חיפוש בתוכן האתר

שיעור שבועי (בשעה שהקדימו ע"ב - מאמר כח) - יד טבת תשע"ב הדפסה דוא

י"ד טבת ע"ב – כפר חב"ד

1.                שיעור שבועי פרשת שמות

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר כח

2.                  א. "מלך חדש" – התחדשות המלכות

3.                  החדש הראשון בתורה – "מלך חדש"

השבוע אנחנו מתחילים חומש שמות: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו". אחר כך התורה מונה את כל יא הבנים שירדו יחד עם יעקב מצרימה, "ראובן שמעון לוי ויהודה. יששכר זבולן ובנימן. דן ונפתלי גד ואשר". אחר כך הפסוק אומר "ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים". אחר כך, הפסוק הבא, "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא". ועוד פסוק, "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם". ואחרי כל תיאור ההתרבות המופלאה של בני ישראל בארץ מצרים סיפור השעבוד מתחיל "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף".

יש כאן תופעה חשובה, שדברנו עליה כמה וכמה פעמים, לפי הכלל הידוע אצלנו שאם רוצים להבין מושג צריך לחפש אותו בפעם הראשונה בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה", "בתר רישא גופא אזיל". למרבית הפלא המלה "חדש", במובן של חדוש דבר מה בעולם, מופיע כאן – בתחלת פרשת שמות – בפעם הראשונה בתורה. השרש חדש כבר הופיע כמה וכמה פעמים בחומש בראשית, אבל לא במובן של דבר חדש, בפשטות, אלא של חֹדש – חדש ימים, חדש הירח. חדש נקרא כך כי הירח מתחדש בכל חדש, ודאי מאותו שרש ואותו ענין, ובכל אופן משמעותי ביותר שדבר חדש אין בכל התורה כולה עד שמגיעים לתחלת פרשתנו – "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". לכן צריך להתבונן בפרשה זו במושג חדש.

4.                  כל חדוש על ידי חדוש המלכות

קודם כל, רואים ש"חדש" הולך יחד עם מלך. החידוש האמתי בעולם שלנו הוא מלכות. אם רוצים לחדש משהו, "לחדש את פני האדמה", יש לחדש את המלכות. הזהר מאד מדגיש את החדוש כאן, שהמלך הוא לגמרי חדש – לא ראוי למלוך, לא מזרע המלוכה. היות שיש לנו מחר שיעור – כולם מוזמנים, המשך לשיעור הערב, בזכות בר-מצוה של אחד החברים – נשאיר את הקטע מהזהר למחר, ורק נאמר כמה נקודות הערב. ננסה, ככל שאפשר, לחבר את פרשת השבוע גם עם המאמר בע"ב, אם כי המאמר הוא מפרשת "וישלח" ואנחנו בפרשת שמות, אבל הנושא מתחבר מאד יפה. לכן, אם ירצה ה', נעשה הכל ברצף אחד – המאמר ופרשת השבוע.

5.                  ארבעה דברים חדשים בתורה – כולם שייכים למלכות

שוב, חדש מופיע בהקשר למלכות. כמה דברים חדשים יש בתורה? אין הרבה, 'אין הרבה חדש תחת השמש', ואפילו מעל השמש, בתורה. יש "מלך חדש", "מנחה חדשה", "בית חדש", "אשה חדשה" – שני חדשים ושתי חדשות. אם נשים לב, כל הדברים החדשים האלה שיש בתורה – מלך, מנחה, בית, אשה – קשורים לספירת המלכות. הכל מתחיל ממלך, בית ואשה הולכים יחד – "'ביתו' זו אשתו" – ואשה היא ודאי מלכות, ולכן גם בית הוא מלכות (וכידוע בסוד שנגלה[1]שרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל – שהיכל-בית במלכות, ה תתאה שבשם). דוקא לדוד המלך ה' עושה בית נאמן. מנחה היא מתנה שמביאים למלך, גם בחינת מלכות. אם יש אך ורק ארבעה דברים חדשים בכל חמשה חומשי תורה הדבר אומר דרשני – ארבעה דברים, שכולם שייכים למלכות.

6.                  עולמות בהתחדשות

שוב, ביתר הדגשה, המסקנה הראשונה היא שעיקר החידוש "התחדשות", כידוע שאצל חסיד צריך להיות "אלקות בפשיטות", שה' הוא ודאי, ומה יכול להיות חדש? "עולמות בהתחדשות", מציאות בהתחדשות, אבל אם רוצים למקד יותר טוב המלכות היא בהתחדשות. אפילו אצל הקב"ה המלכות היא בהתחדשות "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". אחד מטעמי בריאת העולם היא שה' רצה להיות מלך ו"אין מלך בלא עם" (עולם "עולמות בהתחדשות" אותיות עם לו כנודע). בכלל, העובדה שיש מלכות בעולם היא דבר חדש.

צריך להתבונן שעיקר ההתחדשות היא המלכות. למה חֹדש נקרא כך על שם התחדשות הירח? כי הירח הוא גם מלכות. "דוד מלך ישראל חי וקים". כשעושים קידוש לבנה – היום אנחנו ב"סיהרא באשלמותא" – אומרים "דוד מלך ישראל חי וקים". יש את המולד, 'נקודת המלכות', ויש את 'התפשטות המלכות', סיהרא באשלמותא. זה בעצם הווארט של כל המאמר היום, נקודת המלכות והתפשטות המלכות, המולד של הלבנה וההתפשטות שלה עד שמגיעה ליום ה-טו, "סיהרא באשלמותא" (דורו של שלמה, טו במספר קטן, תיכף נדבר עליו יותר). מה שמתחדש הוא המלכות, ולכן כל מי שענינו מלכות – נושא עיקרי אצלנו, מלכות ישראל בארץ ישראל – מסתובב סביב הציר של חידוש.

האם באמת יש לנו את היכולת לחדש משהו? כנראה כדי לחדש את המלכות, וכמאמר שמואל לעם "לכו ונלכה הגלגל [לשון גלגול נשמות, וכמו שיתבאר] ונחדש שם המלוכה", צריך זיקה והשראה של נשמה חדשה, שיש לה כח להאיר "אור חדש", ללמד "תורה חדשה", ולשיר "שיר חדש" – הכל שייך להתחדשות.

7.                  התחדשות המלכות אחרי רבוי היהודים בכל שבע המדות ובזכות יוסף

נחזור לארבעת הדברים החדשים בתורה: קודם כל "מלך חדש". אם כי מדובר ב"מלך חדש על מצרים", ויש שתי דעות – כמו שמביא רש"י – "רב ושמואל, חד אמר חדש ממש [וזו שיטת הזהר, שהמלך לגמרי חדש] וחד אמר שנתחדשו גזרותיו" (אותו מלך, רק שנתחדשו גזירותיו נגד היהודים, בגלל הרבוי של היהודים שתואר בפסוק הקודם – "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם" – שבע מדרגות [והא גם הפסוק השביעי מתחלת החומש], כפי שכותב הזהר, והן כנגד הז"ת: "פרו" בחסד, "וישרצו" בגבורה, "וירבו" בתפארת, "ויעצמו" בנצח, "במאד" בהוד, "מאד" ביסוד "ותמלא הארץ אתם" במלכות ואז מיד "ויקם מלך חדש". הזהר מאריך שבלי ריבוי יהודים אין מלך חדש – הרבה יהודים, שמתרבים דרך כל שבע המדות העליונות, עד "ותמלא הארץ אתם". הכל גם בזכות יוסף. יש תופעה מאד מענינת בפסוק, מתחיל "ויקם" העולה יוסף, והמלה האחרונה של הפסוק היא "יוסף". כל יוסף עולה ו"פ הוי', וב"פ יוסף עולה יב פעמים הוי' – יב צרופי הוי' שכנגד יב החדשים – חדש, "מלך חדש" כולל את המלה הראשונה והאחרונה יחד).

8.                  י-ה-ו-ה של חדוש המלכות

המלך החדש, החדש הראשון שקובע את כל הדברים החדשים, הוא ה-י בארבעת הדברים החדשים. נעשה י-ה-ו-ה של דברים חדשים, י-ה-ו-ה של מדת המלכות. הרבה פעמים כתוב בקבלה ש"מלך" בחכמה, וכאן "מלך חדש" הוא החכמה של המלכות. "מנחה חדשה" היא עבודת המלך, שאני נותן לו מנחה. תיכף נקשר גם לתפלות שלנו כל יום, שחרית-מנחה-ערבית. הבאת המנחה למלך היא בבחינת "ועבד הלוי הוא", ה עילאה, עבודת המלכות. ה"מנחה חדשה" בתורה היא שתי הלחם (בחינת שני לאחד, סוד ה-ש של חדש, ראה לקמן) שמביאים בחג השבועות, שכנגד יצחק אבינו, שתקן תפלת המנחה כנגד ה עילאה שבשם. בית הוא מלכות, אבל מה הוא "בית חדש" בתוך המלכות? כתוב "כתפארת אדם לשבת בית" – התפארת של המלכות, ה-ו של המלכות, היא "בית חדש". בסוף "כי יקח איש אשה חדשה" – המלכות שבמלכות. התחלנו בדבר פשוט, שארבעת הדברים בתורה שכתוב עליהם חדש, שני זכרים ושתי נקבות, כנגד י-ה-ו-ה – מלך חדש, זכר, ב-י; מנחה חדשה, נקבה, ה עילאה; בית חדש, זכר, ו; אשה חדשה, נקבה, ה תתאה. שוב, הכל יוצא כאן מ"מלך חדש"[2]. ולסיכום:

י

מלך חדש

ה

מנחה חדשה

ו

בית חדש

ה

אשה חדשה

9.                  שרש המלכות ברדל"א – "מלך חדש... אשר לא ידע"

במאמר הוא מסביר שהמלכות בעולם האצילות נאצלה כנקודה אחת, ובכך המלכות אחרת משאר הספירות. יש חמש נקודות ראשונות, והנקודה של ז"א נאצלה לכתחילה לא כנקודה. מהמקור, בא"ק, יוצאות חמש נקודות. אבל איך הז"א נאצל? כו"ק. ג הספירות הראשונות, כח"ב, כל אחת נאצלה לכתחילה עם עשר ספירות. רק המלכות נאצלה לכתחילה רק עם נקודה אחת. נקודה אחת זו היא כתר מלכות. הוא מסביר במאמר שהאין האמתי של הכתר, שנאצל באצילות, הוא בעצם נקודה זו – כתר המלכות. אחר כך יש התפשטות המלכות. הוא אומר שהמלכות נאצלה בבחינת אין אמתי בגלל מה שכתוב – בכתבי האריז"ל – ששרש המלכות ברדל"א. היות ששרש המלכות הוא "לא ידע" היא נאצלת כנקודה שאין בה שום אורך-רוחב-עומק, שום תפיסה, שום ידע.

שוב, זה ווארט חשוב שהוא מסביר בתחלת המאמר שהיות ששרש המלכות הוא רדל"א, לכן המלכות נאצלה בלי שום תפיסה, "אין", גארנישט, רק נקודה. הוא אפילו מסביר שנקודת האין של המלכות היא הרבה יותר אין מחכמה עילאה של עולם האצילות. נושא שהרבי רש"ב מסביר בעוד מקומות, ש"החכמה מאין" יש לה קשר לאין, וגם לאות י של שם הוי', אבל ה-י של שם הוי' היא נקודה מצוירת (אין המאיר בעין דחכמה, בסוד "איזהו חכם הרואה את הנולד" יש מאין בכל רגע תמיד), ואילו נקודה פשוטה בלי ממדים היא רק הנקודה של המלכות (בחינת העדר המציאות לגמרי, מתוך הסתלקות להכלל בשרשו ברדל"א), כתר מלכות, כי שרשה ברדל"א.

איך מתקשר לתחלת הפרשה, לפסוק "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף"? אפשר לפרש "אשר לא ידע את יוסף" למעליותא. רוצים לפרש את כל הפסוק למעליותא, איך עלינו להקים מלכות חדשה. "ויקם" כבר יוסף בגימטריא, כמו שאמרנו הרגע, והוא סוד "קימת הברית". כנראה שקם מלך חדש על מצרים, מכח יוסף (היסוד מחדש-מקדש את המלכות, וכמבואר הקשר בין חדש לקדש במ"א), כי הוא (ה"מלך חדש") מושרש ב"לא ידע את יוסף"[3]. השרש האמתי שלו הוא ה"לא ידע" של יוסף, הרדל"א של יוסף, והיות שהוא "לא ידע את יוסף" יש לו כח לקום מלך חדש. מה הכוונה לקום מלך חדש? נקודה. ראשית ההופעה של מלך חדש היא נקודה אחת, כתר מלכות. אחר כך הכתר מתחבר עם החכמה של המלכות (שבכלל "מלך חדש"), אחר כך הבינה-המנחה וכו'.

10.             שחרית-מנחה-ערבית – אבינו-מלכנו-דודנו

נעשה מאמר מוסגר על "מנחה חדשה": אמרנו שאפשר לקשר זאת גם לתפלות. כוונה יפה, פשוטה, לגבי התפלות שאנחנו מתפללים כל יום, שלש פעמים ביום. אם מנחה פירושה מתנה שמגישים למלך, זאת אומרת שיש משהו מיוחד בתפלת המנחה – שתקן יצחק, כנגד ה עילאה שבשם, מתאים להסבר שלנו – שהיחס שלי לקב"ה הוא יחס של עבד למלך, "כעבדא קמיה מריה". אם כך, ראוי לחשוב מה לגבי שאר התפלות – הרי כל התפלות הן "כעבדא קמיה מריה", בכל תפלה אנחנו עובדים את ה' ועומדים לפניו בתפלת העמידה ב"עבדא קמיה מריה".

מאיפה בכלל לומדים את מצות תפלה בתורה? מצות עשה דאורייתא להתפלל בכל יום לפי הרמב"ם נלמדת מ"ועבדתם את הוי' אלהיכם" – כל התפלות הן עבודה, ולכאורה בכולן היחס הוא כעבד לפני מלך. בכל אופן, יחסית יש ודאי הבדל בין התפלות. את התפלה הראשונה, שחרית, תקן אברהם אבינו, מנחה יצחק וערבית יעקב. בקבלה כתוב שתפלת ערבית היא עצם הזווג, היחוד, מתאים ליעקב ש"מטתו שלמה" – שייך ללילה. "חדשים לבקרים רבה אמונתך" כנגד אברהם אבינו, "ראש כל המאמינים" – "תשורי מראש אמנה".

מתפללים לה' "אבינו מלכנו" – קודם "אבינו" ואחר כך "מלכנו". יחסית תפלת שחרית, בה אנחנו מאריכים – קודם כל מאריכים ב"אחד", "אחד היה אברהם", מדת האהבה, כמו שהרבי רש"ב מסביר באריכות בקונטרס העבודה ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" שמעוררים בשחרית, הכל מדת אברהם, מדת האהבה (הנושא האחרון במאמר שלנו היום הוא האריכות ב"אחד", ב-ד רבתי ד"אחד") – עיקר היחס בתפלת שחרית היא שמתפללים לאבינו, אבינו שבשמים (מבין שלשת האבות, דוקא אברהם הוא מלשון אב). אבא הוא גם שכל, חכמה, ולכן בין שלש התפלות התפלה שהיא עיקר ההתבוננות השכלית, עבודת המח, שהמח מזין את הלב, מעורר את אהבת הלב, היא תפלת שחרית (לשון דרישה בהתבוננות, שחרית ע"ה עולה התבוננות) – לא מנחה וערבית. לכן, יחסית, תפלת שחרית היא יחס של בן שמתחטא לפני אביו שבשמים. ואילו תפלת מנחה, כשמה כן היא – ממנה יצאנו – היא מתנה שאני מביא למלך.

יש לנו "אבינו מלכנו", ומה מתבקש? בספר "אני לדודי ודודי לי" מוסבר שיש שלשה יחסים, "אבינו, מלכנו, דודנו" שני היחסים הראשונים גלויים, אבל יש יחס נסתר ששייך לנשמות ישראל, שאנו הרעיה לגבי הדוד העליון. פשיטא שתפלת ערבית, שהיא תפלת זווג ויחוד, היא תפלה של "דודנו" אנו רעיה ומתפללים לדוד. גם בתפלת ערבית יש קריאת שמע, פעמיים בכל יום. אפשר לומר שה-ד רבתי שעוד נסביר שייכת בפרט לערבית. כל המושג "אחד" שייך לאברהם אבינו, "אחד היה אברהם", אבל ה-ד רבתי שייכת בפרט לדוד המלך, דוד על שם הדוֹד. כאן יעקב, שבגימטריא אחד פעמים דוד, ויחוד יעקב ורחל הוא יחוד יעקב ודוד. דוד הוא האשה, הרעיה, וגם הדוֹד שניהם רמוזים בשמו ובדמותו של דוד מלך ישראל חי וקים.

11.             "גלגל היומי" במחזור חיי האשה

נעשה את הכל נקבה: בתפלת שחרית אני הבת של ה'-האבא, בתפלת מנחה אני השפחה של ה'-האדון ובתפלת ערבית אני הרעיה של ה'-הדוד. אם נתבונן בכך טוב – הכל מאמר מוסגר אחד גדול – אפשר להבין טוב איך עובד דוקא בתוך הנפש של האשה. כל התפלה היא "ואני תפלה", האשה מתפללת. היום מתחיל מהלילה, בלילה יש דוקא את הקשר האינטימי, הקשר שבינו לבינה, הזווג – הרעיה כלפי הדוד. איך קמים בבקר? בבחינת בת. מה עושים במשך היום? עובדים קשה בבית. מבשלים, עושים ספונג'ה, מנקים – כל מיני עבודות. מה התחושה של האשה כשהיא מגיעה לשעת הצהרים? שפחה. וכך חוזר חלילה, מרעיה בתפלת ערבית לבת חביבה בתפלת שחרית – כתוב "לא זז מחבבה עד שקראה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי", אבל כתוב שלע"ל ה"בתי" עולה מעל הכל, "רני ושמחי בת ציון", וה"בתי" בעיקר בתפלת שחרית. העבדות למלך היא בעיקר במנחה.

מכאן אפשר להבין למה "אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה" – יש במנחה מעלה מיוחדת, גילוי של מלכות, יחס של עבד למלך או שפחה לאדון. תפלת מנחה היא תוך כדי העבודה. גם אצל זכר, לא רק אצל הנקבה, אבל אפשר להבין יותר טוב דרך התבוננות באשה, במחזור שלם. בדרך כלל אומרים שהמחזור של האשה הוא מחזור חדשי, אבל כאן יצא מחזור יומי – "גלגל היומי", איך שהנפש מתגלגלת, מתודעת רעיה לתודעת בת ולתודעת שפחה, הכל למעליותא, עד שיש מעלה מיוחדת בשפחה במנחה שאין גם בבת ורעיה[4]. עד כאן להעמיק במושג "מנחה חדשה" בתורה. בעצם כתוב פעמיים "מנחה חדשה" ופעמיים "בית חדש", וכתוב פעם אחת "מלך חדש" ופעם אחת "אשה חדשה". ההופעות בתורה הן לפי הסדר שסדרנו בסוד הוי' – קודם "מלך חדש", אחר כך פעמיים "מנחה חדשה", אחר כך פעמיים "בית חדש" ובסוף "כי יקח איש אשה חדשה", הכל בתוך המלכות, בתוך הנפש והמנטליות של האשה.

12.             כל פתיחת הפרשה הקדמה ל"ויקם מלך חדש... אשר לא ידע את יוסף"

אמרנו שהמלכות נאצלה כנקודה אחת, שהיא בחינת "אין" בעולם האצילות – כתר מלכות. למה? כי השרש הוא רדל"א. אפשר לדרוש, אצלנו, שזו הכוונה למעליותא ב"אשר לא ידע את יוסף" – שהמלכות באה מדרגת "אשר לא ידע את יוסף". רואים שכל הפסוקים עד כאן הם הקדמה לפסוק זה. היה כתוב "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" – התורה בה להדגיש שאין כבר יוסף במציאות, לא רואים אותו. אחר כך פתאום העם הקדוש מתרבה מאד מאד, שבע פעמים, בשבע מדרגות של ריבוי, וכל זה בונה את הרקע ל"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף".

13.             ב. "וירימה מצבה" – סוד נשמת ירמיהו הנביא

14.             התפשטות המלכות מחביון עז העצמות

נעבור לפסוק של המאמר: הפסוק של המאמר בע"ב הוא פסוק שהתחיל להסביר בשבוע שעבר, וכל המאמר של השבוע ממשיך בכך. הפסוק אומר "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה". יעקב לוקח אבן – הוא מסביר שאבן היא נקודת המלכות שבאה מרדל"א, מה שהרגע דברנו עליו, האין של המלכות – אבל נקודת המלכות היא לא תכל'ס, צריך להרים אותה ולהפוך אותה למצבה, לפרצוף לפי האריז"ל. מה הכוונה פרצוף? התפשטות הנקודה, שתאיר – קודם כל בעולם האצילות גופא, והתפשטות זו היא בעצם ה-ד רבתי, התפשטות כח הדבור בעולם האצילות.

הוא נותן להתפשטות המלכות משל מאד יפה. אומר שהמלך במסיבו, עושה מסיבה גדולה, מחתן את בנו, את בתו היחידה. שמחתו כל כך עצומה שפורצת את כל הגדרים שלו, והדבר בא לידי ביטוי בכך שהוא רוצה להראות פנים יפות וצהובות לכולם, לקרב את כולם, גם מי שאין לו שום קשר להבין אותו ואת עומק חכמתו. עד כאן כתוב בהרבה מקומות, אבל הווארט שממשיך בו הוא מחודש. מה הוא עושה בפועל? מתחיל בשופי לדבר, לספר ספורי מעשיות, ששוים לכל נפש. כל אחד יכול להבין. הוא מדבר הרבה, ובתוך הדבורים שלו – הוא מלך חכם מאד – נסתרת כל חכמתו. כאילו שתוך כדי שמספר ספורים הוא חובק את כולם יחד. זה הדבר שיכול להגיע לכולם יחד. כמו שאומרים שצריך למצוא את הסגנון המתאים כדי להגיע לכולם ולקרב את כולם. מתי המלך משכיל – לא במודע, מעצם הנפש – להגיע לסגנון שמכיל את כולם? בשמחתו הגדולה.

הוא אומר שבנמשל יש כאן גילוי יותר פנימי מרדל"א. ווארט חשוב. לכאורה רדל"א הוא הכי גבוה. הוא אומר שכדי שנקודת האין תתפשט ותמלא באורה את כל עולם האצילות, ואחר כך תאיר מחוץ לעולם האצילות, למטה, היא צריכה להגיע מגילוי עצמי כזה שיותר גם מרדל"א.

איך נסביר? קצת פלא שהוא לא כותב בפירוש שלכך קוראים בלשון החסידות "חביון עז העצמות" שבפנימיות רדל"א. הביטוי הוא על פי פסוק בחבקוק, אך מקורו באריז"ל ומובא תמיד בחסידות. פנימיות רדל"א, הכתר של עולם התיקון, הוא שם מה שבו. התיקון של רדל"א בא משם מה, אבל יותר עצמי הוא "אכן אתה אל מסתתר" – "חביון עז העצמות". מתי היא מתגלה? בשמחה, "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹן ויקר", כאשר "חביון עז העצמות" מתגלה מתוך הרדל"א. זה ווארט מאד חשוב שמוסבר במאמר. לכך קוראים עשית מצבה מהאבן – האבן היא נקודה וההתפשטות היא מצבה. הפסוק הוא "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה". פסוק קצר יחסית, חמש מלים ו-21 אותיות – אפשר לתת לו כמה צורות צורניות[5].

15.             "וירימה" (פעם אחת בתנ"ך) – שרש נשמת ירמיהו

נעשה עוד מאמר מוסגר מאד נחמד: יש פה מלה מיוחדת, שמופיעה אך ורק פעם אחת בתנ"ך – "וירימה", אותיות ירמיהו. שוב, הצורה הזו לא מופיעה שוב בתנ"ך. "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה". רוצה לרמוז לנו, כנראה, שיש קשר לירמיהו, שפעולה זו – הפיכת האבן למצבה – נעשית על ידי שרש נשמת ירמיהו. כמעט מפורש, אי אפשר להרהר בכך אחרי כזה רמז, רק צריך להתבונן איך זה, מה בדיוק פשר הרמז היפהפה.

אכן, בשער הגלגולים לאר"י הקדוש הוא אומר ששרש נשמת ירמיהו הנביא הוא ביעקב אבינו. הדבר עצמו הוא חידוש מופלא, כי הרבה פעמים כתוב ששלשת הנביאים ישעיהו-ירמיהו-יחזקאל הם כנגד האבות, ולפי זה ישעיהו כנגד אברהם, ירמיהו כנגד יצחק (מתאים, כי יצחק הוא גבורה, וירמיהו הוא יחסית נביא של זעם, של חורבן, מתאים לו להיות גבורה) ויחזקאל – שגם מנבא את הבית השלישי, הנצחי – הוא כנגד בית יעקב, בית ישראל, כנגד יעקב אבינו. כך בדרך כלל מקובל, אבל כאן פותחים את שער הגלגולים והוא כותב במפורש ובמודגש שירמיהו הנביא הוא משרש יעקב אבינו. הרמז שאמרנו הרגע מוכח לגמרי. מסתמא האר"י ידע באיזה מקום, אבל פלא שבספר הוא (כלומר הרח"ו) משום מה עבר על הרמז המפורש כאן – "ויקח יעקב אבן וירימה [ירמיהו] מצבה".

16.             רמז הגלגול בסוד הגל

גלגול הוא לשון גל – לבן עשה גל, אבל גם יעקב הסכים לגל. לא כתוב במאמר, אבל יעקב קרא לו "גלעד" – לבן קרא "יגר שהדותא", בארמית, חלק מההסתרה, כמו שהרבי רש"ב מביא כאן מהש"ך עה"ת ש"יגר" הוא בגימטריא החילוף של "הוי' אלהינו הוי'" (כוזו במוכסז כוזו), וארמית יותר הסתר, והכל כדי שהאצילות לא תגיע לבריאה ותפעל 'חס ושלום' בטול בלבן הארמי.

בכל אופן, יעקב קרא לו "גלעד" – השתמש בגל[6]. הוא הרים מצבה, ורבינו בחיי אומר שאמר לאחיו של לבן "לקטו אבנים", אבל הפשט של רש"י – פשוטו של מקרא – שאמר לבניו, וכך גם התרגום. בני יעקב לקטו אבנים ועשו גל לפי הפשט – אז לפי הפשט יעקב עושה את הגל, אך הפירוש שמביא כאן על פי הסוד מרבינו בחיי הוא שהגל שייך ללבן. אך ברור שגם יעקב מאמץ את הגל, לכן קורא לו "גל עד" – "עד הגל הזה ועדה המצבה", גם הגל הוא עד וגם המצבה. רק רצינו לומר שגל רומז גם לסוד הגלגול. כנראה צריך להתבונן בגלגול הנשמות שיש בספור של הגל, וכנראה שגלגול נשמות נוגע ליכולת לקחת נקודה ולעשות ממנה שטח, פרצוף, לעשות מהאבן מצבה. וכמו שדברנו לפני שבוע, עיקר התכל'ס לא להשאר במצבה אלא להמשיך, שתהיה בית אלקים – "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים".

17.             גלגולי ירמיהו – יעקב, משה ושלמה המלך

שוב, מה הם גלגולי ירמיהו ומה אפשר ללמוד מהם? כתוב שהשרש הראשון שלו הוא יעקב אבינו, כך אומר האריז"ל. יעקב קשור למשה רבינו, לכן ברוב המקומות כתוב שבין הנביאים – ובפרט בין שלשת הגדולים הנ"ל – ירמיהו הוא כנגד משה רבינו, הוא הגלגול העיקרי בתנ"ך של משה רבינו. מה שהכי מענין הוא מה שקורה איתו בין משה לירמיהו. המעבר מיעקב למשה הוא מובן, "משה מלגאו יעקב מלבר", מתפארת לדעת, נשמת התפארת, אבל איך מגיע ממשה לירמיהו? דרך שלמה המלך, "סיהרא באשלמותא", הערב. משה מתגלגל בשלמה, "תפלה למשה" אותיות שלמה.

שלמה נשא את בת פרעה שהחטיאה אותו – ביום הראשון של חנוכת בית המקדש הוא קם מאוחר בגללה, ולכן התמיד אחר להקרב בגללו, והאריז"ל אומר שלכן נחרב הבית. הבית נחרב על ידי נבוכדנצר, שהוא גם צאצא של שלמה המלך. איך? הוא בן בנה של מלכת שבא. האריז"ל כותב ששלמה עשה טעות. הוא עשה כמה טעויות בחייו, ואחת הטעויות הגדולות היה שנשמע לחפץ לבה של מלכת שבא, שבקשה – כמו שמדייקים מהפסוקים – שיזדווג עמה, היא רצתה ממנו בן, אף שלא נשארה עמו. הוא נאות לבקשה שלה, ומכך יצא נבוכדנצר מלך בבל שהחריב את בית מקדשנו. בתנ"ך ה' קורא לנבוכדנצר "עבדי", תואר מכובד מאד. איך הוא זכה להיות עבד של ה'? הוא "עבדא בישא", עבד רע, אבל הוא עבד. הוא עבד של ה' כי מקורו הוא שלמה המלך, לא פחות ולא יותר. הוא "עבדא בישא" כי יוצא ממלכת שבא. האריז"ל כותב שבאותו זיווג – הרי בכל זווג נגזר איזו נשמה צריכה לרדת לעולם על ידו – ואם את אותו זווג שלמה היה מזדווג עם ישראלית במקום עם מלכת שבא היה יוצא, או בדור המידי או כעבור כמה דורות, "עבדא טבא", העבד הכי טוב לה'. מכיון שטעה והזדווג עם מלכת שבא יצא "עבדא בישא" – "עבדא" בזכות שלמה ו"בישא" בגלל מלכת שבא.

מה היתה טעות שלמה? שלמה הוא גלגול של משה. למה הוא התחתן עם בת פרעה ולמה נעשה מושפע על ידה? כי היתה בת פרעה אחרת שגדלה את משה רבינו, בתיה בת פרעה. בתיה היא צדקת ובת פרעה של שלמה היא רשעה – אבל הכל סיפור של בת פרעה. כתוב בכוונות ש"מלך חדש" – הבטוי שלנו – בגימטריא בת. דברנו על בתי-שפחתי-רעיתי, וכאן שוב מדברים על בת – בת פרעה. "מלך חדש" בגימטריא בת, שבגימטריא בן עמרם וכן איש האלהים – שני תארים של משה רבינו ששוים אותו דבר. פשיטא שבת פרעה הראשונה משפיעה על משה רבינו, ולכן שלמה מתחתן עם בת פרעה ולכן פוגם ומחלל את חנוכת בית המקדש, וה' נשבע באותו יום שהמקדש יחרב, ונחרב על ידי צאצא של שלמה. אבל מי הוא ירמיהו בספור של נבוכדנצר? שלמה עצמו. איזה דבר טוב עשה נבוכדנצר? הציל את חיי ירמיהו.

18.             "לפום צערא אגרא" – זכותו של ירמיהו להיות גואל ישראל

הוא היה נתון בחצר המטרה, היה בכלא. מי שם את ירמיהו בכלא? אנחנו הערב מתייחדים עם ירמיהו הנביא. ירמיהו הנביא היה כמה וכמה פעמים בכלא, בבור. מי שם אותו בכלא? מלכי יהודה, הממשלה היהודית. יוסף הצדיק היה בכלא – שמו אותו פוטיפר ופרעה. הוא בכלא אצל הגוי. מי הדמות בכל התנ"ך שנמצא בכלא אצל היהודים? ירמיהו הנביא. השרים והמלך, כל הממשל, נגדו.

נאמר באופן יותר מחודד: מכל הדמויות שיש בתנ"ך, למי יש הזכות הכי גדולה להתגלגל ולהיות מלך המשיח? כתוב "לפום צערא אגרא", ומי שהכי מצטער וסובל על עם ישראל כנראה שלו הזכות, לו מגיע להיות מלך המשיח. למי בתנ"ך הכי מגיע להיות מלך המשיח? אם מתבוננים, פשיטא שירמיהו הנביא ולא אחר. יש שני אנשים בתנ"ך שקללו את יום הוולדם – איוב, שאנחנו לא יודעים אם הוא גוי או יהודי או שמא לא היה ולא נברא ורק משל, אבל מי שודאי היה הוא ירמיהו הנביא, "ארור היום אשר יֻלדתי" וכו' וכו', כמה וכמה פסוקים של קללת יום לידתו, וכל מי שבשר לאביו שנולד. כמה פסוקים מאד 'געשמאק' בכיוון ההפוך, לקלל את היום שלו. מי הכי הצטער בחיים שלו בתנ"ך על עם ישראל? ודאי וודאי ירמיהו הנביא, שחזה את החורבן וחווה את החורבן. תיכף נסביר עליו עוד כמה דברים.

לפי הכלל הפשוט של מדה כנגד מדה, כפי שנוהג ה', "לפום צערא אגרא", ודאי לו מגיע להיות גואל ישראל. אם כי בגלגול ההוא ירמיהו היה כהן (גם יחזקאל, ישעיהו לא, הוא מזרע המלוכה). "וירימה מצבה" – ירמיהו הוא כח ביעקב לקחת את הנקודה, הרדל"א, האמונה הפשוטה של עם ישראל (כפי שיוצא מהמאמר), ולעשות ממנה מצבה-פרצוף. לשם כך זקוקים לכח עוד יותר גבוה, "חביון עז העצמות", וכנראה שהכח של "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה" הוא של ירמיהו הנביא.

19.             הצלת ירמיהו על ידי נבוכדנצר 'נכדו'

היו לנו בגלגולים יעקב-משה-שלמה-ירמיהו. אמרנו שנבוכדנצר עשה דבר אחד טוב, הציל את ירמיהו הנביא. אמר לשר הצבא שלו שלא יפגעו בו, אלא יוציאו אותו מהכלא וכל מה שיאמר להם יעשו. מאיפה זה בא לו? אפשר לחשוב שהוא ידע שמכל נביאי השקר, שאמרו "שלום שלום [ואין שלום]", ירמיהו נבא לטובתו. אבל האריז"ל אומר שהסבה הרבה יותר עמוקה – הוא הציל את חייו כי הוא שלמה המלך, סבא שלו. כל מה שקורה בעולם קשור לסוד הגלגולים, סוד הגל – "לקטו אבנים" לעשות גל, סוד הגלגול. שוב, ירמיהו הוא שלמה המלך, שחוזר, ונבוכדנצר הוא הצאצא שלו, ודוקא הוא מוציא אותו מהכלא.

20.             "חכמה והוללות וסכלות" – יחס התקשורת לחכם גורמת לכך שישב בכלא

האריז"ל דורש על כך עוד פסוק בקהלת פ"ב – שכתב שלמה המלך ברוח הקדש, יש בכך הרבה רמזים של מה שעתיד להיות – "ופניתי אני לראות חכמה והוללוֹת וסכלוּת כי מֶה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו". כותב האריז"ל שכל פעם שכתוב "ופניתי לראות", ששלמה המלך החכם מכל אדם צריך לפנות ולראות משהו, סימן שיש בכך הרבה עומק – "עמֹק עמק מי ימצאנו". יש גם דברים ש"אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" – כנראה במה שפונה אליו יש עומק גדול.

אני מבין שחכמה היא דבר עמוק, אבל כתוב "ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות" – לחכמה צריך לפנות, לראות את העומק שלה, אבל מה לגבי הוללות וסכלות? הוא מסביר, הסבר מבהיל את הרעיון, שיש צדיקים שעושים מהם בעלמא דין הוללות וסכלות, ולכן שמים אותם בבית הסהר, וזה ירמיהו הנביא. הוא אומר שבפסוק זה שלמה המלך מתבונן בגלגול שלו בעתיד. יש איש חכם שעושים ממה שהוא אומר – מדבר על צדק וטוב, על מה שצריך להיות ועל מה שלא טוב במציאות של המדינה – צחוק, עושים ממנו חוכא ואטלולא.

שאלנו למי מתאים להיות משיח, אולי לירמיהו, ומתאים למה שכתוב בזהר שיעשו ממשיח משוגע – מטומטם, יצא מדעתו, מטורף. כך עושים מירמיהו "הוללות וסכלות" – מתעללים בו, ובעיקר עושים ממנו שהוא מהולל וסכל וטפש. מה המשך הפסוק? "ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבוא אחרי המלך". מי זה האדם שיבוא אחרי המלך? ירמיהו הוא האדם שיבוא אחרי המלך שלמה. כך הוא מסביר את פשט הפסוק, שהוא מסתכל קדימה מי "האדם שיבוא אחרי המלך" – האדם שיבוא אחרי המלך שלמה בגלגול הוא ירמיהו ואותו זורקים לכלא (מלכי יהודה, הצאצאים של שלמה המלך).

האריז"ל כותב שכך בכל דור ודור – ירמיהו הוא האב-טיפוס. אומר שבכל דור ודור יש אנשים צדיקים שעושים מהם צחוק, שהתקשורת בונה להם תדמית של הוללות וסכלות, ואם היא מצליחה מאד גם זורקים אותם לכלא בגלל התדמית הזו. סוף הפסוק "[כי מה האדם שיבוא אחרי המלך] את אשר כבר עשוהו". האבן עזרא כותב – כבר פשט – שכל מה שאני יכול לעשות בחיי כבר נעשה, כבר היה לעולמים. זה מוטיב חוזר בקהלת. גם כאן, יש מהדורה אחר מהדורה של "חכמה והוללות וסכלות"[7].

21.             "הוללות וסכלות" – גלגולי ירמיהו בהלל ושמאי ואחר כך ברבי טרפון

אחר כך האריז"ל אומר עוד משהו מופלא, אולי אפילו עוד יותר מופלא: שלכל אחד מהדברים האלה, חכמה והוללות וסכלות", יש עוד גלגול. ה"הוללות" מתגלגל, לא פחות ולא יותר, בהלל הזקן – לשון הוללות. כלומר, התחנה הבאה של ירמיהו היא הלל. הסכלות רומזת לשמאי, שכמה שפקח מהלל אין הלכה כמותו, לכן לגבי הלכה למעשה הוא נקרא "סכל" – שלא משכיל (סכל ומשכיל הם דבר והפוכו) ש"'משכיל והוי' עמו' שהלכה כמותו בכל מקום". מכל הגלגולים שכתובים באר"י משרש זה – מתחיל מהכי גדולים, יעקב ומשה, אחר כך שלמה וירמיהו הנביא, עובר להלל ושמאי כאשר עיקר הניצוץ שלו בהלל, ואחר כך עובר הלאה לרבי טרפון. בימות המשיח פוסקים הלכה כרבי טרפון – עוד משהו משיחי.

ידוע שטרפון בגימטריא משה – משה הוריד את ה"אור הישר" מלמעלה למטה, תורה מהשמים, ואילו טרפון טורף רפח (ע"ה = טרף) ניצוצין ומעלה מלמטה למעלה. לכן רבי טרפון סובר ש"מעשה גדול". משיח בן יוסף גם אומר "תלמוד גדול", אבל משיח בן דוד אומר "מעשה גדול", וכמו שבעולם הזה "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" לע"ל "גדול מעשה שמביא לידי תלמוד" – כל מה שלומדים הוא דרך המעשה, "נעשה ונשמע", כל התורה נלמדת מכך שיש לנו מגמה לחדש מלכות, ומכך צומחים כל החדושים. התורה החדשה צומחת, כמו "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח" – המלך צומח – כך גם התורה צומחת מלמטה, מהמעשה. זה הסוד של רבי טרפון, סוף הגלגול הידוע לנו – אחר כך איננו יודעים[8].

סדר מאד מיוחד, שכולו קשור עם הרמז המופלא במלה היחידאית "וירימה", אותיות ירמיהו, הכח להרים את נקודת המלכות, נקודת האמונה, ששרשה ברדל"א, ולעשות פרצוף – התפשטות מלאה, בסוד ה-ד הרבתי של אחד שמסביר בסוף המאמר – בכח נשמת ירמיהו הנביא.

22.             מלכות ירמיהו

נעשה פה עוד רמז יפה, למה בפסוק זה הכל קשור למלכות:

כתוב "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה". אמרנו שרק "וירימה" אותיות ירמיהו, שאר ארבע המלים בפסוק – ויקח יעקב אבן מצבה – עולות מלכות. כלומר, כל הפסוק "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה" – שעליו יש כאן כמה וכמה מאמרים בע"ב – הוא בעצם מלכות-ירמיהו[9]. עוד רמז שירמיהו עתיד למלוך, לצאת מהכלא היהודי ו"מבית הסורים יצא למלֹך".

נתעמק עוד יותר: היות שיש כאן ארבע מלים שעולות מלכות, הממוצע של כל מלה הוא 124 – "ויקח". פלאי פלאים. כלומר, יעקב אבן מצבה עולה ויקח-ויקח-ויקח. יש בפסוק שני פעלים, ויקח-וירימה, וכולו עולה ויקח-ויקח-ויקח-ויקח-וירימה (ב"פ ויקח עולה אברהם, כידוע ש-מלכות עולה אברהם-אברהם). יש בתנ"ך הרבה פעמים "ויקח", ורואים שהוא שרש המלכות – צריכים לקחת את המלכות. יש קיחה בדברים כנודע, והיינו סוד בנין המלכות, עולם הדבור, על ידי ריבוי דברים כנ"ל. מלכות עולה ד"פ ויקח. צריך לקחת אבן, ומכח ירמיהו לעשות ממנה מצבה.

23.             רמזי "ויקח"

נראה עוד פסוק מאד יפה שמתחיל "ויקח" (יש הרבה ויקח והרבה פסוקים שמתחילים ויקח): ה"ויקח" הראשון הוא "ויקח הוי' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" – ה' לוקח את האדם. מי זה האדם? ר"ת אדם-דוד-משיח. ה' לוקח את האדם, את המלך, ושם אותו בגן עדן, במלכות שלו. בעצם ב"ויקח הוי' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן" הוא ממליך אותו. ה"ויקח" השני הוא "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה". כתוב שאין מלך בלי מלכה, והוא לוקח את הצלע ועושה ממנה אשה (צלע, המשולש של חוה, עולה אבן ועוד מצבה, ר"ת "אם כל חי"; המצבה של יעקב הוא סוד הערך הממוצע של רחל לאה כנודע). שני ה"ויקח" הראשונים – יחד עולים אברהם שעולה "בצלם אלהים" – הם לקיחת האדם ושימתו בגן עדן ולקיחת הצלע לעשות ממנה "אשה חדשה" לאדם הראשון.

אחר כך יש עוד כמה "ויקח". יש "ויקח" מאד חשוב בפרשת נח – "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם". ויפת בגימטריא מלכות, ד"פ "ויקח". כלומר, בתוך "ויפת" יש ארבע "ויקח", הערך הממוצע של ארבע אותיות "ויפת". אחר כך כתוב "וישימו על שכם שניהם" – וישימו (הפועל הבא אחרי "ויקח") עולה 372, ג"פ ויקח, כלומר שעולה יעקב אבן מצבה. רק בבטוי זה יש ח"פ ויקח, ועד סוף הלשון – "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם" עולה "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה" "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", שני הפסוקים שלנו הערב יחד.

24.             ארבעה פירושי "ויקח יעקב אבן" במאמר – בנין המלכות

אחרי כל הגימטריאות – יש עוד הרבה – יוצא שכדי להקים מלכות צריך קודם כל לאחוז חזק בנקודה, האבן ("ויקח יעקב אבן"[10]). נתחיל כבר להסביר, בכל המאמר שלומדים הערב יש כמה וכמה פירושים מה היא הנקודה, האבן. בעצם יש רמז מובהק למה שאמרנו כעת, כי יש במאמר ארבעה פירושים מה היא האבן, נקודת המלכות. כלומר, יש במאמר ארבע קיחות, וד"פ "ויקח"[11] עולה מלכות, וצריך "וירימה" להיות מצבה.

25.             ג. ד"ה וישלח יעקב תער"ג: נקודת המלכות בעולמות אבי"ע

26.     נקודת המלכות באצילות וירידת המלכות לבי"ע

אם כבר אמרנו, נעבור מהר על כל המאמר מה פירוש האבן: הוא אומר שבעולם האצילות "ויקח אבן" היינו לקחת את הכתר דאצילות, נקודה ללא ממדים, י לא מצוירת – האין האמתי. בהמשך המאמר הוא מביא עוד שלשה פירושים, שלמי שלומד בעיון – פלא שהוא כאילו מסתיר זאת מאתנו, לא אומר בפירוש אך פשיטא שלכך מתכוון – ברור שהם הנקודה כמו שהיא מופיעה בעולם העשיה, בעולם היצירה ובעולם הבריאה. כלומר, בכל עולם יש את נקודת המלכות.

קודם כל, אחרי שהוא מסביר את נקודת המלכות בעולם האצילות – כתר מלכות – הוא אומר שיש עוד פירוש לנקודה, שהיא המלכות שיורדת לבי"ע. כך הוא כותב, שהמלכות שיורדת לבי"ע היא נקודה, וגם שהיא מתפשטת שם ונעשית פרצוף בעולמות התחתונים בי"ע, היא עדיין בגדר נקודה יחסית לאצילות. כאן אומר בפירוש מה שדברנו לפני שבוע, שהמושגים "נקודה" ו"פרצוף" יחסיים – הפרצוף בבי"ע כולו נקודה יחסית לאצילות. כשהנקודה יורדת להיות עתיק בבריאה, בסוד ה-י של שם אדנ-י שיורדת להיות עתיק-נקודה בבריאה, ללא התפשטות. אחר כך מתפשט ומתלבש בכל עולם הבריאה, ושאר העולמות התחתונים, וככל שמתלבש גם מסתתר בהם יותר ויותר, אבל עדיין הכל נקרא נקודה יחסית לאצילות, וצריכים להפוך אותה לפרצוף, להרים את האבן להיות מצבה – זו עבודת יעקב (מכח נשמת ירמיהו כנ"ל). לא רק לעבור את הגל אלא לשבור את הגל שעושה לבן – בטוי שחוזר עליו במאמר – כדי להסתיר את האור, ולהחדיר את האור למטה. הוא אומר שיעקב הוא חכם הרואה את הנולד, התחיל לעבוד עוד טרם עשה לבן את הגל – המשיך הרבה אור-אין-סוף למטה בעולמות – ולכן אחרי שעשה את הגל עדיין יש לו כח להמשיך אור לעולמות התחתונים.

27.     נקודת המלכות בעשיה: אתכפיא וקיום מצוות ללא כוונה

נאמר בקיצור נמרץ איך מסביר, בדרך מלמטה למעלה: קודם אומר שיש נקודה שהיא כח לעשות אתכפיא, לכפות את הטוב על הרע. וגם, עוד דבר שהוא חלק מאותו ענין, שיהודי עושה מצוות בפועל, בלי שום כוונה פנימית – זה בא מנקודת המלכות. הוא לא אומר שבעולם העשיה, אך פשיטא שלכך מתכוון, והנקודה היא האמונה הפשוטה שהזכרנו לפני רגע.

יש גם משהו חשוב בפירוש זה, שהנקודה וההשפעה של התפשטות הנקודה הולכות יחד. תיכף נראה שבשני הפירושים האחרים לא בדיוק כך. בשני הפירושים האחרים, כנגד יצירה ובריאה, יש קודם הסתר ואחר כך באה הנקודה לעורר שינוי. אבל כשהוא מדבר על עולם העשיה לא מסביר כך. מסביר לכתחילה שיש כח של כפיה בנפש, כח של עשית מצוות בלי כוונה בכלל, שבא מנקודת האמונה הפשוטה שיש ליהודי, נקודת המלכות שיורדת מטה-מטה. אמונה היא תוקף, ונותנת לו תוקף לעשות אתכפיא ולעשות מצוות בפשטות, בלי כוונה כלל וכלל.

28.     נקודת המלכות ביצירה: התעוררות לתפלה

אחר כך מסביר באריכות, ונאמר בקיצור, שסוד המלכות המתלבשת בעולמות התחתונים הוא סוד אסתר – "הסתר אסתיר פני ביום ההוא", לא מזכיר את הפסוק – וסוד רחל. הוא אומר שרחל היינו המלכות הגלויה, ומי שבבחינת רחל מוכן למסירות נפש בפועל ממש – פושט את הצוואר "כרחל לפני גֹזזיה נאלמה". אבל מי שאין לו רצון זה בגלוי הוא בבחינת אסתר. למה ה' עשה הסתר זה? קודם מתחיל במצב ההפוך. בעולם העשיה לא עשה שני שלבים, לא דבר קודם על ההסתר. כאן אומר קודם שיש מצב של הסתרת פנים של היהודי בעולם הזה, שרצונו נסתר. הרצון שיהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות נסתר. לשם מה הוא נסתר? כדי שהנפש האלקית כל כך תתלבש בנפש הבהמית עד שתוכל לברר את כל הניצוצות – כל המטען, כל האנרגיה – שטמונים בנפש הבהמית (ובחלקו בעולם). איך מבררים? כאשר האדם תופס את עצמו שהוא בהסתר פנים "צעק לבם אל אדנ‑י" בתפלה.

עיקר הווארט בפרק זה, במדרגה זו, הוא שבמדרגת התפלה הוא מגיע לאהבה ויראה. קודם הסברנו שעיקר האהבה בבקר, בשחרית, ועיקר היראה בצהרים, בתפלת מנחה. התפלה, "עבודה שבלב", והמדות, וגם הרצון הפשוט לה' שייכים ליצירה. עוד ווארט מאד יפה כאן, שברגע שהנקודה משפיעה על תיקון המצב בכל אחד מהעולמות זו הבאת גאולה לאותו עולם (בפרט לאחר שהנקודה, האבן, נעשית פרצוף, מצבה). גאולת עולם היצירה היא על ידי התגלות הנקודה, באתערותא דלעילא, שה' מעורר את האדם לעבודת התפלה. זה פרק שלם כאן במאמר, שסופו שיש נקודת התעוררות מלמעלה לצעוק אל ה' בתפלה. זה גם עושה את עבודת הבירורים וגם משחרר בנפש את האהבה שלי לה' והיראה שלי מה'.

29.     נקודת המלכות בבריאה: התעוררות של תשובה

אחר כך יש עוד פרק שכותב אודות ההבדל בין זמן הבית לזמן הגלות: הוא אומר שבזמן הבית היה גילוי פנים. הפרק הקודם, שהוא אמר שיש הבדל בין אסתר לרחל, מדבר בעיקר על הסתר וגילוי בלב ו"עבודה שבלב זו תפלה", שייך לעולם היצירה, הלב, המדות, עם הרצון הפשוט בלב לה' – עד כדי רצון למות על קידוש ה', ששייך ליחידה בדרך כלל – הכל בהקשר של הלב. לכן הגאולה כאן היא גאולה שנעשית על ידי התפלה "מקרב איש ולב עמוק". בפרק הבא הוא מסביר את ההבדל בין המצב של עם ישראל בזמן הבית ובזמן הגלות.

הוא אומר שבזמן הבית יש גילוי פנים. פנים הם חושים שחווים את האלקות, ועיקר שני החושים הם ראיה ושמיעה. בבית המקדש יש מצות ראיה, "כשם שבא ליראות בא לראות", "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך" – בזמן הבית רואים אלקות. שמיעה היא השגה, ובזמן הבית ההשגה מאירה בלב ללא מאמץ התבוננות, "בינה לבא". בזמן הגלות אני משיג משהו, אך כדי להביא את ההשגה ללב יש תהליך שלם, עם מיצר הגרון באמצע, פרעה מלך מצרים יושב באמצע ומפריע לשפע לעבור, ובסוף מגיעה רק הארה בעלמא. בזמן הבית ההשגה מיד מאירה את הלב ללא כל הפרעה. אלה שני החושים העיקריים.

הוא מביא פסוק מאד חשוב, גם מירמיהו – "כי פנו אלי עֹרף ולא פנים" – ונותן פירוש חסידי מובהק. לפי הפשט "פנו אלי ערף" היינו שבמקום להפנות פנים לה' מפנים לו עורף ר"ל, אבל הפירוש החסידי שגם כאשר פונים לה' בפנים, "פנו אלי", קוראים לכך "ערף" כי החושים סתומים. פירוש מופלא לשלש המלים "פנו אלי ערף" – לא מפנים עורף אלא פנים, אני מנסה להסתכל על ה' (לא כמו הפנית עורף, שאיני מסתכל על ה'), אבל למרות כל ההשתדלות שלי זה עורף, אני מסוגל להפנות רק את העורף שלי לכוון ה'. זו התכונה של זמן הגלות.

מה עושים? מה כאן הנקודה? מה יכול להפוך את המצב ולחזור למעין זמן הבית? הוא אומר שהדבר היחיד הוא רק תשובה מעומקא דלבא, אצל רוב האנשים. הוא אומר שיש צדיקים, נשמות גבוהות, שעל ידי קיום מצוות מסוגלים לפתוח את החושים הפנימיים של היהודי – סגולה במצוות – אבל לרוב האנשים לא עוזר לענין זה. לא עוזר לבעיה של "פנו אלי ערף", גם כאשר משתדל לפנות מצליח רק עורף. אצל רוב האנשים רק התשובה מעומקא דלבא עוזרת לכך. גם בעבודת התפלה יש ממד של תשובה, שגם נקראת לפעמים תשובה, אך כאן פרק חדש ומהלך חדש ופשיטא שמדבר על דרגה לגמרי אחרת של תשובה ממה שדבר בפרק הקודם. רק כאן מדבר על ההבדל בין זמן הבית וזמן הגלות ועל איך חוזרים למצב מעין זמן הבית.

מה כאן נקודת המלכות שיורדת? שוב התעוררות. קודם הוא אמר התעוררות לעבודת התפלה וכאן זו התעוררות לתשובה אמתית מעומקא דלבא. החושים של ראיה ושמיעה שמדבר עליהם בפרק זה הם שכל, עולם הבריאה, ולא פתיחת הלב של עולם היצירה. לכן מפרשים כאן את המאמר שנקודת המלכות מופיעה בבי"ע.

30.             סיכום בחינות הנקודה בבי"ע

כלומר, יש פה שלש בחינות של נקודה:

  • בעולם העשיה, "אף עשיתיו", האמונה-פשוטה מופיעה כתוקף של היהודי לכפות על עצמו את הטוב ולא רע והכח לעשות מצוות, גם אם הן "מצות אנשים מלומדה" במדה מסוימת, כלומר ללא כוונה כלל וכלל.
  • בעולם היצירה יש נקודה שמעוררת את הלב לפתוח אותו להשתפך לפני ה'.
  • בעולם הבריאה יש נקודה שמעוררת לתשובה אמתית, שסגולתה לפתוח את החושים. ממש להפוך את הנשמה באמת לה', וממילא הכל נפתח – הראיה נפתחת, השמיעה נפתחת. תשובה כמו לשוב, להסתובב. המקום שצריך לגמרי להסתובב בו – לסובב את הראש – הוא עולם הבריאה. שם אני מסובב כעת לגריעותא, וצריך לסובב אותו לגמרי – תשובה. ידוע שתשובה היא בינה, אמא עילאה מקננא בכורסיא, שייך לבריאה.

לכן התשובה היא עולם הבריאה, עבודת התפלה – "עבודה שבלב" – היא ביצירה, והכפיה היא עולם העשיה. זה קיצור כל המאמר עד הפרק האחרון ולא עד בכלל.

31.             העבודה – לרומם את הנקודה ולהפוך אותה למצבה

כל הפרק הוא להסביר את הנקודה בכל העולמות, ואחר כך בא ההסבר איך עושים מהנקודה מצבה. קודם הסביר שלעשות את הנקודה למצבה באצילות היינו גילוי הט"ס של המלכות – היה רק כתר, וצריך לגלות כל עשר הספירות. באצילות הנקודה היא האין האמתי. אם כל ההתבוננות היא בדרך מלמטה למעלה, יש נקודת אמונה, נקודת התעוררות בתפלה, נקודת התעוררות לתשובה ונקודת אין – אלו ארבע הנקודות (כאשר כל נקודה היא בסוד "ה-גל", ה פעמים גל = נקודה, ומביא במאמר מהש"ך על התורה ש"הגל" ע"ה עולה "הוי' אחד", כלומר שעל ידי הגילוי של "הוי' אחד" על ידי יעקב מבטל את הגל ד"לעומת זה" של לבן, ומגלה את הגל של הקדושה – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"). על כל נקודה כתוב "ויקח יעקב אבן", וד"פ "ויקח" בגימטריא מלכות כנ"ל – הכל נקודת המלכות. אחר כך "וירימה מצבה" (= "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת") – צריך לעשות ממנה מצבה, כמו "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" למעליותא. אחרי "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אֹתם", בזכות זה "ויקם מלך חדש על מצרים" (יש לפרש מעל לכל המדידות וההגבלות, מעל לכל המיצרים של ארץ מצרים).

32.             ד. ארבע רוחות של בעלי תשובה (פרק נא בתהלים)

33.             ד רבתי – ד רוחות העולם בדרגת יחודא עילאה

הפרק האחרון הוא התבוננות ב-ד רבתי, המצבה, וכמו שאמרנו קודם ה-ד הרבתי היא דוד – דוד שמתקשר ליעקב. דוד אותיות דוֹד, כפי שדובר קודם. נאמר מהלך אחד, רעיון שלם: הוא כותב שבעולם האצילות ה-ד היא התכללות כל ד רוחות העולם למעלה מהזמן והמקום. ידוע שעולם האצילות הוא עולם של "יחודא עילאה", וכתוב בתניא ש"יחודא עילאה" היינו התכללות הזמן והמקום בלמעלה מהזמן והמקום – אין זמן ומקום. חז"ל אומרים ש-ד רבתי של "אחד" רומזת ל-ד רוחות העולם. הפירוש הפשוט של "הוי' אחד" הוא ש-א היא אלופו של עולם, ח היינו ז רקיעים וארץ וה-ד היינו ד רוחות העולם – ה' מתאחד בכולם.

יש פירוש של הרבי הקודם – ששמו יוסף – שה-א היא שרש הנשמה בעצמות ממש, ה-ח היא ירידת הנשמה דרך ז רקיעים להתלבש בארץ התחתונה, בגוף, וה-ד היא שליחות הנשמה בעלמא דין, "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", להאיר את האלקות בכל ד רוחות העולם[12]. מי שעשה מצבה, לפי הפירוש כאן, יש לו את שרש כל ד הרוחות בדרגה של יחודא עילאה – זה מאיר גם למטה, בעולמות התחתונים, על דרך מה שכתוב בתחלת "קונטרס ההתפעלות", שאדמו"ר האמצעי אומר שאבא, אדמו"ר הזקן, הקדיש את כל חייו ומסר את נפשו לכך שגם יהודי שמצד עצמו הוא "זרע בהמה", שייך רק ל"יחודא תתאה", ירגיש ויחוה "יחודא עילאה". לכך קוראים "וירימה מצבה", יחוד ד רוחות העולם ב"יחודא תתאה", שיאיר גם למטה.

הוא אומר שההבדל בין ד רבתי ל"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שבשכמל"ו היינו ההארה שתמיד נמשכת למטה (בחינת החומר של אותיות הדבור, "בדבר הוי' שמים נעשו"), אך אנחנו רוצים שגם ה-ד רבתי (בחינת הצורה הפנימית של אותיות הדבור, הפועלת ביטול במציאות העולמות) תאיר למטה.

34.             ארבע רוחות בשני מקומות בתנ"ך – במשיח ובבעל תשובה

האריז"ל אומר שצריך לכתוב ד רבתי בגודל של ד דלתין. בתוך המלה דוד יש שתי דלתין, מתחיל ונגמר ב-ד (אפשר לקרוא אותו ד ו-ד היינו ד ועוד ד, ואפשר לקרוא כך בשני כיוונים, מראש לסוף ומסוף לראש, נמצא שרמוזות בשמו של דוד ד דלתין). הכי קרוב לעולם האצילות הוא עולם הבריאה, ושם יש את עבודת התשובה.

פרק התשובה בתהלים הוא פרק נא, "בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע". אדמו"ר האמצעי כותב ב"פוקח עורים" שכדאי שכל בעל תשובה יאמר פרק זה פעמיים ביום, ערב ובקר, כמו קריאת שמע. לא הרבה עושים זאת. יש בקריאת שמע על המטה ובתיקון חצות, אבל הוא אומר לומר גם בבקר.

יש תופעה – שלא כתובה כאן במאמר, אבל תעזור לנו להרגיש ענין ארבע הרוחות – שיש שם ארבע רוחות. בשני מקומות עיקריים בתנ"ך יש ארבע רוחות. אחר בישעיהו, שכותב על מלך המשיח "ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'" – זו כוונה ב-ד רבתי, ד רוחות, שצריך להאיר את ארבעת הרוחות האמורות במשיח. יש כוונה אפילו עוד יותר מרגשת – ארבע הרוחות של פרק נא בתהלים, הפרק של בעל תשובה. יש שלש רוחות אחת אחר השניה, בשלשה פסוקים רצופים, ובסוף הפרק רוח רביעית – עיקר מה שהמשיח צריך לסגור, את הרוח הרביעית, ואז הוא זוכה להיות משיח, ה-ם הסתומה של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ".

35.             "חדש בקרבי"

כתוב "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי". כל השיעור הערב כדי להתבונן במלה "חדש" זה תיכף יהיה הסיכום, מה השער העיקרי ב"חדש". יש שלש אפשרויות מה השער העיקרי חד, חש או דש ותיכף נסביר שעיקר השער הוא חד, שתי האותיות הראשונות, אם כי הכל קשור, הכל מרכבה אחת. אחת הכוונות הפשוטות ב"אחד" שנוטריקון "אור חדש". תכלית וסיום השיעור תהיה התבוננות בשער של המלה "חדש", וכבר חשוב לדעת ש"חדש" הוא בעיקר חד משהו אחדותי. להיות חדש היינו להיות אחד (המלך "ויקם מלך חדש" הוא "אחד העם", שלו משנה ושליש כו').

36.     "רוח נכון חדש בקרבי" – חדוש דורש "רוח נכון"

מה הרוח הראשונה בפרק נא? "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי"[13]. כוונה פשוטה בקבלה וחסידות, לכל אחד ואחת, לכוון במקוה "לב טהור ברא" – ר"ת טבל (וס"ת ברא), צירוף אותיות בטל (בסדר עולה למפרע), שבטבילה אדם מתבטל לאלקות ונכלל בתוך המים הטהורים. תוך כדי הטבילה הטובל מבקש "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי" (שלש פעמים נאמר ביחזקאל "רוח חדשה": "לב אחד ורוח חדשה" "לב חדש ורוח חדשה" "לב חדש ורוח חדשה" – מכאן ש"[לב] חדש" בא במקום "[לב] אחד", ודוק). הפעלים ודאי קשורים – "ברא" ו"חדש"[14]. הרמב"ן אומר שכל בריאה בתנ"ך היא יש מאין, ויש "לב טהור ברא" וכנגדו "רוח נכון חדש". כל מה שקשור לחדש שייך לכינון המלכות, למלך החדש. אם אנחנו רוצים תנועה של מלכות, לקראת מלכות ישראל בארץ ישראל, הבקשה העיקרית היא בקשת דוד – "ורוח נכון חדש בקרבי". צריך שהכל יהיה נכון, שלא נטעה. "ורוח נכון חדש בקרבי" – ההמשך של "לב טהור ברא לי אלהים", פסוק חשוב ביותר.

37.     "ורוח קדשך אל תקח ממני"

הפסוק הבא הוא "אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני" – יש כבר רוח הקדש. הפסוק הראשון לא על רקע משהו שלילי, רק מובן שאני מבקש "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי". אחר כך אני מבקש "אל תשליכני מלפניך" – מרגיש שאני עלול להיות מושלך, אולי מרגיש שמגיע לי, ומבקש רחמים – "ורוח קדשך אל תקח ממני". כנראה לכל יהודי יש השראת רוה"ק, ואם ה' לוקח אותה ממני אני מושלך באשפה.

38.     "ורוח נדיבה תסמכני"

הפסוק הבא "השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני" – רוח שלישית. הרוח הראשונה היא "רוח נכון חדש בקרבי", השניה "רוח קדשך אל תקח ממני" והשלישית "רוח נדיבה תסמכני" – לשון סומך נופלים, אבל יש בחסידות שדורשים במליצה "תשמחני", לשון שמחה, מתאים להתחלה "השיבה לי ששון ישעך". ה' סומך נופלים ומתיר אסורים – הרבי מביא במאמר. עוד רמז שהמדרגה האחרונה במאמר, התעוררות התשובה להחזיר את האדם פנים באמת לה', הוא מביא את הפסוק "סומך נופלים" – מצב הגלות הוא מצב של נפילה והחזרת פנים על ידי תשובה אמתית נקראת "סומך נופלים". הוא מביא את מה שאומרים בתפלה, "סומך נופלים, רופא חולים ומתיר אסורים", שמפורש – בסידור עם דא"ח – שכנגד עולמות בי"ע, "סומך נופלים" כנגד בריאה, כפי שלמדנו כמה פעמים. עוד ראיה מוחצת, למי שלומד חסידות, שהמדרגה שמתאר שם היא בעולם הבריאה.

39.     "רוח נשברה"

שוב, שלשת הפסוקים הם "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני. השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני". בכל אחד משלשת הפסוקים הרוח ממוקמת בחצי השני של הפסוק, לכן כל פעם כתוב "ורוח" (= "[לב] טהור [ברא לי אלהים]"). בפעם האחרונה, לקראת סוף הפרק, כתוב "זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה". שם הפוך, "רוח" בלי ו, והרוח היא "זבחי אלהים" – פסוק שמוסבר באריכות באגרת התשובה בתניא. רק כאן יש "זבחי אלהים", כי הזבח הוא זבח של שפלות, השפלת הרוח, ולא קרבן להוי'. הזבח הוא "רוח נשברה".

פשיטא שה"רוח" האחרונה היא עצם רוח המלכות, שפנימיותה שפלות, צד האחור, שהיא הרוח שהמשיח צריך לסגור. יש שלש רוחות עם ו, שייך יחסית לז"א, מדות, ובסוף "רוח" בלי ו – בה פותח הפסוק – "זבחי אלהים רוח נשברה וגו'". לא נמצא כלי שלם כלב נשבר ורוח נשברה.

40.             ארבע הרוחות כנגד ארבע רוחות העולם

מה ההתבוננות בארבע הרוחות בפרק? כמו תמיד, מנסים לעשות משהו שהוא שיעור ראשון בקבלה וחסידות – זה ודאי שיעור ראשון. מה הן ארבע הרוחות בנפש? "רוח נדיבה תסמכני" שייכת ודאי לחסד. אברהם אבינו הוא הנדיב – מדת החסד. אני מבקש מה' "השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני" – תתן לי נדיבות בלב כלפי כל יהודי, אהבת ישראל ללא גבול. מה זה "רוח נכון חדש בקרבי"? אנחנו מתבוננים בחדוש, והמלה "חדש" היא עם ה"רוח נכון", הראשון – שם עיקר החידוש. מצד אחד אמרנו שהחידוש הוא המלכות, אבל מי מתייחד עם המלכות? ה"רוח נכון", על דרך "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" – הנכון הוא בחינת יעקב שמתחבר עם דוד (נכון כפולת דוד – ט"פ דוד). איזו רוח היא ה"רוח נכון"? הרוח שאני מביט כלפי מזרח, המעמד הפשוט של האדם. "חדש בקרבי" על דרך "חדשים לבקרים" – מהרוח הנכון זורחת השמש. "לב טהור ברא לי אלהים", הכל חדש. הולכים למקוה בבקר – ומה טוב ללכת למקוה עוד לפני עלות השחר. "לב טהור ברא לי אלהים", "חדשים לבקרים".

אחר כך "אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני" – דוקא רוח הצפון, היראה. קדש הוא חכמה, אבל פנימיות החכמה (סתימאה, המאירה בחכמה הגלויה) היא יראה (גבורה דעתיק). אחר כך רוח נדיבה, הימין, החסד, הדרום. כך הולכות ארבע הרוחות בפרק נא – "רוח נכון" מזרח. "רוח קדשך" צפון. דוקא יצחק אבינו הוא הקדוש בין האבות, והוא המרגיש עצמו על סף השלכה – בתפלה מחברים ל"אל תשליכני לעת זקנה", פחד. עיקר היראה הוא מניתוק קשר האהבה, "אל תשליכני מלפניך" – "אשרי אדם מפחד תמיד" מניתוק הקשר. הפסוק השלישי "השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני" בדרום. נמצא ששלש הרוחות שבשלשת הפסוקים הרצופים הן כנגד האבות למפרע, בסדר של "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר [והארץ אזכר – כנגד הרוח הרביעית, המלכות]".

בסוף, אחרי כמה פסוקים, יש "זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה". ענין בפני עצמו, שהרוח האחרון הוא רוח המערב, שם צריכים לעורר רוח נשברה, "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" הכלי. רוח האחור היא גם יסוד וגם מלכות. [למה משיח סוגר אחור ולא צפון?]. תלוי איך מציירים את ה-ב. הצפון הוא הצפוני, הלא מודע, והלא-מודע הוא צד האחור יש קשר בין הצפון והאחור. לפי זה יש קשר בין "רוח קדשך" ל"רוח נשברה" (מי שיש לו "רוח נשברה" זוכה ל"רוח קדשך"). ולסיכום:

מזרח

"רוח נכון"

צפון

"רוח קדשך"

דרום

"רוח נדיבה"

מערב

"רוח נשברה"

41.             ה. השער השבועי: שער חד

42.             זיהוי אותיות השער העיקריות דרך השוואה לארמית

נגיע לתכל'ס, התבוננות במלה "חדש": איך אני יודע שעיקר השער של חדש הוא חד? גם ה-ש היא עיצור, אז למה אני עושה אותו טפל? אני לומד מלשון תרגום – כלל גדול, שאפשר ללמוד מלשון תרגום (היום אומרים שפות שמיות) – ששם "חדש" היינו "חדתין". ת היא אות חלשה, מ-האמנתיו, וברגע שאני מתבונן שחדש הוא כמו חדת אני רואה שהעיקר הוא חד, לשון אחד.

43.             "אחד" לעומת "יחד" ו"יחיד"

יש כאן עוד קשר יפה למאמר: בשער חד יש כמה וכמה שרשים. נתבונן קודם בשני שרשים קשורים אבל שונים – אחד ו-יחד. שני שרשים שונים, שהמדקדקים אומרים שודאי יש קשר ביניהם. בשרש אחד בתנ"ך אין פועל – כמו 'לאחד' או 'להתאחד'. בשרש יחד יש כמה פעמים נדירות, מעטות, פעולה – "יַחֵד לבבי" או "אל תֵחַד כבֹדי" (שקראנו בפרשת ויחי). יחד – "יַחַד שבטי ישראל", "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", אבל גם לשון יחיד ויחידה, אחד משמות הנשמה, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה.

מה יותר אחדותי, "אחד" או "יחד"? כאן יש משהו אחד יחיד ומיוחד, פרדוקס. על פי פשט פשוט לי ש"אחד" יותר מ"יחד", אחד ממש לעומת כמה דברים יחד, ריבוי, לא ממש דבר אחד. אבל הנה, משרש יחד יש את המלה "יחיד" – יחיד בא משרש יחד, לא מ-אחד. "יחיד" הרבה יותר מ"אחד" בחסידות, דבר שכתוב במאמר של היום. הוא אומר במאמר ש"איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון" היינו שני יחודים באצילות – יחוד אוא"ס עם האורות באצילות ועם הכלים באצילות – ואומר שהם על דרך ההבדל בין "יחיד" ל"אחד". יחוד ה' עם האורות על דרך "יחיד", שיש רק יחיד, ואילו יחודו עם הכלים באצילות הוא על דרך "אחד". רואים כאן דוגמה ש"יחיד" הוא הרבה יותר אחד מאחד, אבל הוא משרש יחד, שעל פי פשט הרבה פחות מאחד.

צריכים לומר שבפרצוף שנבנה תיכף אחד בחכמה ו-יחד בבינה, יחסית, אך היות ש"התגלות עתיקא באמא" יותר מאשר באבא, יש משהו בשרש יחד שיש בו מציאות של יחידות לגמרי. הדבר היחיד מתגלה ב-יחד יותר מאשר ב-אחד. בכל אופן, אלה שני שרשים קשורים מהשער חד. נסביר יותר ונבין יותר ככל שנמשיך.

44.             חד ושנון – רב ותלמיד

מה עוד יש ב-חד? קודם כל, כשאני אומר חד אני חושב על משהו חד, משהו שנון – כבר רמז יפה במלה "חדש", חד-שנון (שין לשון שנון). יש חרב חדה ויש "ושננתם". יש גם אחד ושני, כמו במעשה בראשית. מה עיקר החידוש של מעשה בראשית לפי הקבלה? אור-מים-רקיע. באיזה ימים יש התחדשות זו? ביום אחד וביום שני. דבר הכי פשוט הוא חבור של אחד-שני. איך אני יודע שה-ש טפל ל-חד בחדש? כי הוא שני, "ושננתם". ה-ש שנון וה-חד חד – כנראה ש"חד וחלק" יותר חד גם משנון. "ושננתם לבניך" אלו התלמידים, הרב הוא חד והתלמידים צריכים לשנן – שיהיו שניים לרב. הרב עצמו צריך להיות חד לגמרי – "חד בדרא", שהוא לגמרי חד. אני כבר רואה ש-חדש היינו אחד-שני, חדוד-שנון, כאשר העיקר הוא ה-חד.

45.             חדוש – חד ושמח

מה עוד יש בשער חד? חדוה. קודם כל, מה השרש של חדוד? כשהרב מלמד את המשנה הוא משנן, עושה את התלמיד שנון, אבל לפעמים הוא רוצה יותר – "לחדודי", לחדד את התלמיד יותר מהלמוד הרגיל. לפעמים הוא רוצה להעלות את התלמיד משנון לחד, שגם יהיה חד, "לחדודי". השרש של חד הוא חדד. יש חדוה. כל השרשים האלה מופיעים פעמים מעטות בכל התנ"ך. "חדוה" הולכת יחד עם "עז" – "עז וחדוה במקֹמו", "חדות הוי' היא מעזכם" (פסוק שנאמר על ראש השנה, ששמחתו היא חדוה). מה השרש של חדוה? חדה. הכל קשור לנו ל-חדש. דבר חדש צריך להיות חד – אם הוא לא חד הוא לא חדש. צריך לעורר חדוה. אפשר לומר ש-חדש נוטריקון חדוה-שמחה. אם הוא לא שמח – לא חדש, לא שוה. מה עוד? חוד – חוד חידה, לשון חידה. כולנו יודעים מה היא חידה. החידה העיקרית בתנ"ך היא של שמשון הגבור.

46.             ששת שרשי חד מובהקים

יש לנו אחד, יחד, חדד, חדה, חוד – חמשה שרשים רק בתוספת אהוי. עיקר החד הולך בתנ"ך עם חרב – חרב חדה, "חרב נֹקמת נקם ברית", לכן בפרצוף שנעשה החד שייך ליסוד, הצדיק, ה"חד בדרא" שהוא חד לגמרי, "צדיק יסוד עולם". זו החרב החדה של הקדושה, "נקמת נקם ברית".

יש עוד כוונה יפהפיה ב"הוי' אחד" (תיקון "הגל" כנ"ל) מהדברים העתיקים שאנחנו מלמדים שאפשר להוציא אותיות הוא ולהוציא אותיות היא. יוצר אותיות הוא חידה ו-היא חדוה. זו כוונה יפהפיה שאפשר ללמד להתבונן בה. הוא חידה היא חדוה הוי' אחד. איפה יש יחס של הוא-היא? בכל הזהר כתוב "איהו... איהי..." "איהו בנצח, איהי בהוד". כדי לבנות כאן פרצוף פשוט אשים את החידה בנצח שמשון חד את החידה כדי להתגרות בפלשתים, מי שיפתור ינצח. אם הכל שייך למלכות חידה איך לחדש כאן מלכות. מי שיפתור את החידה הוא המנצח, הוא המלך. זו חכמת המלכות, שנבנית מספירת הנצח כידוע. החדוה היא הבינה של המלכות שנבנית מספירת ההוד (ענף הגבורה, העז כנ"ל, וכן "בינה [שמחה בכלל] עד הוד אתפשטת"), חדוש המלכות. ה-חדד ביסוד. מה עוד היה? אחד-יחד. "אחד היה אברהם", אז אפשר לומר ש-אחד בחסד, ומ-יחד המלה "יחיד" "בנך יחידך", יצחק (אחד-יחיד-מיוחד הם אברהם-יצחק-יעקב). יותר גבוה ש-אחד הוא החכמה (ששם דוקא התגלות "אחד האמת" כמבואר בתניא), שרש החסד, ו-יחד היינו כל הילדים ברחם האם שמייחדת את כולם בינה[15]. אז נשארו חסד וגבורה. עד כאן בנינו שרשים רק עם אהוי, אבל יש את כל האמנתיו, רק שאין עוד הרבה אפשרויות רק עוד אחת, חמד "לא תחמד" (דברנו לפני שנה באריכות, כמה שיעורים על חמדה). יש משהו נחמד גם במלכות, וגם בכל חדוש כמו שצריך להיות שמח, צריך גם להיות נחמד למראה ("מלך ביפיו"). הארץ שלנו, ארץ ישראל, היא ארץ חמדה "ארץ חמדה טובה ורחבה". חמדה נשים בחסד דבר חמוד, נחמד, מעורר אהבה בנפש.

47.             חרד וחדש

לפני שבוע לקחנו שער בך והכנסנו ר, לתפארת הלשון, ויצא ברך ברכה. נעשה אותו דבר לגבי חד חרד. יש משהו בדבר חדש שמעורר חרדה. אנשים חרדים הכי מפחדים מדברים חדשים "חדש אסור מן התורה", דבר חדש הוא מחריד. חרדה היא מדת יצחק, עליו כתוב "ויחרד האיש חרדה גדולה עד מאד" אפשר לשים חרדה מול החמדה. החמדה בחסד והחרדה בגבורה. יש לנו את רוב הספירות בשער חד. מה לגבי חדש עצמו? אם כי ה-ש היא לגמרי עיצור, אבל אמרנו שמהתרגום אפשר להבין שה-ש טפלה, שהשני טפל לאחד וכל שאר הרמזים שאמרנו. היות שהחדש במלכות, "מלך חדש", מכך יוצאים בפרשה השבוע חדש הוא הירח, הכל מלכות ומאידך כדי לחדש פני האדמה צריך לעשות זווג יעקב ודוד, אפשר לומר שעיקר החידוש במלכות, אבל צריך לחדש את המלכות מהתפארת, בסוד "ראש חדש". יש שני "ראשי חדשים", כך כתוב בקבלה שהיסוד הוא גם ראש חדש, אבל עיקר ראש החדש הוא התפארת, כי ראשית אצילות נקודת המלכות (האין האמתי) היא באחורי תפארת דז"א. לכן החדוש כאן, חדוש המלכות, יוצא מהתפארת.

48.             סיכום הפרצוף

יש לנו את כל הפרצוף: אחד בחכמה, יחד בבינה (אך לשון יחיד היינו התגלות הכתר בבינה), חמדה, חרדה, חדוש (מתפארת למלכות), חידה, חדוה, חדד. כך בנינו פרצוף שלם של שער חד, והעיקר הוא לזכות לחדוש:

 

כתר

(יחיד)

 

חכמה

אחד

 

בינה

יחד

 

 

 

חסד

חמד

 

גבורה

חרד

 

תפארת

חדש

 

נצח

חוד

 

הוד

חדה

 

יסוד

חדד

 

 

 

 

 

מלכות

חדש

 

49.             נשמה חדשה ונשמה דאצילות

אמרנו קודם במאמר שהיחוד עם האורות באצילות הוא "יחיד" והיחוד עם הכלים באצילות הוא "אחד", אפשר להמחיש בשני סוגי נשמות שאנחנו אוהבים לדבר עליהן: יש נשמה חדשה ויש נשמה דאצילות. אפשר לומר שנשמה דאצילות שייכת דוקא לכלים דאצילות, יחוד של "אחד", ונשמה חדשה ממש שייכת לאורות "יחיד" שגבוה מ"אחד".

נעשה היום יותר קצר מהרגיל – עשינו את המאמר ועשינו את שער חד, קצת על שרש חדש. כולם מוזמנים מחר אצל נחום מזרחי (מסעדת 770) לבר



[1]. ראה סוד ה' ליראיו שער "התגלות הכבוד ועבודת התשובה".

[2]. מלך מנחה בית אשה = "ראשית" (אש של אשה וית של בית וכל שאר האותיות = ר), הנאמר בתנ"ך בסמיכות למלכות ("בראשית ממלכת..."), נקודת המלכות, נקודה של התגלות חדשה (המלכות היא עלמא דאתגליא), עליה נאמר "בראשית ברא אלהים וגו'". במספר קדמי, מלך מנחה בית אשה = ה פעמים הוי' ב"ה ברבוע כללי (מלך מנחה = משיח משיח, בית אשה = לז פעמים עב, ב"פ "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"), ודוק.

[3]. "לא ידע את יוסף" = ח פעמים ידע, סוד "תכלית הידיעה [ח פעמים ידע] שלא נדע [שנגיע לדרגת 'לא ידע את יוסף']".

[4]. בת שפחה רעיה (כנגד שחרית מנחה ערבית) ר"ת בשר (= שכינה ביניהם וכו') – "זאת הפעם... ובשר מבשרי... והיו לבשר אחד". בת שפחה רעיה = 1080 = 3 פעמים 360 (הממוצע) = "חלק אלוה [180] ממעל [180]".

[5]. כל הפסוק = 767 = 13 פעמים חומה ("אום אני חומה", סוד הפיכת המלכות מנקודה לפרצוף, מאבן למצבה). והנה, אם מציירים את הפסוק בצורת ברית מגלים שארבע אותיות הפנות הן אותיות חומה (והשאר = יב פעמים חומה):

ו י ק ח

י ע ק

ב א

ב

ן

ו

י ר

י מ ה

מ צ ב ה

[6]. גל-עד בהכאה פרטית (ג פעמים ע, ל פעמים ד) = 10 פעמים גל, הכל גל!

[7]. י"ל שהם כנגד חב"ד – הוללות כנגד שמחת התבונה וסכלות כנגד התקשרות הדעת (כלומר חסר אונים להתקשר בשכל כראוי). "והוללות וסכלות" = 1005 = יה פעמים בינה (שירו של שלמה המלך), ללמד שהכל נכלל במח הבינה (שמינה דינין מתערין), בסוד "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת".

[8]. יעקב אבינו משה רבינו שלמה המלך ירמיהו הנביא הלל שמאי רבי טרפון = 2646 = 6 צירופי אמת = 7 פעמים חשמל (משולש זך), הערך הממוצע של ה-ז.

[9]. ידוע שבפסוק הראשון של התורה, "בראשית וגו'", חסר הסומך לתבת "בראשית", וכפי שנלמד משאר ההופעות של "בראשית" בתנ"ך הוא ראוי להיות מלכות... אם נכתוב "בראשית מלכות ירמיהו ברא אלהים את השמים ואת הארץ", שהוא בעצם חיבור שני הפסוקים "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ו"ויקח יעקב אבן וירימה מצבה" יחד (שבהם כח-כא = מט אותיות, ז ברבוע = ז במשולש ועוד ו במשולש, כידוע הכלל בזה; אלכסון הרבוע: אותיות אהבה בפסוק הראשון ואותיות יהי בפסוק השני), אזי יעלה יב פעמים "ברא אלהים", טוב ברבוע (ג"פ לד ברבוע, סוד ג פסוקי האור בתנ"ך, כמבואר במ"א).

[10]. "ויקח יעקב אבן" = 359 = שטן = פכים קטנים = בן רבקה, ההפרש בין יעקב לישראל, כמבואר במ"א.

[11]. ד"פ "ויקח" רומז ל"ויקח" ובמילוי ובמילוי המילוי ובמספר קדמי = ד"פ 770 = בית משיח, רמז לתכלית הכוונה של "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית..."

[12]. ראה שעשועים יום יום פרשת וישלח יום רביעי. "ופרצת" ועוד ארבע רוחות העולם = 1820 = 10 פעמים יעקב וכו'.

[13]. "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי". יש לב "נכון" בתנ"ך ו-רוח "רוח" בתנ"ך!

[14]. ברא חדש בהכאה פרטית = "בראשית ברא"!

[15]. לפי זה, אחד-יחד הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". אחד יחד בהכאה פרטית = מלך – התחדשות המלוכה מיחוד אבא ואמא, וד"ל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com