר שאור האצילות לא יאיר בעולמות התחתונים.

שוב, בלבן יש "ראה[יב] [ראיה שייכת להבחנת גוונים] גם [לשון רבוי] את זה לעמת זה עשה האלהים" ("זה לעמת זה" = זה פעמים בטול, "ראה גם את זה לעמת זה עשה האלהים" = זה פעמים חכמה-בינה, הכל בסוד מזוזה, "מזה וזה" כנ"ל. יש בבטוי 24 אותיות = זה [לעמת] זה, הערך הממוצע של כל אות = 70 – שבעים פנים לתורה. הס"ת = 900 = ל ברבוע, סוד הלב היהודי כמו שיתבאר = זה פעמים בטחון, ראשי ואמצעי התבות = 780, משולש טל, הוי' אחד = זה פעמים מזוזה![יג]).

26.             שלש רמות של מודעות

רק נגמור נקודה זו: המשקוף השקוף האמתי הוא אור שמאיר על המציאות ולא מתערב בתוך המציאות, אלא רק מגלה אותה. זה הווארט שהוא מסביר כאן במאמר, ואומר שזו תכונת הצבע הלבן לעומת הגוונים האחרים. הגוונים האחרים מתערבים ונוטים-זזים (כמו שהדלת זזה על המזוזה) – הירוק זז לכוון האדום והאדום זז לכוון השחור. הצבעים בספקטרום – גם אחד מפירושי ספירה – לא טהורים (במובן של תכונה עצמית בלתי משתנה). הצבע היחיד הטהור, שלא מתערב אלא מאיר את כולם, הוא הלבן עליו הוא מדבר. בנפש הוא מביא משהו מאד יפה, שהשכל מתערב ברגש – השכל מסתכל על הרגש ומתערב. בשכל שלי אני רוצה להבין את הרגש, או שאני חווה חויה שכלית של הרגש, אבל השכל משנה את הרגש – בדיוק כמו היום בפיזיקה, יש מודעות.

גימטריא יפה לענין: מדברים על סוד המשקוף, שעולה בגימטריא 526 – מודעות (אין כזו מלה בתורה, אבל אצלנו זו מלה חשובה מאד). אם יש ג"פ "משקוף" בפרשה (ובכל התנ"ך) כנראה שיש שלש רמות של מודעות – בדיוק מה שמסבירים תמיד, שיש מודעות עצמית, מודעות אלקית ומודעות טבעית. מי שיש לו מודעות עצמית – משנה ומעוות את כל מה שהוא משקיף עליו, המשקוף שלו אינו מתוקן. יש מודעות אלקית, אבל הכי טוב – התכל'ס, ימות המשיח – היא מודעות טבעית, כאשר "אלקות בפשיטות". אם כל הזמן אני חושב על ה' במודע סימן שאין אצלי "אלקות בפשיטות", כווארט הידוע שמתנגדים כל הזמן חושבים על ה', משא"כ חסידים כו'. מי שאצלו אלקות בפשיטות מביט על המציאות בעיני ה' – כפירוש אדמו"ר הזקן ל"תמונת הוי' יביט" הנאמר במשה רבינו (על דרך "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", כך גם בעיניו). אבל השכל מתערב ברגש (ואינו מסוגל לחוות את הרגש כמו שהוא בשרשו, בכתר שמעל לשכל). שוב, יש שלש פעמים "משקוף", בגימטריא מודעות, רמז יפה לכך שיש שלש רמות של מודעות בנפש.

27.             לבן – עצמי

הגענו למלה לבן. אמרנו שיש הרבה גיוון בלבן. במאמר הוא כותב שלבן אף פעם לא יהיה צבע אחר, אבל בתוך הלבן גופא – תמיד לבן – ארבעה מראות נגעים, שכל לבן הוא אחר. יש לבן 'נמוך' מזה, שלא טמא כלל, לכתחילה. יכולות להיות דרגות בתוך הלבן, אבל אף פעם הוא לא יהיה צבע אחר – לא יתערב עם צבע אחר. כך יש בן אדם שהוא 'עצמי' – אף פעם לא יהיה משהו אחר ממה שהוא בעצם, אבל גם אצלו יש עליות וירידות בענינו הוא.

28.             ג. השער השבועי: שער לב

29.             לבב לבן – "לב לבן"

בשבועות האחרונים הקדשנו כל פעם קצת זמן להתבונן בשער, אחד השערים. יכולנו להתבונן בכמה שערים – זז (שממנו השרשים זוז ו-זיז), השערים השונים המרכיבים את השרש שקף (שק, שף, קף[יד]) – אבל היות שהמלה העיקרית בה הרבי מתבונן במאמר השבוע היא "לבן" נעסוק בה.

לא קשה לזהות את השער, כי נ נופלת – ברור שלבן לשון לב. מישהו פעם חשב מה הקשר בין לבן ללב? בדיוק ההיפך, כמו מחלוקת הרד"ק והאבן עזרא לגבי הספיר. הייתי חושב שלב הוא אדום, אז למה לבן בא משער לב? מה הקשר בין לבן ללב? מישהו פעם צייר לב לבן? אולי רמז שצריך לעשות לב יהודי מזהב לבן, מאד יפה, אבל מה הקשר בין לב ללבן? בשביל להבין זאת צריך להתבונן בכל השער לב. איך אני יודע באמת ש-לב ו-לבן הם לשון נופל על לשון, קשור ללבן הארמי – כתוב ביעקב "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי" (= לב ברבוע [= ד"פ הארמי, הארמי = ח"פ לב]![טו]), פשוט שיש פה לשון נופל על לשון. סימן שצריך באמת לעשות לב יהודי מזהב לבן (ויותר מזה – עם הכל יהלומים, דרגה עוד יותר גבוהה של לובן עליון). איך בדיוק גונבים וממי צריך לגנוב – עוד סיפור... בכל אופן, בטוח ש"מעשה אבות סימן לבנים"[טז], צריך לדעת איך ליישם זאת נכון ובפועל.

במה הוא גנב את לבו? שלא אמר לו שהוא בורח, שהוא מוציא ממנו את כל הניצוצות הקדושים, את כל השלל. הוא קיים בעצמו את אחד משמות המשיח (שצריך להקדיש לכך שיעור אחר, דברנו על כך הרבה) – "מהר שלל חש בז"[יז]. כשאתה הולך לשלול שלל, לקחת משהו ממישהו, לבוז בז, צריך לעשות זאת חיש מהר, "מהר... חש..." (ובשקט – "חש").

30.             להב הלב ולהב החרב

כמה שרשים יש בשער לב? אמרנו שנים – לב (משרש לבב) ו-לבן. מה יש עוד? אין הרבה. הגענו ללב, הדבר הכי חשוב מהכל – המרכז של הכל, החיות של הכל. הכל חי מהלב, "לבא פליג לכל שייפין" – הלב מחלק את החיות לכל האברים, הכל בא מהלב, הדם זורם מהלב. יש עוד שרש משער לב? רק עוד שני שרשים. אחד הוא להב (פשוט), אש. יש בטוי בקבלה וחסידות "הבל להב הלב" – הולך יחד עם הלב. יחד עולה אלף – האות הגרונית הראשונה, אותיות שיוצאות מהלב. "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני" – הדבור יוצא מהבל להב הלב. להב היינו התלהבות, והולך בבירור עם הלב. עוד משהו שנקרא להב – קרוב להתלהבות, אבל קובע ברכה לעצמו – להב של חרב (מזכיר את "להט החרב המתהפכת", כך מסבירים המפרשים, בלהב-להט יש חילוף בט, לשון הבטה וחבטה, סוד שם ביט כנ"ל). "ויבא גם הנצב אחר הלהב"[יח]. שבוע שעבר השער שלנו היה צב – לפי הפסוק הזה היינו צריכים קודם ללמוד שער לב ואז שער צב, "הנצב אחר הלהב".

31.             לב לביא ולב לביאה

איזה עוד שרש יש ב-לב? לבאלביא. לארי יש שבעה שמות, ואחד מהם – אולי הכי חשוב אחרי ארי – הוא לביא. מה השרש של לביא? לבא (צירוף שראינו לעיל – "ועבר הוי' לנגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת ופסח הוי' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף", שמכאן אסמכתא ששרש לבא במלכות, סוד הפתח, ודוק). אנחנו יודעים שהקשר בין הלביא ללב כל כך חשוב ותופס במודעות כל העולם כולו, שבלועזית אומרים לייב – אריה-לייב – לשון לביא.

יש ביטוי "לב הארי". הלביא הוא לב הארי, מקום גבורת הארי ("הוי... גבור כארי" בלב, כמבואר במ"א). רק שנבין, לביא הוא הזכר – לא הנקבה. הנקבה היא הלביאה. לפי זה מיוחד בשרש לבא שיש בו צורת זכר ונקבה, מה שאין כאן באריה (אכן יש ארי ואריה[יט] אבל האריה אינו הנקבה של הארי). אם אני דוקא רוצה לייחד נקבה למין האריה אני חייב לומר לביאה, אבל לביא הוא הזכר. יש פה לב יהודי – שתי למדין מסתכלות אחת על השניה, לפי אבולעפיא – לביא מסתכל על הלביאה שלו, לב מול לב.

32.             לביבות לבביות

בשרש לבב יש עוד מלה – לבִבות. "ותלבב... לבבות" – כתוב על תמר. אמנון אמר לדוד המלך שתבוא תמר אחותי ותלבב לי שתי לביבות. עם כל הרע שלו, כל התאוה שלו, הוא ידע מה שהוא אומר – "ותלבב לעיני שתי לבִבות", ותלבב אותיות לבבות, אבל הפלא ש"לעיני שתי" עולה 880, ותלבב לבבות. כלומר, ארבע המלים הן לבבות לבבות לבבות לבבות – מיעוט רבים שתים. סימן שצריך שתי לביבות – כנראה כנגד החתן והכלה. השרש הוא לב (לבב) – כנראה שמכל הדברים הכי קרובות ללב הן הלביבות. וכמו שללביא הזכר יש את הלביאה הנקבה כך ללבב הזכר יש את הלבִבה הנקבה (לבב לבבה = חכמה – "לבי ראה הרבה חכמה" כאשר יש בלבי את היחוד של לבב-לבבה, הלבבה סועדת ומבריאה את הלב, כמו שנאמר בסיפור של אמנון ותמר).

33.             ארבע שרשי שער לב בסוד הוי'

נקח את ארבעת השרשים של לב ונעשה מהם י-ה-ו-ה פשוט – מתבקש. מאד פשוט, אך גם נלמד מכך משהו – שייך לשיעור חשוב מלפני כמה שנים. כותב במאמר שהלבן שייך לחכמה, ה-י של שם הוי' – כל המאמר כאן, ממנו אנחנו יוצאים. להב האש וההתלהבות, וגם להב החרב, שייך לאמא עילאה – שרש יסוד האש (ו"מינה דינין – דין חרב – מתערין"). לכן הרמז שבלהב ה עילאה נכנסת לתוך ה-לב.

עוד רמז חשוב – צורה מיוחדת בעברית לגבי להב האש, שאין כמעט ביחס לשום דבר אחר, שיש "שלהבת", ש נוספת לשרש. מה היא שלהבת? ש שנוספה ל-להב. ש היא אש. שלהבת היא נוטריקון – קיצור או "מאמר" – של אש-להבה. לגבי "לבת אש" שני פירושים – אם לשון לב או לשון להב. או הלבה של האש, משרש לב, או הלהבה של האש, להב בו ה-ה נופלת (סוד ה עילאה שבשם, "עלמא דאתכסיא" – ה-ה מתכסה בלבת האש).

אם אמרנו קודם שצבע הספיר הוא אדום מהפסוק "אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם" – מאיפה לומד מי שאומר שהוא לבן? מהביטוי "לבנת הספיר", "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר". אך ב"לבנת הספיר" גופא שני פירושים – או לבנת לשון לובן, אך לא כך מפרשים חז"ל ולא רש"י, שמפרשים לשון לבֵנה (וגם הראב"ע דוחה את פירוש הגאון ש"לבנת הספיר" מלשון לובן לטובת הפירוש שהוא לשון לבֵנה), שגם מאותו שרש. "לבנת הספיר" היינו לבנה של ספיר (על דרך "אבן ספיר"), אך יש מי שאומר ש"לבנת" היא צבע, ומכאן לומד שהספיר לבן. גם כאן, יש מלים שלא יודעים מהיכן באות, כמו לבה – מלשון לב או מלשון להב, שתי אפשרויות.

שוב, לבן ב-י, להב ב-ה עילאה. לב – לבב – נשים בתפארת, שכוללת כל ענין הלב. ודאי יש גם לב בבינה, "בינה לבא", ו-לב נתיבות חכמה בחכמה, וגם במלכות – דוד מלך ישראל חי וקים הוא לב כל ישראל. יש מלים כל כך כלליות שאפשר לשים בכל מקום – לב בחכמה, בבינה, בתפארת ובמלכות, אבל אם רוצים לייחד לו מקום הוא בתפארת, במרכז, סתם לב כולל את כל רגש הלב, מדות הלב. הרי ה"לב" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא "יצר לב האדם [= לבן] רע מנעריו", שמכאן נלמד שהלב הוא מקום היצרים, וכמבואר בתניא, והוא במקום התפארת שמשם מתחילים החסדים להתגלות ומשם מתחילה המודעות העצמית בנפש, סוד "עץ הדעת טוב ורע". נשאר שהלביא והלביאה במלכות, ה תתאה:

י

לבן

ה

להב

ו

לבב

ה

לביא

34.             ארבע המדרגות בסוד רבי-משפיע-צדיק-גבור

כאן קצת חדוש. זה שהמלך הוא לביא, כמו אריה – מובן. אבל במרכבה האריה הוא חסד, ימין. בפשט האריה הוא גבור, "גבור כארי", גבורה, שמאל. אז יש מקום לשים אותו בחסד, ויש מקום לשים אותו בגבורה, ויש גם מקום לשים אותו בכתר – "אריה שאג מי לא יירא", "עלה אריה מסבכו" היינו הכתר דלעו"ז, נבוכדנצר שהחריב את הבית – אפשר לשים אריה על שבעת שמותם בכמה מקומות, אבל בהתבוננות שלנו הוא דוקא במלכות.

למה? אמרנו שקשור לשיעור מלפני כמה שנים[כ], שאהוב על כמה חבר'ה שיושבים כאן – השיעור של רבי-משפיע-צדיק-גבור, שלכל אחד צריכה להיות דמות של רבי, דמות של משפיע, דמות של צדיק ודמות של גבור, הגבור שלו. אז הסברנו באריכות – לכן נחסוך ולא נאריך כרגע – שהגבור שלי הוא המלכות, ה תתאה. צדיק הוא ה-ו, משפיע ה עילאה והרבי הוא ה-י – הלבן של הקדושה, שמאיר את הכל וכולל את הכל. לא ככלל לגבי פרט, אלא מעל זה – "מאין גון לגון", מהקב"ה שאין לו גוף ולא דמות הגוף, לגון (גו-ן כמו שגוף הוא גו-ף, ודוק). יצא מכלל אין-גון אך לכלל גון לא בא – כמו ה"כבוד" בכוונת הדלקת נרות חנוכה שבין יג לשונות האור ל-ח לשונות היפי – זו בחינת הרבי לפי השיעור של רבי-משפיע-צדיק-גבור.

כאן הרבי הוא הלבן, המשפיע הוא הלהב – יוצא ווארט יפה, שתפקיד המשפיע לתת לך התלהבות. אם אתה רוצה להיות משפיע של תלמידים, עיקר ההצלחה של המשפיע שהוא מלהיב את התלמידים. רבי לא מלהיב. יכול להיות שהוא מלהיב, אבל זה לא עצם הענין שלו – לא עיקר החידוש שלו. רבי מאיר – אור פשוט, אור אלקי, "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט", ה' הכל והכל הוא ה'. תפקיד המשפיע הוא להלהיב – להב. מיהו צדיק? כמו בפרקי אבות, "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם" – "לב טוב". מי שאני חווה אצלו לב טוב, שכל מה שעושה בחיים עושה מתוך לב טוב. הגבור הוא האריה – יש פה אחד שמתמודד עם המציאות החיצונית בגבורה של אריה, הוא הגבור שלי, ואני צריך ללמוד מהדמות שלו איך להיות גבור בעולם הזה. יהודים צריכים להיות גבורים כדי להביא את מלך המשיח ולתקן עולם במלכות שד-י.

35.             לביבות ביסוד

אם כן, עשינו י-ה-ו-ה של ארבעת השרשים לבן-להב-לבב-לבא. מה לגבי הלביבות? הן משרש לבב שבתפארת (והן בעצם הבת-זוג של לבב כנ"ל) ולכן נשים אותן תחת התפארת ביסוד (בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד", קדושת הברית היינו גילוי העטרה, שרש המלכות, הבת-זוג של התפארת). זה מה שהסיפור מספר. שם היה פגם הברית בדרגה הכי איומה ונוראה, אבל "ותלבב לעיני שתי לבבות" – כך בקדושה שהכלה תלבב לעיני החתן שתי לביבות לעורר את החתן (להבריא אותו מהיותו "חולת אהבה") – אומר שיש קשר בין הלביבות ליסוד, לברית.

36.             ריבוי ענינים ושמות בשרש לבן

נשאר לנו, דבר יפה ומתקשר למאמר, שכמו שבמאמר מסביר שהלבן מאיר את הכל – כמה שהוא פשוט, כמו שכתוב על נר, שנמצא באמצע החדר ומשליך הארותיו על כל צד ופנה, אין ספור הארות, ספירות אין קץ, כך בשרש לבן יש הרבה-הרבה דברים שונים, מה שאין כן בשרשים האחרים משער לב. בשרש להב יש התלהבות ולהב החרב – מאד קרוב, אפילו לא ממש ענין אחר (כנ"ל שלהב החרב נקרא על שם "להט החרב גו'", התנוצצות להב החרב). גם כאן יש לומר שיש זכר ונקבה – להב (החרב, סמל זכרי כמובן) ולהבה (אש תשוקת קדש של אשהאש ה עילאה – לבעלה). ב-לבב יש לב ולביבה. ב-לבא יש רק לביא (מין אחד שלו זכר ונקבה – לביא לביאה כנ"ל). מה לגבי לבן? קודם כל, יש לבנה – "והיה אור הלבנה כאור החמה". ללבנה קוראים כך בגלל הצבע שלה. בכל אופן, רואים שיש לבן לשון זכר ויש לבנה לשון נקבה.

הזוג לבן-לבנה (אולי כך קראו לאשתו של לבן הארמי) עולה אהבה ברבוע (לביא-לביאה עולה אהבה במשולש!). הנכד הגדול של לוי, הבן הבכור של גרשון, נקרא לבני (= צב, סוד "הנצב אחר הלהב" כנ"ל). נחשב את כל השתלשלות ו הדורות מאברהם דרך לוי עד לבני, אברהם-יצחק-יעקב-לוי-גרשון-לבני (קראנו בפרשת וארא) = 1335 – "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה".

חוץ מלבנה בשמים יש לבֵנה כנ"ל. בסוף פרשת שמות קראנו על "מתכנת הלבנים" – סימן שלבנה היא גם אבן בניה ("אבן" היא בידי שמים ו"לבנה" בידי אדם, כנגד אותיות התורה, הניתנה מן השמים, ואותיות התפלה, השתפכות נפש האדם, כמבואר בדא"ח. על ידי העבודה שבלב, עבודת התפלה, מתלבן הלב [מכח לב החכמה, "ויתלבנו" כנ"ל], היינו הקשר הפנימי בין לב ללבן. יש גם "אבן ספיר" ו"לבנת הספיר" כנ"ל, כאשר הממוצע שלהם עולה כתר, שבו תענוג, היורד מלמעלה למטה כטבע המים, ורצון, העולה מלמטה למעלה כטבע האש), אבל קשורה גם לחשיבה, "מתכֹנת", צריך תכנית בניה לגבי הלבנים. 770 בנוי מלבנים אדומות, אבל לכאורה לבנים צריכות להיות לבנות. יש מי שאומר על פי פשט שנקראות לבנות כי צבען לבן – יוצאות מהכבשן (שנקרא גם "מלבן", קשר לגיאומטריה[כא] – מה צריך להיות הצבע של מלבנים?).

מסבירים שהזוג אבן-לבנה הוא זוג של א-ל דאלב"ם – הכתר דאלב"ם. כל אות היא אבן בספר יצירה, ואם ה-א של אבן מתחלפת ב-ל באלב"ם, האולפן מתחלף בלימוד (משמעות האלף והלמד, שתי בחינות של אותו ענין, פנים ואחור) מאבן נעשה לבנה[כב]. אבל כעת מתבוננים לפי דקדוק, לבנה לא משער בן אלא משער לב. יש מי שאומר שנקראת לבנים כי יוצאת לבנה מהמלבן-הכבשן. אבל אנחנו רוצים לבנים אדומות, כמו ב-770. מה זה? כמו המחלוקת בין הגאון לאבן עזרא, אם הספיר לבן או אדום. מחלוקת בין דוד המלך, אדמוני עם יפה עינים, לבין שונאו שנקרא לבן – שימות, ואז "למנצח על מות לבן מזמור לדוד".

אילו עוד משמעויות נמצאות בשרש לבן? יש לבׂנה זכה – הכי חשובה בין סמי הקטורת, המקיף העליון. יש "יתבררו ויתלבנו" כנ"ל, אבל יש עוד מלה. פלא שיש הרבה משמעויות – לבן, לבֹנה, לבָנה, לבֵנה ולִבנה ("מקל לבנה" אצל יעקב אבינו). למה נקרא לבנה? יש מי שאומר שעל שם "מחשף הלבן" – כשמקלפים העץ לבן – ויש מי שאומר שיש ללבנה פרחים לבנים. יש כאן ארבעה דברים שונים חוץ מלבן עצמו, וחוץ מלבנון. לפי רב המדקדקים לבנון לא נכנס כאן, כי שם עצם – שם הר בצפון הארץ, כמו חרמון[כג] – אך יש כל כך הרבה סודות לגבי לבנון (כמו שעולה מנחם, צמח, שמו של משיח, ונדרש כשרש לב נתיבות חכמה ונון שערי בינה בשרש הכי עליון, בעתיק, וחז"ל דורשים שהמקדש נקרא "לבנון"). בכל אופן, לא קובע ברכה לעצמו בדקדוק, כמו שהשם לבני או לבן הארמי לא נחשב. אפשר להתבונן מאיזו משמעות נגזר השם לבנון (שהוא לבן קטן) – אם בגלל שלבן או בגלל עצי לבנה או משהו אחר. יש הרבה לבנון, והכי חשוב בית המקדש כמו שאמרנו.

37.             סיכום משמעויות השרש לבן

נסדר רק את שרש לבן, החכמה, שבתוכה גופא "הוי' בחכמה" – י-ה-ו-ה רק בחכמה:

שוב, הלבן הוא החכמה – החכמה שבחכמה, כפי שכותב במאמר, שרוצה חכמה שבחכמה שלא מתלבשת באף אחד מממדי הכלי. לא פנימיות הכלי, בריאה שבאצילות, לא אמצעיות הכלי, יצירה שבאצילות, לא חיצוניות הכלי, עשיה שבאצילות – אלא אצילות שבאצילות. לבנה (ירח) היא מלכות, כמובן. עץ לבנה ב-ו – עמודא דאמצעיתא. לבונה שייכת לחוש הריח, שכתוב בפירוש שהוא הכתר, וכן מפורש שלבונה היא המקיף. נשארת לבנה, ששייכת לבנין בכלל ולבנין מתוכנן בפרט – מתכונת הלבנים – וכתוב שבינה לשון בנין. את הלבנה נשים כאבן הבניה של התבוננות הבינה, שבעצם בונה מבנה לשם העבודה שבלב – זו תפלה (הבנויה מאותיות שהן לבנים כנ"ל). כל המבנים שאנחנו בונים – בונים עם לבנים של אמא (לצורך העבודה שבלב). אז יש לנו לבונה, ריח, בכתר, צבע לבן בחכמה, לבנים בבינה, עץ לבנה בתפארת ולבנה-ירח במלכות:

קוצו של י

לבונה

י

לבן

ה

לבֵנה

ו

לִבנה

ה

לבָנה

בכך סימנו את השער הערב – לב – שקשור לכל הלבנים, הלבבות והלביבות (בפרט לביבות לֶבן) והלבאים-האריות הערב.

[מה עם אותיות הפוכות?]. אמרנו שיש מי שאומר ש-לבן הוא נבל הפוך, אבל זה דרוש. בחמש הדרגות של לשון הקדש אנו כאן רק בתיקון, פשט. אחר כך יש צירוף – צירופי אותיות – מאמר, מכלול, חשבון. הלימוד העיקרי, במיוחד בשביל ילדים, הוא תיקון. ילדים תופסים מאד מהר צירופים, וירצו מיד לעשות צירופים, עוד לפני הבנת הפשט – אבל כדי לבנות נכון צריך קודם התבוננות בפשט, בשער, לפי השרשים שיוצאים מהשער.

38.             ד. חלק הזהר: סוד המזוזה

39.             שמירת הדם על המזוזות ושמירת מצות מזוזה

נעבור בקיצור לזהר: הזהר[כד] אומר לגבי המשקוף והמזוזות, שכמו שכאן בזכות המצוה לשים את הדם על שתי המזוזות והמשקוף ה' שמר אותנו, "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף", כך מצות מזוזה מגינה על היהודי המקיימה. רבי לוי'ק (וגם הרבי בפירושו על דברי אביו) לא מביא, אבל דברי הזהר בעצם מבוססים על חז"ל במכילתא, שאומר כל שכן וקל וחומר – אם מצוה חד פעמית זו, שלא נהגה לדורות, של מזבחות המזוזות והמשקוף, הועילה להציל מהמשחית, כל שכן וקל וחומר מצות מזוזה ממש, שיש בה עשרה שמות של הקב"ה, והיא מצוה קבועה לדורות, כל שכן וקל וחומר ששומרת על היהודי בצאתו ובבואו. כך במכילתא, ובזהר רבי אבא אומר שרושמים את ה' של הקב"ה על המזוזה, ובזכות זאת ה' יושב על ביתך מבחוץ – הדימוי שאדם יושב בפנים בביתו (לא יוצא ובא) והקב"ה בכבודו ובעצמו יושב בחוץ על הפתח ושומר עליו ועל כל מה שבבית. הכל בזכות שם ה' שרשום על המזוזה.

40.             שני פירושים לשם השומר במזוזה

רבי לוי'ק[כה] מביא קודם כל את ניצוצי אורות, פירוש מקובל על הזהר, שאומר שהשם הוא שם אדנ-י שהוא כללות ענין המזוזה, שם של המלכות. רבי לוי'ק אומר שלכאורה טוב יותר לומר שהולך על השם שרושמים על המזוזה מבחוץ – על "והיה [אם שמע וגו']" (צירוף אותיות הוי') בפנים כותבים "שדי" בחוץ, ו"והיה" ועוד שדי עולה שם. אחרי שמביא פירושו כותב שראה מפורש כך ברמ"ז.

41.             כוונת השמירה – מעצם מצות מזוזה

הרבי נוהג לפרש לקוטי לוי-יצחק, ומדבר על קטע קצר זה. קודם כל מביא מה שאמרנו קודם על המזוזה, ש"לשימור עביד". מה החידוש בכך? בדרך כלל מצוות אינן לשם סגולה כלל. החידוש של מבצע מזוזה, וכל מה שהרבי דבר עליו מאד חזק – כח השמירה שיש במזוזה. כששאלו אותו שזו מצוה, ולא צריכים לעשות לשם סגולה אלא כי "רחמנא אמר" – צריכים לעשות לשמה, ואם אתה מכוון משהו אחר לכאורה מקיים את המצוה שלא לשמה. בענין זה היו הרבה שיחות, אחת מ'מלחמות הקדש' של הרבי (כמו נרות שבת קדש), שצריכים לדעת שהסגולה היא חלק מהמצוה וצריכים לשים את המזוזה כדי שתשמור. קצת מזכיר את "עשר על מנת שתתעשר" – "בחנוני נא בזאת" – שצדקה היא סגולה, אך כאן אפילו יותר עצמי.

42.             ארבע דרגות ביחס לסגולת המצוה

תוך כדי הדברים – נאמר בקיצור – יש ארבע מדרגות כמה סגולת המצוה היא חלק מעצם המצוה או משהו צדדי. יש כלל גדול בתורה ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", אין שכר מצוה בעולם הזה כלל. לומדים מסיפור שהיה, שאחד עלה על העץ לקיים מצות שילוח הקן וכבוד אב ואם יחד – שני דברים שכתוב בהם אריכות ימים – והוא נפל ומת. סימן, כך לומד רבי יעקב בגמרא, ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" ואריכות הימים היא לעולם הבא. אבל יש בהלכה לא כך – ש"כל מצוה ששכרה בצדה" בית דין לא מעניש עליה. הסברא שהיות שאתה מובטח בשכר – בעולם הזה, לא בעולם הבא – צריך להיות כח מניע מספיק לקיומה, ובית דין לא צריך להתערב. זו הלכה, שבית דין לא מתערב. יש כמה מצוות ש"שכרה בצדה". הכלל הוא ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", אבל יש כמה מצוות ש"שכרה בצדה", ולפי ההלכה יוצא שבהן "שכר מצוה בהאי עלמא איכא".

על שתי דרגות אלה מוסיפה מצות מזוזה, שהב"ח בטור כותב שההנאה והרווח שיוצאים ממצות מזוזה הם מגוף המצוה. כלומר, יש למצוה זו הנאה ורווח, שהן חלק מהמצוה ולא משהו צדדי. זה לא נחשב כשכר. קודם היתה רק שאלה, אם יש למצוה שכר בעולם הזה או רק בעולם הבא – המסקנה להלכה ששכר רוב המצוות בעולם הבא, אבל יש מצוות ששכרן מפורש בתורה ואז יש להניח שיש שכר גם בעולם הזה – אבל הכל מתייחס לשכר. כאן משהו אחר, שההנאה והרווח הן חלק מהמצוה עצמה. מוסיף על זה, כותב הרבי – משהו מאד יפה ועמוק – משהו עוד יותר חזק, לשון התוספות ש"מזוזה לשימור עביד", כלומר שהשימור של המזוזה לא רק הנאה ורווח מגוף המצוה (שהרבה יותר משכר) אלא הוא כל עצם המצוה מאלף עד תיו, הוא עצם גדר המצוה. מה הנפקא מינה? כוונה פשוטה, מה צריך לכוון כשאני מקיים מצוה לקבוע מזוזה. מי שהוא 'פרום' חושב שאל לי לחשוב על תועלת עצמי, אבל הרבי כותב לא כך. הוא כותב שאליבא דאמת, ש"לשימור עביד", אם אני רוצה לקיים את המצוה לכתחילה כדבעי אני חייב לכוון שהיא לשימור – שמירה שלי, שומר עלי ועל בני ביתי. לא רק מגוף המצוה, אלא זו גדר המצוה – זו כל עצם המצוה.

43.             ככל שמתקרבים למלכות הסגולה נעשית חלק עצמי במצוה

כאן יש ארבע מדרגות – התבוננות יפהפיה שאפשר להשליך על כל התורה, אבל היחוד כאן הוא מצות מזוזה. הכל קשור לכוונה. יש כוונה לשמה – לא רוצה גן עדן שלך ולא שכר העולם הבא שלך, רק את המצוה שלך, רק אותך (כמו שאמר אדמו"ר הזקן). יש מדרגה ש"שכרה בצדה" – השכר לא חלק מהמצוה אלא "בצדה". נתייחס למלה ברצינות, מילולית – שהשכר נמצא בצד המצוה, נוגע למצוה. לכך קוראים מקיף קרוב, שבקבלה וחסידות הוא מקיף לשון נוגע. יש שכר שהוא בגדר מקיף רחוק – מקיף שלא נוגע ממש. לכן, גם כשאני חושב, איני צריך לחשוב עליו בכלל – אני צריך לחשוב על המצוה, לא על המקיף הרחוק, כי לא נוגע. כשהתורה דאגה לכתוב את השכר בצד המצוה, סימן שנוגע – אולי נוגע ואינו נוגע, אבל כן נמצא במודע של האדם, כל כך במודע שבית דין לא צריך לדאוג לו, כי האדם יודע שיש שכר למצוה זו גם בעולם הזה. אבל, השכר "בצדה", ולא מגוף המצוה.

יש מדרגה יותר, שההנאה והרווח היא כבר חלק מגוף המצוה, ולא רק בצד שלה – אור פנימי, ולא מקיף קרוב. ברגע שהופך לאור פנימי כבר לא נקרא שכר. מקיף קרוב, נוגע, עדיין נקרא שכר – ואז צריך לדעת אם "שכר... איכא" או "שכר... ליכא" – אבל אור פנימי כבר לא שכר. יותר מזה, "לשימור עביד" כבר לא אור המצוה אלא עצם של המצוה. יתכן שיש עוד כוונות בנגלה ובנסתר, אבל "כשאתה תופס בחלק מהעצם אתה תופס בכולו" – הכל "לשימור עביד".

הווארט כאן יהיה שככל שיורדים למטה, מתקרבים למלכות, השכר והתועלת האישית נעשים יותר ויותר חלק מהמצוה (בפרט בנוגע לשימור – שמירה מכל רע – "הוי' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם". הרי "'שמור' לנוקבא", בחינת מלכות, מקום יניקת החיצונים שהרי "רגליה יֹרדות גו'", ועיקר תפקיד המלך לשמור על עמו). זה יעוד מלכותי, יעוד משיחי, לכן הרבי היה כל כך קאך-זיך בכך שנדע שהמזוזה היא בעצם שימור.

44.             ארבע המדרגות בסוד הוי'

אם איני רוצה שום דבר אלא רק אותך – זו חכמה. איך אני יודע? מהמאמר. אחד הדברים היפים והעמוקים במאמר הוא ההסבר של אור לבן בעבודה – קיום תורה ומצוות מתוך התקשרות פשוטה ועצמית, נקודת התקשרות שלא מתערבת בשום דבר. לא כדי להגיע לחויות של אהבת ויראת ה', לא כדי להגיע להשכלות של ידיעת ה' – לא לשם שום דבר, אלא רק נקודת התקשרות פשוטה לה'. אומר שאפילו מה שכתוב בתניא שהמקיים את המצוות באמת הוא מי שאוהב את ה' – שהעיקר במצוות עשה אהבת ה' ובמצוות ל"ת היראה – ואומר שאין זה העיקר, דבר חזק שאומר שמה שכתוב בתניא לא העיקר. אור לבן הוא התקשרות עצמית – אין שכר, לא בעולם הזה ומבחינתי גם לא בעולם הבא, כמו סיפורי הבעל שם טוב.

אפשר לומר שהויתור על השכר בעוה"ב הוא קוצו של י, וה-י הוא "בהאי עלמא ליכא". אפשר לומר שהיות שמקיף רחוק הוא מסיח דעת ממנו ומקיים את המצוה כי ה' אמר – "סוף הכבוד לבוא". יש מי שגם על זה מוותר, כידוע שיש שתי גרסאות – "אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" ו"על מנת שלא לקבל פרס". כתוב ש"לא על מנת לקבל פרס" היא דרגת הבינוני, אך דרגת הצדיק היא "על מנת שלא לקבל פרס" – זה הלימוד הראשון בתחלת פרקי אבות.

את "על מנת שלא לקבל פרס" נשים בכתר ו"שלא על מנת לקבל פרס" בחכמה. מצוות ש"שכרן בצדן", בתודעה, נשים בבינה – עולם הבא. תודעה של שכר שייכת לבינה – עדיין "הנסתרֹת להוי' אלהינו". הנאה ורוח מגוף המצוה כבר שייך ל"תפארת גופא" – הלב שדברנו קודם. כשעצם המצוה הוא השימור – כבר שייך למלכות. כשרוצים לקדם את ענין המלכות צריכים לעשות ממזוזה בנין אב – אם רוצים לקרב את כל עם ישראל לתורה ומצוות צריך לומר את סגולת המצוות. נשמע כמו אינטרס, אבל זה ענין מלכותי – "סגולת מלכים", סגולה היא משהו מלכותי. הסגולה היא שמצוה זו "לשימור עביד" – לא רק הנאה ורוח מגוף המצוה, ודאי שלא רק "שכרו בצדו". ולסיכום:

קוצו של י

ויתור על עולם הבא

י

"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא"

ה

"שכרה בצדה"

ו

הנאה ורוח מגוף המצוה

ה

"לשימור עביד"

זה נושא אחד יפהפה שיוצא משיחת הרבי על תורת לוי-יצחק של אביו.

45.             השמות השומרים

עוד משהו מאד יפה שיוצא מהשיחה: יש שני פירושים מהו השם של המזוזה ששומר. לפי הניצוצי אורות והפירוש הראשון של הרמ"ז הוא שם אדנ-י העולה מזוזה – כללות ענין המזוזה. בפרט יש פירוש שני שמדובר בשם ש-די שכתוב מבחוץ על אותיות "והיה". אבל ראינו שיש מקור לכל הזהר, המכילתא, שם כתוב בפירוש – בקל וחומר של מזוזה משתי המזוזות והמשקוף של פסח מצרים – שהמזוזה שומרת כי יש בה עשרה שמות בפנים. אף אחד לא מזכיר זאת בפירוש הזהר, אבל מפורש במכילתא. מה הם עשרה שמות? שבע אזכרות של שם הוי': בפרשה ראשונה יש ג"פ הוי' – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד. ואהבת את הוי'" – ובפרשה השניה ד"פ הוי' (כמו אבות ואמהות). חוץ מזה יש עוד שלש הטיות של שם אלקים – אלהינו, אלהיך, אלהיכם[כו]. במפרשי הזהר לא מוזכר כלל, אבל לכאורה הכי חזק.

46.             שלשה יודין – שלש טפות דם

אם כל כך חזק, למה צריכים לכתוב ש-די בחוץ? שרש המנהג הוא בזהר (בשם רבי אבא במ"א). מה מוסיף שם ש‑די? הסבר הרבי יענה על כך, אף שכלל לא שואל ולא מזכיר את דברי המכילתא. הרבי אומר ששמות הקדש בפנים הם בטול לקב"ה – מראים על עבודה של בטול פנימי לה'. מצד הנפש האלקית של כל יהודי הוא בטל לה', והדבר מתגלה דרך שמות הקדש שבתוך המזוזה. אבל שם ש-די בחוץ – שומר דלתות ישראל או שומר דירת ישראל – מקשר את היהודי לקב"ה גם כשאין לו שום מודעות אלקית, כמו שכאשר ישן על המטה. הפשט שאדם ישן בפנים, בלי קשר מודע לה', וה' יושב בחוץ ושומר עליו מכל רע. הוא אומר שהקשר העצמי הזה, שיותר חזק משמות הקדש בפנים, שגם כאשר אין ליהודי שום תודעה אלקית, אבל ה' איתו בכל מצב – מתבטא בשם ש-די שבחוץ.

יש בפירושי הזהר שלשה שמות שבכל אחד יש י – הוי' ("והיה", גם לשון שמחה, שצריך לקיים המצוה בשמחה), ש-די, אדנ-י. יוצא רמז בחז"ל שטפת הדם על המזוזות והמשקוף כמו י (דם אדום כנגד האות י הלבן, בכוונת שם הוי' כנ"ל, והיינו כמובא בזהר כאן בשם רבי יהודה, מצד החסד, שהלבן של הוי' מכריע ומהפך את האדום של הדם, בסוד המשקוף השקוף שעל גבי שתי המזוזות; וגם אליבא דרבי אבא שהדם הוא "למעבד נוקמין" במצרים, ובסוד "נגף ורפוא" בעת ובעונה אחת, ברגעא חדא, הרי "למעבד נוקמין" נוטריקון לבן). על המזוזה בצד ימין יש את שם ש-די, שם קובעים את המזוזה. על המזוזה בצד שמאל טפת הדם היא ה-י של שם אדנ-י. על המשקוף היא ה-י של שם הוי'. פעם היו כותבים את קיצור שם ה' כשלש יודין (כמו סגולתא בטעמי המקרא), בכתב יד, וכשעבר לדפוס הפכו לשתי יודין – שלשת היודין הם ציור, רמז, למשקוף ושתי המזוזות.

47.             ה. ארבע דרגות של בהירות

48.             ארבע דרגות של בהירות – מצוות ושלש דרגות של תורה

אחרון אחרון חביב נדבר על סיום כל המאמר: הוא אומר שאור הספירה הוא אור בהיר. אור בהיר בגימטריא משיח בן דוד. נאמר בקיצור נמרץ: הוא כותב שיש ארבע מדרגות של בהירות בהירות הכלי עצמו, בהירות פנימיות הכלי שמגלה את מהות האור (עליה דבר במאמר הקודם), בהירות האור בפני עצמו, בהירות בה האור דאצילות מגלה את אוא"ס שלפני הצמצום. הוא אומר שבהירות הכלי היא מה שהכלי בטל לאור לא שמגלה את מהות האור, אלא הוא עצמו בטל לאור. הבטול של הכלי לאור היא כמו דרגת האלקות שמתגלה בקיום מצוות מעשיות כל מצוה היא אבר, "רמח פקודין רמח אברין דמלכא", והאבר בטל לנשמה, וחיות הנשמה זורמת באברי הגוף בזכות בטול האבר לפנימיות. כך ראוי להיות גם בעולמות התחתונים.

הוא מסביר שתפקיד כל המצוות שגם בעולמות התחתונים יהיה מצב של "איהו וגרמוהי חד בהון", כמו באצילות (מדרגת "אחד" כמו שהסביר במאמר קודם) – וכדי לצייר מסביר שקשור לבטול של המצוות. מה שפנימיות הכלים מצד הבהירות שלהם מגלים את מהות האור החוצה – לא הבטול שלהם לאור, אלא גלוי האור – הוא כמו למוד תורה. זה ההבדל בין תורה למצוות – התורה היא שספירה לשון ספיר של פנימיות הכלי מגלה את האור. בהירות האור שלא מתלבש בכלי, מצד עצמו, היא כמו מי ש"תורתו אומנתו" (כך כותב בסוגריים, בדרך אפשר), עצם האור בלי כלי כלל. למה שהאור הבהיר מגלה אור עוד יותר נעלה, בסוד "והיה הוי' לי לאלהים" – ששם הוי' דלתתא נעשה אלקים לגילוי שם הוי' דלעילא – לא נותן משל, אך לכאורה היה צריך לומר שזו התורה החדשה של מלך המשיח.

49.             כל אדם צריך להיות בהיר בעצמו ומגלה האור שמעליו לאחרים

בקיצור נמרץ, בלי כל ההסבר, יוצא שיש בהירות של המצוה (כמו מצות מזוזה עליה דברנו), בהירות של למוד תורה, בהירות של מי שתורתו אומנתו ו"תורה חדשה" – "אור חדש על ציון תאיר", לא אור של אצילות אלא אור שמעל האצילות.

אפשר לעשות בפשטות י-ה-ו-ה. נשייך אלינו: הווארט שכל דבר בעולם צריך להיות בהיר בעצמו, וצריך שדרכו תזרום הבהירות שמעליו. כלומר, מה שהוא בהיר בעצמו עדיין אינו השקיפות שלו, אבל אם הוא מספיק בהיר בעצמו הוא שקוף כל כך שמשהו מעליו זורם ומתגלה דרכו. הווארט בסוף ששתי מדרגות – בכלי כך ובאור כך. שקיפות הכלי מגלה מהות האור ששייך לכלי, אך לא את האור שלא שייך אליו.

כמו שנאמר שיש זוג של איש ואשה, כל אחד צריך להיות בהיר בפני עצמו – תיקון הנפש, אם אני מתקן עצמי אני בהיר. אבל זו לא התכלית, כידוע בחב"ד שתקון עצמי אינו התכלית. התכלית היא שמשהו מעלי יאיר דרכי ויתגלה החוצה. זה הקטע של סוף המאמר, שמסכם את כל מהלך המאמר, ממנו עולה שיש את הכלי והאור ולכל אחד יש את הבהירות שלו בפני עצמו – הנוקבא שלו, ה עילאה באור ו-ה תתאה בכלי – ואת הבהירות שמגלה את האור. בהירות הכלי שמגלה אור היא ה-ו, ובהירות האור שמגלה אור יותר גבוה היא ה-י במבנה כאן.

שוב, מוסר ההשכל כאן הוא שכל אחד צריך שתי בהירויות. קודם כל יש איש ואשה, אור וכלי, אבל לכל אחד יש את ה-מה ו-בן שלו. ה-בן של כל אחד הוא הבהירות שלו עצמו. ה-בן של האשה הוא קיום המצוות, בטול של "איהו וגרמוהי חד בהון", ויותר מזה – שדרך הכלי האור מתגלה, למוד תורה – היינו מה ד-בן, ה-ו. אור בהיר בפני עצמו – תורתו אומנתו (היינו שהתורה שלו הוא עיקר ענין קיום המצות אצלו, אומנות לשון מעשה בפועל, שלפי זה מובן שלכל אחד יש את המצוה שלו ואת גילוי האור, התורה, שמאיר דרכו) – הוא בן ד-מה. דרך כך זורם אור חדש לגמרי, "אור חדש על ציון תאיר", הוא ה-י כאן:

י

גילוי האור את מה שמעליו

מה ד-מה

תורה חדשה

ה

בהירות האור

בן ד-מה

תורתו אומנותו

ו

גילוי הכלי את האור

מה ד-בן

תורה

ה

בהירות הכלי

בן ד-בן

מצוות

50.             השאיפה – "והיה הוי' לי לאלהים"

אנו רוצים משיח, ה-י הנ"ל (הלבן העליון), מה שאור האצילות מגלה את עצמות אור-אין-סוף ב"ה, בסוד "והיה הוי' לי לאלהים". יש כאן רמז להאמור לעיל בסוד המזוזה ש"והיה" (לשון שמחה שמחה של מצוה) אותיות הוי' ("תורת הוי'" "תורה חדשה מאתי תצא", תורת עתיקא קדישא לפני הצמצום וכו') "והיה הוי'". ובאמת (מדת יעקב "תתן אמת ליעקב") הכל הוי': "לי לאלהים" = ו"פ הוי' יוסף; "הוי' לי לאלהים" = ז"פ הוי' = יעקב; "והיה הוי' לי לאלהים" = ח"פ הוי' = יצחק.

51.             "והיה הוי'" בכל התנ"ך

אין עוד "והיה הוי'" בתורה, אבל יש עוד ה"פ "והיה הוי'" בנ"ך (הכל רומז לאותו ענין, גילוי תורת עתיקא לע"ל, על ידי אליהו העולה "והיה הוי'"), ויש לסדר את שש ה"והיה הוי'" שבתנ"ך (הכוללות יב צירופי הוי', ו יוצאים מצירוף אותיות הוי' כסדר, כנגד חדש ניסן, חדש הגאולה, ו-ו יוצאים מצירוף והיה, הצירוף השביעי שכנגד חדש תשרי, חדש התשובה והשמחה) כנגד הז"ת:

"ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי' לי לאלהים" הנאמר ביעקב אבינו כנגד התפארת, מדת יעקב, שפנימיותה (נשמתה) הדעת הכוללת ב עטרין, חו"ג, שרשי אברהם ויצחק = "אל בית אבי". "וכי הקים הוי' להם שפטים והיה הוי' עם השפט והושיעם מיד איביהם" – חסד חנם שה' עושה עם עמו ישראל בכל דור ודור אף על פי שלא הולכים בדרך ה' (כמבואר בתחלת ספר שופטים). "והיה הוי' לדין ושפט ביני ובינך" שאמר דוד לשאול כנגד הגבורה (דוד קיים בעצמו "איזהו גבור הכובש את יצרו", שלא פגע בשאול, הרודפו להרגו, כאשר נמסר בידו). "והיה הוי' עמו בכל אשר יצא ישכיל" הנאמר בחזקיהו כנגד היסוד ה"משכיל אל דל" כנודע ("ישכיל" היינו יצליח, בחינת יוסף איש מצליח)[כז]. "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו" – יש כאן שתי בטוחות כנגד נצח והוד, בטחון פעיל ובטחון סביל כנודע. "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" כנגד המלכות כמובן:

חסד

"והיה הוי' עם השֹפט והושיעם מיד אֹיביהם"

גבורה

"והיה הוי' לדין ושפט ביני ובינך"

תפארת

"ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי' לי לאלהים"

 

נצח-הוד

"יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו"

 

יסוד

"והיה הוי' עמו בכל אשר יצא ישכיל"

 

מלכות

"והיה הוי' למלך על כל הארץ"

אמרנו בקיצור את ארבע דרגות הבהירות, אבל זה אולי הדבר הכי עמוק ומסכם כאן במאמר. מכאן עובר למאמר מסכם שמעלה את הספיר למדרגה עוד יותר גבוהה. שנזכה לביאת המשיח, יחד עם כל הצדיקים, שהערב הקדשנו לרבי שלום שבזי – שכל הצדיקים יהיו אתנו בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.




[א]. "וישכם... וישקף... וירא..." = 1089 = גל ברבוע – "גל עיני וגו'".

[ב]. "יתבררו ויתלבנו ויצרפו" כנגד הדעת ("כולם בחכמה אתברירו"), התפארת (ליבון הלכתא) והיסוד (חכמת הצירוף) של החכמה, שבכללותה נקראת "לבן" כדלקמן.

[ג]. כל הפסוק בישעיה עולה ח"פ תענוג, חדוה ברבוע.

[ד]. שלם אלשבזי = 720 = 10 פעמים חסד, שם עב. הערך הממוצע של ט האותיות = יסוד, הספירה ה-ט (כלל גדול בתורה – תיקון הברית בשלמות). ראשי וסופי התבות שלם אלשבזישמאי (הוי' במשולש), כנראה שהוא סוד נשמת שמאי הזקן, שהלכה כמותו לעתיד לבא.

[ה]. שם ירושלם לע"ל, שעתידה להתפשט בכל ארץ ישראל – "הוי' שמה".

[ו]. כל הפסוק = ד"פ מלכות.

[ז]. כל הפסוק "זכו נזיריה משלג צחו מחלב אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם" = גוף פעמים זך ("זכו וגו'") = ט פעמים נזיר ("זכו נזיריה וגו'").

[ח]. עלית החכמה לכתר וירידת הבינה למלכות היינו ב"טבע ראשון" שלהן. אך לאחר תופעת ה"אחליפו דוכתייהו", שהגבורות דאבא והחסדים דאמא מתחלפים, מתחלפות היוצרות ואזי הבינה דוקא עולה למעלה (להכלל באור-אין-סוף ב"ה) ב"רצוא" כו' והחכמה נעשה מקור ה"שוב" (לעשות לו יתברך דירה בתחתונים), וד"ל.

[ט]. כתר-לבן = 702 = שבת (היהלום של שם הוי' ב"ה), סוד התכללות תרך עמודי אור דכתר עליון ו-לב נתיבות חכמה ו-נ שערי בינה, סוד "איה מקום כבודו", התכללות ג"ר בכתר. חכמה-כחול = 137 = חכמה נבואה כנודע.

[י]. חכמה-כחול בינה-אדום תפארת-ירוק מלכות-שחור (כנגד י-ה-ו-ה) = 2662 = ב"פ יא בחזקת ג (משיח במספר קדמי), ודוק.

[יא]. חכמה יראה = "ברא אלהים" = אור לבן = טוב ברבוע. וביחד עם ה"פ בשני הכיוונים = הוי' אלהים (שם מלא, סוד יבק) ברבוע! והנה, חכמה בהכאת אותיות = 32000, לב נתיבות פליאות (אלף-פלא – 1000) חכמה (סוד לב אלהים דמעשה בראשית). יראה עד"ז = 10000 (100 ברבוע, 10 בחזקת 4). יחד = 42000, ואילו אור לבן עד"ז = 4200, ודוק היטב (הכל בסוד שם מב דמעשה בראשית).

[יב]. "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה [א פנימיות ע, ודוק]: גם את זה לעמת זה עשה האלהים וגו'". כאן אנחנו מצרפים את תבת "ראה" להבא אחריו, שאת זה צריך לראות (ביום רעה, ועל ידי זה להמתיק את הרע ולהפכו לטוב, וד"ל).

[יג]. דילוג אותיות: 1470 = 21 פעמים 70 ו-210 = 21 פעמים 10 = 3 פעמים 70. תן לחכם ויחכם עוד.

[יד]. לציין שהאות ש במילוי המילוי: שין יוד נון = שקוף – חלק המילוי (ח האותיות הנוספות על האות ש המקורית) = האות קוף (האות שבה נברא חדש אדר, כקוף בפני אדם הנראה בלבת האש של האות ש שבה, בקופא דמחטא, נכנס פיל כו', וד"ל).

[טו]. במילוי, "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי" = 3703 = 7 פעמים 529 = 23 ברבוע, תענוג וכו'. במספר קדמי, "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי" = 4176 = חן (ה"פנימיים" של שם הוי') פעמים חסד (ה"אחוריים" של שם הוי').

[טז]. "מעשה אבות סימן לבנים" = "בראשית ברא", "ברא" לשון בן כנודע, ו"בראשית" היינו מה שהבן יורש את האב (בראשית אותיות ירשת אב), לומד ממנו (גם במודע וגם בלא מודע) ומיישם את מעשיו (במודע או שלא במודע).

[יז]. ההפרש בין "מהר שלל" ל"חש בז" הוא רפחרפח ניצוצין קדישין כו'.

[יח]. "גם הנצב אחר הלהב" = אמת, ביט ברבוע. כל הפסוק: "ויבא גם הנצב אחר הלהב ויסגר החלב בעד הלהב כי לא שלף החרב מבטנו ויצא הפרשדנה" (ז השמות שבפסוק מודגשים, וכולם שייכים למושגים הנלמדים הערב), ודוק. 4 המלים המודגשות = 276, משולש 23 (3 פעמים צב). 2 המלים הבאות = 322 = 14 פעמים 23. המלה השביעית, האחרונה, "הפרשדנה" = 644 = 28 פעמים 23 = 7 פעמים צב = 2 פעמים 322 הנ"ל, סוד "שלם וחצי". הכל = 1242 = 6 צירופי אור וכו'. לאחר "ויצא הפרשדנה" ממשיך הכתוב: "ויצא אהוד המסדרונה" – חרוז ("הפרשדׂנה... המסדרונה") מכוון. "הפרשדנה" כפולה של 23 (28 פעמים 23 כנ"ל) ו"המסדרונה" כפולה של 37 (10 פעמים 37), ודוק.

[יט]. הערך הממוצע של ז אותיות ארי אריה = אין-אני (נ-ר מתחלפות באותיות למנר, נמצא שאני מתחלף בארי ו"אניה בלב ים" באריה), וד"ל.

[כ]. שיעור ר"ח תמוז תשס"ז.

[כא]. קו משֻלש רבוע מלבן = "יסוד היסודות ועמוד החכמות" (מח במשולש) ר"ת י-ה-ו-ה, כנגד ארבע צורות הנ"ל (העגול בכתר, לשון סבוב כנודע. לפי זה, הנקודה היא בפנימיות הכתר, נקודת האמונה הפשוטה שברדל"א: נקֻדה עגול קו [אין-סוף נקודות, סוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק" ומה שנביעת האין-סוף, הברקה אחר הברקה, היא בחכמה, וד"ל] משלש רבוע מלבן = 1444 = 38 ברבוע. רק רבוע מלבן = 400 = 20 ברבוע!).

[כב]. אבן-לבֵנה = חמה-לבָנה = חכמה-בינה, וד"ל.

[כג]. הלבנון הוא ה'חבר' של החרמון. לבנון חרמון = טוב פעמים הוי'. לבנון חרמון ובהכאה פרטית = ב"פ אבן ברבוע. בלבנון חרמון ראשי וסופי התבות = לבנון והאמצעי התבות = חרמוןחרמון בתוך לבנון!

[כד]. ח"ב לו, א.

[כה]. זה לשונו:

"עבד בר נש ביתא וקודשא בריך הוא אמר לי' כתוב שמו ושוי לפתחך". עיין בנצוצי אורות או"ק א'. ולכאורה יותר קרוב לפרש ששמי קאי על השם שדי שבחוץ המזוזה שהוא השומר ר"ת שומר דלתות ישראל (משא"כ לפירושו ששמי קאי על מזוזה גימט' אד', הרי תיבת מזוזה וכן שם אד' אין נכתב במזוזה ואיך אמר כתוב שמי). גם יורמז בשמי על והי"ה (אותיות הוי') שמבפנים ושדי מבחוץ, שביחד הם גימט' ש"ם, ושוי לפתחך הוא על הפתח דמל' שם אד' שמספרו מזוז"ה (והרי יש כאן יחוד שלם דהוי' שדי ת"ת ויסוד (שזהו קודשא בריך, קדוש ת"ת ברוך יסוד) במזוזה אד' דמל'. שוב מצאתי כן ברמ"ז.

[כו]. שבהם והו אותיות (לפי סדר הופעתם), רמז לשם הראשון של עב שמות, הרשום בכוונות על תבת "והיה [אם שמע]", ודוק. אלהינו אלהיך אלהיכם = 274 = רחל לאה (ב"פ קבלה, 137) ו-ז פעמים הוי' שבמזוזה = יעקב. יעקב הוא האור, שמות הוי', ואילו רחל לאה נשותיו הן הכלים, שמות אלהים (אלהים = כלי הוי'), ודוק.

    והנה, כשמצרפים את והיה (צירוף הוי'; "והיה" לשון שמחה – שמחה של מצות מזוזה, דלשימור עביד) שדי אדני (כללות ענין המזוזה) יעלה הכל (יג שמות, י"ל כנגד יג מדות הרחמים) 861, 41 במשולש = בית המקדש וכו'. המזוזה עושה מהבית בית המקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – מחוץ לפתח, כשומר היושב בחוץ, וגם בתוך הבית, ועל הפתח (האות ברית קדש, כמפורש בהמשך הזהר) ובתוך הלב של כל או"א מבני הבית, בצאתו ובבואו, ודוק.

[כז]. נתבונן בשלשת הפסוקים שנאמרו בחזקיהו מלך יהודה, שראוי היה להיות משיח, באותו ענין: "בהוי' אלהי ישראל בטח ואחריו לא היה כמהו בכל מלכי יהודה ואשר היו לפניו. וידבק בהוי' לא סר מאחריו וישמֹר מצותיו אשר צוה הוי' את משה. והיה הוי' עמו בכל אשר יצא ישכיל וימרֹד במלך אשור ולא עבדו".

    "בהוי' אלהי ישראל בטח... וידבק בהוי'" = בהוי' (כח), הפתיחה והסוף, ברבוע! וביחד עם "והיה הוי' עמו" (פתיחת שלשת הפסוקים בשבחו של חזקיהו) = ז פעמים חזקיהו (שעולה "והיה הוי'" כל תבה באחוריים: ו וה והי והיה י יה יהו יהו-הדין ועוד חסד)! שארית שלשת הפסוקים = 6279 = 3 פעמים 7 פעמים 13 פעמים 23.

    יש בשלשת הפסוקים 147 = 3 פעמים 7 ברבוע אותיות. אם נצייר את שלשת הפסוקים כשלשה רבועים של 7 נגלה ששלש הנקודות האמצעיות הן אותיות ארי (לפי סדר זה), רמז למלך מבית דוד הגבור כארי. שאר 144 (זה ברבוע) האותיות = 7020 = 10 פעמים שבת (בפרשת "ויכלו" יש 144, קדם, אותיות) = אדם (ר"ת אדם דוד משיח) פעמים יוסף (העולה אדם במספר קדמי, יוסף נקרא "אדם" בתורה, כמבואר בחז"ל). בכתבי האריז"ל מובא שמה שחזקיהו היה ראוי להיות משיח היינו משיח בן יוסף דוקא (הגם שהנו מבית דוד), ודוק.

    תכלית שלשת הפסוקים המתארים את צדקת חזקיהו שלא היה כמהו כו' – "וימרד במלך אשור ולא עבדו", מרידת המלכות דקדושה (מכח היסוד, האות-אמת) במלכות הרשעה. אשור מסמל את תרבות ה"תענוגות בני אדם", תרבות האושר והרווחה, שבימינו היינו תרבות המערב בכלל ותרבות אמריקה בפרט, כידוע מהרבי. מכאן נלמד שהפועל יוצא של כל הצדקות הוא למרוד במלך אשור, ועוד – "ולא עבדו", לא להיות משועבד אליו בשום בחינה ואופן (לא בחיצוניות ולא בפנימיות, לא בהנהגות ולא בדעות וכו'). אז – "וימרד במלך אשור ולא עבדו", היום – "וימרד בנשיא ארצות הברית ולא עבדו". ביחד = ולא פעמים עבדו

מוצש"ק וארא, כ"ו טבת ע"ב – רמת אביב

פסיכולוגיה התפתחותית ב־יג מדות הרחמים

אופשערעניש שלום־דוב־בער גינזבורג

א. יג השנים הראשונות – יג מדות הרחמים

מקור מנהג התספורת – באריז"ל

הרבי כותב שהתספורת היא גיל חינוך, כמו ששמענו קודם שהרבי מביא את המכתב של הרבי הקודם, שמהחאלקה, האופשערניש, צריך להתחיל עם ענינים של חינוך – ציצית, ברכות השחר, ברכת המזון, קריאת שמע שעל המטה (לפי סדר היום – מתלבשים, מתחילים את פעילות היום, אוכלים, הולכים לישון, כנגד י-ה-ו-ה – ללמד שראשית החינוך היא לתת מסגרת של קדושה לסדר היום בגשמיות[1]). גם שמענו קודם שהאריז"ל חדש את המנהג הזה ולפניו לא מכירים, בספרים עכ"פ, את המנהג. הוא לקח, יחד עם אשתו, כל המשפחה – עשו שלשה ימים של חגיגה במירון לרגל החאלקה של בנם. חגגו שלשה ימים רצופים (י"ל כנגד הגיל של הבן – שלש שנים – כדי להביא לידי גילוי, על ידי שמחה, את הענין הפנימי של שלש השנים, וכפי שיתבאר), משתה גדול שלשה ימים במירון, אצל רשב"י ורבי אלעזר בנו, לכבוד החאלקה[2].

עלית המוחין בלימוד התורה

אנחנו יודעים מה שכתוב בתורה – לא מפורש ממש בתורה שבכתב, אבל לגמרי מפורש בתורה שבעל פה – שגיל מצוות אצל ילד הוא גיל בר-מצוה, גיל 13. בפרקי אבות מציינים עוד כמה סימני דרך בחיים של הנער היהודי, "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה... בן חמש עשרה לגמרא" – בהפרשים קבועים של חמש-חמש שנים הילד עולה בדרגות בלימוד התורה. תורה שבכתב בגיל חמש, משנה בגיל עשר וגמרא בגיל חמש עשרה.

לפי הקבלה, כמו שמובא בתניא, המקרא בעשיה, המשנה ביצירה והתלמוד בבריאה. כלומר, בשכל – תורה היא שכל – הילד עולה עולם כל חמש שנים. בגיל חמש הוא מקבל מוחין של עולם העשיה, לכן "בן חמש למקרא". בגיל עשר הוא מקבל מוחין של עולם היצירה, לכן "בן עשר למשנה". בגיל חמש עשרה הוא מקבל מוחין של עולם הבריאה, לכן "בן חמש עשרה לגמרא".

ההתבגרות – עד גיל עשרים

אחר כך יודעים שבן שמונה עשרה לחופה ובן עשרים לרדוף. הפשט של "לרדוף" הוא אחרי פרנסה התחתן בגיל שמונה עשרה והספיק ללדת בן או שנים, ועול הפרנסה מתחיל להכביד, ולכן צריך לצאת לרדוף. בתורה מפורש שבגיל עשרים הוא יוצא צבא. בתורה יוצא צבא בגיל עשרים, לא כמו שכאן מקובל שלפני כן. יש משהו מפורש בתורה לגבי גיל עשרים. גם חז"ל אומרים שהתורה מחכה לגייס עד גיל עשרים, כדי שיספיק להתחתן קודם ולהוליד כמה ילדים. זה השכל, זו הסברא של התורה.

אם כן, ראוי להתבונן ולהסביר את כל המהלך – ועוד קודם לכן מגיל שלש ועוד קודם ברית מילה, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". יש ברית, מדאורייתא, בגיל שמונה ימים. אחר כך מנהג של תספורת בגיל שלש – ככל שהמנהג מתגלה יותר מאוחר שרשו יותר גבוה. אחר כך בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות – אז חייב לקיים, וגם חל עליו עונש באי קיום המצוות ח"ו – בן חמש עשרה לגמרא, בן שמונה עשרה לחופה ובן עשרים לרדוף. יש עוד גילאים, עד בן מאה, אבל אפשר לומר שההתפתחות וההתבגרות – כל שלב הוא שלב של התבגרות – היא בעיקרה עד גיל עשרים, "זה הקטן גדול יהיה". ידוע בקבלה שבגיל עשרים מקבלים מוחין דאבא[3] ויכול למכור בנכסי אביו – נעשה מבוגר לכל דבר, מבוגר כמו אבא שלו[4].

יג השנים הראשונות כנגד יג מדות הרחמים

יש רמז – בו רוצים הערב להתבונן – ששלש עשרה השנים הראשונות, עד בר מצוה, הן כנגד יג מדות הרחמים. יש הרבה דברים בתורה שכנגד יג מדות הרחמים. כתוב באריז"ל שגם חדשי השנה כנגד יג מדות הרחמים. בשנה רגילה יש יב חדשים, וחודש העיבור (בשנה מעוברת – "שנה תמימה") כולל את הכל, וכך המדה ה-יג היא כוללת את כל יב המדות (יב הוא גיל המצות לבת, אצלה נכללת המדה ה-יג, "ונקה", במדה ה-יב). אם יג השנים הראשונות של הנער הן כנגד מדות הרחמים, שהן גם כנגד המדות שהתורה נדרשת בהן – גם קשר לתורה – הגיל המיוחד של החאלקה, ראשית החינוך של הילד, שמשאירים לו פאות, הוא כאשר הוא משלים את ג המדות הראשונות של מדות הרחמים. זו ההתבוננות המיוחדת שלנו הערב, מה סימן הדרך של סיום שלש המדות הראשונות של יג מדות הרחמים.

ההקבלה ל-יג מדות הרחמים לפי הפשט (שלא כשיטת הסוד)

כדי להתבונן בכך צריך לדעת איך אנחנו סופרים את מדות הרחמים, כי יש כמה וכמה שיטות. השיטה הרווחת בקבלה ובחסידות היא הכתובה במפורש בספר הזהר, שמתחילים לספור את המדות משם א-ל – "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה". אבל, לפני שם "אל" כתוב פעמים שם הוי' – "הוי' הוי' אל רחום וחנון" – ולפי הפשט מהם מתחילות יג המדות. רש"י – פשוטו של מקרא, שאנו יודעים כמה הרבי מחובר אליו, ו"בן חמש למקרא" סובר כמוהו – אומר שמתחילים מ"הוי' הוי'". בתוספות יש דעה שמתחילים משם הוי' השני, והראשון לא בכלל, ולפי האריז"ל שניהם לא בכלל יג מדות הרחמים. אם כי שם הוי' הוא שם הרחמים – אין יותר רחמים ממנו – אך הוא לא מ-יג מדות הרחמים המיוחדות, כנראה ש"הוי' הוי'" היינו כללים (כללות עצם הרחמים של השי"ת) שמהם מתפרטים יג המדות. כך לפי הזהר וספרי הקבלה.

גם כתוב בקבלה, באר"י, ששני שמות הוי' הם כנגד פאות הראש. לכן יש כמה דרוש בחסידות אודות האופשערניש, שבאמת מקשר מה שעשינו כעת עם שני שמות הוי' שלפני "אל רחום וחנון", היות שלפי הקבלה הן כנגד פאות הראש. יג המדות, לפי הקבלה, הן כנגד הזקן שמתחיל רק למטה מהפאות. לכן צריך להיות ברור ההפרש בין הפאות לזקן, שלא יתערבו – "אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה". יש מלכות של הגלגלת, הפאות, ומלכות של הפנים, הזקן[5], וצריך הפרדה ברורה בין המלכויות.

בכל אופן, הפאות לפי זה הן שני שמות הוי', אבל זה לא תואם את מה שאנחנו רוצים להסביר, כי רוצים להסביר שגיל שלש הוא כאשר נשלמו שלש מדות. אז קורה משהו מיוחד בנפש, ולאור שלב ההתבגרות הנפשית מגיע הזמן לגזור את שערות הראש – "ראשית הגז"[6] – ולהשאיר את הפאות.

השלמת התפתחות הלא-מודע לפני החיוב במצוות

להסביר את הענין שבבר מצוה יש השלמה של כל מדות הרחמים ואז הילד נעשה איש, נעשה מחויב במצוות ה' – אז מה בעצם קרה ב-יג השנים עד לבר מצוה? מה התפתח בנפש? ודאי שככל שגדל יש יותר שכל בראש, אבל כתוב שפנימיות השכל, דעת, אין לו עד בר-המצוה. דעת היינו המודע בנפש בכלל. מה שקורה אצלו בכל השנים מהלידה עד הבר-מצוה הוא התפתחות העל-מודע, וכאשר הוא נשלם אז מקבל דעת, גילוי העל-מודע במודע, ואז דוקא הוא נעשה בר מצוה, מחויב במצות (מצוה לשון צוותא, היינו היכולת בנפש לחבר בין העל-מודע למודע, ובכך להתחבר לה', "סוד הוי' ליראיו" – החיבור בין ממד הנסתרות, יה, לממד הנגלות, וה, בכל ההויה כולה). יג מדות הרחמים הן בכתר, והכתר הוא העל-מודע. כלומר, יש תהליך שלם של התפתחות נפשית בלא מודע של הילד.

שוב, אחרי שהלא-מודע מושלם, ומתחיל תיקון המודע ממש (בהמשכה מהלא-מודע למודע כנ"ל), הוא נעשה בר מצוה – מחויב במצוות. כל יג השנים הראשונות הן לתקן את יג מדות הרחמים (מה שיהודי הוא רחמן בעצם – "רחמנים בני רחמנים"[7]), שהן בלא-מודע של הנפש, בכתר של הנפש.

חלוקת המדות לפי הרמב"ן

לפי הפשט, כפי שאמרנו קודם, המדות מתחלקות כך: "הוי' הוי' אל, רחום וחנון ארך אפים, ורב חסד ואמת נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה". איך סופרים לפי הפשט? קודם כל "הוי' הוי'" שיש ביניהם פסיק טעמא, ואחר כך "אל" – שלשה שמות של ה', קבוצה שודאי קובעת ברכה לעצמה. כל החלוקה שנעשה כעת היא לפי פירוש הרמב"ן על התורה. אף על פי שהוא מקובל גדול, הרמב"ן, בענין זה הוא הולך לפי הפשט – ש-יג המדות מתחילות מ"הוי' הוי'".

הוא אומר שהמיוחד בשלש המדות הראשונות שהן שמותיו של הקב"ה[8], ולפי מה שנסביר בדיוק שלש מדות אלו נשלמות היום, בהגיע ילד יהודי לגיל שלש, גיל חינוך. היום עשינו לשלום-בער תספורת כי נשלם אצלו "הוי' הוי' אל" – זה עצם ההתקשרות לה' בלא מודע. קודם דברו על מסירות נפש, שהיא התקשרות. שלש המדות הראשונות קובעות ברכה גדולה לעצמן, שהן שמותיו של ה'. שהילד היהודי נעשה קשור, בלא-מודע, ל"הוי' הוי' אל".

אחר כך, מסביר הרמב"ן, יש עוד שלש מדות שהן תארי עצם – "רחום וחנון ארך אפים". לא כתוב "מרחם", פועל יוצא, אלא "רחום" – תואר עצם, מתאר את העצם של ה' ("כי ה' פעול למדות האלו"). "רחום" הוא כינוי של ה' – לא ממש שם (שאסור למחוק), אבל כינוי מובהק של ה'. "רחום וחנון" נאמרו באותו לשון (ראה פירוש הראב"ע מה ההבדל ביניהם), תואר עצמי, והרמב"ן מסביר ש"ארך אפים" הוא גם תואר עצמי.

לפי הפשט, כשמתחילים מ"הוי' הוי'", "ארך אפים" הוא מדה אחת. לפי הזהר חייבים לחלק ביניהם, וכבר מראה שפירוש זה הוא לא לפי הפשט. כך גם לגבי "נצר חסד לאלפים" – אם מתחילים מ"הוי' הוי'" זו מדה אחת, אבל אם מתחילים מ"אל" חייבים לחלק, ש"נצר חסד" מדה אחת ו"לאלפים" מדה אחרת, גם לא לפי הפשט. רואים שהפשט הוא פשט ושיטת הזהר היא לא פשט, היא סוד. לפעמים רואים שהסוד יותר פשט מפשט, כמו שמוסבר אצלנו הרבה פעמים, אבל כאן לא כך – הפשט הוא כמו הפשטנים, שמתחילים מ"הוי' הוי'", והסוד שמתחילים מ"אל".

אומר הרמב"ן שמ"ורב חסד" והלאה הכל מדות רחמים וטובו יתברך, אבל פעלים – פועל יוצא, הנהגה. איך ה' מנהיג את העולם? בחסד וכו'. גם "רחום" משמע שהוא מרחם על כולם, אבל הלשון "רחום" אומר שה' רחום בעצם. ההנהגה עם הבריות במדת החסד ("ורב חסד וגו'") היא משהו אחר לגמרי, כך מסביר הרמב"ן.

חלוקת המדות: ג-ג-ז – ג ראשי ראשין, ג מוחין ו-ז מדות

אם כן, המדות מתחלקות ל-ג-ג-ז[9]. ידוע מה שהרמ"ק מביא בפרדס בשם רב האי גאון ששאלו תלמידיו "עשר ידענו, שלש עשרה לא ידענו" – מכירים את עשר הספירות, אבל מה הן יג מדות הרחמים? הרי מספר צריך הקבלה (קבלה לשון הקבלה). הוא הסביר ששלש הנוספות הן "ג ראשי ראשין". גם העשר מתחלק לשלש ושבע, ג"ר וז"ת[10]. אם כן, החלוקה היא ג-ג-ז, וכך בדיוק מסביר הרמב"ן את חלוקת מדות הרחמים: ג שמעל הכל – "הוי' הוי' אל". עוד ג – תארי עצם של ה', "רחום וחנון ארך אפים". אחר כך הז"ת, שבכל מקום – בכל ספרי הקבלה – נקראות "הנהגות". ה' מנהיג את העולם במדת החסד, מדת הגבורה וכו' – השמות המקובלים של הספירות למעלה. כך ב-יג מדות הרחמים, שרשן בלא מודע, בכתר, הוא "רב וחסד ואמת וגו'". "ואמת" – שה' מנהיג את העולם במדת האמת שלו, לא מוותר, לכן אומרים שאמת היא מדת הדין, כמו גבורה[11]. "נֹשא עון ופשע וחטאה" הם שלישיה, כנגד הנה"י. "ונקה" כבר מלכות, הכל בשרש, בכתר[12].

"ראשית הגז" – ג ראשי ראשין

הכל מתחיל מ"הוי' הוי' אל" שנשלמות הערב, ולכן עושים ראשית הגז. אמרנו שלמנהג האופשערניש קוראים "ראשית הגז", ו-גז רומז – כפי שכתוב – ל-ג ראשונות ו-ז תחתונות. לא יג אלא רק י, אבל נפרש ש"ראשית הגז" היינו שיש "ראשית" לפני ה-גז, כמו "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו" – לפני ה-גז יש עוד ג ראשי ראשים, התקשרות עצמית ממש לשמותיו הקדושים של ה'[13].

"הוי' הוי' אל"

כמובן, החלוקה של ג-ג-ז לא אומרת שבכל קבוצה כולם אותו דבר – כל אחד קובע ברכה לעצמו. "הוי' הוי'" ודאי אחרת מ"אל" – "הוי'" הוא שם העצם, שם המפורש, שם המיוחד, ו"אל" הוא אחד השמות האחרים של ה'. גם ב"הוי' הוי'" יש חלוקה, "פסיק טעמא בגוויהו" כמו שהזכרנו.

לפי הפשט, כפי שרש"י מסביר, "הוי' הוי'" היינו לפני שאדם חוטא ואחרי שחוטא ושב[14]. שם הוי' הראשון הוא גילוי רחמי ה' על הצדיק, ושם הוי' השני אומר שגם אחד שעבר את הדרך – חטא, נעשה רשע[15] – ברגע שחוזר בתשובה ה' מתייחס אליו באותם רחמים כמו קודם, אותו שם העצם. כלומר, ה' הוא הוי' לפני החטא וגם הוי' אחרי החטא והתשובה.

בכל אופן, אלה שתי בחינות. אנו יודעים ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם", אז יש משהו מיוחד בשם הוי' השני. בכלל, כלל גדול בקבלה, שמובא הרבה בחסידות, שכאשר יש שני שמות הוי' באותו פסוק – הראשון בז"א והשני בעתיקא. לפעמים כתוב שב-יג מדות הרחמים שם הוי' שלפני הפסיק טעמא הוא לפני הצמצום ואילו שם הוי' שאחרי הפסיק טעמא הוא אחרי הצמצום – שלפי זה השני למטה מהראשון. אבל יש גם פירוש הפוך, והוא היותר פשוט, על דרך ההגיון של "לא זו אף זו". כמו הפשט כאן, לא רק שה' מרחם על צדיק שלא חטא, אלא שה' מרחם ביתר שאת על אדם שעבר את הדרך ותפס את עצמו וחזר בתשובה – רחמים באים ממקום יותר גבוה ועצמי, משקף התקשרות יותר עצמית, ש"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא".

אחר כך יש "אל" – גם שם של חסד, "חסד אל כל היום". רש"י בחומש, בפשוטו של מקרא, כותב שיודעים ששם א-ל הוא מדה של רחמים מפסוק בתהלים כב – "אלי אלי למה עזבתני" (פסוק שלפי חז"ל אסתר אמרה – "אילת השחר", המצב של עם ישראל לפני הגאולה), ולא שייך לומר לדין "למה עזבתני". מכיון שמדובר בשם של רחמים מבקשים שלא יעזוב. בכל אופן, שם "אל" אינו שם הוי'. ודאי שגם בקבוצה השניה, "רחום וחנון ארך אפים" כל מדה בפני עצמה, אבל יש צד השוה. הכל צריך לראות בפירוש הרמב"ן, ג-ג-ז.

ג השנים הראשונות ביחס לשאר השנים אצל אברהם אבינו ואצל אהרן הכהן

שוב, נסביר ש"ראשית הגז" היינו מה שלפני ה-גז, לפני ג-ז, "שלש עשרה לא ידענו" – לפני הגז "לא ידענו", בלא-מודע. כל יג מדות הרחמים הן "לא ידענו", אבל ה"לא ידענו" שב"לא ידענו" הן ג הראשונות, "הוי' הוי' אל" ("אל" אותיות לא – עד כאן "לא ידענו")[16]. אפילו בדרושים שכתובים אצלנו בחב"ד על יג מדות הרחמים יש מקום אחד שמקשר לגילו של אהרן הכהן ביציאת מצרים ומתן תורה – היה בן 83. משה רבינו היה בן 80, אבל אהרן היה בן 83. למה אהרן צריך להיות בן 83 ומשה מספיק שיהיה בן 80? כתוב ששלש השנים הראשונות של אהרן הן כמו שלש השנים הראשונות של אברהם אבינו, שהכיר את בוראו בגיל שלש (הגיל של ראשית הגז – מכאן מקור מובהק למנהג האופשערניש, ראשית החינוך, בגיל שלש. "עקב שמע אברהם בקֹלי וגו'", עקב שנים מגיל שלש עד סוף חייו של אברהם אבינו, היהודי הראשון, בעלמא דין, עקב = פאה פאה!), ואז צריך עוד שמונים שנה לגבורות. כדי להוציא את עם ישראל ממצרים ולתת תורה צריך גבורות ("והגבורה" – "יציאת מצרים", ותורה קבלנו "מפי הגבורה").

יוצא – אם כי לא כתוב במפורש – שכנראה משה רבינו עולה על אהרן וגם על אברהם בכך שהכיר את בוראו מגיל אפס (אולי גם אז עשו לו תספורת, דבר המשפיע על איכות קולו, שעל כן היה נשמע קולו כקול נער – "והנה נער בוכה". ויש לומר שהוא ענין "ותרא אתו כי טוב הוא", שנולד מהול, בהתקשרות-דעת גלויה ומאירה להשי"ת). והוא על דרך הנאמר על מורנו הבעל שם טוב, שאף פעם לא היה ילד, שהכיר את בוראו מיום הולדו. אהרן צריך שלש שנים כדי להכיר בוראו ולעשות תספורת, ועוד שמונים שנה להגיע לגבורות. "הוי' הוי' אל" בגימטריא פג[17] – בדיוק הגיל של אהרן[18]. שלש שנים ועוד שמונים[19].

ב. יג מדה"ר ו־יג מדות שהתורה נדרשת בהן

שלש השנים הראשונות – בנין התקשרות לא-מודעת לה'

רצינו להסביר יותר לעומק, בעבודה, ואחר גם לקשר ל-יג מדות שהתורה נדרשת. הילד השלים כעת "הוי' הוי' אל" – אם הייתי אומר לפי שיטת הקבלה הייתי אומר שהשלים "אל רחום וחנון", גם הולך יחד, אבל לא כל כך טוב כמו ההסבר לפי פשט. אם מתחילים מ"הוי' הוי'" יש הו"א לעשות חאלקה בגיל שנתים, אחרי "הוי' הוי'", אבל אומרים שצריך לחכות עוד שנה ואז לגזור את השערות.

כדי להבין את הענין בנפש, וגם לקשר ל-יג מדות שהתורה נדרשת בהן, נתבונן מה קורה בעל-מודע של הילד בשנים הראשונות לחייו. אני אומר שבשנה הראשונה מתהוה התקשרות לא-מודעת לשם הוי', כפי שמתגלה לצדיק גמור שלא חטא (על פי רש"י הנ"ל ששם הוי' הראשון כנגד הצדיק גמור שלא חטא מימיו). בשנה השניה, הכל בלא-מודע, מתגלה לו גם שם הוי', אך כמו בעל תשובה – לפי הפשט של רש"י – שהספיק כבר לחטוא (עבר יום הולדת שנה...), אבל מבין ומרגיש שה' מרחם עלי בדיוק אותו דבר ואפילו יותר אחרי שחטאתי וחזרתי בתשובה, שם הוי' דלעילא. אחר כך קורה משהו בשנה השלישית, התקשרות לשם א-ל, "חסד אל כל היום" וכל שאר פסוקי שם א-ל[20] (שם של חסד ושם של "אלי אלי למה עזבתני"), ובסוף שלש השנים אני אומר שהפאות נשלמו ואפשר לגזוז את הראש. ה-ג הנעלם, "ראשית הגז", נשלם, ואפשר לגזוז את שערות הראש ולהשאיר את ה'סימנים', כפי שקוראים לפאות התימנים. הפאות הן סימן שאתה יהודי – אפשר לתפוס אותך ב'סימנים' ולהוכיח שאתה יהודי, "כזה ראה וקדש"[21] (כמו המצוה הראשונה שקבלנו לפני יציאת מצרים – "החדש הזה לכם ראש חדשים"), הנה, זה קדוש ("זרע קדש").

זכרונות מלפני גיל שלש

ננסה להסביר עוד: הכל אצל הילד לא מודע. נשים לב לעוד תופעה חשובה בפשט. מדת הבינונים, שוה לכל נפש, שמאד נדיר שמישהו יזכור במודע חויות שהיו לו לפני גיל שלש – כמעט ולא מצוי. זה שאנשים מבוגרים זוכרים מה שהיה איתם מגיל שלש והלאה יכול להיות, לא נדיר, אבל מאד נדיר לזכור דברים מלפני כן. קרו לך המון דברים, אבל לא זוכרים. תופעה זו נותנת פרנסה להמון פסיכולוגים, דא עקא שהם סתם סוחטים את הכסף – לא יודעים להגיע לאותה תקופה חשובה בבנין האישיות, עד גיל 3. יש לילד המון חויות, אבל הוא לא זוכר אותן – לא במודע שלו.

חויות הנפש האלקית

מה בעצם סוג החויות של הקדושה, של הנפש האלקית? כעת מדברים על הנפש האלקית, לא על הנפש הבהמית. בחב"ד מענינת אותנו בעיקר הנפש האלקית. מה קורה בנפש האלקית בשנה הראשונה של הילד? אפשר לצייר כך, שבשנה הראשונה הילד מרגיש שיש לו שני הורים, שיהיו בריאים. הוא לא מסוגל לעשות דבר וצריכים לתת לו טפול מלא. כל ילד קטן מאד אגואיסטי, לכאורה – הכל לעצמו. כך במודע הלא-מפותח שלו (מצד הנפש הטבעית-בהמית), אבל בלא-מודע שלו הוא לא אגואיסטי – הוא מרגיש שיש כאן שני אנשים שמתמסרים אלי במאת האחוזים מתוך דאגה. שני אנשים דואגים לכל צרכי מ-א עד ת. מה הוא לומד מכך?

"קל וחומר, גזרה שוה, בנין אב"

כעת נעבור ל-יג מדות שהתורה נדרשת בהן – הוא לומד "קל וחומר", המדה הראשונה. כאן, לפני שנמשיך, המקום להסביר שלפי השיטה שמתחילים מ"אל" ברור שק"ו כנגד שם "אל" – מובא בספה"ק, ב"קדושת לוי" ועוד, שמשה התפלל "אל נא רפא נא לה" וחז"ל מביאים שם קל וחומר – ומשם ממשיכים להקביל. שלש המדות הראשונות הן "קל וחומר, גזרה שוה, בנין אב". עיקר התכלית שרוצים לדבר שבגיל שלש נשלם בנפש ה"בנין אב", אחרי שעבר "קל וחומר" ו"גזרה שוה". יש הו"א כנ"ל שצריך לגזור אותו "גזירה שוה" בגיל שנתים, אחרי "הוי' הוי'", אבל אומרים לחכות עוד שנה, שיהיה בן שלש ויושלם ב"בנין אב" שלו. כנראה שיש משהו שבגיל שלש הילד בונה את אביו.

מה לשון חז"ל לגבי בנין אב? "זה בנה אב"[22]. "זה [הפסוק הזה, 'כזה ראה וקדש'] בנה אב", שהוא בנה יסוד מוסד כדי ללמוד ממנו בכל התורה. האב נקרא המלמד ומה שנלמד ממנו נקרא למד, ו"זה בנה אב" שיהיה המלמד כדי ללמד הלאה. צריך לבנות אב שילמד אותי תורה. כנראה שבגיל שלש קורה כך לילד, לא רק אצל הילד קורה משהו אלא גם אצל האבא. בזכות שהילד נעשה בן שלש וגוזרים לו את השערות האבא נבנה ביחס לבנו, להיות אותו אב המלמד אותו תורה. "זה בנה אב" – זו המדה השלישית.

שנה ראשונה: קל וחומר מההורים לה' – הבנת טוב ה' ודאגתו

נחזור למדה הראשונה, "קל וחומר". בחז"ל "קל וחומר" נקרא "דין" – שכל. הכל כאן בילד שלא יודע כלום בשכל המודע שלו, אבל כנראה שבלא-מודע קורה אצלו בשנה הראשונה תהליך של יסוד הק"ו. אני יודע שה' ברא אותי – הנפש האלקית יודעת – וגם יודע שאני מתהווה בכל רגע תמיד, כמו כל העולם. מה שאיני יודע, וצריך ללמוד ק"ו מהחויה של ההורים שלי, הוא שה' עושה זאת מתוך דאגה אמתית. הייתי יודע שה' ברא אותי וגם בורא אותי, אבל לחוות את הרגש של אבי שבשמים כלפי אני לומד בק"ו ממה שאני חווה על בשרי רגע-רגע מהתמסרות הורי כלפי בשנה הראשונה. כמו שאני מרגיש שהורי דואגים לי – לא סתם עושים, אלא מתוך התמסרות ואהבה – כך הקב"ה, שבורא אותי תמיד, עושה זאת מתוך אהבה ודאגה כביכול. אצל ה' כל המדות הן כביכול, בדימוי למדות בשר ודם. בכל אופן, אני מבין שהקב"ה דואג לי ומתמסר אלי. כמו שכתוב בתניא לגבי לידת העם, שמלך גדול יורד אלינו – כאן מדברים על אבא ובן שלו – שנמצא בתוך הבוץ ומרים אותי ומכניס אותי חדר לפנים מחדר וכו', כמו המשל האדיר המובא בתניא. כל זה שייך לחוית הנפש של הילד בשנה הראשונה.

שנה שניה: גזרה שוה מה' להורים – מצות כבוד הורים

מה קורה בשנה השניה? אני לומד הפוך. בשנה הראשונה הקב"ה אצלי בפשיטות וההורים שלי בהתחדשות, והחויה היא מההתחדשות – זה כלל גדול – ומהחויה שיש לי הורים אני לומד ק"ו לגבי הפשיטות, הבורא ית"ש. מה קורה בשנה השניה, של "גזרה שוה"? עובד הפוך, גם "הוי'" – שם הוי' השני – אבל בכיוון ההפוך. מה הכיוון ההפוך? כתוב "כבד את הוי' מהונך" וכתוב "כבד את אביך ואת אמך", וחז"ל אומרים שלומדים אחד מהשני – הם שקולים, כבוד אב ואם שקול לכבוד הקב"ה.

שוב, מדברים על הנפש האלקית. הנפש האלקית יודעת שיש מצוה לכבד את הקב"ה, אבל – כמו שחז"ל לומדים – מתוך מצות כבוד ה' הוא לומד שכך אני צריך לכבד את הורי, כי הם דומים לה'. בשנה הראשונה ה' דומה בקל וחומר להורים. בשנה השניה כבר כיוון הפוך, שאני צריך להתייחס להורים כמו שאצלי פשוט איך אני צריך להתייחס לקב"ה. הכל כאן אליבא דרמב"ן, כי הרמב"ן הוא האומר שכבוד הורים הוא מעין סניף של כבוד ה' (מבין שלש הסברות בטעם כבוד הורים). שלשה שותפים באדם, וכמו שה' ברא אותך כך הוריך בעלמא דין וצריך לכבדם. לכך אני קורא גזרה שוה, שההתייחסות להורים היא כמו שצריכה להיות ההתייחסות לקב"ה.

שוב, בשנה הראשונה אני פשוט חווה, מגלה נסתר, לגבי הקב"ה – עדיין לא מצוה. השנה הראשונה היא לפני המצוות, רק גילוי הנסתרות. בשנה השניה אני מסיק ממצות כבוד ה' – "כבד את ה' מהונך" – שכך גם כבוד הורים, כשיטת הרמב"ן. בשנה השניה נשתל אצל הילד כבוד הורים בהתפתחות – שיטת הרמב"ן בטעם כבוד הורים (מכלל טעמו של הרמב"ן מסתעפים שני הטעמים האחרים המובאים בראשונים – הכיבוד משום העברת המסורת מדור לדור והכיבוד משום הכרת הטוב, ודוק)[23].

גיל שלש – לעמוד על רגל אחת

מה קורה בשנה השלישית? ידוע הסיפור של אותו גר שבא להתגייר – גוי, אבל קוראים לגוי שמתגייר בסוף גר, בפוטנציאל (במקיף) יש לו נשמה אלקית, והיא הכח שמניע אותו להתגייר – ואמר להלל הזקן גיירני על מנת שתלמד אותי את כל התורה כולה כאשר אני עומד על רגל אחת. כשהוא בא עם אותה שאלה לשמאי הזקן הוא דחה אותו באמת הבנין, דחה אותו החוצה – "שמאל דוחה" – כי זו חוצפה. מה זה ללמד את כל התורה על רגל אחת?! אבל הלל הוא סבלן, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" כאהרן הכהן, והסכים. אמר שכל התורה על רגל אחת היא "דעלך סני לחברך לא תעביד". אחרי כמה דורות בא רבי עקיבא ואמר "'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה" – פסוק שכל ילד צריך לדעת בעל פה, כפי שאומר הרבי.

כאן אפשר לתת תרגיל מעשי: כתוב שבגיל שנתים כבר יודעים ללכת טוב – שתי הרגלים עובדות יחד ואפשר ללכת. היחוד של גיל שלש – צריך לראות אם זה באמת נכון – הילד מסוגל לעמוד על רגל אחת. אפשר לתת לילד לראות אם הגיע להתבגרות של גיל שלש – אם יכול לעמוד על רגל אחת. סימן שאותו אחד שבא להלל ומבקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת, בנפש הגיע לגיל שלש. מהי רגל אחת? שם "אל" בפני עצמו. תיכף נסביר יותר את שם א-ל.

עמידה על רגל אחת – התבוננות ב"דעלך סני לחברך לא תעביד" – לא להבליט נקודות תורפה של הזולת

אומרים לו שאם אתה מסוגל לעמוד על רגל אחת, אתה בן שלש, הענין בנפש ששייך לשלב ההתפתחות שלך הוא "דעלך סני לחברך לא תעביד". כשאדם עומד על רגל אחת, מה סני לו? שמישהו יבוא מאחורה וידחף אותו. כתוב שכל דבר שעומד על רגל אחת אינו יציב. יפה מאד שמחזיק מעמד, אבל לא יציב לגמרי, ובדחיפה קלה – מאחורה, שלא שם לב – יכול להפיל אותו בקלות. בכלל, כתוב בחסידות שאמר בסגנון "דסני לך", ומה ששנאוי לך שמישהו אחר מתלבש על נקודת התורפה שלך. אין אדם בעולם שאין לו חולשות, ואני שונא שמישהו מחפש את נקודות החולשה שלי, נקודות התורפה שלי, ודוקא בהן מתלבש עלי ונוגד אותי (שיטת התקשורת כנודע). זה בדיוק המשל שאדם עומד על רגל אחת ובא מישהו ויכול להפיל אותו בקלות. הוא במצב לא יציב, ומישהו מוצא את ההזדמנות להפיל אותו. על כך נאמר "דעלך סני לחברך לא תעביד", זו כל התורה.

בדרך מצותיך הרבי הצמח צדק מסביר שיש שתי מדרגות של אהבת ישראל – הנמוכה שכולנו אברי אותו גוף, והגבוהה שכולנו תחת אותו מקיף, ואהבתי כלפיך היא כמו אהבתי לעצמי, דבר המתבטא בכך ש"על כל פשעים תכסה אהבה". כפי שלעולם איני רואה חוב לעצמי, כך אתה בשבילי צריך להיות בדיוק כמוני ועוד יותר. ברגע שיש איזו התגלות של נקודת תורפה כל שהיא, אוטומטית – כמה שיותר, בלי לחשוב –אני מנסה להעלים אותה, לא להתייחס אליה. מי שכן תופס זאת הוא השונא שלך, שרק מחכה להזדמנות שתתגלה נקודת תורפה – מתי יתגלה מצב שאינך יציב, ואז קל להפיל אותך. עצם הדבר שאדם מסוגל לעמוד על רגל אחת כבר מראה על התפתחות מסוימת, התעמלות – לא כל אחד יכול לעמוד על רגל אחת.

ילד עומד על רגל אחת וזקן לא

איך אני יודע שהמצב הזה בגשמיות הוא משהו חשוב בחז"ל? כתוב בדיוק בכיוון השני, שאדם נעשה זקן כאשר לא מסוגל יותר לעמוד על רגל אחת. כתוב בחז"ל שכל עוד אתה יכול לעמוד על רגל אחת אתה "ילד". יתכן שאתה בן שמונים, הגעת לגבורות, אבל אם אתה עדיין יכול לעמוד על רגל אחת אתה נקרא בחז"ל ילד. אם אינך יכול לעמוד על רגל אחת כבר הזדקנת – אתה זקן. מאד קרוב, או-טו-טו, "עובר בטל" – בן מאה. בן תשעים לשוח, מתכופף, ודאי לא יכול לעמוד על רגל אחת. עוד עשר שנים ואתה עובר בטל. עמידה על רגל אחת היא משהו חשוב ביותר.

התבגרות – קיום והתקדמות באי-יציבות

אמרנו שמראה גם על נקודת תורפה. כנראה יש משהו שחייב להיות נקודות תורפה – חלק מההתבגרות, קיום באי יציבות מלאה. איך קוראים לכך בחסידות? כשאדם צריך לעשות מבצע של הרבי, כמה שיותר גדול – פחות חלק. הביטוי של הרבי בשיחות ש"לא תמיד אפשר לעבור על גשר של ברזל". אי אפשר בלי סיכונים, בלי מצבים שאתה חייב לעמוד על רגל אחת, שאתה במצב לא הכי יציב. זה סימן שאתה מבוגר – שאתה כן עומד על רגל אחת, רק שכעת צריך הרבה תפלה לקב"ה שלא יבוא מישהו דוקא בזמן שאתה חלש ויפיל אותך. במה תלוי? באהבת ישראל.

"בנין אב" – לבנות את ההורים כמלמדי הבנים

במדה הזו של "בנין אב מכתוב אחד ובנין אב משני כתובים" – גם בלי להאריך יותר מדי – "בנין אב מכתוב אחד" הוא שהכתר, הכתוב אחד (המכונה "אב הרחמים"), הופך למלמד. יש בנגלה, ואין כאן המקום להאריך, מי שאומר שגם ב"בנין אב מכתוב אחד" יש שני כתובים, אך באותו הקשר. יש מי שאומר ש"כתוב אחד" הכוונה פסוק אחד ממש – "מה מצינו". יש מי שאומר ש"מה מצינו" יותר פשוט ממדות שהתורה נדרשת, ולא נכלל, ו"בנין אב מכתוב אחד" הוא משני פסוקים באותו הקשר. הסיבה שאמרנו בכלל, שהכתוב אחד הוא בכתר, וגם בו גופא יש שני פרצופים – כמו הזכר והנקבה, אבא ואמא בתוך הכתר, אם כי אינם שני פרצופים נפרדים. אחר כך "בנין אב משני כתובים" – אבא ואמא (עילאין הנכללים באבא, "אב הרחמן"). בנין אב היינו לבנות אב שילמד את הבנים. אב הוא המוחין, או מכתוב אחד – עם שני הפירושים – או משני כתובים ממש, שני אנשים שונים, שני פסוקים שונים לגמרי. בונים אב של יכולת ההורים – כאן – ללמד את הילד, כאשר הלימוד הראשון, הכולל את כל הלימודים הבאים, הוא "ואהבת לרעך כמוך", מצות אהבת ישראל, ה"כלל גדול בתורה". כך עושים באופשערעניש.

הדוגמה של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי לבנין אב

ידוע שיש שלשה מקורות למדות שהתורה נדרשת – הלל הזקן, רבי ישמעאל, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי. לפי הלל הזקן יש שבע מדות, לפי רבי ישמעאל – כפי שאומרים בבקר, וכך דורשים כעת – יש יג מדות, ולפי רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי יש לב מדות[24]. בכולן כתובה המדה של בנין אב. ב-לב מדות יש דוגמה לכל מדה, ומה הדוגמה ל"בנין אב"? מהפרשה הקודמת, שה' מופיע לראשונה למשה ואומר לו "משה משה" (ש"לא פסיק טעמא בגוויהו", ואף על פי כן דומה ל"הוי' הוי'", יש צד השוה בכל כפילות של שם, חמש כאלה, "הוי' הוי'", "אברהם אברהם", "יעקב יעקב", "משה משה", "שמואל שמואל" השקול כנגד משה ואהרן), ומשה עונה לו "הנני". רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר שזה הבנין אב לכל בניני האב – שמכאן לומדים שעל כל דבור ודבור שה' אמר למשה הוא קרא לו קודם "משה משה" (בלי פסיק טעמא בגוויהו, המשך אחד בסוד "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" כמבואר במ"א) ומשה ענה לו "הנני".

האחרונים מסבירים שסברת בנין אב היא פשוטה – התורה לא יכולה להאריך בכל דבר כל פעם, כמו שהרבי לא חוזר על כל דבר תמיד, אז אומרים פעם אחת וזה הולך על הכל. יש כלל ש"הכל הולך אחר הפתיחה", וכאן הפתיחה של הגיון "בנין אב" – אם ה' אמר פעם אחת כך תמיד, בפרט אם זו ההתחלה. ה' אמר פעם אחת "משה משה" והוא ענה "הנני", ולא צריך לחזור שכך היה תמיד – אני צריך מספיק שכל להבין את זה בעצמי. זו המדה השלישית.

אחר כך "כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט כלל וכו'". זו "התחלה" – לשון החסידות, במיוחד של רבי אייזיק מהומיל – ובמדות נקרא "בנין אב" (בפרט אצל ר"א בר"י הגלילי). אחת מ-לב המדות של ר"א בר"י הגלילי היא גימטריא – אחת מה-יט שלא כתובות במדות האחרות. כאן הוא מאמץ את הגימטריא בתוך "בנין אב" – שנשלם בגיל שלש – כי "בנין אב" שוה הנני. משה שוה הנני-הנני-הנני, ממוצע כל אות של משה הוא "בנין אב". ה' אומר "משה משה", והוא מבין ספונטאנית שה' רוצה שיענה "הנני" – כך יוצא באופן טבעי, ממילא, מהבטול הפנימי שלו. זו הדוגמה של בנין אב שהוא מביא.

"בנין אב" – הקדמה להשוואה בין כללים ופרטים – ייחודיות כל יהודי בפ"ע

איך נסביר? מה קורה בשנה השלישית (שאז צריך להתחיל לחנך למצוות)? אז הוא מבין שכל אחד אינו פרט. שוב, בנין אב בא דוקא לפני כל שאר המדות מכאן והלאה, שקשורות ל"כלל ופרט". יש משהו שהוא מעבר מ"קל וחומר" ו"גזרה שוה" לכל הכללים והפרטים שבהמשך – "בנין אב". זה גם סוג של "כלל גדול" – "בנין אב" הוא "כלל גדול בתורה", "ואהבת לרעך כמוך". למד אותי את כל התורה כולה כאשר אני עומד על רגל אחת. על רגל אחת – אל תפגע, אל תחפש נקודות תורפה בחבר, תאהב אותו כמו שאתה אוהב את עצמך, בדרגה הגבוהה של אהבת ישראל.

"אל" פירושו כיוון, "וקטור" בלשון המדע – כח עם כיוון, כמו חץ. כך מסבירים את שם "אל" – שם של כח, שענינו כח עם כיוון. הכיוון הוא שכל יהודי הוא "התחלה", בלשון החסידות, וממילא "יציבא מילתא ותקין פתגמא [כלשון אדמו"ר הזקן באגה"ק] שכל אחד מתוקן מחברו". מכל יהודי בעולם אני יכול וצריך ללמוד, כי יש לו משהו שאין לי ולאף אחד אחר בעולם. כל יהודי הוא באיזו נקודה משה רבינו, שגם משה רבינו צריך ללמוד ממנו. כל יהודי בעולם הוא "התחלה", הוא "אל", "אלהים", "אני אמרתי אלהים אתם".

כמובן שיש חד בדרא, משה רבינו ממש, שכולם צריכים לקבל אותו. כנראה גם תודעה זו – של התקשרות לרבי – מתחוללת בשנה השלישית. אמרנו שבשנתים הראשונות הילד עסוק רק בהורים, בשני הכיוונים – או שמחוית ההורים לומד לגבי ה', או מה' להורים. אבל להשליך על כל עם ישראל, על כל היהודים, וגם לחפש ולמצוא את הרבי בין כל היהודים – בגיל שלש. כעת הפך להיות משהו הרבה יותר מענין לחפש רבי, כי כל יהודי יכול להיות רבי. אתה הרבי, או אתה הרבי או אתה הרבי. צריך הרבה שכל לחפש את הרבי ב-ה הידיעה ולהתקשר אליו לגמרי.

כל זה שייך להתפתחות הילד בשנה השלישית, בלא מודע. אחרי שלש השנים האלה – "הוי' הוי' אל" – עושים ראשית הגז וכבר בנה את האב, יכולת האב לחנך אותו לתורה ומצוות (על בסיס אהבת ישראל) ולבוא לכל שאר המדרגות.

המשך ההתפתחות עד גיל מצוות

לפי זה בקיצור נמרץ נבין את כל שאר ההתפתחות: בגיל חמש, "בן חמש למקרא", הוא השלים את ה"רחום וחנון". כנראה שכדי ללמוד מקרא, להבין פסוקים בתנ"ך, צריך חוץ מ"הוי' הוי' אל" – שלשת השמות הקדושים – להיות גם עם "רחום וחנון" ("לראות" את הזולת בשרש ו"לשמוע" אותו בשרש, כמבואר בראב"ע). בגיל עשר הוא מגיע למדה העשירית, "נֹשא עון", ובמדות של מיכה – המדות המקבילות, שאומרים בתשליך, פנימיות מדות משה – המדה העשירית היא "תתן אמת ליעקב", "אין אמת אלא תורה", מצביע על מה שקורה בשנה העשירית. מגיע למשנה, עיקר התורה שבעל פה. לכן יוצא ממיכה, שלעומת משה הוא תושבע"פ. "תתן אמת ליעקב" – "יעקב איש תם ישב אהלים", לומד שם משנה (אותיות נשמה). אמרנו שבגיל 13 גמר את יג המדות שלו, בנה את כללות הלא-מודע שלו, ויכול להיות יהודי מחויב במצוות.

מגיל מצוות עד גיל עשרים – תיקון המודע לאחר השלמת הלא-מודע

מה אחר כך? מי שמכיר את הכוונות של חנוכה, ודבר פשוט, אחרי גמר יג המדות מתחילות ספירות המודע. כעבור עוד שנתיים הוא גמר חכמה ובינה שלו, ואז יכול ללמוד גמרא. כשסופרים את יג המדות אין אחר כך את ספירת הדעת בפני עצמו, כי הוא נכלל ומתגלה מתוך עצם ההתקשרות שלו בכתר, ב-יג המדות. בגיל 15 גמר במודע לתקן את השכל שלו, והגיע לדרגה של לימוד גמרא – סברות, שכל של גדלות מוחין. אם זו גדלות מוחין של אמא, תלמוד בבלי – כנראה שבן חמש עשרה לעשרים צריך להיות בעיקר בקי בבבלי – ואחר כך, מגיל עשרים, תלמוד ירושלמי.

מה קורה בגיל 18 לפי זה? בעצם על כל מה שדברנו עד כה אפשר להרהר, אבל מה שבא בהמשך כל כך חלק ופשוט שמוכיח את המבנה למפרע, כמו שבגיל 15, שנגמר השכל, ראוי ללמוד גמרא (גם מלשון גמר – גמר בנין השכל, חכמה ובינה, בנפש). בגיל 18 הוא בנה את הרגש שלו, חסד-גבורה-תפארת בעוד שלש שנים – עיקר רגש הלב, המורגש בנפש – ואז יכול להתחתן (מתוך אהבה, פחד מניתוק קשר האהבה ורחמים). יוצא צבא ("בן עשרים לרדוף" בתורה, ואם לא יוצא לצבא אזי יוצא לעסוק בפרנסה, כמו יוצא צבא, יוצא לעבוד) אחרי שהשלים נצח והוד – הכי טוב מהכל, ככל שמתקדמים מוכיח את עצמו. הנצח וההוד הם שם "צבאות", הכח של החיל – הוא יכול לצאת "לבר מגופא" (שם הנו"ה), לרדוף.

עד גיל עשרים ושתים – השלמת יסוד ומלכות

אפשר לחשוב שלכאורה היה צריך להיות עוד גיל שמשלים הכל, בגיל 22. לפי המבנה שבנינו עד כה את היסוד ומלכות גומרים בגיל 22. כתוב ש"מקום הניחו לי" – כל מה שדובר, מה שאמרו, משאיר אחד שנבין בעצמנו. הכל מובן, "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לגמרא, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף" – גמרנו הכל, אתה יוצא צבא, אבל יש עוד שנתים לגמור את היסוד והמלכות שלך לפי שכל זה. יסוד ומלכות הם שוב חתן וכלה, איש ואשה.

מה קורה בגיל 22? שנתים ישבת בכולל. התחתנת בגיל 18, לא הגעת עדיין ל"בן עשרים לרדוף" – לא אומרים לך להתגייס לצבא ולא לצאת לעבודה. בפירוש לפי התורה יוצא ששנתיים ישבת בכולל. שנה אחת הקדשת למצות עשה דאורייתא של "ושמח את אשתו שנה אחת" – המשכת לשבת בכולל עוד שנה עד שיש לך ילד או שנים בגיל עשרים, ואז אומרים לך לצאת לעבודה. שנתים היה לך גן עדן, יחד עם אשתך ב"קן המשפחה". כנגד השנתים בגן עדן – שנתים אתה צריך לצאת לעולם, או למלחמה ממש, להלחם עם רובה ביד, או למלחמת הפרנסה, גם מלחמה בראש כל חוצות. משהו אמור בנפש להתאזן. עוד פעם – שנתיים בבית, שנתיים בחוץ. דוקא השנתים בחוץ הן כנגד הספירות יסוד ומלכות.

איזון שלום הבית אחרי ארבע שנות נישואין

מה המצב המאוזן של האדם (שיתכן שכבר יש לו ארבעה ילדים)? הוא הספיק לחוות שנתים עם אשתו בבית ושנתים עם אשתו שהוא לא בבית – מה אמור להיות המצב המושלם של האדם? ששלום הבית שלו כעת הגיע לאיזון מלא. כלומר, בגיל 22 הוא כבר יכול להיות יועץ נישואין וגם להיות שדכן – יש לו כבר נסיון חיים של שנתים בבית ושנתיים בעבודה, שהן יסוד ומלכות. צריך את החויה הזו והחויה הזו, כי בכל מצב יכולות להווצר בעיות בבית, ביחס בין בני הזוג. אחרי שהוא עבר שנתים במצב הראשון ועוד שנתיים במצב ההפוך – כעת יכול להיות מאוזן לגמרי, איך לחיות איש ואשתו בבית אחד. כעת יכול להמשיך בשקט, להגיע לבן שלשים לכח, ארבעים לבינה, חמשים לעצה וכך הלאה – והכל, כמה שיותר שנים, שיהיה חזק ויוכל לעמוד על רגל אחת, יכולת שהתחילה לו כעת בגיל שלש.

גיל שלש – התקשרות לא-מודעת לרבי ואהבת ישראל אמתית

לחיים לחיים, שנזכה לרוץ מהר מהר וגם לעמוד על רגל אחת ואף אחד לא ידחוף אותנו – בזכות אהבת ישראל. נמצא משהו חשוב, שעשינו קשר בין אהבת ישראל והתקשרות לרבי – אותו יסוד. אם נתבונן בכל הפסוקים של הרבי, היחיד שמחבר בין משהו בתורה לשם של חכם הוא רק הפסוק הזה – "'ואהבת לרעך כמוך' רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה". בכל הפסוקים שהרבי בחר אין עוד אחד עם הצבעה על הרבי – שיש בו רבי. הפסוק היחיד שאומר שיש בעולם רבי הוא רק פסוק זה – "רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה". מי שאומר שזה כלל גדול בתורה הוא עצמו הרבי, שיכול לפתוח את עינינו שיש כלל גדול בתורה. הוא ה"בנין אב". מתי קורה בהתפתחות הלא-מודע של הנפש? בגיל שלש, כעת. שבזכות ההתקשרות לרבי עם אהבת ישראל אמתית נקבל פני משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.



[1]. סדר היום = 325 = 13 פעמים 25 = 25 במשולש = 5 פעמים סה (שם אדנ-י), הר"ת (נמצא שהיחס של הר"ת לאמצעי וסופי התבות הוא א:ד). חנוך = 7 פעמים זה (נבואת משה), סדר היום = 13 פעמים כה (נבואת שאר הנביאים), ודוק. במילוי מה, חנוך = 637 = 13 פעמים 7 ברבוע, סדר היום = 1183 = 7 פעמים 13 ברבוע. ביחד – 1820, סוד פעמים הוי' ב"ה וכו'. במספר קדמי, חנוך = 327 (סדר היום עם שני הכוללים). סדר היום = 1296 = 36 ברבוע (6 בחזקת 4). יחד – 1623 = 3 פעמים ישראל.

[2]. י"ל ששלשתם (רשב"י ורבי אלעזר והאריז"ל) כנגד ג המדות שיתבארו להלן (רשב"י ובנו כנגד "הוי' הוי'" והאריז"ל כנגד "אל", וד"ל).

[3]. עשרים = כתר כנודע (בחינת רצון, הפירוש הפנימי של "אב", לשון "אם תאבו ושמעתם"). "בן עשרים לרדוף" = 992 = מלכות מלכות (1.6 פעמים כתר, כנודע היחס בין כתר למלכות, שכתר מוסיף את החלק החמישי למלכות, וד"ל) המתחלק בחתך זהב ל-תריג וסנהדרין.

[4]. במשנת "בן חמש למקרא וכו'" יש יד גילאים – סוד שם שדי, "שאמר לעולמו די", "בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם", די לעולם לשון העלם, כמבואר בדא"ח. עד גיל עשרים (ועד בכלל) יש ו גילאים ומגיל שלשים עד גיל מאה יש ח גילאים. ו ברבוע, 36, ועוד ח ברבוע, 64 = י ברבוע, 100 (התכלית, "בן מאה") – "וחי בהם", וד"ל.

[5]. והסימן: "ראשו כתם פז" ר"ת פאות זקן.

[6]. "וראשית גז צאנך תתן לי" = 23 (חיה, חדוה, זיו) פעמים פאה. הר"ת – וגצתל = 529 = 23 ברבוע = תענוג וכו'. אמצעי וסופי התבות = 1449 = 7 פעמים אור = 63 פעמים 23. בדילוג תבות: וראשית צאנך לי = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (הדילוג השני של אותיות = "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"!) = אחד פעמים פאה, אלהים. גז תתן = 860 = 10 (23 היינו מספר הראשוני ה-10) פעמים פאה.

[7]. ידוע ש"בראשית" הוא "בשביל ישראל" שהם "מאמינים בני מאמינים" ו"רחמנים בני רחמנים" בגימטריא "בראשית ברא אלהים" ("אני אמרתי אלהים אתם", היינו לומר שראשית הבריאה הוא לברוא את הטבע היהודי, מה שיהודים הם "מאמינים בני מאמינים" ו"רחמנים בני רחמנים"). הערך הממוצע של שתי הבחינות (אמונה רחמים = 400, שלמות של כ ברבוע, המתחיל להאיר בנפש היהודי מ"בן חמש למקרא") = 601, סך כל יד הגילאים המנוים במשנה "בן חמש... בן מאה...", ודוק.

[8]. ראוי להעתיק כאן את פירוש הרמב"ן ל-יג מדות הרחמים:

"ויקרא ה' ה' אל" שלש תיבות הללו הן שמות הקדש, וחכמים יקראו אותן מדות (ר"ה יז:), כי הם מדת בעל התשובה, ומדת רחמיו, ומדת טובו, והשם המיוחד לא יתרבה בהן. והנה המדות שהם מקרים באדם הן עשר מדות רחום וחנון וכו', והנה כולן מדות מצד אחד, ומצד אחר השלש הן שמות עצם והעשר מדות, והמדות נאמרו על השמות, כי רחום וחנון וארך אפים באל עליון, על כן לא אמר מרחם וחונן ומאריך אפים, כי השם פעול למדות האלו ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים במדת רחמים, שהוא מרבה החסד על גבורתו ועוזו והאמת ברחמיו, ונוצר חסד לאלפים, כי זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהלים צח, ג) או נוצר, מצמיח, מן ונצר משרשיו יפרה (ישעיה יא, א) ובטובו הוא נושא עון ופשע וחטאה, מלשון אני עשיתי ואני אשא וגו' (שם מו, ד) ונקה לא ינקה ופוקד עון אבות על בנים פירוש לנשיאות, ויקרא מדה, כי ינקה אותו בפקידה ההיא, ומפני כי הנשיאות איננו שוה בעון ופשע ובחטאה, אבל בכל אחד ענין מיוחד לו, יקרא בכל אחד מדה אחת.

[9]. כל חלוקה מתכללת מיניה וביה: ג ברבוע ג ברבוע (ע"כ 18 – מספר התבות ב-יג מדות הרחמים מ"הוי' הוי'" ועד "ונקה") ז ברבוע = 67 – מספר האותיות של יג מדות הרחמים מ"הוי' הוי'" עד "ונקה"!

[10]. המדייק בדברי הרמב"ן הנ"ל יראה שגם הז"ת מתחלקות ל-ג ("ורב חסד ואמת נצר חסד לאלפים") ו-ד ("נשא עון ופשע וחטאה ונקה וגו'" כאשר ה-ד מתחלקות ל-ג, "נשא עון ופשע וחטאה" ו-א, "ונקה וגו'"), סוד חלוקת הז"ת לחג"ת, עיקרי מדות הלב (חד"ר, חסד דין רחמים – אהבה יראה רחמים), מדות המורגש, ומדות המוטבע (נצח הוד יסוד מלכות, כאשר המלכות נבדלת מהנה"י, ודוק).

[11]. אך יוצא מפירוש הרמב"ן הנ"ל שהוא "אמת ברחמיו". ויש לומר שהוא על דרך "גבורות גשמים", התגברות החסדים והרחמים, הכח לאמת את מדת ה"ורב חסד" שלו (מה ש"מרבה החסד על גבורתו ועוזו"), ודוק.

[12]. לפי המסורה הז"ת מתחלקות ל-ב ו-ה (סוד חלוקת ז-הב כנודע), שהרי "ורב חסד ואמת" בפסוק אחד ו"נצר חסד לאלפים וגו'" בפסוק שני. והיינו משום שחו"ג ("ורב חסד ואמת") הם חסדים מכוסים, משא"כ מהתפארת ("נצר חסד לאלפים") מתגלים החסדים (מתאים לפירוש הרמב"ן ש"נצר" לשון מצמיח), ודוק.

[13]. מתאים לשיטת רבי אברהם אבולעפיא ז"ל שחכמת "ידיעת השמות" מעל לחכמת "ידיעת הספירות".

[14]. אך לפי פירוש הרמב"ן הנ"ל משמע ששם הוי' הראשון הוא "מדת בעל התשובה".

[15]. ראה תניא פרק א.

[16]. "אל" הוא המדה השלישית. יש עוד "אל" במדה התשיעית, ג ברבוע – "נצר חסד לאלפים" (שאר אותיות "נצר חסד לאלפים" = כב פעמים הוי', כלומר שמדה זו עולה כב הוי' ועוד אל, כנגד "הוי' הוי' אל" שבתחלת מדות הרחמים, ודוק). חוץ משני "אל" אלו, הגלוי והנסתר, שאר יג המדות (החל מ"הוי' הוי'") = 3200, הרבוע הכפול של מ (האות ה-יג בא-ב, סוד שרש יג מדות הרחמים ב-יג ממין שבאויר קדמון, כמבואר בעמק המלך עיי"ש; במספר סדורי, אל = מ).

[17]. שני המרכיבים הראשוניים של "בראשית" (913) הם 11 ו-83. נמצא ש"בראשית" = יא פעמים "הוי' הוי' אל", ג ראשי הראשין של יג מדות הרחמים. בראשית = שלשה דברים יחד, רמז ל-ג המדות הראשונות של מדות הרחמים, ג שמות הקדש.

[18]. סוד ח בגדי כהן גדול מתחיל מתיקון "ורב חסד", מדת כהנא רבא ("איש החסד", היינו שהוא בחינת בעל ושר [בחינת "ורב"] לגבי מדת החסד, כמבואר בדא"ח), כמבואר בכתבי האריז"ל (לשיטת הקבלה במנין יג מדות הרחמים).

[19]. ראה בפירוש הרמב"ן הנ"ל שמדת "אל" היינו "אל עליון" – עליון = ב"פ פג, "הוי' הוי' אל".

    כאשר נבנה סדרה רבועית מ"הוי' הוי' אל" (26 26 31) נראה שהיא סדרה בעלת "חן נקבי" מסביב ל"הוי' הוי'" (26-26, סוד הפסיק טעמא שבגוויהו – רמז מובהק שעלינו לחשב ולהתבונן בסדרה זו) עם שם אל מכאן ומכאן (בסיס הסדרה – 5, "בהבראם") ואחריו "אלי" – סוד "אלי אלי [מכאן ומכאן] וגו'", שמביא רש"י בפירושו כאן, ואחר כך "יום-יום" וכו'. מכאן רמז לשיטת מנין יג המדות משם הוי' השני דוקא, שהרי בכל צד של הסדרה יש שם הוי' אחד ואחר כך שם אל אחד (ואלי אחד) וכו'. ואכן יג המספרים (יג מדות הרחמים) מ"הוי' אל" בכל כיוון (26 31 41 56 76 101 131 166 206 251 301 356 416, להעיר שהמדה השמינית, שכנגד תיקון "ואמת" לפי שיטה זו, הוא 166 = עליון = ב פעמים "הוי' הוי' אל", וכידוע הכלל בזה לגבי סדרה בעלת "חן נקבי") = הוי' (המדה הראשונה) פעמים "הוי' הוי' אל" (השלישיה המקורית, ממנה בנינו של הסדרה)!

    "הוי' הוי' אל" = פג – סגולה לנולד פג (סוד "אגלי טל", כמבואר במ"א) להתקשר ל-ג שמות אלו, וכן לנשמת אהרן הכהן.

[20]. כולל "אל זֹעם בכל יום" (רק רגע אחת בכל יום, לעומת "חסד אל כל היום" – כל היום כולו).

[21]. יש "כזה" אחד בתורה: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו". באופשערניש מתנוצץ בילד ניצוץ של יוסף הצדיק, הניכר כיהודי בכל מקום כו'. "כזה איש אשר רוח אלהים בו" = הרבוע הכפול של 24. "כזה ראה וקדש" = הרבוע הכפול של 18. יחד = הרבוע הכפול של 30, ודוק. ה"כזה" של יוסף הוא תיקון לג"פ "כזה" כמעט זהים בספר ירמיהו: "העל אלה לוא אפקד נאם הוי' ואם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי" "העל אלה לא אפקד נאם הוי' אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי". "העל אלה לא אפקד בם נאם הוי' אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי". עד שם הוי' בשלשת הפסוקים = 1470 = 30 פעמים 7 ברבוע. החלק השני של שלשת הפסוקים = 6174 = 14 פעמים אמת, 21 (אהיה, 3 פעמים 7) ברבוע. יחד, כל שלשת הפסוקים = 7644 = 7 ברבוע פעמים יוסף (= "בם" פעמים יעקב) – "כזה איש אשר רוח אלהים בו"!

    כאשר נבנה סדרה רבועית מ"כזה ראה וקדש" (הראש והסוף – כש = 10 פעמים כזה) – ז המספרים הראשונים = "כזה" (לב) פעמים "הוי' אלהינו הוי'" (היחוד של ק"ש = ז פעמים כב).

    "כזה ראה וקדש" במילוי = 1792 = 7 פעמים 256, אהרן = 16 ברבוע וכו' = 56 פעמים "כזה" (גילוי של אור יום)! חלק המילוי = 1144 = 44 (מילוי הוי') פעמים הוי'. חלק הקדמי = 2002 = 77 פעמים הוי'. יחד = 11 ברבוע פעמים הוי'. חלק הקדמי של "כזה" = פאה!

[22]. "זה בנה אב" = 72, חסד (אהבת ישראל כדלקמן), שם עב = ו"פ זה (נמצא שזה היינו הערך הממוצע של ה אותיות "[זה] בנה אב"). וכן הס"ת של "זה בנה אב" = זה. הכל "כזה ראה וקדש".

[23]. מכאן ניתן ללמוד שאם בגיל מבוגר יותר חסר בהתיחסות הבן כלפי הוריו, חסר בקיום מצות כיבוד הורים, יש לחזור לשנה השניה של התפתחות הילד, לתקן את המתרחש בנפש אז.

[24]. בסיס הסדרה הרבועית הנבנית מ‑7-13-32 הוא 13! מזה נלמד שעיקר הוא יג מדות, כנגד יג מדות הרחמים של השי"ת, המחברות בין החכמה שבכתר לחכמה הגלויה, וד"ל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com