חיפוש בתוכן האתר

שיעור פתיחת זמן לישיבת "עוד יוסף חי" - א ר"ח חשון תשע"ב הדפסה דוא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

שיעור פתיחת זמן לישיבת "עוד יוסף חי" - בית הרב, כפר חב"ד

א ראש חודש חשון תשע"ב

 

ניגון ר' הלל פאצ'פקר, "הראני נא את כבודך".

 

א. מחזורי שלשת הדורות בחסידות

דור המבול, דור הפלגה ודור המדבר – הבעש"ט, המגיד ואדה"ז

בשיעור האחרון דברנו שיש שלשה דורות כלליים – דור המבול, דור הפלגה (שניהם בפרשת שבוע, תחלה וסוף[א]) ודור המדבר. הסברנו שהם כנגד חב"ד – דור המבול פגם בחכמה, דור הפלגה פגם בבינה ודור המדבר הוא דור דעה. הדורות הללו חוזרים חלילה בכל ההסטוריה. אם רוצים להקביל את הדורות לתולדות החסידות מהבעל שם טוב אפשר להקביל ישר, הולך בשלישיות, במחזוריות של שלשה דורות, כמו שכל "סדר" הוא שלשה דורות (כלל גדול אצלנו). הסדר הראשון של החסידות הוא הבעל שם טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן, כנגד אבות עולם, אברהם יצחק ויעקב. אף על פי שבדרך כלל מסבירים שהבעש"ט הוא עתיק, המגיד אריך ואדה"ז חכמה – ואחר כך ממשיך הלאה – אך יש גם 'שמועה' ששלשת הדורות הם כמו "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב", חכמה בינה ודעת. כלומר, שהיחס בין הבעש"ט למגיד הוא בין חכמה ובינה, ואדה"ז הוא כבר דעת. לפי זה, הבעל שם טוב (ודורו) הוא בחינת דור המבול בקדושה. כל פעם צריכים התחלה, התחלה חדשה היא תורה חדשה – הכל מתחיל מהתורה, שבה תלויה גילוי האלקות בעולם. אז בהחלט אפשר לומר שהבעל שם טוב הוא מבול – מבול של "דעה את הוי'". הפלגה, גם למעליותא – קודם כל, התחלת בנין תנועת החסידות (הוסבר שכל תנועה בחינת קו שייכת לדור הפלגה), ואחר כך מה שהתפלג למעליותא להרבה מקומות, הרבה צדיקים מנהיגי הדור כל אחד במקומו – בא מהמגיד ותלמידיו. הדעת, הריכוז של התורה (כריתת ברית חדשה עם ה' באמצעות מתן תורה), שייך לאדמו"ר הזקן – דור המדבר, דור דעה. אפשר בהחלט לומר על תלמידי אדמו"ר הזקן – כל שלש הכתות שלו וכו' – שהם דור דעה.

אדמו"ר האמצעי, אדמו"ר הצ"צ והרבי מהר"ש

אחר כך, אם כי יסודות חסידות חב"ד כולם בדרושי אדמו"ר הזקן, נכון לומר שהמבול של חסידות חב"ד הוא כבר אדמו"ר האמצעי, בבחינת מבול גם בכמות וגם באיכות. כמה שהאבא ודאי טבע את היסודות, אבל "רחובות הנהר" זה אדמו"ר האמצעי. מצד אחד "רחובות הנהר" שייך לבינה, אך הדימוי שלנו היום הוא מבול. החסידות של אדמו"ר האמצעי 'שטפה' את המציאות, עד שהיו כמה חסידים שהיו קשורים לאדמו"ר הזקן אך אצל אדמו"ר האמצעי אמרו שזה כבר יותר מדי (בכמות ובאיכות), לית כל מוחא סביל דא. יש כאן מבול של אור חדש. אחר כך, ליישב את הדברים, בא הצמח צדק. צריך לתת את הדעת על כל שלב. זה סדר חדש, בדרך כלל לא עושים סדר של שלישיות בין הרביים של חב"ד (ואם כבר אזי השלישיה הראשונה היא אדמו"ר הזקן אדמו"ר האמצעי והצמח צדק, כנגד חכמה בינה ודעת). אבל היות שאנו בדור העשירי – מתבקש שיהיה שלש-שלש-שלש ואחד בסוף, כמבנה הכללי של עשר ספירות. ידוע שהצמח צדק הוא כח איזון נגדי לאדמו"ר האמצעי. הרבי מהר"ש, שהכי פחות יודעים עליו – הוא נעלם יחסית, צדיק נסתר יחסית (הוא נקרא על שם צדיק נסתר, כידוע הסיפור בזה) – הוא הדעת.

הרבי הרש"ב, הרבי הריי"צ והרבי; דור העשירי כולל הכל, אך מתחיל במבול

מתי בא המבול הבא? במבנה הזה כל פעם 'דור המבול' הכי בולט ומסתדר בפשטות. המבול הבא של החסידות הוא הרבי הרש"ב, שעכשיו לומדים את המשך ע"ב שלו (דרושיו-המשכיו הרחבים והעמוקים של הרבי הרש"ב מיוסדים על המשכי אביו הרבי המהר"ש ע"ד היחס בין אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי כנ"ל). מבול של דא"ח. לפי זה יוצא שהפלגה זה הרבי הקודם (הרבי מציין שדווקא בדורו של הרבי הריי"ץ התחילה החסידות להתפשט בתרגומים לשבעים לשונות העולם, "ומשם הפיצם [בחינת 'יפוצו מעינותיך חוצה'] הוי' על פני כל הארץ") ודור המדבר (דור דעה, מגמת הרבי ביוזמת ספר הערכים חב"ד) הרבי. הרבי באמת אמר על עצמו כמה פעמים הדור שלנו – הדור של הרבי – הוא דור המדבר, הדור של יציאת מצרים (וקבלת התורה במדבר), הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה. זה אומר שהדור העשירי, הסוף, הוא בעיקר דור המבול. המלכות תמיד כוללת את כל הספירות העליונות, אבל מתחיל מצורך במבול חדש של דברי אלהים חיים. זה התפקיד שלנו כאן, לעשות מבול. לחיים למבול, לכל אנשי המבול, דור המבול. לחיים לחיים. פשוט לשטוף את כולם בדברי אלהים חיים.

 

ב. תשע"ב – שבע שנים

להספיק שבע שנים בשנה אחת

שנת תשע"ב מצטרפת למלה פשוטה – שבעת. שבעת הימים – "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים". חוץ מזה ש-שבעת הוא לשון שבע, האות ת בפני עצמה שוה שנים, אז שבעת בגימטריא שבע שנים. אפשר לעשות סימן על ספר, נדפס בשנת שבע שנים לפ"ק. מלמד את הישיבה שזו השנה הכי מסוגלת – יש אחת כזו באלף שנה – להספיק שבע שנים בשנה אחת. צריך הרבה הספק בשנה הזו, של לימוד התורה וקיום המצוות, "ופרצת", מבול של תורה. [שנה הבאה יהיו בישיבה שיעור א' ושיעור ח']. שיעור ח' זה הדור השמיני, הולך עם הדור העשירי. שיעור א' לומדים בעל שם טוב, שיעור ב' לומדים גם את המגיד, וכן הלאה.

בנין המקדש ב"שבע שנים"

בכל התנ"ך הביטוי "שבע שנים" כתוב לד פעמים, מתחלק טוב-טובטוב פעמים בתורה ו-טוב פעמים בנ"ך, ביטוי טוב, טוב כפול. היה היום כינוס ילדים של החדר כאן ודברנו על חדש חשון שנקרא בתנ"ך חדש בול. הביטוי "בול" כתוב רק פעם אחת בתנ"ך, "ירח בול הוא החדש השמיני", בהקשר של סיום בנין המקדש אצל שלמה המלך. סיום הפסוק הוא שבנה את המקדש "שבע שנים". אחת הפעמים החשובות שכתוב "שבע שנים" הוא הזמן שלוקח לבנות את המקדש. בבנין ביתו לא הזדרז כל כך, ולקח לבנות את ארמון המלך 13 שנה. זו אחת הפעמים העיקריות בתנ"ך שיש את הזוג של יג ו-ז – את הבית שלו בנה יג שנים ואת בית המקדש, הבית של ה', בנה ז שנים. הוא סיים את שבע השנים בחדש בול. דבר שמאד חשוב לנו בשנת תשע"ב, שבעת ו"שבע שנים", בחדש בול – שאפשר כל ה"שבע שנים" שלוקח לבנות את המקדש, כאשר מזדרזים, לגמור בשנה זו ובחדש זה. צריך לחשוב איך מתחילים ואיך גומרים. אמרנו ש"בול", לעשות משהו 'בול', זה לעשות משהו מהתחלה עד הסוף – כמו התורה שמתחילה ב-ב, מסתיימת ב-ל והאמצע שלה היא ו דגחון לפי חז"ל. מההתחלה עד הסוף בלי לדלג על האמצע – הכל זה "בול". היות שכתוב רק פעם אחת בתנ"ך, "ירח בול", זה מאד משמעותי – סיום בנין המקדש, וסיום הפסוק עצמו הוא "שבע שנים". אם כן, את ההספק של שבע שנים, שיהיה במיוחד בענין לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". לחיים לחיים.  הכל שיהיה בסוד "שבע שנים", גם המשקה, הכל שיהיה "שבע שנים".

רמזי ירח בול

עכשיו אנחנו בראש חדש בול, "הוא החדש השמיני" כתוב, מתאים לדור השמיני, אבל מתשרי הוא החדש השני. אם כן, יש לו שתי בחינות – 2 ו-8. באמת הפלא הוא שלא כתוב חדש בול אלא "ירח בול", ו"ירח בול" עולה 2 בחזקת 8, כתוב פעם אחת בכל התנ"ך. זו פנינה של חכמת החשבון. אחר כך, כל הביטוי "ירח בול הוא החדש השמיני" עולה בדיוק 1000 – 10 בחזקת 3 העולה ישראל בעל שם טוב, תלמיד ותיק וכו', הכל בסוד אלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה, גילוי נשמת הבעל שם טוב שהוא המבול הראשון, מתאים ל"ירח בול".

 

ג. החדשים כנגד ימי הבריאה

חדשי הקיץ וחדשי החרף – שני מחזורים שבועיים

לילדים אמרנו ווארט שאיני זוכר אם פעם דברנו עליו – שגם את החדשים ניתן לכוון כנגד ימי בראשית. לפני שבוע התחלנו את התורה מחדש ולמדנו על שבעת ימי בראשית. איך הולך יחד שיש ז ימים ו-יב חדשים? כמו שכתוב בספר יצירה, יש ז כפולות ו-יב פשוטות (יש גם ג אמות). אבל איך מחברים? למשל, בחכמת המזלות יש שבעה כוכבים, שצ"מ חנכ"ל, ו-יב מזלות – איך מסתדר? אצל האבן עזרא, שדוגל בחכמה זו, יש איזה סדר לחבר בין ה-ז ל-יב, ואין כאן המקום לפרט. יש ודאי משהו פשוט ביחס לכל התחלה. יש ששה חדשי הקיץ וששה חדשי החרף, ובשנת העיבור שבעה חדשים בחרף. לפי הקבלה חדשי הקיץ הם תיקוני הגלגלתא של הנוקבא וחדשי החרף הם תיקוני הגלגלתא דז"א – כל אחד קובע ברכה לעצמו. בהחלט יש מ-1 עד 6 והכולל הוא השביעי. אני מהרהר כעת, שתשרי הוא כמו יום אחד של מעשה בראשית. אפשר להתחיל גם מניסן – שניהם נכונים (יש באמת שתי דעות בחז"ל מתי נברא העולם, בתשרי או בניסן, וכן לגבי זמן המבול). זה שתשרי הוא התחלת מעשה בראשית, יום אחד של מעשה בראשית, רמוז בכך ש"בראשית" אותיות ב-א תשרי ("ברא אלהים את השמים ואת הארץ", "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון [כ"ה אלול]"). אם ידש תשרי הוא כנגד היום הראשון של מעשה בראשית, אזי חשון הוא היום השני – היום של מלאכת המים, לכן יש הרבה מים, חדש בול. כך אמרנו בפשטות לילדים. אם כבר אמרנו כזה ווארט צריך להמשיך ולכוון הלאה.

חדשי החרף

לפי זה, אם מתחילים מתשרי, כל תשרי הוא חדש שלם של אור – חשך ו"יהי אור". כך לפני תקיעת שופר יש דורמיטא דז"א, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך", אחרי שהאור של השנה שעברה הסתלק, ופתאום בתקיעת שופר "יהי אור" – פתאום מופיע אור חדש שממשיך להאיר כל החדש. אחר כך, מה שקורה היום – ל' תשרי שהוא כבר אדר"ח חשון – הוא מעבר מ"יהי אור" ל"יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים". אחר כך כסלו אמור להיות גם הגמר של מלאכת המים וההתחלה של "תדשא הארץ" ובריאת כל הצומח שיש בעולם. צריך להבין מה הקשר בין הצומח לחדש כסלו. אחר כך טבת אמור להיות המאורות, שבט הדגים והעופות. אפשר להקשות – מה פתאום (הרי אדר הוא מזל דגים)? מה הקשר?! תן לחכמים (היושבים פה) ויחכמו עוד. הכי טוב כאן הוא דווקא חדש אדר המכוון כנגד יום הששי, וכמבואר בספרי הקבלה שכל הסיפור של פורים – של אחשורוש וושתי ומרדכי ואסתר והמן – הוא רומז לבריאת אדם הראשון ביום הששי. אדר נוטריקון אדם ראשון. לאדם הראשון היה חלק טוב וחלק רע – החלק הרע התגלגל באחשורוש והחלק הטוב במרדכי, וכך לגבי חוה – החלק הטוב התגלגל באסתר והחלק הרע בושתי, והמן הוא הנחש. כל הסיפור של מגלת אסתר בקבלה הוא בעצם הסיפור של יום ששי, מה שהיה בבריאת אדם הראשון. אחר כך ניסן הוא השבת מתשרי והוא ה"יום אחד" כאשר נתחיל מחדש את חדשי הקיץ.

חדשי הקיץ

בחדשי הקיץ אותו סדר: ניסן הוא חדש של אור חדש, אייר קשור לרקיע, סיון ליום השלישי (עץ הוא סמל מצוין בשביל מתן תורה – גם כסלו הוא מתן תורה של תורת החסידות – עץ החיים), תמוז מאורות, אב כבר דגים ועופות, אלול – מזל בתולה – הוא אדם, גם מתאים מאד. החדש הששי כנגד היום הששי. זה חדש של תשובה (על חטא אדם הראשון, גם בסוף החדש היה מעשה דוד – גלגול אדם בסוד אדם דוד משיח – ובת שבע, ומיד התחיל "להורות תשובה ליחיד"). אדר אם כן הוא בחינת המציאות (עצם המתרחש) של יום ששי ואילו אלול הוא התשובה על מה שהיה. בכלל, כתוב שאדר ואלול הם שני החדשים שהכי קשורים מבין כל זוגות החדשים. בכל אופן, מה שהיה באמצע עדיין לא כל כך מתישב – צריך יותר להתבונן בזה.

נאמר לחיים, נשיר משהו, ואחר כך נשלים את עיקר הווארט שלא הספקתי לומר לילדים – השארתי לילדים היותר גדולים. לגבי המבול יש באמת שתי דעות כנ"ל – יש דעה שהתחיל באייר.

[יהודי שנכנס בקש ברכה לשידוך] בשורות טובות לכל מי שצריך לבנות בית – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

 

ד. מוסר ההשכל של כל אחד מימי הבריאה – תוכן עבודה לפי ימי השבוע

יום שני – המתחיל במצוה אומרים לו גמור

לילדים הסברנו שמוסר ההשכל של יום שני, היום של מלאכת המים, הוא "המתחיל במצוה אומרים לו גמור", כי ביום שני של מעשה בראשית ה' לא גמר את המלאכה, ולכן לא כתוב "כי טוב" ביום שני. רש"י כותב שדבר שלא נגמר אי אפשר לומר עליו טוב. המלה "טוב" פירושה דבר גמור. "יום אחד" הוא יום שיש רק "אחד" (טרם נבראו המלאכים ביום שני), רק רבונו של עולם, על כך צריכים לתת את הדעת. לכאורה, אין תיקון מיוחד ליום ראשון. הוא היה בהתחלה במצב של תהו (לא בסדר), אך ברגע שה' אמר "יהי אור" הכל התחיל להסתדר. אי אפשר לומר לכאורה שמישהו חטא שם, שיש משהו לא בסדר מצד הבריאה עצמה. ביום שני עדיין אין את מי להאשים – אם ה' לא גמר את המלאכה, כנראה יש לו סבה טובה. בכל אופן, אצלנו צריכים ללמוד שלא לסיים זה לא טוב. כמו שדברנו בשיעור ביום שני, יש דברים שאצל הראשון אינם פגם, אך אם אנחנו נלמד ממנו יהיה פגם. רואים שה' לא היה מבסוט מהיום השני שלו, לא הסתכל על מלאכתו ולא אמר "כי טוב", וכפי שרש"י כותב בפירוש שדבר שלא נגמר אינו טוב (וכמו שנרמז ב"ותרא אותו כי טוב הוא" –שנולד מהול, משהו גמור). רצינו לומר שילד טוב הוא ילד שכל מה שעושה הוא עושה 'בול', מההתחלה עד הסוף – הכל גמור, הכל בסדר, אז הוא ילד טוב.

עבודה תמה – עבודה שאין אחריה עבודה

למה זה דומה בחז"ל, שמשהו גמור הוא טוב ואם לא גמור לא טוב? דומה להתחלת צואת הריב"ש על "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", שכל דבר (כל עבודה שאנחנו עובדים את ה') צריך להיות "עבודה תמה" – "עבודה שאין אחריה עבודה" בלשון חז"ל. אם כן, יש קשר בין "טוב" – גמור – לבין תמימות. "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", אם התחלת משהו – תגמור. כמו שאמרנו על בית המקדש, שצריך את כל ה"שבע שנים" לסיים (ב"כי טוב"). אם מתחילים ספר – לגמור (יש הרבה ספרים במחשב שלא גמורים, יש ספר אחד – שבעים פני חן – כמעט שבעים שנה מחכה... הספר הכי חשוב). אז טוב קשור לתמימות, וקשור גם לפרשת השבוע שמתחילה "נח איש צדיק תמים". זו הפעם הראשונה שיש בתורה "צדיק", אבל אחר כך די שכיח – לא כל כך מפתיע. החידוש הוא התמים, תואר של "צדיק תמים". צדיק הוא טוב, "אמרו צדיק כי טוב", ובגימטריא צדיק עולה זה פעמים טוב, הוא פעמים טוב ("כי טוב הוא"). השם שבגימטריא טוב הוא אהוה, השם המחבר "את השמים ואת הארץ", ויש לו יב צירופים (כמו שם הוי'), עולה סה"כ צדיק. יש צדיק שכולל את כל הצירופים, וממילא הוא "צדיק תמים". מוסר ההשכל היה שצריך להתחיל ולגמור.

החסרון בכל יום ממעשה בראשית

קודם נאמר את ה'בעיות' של כל הימים – בכל יום יש איזו בעיה. ביום הראשון הבעיה היא רק מה שהיה בהתחלה, כמו שהפסוק השני שם את הבעיה על השלחן, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום", ואחר כך מתחיל הפתרון. הבעיה של היום השני – שה' התחיל ולא גמר, ו"אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה", "המתחיל במצוה אומרים לו גמור". אם כן, מהיום השני של מעשה בראשית צריך ללמוד "המתחיל במצוה אומרים לו גמור". נפתח משהו מאד יפה, שיכול להיות שיעור ראשון בכל מסגרת שרוצים למסור בה שיעורים – מילדים עד מבוגרים. הנושא הזה יכול להיות ממש שיעור ראשון בחסידות. ביום השלישי כבר יש מי שחטא – הארץ, שלא קיימה את מאמר "עץ פרי עשה פרי" אלא הוציאה "עץ עשה פרי". ביום הרביעי יש את חטא הלבנה, שאמרה שאי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, והתוצאה "לכי ומעטי את עצמך". מה הבעיה ביום חמישי? התנינים – יותר מדי גדולים, שאם יפרו וירבו ישחיתו את העולם. לכן, כדי לפתור את הבעיה, ה' צריך להרוג את הנקבה ולמלוח אותה עבור סעודת הצדיקים ("ועמך כלם צדיקים") לעתיד לבוא וגם לסרס את הזכר. סיפור שלם – זו בעיה רצינית. כך ה' ברא אותם, אבל למה הוא ברא משהו שמהוה בעיה וסיכון ואיום על כל העולם. איך ה' עושה כזה דבר? עושה איום על כל העולם, ואז צריך לפתור את הבעיה על ידי מעשה הריגה כו' (ביום חמישי יש את ה"חיה" הראשונה של מעשה בראשית, "ישרצו המים שרץ נפש חיה", וגם את המות הראשונה בתורה, סוד "'טוב מאד' – טוב מות"). ביום הששי ודאי שיש בעיה – חטא אדם הראשון. היום השביעי, שבת קדש, כבר אמור להיות התיקון של הכל – מעין עולם הבא.

תיקון יום שני – לגמור דברים

אחרי שרואים שלכל יום של מעשה בראשית יש את התיקון שלו, אפשר (וראוי) לכוון לכך בכל יום בשבוע. כעת אנחנו נכנסים ליום ששי, אז צריכים לחשוב מה נקודת התיקון שלו. כמו שאמרנו שנקודת התיקון של יום שני – כל יום שני בשבוע – צריך לומר לעצמך "המתחיל במצוה אומרים לו גמור". אם עושים סיומים ביום שני – זה תיקון גדול מאד, עושה לקב"ה נחת רוח, עושה לו יתברך תיקון כביכול, על מה שהוא לא סיים את מלאכתו ביום זה ואתה עושה סיום. בכך אתה נעשה שותף עם הקב"ה. מתי צריכים שותפים? כשאחד לא יכול לעשות לבדו. כמו שיש לנו משפט מתומצת מה התיקון של יום שני, "המתחיל במצוה אומרים לו גמור", צריכים דבר כזה בכל יום. אז כל יום בשבוע יש לך פתגם על הבקר, דרך של עבודה. אפשר לחשוב לבד. אני אומר ככה:

יום ראשון – "טובה פעולה מהעדר"

יש פתגם בחסידות שמתאים ליום ראשון, "טובה פעולה מהעדר". אפשר לשבת בחבוק ידים, לא לעשות שום דבר. אז אין עולם, ואם יש משהו הוא "תהו ובהו וחשך". מה זה יום ראשון של מעשה בראשית. שה' לוקח יזמה, יוצא לדרך (כמו תורת הבעל שם טוב בסוד פרה אדומה שמטהר את הטמא ומטמא את טהור). יוצא לברוא את העולם, חידוש גדול, יזמה גדולה. מה מניע אותו? הווארט הזה, קרא ב"היום יום" ש"טובה פעולה מהעדר". הרבה זמן הוא חשב על הפתגם הזה, שקל אותו טוב, והגיעה למסקנה שבאמת נכון. לכן צריך לקום ולעשות משהו בחיים, ומה לעשות? לברוא עולם, ולהתחיל מאור. אחרי שבת קדש, שאתה נח, יום ראשון הוא "טובה פעולה מהעדר" – צריכים לעשות משהו. שבת היא העדר, תכונת כוכב שבתאי (כמבואר ענינו בפירוש האבן עזרא לעשרת הדברות בטעם ביטול מלאכה ביום השבת). אפשר לפרש כמו שחסידים תמיד מפרשים את ה-מ כמתוך, כמו "יתרון האור מן החשך" – "טובה פעולה מהעדר", טובה פעולה שבאה מהעדר, יש מאין. אם כן, מה שצריך ללוות אותי במשך כל יום ראשון הוא "טובה פעולה מהעדר", צריך לפעול, לא לשבת בחבוק ידים, לא לישון (משא"כ בשבת – "שנה בשבת תענוג"). בדקדוק כותבים פעלה, בלי ו, אז טובה פעלה בגימטריא אור – "יהי אור" (קודם היה חשך). צריך לעשות משהו, "מעשים טובים" שפירושם מעשים מאירים.

יום שני – "המתחיל במצוה אומרים לו גמור"

אחר כך בא יום שני, ומוסר ההשכל של יום שני הוא "המתחיל במצוה אומרים לו גמור". בסדר, התחלת משהו לעשות – תגמור. גם מה שהתחלת לפי הראש של "פעולה טובה מהעדר". יש בלוח "היום יום" סדר מיום רביעי – מה חושב ביום רביעי, ביום חמישי שבת מתקרבת וכו', כל יום מגבירים הילוך. כלומר, לכל יום יש את המנטאליות שלו. כך אנחנו בונים כאן מ"יום אחד", יום ראשון. קודם כל "טובה פעולה מהעדר". אחר כך, "המתחיל במצוה אומרים לו גמור".

יום שלישי – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"

כל ווארט צריך לתקן את הבעיה שהיתה באותו יום. מה ביום שלישי? קודם כל, למה הארץ חטאה? היא לא בסדר? כנראה שהיתה לה איזו סברא. למה לא לעשות טעם העץ כטעם הפרי? [לא יבינו שהפרי הוא העיקר]. נכון. ברגע שיש פרי טעים ומתוק – למה צריך עץ מתוק? גם לא יבחינו, וגם בשביל מה זה טוב. אם יש שפע של פירות, חסר לי שהעץ יהיה באותו טעם? מה זה מועיל שהעץ יהיה טעים כמו הפרי? מספיק לי שהעץ יוציא פירות טעימים. זו סברא של יעילות, סברא כלכלית. לא צריך את זה – ומה שלא צריך לא צריך. תשקיע יותר בפירות, ומה אתה צריך שהעץ יהיה כמו הפרי, מה זה נותן? אז מה החטא? לעשות לבד חשבונות. חטא של סברא, שאדם הוא מתוחכם. הארץ כאן כאילו-מתוחכמת, לא תמימה. כתוב בחסידות שתמים הוא מי שמחבר את הסובב והממלא. תמים הוא גם על דרך "נעשה ונשמע" – מה שה' אמר, נעשה (בלי להבין למה ה' רוצה כך). יש לי חשבון שאעשה יותר טוב בכך שלא אעשה מה שהוא אומר – פגם בתמימות. אם אני רוצה לתקן את התיקון של יום שלישי בשבוע, לכאורה המשפט הכי טוב הוא "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" עם כל הפירושים. בספר תום ודעת המאמר הראשון עוסק בתמימות עם כל מגוון הפירושים. העיקר "טעם עצו ופריו שוה", בסוד האתרוג של חג הסוכות.

סיפור פנימי אודות החסיד ששנה את הסדר בהוראות הצמח-צדק

נספר מהסיפורים הכי פנימיים בחב"ד. הפרטים, ומי בדיוק היה, כתוב שאסור לספר. גם כאשר הרבי הקודם כתב בכמה אגרות קדש לרבי, הזכיר את הסיפור, הוא אמר שלא מספרים אותו – מה שיודעים יודעים, אבל לא יודעים את כל הפרטים. לא יודעים אפילו מי זה היה. פעם אחת, בסוף ימי הצמח-צדק, הוא קרא לאחד מגדולי החסידים ונתן לו שתי שליחויות. שליחות אחת – נתן לו פ"נ לנסוע למעזיבוז ולקרוא את הפ"נ על קבר הבעל שם טוב. שליחות שניה – נתן לו את ההגהות על ליקוטי תורה לקחת לדפוס. אומרים שאותו חסיד היה גדול מאד, בדרגת בעל רוח הקדש, והוא אמר לו שקודם תלך לבעל שם טוב ואחר כך למקום שמדפיסים (איני זוכר איפה היה הדפוס). החסיד יצא לדרך ובאמצע הדרך נודע לו שהממשלה הולכת אוטוטו לסגור את הדפוס. כלומר, אם הוא לא יספיק – אין דפוס, אין את ההגהות ללקוטי תורה. אז הוא עשה שיקול בינו לבין עצמו – לא היתה אפשרות לשאול, כבר היה באמצע הדרך – והחליט שהוא צריך לשנות וקודם כל לנסוע לדפוס להדפיס את הספר של הצמח צדק, שגם מזכה את הרבים וכו', עם כל החשבונות הכי טובים שיש בעולם. הוא התחיל לנסוע לדפוס ותוך כדי שהוא נוסע – ככה מספרים – ברוח הקדש שלו, בחוש שלו, הוא חש שהרבי הצמח-צדק הסתלק מן העולם. זו היתה תחושה נכונה. אז הוא הזדעזע והבין פתאום שחטא, כי הפ"נ לבעל שם טוב היה כנראה בנוגע לבריאותו של הרבי. הוא לא המשיך לדפוס אלא הלך ישר לבעל שם טוב וישב שם שנה תמימה, בכה ועשה תשובה על קבר הבעל שם טוב, שתהיה לו כפרה. בסוף השנה – כך הסיפור – הוא זכה להתגלות של הבעל שם טוב, שבא לו בהקיץ ואמר לו "מחול לך". אחרי זה הוא הרגיש שהוא כבר יכול לנסוע לליובאוויטש. הוא נסע לליובאוויטש, וברגע שרצה להכנס לרבי המהר"ש הוא תפס אותו בצווארון וזרק אותו מהבית, ואמר – בגללך גם האבא וגם כל נשיאי חב"ד לדורותיהם יפסידו 13 שנה מהחיים שלהם. מה זה 13 שנים מהחיים שלהם? הצ"צ חי 77 שנה. הוא קבל ברכה מאדה"ז לאריכות ימים בילדותו. אדמו"ר הזקן לא נתן לו להכנס לשמוע חסידות, ובמסירות נפש הוא נכנס לתוך התנור – הוא חשב שהוא לא דולק, או שהסיקו תוך כדי שהיה שם – ובנסי נסים, הוא היה בתוך תנור בוער באש ויצא. כשזה נודע לרבנית של אדמו"ר הזקן היא צעקה עליו נורא, שהנכד כמעט נשרף על זה שלא הרשית אותו להכנס לשמוע חסידות, ואז הוא אמר שהוא צריך את מסירות הנפש הזו בשביל ההמשך שלו בחיים, ובזכות זה ברך אותו באריכות ימים. הברכה של אריכות ימים אצל אדמו"ר הזקן היא מ-90 עד 100 שנה. אצל כל רבי ברכת אריכות ימים היא מספר אחר של שנים – יורד עם הדורות. אם הבעל שם טוב מברך אותך באריכות ימים זה יותר מ-100 שנים, וכך הלאה [שאלו: ובדור שלנו?] יכול להיות שהולך בגלים (גלים זה גילאים). הוא היה אמור לחיות לפחות 90 שנה, והסתלק בגיל 77 – הפסיד 13 שנה. כך הרבי מהר"ש אמר לאותו חסיד, שבגללך אבא וכל הצאצאים יפסידו 13 שנה מחייהם, ר"ל. הדבר הזה יעכב את ביאת המשיח – אם הרבי היה חי עוד 13 שנה היה בא משיח.

תמימות בהוראות מפורשות ויזמה כשנדרשים ליזמה

בכל אופן, זה מהסיפורים הכי סודיים בחב"ד, ולא יודעים מי החסיד. זה סיפור מסור, שהרבי הקודם מזכיר במכתבים לרבי כמה פעמים. למה ספרנו את הסיפור? אב טיפוס של סיפור שאדם עושה שיקול דעת, ועל ידי כך השליח חוטא למשלח. מכניס את עצמו, כאילו אני יכול לעשות את השיקול של המשלח מה עדיף, מה צריך לעשות. זה התיקון של יום שלישי של השבוע, שיהיה "טעם עצו ופריו שוה" – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", יחוד סובב וממלא (גם במובן שהאמצעי והתכלית שוים). [ככה אי אפשר לעשות שום דבר באופן עצמאי]. לא נכון. כדי לאזן נאמר עוד דבר על השווער שלי. לא לכל אחד הרבי נותן שליחות מפורשת ומפורטת. לשווער שלי הרבי אמר – אתה תעשה ותדווח. יש כאלה שיש להם שליחות – אמרו לי מה לעשות, אז צריך לעשות מה שאמרו לי. זה דינא דגמרא – שליח, "שלוחו של אדם כמותו ממש" כמו שפוסק אדמו"ר הזקן. יכול להיות שהיום כל אחד חושב שהוא שליח עם שליחות מפורשת, וזה לא נכון. כל אחד שליח בכללות, להפיץ יהדות, אבל הרבי אומר אין ספור פעמים שתעשה לפי הכלים שלך והסגנון שלך. יש שעושים רק עם ברכה של הרבי. השווער לא היה מחכה, והרבי אשר וברך – שצריך לעשות פעילות למען העם והארץ, לפי ההחלטה שלך. איני מכיר עוד אחד שהרבי התיחס אליו ככה, זה משהו יחודי. אמר לו שצריך לעשות ואז לדווח, ואם יש איזו הערה היא תבוא לאחר מעשה. לא לחכות להוראות מפורשות. גם לי הרבי אמר בדומה לכך, וגם אמר לי שבכל הנוגע למעשה בפועל ללמוד מהשווער שלי, ואני מעביר את זה הלאה.

קבלת עול – הרבי והשלחן ערוך

זה התיקון של יום שלישי. יש הרבה תמימות – גם מה שכתוב בשו"ע. להיות תמים היינו "נעשה ונשמע", בלי לחשוב, בקבלת עול. שוב, הכל לפי זה שהארץ חטאה לפי שיקול דעת 'צודק' שלה, אבל נגד מה שכתוב בשו"ע, נגד מה שהרבי אמר. אם כבר, יש את הווארט של צדיקי פולין לגבי תפלה לאחר הזמן. בחב"ד משהו אחר, אבל ככה אומרים בפולין, שאם אתה מתפלל במנין של הרבי שלך והוא מתפלל מאוחר – אולי הוא מתפלל שחרית באמצע הלילה, לא משנה – הרבי הוא השלחן ערוך, אבל אם אתה לא במחיצת הרבי – השו"ע הוא הרבי. או שהרבי הוא השו"ע או שהשו"ע הוא הרבי, אבל איך שלא יהיה יש רבי ויש גם שו"ע – בשני המקרים (לא בכדי שרבי שלחן ערוך עולה תמימות).

יום רביעי – "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"

התעכבנו על יום שלישי, נעבור ליום רביעי, בקיצור יותר: חשבתי שהווארט של יום רביעי הוא המשנה בפרקי אבות "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". הסיפור של השמש והירח הוא בעצם סיפור של קנאה, שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. זה באמת מוציא את האדם מהעולם – "לכי ומעטי את עצמך", הוציא את הירח מעולם האצילות, מהעולם שלה. זו הפעם הראשונה שהקנאה מוציאה את האדם מהעולם שלו. לכאורה לא לקנא גם בדברים טובים במגמה לקחת אותם מהזולת. יש ווארט מאד חשוב של חסידים, שחזרנו עליו הרבה פעמים, ששליח לא יתפוס מונפול על איזו ממלכה, ושהעיקר הוא שהשליחות תעשה ולא שאני אעשה את השליחות. ווארט מאד חשוב, אם אני השליח הראשי בשטח ויש מישהו אחר שעושה יותר טוב ממני – לפחות בפרט אחד יותר טוב ממני – אני מפנה לו מקום. כך אם אני באמת בטל לרבי, כי הרבי לא אמר לי שאני אעשה את הכל דווקא ולמעוך אותו. אדרבה, זה גם מכתב שאבי קבל מהרבי עבורי, הרבי כתב שהוא רוצה שיבחרו את האנשים בשליחות אך ורק לפי הכשרונות שלהם, מי שהכי מתאים לכל תפקיד. מי שמוכשר – שהוא יפעל. מי שהוא ראש מוסד, שיחשוב רק על השיקול הזה – שיקח מי שמוכשר לתפקידו, ותו לא מידי. תוך כדי שהרבי כותב את זה, הוא אומר – מה אני יכול לעשות? איני בעל הבית על המוסדות שלי. ובאמת כך פני הדברים, הם לא עושים את זה, כל מקום הוא איזה מונפול של... די בזה. כל הסיפורים האלה קשורים ליום רביעי של מעשה בראשית, ולכן "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם  מהעולם". [איך אומרים בחיוב?] "קנאת סופרים תרבה חכמה" (לא לקחת מהשני רק ללמוד ממנו). הפשט הוא שהתיקון הוא לדעת ש"הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם". הולך יחד, קודם יש קנאה, אחר כך יש תאוה [וסוף הכבוד לבוא...].

יום חמישי – "אל תהי צדיק הרבה"

יום חמישי: "אל תהי צדיק הרבה". הבעיה של הלויתן, המוסר השכל הוא "אל תהי צדיק הרבה... למה תשומם". להיות צדיק הרבה זה לתפוס את כל העולם, ש"אני ואפסי עוד". [דומה ליום רביעי]. בא אחרי, זה המשך, אבל גוון חדש. יום רביעי הוא ענין של כתר – היא רצתה את הכתר. כאן זו ממש התפשטות האני, שאני תופס את כל המרחב. קצת כמו שהרבי הרש"ב כותב ב"החלצו", שמישהו יושב בחדר לבד ולומד תורה ומישהו נכנס אז הוא מרגיש שנכנס לתחומו. זו שנאת חנם. האני מתפשט ותופס את כל המקום, אז כועס למה אתה נכנסת בי. זו תחושה אחרת, לא כמו הקנאה של שני מלכים בכתר אחד. אחד שהוא גדול – צדיק גדול. יש הרבה פירושים יפים בחז"ל ל"אל תהי צדיק הרבה" (רש"י מפרש אל תרחם על הרשעים מתוך צדקות יתר, כמו שאול, האבן עזרא מפרש שאל תתפלל מהבקר עד הערב ואל תרבה בתעניות כו'), אבל קודם כל – "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", להבין שאין כזה דבר "צדיק הרבה", אתה מוגבל, אתה חוטא. [זה עונה על השאלה למה ה' ברא דבר שהוא לא מחזיק את עצמו?]. יכול להיות שהוא רצה דג מלוח...

יום ששי – "והלכת בדרכיו"

אחר כך יום ששי: ה' ברא את האדם בצלם ודמות, "בצלמנו כדמותנו", ואחר כך צוה "פרו ורבו". הייתי יכול לחשוב שמוסר ההשכל של יום ששי הוא מה שכתוב בפירוש בתורה, "פרו ורבו", ולפי הפירוש של אדמו"ר הזקן שיהודי צריך לעשות עוד יהודי. שביום ששי צריך לקום עם מחשבה שעלי לקרב עוד יהודי, מתאים לזה שיום ששי הוא כנגד יוסף-היסוד, ועליו כתוב "יוסף הוי' לי בן אחר" – לקחת "אחר" ולעשות ממנו "בן" (ביום ששי יוצאים למבצעים). זו ודאי מחשבה נכונה, אבל קצת יותר טוב מזה: לא רק להדגיש את המצוה המפורשת, אלא לחזור לאיך שאדם נברא. אדם נברא להיות צלם ודמות, אחרי החטא הפסיד זאת במובן מסוים. לכן לפי הקבלה הגוים אינם בצלם אלקים, וחזר רק אצל אברהם העולה "בצלם אלהים". "פרו ורבו" כלול בכך, כי כתוב שמכוונים ב"פרו ורבו" "להרבות את הדמות". אצל החיות שלא נבראו בצלם לא כתוב "פרו ורבו" – רש"י אומר שכדי לא לכלול את הנחש. בדגים כן כתוב "פרו ורבו [ומלאו את המים בימים]", ובעופות כתוב רק "והעוף ירב בארץ". דגים הם הצדיקים. אי אפשר לומר שיש בדגים "צלם אלהים", אבל יש קשר. "פרו ורבו" כדי להרבות את הדמות – כנראה שבדגים יש איזה גילוי אלקות מיוחד. לכן באמת בתולה נשאת ביום רביעי, כדי לזכות בליל חמישי לברכת הדגים – מפורש בחז"ל. "וידגו... בקרב הארץ" גם קשור ליוסף. בכל אופן, "פרו ורבו" הוא כדי "להרבות את הדמות". המחשבה של "בצלמנו כדמותנו" היא "והלכת בדרכיו" – ללכת בדרכי ה' ולהדמות אליו יתברך ("בצלמנו כדמותנו"). המצוה כמעט האחרונה בתורה, סוג של "נעוץ סופן בתחלתן" – מ"פרו ורבו" ל"והלכת בדרכיו". הפסוק הוא "והלכת בדרכיו", "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'". לכאורה המחשבה של יום ששי היא המחשבה של "והלכת בדרכיו" – לממש בפועל את הצלם ודמות אלקים בו נבראת, שרק נמצא אצל יהודי. כולל גם "פרו ורבו", שיהודי עושה עוד יהודי – הקב"ה עושה עוד קב"ה כביכול, הרי הוא יתברך השותף השלישי ביצירת עוד צלם ודמות מהלך בעולם. [מה התיקון לחטא בכך?]. החטא הוא פגם בצלם אלקים, הפסד שלו. צלם אלקים אינו סתם תמונה על הקיר, אלא הליכה בדרכיו והתדמות אליו, לכן התיקון הוא מצות "והלכת בדרכיו" – להחזיר את הצלם.

שבת – "אז תתענג על הוי'"

שבת קדש היא כבר מעין עולם הבא. מה אני צריך לחשוב? מה המסר והעבודה של שבת? התיקון של שבת הוא "אז תתענג על הוי'". כמו שכתוב מה ההבדל בין עבודת ה' בחול לעבודת ה' בשבת – מתבטא בתפלה. התפלה של ימות החול היא מתוך השתפכות הנפש, צער, "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני". בשבת תפלה אחרת, לכן לא אומרים את כל הברכות האמצעיות – לא מבקשים בשבת, כי שבת היא ענג (ותפלת שבת היא תענוג אלקי). הווארט של שבת הוא "אז תתענג על הוי'", שיש לי יום אחד בשבוע להתענג (להתעצם עם המים העליונים של יום שני – תענוג אלקי). אחר כך יש ששה ימים שצריך לבקש – לבקש סיעתא דשמיא, החל מכך ש"טובה פעולה מהעדר". בכך שאני מתחיל לעשות אני מכניס את עצמי לתוך צרות, לתוך קושי רב, ואף על פי כן "טובה פעולה מהעדר". החידוש ש"טובה פעולה מהעדר" אף שיהיה קשה, לא יהיה הכי כיף. לכן ה' היה צריך לשקול הרבה זמן, בשביל לצאת משעשועיו העצמיים ולהכניס את עצמו ל'צרה צרורה' "כד סליק ברעותיה למברי עלמא". אז ה' מתפלל גם אל עצמו.

סיכום

אם כן, הסיכום כאן (אפילו לא עשיתי את הגימטריא של הכל יחד, לא הספקתי):

יום ראשון       "טובה פעולה מהעדר"

יום שני           "המתחיל במצוה אומרים לו גמור"

יום שלישי                "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"

יום רביעי                 "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"

יום חמישי                "אל תהי צדיק הרבה"

יום ששי                   "והלכת בדרכיו"

שבת קדש                "אז תתענג על הוי'"

התאמה החדשים והימים לפי מוסרי הימים

כעת הרבה יותר מתאים לחדשים. מה שייכת קנאה לחדש טבת? חוש הרוגז, עצבים הבאים מקנאה. גם לחדש תמוז – חדש החורבן (החורבן התחיל מטבת). הסיפור של הקנאה מתאים לטבת ותמוז. "אל תהי צדיק הרבה" – האות של שבט היא צ, והחוש שלו אכילה. אם אתה אוכל יותר מדי אתה נעשה "צדיק הרבה"... (בטבת ע ובשבט ץ – עץ, הולך יחד). כנראה שמתאים גם לחדש אב. התיקון של כסלו וסיון הוא תמימות – מתן תורה. בהקבלת החדשים לתכונות הפנימיות של הנפש סיון כנגד התמימות – ממש מתאים, "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". כסלו הוא חוש השינה ובכחות הפנימיים הוא בטחון – בן הזוג של תמימות [הרמב"ן אומר שהחטא של המכבים היה שלקחו את המלוכה – עשו חשבון שרק הם יכולים]. נכון, החטא של יום שלישי הוא "האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". כל מי שמבקש חשבונות רבים – זה החטא של יום שלישי. עד כאן הרהורי היום. שיהיה חדש שמח, חורף בריא ולהספיק שבע שנים כל יום, כל רגע.

[ביום הראשון יש חטא לפני ותיקון באותו יום, ובשאר הימים רק חטא]. זה ההבדל בין חסד לשאר הספירות.

לחיים לחיים – אפשר להעביר הלאה בתור שיעור ראשון.

שרו "צמאה לך נפשי".

להשתחרר מרגשי הנחיתות (בחינת נח) ולצאת לפעול

מה שעשינו היום זה שבעת הימים. הבעיה, מה שקודם דברו כאן (על זה שלא מספיק מפיצים וכו'), היא בעיה פשוטה אחד, שמאז שאני בשכם אני אומר לכולם – למבוגרים (הר"מים כאן הם הצעירים). הבעיה היא רגש נחיתות. זה בדיוק מה שהוא דיבר. רגש נחיתות זו הבעיה של נח, לשון נחיתות. לנח היה רגש נחיתות שאינו מסוגל להציל את דורו (לא על ידי קירוב והחזרה בתשובה ולא על ידי תפלה). רגש נחיתות – מי אני ומה אני. על כך הבעל שם טוב אומר (באותה תורה של פרה אדומה), שזו הטומאה של חוסר מעש, שאין לו את המודעות של "טובה פעולה מהעדר" – אין לו דחף לפעול, וגם אין לו היכולת לקחת על עצמו דברים שהם לכאורה גדולים וכבדים. להקרא רב, לשים כובע, וגם לצאת לצמתים – הכל אותו סינדרום. לא שמישהו ראוי להיות כאן רב, אבל אם זה יעזור משהו, ואם נחלק דפים זה גם יעזור משהו. פעם אחת הרבי כתב לי בקורת, הכי חריפה, שכנראה שהן ולאו אצלך שוים. הכל בסדר, הן ולאו שוין. לכאורה הן ולאו שוין זה משהו טוב, כמו "תמים תהיה", וכאן זו הבקורת הכי נוקבת, שאי אפשר לקבל החלטה ולעשות ולקדם ולהפיץ ולשווק וכל מה ששמענו קודם. מי שצריך להיות רב – שיהיה רב, מכובד. לא כי הוא כך, הוא שום דבר. זה נסיון – לא להשוויץ, לא להשוויץ בפנים בתוך עצמי – אבל צריך לעשות דברים ולצאת. להיות הכי קטן וגם הכי גדול, "מאן דאיהו זעיר איהו רב" – שמי שהכי קטן יהיה הרב. לא צריך מישהו אחר, גדול, שיהיה רב – "מאן דאיהו רב איהו זעיר". למדנו לגבי ארבעת המינים את דרשת חז"ל על הפסוק "ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים", הקטנים החכמים-מחוכמים צריכים לתפוס את המלוכה. אפילו הענין של מלכות ישראל וכו' – הכל להוציא מה"הן ולאו שוין אצלו" לגריעותא. באמת נכון, אפילו מי שרוצה להיות גביר. יש כאלה שרוצים להיות גבירים, לעשות הרבה כסף, הולכים לאוניברסיטה ללמוד כלכלה. כל החלבים באמריקה, שהם מליארדרים אחד אחד, בגלל שלמדו באוניברסיטה? הוא לא למד, אז למה יש לו כל כך הרבה כסף. הוא יצא לרחוב, מכר נעלים, עשה משהו הכי פשוט ומזה נעשה גביר. הוא יצא, עשה משהו, התגלגל לאט לאט והיום יש לו ממלכה והוא יושב על מליארדים. אני מסכים מאה אחוז, שלא יהיו 'נח'ים נחותים. כל הבעיה של נח שהוא נחות. הוא עושה תבה כשאומרים לו, מציל את עצמו ומשפחתו, אבל אין לו את הכתפים הרחבות לקרב ולהציל את כל הדור. מה שזה לא יהיה – בטול או שפלות – זה שקר. שלא תהיה ענוה של שקר, רק ענוה אמתית. שגם מי שהוא זעיר, שיהיה זעיר באמת, ויהיה רב. [הקטן ראוי למלוכה מצד עצמו או כי מישהו אחר לא?]. דבר קטן זה גמרא, דבר גדול זה מעשה מרכבה. צריך גם דבר קטן.

לחיים לחיים. חדש טוב.



[א] כנגד חכמה ובינה, תרין ריעין דלא מתפרשין, עמק ראשית (תחלת הפרשה) ועמק אחרית (סוף הפרשה).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com