חיפוש בתוכן האתר

שיעור שבועי (בשעה שהקדימו ע"ב - מאמר כה) - כג כסלו תשע"ב הדפסה דוא

כ"ג כסלו ע"ב – כפר חב"ד

1.                שיעור שבועי פרשת מקץ

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר כה

2.                  א. חלק הזהר: ארבעה מלכים ובטחונם בה׳

3.                  "וירא יוסף... ויכר יוסף... ויזכֹר יוסף..."

בפרשת השבוע כתוב "וירא יוסף את אחיו ויכִרם ויתנכר אליהם". אחר כך, הפסוק הבא: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכִרֻהו". והפסוק השלישי: "ויזכֹר יוסף את החלומות אשר חלם להם". יש פה תופעה מיוחדת, חד-פעמית, של שלשה פסוקים שמתחילים בפועל ואחריו "יוסף" (יש עוד פסוקים כאלה, אבל כאן שלשה ברצף) "וירא יוסף", "ויכר יוסף", "ויזכֹר יוסף"[1]. יש התפתחות בפעלים קודם הוא רואה, אחר כך מכיר ובסוף זוכר. מ"ויכר" ל"ויזכר" רואים את ההתפתחות שנכנסת ז ל"ויכר", יש קשר מילולי, לשוני, בין הכרה לזכרון, שבולט בפסוקים האלה. גם "וירא" שכתוב קודם הוא הכנה לפסוק הבא, "ויכר" הכל התפתחות של האותיות ויר (סוד ריו[2]). קודם רואים, אחר כך נוספת ה-כ, "ויכר", ואחר כך נוספת ה-ז, "ויזכר".

ידוע שראיה היא מוחין דאבא והכרה בדרך כלל דעת, אבל כאן אפשר לומר שהיא דעת דאבא. זכרון הוא גם באבא – יסוד אבא. אפשר לומר שכל שלשת הפסוקים האלה הם התפתחות והמשכה בתוך פרצוף אבא גופא.

4.                  הכרה והתנכרות

עוד נקודה כאן שההמשך של "וירא יוסף את אחיו" הוא "ויכרם" – הכיר אותם בפסוק הראשון, עוד לפני "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכִרֻהו". בפסוק הראשון לשון נופל על לשון של "ויכרם ויתנכר אליהם" – השרש של הכרה הוא נכר, ממש אותו שרש של להכיר ולהתנכר, כמבואר אצלנו באריכות במ"א.

מבואר בשער "הדר מצוה צניעות" ב"שכינה ביניהם", על הפסוק שאומרת רות לבעז – "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה", לשון נופל על לשון של "להכירני" (ששם חז"ל מפרשים לשון נישואין) ו"נכריה". המקור ללשון נופל על לשון זה הוא "ויכרם ויתנכר" בפרשתנו.

אם כן, מה ההבדל בין "ויכרם" בפסוק הראשון ל"ויכר יוסף" בפסוק השני? בשביל מה צריכים את הפסוק השני בכלל? על הפסוק השני מפרש רש"י – ואפשר לומר שמפרש כך בגלל הכפילות – שכאשר הוא נמסר בידיהם לא רחמו עליו וכאשר הם נמסרו בידיו הוא רחם עליהם. כלומר, מפרש בפסוק השני הכרה לשון רחמים[3]. "ויכר יוסף את אחיו" – הם נמסרו בידיו של יוסף והוא מרחם עליהם. אף על פי שבפסוק הקודם כתוב "ויתנכר אליהם", בגדול הוא מרחם עליהם, ואילו "והם לא הכִרֻהו"[4] – כשהוא נמסר בידם לא רחמו עליו.

5.                  יחס לאויב – נשמות ששרשן בדין ונשמות ששרשן ברחמים

הזהר[5] אומר שמתייחס בעיקר לשמעון ולוי, שלא מרחמים כאשר האויב נמסר בידם. הזהר אומר שמי ששרש נשמתו מצד הדין לא מרחם על האויב כשהוא נמסר בידיו, אבל מי ששרש נשמתו במדת הרחמים מרחם גם על האויב שנמסר בידיו. כמובן שאנחנו צריכים להתדמות למדת הרחמים ולשאוף להגיע בעצמנו למדת הרחמים, ואז אנחנו מקבלים את מדת הרחמים של הקב"ה, וגם בפעמים שה' יושב על כסא דין – כמו בימים נוראים – אנחנו פועלים שיקום ממנו וישב על כסא רחמים. כסא רחמים הוא להכיר אותנו ברחמים (ומתוך ההכרה לזכור אותנו לטובה, כמו בסדר זכרונות של ר"ה) אף שאיננו בסדר, כמו יוסף ואחיו. גם אם לפעמים הוא עושה עלילה נראית לעין, כמו אצל יוסף ואחיו, בסופו של דבר זה לטוב האמתי לנו, טוב הנראה והנגלה, הגם שבאמצע נראה כמו תעלול.

6.                  ירידה בתוך פרצוף אבא מדרגת הכרה 'היולית' לדרגת הכרה של רחמים

שוב, מה ההבדל בין ההכרה בפסוק הראשון והשני? ב"ויכרם ויתנכר" לא מודגש שהכרה היא לשון רחמים, ואדרבא – בתוך ההכרה השרש מתהפך (כמו בהרבה תופעות בלשה"ק שיש בשרש דבר והיפוכו), כלומר ההכרה עדיין היולית ואפילו מזמינה התנכרות מיניה וביה. עוד לא הכרה בה בולטים הרחמים. תופעה זו עצמה אומרת שמדובר במדרגה יותר גבוהה של הכרה בתוך החכמה – יותר גבוהה, אבל לא תכל'ס. אחר כך ההכרה עצמה הופכת להיות הכרה של רחמים, הכרה של מדה. ההכרה הראשונה היא הכרה שכלית בתוך מוחין דאבא. שבשכל ההיולי – דבר שנסביר במאמר שנלמד בע"ה בע"ב, שיש הרבה דרגות של שכל – ככל שהוא יותר היולי כך הוא נושא הפכים, מתהפך, "וירא יוסף את אחיו ויכרם ויתנכר אליהם". אחר כך ההכרה יורדת במוחין דאבא לדעת של המוחין דאבא – או לתפארת, מדת הרחמים, שהרי דעת ורחמים תלוים זה בזה, "מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו" ורחמים הם פונקציה של דעת – "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו". אחר כך יורד עוד יותר לתכל'ס, "ויזכֹר יוסף". שלש דרגות של יוסף, ששרשו במוחין דאבא[6] כפי שנסביר. בשני הפסוקים הראשונים כתוב "את אחיו" – "וירא יוסף את אחיו", "ויכר יוסף את אחיו" – ובפסוק השלישי "ויזכר יוסף את החלמות אשר חלם להם", שהוא חלם עליהם. עד כאן הפתיחה של מה שנלמד בזהר.

7.                  הזהר – מקור הפחד הוא "עון עקבי יסובני"

הזהר מתייחס לפסוק האמצעי, "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו", כמו שאמרנו קודם – שמי שיש לו מדת הרחמים בעצם, שרש נשמתו, הוא מרחם גם על האויב שלו. תכונה ידועה אצל יהודים, במיוחד בדור שלנו, לטוב ולמוטב. הזהר מביא בהקשר לכך פסוק "למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני". יש "ימי רע" ו"למה אירא בימי רע"? הזהר אומר למה אדם פוחד סתם. לפעמים אדם פוחד ולא יודע ממה הוא פוחד. זו גם תופעה נפשית מאד נפוצה היום, שיש לאדם חרדות ולא יודע ממה הוא מפחד – מפחד סתם. זו סוגיא בזהר, וגם בחז"ל, שאדם מפחד ולא יודע למה. הסיבה היא שכעת, או בשבילו באופן אישי או בשביל כולם, תקופה של "ימי רע"[7] – ימים שמדת הדין שולטת. ואז, כמו שאמרנו קודם, מדת הדין היא בקורתית, לא מתחשבת, לא מכירה אותך – מלשון רחמים – אלא רק דנה אותך.

למה אדם פוחד ולא יודע ממה הוא פוחד? "עון עקבי יסובני" – בגלל עונות שאדם דש בעקביו. כלומר, יש עונות שאדם לא מודע אליהם, נדמים לו דברים קטני ערך. בגלל הדברים האלה – שאצלו קטנים, אבל אצל הקב"ה לאו דוקא קטן – האדם ירא בימי רע. מה העצה? מה הפסוק מלמד? שצריך מאד-מאד לפקח ולהשגיח על העקבים, על "עון עקבי", שלא יהיה. זו מדת הנקיות, שאדם מנקה את עצמו מהלכלוך שנאחז בעקביו.

8.                  זמן של עימות – "ימי רע"; הכח לנצח – נקיון העקבים

האבא של הרבי בפירוש הזהר מביא פסוק מפרק יט בתהלים (שאנו לומדים בזמן האחרון), שלפני שדוד המלך אומר "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני" – נקיות – הוא מקדים "גם עבדך נזהר בהם [בדברי תורה – 'תורת הוי' תמימה וגו''] בשמרם עקב רב"[8]. דוד מאד נשמר מ"עון עקבי יסובני", "בשמרם עקב רב", ומי שנשמר זוכה להתגבר על האויבים – "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" – הכל בזכות "בשמרם עקב רב". לכן יש לו את הכח, גם בלשון חז"ל וגם כאן בזהר, גם לרדוף וגם להרוג למעליותא – את האויבים האמתיים.

אמרנו קודם שהטבע היהודי לרחם על האויבים ויש לכך הקשר טוב והקשר רע. אם אלה האחים שלך, יהודים, כמו אחי יוסף, הטבע לרחם הוא טוב מאד. אבל אם אלה האויבים האמתיים שלך, אויבי ישראל, צריך לקיים (אם אתה בחינת דוד, כמו שיתבאר) "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". כדי להצליח צריך נקיון בעקבים, שלא יהיה מצב של "עון עקבי יסובני" שאזי "אירא בימי רע" – ימי מלחמה, כפי שמסביר הזהר.

גם ווארט חשוב בפני עצמו: ברגע שאדם נמצא במערכת של עימות – לא לכתחילה, לכתחילה שואפים לשלום ושלוה ("בקש יעקב לישב בשלוה") – עימות פנימי או חיצוני, אומר אוטומטית שיש כאן "ימי רע", שהזמן לא מראה פנים שוחקות (לאף אחד מהלוחמים אחד עם השני). מי ינצח (בקדושה)? מי שנקי בעקבים שלו. אפילו צדיקים גדולים אינם תמיד נקיים בעקביים, כמו שנסביר תיכף, לכן הסיפור לא פשוט.

את כל הענין מסביר הזהר על הפסוק "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו" – כשהוא נמסר בידיו לא רחמו עליו, ובמיוחד לא רחמו שמעון ולוי, המסמלים בזהר את מדת הדין וממילא "ימי רע". יוסף הוא בעצם ההיפך, אבל מה שמענין כאן את הזהר הוא מה לעשות כדי שהאדם לא יירא בימי רע.

9.                  ארבעה מלכים – בטחון פעיל או בטחון סביל על פי נקיון העקבים

הזהר מביא מדרש – כותב בשם עצמו, לא מצטט, אבל הדבר מובא במדרש בכמה מקומות – שהיו ארבעה מלכים שהיו להם מלחמות גדולות, כולם מבית דוד. את לשון המדרש – עם ציטוט קצר מהזהר, אבל העיקר שם מהמדרש – הבאנו בביאור המוקדש לענין למאמר "אמונה ובטחון". לא הבאנו שם בביאור את הביאור של רבי לוי'ק לזהר – נשלים כעת.

שוב, מי שנמצא במלחמה הוא אוטומטית ב"ימי רע", והוא אומר "למה אירא בימי רע" – למה אני חושש? – חושש מ"עון עקבי יסובני", שיש עונות דקים, לא מודעים כל כך, שלא נקיתי מאה אחוז. אני שואל "למה אירא?" ואני יודע "למה אירא", כי "עון עקבני יסובני". כתוב שכל אחד מהמלכים הצדיקים ידע עד כמה הוא פוחד מ"עון עקבי", ולפי כמה שפוחד ממנו גם נסוג ממה שאנו קוראים (שם ובכלל) "בטחון פעיל" ל"בטחון סביל". "בטחון פעיל" בנצח ו"בטחון סביל" בהוד.

10.             דוד – "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם"

ארבעת המלכים הם דוד, אסא, יהושפט וחזקיה. כל המדרש – שמובא כאן בזהר – הוא על פי פסוקים מפורשים בתנ"ך, איך כל אחד נלחם באויבי ישראל בדורו. כל אחד שאל שאלה אחרת, לפי המצב הנפשי-הפנימי שלו. דוד, שהיה נקי, "גם עבדך נזהר בהם", נזהר לגמרי ב"עון עקבי יסובני", "בשמרם עקב רב", לא היה לו מה לפחד, ולכן מבקש מה' שבעצמו ירדוף את אויביו ויהרוג אותם. כמובן הכל מתוך תודעת "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" – לא כמו בר כוזיבא, שחושב שכחו מעצמו ולא רוצה עזרה מן השמים, דוד יודע שהכל מה', אך מבקש – שאני ארדוף ואשיג וכו'.

בהתוועדות לפני כמה ימים, ב-יט כסלו, הסברנו שהצדיק-המשיח צריך להיות בבחינת "חותם בולט" – לומר אני המלך המשיח, אני צדיק הדור. גם כאן, דוד המלך אומר "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", לכן כתוב "ויך דוד וגו'"[9] – יש כמה פסוקים שהוא עצמו רודף והורג.

11.             אסא – אני ארדוף ואתה ה' תכה

אבל כשמגיע לנין ונכד שלו, אסא, דור חמישי ממנו – היתה לו מלחמה כבדה נגד הכושים, וכתוב בתנ"ך שצבא הכושים היה הכי גדול, "אלף אלפים", מליון חילים נגד אסא – הוא בקש מה' שאני ארדוף ואתה תכה. הוא קצת פחד, כי "עון עקבי יסובני" – מכיר בעצמו שיש לו דברים בלא מודע בהם אינו נקי במאה אחוז. כולם כאן צדיקים. האחרון, שהכי פוחד, הוא חזקיה, והוא הכי צדיק – ראוי להיות משיח.

שוב, אסא מבקש מה' – אני ארדוף ואתה תכה. כך הפסוק מתאר, שהוא יצא לקרב עם כל החילים שלו, וכשהגיע לחזית פונה לה' – כעת הקרב בידים שלך. באמת כתוב, הפסוק מתאר, שה' הכה את כושים. איך בדיוק מצטייר שה' הוא הכה ולא הוא עצמו? יתכן שבאמצעות הצבא שלו (ואכן כך יוצא מהפסוק, "ויגֹף הוי' את הכושים לפני אסא ולפני יהודה וגו'"), אבל התחושה היא לא שהוא הכה, אלא שהוא רק הגיע – יצא לקרב, הגיע לחזית – ואז אמר שאיני יכול להלחם כנגד מליון חילים, רק אתה. כך כתוב במלחמת אסא.

12.             יהושפט – אומר שירה לפני הנצחון

אחר כך בא הבן שלו, יהושפט, הדור הששי לדוד המלך. את הפרק הזה למדנו כאן לפני כמה שבועות, ואמרנו שכל הילדים בחדר ילמדו את הפרק. היתה לו מלחמה עם עמון ומואב ובני שעיר. דוד המלך, מקור הכל כאן, נלחם בכל העמים מסביב, אך האויב העיקרי שלו היה פלשתים. הוא הגיע לסוריה, ארם, ארם צובא, ארם נהריים, אבל האויב העיקרי של דוד המלך – גם ברוחניות – הוא הפלשתים, כמו שכל ה'קריירה' שלו התחילה מול גלית הפלשתי. כל עם הוא קליפה אחרת, לכן – כמו שנסביר – קשור לכל מלך מי האויב שלו. אסא נלחם בכושים. בדור הבא, יהושפט, האויב הוא עמון ומואב ובני שעיר – כח"ב דקליפה, קשור לקיני-קניזי-קדמוני שנירש לעתיד לבא.

אז, בלשון המדרש והזהר, יהושפט אומר לקב"ה שאיני יכול לרדוף וכל שכן איני יכול להרוג – אני יכול רק לזמר, לומר שירה. אלה הפסוקים שקראנו בתנ"ך לפני כמה שבועות, שהם רק פתחו ברנה וזמרה ומיד ה' שם מארב והכה בכל המחנה האדיר של עמון ומואב ובני שעיר. הוא אמר שירה לפני המעשה, ולא שירה והודיה אחרי הנצחון. הוא גם לא יוצא, אלא במקום שלו, בירושלים עיר הקדש הוא יושב – יתכן שעושה עצרת עם, כמו בי"ט כסלו – ומה עושים בעצרת? מרננים, כבר מודים לקב"ה על נצחון שעוד לא היה. מקדימים את ה"רנה" ל"אבד רשעים", וזו סגולה שיתקיים "באבד רשעים רנה" – וכך היה. כך הוא אמר לקב"ה, עשה ופעל.

13.             רמז בדורות ארבעת המלכים

אחרי עוד הרבה דורות בא חזקיהו מלך יהודה, דור ה-יד לדוד מלך ישראל חי וקים. דבר מאד חשוב. הוא מכולם הראוי להיות משיח. כמו שדוד המלך הוא דור ה-יד (בגימטריא דוד) מאברהם אבינו – הדור ה-יד ביהדות בכלל – כך הדור ה-יד (דוד) מדוד הוא חזקיהו. כלומר, בעצם בתולדות עם ישראל דוד המלך הוא האמצע, הציר המרכזי, בין אברהם אבינו לחזקיהו מלך יהודה, שראוי להיות משיח[10]. אם כן, רק נסכם כאן את הדורות (לא כתוב במדרש) – דוד הוא הראשון (היו קודם שני מלכים, שאול ואיש בשת, אבל הוא הדור הראשון של מלכות בית דוד, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"), אסא חמישי, יהושפט ששי וחזקיהו ארבע עשרה. אם אני מחבר את הראשון והאחרון, "נעוץ סופן בתחלתן", זיקה מיוחדת בין דוד ל-יד – דוד הכי חזק וחזקיהו הכי חלש – עולה 15, יה. שני הדורות באמצע הם וה (בפירוש, יהושפט ו ואסא ה). כלומר, מספרי הדורות עולים הוי', וגם מתחלקים ל-יה ו-וה. רמז נאה שלא כתוב.

14.             חזקיהו – אני ישן על מטתי ואתה ה' נלחם

בכל אופן, בא הדור של חזקיהו, שאומר שאיני יכול לרדוף, לא יכול להכות, ואפילו לא יכול לזמר. פלא – לא יכול לזמר? חז"ל אומרים שחזקיהו לא נעשה משיח כי לא אמר שירה. השאלה מתי. הפשט הוא שלא אמר שירה אחרי הנס, כמו שירת הים אחרי שהמצריים טבעו. הפשט הוא שלכאורה היה צריך לומר אחרי הנס, אבל יש מי שאומר שהיה צריך לומר שירה לפני הנס, כמו יהושפט סבא רבא שלו. היה לו תקדים, והיה צריך לזמר לפני כן. אבל כאן חז"ל אומרים בפירוש שהוא ידע שיש ענין לשיר לפני, אבל אמר לה' שאין לי כח לשיר. כנראה דורש כח נפשי, והוא אומר שאין לו כח נפשי אפילו לזמר כמו סבא יהושפט. לרדוף ולהכות דורש כח פיזי, אבל לזמר דורש כח נפשי – ואין לי כח נפשי. מה אני יכול לעשות? ללכת לישון. זה מה שעשה, הלך הביתה, נכנס למטה, התכסה בכמה שמיכות פוך – היה לו נח שם, ישן בשקט – וה' עשה את הכל, בלי שהוא ינקוף אצבע. הוא קם בבקר וכל מחנה סנחריב פגרים מתים. כנגד מי הוא נלחם? כנגד אשור.

15.             אויבי המלכים – הקליפות השונות בהן יש להלחם

אמרנו שמאד חשוב מי האויב. מכל העמים האלה, אפשר לומר שפלשתים הם הפלשתינים – האויב העיקרי של דוד. כושים לא כל כך בתודעה שלנו בתור אויב ישראל (חוץ – אולי – מנשיא ארה"ב). עמון ומואב ובני שעיר – גם אפשר לנחש מי הם היום. אבל הכי אקטואלי היום הוא אשור, כי יש כמה שיחות של הרבי שאמריקה היא אשור. הרבי אומר כלל גדול, שמצרים היינו רוסיה – מיצר – ואשור היא תרבות של תענוג, אמריקה.

המלך של אשור הוא סנחריב. יש כמה מאמרי חז"ל וכמה דרושים בחסידות שמכל האויבים שלנו הוא הכופר הכי גדול בה'. הוא אפיקורס, כופר בה', יותר מכולם, יותר מנבוכדנצר. מי שמסמל את הכפירה בה' יותר מכל אויבי ישראל – אפילו המן – הוא סנחריב מלך אשור, שהוא האויב של חזקיהו. גם קשור מאד-מאד להיום, במיוחד אם אנחנו קוראים בספר "ויואל משה", הקליפה של אשור עם סנחריב מתבארת בדרוש "תער השכירה" – מהמאמרים הכי חשובים בחסידות חב"ד – קליפת האפיקורסות. קשור למלחמת חזקיה, שראוי היה להיות משיח, מול אשור.

16.             פחד חזקיה מ"עון עקבי" – התפתחות ההתייחסות לתת-מודע במשך הדורות

הוא לא יכול לעשות שום דבר, רק ללכת לישון ושה' ילחם לו. קצת מזכיר את קריעת ים סוף, "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון" – אל תעשו כלום. שם באמת אחרי שה' נלחם בים סוף, בסוף אומרים שירה, לכן הפשט שחזקיהו היה צריך לומר שירה אחר כך. אבל בשעת מעשה – "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון", לא לעורר כלום. כל כך למה? לפי הזהר הפשט הוא מה שאמרנו קודם, שכל מלך יותר פחד מה"עון עקבי יסובני". ידע איניש בנפשיה שיש לו "עון עקבי יסובני" ולכן הוא פוחד, לא יכול לעשות שום דבר. יוצא מכאן שדוקא חזקיה, שראוי להיות משיח, הכי פוחד מ"עון עקבי יסובני" ולכן אמר שאיני מסוגל לעשות שום דבר – אין לי כח לעשות כלום, אתה תעשה הכל.

נאמר בזה עוד ווארט: כנראה שככל שהדורות מתקדמים הלא-מודע – שבנוגע ליצר הרע, הנפש הבהמית, נקרא התת-מודע (של הפסיכולוגיה של עולם הפירוד-פרויד) – מתחזק. מאד מתאים לדור שלנו, שכל התפתחות הפסיכולוגיה היא בזכות התת-מודע המתפתח והולך, וממילא אפשר גם לעמוד עליו ולחקור אותו. ככל שחוקרים אותו הוא מתחזק עוד יותר, כידוע משל הערדליים של רבי פינחס מקוריץ, שככל שמיצרים יותר ערדלים כך יש יותר בוץ בעולם. ככל שמפתחים את הפסיכולוגיה, עם התת-מודע, החרדות והפוביות, באמת עוזר ("מהני" בלשון חז"ל) – יש יותר ויותר. כך הדורות מתקדמים עד שמגיע דורו של חזקיהו.

17.             רבי לוי'ק: ארבעת המלכים כנגד כחב"ד דמלכות

אחרי כל הענין, צריך לתת מודל על פי קבלה. כך אנחנו מנסים תמיד לעשות, ואפשר לומר שבהשראה – מודעת או לא מודעת – של רבי לוי'ק, שתמיד מנסה לעשות. בלב לדעת יש מודל מסוים, שתיכף נאמר, אבל כאן אומר משהו אחר[11]. מאד מענין, בדרך כלל הוא לא מסתייג יותר מדי ממה שהוא מפרש, אבל כאן פותח ש"אולי יש לומר בדרך אפשר". כלומר, גם בשבילו עצמו המודל שהוא נותן לא פשוט. ומה המודל? אולי יש לומר בדרך אפשר שארבעת המלכים האלה, שיש להם מלחמות גדולות עם הגוים, הם הכחב"ד של המלכות. כלומר, לפי הסדר – תיכף נסביר למה – דוד הוא הכתר של המלכות, אסא (הדור החמישי) החכמה של המלכות, יהושפט הבינה של המלכות וחזקיהו הדעת של המלכות. כחב"ד, היכל קדש הקדשים של המלכות, שבכחב"ד של המלכות מאירים התנה"י של הז"א ומתקנים אותם.

18.             יסוד ההקבלה – כוונות הנסירה, בהן עיקר האחזות הדינים בכחב"ד דמלכות

הוא מביא כוונה מכתבי האריז"ל לעשרת ימי תשובה, בסוד הנסירה – כל עשרת ימי תשובה הם סוד הנסירה, לנסר הנוקבא מהז"א, כדי להחזיר אותה פנים בפנים בארבעת הימים בין יו"כ לסוכות, "וימינו תחבקני" בסוכות, נשיקין בהושענא רבה וזיווג בשמיני עצרת. כתוב בכוונות שעיקר הדינים שצריכים להתמודד איתם ולהמתיקם ככל שניתן הם בארבעת הימים הראשונים של עשי"ת – כל יום הוא כנגד נסירה בספירה אחרת, וארבעת הימים הראשונים הם כנגד הכחב"ד של המלכות. כלומר, ביום הראשון של ראש השנה הכתר של המלכות ננסר מאחורי התפארת דז"א, ביום השני החכמה של המלכות ננסרת, ביום השלישי – צום גדליה, אם לא שבת – הבינה של המלכות ננסרת, וביום הרביעי – שיכול להיות צום גדליה, אם היה שבת – ננסרת הדעת של המלכות. בארבע הספירות האלה יש את עיקר הדינים. הנסירה היא כדי להעביר את הדינים מהז"א למלכות, ועיקר הדינים עוברים דוקא בימים אלה.

כך הוא מביא כוונה עמוקה מכתבי האריז"ל, כי בלעדיה איפכא מסתברא – הייתי אומר שהדינים נאחזים דוקא בספירות התחתונות של המלכות. כאן אומר שדוקא במוחין של המלכות יש אחיזת דינים, ושם "למה אירא בימי רע".

19.             טעמי ההקבלה הפרטיים אצל רבי לוי'ק

היות שיש פה קושי, שהרגע אמרנו – הוא לא כותב בפירוש – שלכאורה היה צריך להתחיל מלמטה, ש"עון עקבי יסובני" הוא הכי למטה. ידוע שעקבים קשורים גם לגלגלת, "נעוץ סופן בתחלתן", לכן קשור לתת מודע – הגלגלת היא כתר, לא מודע, ומתבטא ב"עון עקבי", עונות שאדם דש בעקביו.

בכל אופן, שוב, הוא אומר שאולי יש לפרש כך – ואחר כך מאריך שני עמודים גדולים להסביר את ה"אולי יש לפרש" – שארבעת המלכים כנגד הכחב"ד. פשיטא שאת דוד המלך אפשר לכוון לכתר, גם כתוב בפירוש שהוא הכתר של המלכות. אבל זו גם סיבה למה בהשקפה ראשונה לא הייתי מפרש כך, כי כמו שכתוב שדוד הוא הכתר של המלכות כך כתוב שבנו שלמה הוא החכמה של המלכות – החכם מכל אדם. המשיח צריך להיות צאצא של שניהם, גם של דוד וגם של שלמה – י וקוצו של י במלכות. אחר כך, לא מחויב המציאות שהמשיח יהיה צאצא של כל מלכי יהודה, אבל כן של דוד ושלמה. שלמה הוא בדיוק ההיפך מ"למה אירא בימי רע" – הוא איש שלום, לא היו מלחמות בימיו.

כאן ארבעה מלכים שבימיהם היו מלחמות גדולות, ושלמה הוא ממש ההיפך. וגם מה שהוא מסמל, כמו שנסביר, הוא ההיפך מ"למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני".

רבי לוי'ק לא מביא כאן את שלמה בכלל, לא מתייחס אליו, רק אמרנו שבגלל שלמה חידוש לעשות הקבלה של אסא לחכמה שבמלכות. הוא אומר ש"אסא" פירושו הדס, ובארבעת המינים ההדסים הם חכמה, כמו שכותב האריז"ל. לכן הוא אומר שאפשר לכוון את אסא כנגד החכמה. יהושפט הוא לשון משפט, דינים, ועל הבינה כתוב "מינה דינין מתערין". חזקיה, החזק שצריך לחזק אותו – ה' מחזק אותו – הוא הדעת של המלכות שצריכה חיזוק, שהרי "נשים דעתן קלה". הדעת של המלכות היא חצי, רק ה גבורות. ועוד דבר, כתוב שלכתחילה, ברחל, הכח"ב נבנים מהחסדים של תנ"ה דז"א, ואילו הדעת נבנית מהיסוד של ז"א – שגם נקרא חזק – ודוקא מהגבורות שבו, לכן צריך חיזוק.

הדבר הכי יפה שיוצא מכאן הוא הזיקה בין דוד לחזקיה, "נעוץ סופן בתחלתן" שאמרנו קודם, כי כתר ודעת הולכים יחד – שניהם בקו האמצעי, הדעת תחת הכתר, במקום שמונים את הכתר לא מונים את הדעת ובמקום שמונים את הדעת לא מונים את הכתר. לכן יפה מאד ששם את חזקיה, שראוי להיות משיח, בדעת. עד כאן תורף ההקבלה שלו. ולסיכום:

כתר דמלכות

דוד (מפורש באר"י)

חכמה דמלכות

אסא ('אסא' לשון הדס, חכמה בארבעת המינים)

בינה דמלכות

יהושפט (משפט-דין המתעורר מהבינה)

דעת דמלכות

חזקיהו (דעת המלכות הקלה זקוקה לחיזוק)

20.             המבנה הפשוט העולה מ"אמונה ובטחון" – התכללות נצח והוד

במאמר "אמונה ובטחון" ב"לב לדעת" כתבנו הרבה דברים – כדי ללמוד שם – אבל בסוף, ניסינו למקם את ארבעת המלכים. מי שהכי בוטח בבטחון אקטיבי הוא דוד. בביאור רבי לוי-יצחק לא מדבר על נצח והוד, בטחון פעיל לעומת בטחון סביל. דוד הכי מסמל בטחון פעיל, אני רודף ואני הורג, וחזקיה הכי מסמל בטחון סביל, אני הולך לישון – "חשוב טוב יהיה טוב", אני בוטח בה' שיעשה הכל ואני לא צריך לנקוף אצבע. אם כן, אלה שני קצוות מהקצה אל הקצה, מנצח עד הוד. לכן המבנה הכי פשוט שמתבקש – שנמצא שם במאמר, אפילו בלי לפרט – שדוד הוא הנצח שבנצח.

על בית דוד בכלל כתוב הפסוק שהזכרנו קודם, "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". עיקר ה"נצח ישראל" הוא דוד עצמו, נצח שבנצח (יום חשוב ביותר בספירת העמר, כפי שתיכף נסביר). אסא, שאומר שאני ארדוף ואתה תהרוג, הוא הוד שבנצח. יהושפט כבר אומר שאיני יכול לעשות שום מלחמות, איני איש מלחמות בכלל, אבל אני יכול לעשות משהו – לשיר לפני המלחמה, כאילו לעורר אותך הקב"ה ברנון שלי, בשירה שלי, כפי שבאמת הצליח לפעול. חוסר היכולת שלו לעשות משהו בידים, אפילו לא לרדוף, אומר שהוא הוד. הוד מעורר למטה, והיכולת לשיר ולזמר היא נצח שבהוד. מי שלא יכול לעשות כלום, רק ללכת לישון על המטה, הוא הוד שבהוד – "מודים דרבנן", הוד שבהוד, הכל בטחון סביל ונקבי. "בטחון פעיל" הוא זכרי ו"בטחון סביל" הוא נקבי. ולסיכום:

נצח שבנצח

דוד

הוד שבנצח

אסא

נצח שבנצח

יהושפט

הוד שבהוד

חזקיהו

21.             ארבעת המלכים בספירת העומר וחיבורם בפסח שני על ידי ר"מ בעל הנס

יוצא משהו מאד יפה מהמבנה: אם ארבעת המלכים הם נצח שבנצח, הוד שבנצח, נצח שבהוד והוד שבהוד – מה הם בספירת העומר? נצח שבנצח הוא אמצע ספירת העמר. האריז"ל אומר שלכל אחד, לכל שרש נשמה, יש יום מיוחד בספירה, ורבי חיים ויטאל אמר שהסוד הזה לא נמסר לו. יש צדיקים שיודעים עליהם, רשב"י בהוד שבהוד והרבי מהר"ש בתפארת שבתפארת, ורבי נחמן אמר שהוא נצח (בגימטריא נחמן) שבנצח.

מה שיוצא לנו כעת, שנצח שבנצח, היום האמצעי בספירה, הוא היום של דוד, שאומר ארדוף ואהרוג. היום למחרת, הוד שבנצח, הוא היום ה-כו – היום של אסא. מי שנולד ביום זה או שייך אליו – שייך למדת אסא. לאסא יש קצת "עון עקבי יסובני", שלא נותן לו בטחון עצמי להרוג, אפילו גוים רשעים. אמרנו שאת הכל אפשר לקשר להיום. למה כל כך קשה להרוג רשעים? אפילו צדיקים, ואולי דוקא צדיקים, היה קשה להם להרוג בגלל "עון עקבי יסובני". מי ששייך ל-כו לעומר שייך לאסא מלך יהודה. אחר כך קופצים לנצח שבהוד, יהושפט, שלא יכול לרדוף ולהרוג אלא רק לזמר (נצח הוא לשון זמר, "למנצח"), יום ה-לב בספירה. אחר כך חזקיה, שראוי להיות משיח, הוא אותו מזל כמו רשב"י – הוד שבהוד, יום ה-לג.

נחבר את הימים יחד ונעשה ממוצע – כה, כו, לב, לג – עולה 116, הממוצע 29. מהו היום ה-כט בספירה? דבר פשוט מאד, רק שכאן עשינו כתרגיל בחשבון, חסד שבהוד, פסח שני, ההילולא רבא של רבי מאיר בעל הנס, כמבואר באריכות ב"תיקון המדינה" ענינו של יום זה. רואים שפסח שני, יום של 'אין אבוד' – יסוד תיקון המדינה, כמבואר שם – הוא כאן היום שמחבר את כל ארבעת הימים האלה יחד, את כל המלכים האלה. רבי מאיר בעל הנס ופסח שני מייחדים את כל המלכים. עד כאן כוונה זו.

22.             י-ה-ו-ה של המלכות – מלמטה למעלה – ב"אמונה ובטחון"

שם בסוף כתבנו כוונה אחרת, בא לנו הגיון שהפוך לכאורה מהפירוש של רבי לוי'ק: אמרנו שמי שלא פוחד מ"עון עקבי" סימן שהתעצם עם המדרגה הכי נמוכה במלכות. מסכימים שכל הארבעה הם ספירות במלכות, אבל שם אמרנו – מה שאז בא לנו – שדוד המלך הוא המלכות שבמלכות. הוא נוגע בקרקע של האצילות, עיקר המקום של "רגליה יֹרדות" היפך החיים, מקום הקליפות, ושם מוכן להתמודד כי הוא נזהר – "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב". רגליו נקיות לגמרי, ומי שבמלכות שבמלכות אומר "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". ודאי יש לו שרש בכתר מלכות, אבל "כתר עליון איהו כתר מלכות", וגם בתוך המלכות הכתר שבמלכות מתבטא במלכות שבמלכות.

כך היה נראה לנו, לשים את דוד במלכות שבמלכות, וככל שיותר פוחדים מ"עון עקבי יסובני" הם יותר גבוהים. הכל בסוד אור חוזר, נושא שנדבר עליו גם בע"ב תיכף, שבאור חוזר המדרגה הכי חזקה היא הכי למטה. מי שקצת פוחד הוא ב-ו של המלכות, תפארת שבמלכות, שם שמנו את אסא. מה ששוה לנו ולפירוש של רבי לוי'ק הוא שיהושפט בבינה של המלכות. חזקיה בסוף, שהכי פוחד – מצד אחד הכי פוחד, ומצד שני הכי בבטול, בטול במציאות – הוא ב-י של המלכות, הכי רחוק מקרקע המציאות, הכי בבטול בתוך המלכות. לכן הבחינה של חכמה שבמלכות עולה להתייחד עם הוד בסוד "איהי בהוד".

אמרנו קודם שלכאורה שלמה המלך הוא בחכמה שבמלכות, ואכן דוקא על שלמה כתוב "הוד מלכות". עלית המלכות להתייחד עם ההוד שייכת לחכמה שבמלכות, וכאן מתאים למי שהוא הוד שבהוד, חזקיה, שהכי רחוק מקרקע עולם של המלכות – לא יכול לעשות שום דבר, אפילו לא לשיר. ולסיכום:

י

חזקיהו

ה

יהושפט

ו

אסא

ה

דוד

23.             החפיפה בין רבי לוי'ק למבנה י-ה-ו-ה – יהושפט

ביהושפט החפיפה בין שני הפירושים, גם אצל רבי לוי'ק כתוב וגם אנחנו כתבנו, והוא מזמר בסוד "ועבד הלוי הוא" – מדרגת "לארמא קלא", הלוים בתוך פרצוף המלכות. זה בקיצור, שכתבנו שאפשר לכוון את ארבעת המלכים בדרך אור חוזר, וכאן רבי לוי'ק מכוון כנגד ארבע הראשונות של המלכות, בסוד כוונות האריז"ל לנסירה בעשי"ת – כוונה מסובכת (פשוט הסדר, כחב"ד דמלכות), ואמרנו שיותר פשט משני הפירושים הוא המבנה של נצח שבנצח, הוד שבנצח, נצח שבהוד והוד שבהוד. יש לנו שלשה פירושים לארבעת המלכים, ש"אלו ואלו".

24.             פירוש נוסף של רבי לוי'ק – כחב"ד דפרצוף לאה

בסוף רבי לוי'ק אומר שמכיון שכל המלכים הם בני לאה, משבט יהודה, ולא בני רחל, אולי אפשר להעתיק כל מה שכתבתי ולומר שהם הכחב"ד של פרצוף לאה. מה ההבדל בין פרצוף לאה ופרצוף רחל? ההבדל בין אתכסיא לאתגליא. פרצוף לאה הוא בחינת מחשבה. כל המדרש הוא מה המלכים האלה חושבים, השאלה שלהם לה' לפי המחשבה, לפי כמה שהם פוחדים בפנים מ"עון עקבי יסובני". אם השאלה מפורשת בדבור היא שייכת לפרצוף רחל, ואם זו שאלת הלב, שאלה פנימית לה', המחשבה שלהם – מה הוא חושב, כמה הוא פוחד – באמת שייכת לפרצוף לאה. אם כן, יש כאן שלשה פירושים שהם ארבעה, כי את הפירוש של רבי לוי'ק אפשר לפרש בפרצוף רחל ובפרצוף לאה.

25.             הרבי עוסק דוקא בעבודת חזקיהו – הכי שייך לדורנו

עד כאן רק הפשט, המסגרת, של הזהר והמדרש המפורסם של ארבעת המלכים, שמשום מה הזהר רואה קשור ומביא בפרשתנו על הפסוק "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו". יש על זה גם משהו יפה מהרבי, כידוע שהרבי התייחס בהתוועדות לפירושים של אבא שלו מדי שבת בשבתו והרחיב. לפעמים הרבי אפילו לא התייחס למה שכתוב בפירוש, אלא פשוט הוסיף ממד חדש. כאן הממד שהרבי מוסיף לכל מה שדברנו נוגע לחזקיהו – דוקא הוא מענין אותו – והאויב שלו אשור. אם את הרבי מענין חזקיה, אפילו לא דוד, ולא אסא או יהושפט, סימן שהכי מתאים לדור שלנו. לכאורה יוצא שהרבי חושב שגם לנו אין כח לעשות שום דבר – לא לרדוף, לא להרוג ולא לשיר, רק ללכת לישון.

26.             שנת חזקיהו – דבקות בתורה

קודם כל, על ללכת לישון הרבי אומר שכנראה בשינה חזקיה היה עסוק בלימוד תורה – קשור גם למה שדברנו בי"ט כסלו על המגיד הגדול ממעזריטש, בעל ההילולא של י"ט כסלו, שהשינה שלו היתה יקרה מאד-מאד. קשור לחדש כסלו, היות שבספר יצירה הוא חוש השינה, חנוכה שייך לחוש השינה. לכן כל חלומות התורה הם בתוך הפרשיות שקוראים בחדש כסלו. כשנגיע לע"ב אולי נסביר עוד יותר, איזו מדרגה של תורה האדם לומד ואליה הוא דבוק בשינה שלו. בכל אופן, הרבי כותב שבשינה של חזקיה הכוונה שמה שעלינו לעשות – ללמוד תורה. נשמע מאד שמרני. אנחנו, כמו בחור ישיבה, צריכים לדעת שמה שעלינו לעשות הוא ללמוד תורה, שנקרא ללכת לישון, והקב"ה כבר יעשה הכל.

27.             חזקיהו שבדוד

כמובן שאולי אצלנו, אנחנו רוצים קצת לכלול את כולם, כמו שאמרנו קודם שרבי מאיר בעל הנס, פסח שני, כולל כולם. לכאורה, עם כל הכבוד לחזקיה, בסוף לא היה המשיח – כנראה זקוק למשהו, איזה תיקון, וכנראה התיקון שצריך להיות החזקיה בדוד (וכן כתוב באמונה ובטחון). צריכים איזו התכללות בין שניהם, דוד שהכי לוחם וחזקיה שהכי פסיבי. צריכים להתבונן איך נראית ההתכללות האמתית של מדת חזקיה במדת דוד המלך – עיינו שם בביאור.

28.             נרות חנוכה, שמות חזקיהו והמשיח, שמות סנחריב

בכל אופן, הרבי אומר כאן כמה דברים מאד חשובים שנוגעים לחנוכה, החג שלנו מחר בערב. הוא מביא חז"ל בסוף סנהדרין, פרק חלק – "יבוא חזקיה שיש לו שמונה שמות ויפרע מסנחריב שיש לו שמונה שמות". לחזקיה המלך, כמו למשיח, יש שמונה שמות – צד השוה. למדנו את שמונת השמות לפני כמה שבועות[12] – "פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום" – כל מלה שם. הרבי אומר ששמונת השמות של משיח וחזקיה הם שמונת נרות חנוכה. לכן בחרנו ללמוד קטע זה הערב, ערב חנוכה, שיש לנו החל ממחר בערב כוונה יפהפיה. כל החג הוא שמונת הנימים של מלך המשיח, ולפי כוונה זו הוא שמונה השמות של מלך המשיח, שהם-הם שמונת השמות של חזקיהו מלך יהודה שראוי להיות משיח.

כלומר, מחר בלילה, כשנדליק את הנר הראשון בע"ה, יש לכוון "פלא", שמו הראשון של המשיח, בנר השני "יועץ", בשלישי "אל", ברביעי "גבור", בחמישי "אבי", בששי "עד", בשביעי "שר" ובשמיני – זאת חנוכה, כולל הכל – "שלום" (ההמשך: "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" – הנר השמיני, האור שלמעלה מן הטבע, ממשיך להאיר לעולם, "ולשלום אין קץ"). כמו שדברנו לפני כמה שבועות, השמות הולכים בזוגות, ואם כן בחנוכה כל שני ימים הם זוג. תיכף נסביר עוד רמז לכך, שדוקא שני הימים האחרונים הם "שר שלום".

29.             להפרע תוך כדי שינה

שוב, "יבוא חזקיה שיש לו שמונה שמות ויפרע מסנחריב שיש לו שמונה שמות". מאמר מאד מיוחד, כי לפי מה שלמדנו חזקיה לא עשה שום דבר, רק הלך לישון ובטח בה' בבטחון סביל לחלוטין – רק "חשוב טוב יהיה טוב", ואולי פחות מזה, יתכן שלא חשב שום דבר, היה דבוק בשנתו – איך אפשר לומר שהוא "יפרע" מסנחריב. איך אפשר לומר כשהוא הולך לישון שהוא נפרע מסנחריב, עושה דין ונקמה בגוים?! צריך לומר שאין הכי נמי, שגם כשהוא הולך לישון נקרא שהוא נפרע ממנו. יש אויב שרוצה להרוג אותי, ואני הולך לישון – כנראה שבכך גופא, כאשר מכוון לקודשא בריך הוא (שהוא יתברך יעשה את הכל), אני נפרע ממנו. "יבוא חזקיה ויפרע מסנחריב". באיזה כח הוא יכול להפרע ממנו? כי יש להם צד שוה, חזקיה הוא השמונה של הקדושה וסנחריב כנגד שמונת ימי הקליפה. בחנוכה הקליפה היא יון והמתיונים בתוך עם ישראל. כאן השרש הכי חמור של האפיקרוסות, סנחריב מלך אשור, כנ"ל.

30.             "שמנו של חזקיהו"

יש עוד פסוק באותו פרק בישעיהו – " וחֻבל עֹל מפני שמן", וחז"ל דורשים "וחובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו". קודם אומרים "יבוא חזקיה שיש לו שמונה שמות ויפרע מסנחריב וכו'", ואחר כך אומרים "וחובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו", שהוא הקפיד שכולם ילמדו תורה – שם חרב על פתח בית המדרש – עד שלא נמצא תינוק שלא היה בקי בטומאה וטהרה מדן ועד באר שבע. היה הרבה שמן בבתי כנסיות, והשמן ניצח במלחמה. פשוט ששמן לשון שמונה – יש שמונה ימים בחנוכה, חג השמן. לכן זכה לשמונה שמות, "פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום" – נעוץ סופן בתחלתן, שהכי פלא הוא השלום, כפי שתיכף נסביר.

31.             מלך נח כשמן

יש עוד פירוש בחז"ל ל"וחבל על מפני שמן", חוץ מהשמן שהדליק בבתי כנסיות ובתי מדרשות – שהיה נח לדורו כשמן. שמן הוא נח, נמזג "בחשאי ורעותא דלבא" (בחינת כהן). מוסר השכל מאד גדול. יש מלך קשה. המלך הקשה, שבשל הקושי לקחו ממנו חצי המלוכה, היה רחבעם, ששמע לעצת הילדים ולא לעצת הזקנים, נהג בקשיחות עם העם. היפך המלכות דקדושה, היפך ההנהגה הראויה של מלך ישראל. כלל גדול במלכות ישראל, שמצד אחד הרמב"ם אומר שהמשיח יכוף את העם לשמור תורה ומצוות, אך מאידך יש כאן ביטוי שחזקיה היה "נח לדורו כשמן".

32.             מלך נח כשמן מכח שמנה של תורה

צריך לומר שהא בהא תליא, שני הפירושים של "וחבל על מפני שמן" על "שמנו של חזקיהו" – או שהשמן שהיה מדליק כדי ללמוד תורה, או שהוא עצמו כשמן נח לדורו. כנראה שהא בהא תליא, הוא מרביץ תורה – שמן של תורה הוא חסידות, לא יין, וכנראה שהתורה שלמד מדן ועד באר שבע היתה שמן. מה הכוונה לימד? הוא עשה תקנון במשרד החינוך שלו, שכל ילד חייב להיות בקי בחסידות, בספר התניא, בשמן של התורה. ודאי לומדים גם כל המשניות, משנה אותיות השמן ומעורר את הנשמה, אבל לימד שמנה של תורה. מי שמרביץ את עיקר תורת השמן, שבישיבה העיקר תורת השמן, כנראה שהוא נח לדורו כשמן. שנזכה למלך שנח לנו כשמן.

בדרך כלל כתוב שרב טוב ואמיתי אינו נח לקהילתו, כולם שונאים אותו, כי פוסק וחותך הלכה שלא תמיד לרצון כולם. חז"ל אומרים שרב שלא שונאים אותו כנראה שהוא לא רב. מלך הוא עוד יותר "דינא דמלכותא דינא", אבל שמחים בו. כשממליכים מלך זו השמחה הכי גדולה, וכאן המלך הכי טוב הוא מלך נח. כשהולכים למנות מלך, צריכים לשאוף למלך שהוא נח כשמן. כך לומדים כאן. אותו מלך שנח כשמן נלחם ומנצח את אבי אבות הקליפה, קליפת האפיקורסות, סנחריב מלך אשור. כל אלה דברי חז"ל על הפסוק "וחבל על מפני שמן".

33.             שמונה נרות – שמונה נסיכי אדם

תחלת דברי הרבי הם על פסוק במיכה: "והיה זה שלום אשור כי יבוא בארצנו... והקמֹנו עליו שבעה רֹעים ושמֹנה נסיכי אדם". יש זמן, זמן של ימות המשיח, שבנביא מתואר "אשור כי יבוא בארצנו". אשור מגיע לארץ, ולפי הרבי הכוונה שתרבות אמריקה מגיעה לארץ – התרבות כובשת את הארץ. על כך נאמר "אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בארמנותינו", ירושלים עיר הקדש. אשור בא לתוך ארצנו הקדושה ומגיע לעיר הקדש ושם התרבות נאחזת ומתפשטת (כך היה המצב בירושלים שתאר הרבי רש"ב במכתב שלו שלמדנו לפני שבועיים). מה צריך לעשות בשביל זה? איך לוחמים נגד אשור? "והקמנו עליו שבעה רעים ושמנה נסיכי אדם". בשביל לנצח את אשור שבא לתוך הארץ שלנו, כובש ומחלחל – כמו שמן של קליפה – לתוך ארצנו הקדושה, צריך להקים עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם (נסיך לשון משוח בשמן). "שמנה נסיכי אדם" רומז לחזקיה עצמו, שיש לו שמונה שמות.

אם כן, יש עוד כוונה של הנרות מחר – אם נדע מי הם "שמנה נסיכי אדם". שבעת הרועים הם ענין בפני עצמו, אורות פנימיים, ו"שמנה נסיכי אדם" הם אורות מקיפים. האורות המקיפים מסנוורים את עיני הקליפה, הם העיקר כדי לבטל את קליפת אשור. יש שתי מערכות של כוונות – אחת לכוון את שמות המשיח, חנוכה, ואחת לכוון את שמונת נסיכי אדם.

34.             שבעה רועים – דוד באמצע, גוים מימין ויהודים משמאל

חז"ל במסכת סוכה אומרים בדיוק מי הם שבעת הרועים ושמונת נסיכי האדם, ורש"י כותב שאינו מבין מאין למדו כך. כלומר, זו מסורת, ע"ד הלכה למשה מסיני. אין לרש"י שום רמז מאיפה בא לחז"ל מי הם שבעת הרועים ומי שמונת נסיכי האדם. נאמר אותם (לפי גרסת רבינו חננאל בגמרא שם):

בשבעת הרועים חז"ל אומרים שדוד באמצע. שבע הוא מספר לא זוגי, אז יש אחד באמצע, ושמונה הוא זוגי, אז אין אחד באמצע. ההבדל בהגיון, שכאשר אני מצייר שבע מסתכל קודם על האמצע, ואז מסתכל מי מימין ומי משמאל, וכך חז"ל מתארים. בחנוכיה של שמונה נרות לא כך, יש איזה שויון ואני הולך-עולה (מעלין בקדש, כדעת בית הלל) לפי הסדר. סוג אחר של הגיון – קשור לכך ששבע הוא אור פנימי ושמונה אור מקיף. מאד מתאים למה שאנחנו לומדים בהמשך ע"ב שגם כשיש במקיפים ספירות הכל בהשוואה, הכל אותו דבר.

בשבע מתחילים מהאמצע – דוד באמצע, אדם שת ומתושלח מימינו ואברהם יעקב ומשה משמאלו. משהו פלאי, שדוד באמצע, דוקא הגוים הצדיקים שלפני המבול מימינו והיהודים משמאלו. דוד הוא בן גרים, כלומר שיש לו שרש גוי – על כך נאמר "קופה של שרצים מונחת לו מאחוריו". מימינו שלשה דורות של גוים, אדם שת ומתושלח. הייתי חושב שהיהודים יהיו בימין והגוים בשמאל, אך לא כך. בצד ימין הגוים הראשונים ובצד שמאל אברהם יעקב ומשה. איפה יצחק אבינו? לא כאן. ראה רש"י שהלך להציל את בניו כו'. ובדרך מליצה י"ל שהוא מ"נקיי הדעת שבירושלים", לא מוכן לשבת עם אדם שת ומתושלח שאינם יהודים. פשוט אמר – כל הכבוד, איני רוצה להיות בהרכב הזה. כך חז"ל אומרים על שבעת הרועים. דוד באמצע, כמו שכתוב (והרבי מביא) שגם לע"ל דוד יטול את הכוס של ברכה – אומר לי יאה לברך על הכוס. הוא, עם הבטחון העצמי שלו, לוקח את הכוס. יש פה סדר עם הדרגה.

35.             שמונה נסיכי אדם – ישי, שאול, שמואל, עמוס, צפניה, חזקיה, אליהו, משיח

בשמונה אין אמצע, הוא רק מונה אחד אחרי השני, לפי סדר הדורות: ישי (אבא של דוד המלך), שאול, שמואל, עמוס, צפניה (לא מובן, שני נביאים מתרי עשר, לא מובן מה זכו יותר מישעיהו, אחיה השילוני ואלישע וכל שאר הנביאים – כמו שרש"י אומר, לא יודע מאיפה חז"ל לקחו), חזקיה (שלנו, מתאים לו, שייך למספר שמונה), אליהו, משיח. דוגמה של הזוגיות כאן – הזוג הכי מובהק אליהו ומשיח, השביעי והשמיני (כנגד "שר שלום" בשמונת השמות של משיח). אם נכוון כנגד שמונת ימי חנוכה, יוצא שהנר השביעי הוא אליהו הנביא, שבא לבשר את הגאולה, והנר השמיני – "זאת חנוכה" – משיח בכבודו ובעצמו. הזוג הראשון – ישי ושאול, הזוג השני – שמואל עמוס, השלישי – צפניה חזקיה (לפי רבינו חננאל כנ"ל וכן בפירוש הרד"ק לפסוק במיכה; בגמרא נאמר צדקיה), והרביעי – אליהו משיח.

הווארט הוא שיש לנו גם שמונה שמות של חזקיהו וגם שמונה נסיכי אדם, שמגיעים למשיח, ומכחם מנצחים את אשור. הרבי אומר שהעיקר הוא הכח של חזקיה, כל ה"הקמֹנו עליו שבעה רעים ושמנה נסיכי אדם", שנאמר בנבואה על חזקיה, אף שהחשמונאים נצחו גם בכח דוד, שהלכו להלחם[13].

36.             כח המשיח – "והיה זה שלום"

הווארט העיקרי הוא שהפסוק "והקמנו עליו" מתחיל "והיה זה שלום". יש מפרשים שמסבירים שבזמן המשיח, משיח בן דוד יכבוש את העולם לא עם חרב אלא עם שלום. גם מוסר השכל מאד חשוב בדור שלנו – הכח של המשיח יהיה "והיה זה שלום" (= אור-אין-סוף, אור אור, ואהבת, מקור חיים וכו'). כך מסבירים המפרשים כאן. הכח שלו לכבוש את כל העולם כולו – שהוא מביא שלום לעולם. בפסוק הבא כן כתובה חרב, שיביא חרב לאשור, כלומר שילחם עם חרב – ומה הפירוש שלום? יש מי שאומר שבתוך המשיח גופא יש שתי בחינות, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. זה המקור, שמשיח בן יוסף עדיין זקוק לחרב, לנשק חם, ואילו משיח בן דוד מנצח מכח השלום – הענין שלו הוא שלום, בלי חרב. צריך הרבה התבוננות.

למדנו את אגרת תימן לפני כמה שבועות[14], שהיחוד של משיח שיהרוג – בדבורו, בלי נשק – "ברוח שפתיו ימית רשע". כאן משמע משהו אחר לכאורה, שהוא בכלל לא ילחם – כולם יכנעו לו מכח ההרגשה שהוא באמת מביא שלום לעולם, ותו לא מידי.

37.             שלום עכשו, הרבי מסאטמר ושיטת הרבי

נשמע לגמרי חזון של "שלום עכשו". שוב, כתוב שהמשיח ינצח את העולם עם שלום, משהו גדול ביותר. היות שהתחלנו בזמן האחרון לעיין ב"ויואל משה", אחת מנקודות הבקורת הכי חריפות שלו היא על כך שעושים מלחמות בארץ. אומר שזה גם אפיקורסות, יהרג ובל יעבור, שמתגרים בגוים וכו'. צריך להאריך בכך. כמובן שזו לא שיטת הרבי בכלל, אלא שאם צריך להתגונן מצוה להלחם בגוים (וכמו שרגיל הרבי לצטט מסימן שכט באורח חיים). צריך לומר שהסטורית הממציא של תנועת "שלום עכשיו" הוא הרבי מסאטמר, כי אצלו אסור בתכלית האיסור להתגרות בגוי. אם רוצים את כל המדינה – שיקחו. אם יש מישהו שהוא "שלום עכשיו" עד הסוף, עד הקצה האחרון – רק הוא. הוא אומר שכל מי שלא נוקט ככה הוא... אומר כל מיני כינויים, יהרג ואל יעבור וכו'. רק בשביל הפרופרציות.

שוב, מהפסוק "והיה זה שלום" – שכל אחד יסתכל בפסוק ובמפרשים – יש מפרשים שיכבוש את העולם בשלום. ציור אחר לגמרי ממה שכולנו מציירים, ממה שכותב הרמב"ם "ילחם מלחמות ה' וינצח". איפה הרבי עומד כאן? ודאי לא כמו הרבי מסאטמר, אבל מצד שני אומר שעיקר כחו של משיח הוא לכבוש את העולם בדרכי נעם. אדרבא, אומר שכבר מתקיים "וכתתו חרבותם לאתים".

אגב, הכל נבואות ישעיהו. הרבי אומר שהנבואות של בטול הנשק מתקיימות בפועל מכחו של משיח – לא שיושב באו"ם וקובע, אבל הוא יושב ב-770 וקובע למעלה בשמים. זו שיטת הרבי. אם כן, יש בכך קרבה גדולה מאד לדעת הרבי. מצד שני, הרבי אומר שאם יש אויב צריכים להלחם, כמו שהרבי כתב כמה פעמים לאישים בארץ שהשפה היחידה שהערבים מבינים היא כח הזרוע, איום פיזי. לפי מפרשי הפסוק אפשר לפרש שזו בחינת משיח בן יוסף, שעדיין זקוק לכח פיזי, ומשיח בן דוד, שהולך רק בשלום ודרכי נעם (ורק בנקודה זו יש חפיפה בין שיטת הרבי והרבי מסאטמר).

עד כאן החלק הראשון הערב, של הזהר על ארבעת המלכים והשיטות השונות של הבטחון, ושתי ההקבלות בהדלקת נרות חנוכה.

38.             ב. ד"ה ואברהם זקן תער"ג: ענין עולם האצילות

39.             ההבדל בין קבלה לחקירה – עולם האצילות שתכליתו גילוי אלקות

עולם האצילות הוא ממוצע בין אור-אין-סוף לעולמות הנבראים – כך הרבי רש"ב מתחיל את המאמר שלנו השבוע. ספירות מלשון סיפור היינו מה שהספירות, האורות והכלים גם יחד, מספרים לנו על אור-אין-סוף שלפני הצמצום, על עשר ספירות הגנוזות במאצילן. במאמר הקודם הוא הסביר שהכלים של הספירות מספרים על האורות, וכאן אומר שלא רק זה, אלא ששניהם יחד מספרים על ע"ס הגנוזות, וזהו עיקר הפירוש של ספירות לשון סיפור.

את כל הפרק הראשון הוא מקדיש לכך שללא עולם האצילות, הממוצע בין אוא"ס לעולמות, לא היינו מבינים כלום באלקות. עולם האצילות הוא כדי שתהיה לנו השגה וזיקה בנפש לה'. ה' יכול היה לברוא את העולם בלי עולם האצילות, ואז לא היינו יודעים בכלל מהאלקות. הוא אומר שאולי היה אפשר להבין שאין דבר עושה את עצמו, אבל שום השגה פנימית בבורא עולם לא היתה. עולם האצילות הוא ממוצע בין הבורא לנברא, כדי לגלות לנברא את הבורא.

הדבר הזה, כמו שהוסבר הרבה פעמים, הוא ההבדל בין הקבלה לחקירה, כמו הרמב"ם. בחקירה אין את עולם האצילות. יש את עולמות התחתונים, שלש מדרגות שלדעת כולם הם כנגד עשיה-יצירה-בריאה – פסוק מפורש, "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – ומשם קופצים כביכול לה' עצמו, אין משהו באמצע. כל החידוש של הקבלה שיש משהו באמצע, שתפקידו לגלות לנו את ה', והתפקיד של גילוי ה' הוא הפירוש הפנימי של ספירה לשון סיפור. זה הנושא הראשון.

40.             נשמות דאצילות – לשם גילוי אלקות

נבין את הנקודה הזו קצת יותר לעומק ובקשר להמשך קצת יותר:

יש נשמות דאצילות, נשמות גדולות. מי הוא נשמה דאצילות? מי שתפקידו ושליחותו לגלות אלקות בעולם, לגלות שיש ה'. הפסוק אומר "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". לפי רש"י מתפרש לגריעותא, כלומר שנהגו בגסות רוח, שמתוך חויה אלקית – "ויחזו את האלהים" – הם אכלו ושתו. לכן הגיעה להם גזירה רעה, רק שלכבוד האירוע של מתן תורה ה' התאפק ולא פרע מהם אז – לכן כתוב "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו". מה היה החטא שלהם? ההמשך – "ויאכלו וישתו". שמתוך לחזות את האלקים הם אוכלים ושותים. ה' לא אוהב גסות רוח, ובפרט כשהיא כלפי שמיא. אבל יש מפרשים למעליותא – לא כל המפרשים כמו רש"י בשם חז"ל, שהיה שם חטא. גם אנחנו, לעניננו, כדי להבין את ענין האצילות מהלשון "אצילי בני ישראל" נפרש למעליותא.

הנושא הראשון של המאמר הוא המשמעות של אצילות. עיקר העיון, הראשון על כל פנים, של מי שלומד קבלה הוא להתעמק במושגים – כמו כאן במושג ספירה. פשיטא ש"אצילות" הוא מעשרת המונחים העיקריים של הקבלה. היות שמסביר שאצילות, עיקר החידוש של הקבלה, היא ממוצע כדי לגלות משהו מעבר – לגלות את אוא"ס של הבורא לנברא – צריכים להתבונן במהות הנשמות דאצילות. "ועמך כֻלם צדיקים", אבל יש נשמות ששרשן בהדיא הוא באצילות. לכולנו יש שרש באצילות, אבל יש כאלה שנשמתם נולדה בגלוי מאצילות, נשמות דאצילות, ולהם יש כח מיוחד לגלות לעם ישראל ולכל העולם אלקות. הם "מספרים כבוד אל" (כמו שלמדנו שהבעש"ט הוא המספר העיקרי וה"מגיד" – "ומעשה ידיו מגיד הרקיע" – הוא המגיד ממעזריטש).

41.             אצילות – אצל וסמוך (באורות) והאצלה והפרשה (בכלים)

כתוב שבאצילות יש שני פירושים עיקריים – אצל וסמוך והאצלה-הפרשה, כמו שמשה האציל מרוחו על שבעים הזקנים. יש הרבה מאמרים, לא כאן, שהפנימיות של הספירות – יותר קשור לאורות שלהם – הם אצילות לשון אצל וסמוך, לא נפרד. לכאורה שני הפירושים הם הפכים, אצל וסמוך הוא לא להיות נפרד, ואילו אצילות לשון האצלה והפרשה היא כן להפריש. האצלה והפרשה שייכת יותר לחיצוניות הספירות, הכלים, שיש להם מציאות בפני עצמם, בניגוד לאורות (כמו שהוסבר במאמר הקודם). האורות הם אצל וסמוך, ואילו לכלים יש מציאות והם נאצלים ומופרשים.

42.             "אצילי בני ישראל" למעליותא – גילוי אלקות בתחתונים (עם הסיכון שבכך)

נחזור לפסוק "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". אפשר להסביר למעליותא, שזו תכלית הכוונה, שמי שהוא אציל באמת תוך כדי שהוא חווה את האלקות הוא מוריד ומחבר זאת לגשמיות שלו. מי הוא הצדיק? מי שתוך כדי שאוכל ושותה בגשמיות ממש הוא חוזה את האלקים (מבואר בדא"ח שאצל צדיקי אמת עבודת האכילה, בגשמיות, היא יותר גבוהה מעבודת התפלה, דבקות אלקית).

אם נפרש כך, ממש למעליותא, מוסר השכל ולימוד מה צריך להיות לכתחילה – לכתחילה "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו", להמשיך את חוית האלקות לגשמיות ממש, על דרך "בכל דרכיך דעהו" – צריך להבין את פירוש "לא שלח ידו", שמגיע להם עונש. רק אמרנו שיש מפרשים אחרים, שלא מפרשים ש"לא שלח ידו" הוא שהיו ראוים לעונש. אפשר לומר שאותו צדיק שמחבר את ה' לגשמיות הוא באמת לוקח ריזיקה, יש בכך סיכון – הוא מכניס את עצמו למצב מסוכן, כשהוא מוריד אלקות, קדש קדשים, לחולין שבחולין. כוונתו לקדש את החולין, שיהיו חולין על טהרת הקדוש, אבל בהחלט אפשר לבוא אליו בטענה ותביעה – מה אתה מכניס את הקדש לבטן שלך, לגרון שלך?! יש הוה-אמינא של "שלח ידו", אבל בסוף מתברר שהכוונה טהורה והדבר רצוי לכתחילה, וממילא אפשר ללמוד מאותם צדיקים, "אצילי בני ישראל", מה תכלית עבודת ה'. מה הכח האמתי של מתן תורה – שהעליונים ירדו למטה, לקחת את הקדש ולהוריד למטה.

רמז מאד יפה: "ויחזו את האלהים" בגימטריא תענוג, 23 (חיה) ברבוע. רק "ויחזו" עולה 37 (יחידה)[15], הזוג המובהק של 23, ואת התענוג האלקי הכניסו ב"ויאכלו וישתו".

43.             האצילות הראשונה בתורה – מאמר עשו "הלא אצלת לי ברכה"

כמו בכל מלה, מה שקובע הוא ההופעה הראשונה בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה". שרש אצל מופיע פעם ראשונה ב"הלא אצלת לי ברכה". אחרי שיעקב לוקח את הברכות במרמה, בחכמה, בא עשו וצועק לאביו "הלא אצלת לי ברכה?!". זו הפעם הראשונה שיש אצל בתורה. קודם כל, כמו הרבה דברים, הרבה שרשים חשובים ביותר, רואים שהם מתחילים בעולם התהו, אצל עשו. ההשגה הראשונה של אצילות. בקבלה האצילות הראשונה היא עולם התהו, עולם של עשו, "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל". באמת האצילות הראשונה היא בפיו של עשו. "ציד בפיו", צריכים לצוד מה שיש לו בפה, ואחד הדברים שנמצאים בפיו הוא המלה אצילות – יצחק צריך לצוד אותה. "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" כפירוש האריז"ל.

44.             עומק האצילות – הפרשה תוך כדי השארה

מה הפשט של "הלא אצלת לי ברכה"? המפרשים מסבירים פשט, שגם כל אחד יכול להבין מעצמו, ש"אצלת לי" פירושו 'השארת אצלך', 'עזבת אצלך'. מה זאת אומרת? שחוץ מהפירוש של "אצל", הוא להשאיר משהו אצלך תוך כדי ההאצלה וההפרשה מאתך לזולת – מחבר את שתי המשמעויות (ועוד יותר – השארת היינו הפרשת חלק שישאר אצלך ולא יופרש וינתן לזולת, כלומר שבעצם יש כאן שתי הפרשות, כלפי חוץ וכלפי פנים). האצלה היא הפרשה והוצאה, אך תוך כדי שאני מאציל אני משאיר אצלי משהו – לא נותן הכל, אלא משאיר.

המפרשים מסבירים שעשו אמר ליצחק – חשבת שאתה מברך אותי, אבל ידעת שיש לך עוד בן, יעקב, ומן הסתם לא רצית להשאיר אותו בלי כלום. מסתמא בכוונה שלך, אבא יצחק, השארת משהו לתת ליעקב. עכשיו, שבטעות – במרמה – הברכה שהיתה מכוונת אלי הגיעה ליעקב, לפחות תן לי את מה שהשארת עבור יעקב. כך הפשט של "הלא אצלת לי ברכה" – לא יתכן שנתת לו הכל, אתה יודע שיש עוד בן. אתה רוצה לתת לבכור את העיקר, אבל לא לקפח לחלוטין את השני, ולכן "הלא אצלת לי ברכה". בכל אופן, אם נתבונן קצת יותר עמוק, זאת אומרת שעולם האצילות פירושו להפריש, אבל תוך כדי שאני משאיר משהו אצלי.

45.             תכלית ההשארה תוך כדי ההפרשה – גילוי המאציל

נקשר למאמר: הוא אומר שעולם האצילות הוא כדי שיתאפשר לגלות אלקות לעולמות. בלי עולם האצילות אי אפשר לגלות אלקות בעולמות. מה קשור לפירוש הזה? אם יש טבע שתוך כדי שאני נותן אני לא נותן את הכל, אלא משאיר משהו אצלי – רזרבה או משהו, שעל פי הפשט הוא גם בשביל לתת אותו בהמשך – מה הפסיכולוגיה בכך? אפילו כשיש רק בן אחד – ולא שנים, שאז מן הסתם אני משאיר לבן השני – אני רוצה לתת לו הכל, אבל מושג האצילות אומר שתמיד אני משאיר משהו, לא נותן הכל יחד.

מה הפסיכולוגיה של התכונה הזו? שלא תשכח מאין באת, מי נותן המתנה, כמו נותן התורה. אם לומדים תורה ושוכחים מנותן התורה – על זה חרבה הארץ, על שלא ברכו בתורה תחלה, כלומר שלמדו תורה ושכחו מנותן התורה. אני משאיר משהו אצלי, כדי שהדבר כל הזמן ישמש משדר מאיפה האור מגיע. הוא לא נשאר אצלי כי אני צריך אותו – רוצה לתת לך הכל. אבל כדי שכל הזמן ישאר קשר בינינו, יזרום כל הזמן בתודעה שאתה מקבל ממני, אני משאיר משהו אצלי לצורך כך. אלה שירים. בדרך כלל חושבים הפוך, שהרבי נותן שירים לחסיד. כאן יוצא הפוך, שאת השירים הוא משאיר לעצמו. מחלק משהו, אבל משאיר שירים לעצמו, והם משמשים כל הזמן את המעבר של התודעה מאיפה האור בא – כל הזמן מגלה את העצם, את המקור שנותן את המתנה. זו ההתבוננות מתוך הפסוק "הלא אצלת לי ברכה"[16].

שוב, המפרשים אומרים ש"אצלת לי ברכה" כי ודאי לקחת בחשבון שיש עוד בן, אבל אנחנו אומרים שלא צריכים פירוש זה. גם אם לא לקח בחשבון שיש עוד בן, ובאמת רצה לתת הכל, אבל כל מי שנותן באמת צריך להודיע את המקור – הנותן מתנה לתינוק צריך שיודיע לאמו – ולשם כך "הלא אצלת לי ברכה".

מה שניסינו להסביר כעת הוא השגה עמוקה מאד, השגה של עשו, השגה אצילית – לא פחות ולא יותר. יש לו כאלה השגות, השגות עמוקות, שמן הסתם השארת אצלך משהו – כדי שתוכל תמיד להמשיך בלי סוף לשדר את עצמך למקבל שברכת, ואם לא לאותו מקבל אז אלי, גם אני רוצה – "ברכני גם אני אבי". יש סוד גדול מאד ב"גם אני" שעשו אומר פעמיים (פעם לפני "הלא אצלת לי ברכה" ופעם אחרי) – ב"פ גם אני עולה יצחק.

46.             נשמה דאצילות, כללית וחדשה – גילוי אלקות, ליכוד העם, תורה חדשה

נשלים את הווארט: נשמה דאצילות באה לעולם כדי לגלות את ה' בעולם, כמו שמסביר על עולם האצילות. חוץ ממה שכותב במאמר, שבלי עולם האצילות אי אפשר להכיר את ה', גם בלי הנשמות דאצילות היינו מגששים באפילה, כל הנשמות שהן "זרע בהמה" (שיחסית לנשמות דאצילות הולכות על ארבע ואינן רואים את השמים, את האלקות). נשמות דאצילות הן "זרע אדם". "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה". לכולנו יש שרש באצילות, אבל בגלוי דרגת האצילות נמצאת אצל "זרע אדם" שנועדו ללמד את "זרע בהמה".

בקטע הקודם הזכרנו את "לב לדעת", מאמר "אמונה ובטחון". בהמשך יש שם מאמר "וצדיק יסוד עולם", ומבואר שצדיק אמת צריך שלש בחינות נשמה דאצילות, נשמה חדשה, נשמה כללית כמסורת החסידות. כעת הסברנו נשמה דאצילות הרבי מגלה אלקות, שיש ה' בעולם. מה הן נשמה כללית ונשמה חדשה לפי זה? הרבי האמתי הוא מלך, "ויהי בישֻרון מלך". תפקיד המלך, כמו שכותב הרמב"ם במו"נ, הוא ללכד את העם. נשמה כללית היינו שיש לו קשר לכולם, "'איש אשר רוח בו' – שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", מתוך שיש לו אהבת ישראל אין סופית לכל אחד.

בקיצור נמרץ: בשביל מה הרבי צריך להיות נשמה כללית? כדי ללכד את כולנו, לשדר אהבת ישראל, לשדר "כל ישראל חברים". מה הבעיה אם עם ישראל הוא ח"ו צאן בלי רועה? שכל הצאן מפוזר (כלשון הפסוק "שה פזורה ישראל"[17]). כח החבור של הנשמות הוא היות הצדיק נשמה כללית, שבאמת חובק ומחבר כולם יחד. אחר כך הצדיק הוא נשמה דאצילות, שתפקידו לגלות לכולם אלקות. לא רק שיש ה' בכללות, אלא גם בהשגה פרטית, פנימית. מה היא נשמה חדשה? הסברנו באריכות שם שנשמה חדשה ענינה "תורה חדשה מאתי תצא". עיקר החידוש הוא התורה.

47.             גילוי השגחה פרטית לעומת גילוי תורה חדשה

כאן צריך להבין את ההבדל בין נשמה חדשה לנשמה דאצילות. מה ההבדל בין גילוי אלקות לתורה חדשה? כנראה לא בדיוק אותו דבר. נשמה חדשה, שמגלה תורה חדשה, היא כמו השמן שדברנו עליו קודם – סוד השמן, "וחֻבל עֹל מפני שמן", שמנו של חזקיהו המלך, רזין דרזין דאורייתא, נשיאת הפכים. לגלות אלקות לא עד כדי כך בהכרח, לא תורה חדשה. במובן הכי פשוט, לגלות אלקות הוא לגלות לך את האלקות על כל צעד ושעל של החיים – לגלות השגחה פרטית.

48.             שתי המדרגות ביחס לאחיזה בארץ ישראל

נשייך לאקטואליה: הרבי אומר שצריך להחזיק בארץ מתוך הכרה שבדור שלנו ה' נתן לנו את הארץ בנסים גלוים, ומי שמזלזל בכך, ומוכן 'להחזיר' שטחים – כמו שהם קוראים לכך, כלומר לוותר על שטחי ארץ ישראל ר"ל – כמו שנותן סטירת לחי לנותן המתנה. זה אחד משלשת הטעמים שהרבי נותן. רואים שבלי רבי, כמה שיש נסים – המון נסים – לא שמים לב לנסים. משתדלים, הכחות הרחוקים, לטאטא את הנסים מתחת השטיח לגמרי – שלא יראו נסים. לכן צריך להיות רבי, כפי שהרבי נסה והצליח במדה מסוימת, לגלות שיש פה נסים. אנחנו קיימים פה בנס אחד גדול, והיו נסים אדירים – נסים כל כך גדולים שבמדה מסוימת אפילו מגמדים נסים מהעבר של עם ישראל, שכל מי שמאמין בנסים מכיר אותם – אבל אף אחד לא מוכן להכיר בכך. זה תפקיד של נשמה דאצילות – שכן נרגיש את הנסים.

אבל יש עוד סבה להחזיק בארץ – בגלל שלמות הארץ, שכל סנטימטר מרובע בארץ הוא כמו אות בספר תורה, ואם אתה מוותר על השלמות אתה פוסל את כל הספר. זה משהו עצמי. השגה זו אינה בגלל נסים כלל – השגה אחרת, קשורה לתורת משיח. לשדר זאת בטוב טעם, שיקלט, שייך לתורת משיח. כמו שלא קולטים שהיו פה נסים, ודאי שלא קולטים שלותר על סנטימטר בארץ כמו לותר על יהודי או כמו לוותר על אות בספר תורה ולפסול את כל הספר. כך מובן שיש מוחין של תורה חדשה ויש מוחין של אלקות, שיש ה'. כדי לגלות שיש ה' צריכים נשמה דאצילות, אבל גילוי תורה חדשה הוא מדרגה יותר גבוהה, שדורשת נשמה חדשה.

49.             שלש בחינות בנשמה – אהבת ה', אהבת ישראל ואהבת התורה

בלשון אחרת: כל נשמה מצטיינת באהבה. נשמה כללית מצטיינת באהבת ישראל ללא גבול. נשמה דאצילות מצטיינת באהבת ה'. נשמה חדשה מצטיינת באהבת התורה. מה יותר גבוה? לכאורה אהבת ה' יותר גבוהה, ה' למעלה מהתורה. אבל לא, יש משהו באהבת התורה – אותיות החקיקה – יותר עצמי מלומר שאני אוהב את ה'. אהבת ה' סתם לא מגיעה למעמקים, ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו" ממש, תורה חדשה, תורת ה'.

50.             גילוי אלקות ותורה חדשה – סיפור וספיר

זה בקיצור הנושא הראשון שמסביר – שאצילות היא גילוי אלקות, ספירה לשון ספור. אם אמרנו שנשמה חדשה למעלה מנשמה דאצילות, אולי יהיה שייך לספירה לשון ספיר (ונשמה כללית לספירה לשון מספר – "מספר בני ישראל אשר לא יספר" כמו שלמדנו במאמרים הקודמים, היינו חבור של "כל ישראל חברים"), נושא שיתחיל במאמר הבא, וימשיך עד סוף השנה, עד שבועות תער"ג.

51.             כחות קבועים, נטועים וטבועים

נעבור לנקודה השניה של המאמר: הוא מדבר על הכחות ההיוליים שבנפש, שבמקום אחר נקראים – כפי שרומז – "כחות הנטועים בעצם הנפש". יש אפילו מקומות בחסידות שיש בהם ג לשונות – "הכחות הנטועים בעצם הנפש", "הכחות הטבועים בעצם הנפש", "הכחות הקבועים בעצם הנפש" (הכל חרוז – קבועים-נטועים-טבועים). הסברנו הרבה פעמים שהם כנגד מושכל-מורגש-מוטבע בעצם הנפש. כלומר, "הכחות הקבועים בעצם הנפש" קשורים למושכל בעיקר, כמו קביעות עתים לתורה. הכחות הנטועים, כמו עץ נטוע בנפש, שייך יותר לרגש בלב. כחות טבועים מלשון מוטבע, אינסטינקנט.

אם כי כל בטוי מתייחס לכל הכחות. כל הכחות האלה הם עשר ספירות דעתיק. יכול להיות עתיק דכללות, לפני הצמצום, ע"ס הגנוזות. יש את הכחות הקבועים והנטועים והטבועים בעצם הנפש. כאן במאמר הוא קורא להם "הכחות ההיוליים העצמיים", "כח היולי עצמי".

52.             שלש מדרגות של כל כח – היולי עצמי, מקור, כח גלוי

אנחנו יודעים שהיולי פירושו ללא צורה, והוא מסביר כאן שיכולות להיות שתי מדרגות של כח היולי. או המדרגה העליונה, היולי עצמי, או היולי יחסית לכחות הגלוים, אבל לא עצמי כמו הספירות של אריך אנפין, חיצוניות הכתר, שהם כבר מקורות לכחות הגלויים. זה עיקר המאמר כאן, שבכל כח יש בכללות שלש מדרגות. הדוגמה שהוא נותן היא כח השכל, אבל לפני שנדבר על השכל שייך לכל כח, כל ספירה. יש את הכח כאשר הוא היולי-עצמי, בעצם הנפש. יש את הכח שכבר יצא ונמשך, "המשכה נעלמת" הוא קורא לכך, והגיע להיות מקור לכח הגלוי, כמו המקור של חכמה או המקור של חסד. כל מקור שייך לדבר שיתגלה ממנו. ההיולי לא שייך, הוא קדוש ומובדל לגמרי. אף על פי כן, מההיולי העצמי יש המשכה נעלמת למקור, ומהמקור יש המשכה בדרך של העלם וגילוי לא של עצם והתפשטות לכח הגלוי.

כל התהליך הזה מתרחש בעולם האצילות, כי כל עולם האצילות – כפי שהסביר כמה וכמה פעמים – הוא בדרך של גילוי ההעלם, ולא בדרך של התחדשות. התחדשות, שקשורה גם לעצם והתפשטות, היא רק מאצילות לעולמות התחתונים בי"ע. באצילות הכל – גם אורות וגם כלים – הוא בדרך של העלם וגילוי מהמקור.

הדוגמה העיקרית שהוא נותן היא דוגמת השכל. אמרנו שהמדרגה שבאמצע, שנקראת "מקור לשכל הגלוי", גם נקראת יחסית שכל היולי (קצת מבלבל, צריך לעיין היטב בלשונות המאמר), אבל לא היולי עצמי. יש היולי עצמי, יש מקור ויש שכל גלוי. מלמטה למעלה, השכל הגלוי הוא חכמה עילאה דאצילות. למקור יש שם מיוחד בחסידות – "כח המשכיל", שבלשון הקבלה היינו "חכמה סתימאה", חכמה דאריך. השכל ההיולי הוא חכמה דעתיק, "קבוע בעצם הנפש" – "שכל היולי עצמי". כל המאמר כאן איך המדרגות נמשכות ומגיעות זו מזו – מההיולי העצמי למקור (שכבר יש לו זיקה ממשית למה שיתגלה ממנו) ולשכל הגלוי.

53.             שכל היולי – העלם שאינו במציאות; מקור – העלם שישנו במציאות

לשכל ההיולי הוא קורא במאמר גם "העלם שאינו במציאות" – בטוי ידוע אצלנו. המשל של "העלם שאינו במציאות" הוא תמיד "אש בצור החלמיש" – אין אש באבן, אך על ידי הכאה היא יוצאת, סימן שיש שם אש אך היא כלל לא במציאות. "שלהבת בגחלת" היא "העלם שישנו במציאות", המשל לספירות דאריך.

שוב, הספירות דעתיק הן "העלם שאינו במציאות", כ"אש בצור החלמיש", והספירות דעתיק הן "העלם שישנו במציאות", "כשלהבת הקשורה בגחלת העוממת" (אש שעל גבי השלהבת היא בגלוי, לא בהעלם), שאיני רואה שום אש, אבל על ידי נפיחה היא מתגלה. האש שם סמויה, לא כבויה, היא ב"העלם שישנו במציאות" – משל למצב של מקור השכל בלא-מודע, שנקרא "כח המשכיל", חכמה דאריך. על ידי נפיחה, בכח, אני מוציא אותו מהעלם לגילוי. גם משל טוב להעלם וגילוי – היה בהעלם בגחלת, אני נופח והוא מתגלה. בשביל להוציא את האש מהצור לא מספיק לנפוח באבן – לא יעשה שום דבר, כמה שאנפח חזק – צריך ממש להכות במשהו קשה.

הוא רומז במאמר, לא אומר בפירוש, שהכאה במשהו קשה היא הקשית קושיה. להכות באבן, כדי להוציא "העלם שאינו במציאות" – "שכל היולי עצמי" – פועלים רק על ידי קושיות. זו דרך הלימוד של הבבלי לעומת הירושלמי – נושא שלמדנו לפני שנה. עוד לפני סוגיות הבבלי והירושלמי, הסברנו נקודה זו. כאן מאמר הכי טוב על ההבדל בין הבבלי והירושלמי. לפי המאמר שלנו, הירושלמי הוא חכם גדול שהחכמה שלו בדרגת כח המשכיל, וכל הזמן יש לו נביעה מ"כח המשכיל" ל"שכל הגלוי" – שם הוא רואה את הדברים ממש.

54.             שכל מצטבר (אחור) ושכל של כח המשכיל (פנים)

זה עוד ענין שיוצא מהמאמר. הענין שלנו להוסיף מושגים כדי להבין טוב את המאמר: במקום אחר מוסבר באריכות הפסוק שאומר אליהוא לרעים של איוב – "אמרתי ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה" – חכמה מצטברת, בבחינת אחורים. יש חכם קטן וחכם גדול, ועם הימים יתכן שהקטן ישיג את הגדול, אבל בעצם שני החכמים האלה אינם חכמים באמת. החכם הגדול יותר למד והתקדם, כל יום עוד פרק, והחכם הקטן לא למד מספיק – לא רק ענין של כמות אלא גם של איכות. במשך הזמן, עם מספיק התמסרות, החכם הקטן יהיה חכם גדול. כל זה "ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה" – הכל חכמה דאחורים, "חכמה בשכל הגלוי" כפי שקורא לה כאן. לא שאצל החכם הגדול מתגלה בשכל "כח המשכיל", החכמה של חיצוניות הכתר שהיא המקור ל"שכל הגלוי", וכ"ש וק"ו שכלל וכלל לא שייך ל"שכל ההיולי", החכמה דעתיק.

את החכם האמתי, שיש לו כל הזמן נביעה של אור ישר מ"כח המשכיל" ל"שכל הגלוי", לא מבינים גם החכם הגדול וגם החכם הקטן – מובדל מהם לגמרי. הוא אומר שהוא עצמו בקושי יכול לבטא עצמו בדבור, כי חכמתו היא חכמת ראיה. על דרך שאדם לומד תורה בחלום – כפי שדברנו על שינה וחלומות. האריז"ל אמר שיקח לו לומר שמונים שנה מה שחלם בשעת מנוחה ביום השבת. גם חידוש, כי יש ראיה שגם בשמונים שנה לא תוכל לומר – ראיה ממש שלא תוכל לומר בשום פנים ואופן.

55.             אריך ועתיק – תהו תחתון ותהו עליון – גילוי שכל דעתיק על ידי קושיות

ראיה היא תלמוד ירושלמי. מה הענין של תלמוד בבלי? קושיות, אור חוזר. אולי הווארט הכי עמוק שמסביר במאמר, שעל ידי קושיות של אור חוזר – כמו להכות בצור (הוא לא אומר) – אפשר גם לחזור ולהגיע ל"כח ההיולי", חכמה דעתיק, "העלם שאינו במציאות". הוא קורא לחכמה דעתיק גם "תהו". יש מה שנראה כמו סתירה במאמר – שבתחלה אומר ש"תהו" הוא אריך, ובהמשך כותב שמדרגה זו היא עתיק. כלומר, שהמדרגה של ה"היולי העצמי" היא עתיק, לא אריך. צריכים לשים לב כאשר לומדים את המאמר. אם מדייקים מובן, כי הוא אומר שבאר"י תהו נקרא אריך. הבעיה כאן היא רק גדר המלה "תהו". בכתבי האריז"ל "תהו" הוא באמת אריך, לא עתיק. אבל כאן, הוא מסביר "תהו" ובאמת מתכוון לעתיק. יש גם רמז יפה בגימטריא: שכל היולי שוה תהו[18].

יוצא שיש "תהו" עליון ו"תהו" תחתון. "השכל ההיולי" של עתיק הוא תהו מוחלט, ויש תהו יותר נמוך "כח המשכיל", אריך. הווארט העיקרי שעל ידי הכאה, קושיות, כמו תלמיד המחכים את רבו על ידי קושיות, אפשר לפתוח גם את "השכל ההיולי" של עתיק.

מה הענין קשור כאן לכל המאמר? הכל חלק מההסבר שכל הספירות של עולם האצילות, גם הספירות של הכתר, הן כדי לגלות אלקות. הכל חלק מזה שספירה לשון סיפור ותפקידה לגלות. הוא מגיע לנושא של רמות השכל, שבעיקר יש שלש רמות.

56.             ההיולי לא מובדל באופן מוחלט מהמקור

יש בפרק האחרון שהוא אומר – בסוגריים, אחד הדברים העמוקים כאן במאמר – שאי אפשר לומר שהכח ההיולי העליון, העצמי, החכמה דעתיק, הקשור לעצם הנפש ואין לו שום קשר למקור או לחכמה הגלויה, הוא באין ערוך באופן מוחלט מהמקור כו'. איך אני יודע שאי אפשר לומר שהוא באין ערוך באופן מוחלט? כי אם היה באין ערוך באופן מוחלט, לא היה שום הבדל בין המקור בלא-מודע לבין השכל הגלוי במודע – שניהם היו שוים לגביו. העובדה שב"המשכה נעלמת" מתגלה המקור ואחר כך ממנו מתגלה "השכל הגלוי" היא סימן ש"השכל ההיולי העצמי" הוא לא באין ערוך לגמרי. אף על פי שהגילוי מההיולי למקור הוא בדרך ממילא (שלא כמו הגילוי מהמקור לחכמה הגלויה), הוא לא באין ערוך.

אותו חכם גדול שהזכרנו קודם, החכם הגדול של הירושלמי, השכל שלו בדרגת פנים, "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". על חכם גדול וחכם קטן כתוב "אמרתי ימים ידברו וגו'", ועל חכם אמתי כתוב "אכן רוח היא באנוש וגו'" – במקום אחר מוסבר שהחכמה הראשונה היא חכמת אחור, ללא חוית פנים, והחכמה השניה היא חכמת פנים, בחינת ראית פנים כנ"ל. מסביר שיש שתי מדרגות בחכמת פנים – אחד שיש לו השגות נעלמות, שלא יכול לבטא, ודבר שני שהוא מבין מדעתו. כמו תלמיד שאפשר לגלות לו ראשי פרקים של מעשה מרכבה, שמספיק לומר לו חצי משפט, חצי מלה, ומבין הכל מדעתו. אלה שתי בחינות שונות. אפשר אפילו לומר שבמדרגת המקור, כח המשכיל, הן על דרך החסדים והגבורות שלו. הוא לא מבדיל, אבל כך אפשר לומר. מצד אחד יש לו השגות נעלמות, ומצד שני ברגע שאתה רומז לו הוא מיד מבין מדעתו הכל, "לחכימא ברמיזא".

אלה שתי תכונות של "כח המשכיל", ועדיין כלל לא "הכח ההיולי". ל"כח ההיולי" אפשר להגיע רק בדרך קושיות, "אור חוזר", "ומתלמידי יותר מכולם". אך עדיין אומר שאי אפשר לומר שהמקור הוא מובדל באופן מוחלט.

57.             "מעשה לסתור"

כל זה היה כדי להביא סיפור שאנחנו אוהבים לספר, שלכאורה מפריך ואומר ש"הכח ההיולי" הוא כן באין ערוך לגמרי. הראיה מדבריו, שאומר שאם היה באין ערוך לגמרי לא היה הבדל בין המקור ל"שכל הגלוי". הסיפור באמת אומר שאין הבדל בין המקור ל"שכל הגלוי", וממילא אומר שהכח ההיולי העליון הוא אין ערוך באמת. הסיפור, כמו כל דבר אצלנו, אם רוצים להמחיש לא מדברים על פרצופים וספירות אלא על בני אדם. כאן לא שלשה בני אדם אלא שני בני אדם וחתולה. רבי אייזיק מהומיל אמר על המשפיע הידוע, רבי זלמן מזעזמיר – אל תאמר שההבדל בין השכל שלו לשכל שלי (של רבי אייזיק, הכי 'משכיל' בחב"ד) הוא כמו ההבדל בין השכל שלי לשכל של החתולה, אלא תאמר שיחסית לשכל של רבי זלמן זעזמיר השכל שלי והשכל של החתולה אותו דבר. מה הוא למד אותי בזה? שזו נפקא מינה מאד גדולה. אם אתה אומר שהשכל שלי ביחס אליו כמו חתולה ביחס אלי, זאת אומרת שהשכל שלו לא באין ערוך לגמרי. אבל אם אתה אומר – וזו האמת, לפי דבריו – שהשכל שלי והשכל של החתולה שוים ביחס לשכל של ר' זלמן זעזמיר, זאת אומרת שהשכל שלו הוא באין ערוך לגמרי, שלא כמו שכותב במאמר. אבל הסיפור אומר שכן. או שהשכל של ר' זלמן זעזמיר יותר גבוה מהחכמה ההיולית העצמית – צריך להבין.

58.             ארבע מדרגות שכל

כדי לצאת מהפלונטר, שודאי "אלו ואלו דברי אלהים חיים" צריך לומר שבאמת יש ארבע מדרגות של שכל, ולא רק השלש שיש במאמר. לכתחילה אנחנו רוצים ארבע מדרגות, כדי שיהיה אפשר להקביל לשם י-ה-ו-ה. יש שתי מדרגות למעלה שהן בבחינת "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". הרבי רש"ב ודאי יסכים לכך. אפילו שם, בעתיק – משם הכל מתגלה בדרך ממילא, באמת אמור להיות באין ערוך לגמרי, מובדל לחלוטין.

לפני שנמשיך, ניתן עוד דוגמה. יש סיפור מפורסם ב"סדר הדורות" לגבי הרמב"ם. לא כולם מסכימים לגבי האמתות שלו, אבל הספור הוא ספור (וכמו שהצמח צדק אמר לגבי ספורי הבעל שם טוב, שחייבים להאמין שהכל יכול היה להיות). הספור שהרמב"ם כילד לא למד טוב, היה ילד מפגר, עד שאביו – אחד מגדולי הדור – גרש אותו מהבית. צריך להבין לגבי חנוך, מה זאת אומרת שבגלל שהילד שלך מסכן, לא לומד הכי טוב, אתה זורק אותו מהבית. לא נשמע הכי טוב, אבל כך הסיפור. מה עשה הילד המסכן? הלך לארון הקדש, פתח אותו והתחיל לבכות שהשכל שלו סתום – 'מוחא סתימאה', סתום לחלוטין. הוא בכה ובכה – לא חזר מיד הביתה, היה מגורש – ובגלל שבכה לה', באותו לילה (גם קשור לשינה) נס שה' פתח לו את מעינות החכמה. הכוונה היא שה' פתח לו את "השכל ההיולי" – לא המקור, לא "כח המשכיל", אלא את "השכל ההיולי העצמי". כמו שכותב כאן שנפתח רק על ידי קושי גדול, כמו הכאה, גם בספור הוא קבל מכה. לכאורה המכה לא חנוכית, אבל בזכותה נפתח לו הראש. האבא לא התכוון, לא האמין שיכול להשתנות – כשבנו חזר כגדול הדור, אחרי שנים, הוא לא האמין שהוא בנו. על ידי שהילד בכה, על ידי ההכאה, לא נפתחה לו רק החכמה דאריך אלא החכמה דעתיק, ולפי מה שנאמר כעת יתכן שנפתחה לו הדרגה הכי גבוהה, של ר' זלמן זעזמיר.

59.             ארבע המדרגות בסוד הוי'

נעשה את ההקבלה: כל דבר גלוי הוא מלכות. לא משנה באיזה כח מדובר, המלכות היא "עלמא דאתגליא" – המצב הגלוי, המודע, הוא המלכות. הוא מדגיש במאמר שכל הגילויים היותר גבוהים הם בזכות השכל הגלוי, המלכות. הוא כותב שהכח המשכיל מתגלה בשכל הגלוי כי "יהב חכמתא לחכימין" – אם אתה לא חכם ב"שכל הגלוי", ה' לא יתן לך חכמה מ"כח המשכיל". הוא לא יתן לך לפעמים השגות מאד עמוקות, וודאי לא מבין דבר מתוך דבר ומבין מדעתו. יותר מזה, דוקא על ידי הקושיות על "השכל הגלוי" יש סיכוי – כולי האי ואולי – לחזור ל"שכל ההיולי" שבעצם הנפש.

שוב, "השכל הגלוי" הוא למטה, הוא המלכות כאן. המקור שיורה חצים הוא כנגד ה-ו של שם הוי' – התפארת והיסוד – כך כל דבר שיורה חצים. יחסית למלכות, "השכל הגלוי", המקור, "כח המשכיל", שיורה חצים מהלא-מודע למודע, הוא ה-ו. זאת אומרת שהכח העליון, ההיולי של השכל הוא בינה. אם יש לי רק שלש מדרגות, מילא, אבל מה טוב אם אפשר לחלק שם לשתי מדרגות. יש מדרגה נמוכה של "הכח ההיולי", עליה מדבר במאמר. בכלל יש קושיא במאמר – לאורך כל המאמר הוא מסביר שמחד "הכח ההיולי" לא קשור, אין בו המשכה, אין שום התפשטות ממנו, ובאותה נשימה הוא אומר שאף על פי כן יש המשכה נסתרת. נשמע בהשקפה ראשונה שטחית כממש סותר את עצמו מיניה וביה, לאורך כל המאמר. ההסבר במונחים של המאמר, שאותה המשכה מ"הכח ההיולי" אינה בגדר התפשטות ויציאה מן העצם – יש המשכה, אבל שום דבר לא מתפשט ממנו הלאה. אלה הגדרות מאד דקות.

בכל אופן, רואים בעליל שבמדרגה זו יש נשיאת הפכים, לא פשוט. לכן טוב מאד לומר שיש שם באמת שתי מדרגות. יש מדרגה שנקרא לה בינה, שיש לה איזו קרבה לבנים, ויש מדרגה מובדלת לגמרי שנקרא לה חכמה. שתי המדרגות של הכח ההיולי בעתיק. ולסיכום:

י

היולי עצמי שבאין ערוך

ה

היולי עצמי שאינו באין ערוך

ו

מקור (כח המשכיל)

ה

כח גלוי

60.             פנימיות וחיצוניות היחידה

עוד דבר שכותב במאמר, שלמדרגה של "הכח ההיולי" בעתיק קוראים "היחידה שבנפש" – אחד מחמשת שמות הנפש, ולא עצם הנפש. יש שם עשר ספירות, אך נקרא "יחידה" כי הכל בפשיטות, בלי התחלקות אמתית. בכך פותח את הפרק השני במאמר.

אנחנו יודעים בהרבה מקומות בחסידות שגם ביחידה יש חיצוניות ופנימיות. לכן אני אומר, בדרך אפשר, שהסיפור של רבי אייזיק עם ר' זלמן זעזמיר והחתולה – ואפשר לומר שגם הסיפור של הרמב"ם – נוגע לפנימיות של היחידה. לגבי הפנימיות של היחידה – באמת אין ערוך. זה כל הווארט על רבי זלמן זעזמיר, שבאמת אין ערוך לשכל הנעלם. צריכים לדייק בביטויים, "השכל הנעלם מכל רעיון" הוא המקור, לא "הכח ההיולי העצמי". מצד "הכח ההיולי העצמי" יש ודאי מדרגה שהוא באין ערוך, שאין הבדל בין "השכל הנעלם" ל"שכל הגלוי". מה יצא? ש"השכל הגלוי" הוא השכל של החתולה. הכל תלוי בו – כל העבודה שם.

61.             א"ק אבי"ע בגוף האדם – שיעור ראשון בקבלה

נחזור ונסיים עם עוד ווארט לגבי האצילות: כשאני מתבונן בשרש אצל בתנ"ך, בלשה"ק, יש לו עוד פירוש – אצילי ידים. או המרפק, או בית השחי, או כל חלק הזרוע מהכתף עד המרפק. אם שרש אצל הוא עולם האצילות, הייתי חושב שאם בכלל שייך לגוף – שיעור קומה, צלם אלקים – הוא משהו מאד פנימי, אולי מוחין. והנה, פתאום מתגלה לי שעולם האצילות הוא סך הכל בית השחי – מה הגדולה שלו? צריכים לומר שיש באמת סדר, ערך כזה. הכל לפי ערכין. אם אצילי הידים הם כאן, נאמר שהם כוללים את כל מה שמקביל בשיעור קומה לידים – כל החזה, הכל דרגת האצילות, לפי ערכין אלה. אז מה הוא הראש? יוצא שהוא לגמרי מעל עולם האצילות בגוף, לפי פשט זה. צריכים לומר שהראש על דרך "קֹרא הדֹרות מראש", שמתפרש על א"ק.

מהי האצילות? יש פרסה, חצר הכבד, סוד הרקיע בגוף, המבדיל בין אברי העיכול (שלמטה ממנו) לאברים הפנימיים, אברי הנשימה, הריאות והלב (שלמעלה ממנו). לפי הדרגות כאן, אם האצילות היא מהכתף למרפק, וכוללת כל מה שכנגדו בגוף – הכל רמת האצילות – מגיע עד הפרסה. זאת אומרת שהעולמות התחתונים הם למטה מהפרסה, כמו שכתוב הרבה פעמים בקבלה שהמושג "תחתונים" הוא מהפרסה ולמטה. כמו לגבי משה רבינו, "איש האלהים", ש"מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלקים" – "חציו" הוא הפרסה. נאמר שמהפרסה יש עולמות בי"ע.

איך נחלק? צריכים לומר שהבטן, אברי העיכול, הם עולם הבריאה. מי הוא אדם בריא בתנ"ך (כמו עגלון מלך מואב)? אדם שמן, בטן גדולה, יש לו עולם הבריאה גדול – טיפוס בריא ושמן. מהו עולם היצירה לפי זה? רבי אברהם אבולעפיא אומר שכח היוצר אותיות יורה כחץ – היצירה היא פרו ורבו, אברי ההולדה. עולם העשיה, לפי זה, הוא הרגלים – הקשר למציאות, שאדם מהלך. כלל גדול בתורה, שיעור ראשון בקבלה – עולם האצילות בחזה, כל מה שמול אצילי הידים. שלשת העולמות התחתונים הם מהרקיע ומטה, והראש הוא א"ק, ואוא"ס לפני הצמצום הוא מה שלמעלה מהראש. למה אמרנו את כל זה? קשור למה שאמרנו קודם, ש"כח המשכיל", שהוא חלק מכתר דאצילות הוא גם בחינת "אדם דיצירה" – כמו "כח היוצר"-"יורה כחץ", יורה חצים מהמשכיל לשכל הגלוי וכך מוליד השכלות חדשות.

ולסיכום המדרגות:

אדם קדמון

ראש

אצילות

אצילי הידים (מהכתף עד המרפק וכנגדם בגוף)

בריאה

בטן (מחצר הכבד ומטה)

יצירה

אברי ההולדה

עשיה

רגלים

62.             שתי המדרגות העליונות –"אתה קדוש ושמך קדוש"

מיצינו פחות או יותר את עיקר המאמר, ויצא לנו בסוף י-ה-ו-ה של השכל. אומר בסוף שכמו השכל כך כל הכחות. רק שיהיה לו יותר קשה להסביר, כי אין מקבילה ל"כח המשכיל". יש את כל הספירות באריך, רק שחכמה דאריך כל כך קובעת ברכה לעצמה שהרבה יותר קל להסביר את כל הסדר ביחס לחכמה. כעת אמרנו שבתוך היחידה גופא, הכח כמו שהוא בעתיק, יש את שתי המדרגות – זה עיקר החידוש של השיעור – מדרגה פנימית, שהיא באמת באין ערוך, כמו עצם הנפש.

נסביר יותר: בתחלת המאמר מביא לשון מהתפלה – שאמרנו שצריך כל פעם להדגיש – "אתה קדוש ושמך קדוש". "אתה קדוש" וגם "שמך קדוש", אבל מ"שמך קדוש", בחינת "ונשגב שמו לבדו", נמשך "הודו על ארץ ושמים", הארה מקיפה על המציאות. יש ל"שמך קדוש" קשר למציאות, הגם ש"נשגב שמו לבדו" בכל זאת "הודו על ארץ ושמים" (על ידי הצמצום הראשון), ואילו "אתה קדוש" באמת באין ערוך לחלוטין, עצם הנפש. כך גם בכחות, המדרגה של הכח ההיולי, השכל ההיולי העצמי, היא כמו "נשגב שמו לבדו", "ושמך קדוש". אבל, על ידי צמצום, יש משם איזו הארה שבבחינת "הודו על ארץ ושמים", הארה שכן נמשכת למטה, לשכל הנעלם, לחכמה סתימאה. מה שאין כן מ"אתה", עצם הנפש, אין שום המשכה כלל – אין משם "הודו על ארץ ושמים" כמו שיש לגבי "שמך קדוש". כך מסביר בפרק הראשון.

אם אנחנו אומרים שיש מדרגה פנימית ביחידה. פנימיות השם שכל כך דבוק ב"אתה" שגם ממנו אין "הודו". "הודו על ארץ ושמים" נמשך מחיצוניות שמו, אבל יש מדרגה של פנימיות השם, ששם "הוא ושמו אחד" ממש, וכמו ש"הוא" אין ערוך באמת כך גם "שמו" שבבחינת "הוא ושמו אחד" (ר"ת הוא כנודע, הכל נכלל ב"הוא") באין ערוך. אם ההיולי הוא היחידה, מדרגה עליונה זו נקראת "יחידה ליחדך", שפנימיות השם היא כמו העצם ממש, "הוא ושמו אחד". אז כמו שמ"אתה קדוש" אין שום הוד והארה, גם על ידי צמצום, כך לגבי הפנימיות של השם – זו החכמה של רבי זלמן זעזמיר, או מה שנפתח לרמב"ם על ידי הבכי שלו. שוב, הכל תלוי באיך מחנכים את החתולה. מהחתולה אפשר לשחזר את כל המדרגות ולהגיע עד רבי זלמן זעזמיר. החתולה היא ה"זרע בהמה"



[1]. במספר קדמי, "וירא יוסף" "ויכר יוסף" "ויזכר יוסף" = 5000 = 10 פעמים "פרו ורבו" (בחינת יוסף, ה"צדיק יסוד עולם", "אות ברית קדש"), הרבוע הכפול של 50 (שערי בינה – 50 שערים פעמים 100 שערים של יצחק אבינו) וכו'. והוא עולה 1164 (השרש) ועוד 3836 (חלק הקדמי) = 28 פעמים 137, כח פעמים קבלה וכו' (= דוד פעמים מרדכי). ב"וירא יוסף" "ויכר יוסף" יש 16 אותיות, 4 ברבוע. ב"ויזכר יוסף" יש 9 אותיות, 3 ברבוע – ס"ה 25 אותיות, 5 ברבוע (לפי הכלל בזה). במספר קטן, "וירא יוסף" "ויכר יוסף" "ויזכר יוסף" = 102 = אמונה = ו פעמים טוב, הערך הממוצע של כל תבה, "אמרו צדיק [= אמונה אמונה, זה פעמים טוב] כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו [בזכות הצדיק הטוב, והתעלול שהוא עושה להם, גם האחים יאכלו את פרי מעלליהם, מה שהם עשו לו – הכל מתהפך לטוב]", בחינת יוסף הצדיק.

[2]. ריו = ראיה = יראה = גבורה = ג פעמים חסד, ודוק.

[3]. בפסוק הראשון, על תבת "ויכרם" אין פירוש רש"י כלל, רק על תבות "ויתנכר אליהם" הוא מפרש (על פי המדרש) "נעשה להם כנכרי בדברים לדבר קשות". בפסוק השני יש לו בעצם שני פירושים: "'ויכר יוסף וגו''. לפי שהניחם חתומי זקן. 'והם לא הכרהו'. שיצא מאצלם בלא חתימת זקן ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן. ומ"א ויכר יוסף את אחיו כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו וריחם עליהם והם לא הכירוהו כשנפל בידם לנהוג בו אחוה". יש להעיר שמקור הרחמים ב-יג תקוני דיקנא, ואצלם אף על פי שהיו בשעת מכירת יוסף חתומי זקן לא ריחמו עליו, אך כעת מפני זקנו של יוסף – כולל פעולתו לעורר רחמים רבים גם על מי שגמלו רע – הם לא הכירוהו.

[4]. "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו" – "ויכר" = 236 = "הכרהו", רמז ברור שכוונת הפסוק להשוות בין המדות של יוסף ואחיו (ביוסף לחיוב ובאחיו לשלילה), ולא יתכן כ"כ בדעת עצמה, שהרי כשם כו' אין דעותיהם שוות, אלא דוקא לגבי מדת הרחמים בנפש מתאימה ההשוואה. 236 הוא מספר ה"שיעור קומה של יוצר בראשית", כמנין "ורב כח", גם מתאים לפרצוף ז"א, מדות הלב, וד"ל. כל הפסוק "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו" = 236 ועוד 900 = 30 ברבוע (סוד הלב היהודי – ל מול ל – כנודע), היינו 236 ואח"כ 900 או 900 ואח"כ 236, ודוק.

[5]. ח"א קצח, ב.

[6]. ובסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א".

[7]. "ימי רע" = סנחריב מלך אשור, ראה לקמן.

[8]. כל הפסוק, "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב" = שבת שבת – "אילמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין". בדילוג אותיות (מתחלת הפסוק ועד סופו), "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב" = ב"פ "עקב רב" ("אחישנה" = טוב פעמים טובה, כמבואר במ"א), העלאת ותיקון עקב עשו הנקרא "רב"!

    והנה, יש בפרק שלשה "רב" (בית דין של שלשה רבנים, כנגד שלשת הקוים ימין שמאל ואמצע, ודוק): "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים. גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. שגיאות מי יבין מנסתרות נקני. גם מזדים חשך עבדך אל ימשלו בי אז איתם ונקיתי מפשע רב". כל ד הפסוקים שבהם ה-ג "רב" עולים 8592 = 24 צירופי משיח!

[9]. בשמואל כתוב שלש פעמים "ויך דוד": "ויך דוד את פלשתים" "ויד דוד את הדדעזר בן רחב מלך צובה" "ויך דוד בארם" = 200 פעמים דוד. בדברי הימים חוזרות אותן שלש פעמים "ויך דויד": "ויך דויד את פלשתים" "ויך דויד את הדדעזר מלך צובה" "ויך דויד בארם" = 107 פעמים דויד! ג"פ "ויך דוד" וג"פ "ויך דויד" = סנחריב (ו אותיות כנגד ו פעמים "ויך דו[י]ד"), וי"ל דהיינו מה שחזקיהו היה יכול לישון על מטתו כו', שדוד אביו כבר הכה את סנחריב, וד"ל. "ויך דוד" כל תבה בהכאה = 1296 = ויך ברבוע (= ו בחזקת ד). "ויך דויד" כל תבה בהכאה = 2160 = 10 פעמים גבורה וכו'.

[10]. אברהם דויד חזקיהו = חזקיהו חזקיהו חזקיהו (ע"ד חזק חזק ונתחזק, חזקה של חוזק). נמצא שאברהם דויד = חזקיהו חזקיהו, כאשר הכנף = יבק, וד"ל.

[11]. זה לשונו:

"ות"ח ארבע מלכין הוו מאן דשאיל דא לא שאיל דא".

אולי י"ל בדא"פ שהד' מלכים הללו שהי' להם מלחמות גדולות הם מהד"ס כחב"ד דמל', ובכחב"ד דמל' יש הרבה גבורות ודינין בעת הנסירה,כמ"ש בפע"ח שער ר"ה ביום א' ב' ג' וד' דעשי"ת ועיין במ"ח מס' ליל ר"ה פ"א מ"ו ז' ח' ומס' יום ר"ה פ"י מ"ג ד' ומס' ימי תשובה פ"א מ"ד ה' ו' ט' י' ע"ש, לכן הי' להם אויבים ומלחמות קשות. גם כחב"ד דמל' הם במקום המגולה למטה מהחזה דז"א לנגד תנה"י שלו ששם יש יניקה ללעו"ז כי במקום המגולה מתחיל עה"ד טו"ר כמ"ש בע"ח שער לאה ורחל פ"ד ועיין בלקו"ת בד"ה לבאר ענין המסעות ע"ש, לכן הי' להם מלחמות גדולות.

דוד הוא בכתר מל' כמ"ש ברמ"ז פ' אמור דצ"ג ע"ב בפסוק לך אמר לבי בקשו פני ועיין בקה"י מע' דוד ב', וכתר מל' הוא קיים לעולם כמ"ש לעולם ה' דברך נצב בשמים שהוא כתר מל' בת"ת דז"א הנק' שמים, וכתיב ראש דברך אמת שהוא כתר מל' ראש דברך בת"ת דז"א הנק' אמת, ולכן דוד מלך ישראל חי וקיים, ובכתר מל' יש הרבה מאד גבורות ודינין ודינא קשיא בעת הנסירה ודוד הי' נזהר מאד מהחטאים שאדם דש בעקביו כמו שאמר גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, שקאי על עקבי לאה שבכתר רחל כמ"ש בקה"י מע' דוד, ובכתר מל' שהוא ביום א' דר"ה הוא יו"ט ויש בו תקיעת שופר שהדינין מתמתקין ע"י התקיעות עכ"פ לכן הי' יכול דוד עצמו גם להרוג ולכלות את כל אויביו כמ"ש ארדוף אויבי כו' ולא אשוב עד כלותם כו'.

אסא י"ל הוא בבחי' חכמה דמל' שלנגד נצח דז"א הוא נחות דרגא א' מדוד ושמו אסא הוא הדס, שהדס הוא ביו"ד דשם ב"ן דמל' והיינו חכמה דמל', והוא ע"ד יום ב' דר"ה שאז הוא הנסירה דחכ' דמל' שגם הוא יו"ט ויש בו ג"כ תקיעת שופר לכן גם הוא הי' יכול לרדוף עכ"פ, אך לא להרוג כי אינו כמו כתר מל' שהוא קיים לעולם, וגם מן התורה בעצם יו"ט ותק"ש הוא רק ביום א' דר"ה וכן הי' בבית ראשון, לכן לא הי' יכול להרוג אלא הקב"ה מחי.

יהושפט הוא בבחי' בינה דמל' וכשמו יהושפט שהוא מלשון משפט ודין והיינו בינה דמל' שזהו בקו השמאל דמל', והוא ע"ד יום השלישי דעשי"ת שאינו יו"ט ואין בו תק"ש, והדינין אינם מושרשין שם רק בדרך פקדון ומעביר בלבד, לכן לא הי' יכול גם לרדוף, רק לזמר ולרנן, זמרה ורנה שרשם הוא מבינה (וכידוע בענין הלוים שעבודתם היתה ברנה וזמרה, שרשם הוא מבינה ועיין בתניא פ"נ ע"ש).

חזקי' הוא מדעת דמל' שלנגד יסוד ז"א וכשמו חזקי' שרומז על גבורות, הנה דעת דמל' אפילו בעת קטנותה דמל' מקבלת הגבורות מיסוד ז"א כמ"ש בע"ח בדרוש דאטב"ח באותיות ד"ו ע"ש (וזהו שאמר והטוב בעיניך עשיתי שסמך גאולה יסוד לתפילה דעת דמל') והוא דעת קל רק עטרא דגבורה בלבד, חצי מוח, חזקי"ה מספרו ק"ל, וגם הוא אינו עומד בראש אלא בין כתפי' כמ"ש במ"ח מסכת קטנות רחל ד"ו מ"ב ועיין בפי' המ"מ שם, ובהנסירה הוא ע"ד יום ד' דעשי"ת, הוא לא הי' יכול גם לרנן אלא לישכב בערסי' דהיינו במטתו, והוא דעת דמל' שהוא מטתו שלשלמה כמ"ש בע"ח שער מוחין דקטנות פ"ג ע"ש.

הג' מלכים דוד אסא יהושפט, גם האחרון שבהם יהושפט הי' יכול לעשות עכ"פ איזה דבר לוא יהא לרנן ולזמר, ואצ"ל אסא שהי' יכול גם לרדוף, ומכ"ש ופשיטא דוד שהי' יכול גם להרוג ולכלות אויביו, כי הם מוחין גמורים שלימים, ובקטנותה דמל' נבנים מהחסדים. משא"כ חזקי' הוא רק דעת ק"ל דמל' שהוא רק חצי מוח, וגם זה אינו עומד בראש כמו שארי המוחין, וגם בקטנותה דמל' נבנה רק מגבורות, הוא לא הי' יכול לעשות שם דבר, רק לישכב בערסי' וכנ"ל מהו ענין זה.

ומספר שמותיהם דו"ד אס"א יהושפ"ט חזק"י' יחדו הוא תרי"ו מספר שם אהי' בד' מלואיו קס"א קס"א קנ"א קמ"ג, זהו שהי' להם מלחמות גדולות ונצחום כי שרש הגבורות הם מבינה שם אהי'.

ואולי י"ל כי הד' מלכים הללו הם מכחב"ד דלאה, כי הם מיהודה מלאה, ובכחב"ד דלאה הוא מספר השמות הנ"ל י"ו בכתרה, ות"ר בחב"ד שלה כמ"ש בפע"ח בכוונת ד' רבתי דאחד וברוך שם כבוד ע"ש.

[12]. שיעור כ"ד חשון פ"ד.

[13]. כמה רמזים לגבי שמות הרועים ונסיכי האדם: שמונת נסיכי האדם ישי שאול שמואל עמוס צפניה חזקיה אליהו משיח = 1985, החצי המדויק של כל הפסוק "והיה זה שלום אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרך בארמנותינו והקמנו עליו שבעה רעים ושמנה נסיכי אדם" (= 3970), סוד "שלם וחצי". ח הנסיכים הנ"ל יחד עם "שמנה נסיכי אדם" ועוד ז הרועים – אדם שת מתושלח דוד אברהם יעקב משה – יחד עם "שבעה רעים" = 5590 = 5 פעמים 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". רק שמות הרועים והנסיכים = 4303 = 13 פעמים 331 = אחד (אהבה) פעמים אמונה יראה אהבה (ג מדות הצדיק, כמבואר בתניא).

[14]. שיעור כ"ד חשון.

[15]. המלה הראשונה של הפסוק, "ואל [אצילי בני ישראל]" גם עולה 37. "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו" = 1170 = הוי' פעמים מה (מילוי מה דהוי', שם מה החדש, המתקן את עולם האצילות – לגלות אלקות לתחתונים) – יחוד של הוי' ואדם – "אתם קרוים אדם", היינו נשמות דאצילות, "זרע אדם". "ויאכלו" = 73 (חכמה, שבמספר סדורי עולה 37, היפוך ספרות). "וישתו" = 722 = נשיא נשיא (סוד "אתה האיש" כמבואר במ"א), הרבוע הכפול של 19 (הנקודה האמצעית של 37 – הנקודה האמצעית של 73). "ויחזו... ויאכלו וישתו" = 832 = לב פעמים הוי' = ארץ ישראל – המקום המיועד לעבודה זו של "בכל דרכיך דעהו" ו"חולין על טהרת הקדש" כו'. יש בפסוק ד פעלים: "שלח [= הוי' פעמים אחד]... ויחזו... ויאכלו וישתו" (יש כאן חוה אותיות, ודוק) = 1170 = "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו"! כל הפסוק – "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" = 2494 = 29 פעמים אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם" = חן פעמים גדול. ע"ה הוא עולה "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – רמז מובהק לגילוי האלקות של מתן תורה. בדילוג תבות הוא מתחלק ל-624 = 24 פעמים הוי' ו-1870 = 34 פעמים 55 (חתך זהב), סוד "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", כמבואר במ"א. סימן הפסוק הוא ו-ו, יש בו ח ווין = 48, מספר האותיות בפסוק, ומתבקש לציירו כך:

ו א ל א צ י ל י

ב נ י י ש ר א ל

ל א ש ל ח י ד ו

ו י ח ז ו א ת ה

א ל ה י ם ו י א

כ ל ו ו י ש ת ו

    הפנות = 42 (שם מב של מעשה בראשית) והשאר = 2452 = 4 פעמים 613, כללות תריג (אורות) מצות התורה. המקיף הרחוק = 1037 = אני פעמים והו (הושיעה נא).שני המקיפים = 2124 = 9 פעמים 236 = "ורב כח", "שיעור קומה של יוצר בראשית" (שאצילי בני ישראל חזו), והפנים = 370 – "שע נהורין" של "אור פני מלך חיים". "תן לחכם ויחכם עוד".

[16]. ידוע, ומבואר במ"א, שחמשת הדורות מאברהם ועד עמלק אברהם יצחק עשו אליפז עמלק = 1200 = 5 פעמים עמלק (הממוצע, הצד השוה של הכל, בסוד "חתיכה נעשית נבלה"). האמצע הוא עשו עצמו, ומשני צדדיו אברהם יצחק מכאן ואליפז עמלק מכאן = "הלא אצלת לי ברכה", וד"ל.

[17]. "שה פזורה" = 603 = בני ישראל. "שה פזורה ישראל" = 1144 = 44 פעמים הוי' ב"ה (הר"ת = יה פעמים הוי' והשאר = 29 פעמים הוי' = חן פעמים אחד).

[18]. שעולה ג פעמים קבלה (137) כנודע, כנגד ג קבלות הידועות: קבלת הרמ"ק, קבלת האריז"ל, קבלת הבעש"ט.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com