חיפוש בתוכן האתר

בשעה שהקדימו תער"ב - מאמר יח - כז תשרי תשע"ב הדפסה דוא

אור לז"ך תשרי ע"ב – כפר חב"ד

1.                שיעור שבועי פרשת נח

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר יח

2.                  א. פרשת שבוע: חטא דור הפלגה – צמצום הישוב

3.                  חטא דור הפלגה – פגם ב"פרו ורבו"

היום אנחנו בפרשת נח, המשך של בראשית – תחלת התורה. יש מצוה משותפת בשתי הפרשיות, בראשית ונח – מצות "פרו ורבו"[1]. גם אדם הראשון נצטוה בשעת בריאתו וגם נח נצטוה אחרי שיצא מן התבה.

בסוף פרשת נח יש את הסיפור של דור הפלגה. כמה מפרשים, במיוחד בעל אור החיים הקדוש, שואלים מה היה החטא של דור הפלגה לפי הפשט, לפי פשוטו של מקרא, הרי כתוב שלא נתפרש חטאם בכתובים במפורש. חז"ל אומרים שפשטו את ידם בעיקר, בה' – "נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה", כמו שנסביר יותר בהמשך. אך החטא לא כתוב במפורש, "לא נתפרש", ולכן לפי פשוטו של מקרא צריך לחפש מה היה החטא.

אומר בעל אוה"ח הק' שהחטא היה שלא רצו לקיים את צווי ה' לכל האנושות שקשור למצות "פרו ורבו" – "לא תהו בראה לשבת יצרה". הם רצו לצמצם את כל הישוב במקום אחד מרוכז, "ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם". כל הדור, כל האנושות, מצאו מקום אחד שכדאי להקים בו את הציווליזציה, אבל רק בו. יש כמה מפרשים שתמהים – לא דאגו לכך שיתרבו והמקום לא יספיק לכל בני אנוש?! יכול להיות שהיה קשור – וכך רמוז בכמה מפרשים – גם לתכנון משפחה, שהוא פגם כפשוטו ב"פרו ורבו". הרי התורה אומרת לאדם הראשון בפרשת בראשית "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו וגו'".

אם כבר הווארט שאמרנו כרגע, עוד יותר נחדד כמדובר כמה וכמה פעמים, שבדור שלנו חטא דור הפלגה קשור להנדסה גנטית. לא סתם למעט ילדים, אלא אולי לבחור איזה טיפוס בדיוק רוצים ורק לשכפל אותו.

4.                  בריאת העולם לשם כיבוש הארץ והרחבת הישוב

בכל אופן, חז"ל אומרים שכאשר ה' ברא את העולם הוא רצה – ובעל האוה"ח אומר שלא כל כך ברור למה רצה כך – שיהיה "שליש ישוב, שליש מדבר, שליש ים"[2]. ה' רצה שהעולם יתחלק לשלשה שלישים. אולי לא שלישים מדויקים אלא בערך – כפי שנסביר יותר מאוחר את סוד "בערך" – אך רצה שליש ישוב, שליש מדבר ושליש מים שמכסים את פני האדמה.

אם נקח את כל הערים, כל מקומות ישוב בני האדם, השטח לא יגיע לשליש – כך הוא כותב. אז מה הוא שליש ישוב היום? הוא אומר שצריך לחבר גם את כל הדרכים שמחברות בין נקודות הישוב – אם נחבר את כל האזורים המיושבים נגיע לשליש ישוב ושליש מדבר. אך להם (לאנשי דור הפלגה) לא היה ניחא שיהיה שליש ישוב ושליש מדבר. הם רצו שהכל יהיה מרוכז במקום אחד – צמצום שטחים. אומר בעל אור החיים הקדוש שזה החטא שלהם לפי פשוטו של מקרא.

מיד אפשר להבין את המשמעות וההשלכה לדור שלנו, שמי שמדמיין שאפשר, צריך ורצוי לצמצם את מקום הישוב ולא להתפשט – לא לקיים את הצו המקורי של הקב"ה שהוא "פרו ורבו [על מנת ש]ומלאו את הארץ וכבשֻה [למלא ולכבוש את הארץ]" – חוטא בחטא דור הפלגה. בשביל מנטליות של כיבוש הארץ צריך מנטליות זכרית – "איש דרכו לכבוש". דרכה של אשה לשבת בבית וכך יאה לה, אבל ה' רוצה שנצא על מנת לכבוש וליישב יותר שטחים – "ופרצת". ה' ברא את הארץ על מנת למלא אותה בצלם אלקים.

5.                  ריכוז הישוב – בניה לגובה

אז אנחנו פותחים בווארט של בעל אור החיים – שעוד מפרשים רומזים לו – שחטא דור הפלגה היה שניחא היה להם להשאיר את כל העולם מדבר, "תהו ילל ישימֹן", ושכל הישוב יהיה רק בתוך הקו הירוק, במקום מצומצם. מובן, יסוד בתכנון ערים היום, שאם רוצים לצמצם את הישוב צריך לבנות לגובה, בתי דירות עם הרבה קומות, להכיל את כולם במקום מרוכז. לכן צריכים לבנות מגדל, אולי לא רק אחד אלא הרבה מגדלים – מגדלי דירות – כדי לעלות לשמים. אבל ה' רוצה קודם כל התפשטות לרוחב. "לא תהו בראה לשבת יצרה", צריך ליישב, צריך להרבות בילדים, בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות ובחסידות, וכך מרבים את הדמות, את צלם אלקים בעולם.

לפי זה, יש פה סגירת מעגל, שחטא דור הפלגה חוזר לבריאת אדם הראשון – חטא נגד כוונת הקב"ה בבריאת האדם עלי ארץ. כמה שהם "חכמים מחוכמים" במרכאות – ענין שדובר לפני שבוע – היו מאד חכמים עם כל ההנדסה הגנטית שלהם וכו', אך הם חטאו נגד רצונו של מקום. עד כאן נקודה ראשונה, שהיא הקדמה כדי להכנס לקטע מן הזהר ולקטע בהלכה.

6.                  ב. שלשה דורות

7.                  "ונעשה לנו שם" – "דור הפלגה"

נקודה שניה חשובה מאד, שהדור הזה קנה לעצמו שם. כתוב "ונעשה לנו שם", והם זכו לשם – "אין דבר העומד בפני הרצון". הם רצו לעשות לעצמם שם והצליחו, ומה שמם? "דור הפלגה"[3]. לא כל דור זוכה לשם עצמי של אותו דור. אם הדור זוכה לשם בטוח שתופעה זו חוזרת, במיוחד לפי האריז"ל שהדור חוזר בגלגולים, אבל כמה שיחזור שוב ושוב – הוא באמת קנה לעצמו שם לעולם ועד. גם היום, כמו שנסביר, יש מציאות של דור הפלגה.

8.                  שלשה דורות בעלי שם עצמי

אלו עוד דורות יש בקורות העולם בתורה שלנו שזכו לשם מיוחד? הרבה דורות נקראים על שם מישהו – דורו של דוד, דורו של אחאב, כמו שנסביר בהמשך – אבל יש דורות שיש להם שם עצמי. בפרשת שבוע יש שנים מתוך שלשה שיש בתורה – "דור המבול" ו"דור הפלגה". השלישי הוא דור המדבר. זו תופעה מאד-מאד מיוחדת. יש "דור המבול", "דור הפלגה" ו"דור המדבר" – יצאנו ממצרים וקבלנו תורה בארץ מדבר, "תהו ילל ישימֹן". הדורות האלה חוזרים והם גם קשורים, בינם לבין עצמם יש איזה גלגול. חוץ משלשה אלה אין בתורה עוד דור עם שם עצמי. יש דורות, אך כל דור נקרא על שם הגדול של הדור, ולא שם המורה על המהות העצמית של הדור.

9.                  דור המדבר – דור דעה – דורו של משה רבינו

נתחיל מהסוף – "דור המדבר". לדור המדבר יש עוד כינוי – "דור דעה", סימן שהוא שייך לספירת הדעת. הדבר הזה מוסבר באר"י במפורש, שדור הדעה – דור שמקבל תורה, דור שבונה משכן-מקדש לה', אבל גם דור שמנסה את הקב"ה עשר פעמים בנסיונות שקשה (לה' כביכול) לעמוד בהם – הוא באמת הדור של משה רבינו, שהוא הדעת של כללות נשמות עם ישראל.

נחשוב עוד, איך הדורות מתחלקים בתוך התורה? דור המדבר הוא מפרשת שמות עד סוף כל התורה. שני הדורות הראשונים, דור המבול ודור הפלגה, מופיעים בפרשת נח[4]. אחר כך צריך להגיע ללידת משה רבינו בפרשת שמות ואז מתחיל דור המדבר והסיפור שלו ממשיך במשך התורה כולה, עד הסוף. למה הוא "דור דעה"? שוב, כי הוא הדור שקשור למשה רבינו, שהוא הדעת כמבואר בספר התניא – הוא נותן דעת באלקות לכללות נשמות ישראל. הדור שלו הוא דור דעה[5]. זה כבר אומר דרשני, שאם הדור השלישי בין שלשת אבי-הטיפוס של דורות – כך נקרא להם – שייך לדעת, צריך להבין זאת.

10.             שלשת הדורות – כנגד חב"ד – מתגלגלים בכל ההסטוריה

אלה שלשה אבי-טיפוס וצריך להתבונן בדור שלנו סניף של איזה אב-טיפוס הוא – לאיזה דור יותר דומה. אם מדברים על דורות, יש סדר – כמו שקראנו בתחלת קהלת בסוכות – של "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת". צריך לקרוא "דור [המבול] הולך ודור [הפלגה] בא" בפרשת שבוע, ואחר כך "דור [הפלגה] הולך ודור [המדבר] בא". נעוץ סופן בתחלתן כ"תלת קשרין", אז יש עוד שלב של "דור [המדבר] הולך ודור [המבול] בא". זה דפוס שלאורו צריכים לנתח את כל ההסטוריה, "דור הולך ודור בא" מדור המבול לדור הפלגה ולדור המדבר וחוזר חלילה.

אם הדור השלישי הוא "דור דעה", שייך לדעת, מתבקש, כך י"ל, שדור המבול הוא חכמה ודור הפלגה בינה. כלומר, שלשת אבי הטיפוס של דורות עולם הם עצמם שלישיה של חב"ד[6], או תיקון של החב"ד או פגם שלהם. דור המבול חטא במים ונשטף על ידי מים, ומים הם דימוי של חכמה.

11.             שפה – מח שמאל

הכי ברור והכי עמוק הוא דור הפלגה. מה הנושא, האופי והתכונה העיקריים של דור הפלגה? אם רוצים לעשות לימודי דור הפלגה, לאיזה מחלקה באוניברסיטה זה שייך? ללשון. הרי הסיפור מתחיל – "הכל הולך אחר הפתיחה" – מ"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". אחר כך ה' אומר "הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". כל המציאות של הדור הזה היא דור של שפה. לכן גם העונש שלהם שה' הפיץ אותם ופילג אותם לשבעים שפות שונות. אבל כל הסיפור כאן סובב את נושא הלשון.

מי שיודע טפה מה שידוע היום – כך צריך להיות מונח ראשון, אבל היום הדבר הזה גם הוכח – השפה בראש שייכת למח שמאל, מח הבינה. יש דברים שיודעים היום שמקורם במח הימין, חכמה, ויש דברים שיודעים היום במדע (חקר המח) שמקורם במח שמאל, בינה. הדבר העיקרי ששייך למח שמאל הוא שפה. לכן אפילו כתוב במקום אחד שחיות הן כמעט מאה אחוז מח ימין. לא שאין להן שני מוחות, אבל התכונה ואופי הפעולה הם כמעט מאה אחוז ימין, ואין להן את תכונות מח שמאל, ולכן אין להן דבור. כתוב "ויהי האדם לנפש חיה", תוספת נפש חיה באדם, שהיא "דעה ודבור" (רש"י), דבר שבא מהשמאל.

אם כן, יש פה ראיה חותכת, למי שמתבונן, שדור הפלגה הוא דור של מח שמאל (וממילא של אנשי שמאל), דור של בינה. כמו שיש "דור דעה" יש "דור בינה", אך הוא פוגם בבינה ולכן היא מתחלקת-מתפלגת (בסוד "מינה דינין מתערין"). כל הענין של כלל המתפרט לריבוי פרטים הוא פונקציה של הבינה. זה מה שקרה להם, שהתחילו עם אחדות – אמתית או מדומה, כפי שאולי נסביר יותר – אך מפני החטא שלהם האחדות התפרקה, החבילה התפרקה "ויפץ ה' אותם על פני כל הארץ", לשבעים לשונות שאחד לא שומע את שפת רעהו.

12.             מח שמאל – התחזקות (שגרה); מח ימין – התחדשות (השרדות)

אז אם החטא של דור הפלגה הוא חטא של מח שמאל, מח של שפה, צריך לומר – בשביל להשלים את השלישיה – שהחטא של דור המבול הוא חטא של מח ימין, שענינו אינטואציה.

מה ההבדל היום במדע בין פעולת מח ימין למח שמאל? חוץ מזה שמח שמאל אחראי על השפה, הענין של דור הפלגה, כתוב שמח שמאל מסגל את האדם לחיי שגרה, ליום יום. איך שאדם מגיב ופועל ונכנס לדפוסי התנהגות קבועים ורגילים – זה בא לו ממח שמאל. אם פתאום יש הפתעה, התחדשות, סיכון ואיום על הקיום – שאדם צריך להתמודד עם איום קיומי – היכולת בנפש להתמודד באה ממח ימין. כך מוסבר היום במדע.

איך הדבר תואם את ההסבר הקבלי למח ימין ומח שמאל? מח ימין אחראי על התחדשות ומח שמאל על התחזקות, נושא שאנחנו מדברים עליו המון פעמים. יש גם בחסידות עמוד של עבודת ההתחדשות, כל יום חדש, ועמוד של התחזקות, לקיים את השיעורים, את הקביעות. שלשה-ארבעה דברים צריכים חיזוק, להתחזק, לא להרפות ולא ליפול, ומוסבר היום שההתחזקות – החזקת השגרה החיובית בלי ליפול ממנה, בלי להתמוטט – שייכת למח שמאל. ההתמוטטות באה מפגיעה בשמאל, התמוטטות מלקיים את השגרה הטובה. אבל היכולת להתמודד עם הפתעות ולהתחדש, תוך כדי התמודדות עם דברים ומצבים חדשים באה ממח ימין.

בדרך כלל דברים חדשים הם איומים, יש משהו טוב באיומים, כי הם מחייבים להתחדש. מה שמסבירים היום שחיות הן כמעט מאה אחוז מח ימין הוא כי עיקר השכל של החיה הוא השרדות מול איומים בכל רגע. בשביל לשרוד ולהתמודד ולדעת איך לברוח ולהתחמק זקוקים לשכל שבא ממח ימין. אלה כמה כללים חשובים לגבי ימין ושמאל במח.

13.             דור המבול – פגם ב"פרו"; דור הפלגה – פגם ב"רבו"

דור המבול, שהשחית את דרכו על הארץ, פוגע יותר בימין. אמרנו ששני הדורות פוגמים במצוה העיקרית של "פרו ורבו". ב"פרו ורבו" גופא ה"פרו" בא מאבא וה"רבו" בא מאמא – כך מוסבר. דור הפלגה, כמו שהסברנו קודם, רצו לצמצם את הישוב למקום אחד קטן יחסית – למעט בפריה ורביה, כמו היום, תכנון משפחה או גרוע מכך הנדסה גנטית (כנ"ל) – עיקר הפגם שלהם הוא ב"רבו", פגם ב"לא תהו בראה לשבת יצרה". כמו שרש"י כותב במעשה בראשית, אם היה כתוב רק "פרו" היה מספיק ילד אחד, אבל "ורבו" מחייב לכמה – ומיעוט רבים שנים. הדחף ל"רבו" בא מאמא ועצם הפוריות – לפרות, להנציח את עצמי – בא מאבא. מה זה "פרו"? שאני חייב להנציח את עצמי עלי ארץ, איני חי לעולמים, לכן צריך "פרו". אבל מי שמשחית את דרכו על הארץ פוגע בעצם ה"פרו" – משחית את עצמו, כמו איבוד עצמי לדעת. ואכן, סופם ששטפו ואבדו אותם. את דור הפלגה לא אבדו ואת דור המבול כן. לדור הפלגה יש בעיה אחרת, שמוחרם גם בעולם הבא.

14.             מספרי הדורות: י, י-ה, י-ה-ו-ה

יש עוד טעם חשוב לראות שדור המבול הוא פגם בחכמה-מים, דור הפלגה פגם בבינה ודור דעה הוא פגם או תיקון הדעת. אמרנו שיש הרבה דורות שנקראים על שם הגדול באותו דור. לגבי הדורות האלה, כבר אמרנו שדור המדבר הוא דורו של משה רבינו (וזה הטעם הפנימי להיות "דור דעה", כנ"ל). דור הפלגה הוא היחיד בין השלשה שהשם של בעל הדור, הגדול שבדור, הוא אותה מילה – זה הדור היחיד שנקרא על שם אדם, "פלג, כי בימיו נפלגה הארץ". רש"י אומר שבסוף ימיו נפלגה הארץ, ויש מפרשים שבתחלת ימיו – כאשר נולד – אך ברור שלדור הפלגה יש את הפשט של שמו, להתפלג, ולכן האב (עבר, לשון עיבור ברחם האם, בינה) קרא לבנו פלג. דור הפלגה הוא דורו של פלג.

דור המבול הוא דורו של נח – פרשת נח. איזה דור הוא נח מבריאת אדם הראשון? הדור העשירי – עשרה דורות מאדם עד נח. מה לגבי פלג? הוא הדור ה-15. אז כתוב בקבלה שנח וכל דורו, דור המבול, הם כנגד ה-י של שם הוי', ואילו פלג הוא כבר יה – מוסיף את ה-ה הראשונה לשם הוי'. זו ראיה גמורה למה שאמרנו, שדור המבול הוא בחינת חכמה, דורו של נח, הדור ה-י, ואילו הדור של פלג הוא הבינה, הדור ה-יה, הפוגם ב-ה עילאה של שם הוי' (אך ה-י כלולה בה, בסוד "חכם בבינה", סוד "שפה אחת ודברים אחדים", ראה לקמן).

הדור של משה רבינו, "דור דעה", הוא כבר הדור ה-26[7]. אם הייתי רוצה להוסיף רק ו ל-יה הייתי מגיע לדור ה-21, דורו של יצחק אבינו, אך אין לו שם לוואי. ה-וה כאן הולכים יחד, אחרי שיש לי דור ה-י ודור ה-יה, הדור הבא בין שלשת הדורות הכלליים, אבי הטיפוס של הדורות, הוא הדור ה-הוי', כללות שם הוי' ב"ה, השייכת לספירת התפארת שנשמתה היא ספירת הדעת. כך אפשר לראות ממש ברור מאד ששלשת הדורות האלה הם חכמה-בינה-דעת.

15.             דור המבול החיובי – "מלאה הארץ דעה את הוי'"

עוד דבר: הדורות האלה בתורה אינם מושלמים, הם חטאו ופגמו בענין שלהם. אבל כנגדם יש אותם דורות בימות המשיח. כנראה שבימות המשיח כל הדורות מתקרבים מאד, באים ביחד. אמרנו קודם שצריך להתבונן אם אנחנו דור המבול, דור הפלגה או דור המדבר – כנראה שאנחנו כולם, יש לנו את כל האלמנטים האלה.

בכל אופן יש סדר איך הולכים הדורות. מהו דור המבול העתידי, החיובי? ידוע, הזהר אומר, שזהו דור של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", דור עם מבול של חכמה עילאה (ארובות השמים) וחכמה תתאה (מעינות תהום רבה), חכמת התורה וחכמה המדע, שהכל יתחבר יחד. זו נבואה של הזהר. "אורייתא מחכמה נפקת" – עוד סימן שמדובר במבול של חכמה. הזהר נבא שמבול זה התחיל כבר לפני יותר ממאה חמשים שנה, כאשר נפתחו-נבקעו כל מעינות תהום רבה, דוקא חכמה תתאה – חכמת המדע והטכנולוגיה – ועם זאת נפתחו גם ארובות השמים, במיוחד פנימיות התורה, מאז הבעל טוב שהוא שיא ופסגת הלימוד של "נשמתא דנשמתא דאורייתא", כל חכמת הסוד והקבלה. אז בעצם דור המבול אצלנו התחיל, בתאריכים הלועזיים, ב-1840, שש מאות שנה לאלף הששי, כדברי הזהר. דור המבול התחיל, ועד היום הזה אנחנו עדיין בתוך דור המבול.

16.             דור הפלגה החיובי – עיסוק בבנין

מהו דור הפלגה החיובי? מה הם יזמו לעשות? לבנות עיר ומגדל שראשו מגיע השמימה (כמו סולם יעקב, שהוא ודאי דימוי חיובי, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"). חז"ל אומרים שהם רצו להגיע לשמים להלחם עם הקב"ה, "נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה", ואילו בחלום יעקב ה' רוצה שהוא יעלה בסולם עד השמים ויתאחד עם ה', "והנה הוי' נצב עליו" (רק שהוא פחד מ"גבהים", מהנאמר במשיח "וגבה מאד", וחבל...). בכל אופן, מה הכוונה היום בבנית עיר ומגדל? יש שיחה מפורסמת, מהשיחות הראשונות של הרבי, שמסביר את דור המבול לא כדור המבול החיובי – מבול החכמה – אלא כדור שנספה בשואה, המבול של הדור האחרון. דור המבול השחית את העולם, ודור המבול היותר קרוב אלינו – השלילי – הוא השואה.

באותה שיחה הרבי מניח את היסוד למה שאנחנו מדברים כעת, שמיד לאחר דור המבול בא דור הפלגה החיובי. מה הוא דור הפלגה החיובי? בנין, צריך לבנות את העם וגם לבנות את הארץ (לא רק ברוחניות, גם בגשמיות, לבנות ערים וכבישים וישובים). הרבי אמר שזה הבנין של הרבה ישיבות – הבנין בקדושה. אך חוץ מהישיבות בנו עוד הרבה דברים. אם רוצים שהבנין יהיה בקדושה בונים ישיבות, דוקא אחרי השואה. צריכים להתעסק הרבה בבניה. הרבי אומר שאם עוסקים בבניה חיובית – זה תיקון של דור הפלגה.

אמרנו שדור הפלגה הוא מח שמאל, ומי המקור הראשון של מח שמאל בתורה? קין. מה הוא עשה, חוץ מזה שהרג את אחיו? הדבר השני שהוא עשה, שצריך קצת לציין לשבח, היה לבנות עיר ולקרוא אותה בשם בנו חנוך – הוא בונה. גם קין, שהוא מח שמאל, עוסק בבניה (בינה אותיות בניה כנודע), וגם דור הפלגה, דור של מח שמאל, חכמת השפה, עוסק בבניה, והרבי אומר שגם היום צריכים לעסוק בבניה. הבל הוא אחד שעוסק ברוחניות וקין עוסק בגשמיות, וכתוב שבסוף הוא יעלה יותר גבוה. דור הפלגה הוא דור של בניה, גם בניה גשמית פיזית.

17.             דור המדבר בקדושה – יציאה למדבר בעקבות המשיח

אחר כך, מהו דור המדבר בתכלית הקדושה? איך הוא חוזר על עצמו. מכל הדורות הללו כתוב בפירוש בקבלה שהדור של מלך המשיח, הדור שלנו, הוא גלגול של דור המדבר. ברור שאפשר למצוא אצלנו הרבה-הרבה דור הפלגה וגם דור המבול, אך בעיקר מצוין שאנחנו דור המדבר. מה הקשר? מה ההסבר? דור המבול הוא שטיפת חכמה מלמעלה ומלמטה.

כתוב בזהר הקדוש שכאשר יבוא מלך המשיח – שכבר קורה, אף שלא קורה בדיוק בציור הפשטני שמצויר, אבל קורה באיזה ממד – הוא מוציא את כל עם ישראל מהישוב למדבר. ה' רוצה ישוב, רוצה שליש מדבר ושליש ישוב, אך מלך המשיח בא ולוקח את כל היהודים ומוציא אותם למדבר, כפי שעשה משה רבינו ("הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"), ושם יקבלו מחדש את התורה. "עוד פעם מתן תורה לא יהיה" – לא יקבלו שוב את התורה כמו אז בקולות וברקים וכו' – אבל מתן תורה הוא כריתת ברית, שעם ישראל יוצא מעצמו וכורת ברית עם ה', כן יהיה, כפי שאומר הנביא שצריך לכרות ברית חדשה עם רבונו של עולם (ועל ידי כך לזכות ל"תורה חדשה מאתי תצא"). כדי לכרות את הברית החדשה צריך לצאת מהישוב למדבר, וצריך מישהו שיוציא אותנו לשם.

18.             "עם לבדד ישכון" בדרך לתשובה צבורית

אמרנו שיכול לקרות בצורה ציורית, ולא צריך לקרות פיזית. כתוב "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" – ברגע שאיננו מתחשבים במה יאמרו הגוים יצאנו למדבר. יתכן שיושבים בתל אביב, בבנינים גבוהים, אבל השחרור הפנימי – שאיננו תלויים במה יאמר הגוי – הוא סימן שאנחנו במדבר, במצב נפשי של התבודדות. זה בדיוק מה שהפסוק אומר, "הן עם לבדד ישכון" – מתי העם מגיע להתבודדות עם ה'? התבודדות שהיא התעצמות עם ה' – כאשר "ובגוים לא יתחשב". אז, במצב זה, כל העם יכול לעשות את הדילוג הקוואנטי של יציאה מעצמו המוגבל וכריתת ברית חדשה עם רבונו של עולם. היציאה היא בדרך של "רצוא" ואחר כך צריך "שוב", והעם שב למציאות ומחדש את פני האדמה.

אם כן, דור המדבר שלנו היום הוא דור של תשובה צבורית. מדברים על תשובה צבורית, לא רק של יחידים. יש הרבה תשובה של יחידים ב"ה, זה חזר בתשובה וזאת חזרה בתשובה – יפה מאד, אבל זה לא דור המדבר, לא דור של משיח. משיח הוא תשובת הכלל, שכל העם יוצא למדבר, ושם במצב של התבודדות הוא כורת ברית חדשה עם הקב"ה ומקבל תורה, בזכות משה רבינו שמוציא אותו לשם. אז, עם כריתת הברית החדשה, הוא חוזר לארץ, לגשמיות, וחוזר להיות "אור לגוים". קודם היה פרוש מן הגוי וכעת חוזר להיות "אור לגוים", אבל צריך את השלב של דור המדבר, השלב של קנין הדעת ("דעת קנית מה חסרת"), דור דעה, דור של כריתת ברית והתקשרות עם ה'.

עד כאן עשינו עוד הקדמה מאד חשובה, שיש שלשה דורות ועליהם כתוב "דור הולך ודור בא"[8], ובכלל, ככל שההסטוריה מתקדמת, יש יותר זירוז במהלכים. לכן, מה שהיו חמשה דורות מדור המבול של נח עד לדור של פלג, ואחר כך היו עוד אחד עשר דורות מדורו של פלג עד דורו של משה רבינו – כעת יש את כל הדורות הללו, אבל התהליך מאד-מאד מזורז. כל הזמן צריכים את הראש של "דור הלך ודור בא והארץ לעולם עמדת".

19.             ג. חלק הזהר: "שפה אחת ודברים אחדים"

20.             "שפה אחת" – ענין משיחי

אחרי שתי ההקדמות האלו נגיע לקטע מהזהר לגבי דור הפלגה, על שני הפסוקים הראשונים של הסיפור: הפסוק הראשון אומר "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". אני מבין מה היא "שפה אחת", אך למה צריכים לומר "דברים אחדים"? רש"י אומר ש"שפה אחת" היינו לשון הקדש[9], שפת הבריאה, כפי שחז"ל אומרים – כל האנושות דברו לשון הקדש. כמובן שיש בכך ענין משיחי, שהרי לעתיד לבא "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד" – גם לעתיד לבוא ידברו שפה אחת[10].

הפסוק הראשון מתחיל כמו בימות המשיח, ופתאום יש נפילה מאגרא רמה לבירא עמיקתא. זה גם דבר שהרבי שואל על הפירוש של אביו. מצד אחד, הפסוק מתאר את היסוד של דור הפלגה, דור שחטא בעיקר בין אדם למקום, והופץ על פני כל הארץ, ואבד את חלקו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא לפי חז"ל, אך הוא מתחיל ממצב משיחי – "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים".

21.             שלשה פירושי רש"י ב"דברים אחדים"

"שפה אחת" היינו שכולם מדברים לשון הקדש, אך מה הם "דברים אחדים"? במיוחד שואלים מה הכוונה ב"אחדים" לשון רבים. רש"י כאן אומר שלשה פירושים שונים, סימן שהענין לא פשוט, במיוחד אחרי שאומרים "שפה אחת". פירוש אחד, שנמצא גם בתרגומים, הוא ש"דברים אחדים" היינו שבאו בעצה אחת – אולי כל אחד אמר קצת אחרת, אבל סך הכל היו מאוחדים בעצה. "דברים אחדים" כבר לא מתייחס לשפה המדוברת אלא לשכל – עצה אחת. ומה העצה? שנעלה לשמים, "לא כל הימנו שיבור לו את העליונים", שלא ישתלט עלינו מלמעלה, אלא נעלה למקומו, לרקיע, ונעשה עמו מלחמה, "פשטו ידם בעיקר". זה הפירוש הראשון של רש"י, אך אינו מספיק. כל פעם שיש כמה פירושים ברש"י יודעים שפירוש אחד לא מספיק, יש עליו קושיות.

שוב, הפירוש הראשון הוא עצה אחת, מגובשת, "דברים אחדים". הפירוש השני הוא ש"אחדים" היינו דברים נגד "יחידו של עולם". שני הפירושים האלה דומים, אבל המשמעות של "אחדים" שונה – לפי הפירוש הראשון "אחדים" היינו עצה אחת, אך לפי הפירוש השני "אחדים" קאי על ה' אחד, והם דברו נגדו. לפי הפירוש הראשון "דברים" היינו עצה, ולפי הפירוש השני "דברים" לשון דבור – כולם מדברים נגד יחידו של עולם.

גם הפירוש השני לא מאה אחוז חלק, לכן רש"י מביא פירוש שלישי. עיקר הבעיה היא במלה "אחדים", אז רש"י אומר שיתכן שמשמעות "אחדים" היא כמו "חדים" – כמו סכין חדה – דברו דברים חדים, מחודדים ("ושננתם לבניך" לשון חדוד). יש פירוש שמפרש שכוונת רש"י הוא לא דברים מחודדים אלא דברים אחודים – אחוזים בארמית – שני פירושים לגבי הפירוש השלישי של רש"י. מהם הדברים החדים? עשו חשבון שפעם אחת ב-1656 שנים הרקיע מתמוטט ובא מבול לעולם, ענין מתוחכם.

22.             הפירוש השלישי ל"דברים אחדים" – שכל מדעי התופס מחזוריות

הדבר הזה מבוסס על שכל מדעי מובהק, השאלה רק תוך כמה זמן. יש בארץ תקופות, כמו שלגים שבאים מהצפון ומשחיתים את הארץ – לא כל כך פוחדים מזה היום, כי אומרים שיקח עוד כמה רבבות שנים, אך אחד מהדברים הכי פופולאריים היום במדע הוא שיש תקופות של השחתת הארץ. זה כמובן עוזר למדענים לעשות מכל העולם הזה, מכל החיים, הבל – "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". לא לדבר על המחזוריות של כל היקום מהמפץ הגדול – כך וכך בליארדי שנים של התפשטות ואז בליארדי שנים של התכווצות עד שנגמר לגמרי, וכולי האי ואולי מתחיל מחדש. זו עוד הקצנה של מחזוריות ההתפשטות וההסתלקות בלשון הקבלה.

בכל אופן, אלה דברים אחדים-חדים, שעשו חשבון שכל 1656 שנים הרקיע מתמוטט, לכן נעשה סמוכות להחזיק את הרקיע שלא יתמוטט עוד. דאגו לתולדות שלהם. הם השקיעו בהנדסה גנטית, לשפר את עצמם, כנראה מאד נגע להם שבעוד 1656 שנה לא יתמוטט העולם שוב – צריכים לעשות משהו למנוע זאת. זה הפירוש השלישי של רש"י, שדברו דברים חדים או אחודים, איך לעשות סמוכות ולהחזיק את הרקיע – שהשמים לא יפלו. זה פירוש רש"י, "פשוטו של מקרא" – יש בכך גם "יינה של תורה", אבל זה נגלה, פשט שגם בן חמש למקרא צריך לתפוס טוב.

23.             הזהר: דברים אחוזים ב"יסודא ועיקרא ושרשא חדא ומהימנותא חדא"

איך הזהר מסביר, על פי פירושו של רבי לוי'ק, האבא של הרבי? כמו שאמרנו קודם, הפסוק הראשון הוא כאשר הם עדיין במקום מאד טוב, עולם העקודים בו כולם יחד, "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". הזהר אומר שכולם היו אחוזים ב"יסודא ועיקרא ושרשא חדא ומהימנותא חדא" – זה לשון הזהר[11] בה נתבונן הערב. יש את הפירושים שקדמו לרבי לוי'ק, ויתכן מאד שכמה פירושים חשובים – כמו פירוש הרמ"ק – לא היו אצלו בכלל, טרם התפרסמו.

במאמר מוסגר, היום הספר הכי טוב ללמוד את פשט הזהר הוא "מתוק מדבש", והיות שאין כתבי האריז"ל מובהקים על הכל הוא מסתמך ברובא דרובא על הרמ"ק – פשוט קדוש מאד, ודאי, אך פשטני. כאן יש לנו דוגמה – בה נתבונן הערב – שהרמ"ק (וממילא גם ה"מתוק מדבש", שמפרש לפי דרכו, ומסתמא לא ראה את חידושי רבי לוי'ק) מפרש באופן מסוים, אבל פירושו של רבי לוי'ק הרבה יותר מחודד (לדעתנו). גם הפירוש של הרמ"ק טוב, "אלו ואלו דברי אלהים חיים".

24.             שפה ודברים – מסגרת ותוכן פנימי

נתחיל עם פירושו של רבי לוי'ק[12]: מה ההבדל בין "שפה אחת" ל"דברים אחדים"? שפה היא הלשון בה מדברים, ו"דברים" הם גם דבורים. יש פירוש אחד שאומר ש"דברים" בלשה"ק לא חייב להיות דבור, אלא דברים הם ענינים. אולי דברו אותה שפה והתנהגו באופן אחד, ואומרים שהיו "דברים אחדים" – עסקו באותם ענינים. קודם כל, רואים שיש קשר בין הדבורים שלי לבין הדברים שלי – הא בהא תליא, מה שאני מדבר והענינים בהם אני עוסק. רוב המפרשים אומרים ש"דברים" הם כן דבורים – כך גם בזהר, וכך גם בשלשת הפירושים של רש"י הנ"ל (או עצה, או דבורים מפורשים נגד ה', או דבורים מחודדים על מה שיש לעשות כדי למנוע את התמוטטות הרקיע).

אם "דברים" הם דבורים, מה ההבדל בין שפה לדברים? הווארט שעצם הדבור בקבלה הוא ספירת המלכות, הנקראת שפה. שפה בגימטריא שכינה. בפה השפה היא החיצוניות, בארבעת המינים השפה היא הערבה. כל מסגרת חיצונית שסוגרת ופותחת – השפתים סוגרות את הפה, כמו "יריחו סוגרת ומסוגרת" – היא בחינת מלכות. כתוב שפה ולא לשון. לשון היא בפנימיות הפה – היא יסוד בקבלה. בפרט קצה הלשון היא היסוד, אריכות הלשון היא התפארת ושרש הלשון המחובר לגרון הוא הדעת. הלשון מחברת דעת-תפארת-יסוד, אבל השפה היא המלכות.

25.             רבי לוי'ק: "שפה אחת ודברים אחדים" – שרש המלכות בדעת-תפארת-יסוד

המלכות מכונה בהרבה מקומות "מהימנותא" – אמונה. אצלנו אמונה היא או רדל"א, המדרגה הכי גבוהה בכתר, או המלכות. על אמונה כתוב "אני ראשון ואני אחרון". באמת המדרגה הכי גבוהה בכתר, הרדל"א, היא המלכות של העולם הקודם. אם מדובר ברדל"א דאצילות – שם יש את המלכות דא"ק. לכן "אני ראשון ואני אחרון". אבל כאן, אומר רבי לוי'ק – מאד חלק – שמה שכתוב שהיו במצב של "מהימנותא חדא", שכולם היו באמונה אחת, היינו הפירוש של "שפה אחת". אבל מה לגבי "דברים אחדים"? הקושי למה "אחדים" לשון רבים ומה בין "שפה" ל"דברים" – הוא לא אומר זאת, אבל הוא-הוא הדבר. "דברים" היינו הדבור מהלשון, לא מהשפה, והוא כן מביא מכתבי האריז"ל שבכך נכללים שלשה מקורות של הדבור בקו האמצעי של הז"א, היסוד והתפארת והדעת שלו – בדיוק שלש הדרגות של הלשון.

על כך כתוב בזהר שהיו במצב של "יסודא ועיקרא ושרשא חדא" – שלשה דברים שכתוב עליהם יחד "חדא". הוא אומר ש"יסודא ועיקרא ושרשא חדא" היינו השרש של המלכות-הדבור ביסוד ("יסודא"), בתפארת, שהיא ה"עיקרא דאילנא", העיקר (הגזע) של העץ, והדעת שהיא ה"שרשא", השרש שמתחת לפני הקרקע. זה פירוש מאד פשוט, חלק וטוב.

כלומר, שמה שכתוב בזהר בביאור הפסוק "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" – "שפה אחת" היינו "מהימנותא חדא" ו"דברים אחדים" היינו "יסודא ועיקרא ושרשא חדא". כלומר, שמי שמדבר צריך להתחבר ל-יתד או דתי (יסוד-תפארת-דעת מלמטה למעלה או דעת-תפארת-יסוד מלמעלה למטה) – כאן החיבור הוא מלמטה למעלה. צריך להתחבר ליסוד, שפנימיותו אמת – שהדברים יהיו אמתיים (וגם אמונתו ושפלותו, של המלכות, יהיו אמתיים – שיהיה שפל באמת). אחר כך להתחבר לתפארת, שפנימיות ענינה רחמים וטוב – שהדבור יהיה לעשות טוב, לתכלית טובה. אחר כך הדבור צריך להתחבר לדעת – דעת אלקים. שרש הדבור הוא בשביל דעת, ניחנתי בכח הדבור כדי להרבות באמצעותו את דעת ה' בעולם. ה"עיקרא" הוא לרחם באמצעות הדבור, והיסוד הוא פשוט שכל מה שיוצא מפי יהיה אמת. זה פירוש של רבי לוי'ק – טוב וחלק ויפהפה, כנ"ל.

26.             מתוק מדבש: "יסודא עיקרא ושרשא" – יצירה-בריאה-אצילות; "מהימנותא" – אוא"ס

מה הפירוש המובא במתוק מדבש? (אמרנו שהוא מהרמ"ק – זה הניחוש שלנו, בסוף כל קטע אומר מהיכן לקח, וכאן אומר רמ"ק ועוד מפרשים, צריך לחפש). הוא אומר שהעולם אז היה אחוז ב"יסודא ועיקרא ושרשא חדא" ומפרש על עולמות – העולם הוא עולם העשיה, והיה קשור ליסוד, עולם היצירה, ועיקרא, עולם הבריאה, ושרשא, עולם האצילות – ו"מהימנותא חדא" (שחולקת ברכה לעצמה) היינו אור אין-סוף שלפני האצילות. היתרון בפירושו שהולך לפי הסדר, בעוד לפי רבי לוי'ק מקדים "דברים אחדים" ל"שפה אחת".

שוב, כאן ה"יסודא" כולל את כל הו"ק המקננים ביצירה. "עיקרא" לפי פירושו הוא עולם הבריאה, עולם של שכל. אולי אפשר להסמיך על מה שכתוב לפעמים ש-עיקר אותיות רקיע, ורקיע הוא בינה – אמא עילאה מקננא בכורסיא. "שרשא" הוא שרש הכל, עולם האצילות, לפי פירוש זה. "מהימנותא" כאן לפני הכל, למעלה מהכל, אור אין-סוף שלפני האצילות (גם מתאים לשיטת הרמ"ק, שאין למעלה מאצילות א"ק, צמצום וכו' – רק אור אין-סוף).

27.             ד. חלק ההלכה: "פרו ורבו" בגר ועבד שהשתחרר

28.             רמב"ם: גר שנתגייר ובניו עמו יצא ידי "פרו ורבו" משא"כ בעבד שנשתחרר

עד כאן היה ווארט מהזהר עם שתי הקדמות, וכעת נקשר למשהו בהלכה. אמרנו שהמצוה המקשרת בין שתי הפרשיות, בראשית ונח, היא "פרו ורבו". הרמב"ם בהלכות אישות פט"ו ה"ו אומר משהו מאד אקטואלי: גר שמתגייר והיו לו בנים בגויותו – האם קיים את מצות "פרו ורבו" או לא? כלומר, האם הוא צריך לשאת אשה מחדש ולהוליד עוד שני ילדים, בן ובת (כדעת בית הלל, וכך הלכה), כדי לקיים את מצות "פרו ורבו", או שמא יצא ידי חובה בבנים שהיו לו בגויותו. זו מחלוקת במסכת ביבמות בין רבי יוחנן לריש לקיש. רבי יוחנן אומר שהוא יצא ידי חובה ולא צריך להוליד ילדים – די בילדים שהוליד בגויותו. אומר ריש לקיש שלא קיים מצות "פרו ורבו" כי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" – הוא אדם חדש שלא קיים את המצוה.

זו המחלוקת בגמרא, ואיך פוסקים את ההלכה? לפי הכלל, במחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש פוסקים כרבי יוחנן, ובאמת כך הרמב"ם ושאר הפוסקים מכריעים, שגר שהיו לו ילדים לפני שהתגייר קיים מצות "פרו ורבו". מה מוסיף הרמב"ם שאינו פשוט כלל? הוא מוסיף שיצא ידי חובה אם התגייר והם התגיירו איתו יחד – דבר שלא כתוב בגמרא. הרמב"ם אומר שכדי לומר שהוא קיים מצות "פרו ורבו" גם הוא וגם הילדים צריכים להתגייר. רק כך הוא לא צריך להוליד עוד ילדים. אמרנו שזה לא פשוט, אבל כך הרמב"ם פוסק. באותה הלכה הוא אומר שיש הבדל בין גר לעבד כנעני. מה לגבי עבד כנעני שאדונו שחרר אותו ויש לו ילדים, האם קיים מצות "פרו ורבו"? אומר הרמב"ם, כפי שיוצא מפורש מהגמרא, שהעבד לא קיים, כי לעבד אין יחוס – הם לא נקראים הבנים שלו. לגוי יש יחוס, אך לעבד אין יחוס – זה לא בנו והוא לא קיים את המצוה.

29.             מחלוקת אחרונים בעבד כנעני שנשתחרר והיו לו ילדים בגויותו

נשאלת השאלה, ונמצאת במחלוקת אחרונים – בין המנ"ח ועוד אחרונים לבין הרוגאטשובר, שכאשר מדייקים בלשון הרמב"ם משמע יותר כמנ"ח, אך הרוגאטשובר מבסס את הדברים על כלל של הרמב"ם במו"נ (מה שכמובן אף אחד אחר לא עושה), ויוצא לו דבר יפה. על מה המחלוקת? האם הקביעה שעבד שהשתחרר לא קיים "פרו ורבו" חלה רק על הילדים שהוליד בעבדותו, או גם על ילדים שהיו לו בגויותו לפני שנעשה עבד. זה דין מצוי – יכול לקרות – ולא כתוב במפורש.

המנ"ח ועוד אחרונים אומרים שאם היו לו ילדים לפני שנעשה עבד דינו כגר – היה גוי עם יחוס, ובינתים נעשה עבד ואחר כך השתחרר, וכעת הוא יהודי שלם וגמור (עבד כנעני משתחרר להיות יהודי לכל דבר), ולכן קיים את המצוה. רק הילדים שהוליד בהיותו עבד לא נחשבים ילדיו, אבל ילדים שהיו לו כגוי לפני שנעשה עבד נחשבים – כך סובר המנ"ח. אבל הרוגאטשובר חולק ואומר שעבד הוא משהו אחר לגמרי מגר – תיכף נסביר את הסברא – וגם הילדים שהיו לו בהיותו גוי עם יחוס אינם נחשבים כילדיו.

30.             דרגות ב"כקטן שנולד דמי"

למה? מה ההבדל בין הילדים שהיו לעבד לבין ילדים של סתם גוי? יוצא מזה שבכלל "גר שנתגייר" או "עבד שנשתחרר" – "כקטן שנולד דמי" – יש דרגות שונות. האם רבי יוחנן לא סובר "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"? גם לרבי יוחנן יש את הכלל הזה בנוגע לענינים אחרים, אבל הוא מפרש אותו בצורה חלשה יותר מאשר ריש לקיש. בכלל ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" לא חד וחלק כמה הוא "כקטן שנולד" – יש בכך דרגות שונות. כולם מסכימים שבממד מסוים הוא "כקטן שנולד דמי", השאלה רק כמה. ריש לקיש אומר שגוי – לא עבד – הוא כל כך "כקטן שנולד דמי" עד שילדיו הקודמים לא נחשבים לענין קיום מצות פרו ורבו. רבי יוחנן אומר שיכול להיות ש"כקטן שנולד דמי", אבל הילדים שהיו לו – ולפי הרמב"ם גם נתגיירו איתו – הם ילדים שלו, לא שאין לו ילדים.

31.             שינוי פתאומי ושינוי הדרגתי

כעת נכנסים לכלל מהמו"נ של הרמב"ם, חקירה-פילוסופיה יהודית. במאמר מוסגר, אף על פי שאפשר לחשוב שהכללים הם מאריסטו וכיו"ב, אבל הראש והתפיסה של הרמב"ם לכל הפילוסופיה אינם מאריסטו – הוא כבר גייר אותם, ואז כל הכללים הם "כקטן שנולד דמי". נשאיר זאת כך. יש כלל – מאד חשוב, שיש לו השלכות על המדע היום, על הפיזיקה הקוואנטית שדברנו עליה לפני כמה שבועות – שיש שני סוגי שינוי, שינוי פתאומי לעומת שינוי הדרגתי. שינוי פתאומי הוא שדבר היה x פתאום נעשה y ואין שום דבר באמצע. למה זה דומה? זה החידוש של כל המדע במאה השנים האחרונות, שיש דילוג קוואנטי – במתמטיקה זה נקרא "דיסקריט", שמאחד קופצים לשנים ואין משהו באמצע. אצל החוקרים קוראים לכך "שינוי פתאומי".

מה עיקר הדוגמה של "שינוי פתאומי"? מדומם לחי[13]. אפילו הדבר הפשוט הזה בביולוגיה אינו מובן היום. אפילו בווארט הפשוט הזה די לערער את כל תיאורית האבולוציה לפי התפיסה של דארווין. ספרו לי לפני כמה ימים שיש פרופסור גדול בארץ שסרב ללמד את דארווין באוניברסיטה ופטרו אותו. הוא סירב באמרו שזה כבר מופרך, יודעים שלא כך. אבל האוניברסיטה היום היא אמונת דור הפלגה – אם כל מקום הוא דור אחר, פשוט שהם דור הפלגה, עם אמונות ודעות שבקושי רב אפשר להזיז. חייבים להגיע לשם כדי לתקן את דור הפלגה. בכל אופן, יש מושג של "שינוי פתאומי". לעומתו יש "שינוי הדרגתי".

32.             כל משתנה מתחלק, כל מתנועע מתחלק, ובהכרח שהוא גשם

על שינוי הדרגתי יש עוד כלל שאומר הרמב"ם – כל משתנה מתחלק וממילא כל מתנועע מתחלק ובהכרח שהוא גשם. כל דבר שמשתנה – וכוונתו שמשתנה בשינוי הדרגתי – תוך כדי תנועת ההשתנות היא פועלת או מגלה בו חלקים שונים (תיכף ניתן את הדוגמה לכך) וממילא, כל דבר שנע מתחלק. לנוע הוא סוג של שינוי אצל הרמב"ם, ולא סתם שינוי אלא התנועה היא השינוי העיקרי. דבר שזז משתנה, ואם כל משתנה מתחלק תוך כדי השינוי, כל מתנועע משתנה.

33.             תנועה נדרשת לצורך שינוי אך מעוררת התפלגות

למה הגענו לכך? כי אנחנו מדברים על דור הפלגה, שמשהו מתחלק, מתפלג. למה יש אצלנו כל כך הרבה מפלגות, בעם ישראל? כנראה שאנחנו מתנועעים. זה כבר לימוד זכות. מה היה דור הפלגה? "ויהי בנסעם מקדם", היו בתנועה. יש בהסטוריה דור בתנועה, במיוחד אחרי מבול, כמו אחרי שואה – הדור חייב לזוז, לנוע. לפי הכלל הזה, דבר שהוא בתנועה גם מתחלק תוך כדי התנועה. אם הוא לא בתנועה, אם יחסית יציב, הוא אחיד. ברגע שמתחיל לזוז – ותנועה היא שינוי – מתחלק.

רוצים להקים תנועה. בשביל מה צריכים תנועה? כדי לשנות משהו, תנועה היא בשביל שינוי. אבל דא עקא, ברגע שאתה מתחיל לנוע ולזוז אתה מתחלק מיניה וביה, בתוך עצמך אתה מתחלק. כלומר, יש חברים שמחזיקים מהתנועה ויש חברים שלא מחזיקים מהתנועה. לפני התנועה כולם היו אותו ראש, היו יחד. ברגע שמתחילים לנוע, שזה להשתנות, ההשתנות מולידה פירוד – כלל פילוסופי של הרמב"ם. יש עוד כלל, שכל דבר שמתחלק חייב להיות גשם – גשמי. לכן, אם דבר משתנה – בשינוי הדרגתי דוקא – הוא בהכרח גשם. כלומר, עצם רוחני טהור אינו משתנה, כמו "אני הוי' לא שניתי" – לפחות לא משתנה בשינוי הדרגתי – והוא גם לא נע.

34.             בוזון – מתנועע שאינו גשם

ניתן דוגמה מהפיזיקה, מה שדברנו לפני כמה שבועות, על ההבדל בין בוזונים לפרמיונים (חלקיקי כח/אור לעומת חלקיקי חומר). נאמר בקיצור, תן לחכם ויחכם עוד: לפי הכלל הזה, אם הבוזון הוא לא גשם, כי אינו חומר – בפרט דבר כמו פוטון (אמרנו שיש בוזונים שיש להם איזו מסה, דבר לא פשוט שזוקק הבנה, אבל הבוזון העיקרי הוא פוטון שאין לו מסה) – לפי הרמב"ם הוא גם לא נע. לכאורה בדיוק ההיפך, הפוטון של אור הוא שיא התנועה – אין נע יותר – רק שהיום, מי שעוקב בחדשות אחרי חידושים במדע, גילו שהנוטרינו (שגילה בזמנו פאולי, שהיה ספק יהודי...), נע יותר מהיר מהאור! אם זה נכון – זה מפריך את כל המדע המודרני.

צריך לתת את הדעת מה קורה כאן. מצד אחד, לפי איינשטיין הפוטון הוא הכי מהיר. נדבר על קומון-סנס. מחפשים גרוויטון – יש כח המשיכה, ולפי תורת הקוואנטים לכל כח יש חלקיק שמעביר אותו, לכן חייב להיות גראוויטון. האם המשפט הזה, שאם יש איזה כח חייב להיות חלקיק שהוא השליח להעביר או להפעיל אותו נשמע הגיוני? לגמרי נגד השכל. לא אומר שלא נכון, אבל לגמרי לא קומון-סנס. אם יש מסה, גשם, אני מכיר שגשם נע ממקום למקום – אבל למה כח המשיכה צריך חלקיק (שבאמת לא גילו עדיין)? הרי החלקיק הזה אינו חומר אלא כח. למה לצייר כח כחלקיק?! הדבר מתחיל משאלת האור, האם הוא גל או חלקיק. הרבה יותר קל לצייר אור כגל, כמו גלי קול. לומר שאור הוא חלקיק, שיש פוטונים, הוא חידוש.

מה יוצא מהכלל של הרמב"ם? שאם אתה לא גשם, אם אתה בוזון, אתה באמת לא נע בכלל. אז מה כן נע? את מה שנאמר אפשר בקלות לתרגם לניסויים (במעבדת "גל עיני") ברמה מאד גבוהה.

35.             קפיצת הארץ אל מי שאינו גשם

נאמר שני דברים. דבר אחד הוא פירוש הביטויים "קפיצת הדרך" או "קפיצת הארץ". הדבר השני קשור לשאלה איך מצפים שמשיח יבוא כל יום, גם בשבת – הרי צריך שאליהו לבוא לפניו ובשבת יש איסור תחומין, אז איך הוא יכול לבוא? מה שנאמר יתרץ את שני הדברים בבת אחת. קודם כל, לגבי "קפיצת הדרך" או "קפיצת הארץ", יש שחושבים שאני הבעל שם טוב, נכנס לעגלה ואומר לעגלון להניע ופתאום נמצא במקום רחוק. מה קרה? הציור הפשוט הוא קפיצת הדרך, שפשוט העגלה עפה מהר באויר, אך יש בחז"ל מפורש שקפיצת הדרך אינה שאני זז אלא שהארץ קפצה. אני לא הלכתי לשום מקום, רק שהארץ זזה וממילא אני פתאום נמצא במקום אחר.

מה יהיה אם ככה נצייר את התנועה של חלקיקי הכח, הבוזונים, שהם בכלל לא נעים – לפי הרמב"ם אינם יכולים לנוע, כי אינם חומר, אינם גשם. אם הם לא נעים, מי כן נע, איך הם מגיעים למקום אחר (ופועלים שם את פעולתם)? הארץ הסובבת. זה מאד מתאים לתורת היחסיות של אינשטיין. מי אומר שהפוטונים נעים? אולי כל החלל, כל היקום, נע. איך זה מתרץ את הקושיא לגבי אליהו הנביא? אותו דבר. הוא לא הלך לשום מקום. דברנו על נשמות שונות, שיש נשמות של בוזונים ונשמות של פרמיונים, וכנראה שאליהו הנביא הוא נשמה של בוזון והוא בכלל לא נע. אין שאלה של תחום. זה שהארץ זזה – זו בעיה של הקב"ה. אבל אליהו לא זז בכלל, רק הגיע בשבת ובשר לנו את בשורת הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו ש"הנה זה בא" ו"כבר בא". זו כניסה לכלל הפילוסופי של הרמב"ם.

36.             גיור – שינוי הדרגתי

איך הכלל נוגע להלכה שלנו? אומר הרוגאטשובי שגר שמתגייר זה שינוי הדרגתי, ולכן הבנים שהיו לו קודם הם נחשבים בניו, ואילו עבד שמשתחרר הוא שינוי פתאומי, לכן הבנים שהיו לו קודם אינם בניו. לא משנה, אומר הרוגאטושבר, אם אלה בנים שהוליד בעבדותו או לפני עבדותו. מה ההסבר? הסבר מאד חשוב. ההבדל בין ה"קטן שנולד דמי" של גר לשל עבד הוא האם צריך את דעתו של אותו אדם. גיור נעשה מדעת – בהכרה, הוא בוחר להתגייר. את כל תהליך הגיור הגר עושה – אף אחד לא עושה לו את זה. צריך בית דין שיעשו מה שצריך לעשות, אבל הוא המתגייר. היות שיש פה הכרה ודעת השינוי נעשה הדרגתי – זה ווארט מאד יפה. כל תהליך מודע הוא ממילא בשלבים. מאד תואם כל גר שמתגייר. יודעים שתהליך הגיור הוא לא ברגעא חדא, הוא לא דילוג קוואנטי. בדרך כלל התהליך מלווה בהרבה משברים, הרבה עליות וירידות, עד שבסוף הוא מתגבר על כל הקשיים – של הרבנות וכו' וכו' – ובסוף מצליח להתגייר.

שוב, הוא מסביר שהיות שבגיור יש דעת, הדעת עושה את התהליך הדרגתי, ובתהליך הדרגתי המשתנה לא מאבד את צורתו הקודמת. כמה שהוא "כקטן שנולד דמי", הוא לא לגמרי כקטן שנולד – הוא לא אבד את העבר שלו, הצורה הקודמת שלו. הוא יהודי וקודם היה גוי, אך היות שהיה מדעתו הוא לא אבד את העבר שלו, את הצורה שלו, בגלל השינוי ההדרגתי יש כעין ממוצע. טבלו אותו ברגע אחד, אבל המעבר שלו היה בהדרגה – דבר שנוגע היום להרבה הלכות של גיור, איזה גיור תופס ואיזה גיור לא תופס – יש שלבים בתהליך הגיור. היות שהגיור קשור לדעת יש שלבים. מה הכוונה שכל משתנה מתחלק? שבין x ל‑y יש שלב שהוא חצי x וחצי y. בשינוי פתאומי אין כזה שלב. זו המשמעות של "מתחלק" – שבתוך המעבר יש מציאות חצויה. המציאות החצויה גם פועלת שאחרי שיעבור לגמרי לא יאבד לגמרי את הצורה הראשונה. שוב, זה משהו מאד עמוק וחשוב.

37.             עבד – שינוי פתאומי; העדר יחוס פירושו העדר מציאות

אבל מה זה עבד? איך הוא נעשה עבד ואיך הוא משתחרר? הרבה יותר "כקטן שנולד דמי", כי המעבר הוא לא מדעתו אלא נפעל מהחוץ. לכן גם איך שנעשה עבד וגם איך שמשתחרר השינוי הוא פתאומי, ושינוי פתאומי כן מאבד את העבר[14]. אמרנו שכאשר קוראים את הרמב"ם הרבה יותר משמע כמנ"ח, כי תולה ביחוס, ולכאורה כאן לא שייך ליחוס אלא לאיכות השינוי. רק שהרוגאטושבר יודע שקשור ליחוס ברמב"ם, ולכן מסביר שאין לו יחוס הכוונה שאין לו מציאות – בתור עבד הוא אין, הוא לא מציאות. הוא לא חצי מה שהיה וחצי מה שיהיה, אלא פשוט גארנישט. זו הכוונה של הרמב"ם שאין לו יחוס, ולכן אחרי שהוא משתחרר הילדים שהיו לו לא נחשבים ילדיו.

38.             הדוגמה לכל משתנה מתחלק: "נא" – "דין ללא מציאות"

מה הדוגמה העיקרית של הכלל שכל משתנה מתחלק? בלשונו של הרוגאטשובר שייך לשאלה האם לכל דין בתורה יש "מציאות", או שיש דינים שאין להם "מציאות". הוא אומר שיש דינים, דין תורה כך וכך, אבל אין לו מציאות.

הדוגמה העיקרית היא לגבי קרבן פסח, שכתוב "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש". "נא" פירושו שהתחיל להצלות – צריך לצלות, שלא יהיה נא ולא מבושל. אצל הרמב"ם הכל מצוה ל"ת אחת, שיש בה בעצם שלשה פרטים שהם שני לאוים ("לא תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל במים") ועשה אחד ("כי אם צלי אש"). האם יש מציאות של "נא"? אומר הרוגאטשובר שהמושג "נא" הוא דין ללא מציאות. אסור לאכול כזית "נא". מה עושה אותו "נא". "נא" הוא שהאש התחילה לנגוע בבשר, התחלתי לצלות את כזית הבשר, אבל הוא לא הגיע לכדי מאכל בן דרוסאי, שכבר בדוחק ראוי לאכילת אדם. כלומר, הנא עדיין לא ראוי כלל וכלל לאכילת בני אדם.

הוא אומר שצליה היא הדוגמה הכי טובה, גם במדע, לשינוי הדרגתי עליו אני מחל את הכלל ש"כל משתנה מתחלק". כשאני מתחיל לצלות את הבשר, בכל רגע נתון יש שלשה חלקים, בגלל שהוא נמצא בתהליך משתנה. יש שלשה מצבים – בשר חי, נא, צלוי. הוא אומר שבמציאות אין מצב שכולו נא – אין כזה דבר, כי בכל רגע נתון חלק ממנו חי עדיין, האש לא שלטה בו בכלל, כגון הפנימיות של החתיכה. משמע מהרמב"ם שברגע שהעברת אותו העברה קלה על האש, הוא יוצא ברגע אחד מכלל חי ונעשה נא.

אבל, אומר הרוגאטשובר שבמציאות לא כך, כי יש שני צדדים – בצד אחד האש שלטה ובצד אחד לא כל כך – ויש גם את פנימיות החתיכה. היות שהחתיכה כעת נצלית, בכל רגע נתון יש חלק חי, חלק נא וגם אולי חלק קטן מהקרום החיצוני שמול האש שהוא כבר צלי מהרגע הראשון, כן הגיע למדת מאכל בן דרוסאי. [דרך אגב, בן דרוסאי = דור הפלגה (ב-דרוסאי אותיות דור והשאר עולה הפלגה).] בכל אופן, הוא אומר שיש דין נא ואין מציאות נא, כי הוא בתהליך השתנות ובהיותו בתהליך השתנות יש שלשה חלקים בו זמנית במציאות. אף על פי כן יש דין תורה שנקרא "נא" ומי שאוכל כך עבר על מצות לא תעשה של "אל תאכלו ממנו נא".

39.             תנועה – קו שיש בו סכנת שבירה

כל זה הלכה וענינים מאד יפים, והווארט היה רק מה שאמרנו קודם: שיש לדעת ולצפות שאם אנחנו, עם ישראל, עכשיו בתנועה – אם זו תנועה של שינוי פתאומי, מן המות לחיים, תחית המתים ממש, זה לא מחייב התפלגות. אך לכאורה לא כך, ואם זו תנועה הדרגתית היא מחייבת התפלגות. אם כן, צריכים לדעת מראש את הסיכון. למה הדבר דומה? למה זה קשור? קשור למה שלמדנו לפני הרבה שנים על הסוד של נקודה-קו-שטח, שברגע שיש קו – תנועה לקראת משהו – יש סכנת שבירה. זה אחד הכללים הכי גדולים אצלנו. לכן אמרנו שהציונות היא קו. כל דבר שהוא בתנועה – התנועה מחייבת פילוג וממילא סיכון של שבירה. זה בדיוק מה שהיה בדור הפלגה.

40.             שלשת הדורות – נקודה-קו-שטח

אם כבר אמרנו נקודה-קו-שטח, אפשר לחזור לשלשת אבי הטיפוס של הדורות ולומר שהם כמו נקודה-קו-שטח, שגם חכמה-בינה-דעת. דור המבול הוא יחסית נקודתי. דור הפלגה הוא "ויהי בנסעם מקדם" – נוסעים מקדמונו של עולם, עוזבים אותו. ומה קרה? מצאו בקעה, חור. לפעמים מוצאים משהו טוב. הזהר בהמשך אותו קטע אומר ש"מציאה אשכחו", וזה מה שהניע אותם להפרד מקדמונו של עולם. כתוב ששלשה דברים באים בהיסח הדעת – מציאה עקרב ומשיח. יש מציאה טובה ויש מציאה לא טובה. כאן דוגמה למציאה שגורמת להיפך הטוב. כל אחד רוצה למצוא מציאות, יש בשוק כל מיני מציאות. יש לפעמים מציאה הכי טובה, 'מציאה', אבל יש מציאה שהורגת אותך בסוף – גומרת אותך, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, הכל כי מצאת משהו. כך אומר הזהר.

"ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער". בכל התורה כתוב פעמיים "בארץ שנער", והזהר מקשר ביניהם. היה כתוב אצל נמרוד, המלך הראשון, אב טיפוס של מלך של תהו, "ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער". גם הוא מתחיל שם. איך נגמר דור הפלגה? "על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' את שפת כל הארץ". כל הסיפור הוא מגדל בבל, הכל שייך לבבל, אבל מי הראשון שיוצא מבבל? נמרוד – "ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה". בבל הוא פנימיות הכתר (כמבואר אצלנו במאמר מפלת בבל), "ארך" – הוא הכתר דלעו"ז, "אכד" – חכמה "וכלנה" – שער הנון, והכל "בארץ שנער".

"בארץ שנער" = "בראשית", "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" היינו 'בארץ שנער ברא אלהים את השמים ואת הארץ', לא פשוט. שם ננערו כל מתי מבול – קשר בין דור המבול לדור הפלגה. "ארץ שנער" או ששמה ננערו כל מתי מבול, או – כך אומרים המפרשים – שמשם ננערו כל באי עולם, משם נפוצו על פני כל הארץ. או שכולם ננערו לשם או שכולם ננערו ונזרקו משם. הכל בגלל שנסעו, היו בתנועה, מצאו מציאה – בור, בקעה – וניסו לשבת שם. אמרנו שהישיבה שם היא בעצם צמצום הישוב, היפך כוונת הישוב, הפגם ב"לשבת יצרה".

41.             לנוע בלי להתחלק – תנועה של בוזון

עד כאן החלק הראשון הערב. שוב, עיקר המוסר השכל הוא הדבר הזה, שקו הוא בבחינת "כל משתנה מתחלק" וממילא "כל מתנועע מתחלק" וממילא הוא גשם. מה העצה? עצה אחת, שאם נהיה יותר ויותר בוזונים – כמו שאמרנו – אז לא אנחנו נעים, אלא הכל נע מולנו ורק נדמה שאנחנו נעים.

יש שני פסוקים. על קין כתוב "נע ונד תהיה בארץ", שאתה תנוד, אבל יש פסוק שני "נוע תנוע הארץ", שאתה לא נע ונד בכלל אלא רק שהארץ נעה. קין ישב בארץ נוד – הוא התיישב והארץ התחילה לנוע. נחזור לנויטרונו שאמרנו קודם. זה ענין של נוסחאות, של חישוב מתמטי, לעשות חישובים שהמדיום נע ולא החלקיק נע. אם עושים כאלה חשובים, שהמדיום הוא הנע, ודאי – אני בטוח (ניחוש ממח הימין) – יוולדו עוד חלקיקים.

42.             מחות ימין-שמאל-אחור – בערך-בדיוק-כאילו

אחד ההבדלים בין מח ימין למח שמאל, שמח ימין הוא 'בערך' ומח שמאל הוא 'בדיוק' – ואילו מח האחור הוא 'כאילו', כח המדמה. אז חב"ד זה בערך-בדיוק-כאילו. היום הרבה מדברים 'כאילו'. זה משהו מטופש לחלוטין, שכל כך נכנס ללשון, שכל מי שאומר משפט צריך לומר פעם-פעמיים-שלוש 'כאילו' ללא שום הגיון והצדקה. יש מי שרוצה לפרש שתופעה זו מצביעה על כך שכל העולם שלנו הופך להיות וירטואלי, שאין בכלל מציאות אצלנו, אבל יש עוד דברים בגו – שיש בכאילו הזה איזה תיקון דעת (בחז"ל מופיעה הרבה פעמים, בהקשר הגיוני ומוצדק לגמרי, תבת "כאילו").

בכל אופן, אפשר לעשות את הגימטריא של בערך-בדיוק-כאילו[15]. אולי צריך להוסיף עוד משהו: מי שיש לו חוש של הערכה ושיעור בערך – זה חוש, מאד מפותח, שבא מהמח הימני. אומרים שהרבי היה אומר כמה עלים יש על העץ כילד קטן. לא צריכים לומר שכוון למספר המדויק ברוח הקדש, אבל אם הוא כוון בערך – זה בא ממח הימין. לספור את העלים ולדעת בדיוק – יש בכך מעלה וחסרון. אמרנו שמח שמאל הוא שגרה, אני סופר ויודע כמה עלים יש שם. כמה זמן לקח לי? שנה. לא חבל על הזמן? יכול להיות שכן. במח ימין לא לקח שנה – הוא נחש בבת אחת, כי באמת אין לו זמן, למעלה מהזמן. לומר בערך בא ממח ימין ולומר בדיוק בא ממח שמאל.

43.             "שפה" ו"דברים" – שפה משמאל (בינה) וסגנון מימין ("חכם בבינה")

איך שייך ל"שפה אחת ודברים אחדים"? אמרנו שהקושי כאן הוא במשמעות של "דברים אחדים". יש מפרשים ש"דברים אחדים" אינם השפה, כמו עברית או אנגלית – זו "שפה אחת" – אלא האינטונציה, המבטא וצורת ההבעה של השפה. זה פירוש מאד טוב, שלא רק שמדברים אותה שפה – שנינו יכולים לדבר עברית, אבל המשמעויות הדקות, הרמזים והסגנונות, וגם עצם המבטא, מחלקים בין האנשים.

נחזור למדע, היום, מאיפה בא המבטא? ממח ימין או ממח שמאל? שניהם קשורים לדבור, אבל מאיפה בא בראש? אומרים שהשפה באה ממח השמאל, משהו שיטתי, אבל ה"דברים אחדים" לפי פירוש זה – הסגנון, שחז"ל אומרים ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", הסגנון האישי – בא ממח ימין. אמרנו שהדור הזה הוא דור של בינה. כעת ראינו שיש בו בחינת "חכם בבינה", ש"שפה אחת ודברים אחדים" היינו התכללות גם של פן החכמה (ה"דברים אחדים") בתוך הבינה. זה מאד מתאים לפירוש של רבי לוי'ק, שאמר שבעצם ה"דברים אחדים" היינו שרש הדבור בספירות שמעל המלכות – הלשון, שרש הדבור ביסוד-תפארת-דעת, ומשם הדקויות, האינטונציה, המבטא.

נעשה משהו נחמד – אצלנו בחכמת המספר זוג מושגים שאחד כפולת 7 ואחד כפולת 13, ה-13 הוא הזכר וה-7 הנקבה. כאן נשמר אותו כלל, מבטא עולה 52, ד פעמים 13 (ממוצע כל אות), ו-שפה (שכינה) עולה ז פעמים כלה, כפולת 7. כלומר, היחס בין המבטא והשפה הוא בין הימין והשמאל, בין הזכר והנקבה. ה"דברים אחדים" בעצם בא מהתכללות החכמה בבינה. זה גם מתרץ את הקושי לפי רבי לוי'ק בדברי הזהר, שלכאורה היה צריך להקדים את ה"מהימנותא" ליסוד, אך אם הסדר הוא התכונות שבאות ממח ימין – הטפל כאן – ואז מה שבא ממח שמאל, העיקר כאן, אז סדר דברי הזהר מוצדק.

בכך סגרנו את הענין של פרשת נח, הקשור ל"פרו ורבו", ענין שלמדנו הלכה שלו – ההבדל בין הגר והעבד והילדים שהיו לו קודם. המצוה של "פרו ורבו" אינה שתוליד בנים – אם זו היתה המצוה, מסביר הרוגאטשובר, היה צריך ללדת לאחר שהתגייר. מצות "פרו ורבו" היא שיהיו לך בנים, ואם לא אבד את הצורה הקודמת כי התגייר מתוך הכרה, יש לו בנים. הלכתית, הגר הזה לא הוליד בנים, אבל יש לו בנים, לכן קיים את המצוה ולא צריך לשאת אשה מחדש. עד כאן החלק הראשון.

44.             ה. ד"ה זה היום תער"ג: שני סוגי חשיבה

עכשיו נלמד את המאמר של ע"ב, המאמר הראשון של שנת תרע"ג – ראש השנה, "זה היום תחלת מעשיך". נסביר שלש נקודות שיש במאמר, שכל נקודה מתפשטת לענינים שלמים.

45.             הפרק הראשון במאמר – חזרה עם חידוש

הרבי מקדיש את הפרק הראשון של המאמר לחזרה – חידוש. בדרך כלל כל החזרה היא סוף פסקה אחת שקודמת למאמר, וכאן הפסקה שקודמת למאמר היא רק על הפסוק-התפלה "זה היום תחלת מעשיך" ואחר כך כל הפרק הראשון הוא חזרה. סימן שמתחיל שנה חדשה, דף חדש. בתוך החזרה כמובן יש הרבה דיוקים שאפשר ללמוד מהם דברים חדשים, "אין בית מדרש בלא חידוש".

שוב הוא חוזר על כך שיש בכללות, בכל סדר השתלשלות, שני מיני אור – אור פנימי ואור מקיף. שרשו של האור הפנימי הוא ע"ס הגנוזות במאצילן, ואילו האור המקיף הוא הרצון לברוא את העולם שלמעלה מע"ס הגנוזות במאצילן. מה שהוא יוסיף במאמר זה הוא בעצם פירוש הפתיחה של הזהר הקדוש, "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה" – בתחלת הרשות של המלך ה' חקק חקיקה בטוהר העליון, אוא"ס שלפני הצמצום. ה"הורמנותא דמלכא" היינו רצון המלך, "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" כהלשון המופיע במקום אחר.

46.             שלש כוונות שונות ב"ברוך שאמר"

כאן המקום לומר שבכללות כל המדרגות של הרבי רש"ב בע"ב – דבר פשוט למי שלומד חסידות – לא חייבות להיות בדיוק אותו דבר כמו שכתוב אצל רבי הלל לפי הרבי האמצעי או איך שמוסבר בעוד מקומות. אחד הדברים הכי בולטים הוא איך שמפרש את "ברוך שאמר" – עיקר המאמר הזה הוא פירוש חמשת ה"ברוך" הראשונים, עד "ברוך עושה בראשית". אם אדם לומד את הסידור עם דא"ח שם הוא מפרש באופן אחר לגמרי ואם אדם פותח את סידור הרש"ש גם אחרת. כבר נאמר בקיצור, כדי להבין את הענין.

היחוד של תפלת "ברוך שאמר" הוא שיש בה יג "ברוך". סידור הרש"ש הוא לפי הכוונה בשער הכוונות, שהם כנגד יג מדות הרחמים ותו לא. בסידור האריז"ל, שעל פי הפרי עץ חיים – כל הסידורים שכוללים כוונות לפי הפרי עץ חיים, כמו סידור רבי שבתי (שבו התפללו גדולי תלמידי הבעל שם טוב) – יש עוד כוונה, הכתובה בפרי עץ חיים בשם החברים, כוונה על פי סדר ההשתלשלות מרדל"א ואצילות ומטה. על פי כוונה זו מבוססות כל דרושי החסידות על ברוך שאמר – עד למאמר שלנו. כאן הוא מתחיל להסביר, בלי לדבר בכלל על כך שיש כוונות אחרות, הוא מסביר בצורה הכי יפה.

באמת אפשר לציין שיש כאן הרבה פרטים בהם ההסבר הרבה יותר מתיישב על הדעת מההקבלה ל-יג מדות הרחמים או ל-יג הדרגות בסדר השתלשלות מרדל"א ומטה (עד למלכות דעולם הבריאה). מתחיל הרבה יותר גבוה, לפני הצמצום. כמובן ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", אך אם נעמיק צריך לחבר את כל שלשת הפירושים – אולי נעשה קצת בהמשך. אך הוא בכלל לא רומז שיש עוד פירושים. מה שיפה במאמר של השבוע ובמאמר של שבוע הבא, שיש בהם כוונות פרטיות של התפלה. במאמר הזה יש כוונה של "ברוך שאמר", ובמאמר הבא כוונה פרטית בברכת יוצר. כאן חמש מדרגות ובמאמר הבא כבר שבע מדרגות.

47.             פירושים שונים בביאורי החסידות – רבי 'בערך' ומשפיע 'בדיוק'

מה אמרנו? שיש פירושים שונים. דבר פשוט שצריך לדעת. אפילו הווארט ש"בריש הורמנותא דמלכא" הוא הרצון של ה' לברוא את העולם – אצל רבי הלל יש הרבה יותר פרטים בכך. אצל רבי הלל יש את הרצון לברוא את העולם, ואחר כך המלכות של הרצון הזה, והמלכות היא ה"בריש הורמנותא דמלכא", כמבואר באריכות בד"ה "בריש הורמנותא דמלכא" שלו. לא בדיוק אותו דבר, ומי שלומד חסידות בעיון ובעומק צריך בקיאות איך מפרשים כאן ואיך מפרשים כאן. כעת לומדים ע"ב וצריך להתעמק בדבריו, אך חשוב לדעת שבמדרגות שלפני הצמצום יש שיטות שונות. מי שמפרט הרבה הוא רבי הלל, לכן אוהבים אותו כל כך. כולם אומרים בערך, אבל מי שאומר בדיוק – פחות או יותר – הוא רבי הלל. למה? כי יש רבי ויש משפיע, ולפי הכלל שלנו שרבי הוא חכמה ומשפיע הוא בינה, ורבי שהוא חכמה, בחינת "מיא דניידי", אומר בערך ומשפיע שהוא בינה, בחינת רקיע, אומר בדיוק. בערך בדיוק = אור אין-סוף = ב"פ אור (הממוצע ביניהם), כנראה ש"ויאמר אלהים יהי אור" זה בערך (חכמה) ו"ויהי אור" זה בדיוק (בינה). יש הרבה פירושים למה כתוב פעמיים אור. רק בערך עולה ד"פ חכמה (הממוצע המדויק של כל אות של בערך).

48.             גימטריאות לבעלי מח ימין; בעלי הלכה – מח שמאל

דברנו גם בשיעור הקודם על צורך לעשות גימטריאות בכלל. בדרך כלל מי שיש לו צורך לעשות גימטריאות זה אחד שיש לו יותר כח במח ימין, אז כדי לאזן עושה גימטריאות. אין לו כל כך חוש בדברים 'בדיוק', והדבר היחיד שיכול לעשות בדיוק הוא גימטריאות – זה עושה אצלו איזון בנפש. דין הוא בדיוק, לכן בעלי נגלה – פוסקי דין – צריכים להיות בדיוק.

49.             סיפור דברים מימין (לימוד זכות) ופסק הלכה משמאל (דרשה לגנאי)

זו גם שיחה של הרבי על פרשת נח, שיש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי, וגם בזהר רבי יהודה שמצד החסד מלמד זכות על נח שלא התפלל על דורו ורבי יצחק שמצד הגבורה כאילו (זה כאילו בסדר...) מלמד חוב על נח שלא התפלל על דורו. מסביר הרבי שאלה שמלמדים חובה על צדיק – איך אפשר ללמד חוב?! הרי צריך להיות "בצדק תשפוט עמיתך" – "הוי דן את כל האדם לכף זכות", בפרט צדיק! – היינו רק לימוד חוב כדי שלא ילמדו אחרים ממנו, כמו פסק הלכה. מי שרק עסוק בדמות של נח לא ילמד על חוב. מי שכותב את הביוגרפיה של נח – ואינו עיתונאי מצד שמאל שדברנו עליו בשיעור הקודם, שלו יש הנאה בלהשמיץ מישהו – יכתוב עליו רק טוב (בדוגמת ספר דברי הימים בהתיחסו לדויד המלך), הוא איש צדיק.

הרבי מסביר דבר חשוב, שלא מלמד חוב על נח – נח אינו הענין – אלא שמלמד חוב כי ניחא לנח (לשון נופל על לשון, היינו "נח נח") שיסבירו לאחרים לא ללמוד ממנו. הרבי שואל איך בסוף התורה – שקראנו בשמחת תורה, חתן תורה – ש"ויבכו בני ישראל את משה... שלשים יום" ולא כתוב "כל בית ישראל" כמו אצל אהרן, כותב רש"י שאצל אהרן שהיה משים שלום בין איש לאשתו כולם בכו, זכרים ונקבות, ואצל משה לא, רק "בני ישראל" הזכרים בכו? איך תוך כדי הסתלקות משה, שיא העליה שלו, יוצא משהו לגריעותא עליו?! אותו ראש, איך כאשר אתה משבח מישהו יכולים לצאת דברים שאינם מאה אחוז.

50.             גינוי כדי שלא ילמדו הנהגה לא נכונה

הרבי אומר שמשה רבינו הכתיב זאת, שרוצה שיכתבו שהוא טיפוס כזה שאין לו זמן ויכולת לעשות שלום בין אנשים, אבל הוא רוצה לדורות שיפסקו את ההלכה שפרט זה לא ילמדו ממנו אלא מאהרן. אותו דבר נח, רבי יצחק שאומר שחוב שלא התפלל על דורו – יש לכך הצדקה, כמו שחז"ל אומרים, שלא יכול היה להזכיר זכות אבות – אכן שם היה בסדר שלא התפלל, אך כדי שלא נלמד בדורנו לא להזדהות עם הדור ולא להתאמץ עבורו כל מאמץ אפשרי (בתפלה ובמעשה), מגנים זאת. כמו שכתוב שהתורה הוסיפה שמונה אותיות כדי לא לומר דבר מגונה, אך זה רק בסיפור דברים (כל סיפור דברים הוא משרש החכמה, כמבואר בתחלת קונטרס אחרון בתניא, שרש קו ימין, חסד). כשאומרים דין – חייבים לומר במפורש טמא. אם זה סיפור, תאמר "אשר איננו טהור", אל תוציא את המלה "טמא" – אבל בהלכה צריך לומר "טמא" באופן ברור.

מי שאומר עוד הרבה אותיות כדי לא להוציא דבר מגונה מפיו – זה בא ממח ימין, צד החסד, בערך. מי שמצד שמאל, שצריך לפסוק הלכה, כי נוגע לאחרים, למעשה אשר יעשון – לא סיפור על אותו אחד – צריך לומר ברור. זה גם מאד נוגע לנו עם עיתונות. כמה שפסול לספר סיפורי גנאי על אנשים, אך לפעמים – יוצא מהכלל – כדי למנוע ממישהו אחר ללמוד מעשה רע ממישהו מסוים חייבים לומר זאת, ואז חייבים לומר דוגרי. זה עוד כלל גדול – שיחה של הרבי.

51.             ו. פשיטות־התערבות־התאחדות בע"ס הגנוזות

52.             פשיטות-התערבות-התאחדות

נחזור לעניננו: "בריש הורמנותא דמלכא" זה הרצון לברוא את העולם – אור מקיף, שהוא בפשיטות גמורה, ללא שום התחלקות וללא שום מציאות (תיכף נסביר יותר). אור פנימי מתחיל ממה שה' "גליף גליפו בטהירו עילאה" – עשר ספירות הגנוזות במאצילן. יש ביטוי בפרק זה, שהיות שהוא מתומצת כך יפה וחשוב להתבונן בלשונות, נעמוד עליו. הוא אומר שעשר ספירות הגנוזות במאצילן הן "בפשיטות ובהתאחדות ובהתערבות". עשר הספירות הגנוזות הן שרש האור הפנימי – אור שהוא כבר משוער להאיר את העולמות במדה וגבול. אך בינתים, לפני הצמצום הראשון, אין לו שום מדה וגבול. לא רק שאין לו מדה וגבול, אלא שכל העשר ספירות שם הן ב"פשיטות ובהתאחדות ובהתערבות".

53.             ערבות ואחדות ישראל

ברגע שאני אומר "התערבות" אני נזכר במה שלמדנו לפני שבוע על הערבות, שהן גם סמל של ערבוּת בין יהודים, שכל ישראל ערבים זה בזה וערבים זה לזה. כנראה ששרש הערבות בין הנשמות בא מדרגה מאד גבוהה לפני הצמצום, ע"ס הגנוזות במאצילן, שם כל הספירות הן בהתערבות גמורה. מכך יוצא, אחרי הצמצום, שכל ישראל ערבים אחד עבור השני.

אם הוא אומר שלש מילים זו אחר זו, פשיטות-התאחדות-התערבות, כנראה הן שלש דרגות ממעלה למטה. כנראה שלמעלה מהערבוּת יש התאחדות. איך מופיע אצל עם ישראל? שאנחנו "גוי אחד בארץ", שיש בינינו אחדות, רמז להתאחדות של כללות ארבעת המינים של הלולב – "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

נחזור לעיקר הווארט של השיחה הקודמת – עיקר האתגר של התנועה לשמור על אחדות נגד הטבע של התנועה, אף על פי שיש נטיה של התפלגות בגלל התנועה. איך יכול להיות? זה פרדוקס. יכול להיות כי כל ההתחלקות היא בחיצוניות, אך בפנימיות הכל אחד – כפי שדובר משיחת הרבי על ארבעת המינים בשבוע שעבר. בעיקר בא לידי ביטוי בחוט השדרה – הלולב.

54.             מדרגות של פשיטות – סוגים של יהודי פשוט

למעלה מכך יש פשיטות בע"ס הגנוזות (מה שנמשך ומאיר מסכך הסוכה בראש הלולב, וממנו נמשך לכללות המינים), אך לא ראי פשיטות זה כפשיטות האור המקיף (של סכך הסוכה עצמה, טרם נמשך ניצוץ ממנו לראש הלולב) – הפשיטות של המקיף היא לא על מנת להאיר במציאות, בגבול, ואילו פשיטות הע"ס הגנוזות היא כדי להאיר בגבול. צריך לומר שבפשיטות גופא אלו שתי דרגות.

אחר כך אומר שגם האור מצד עצמו – לאחר הצמצום, אך קודם שנכנס לכלי – הוא בפשיטות. לכן הוא אומר שההפרש בין האור לפני הצמצום לאור שאחרי הצמצום הוא הרבה פחות מההפרש בין הכלים לפני הצמצום לבין הכלים שבבחינת מציאות דבר מה ממש לאחר הצמצום. ההפרש בכלים הוא באין ערוך – לפני הצמצום אין להם מציאות ואחרי הצמצום הם המציאות. האור פשוט לפני הצמצום ופשוט לאחריו, אבל יש שלש דרגות בפשיטות. פשיטות זה כמו יהודי פשוט, אז כנראה יש שלש דרגות של יהודי פשוט. יתכן שיש יהודי פשוט של הבעל שם טוב, יהודי פשוט של המגיד ויהודי פשוט של אדמו"ר הזקן – של חב"ד. כנראה שהיהודי הפשוט של חב"ד הוא לא בדיוק היהודי הפשוט של המגיד ולא בדיוק היהודי הפשוט של הבעל שם טוב. היהודי הפשוט של הבעל שם טוב הוא כמו האור המקיף (עצם סכך הסוכה, מקיפים דאמא בשרשם העליון לפני הצמצום, הדרגה העליונה של אהבת ישראל כפי שלימד מורנו הבעל שם טוב), היהודי הפשוט של המגיד הוא פשיטות ע"ס הגנוזות במאצילן (ההמשכה מסכך הסוכה לראש שדרת הלולב) והיהודי הפשוט של חב"ד הוא פשיטות האור לאחר הצמצום לפני שנכנס לכלי, עם הכוונה שתיכף יכנס לכלי ויהפוך שם למציאות ממשית.

55.             הפך הפשיטות – מציאות

כאן מובן עוד משהו. כל מושג אפשר להבין מההפך שלו – 'ההפך בוחן את הפכו', בלשון ספר יצירה ("טוב מבחין את הרע ורע מבחין את הטוב"[16]). בדרך כלל אני חושב שההפך של פשיטות הוא מורכבות – יש דבר מורכב מחלקים ויש דבר פשוט. בלשון הרמב"ם, לעצם פשוט אין חלקים – הוא לא מתחלק, וממילא גם לא מורכב מחלקים. יש ציר בנפש של פשוט-מורכב – ציר התענוג בנפש, כמבואר בספר הנפש. בדרך כלל המלה "פשיטות "היא ההיפך של "מורכבות", אך כאן הרבי רש"ב כותב בפירוש שההיפך של "פשיטות" הוא "מציאות". זה חידוש, שאפשר להיות פשוט ואפשר להיות מצוי (מציאות היינו דבר נמצא, שאפשר למצוא אותו במציאות, כמבואר במ"א), סימן שפשוט הוא לא מצוי – באמת אין הרבה יהודים פשוטים במציאות, יכול להיות שאין אפילו אחד[17], כי הוא אומר שפשוט הוא ההיפך ממצוי. המציאות היא הסוד של האור שנכנס לכלי – כל זמן שלא נכנס לכלי היה פשוט, ללא מציאות. ברגע שהאור נכנס לכלי, היות שהכלי הוא מציאות דבר מה – הגדרה, יש לו תדמית אישית (כפי שדברנו לפני שבוע) – האור נעשה חלק מהתבנית, חלק מהמציאות.

56.             מחידושי האריז"ל – פרצופים

למה הדבר דומה? נאמר כלל גדול. מה חידוש האריז"ל לגבי הרמ"ק והקבלה הקודמת. יש לו ארבעה חידושים[18], ואחד מהם – שהאריז"ל כותב בכתי"ק מה הוא חידש – הוא פרצופים. שהוא לקח ספירות, ואפילו ספירה שכלולה מעשר ספירות (כמו שנסביר קצת בהמשך, שיש עשר בכל ספירה), ועשה מהם פרצופים. לעבור לפרצוף זה דילוג. כנראה שמספירה לפרצוף יש שינוי פתאומי, דילוג קוואנטי – מספקטרום לבן אדם.

יש נקודת אור, כמו אור לבן שלא עבר דרך מנסרה, לכך קוראים נקודה. ברגע שעובר דרך המנסרה הוא נעשה ספקטרום, קשת (סוד ברית הקשת של פרשת נח, סוד שבע מצות בני נח – בפרשת ברית הקשת המלה "ברית" כתובה שבע פעמים), של צבעים שונים. הכל היה כלול באור, אבל לא ראינו את הצבעים – הפך מנקודה לספירה, התכללות. אבל אם פתאום הספקטרום יהפוך לאדם חי וקיים – באנימציה אפשר לצייר זאת, שיש ספקטרום ופתאום הופך לאדם – זה כבר פרצוף (היינו על דרך ההפיכה מבן נח ליהודי, שהוא "כקטן שנולד דמי"). מעבר כמו ממות לחיים – עיקר הדוגמה של שינוי פתאומי (מתאים בעיקר לשיטת ריש לקיש הנ"ל, וד"ל).

שוב, האריז"ל בעצמו כותב שפרצופים הם עיקר החידוש שלו (וכותב שכל הקבלה שלפניו היתה בבחינת תהו, ואילו הקבלה שלו בחינת תיקון, היינו המעבר מבן נח, שיש לו ז מצות, ז גווני הקשת, ליהודי שיש לו תריג מצות, הגדרת פרצוף ב-רמח ו-שסה).

57.             פרצוף מכל פרט

החידוש של הבעל שם טוב הוא השראה[19] (השראת אלקות ממש, מה ש"ה' הכל והכל ה'", שבאה על ידי התשובה מעומקא דלבא והעבודה של "בכל דרכיך דעהו", השלמת תריג לאלף אורות שניתנו למשה רבינו [= תריג] במתן תורה, 1000 = ישראל בעל שם טוב כנודע), אבל אם נרצה לומר על אותו דרך – מה חלק מאד חשוב באיך שלומדים תורה בכלל וחסידות בפרט? כמו שכל אחד נוכח לדעת הרבה פעמים, כל פרט ופרט – כאשר רוצים להבין אותו לעומק – צריך להתבונן בו כמו אדם, לעשות מכל פרט פרצוף[20]. כלומר, לא רק מה שהאריז"ל אמר בפירוש שהוא פרצוף. הדוגמה היא מה שאמרנו כרגע, שיש אור וכלי ולפני שהאור נכנס לכלי הוא היה פשוט.

58.             יהודי אורות ויהודי כלים

נחזור להסבר בין הרמ"ק והאריז"ל – ברמ"ק הוא היה כל כך פשוט, שמי שנתן לו את הגוון הוא רק הכלי. לפי האריז"ל לא כך, הוא פשוט ביחס לכלי, אבל היה לו פוטנציאל לצבע. אם הוא אור הגבורה, היה לו איזה אדום בכח עוד לפני שנכנס לכלי שהוא מציאות אדום. מתבוננים כעת שהכלי הוא אדם שלם וגם האור הוא אדם שלם. האור הוא יהודי פשוט, שאינו במציאות כי הוא פשוט. כך הוא מסביר – פשיטות אינה מציאות. הכלי הוא יהודי מציאותי, על הקרקע, פועל בעולם הזה. בכל עיר צריכים להיות עשרה בטלנים. יש בטלן שיושב בבית המדרש ולומד תורה – לא עוסק בישובו של עולם. באמת הרבה אנשים של כלים קוראים תגר על יהודים אלה, שסתם לוקחים תקציבים ולא עושים שום דבר. מה התכלית? שכל יהודי פשוט ימצא – כמו למצוא בקעה – איזה יהודי של כלים, ויכנס בתוכו. זה חידוש.

נאמר טפה יותר טוב, איך שרבי הלל אומר במאמר מפורסם – הביאור להקדמת דרך חיים של אדמו"ר האמצעי, לגבי פרנסה. הוא אומר שיש יהודים שהם בבחינת "מהתעבות האורות נתהוו הכלים" – שהם בונים את הצורה, והצורה עצמה מהווה את הכלים. זה המיעוט – צדיקים, נשמות דאצילות. רובא דרובא, נשמות דבי"ע, צריכים קודם לעשות כלים והכלים מושכים את האורות לתוך עצמם, מושכים את הפרנסה וברכת ה', "וברכך הוי' אלהיך בכל אשר תעשה". אתה צריך לעשות וה' ממשיך את הברכה. זה הכלל ברובא דרובא, אך יש מעט אנשים אצלם האור עצמו מתעבה ומהווה את הכלים, ואז צריכים לעסוק רק ברוחניות, כמו רשב"י שתורתו אומנתו.

59.             הבעיה היום – בוז הדדי בין האורות והכלים

בכל אופן, יש את היהודי שהוא הכלי ויש את היהודי שהוא האור. הבעיה בחברה שלנו היום, כאן, היא שבדרך כלל הכלים בזים לאורות והאורות או שבזים לכלים או שאין להם ענין להכנס לכלים, בפרט אם הם רגישים לכך שהכלים בזים להם. יש פה פלונטר, בעיה רצינית, בשני הכיוונים. תכלית הכוונה, כפי שהוא מסביר – ה' רוצה שהאורות יכנסו לכלים.

הווארט שהסברנו שכל אחד הוא טיפוס, פרצוף. כמה שהוא פשוט – הוא פרצוף של פשיטות, לא מציאות. כתוב שהאור נותן לכלי בטול – הכלי צריך להתבטל לאור. זה דבר לא מצוי במציאות, שבאיזה מקום צריכה להודות ולהכיר שזה אור שבא להחיות אותי – אני מת בלי האור הזה. לכן צריך לחזר, "נקבה תסובב גבר" לעתיד לבוא. בעולם הזה "דרכו של איש לחזר אחר אשה" – האור צריך לחזר אחרי הכלי. לע"ל גם הכלי צריך לחזר אחרי האור – כל אחד צריך לחזר אחרי השני.

הווארט הוא שהאור הוא טיפוס שאינו במציאות, אבל כן צריך לחפש את המציאות. כל זה היה להסביר את מה שאומר במאמר על פשיטות האור לאחר הצמצום, שמטרתו להכנס לכלי ושם גם הוא הופך להיות משהו, "מציאות דבר מה", ברגע שמתייחד ונכנס לכלי.

גבוהה מכך היא הפשיטות של אותם אורות כפי שהם לפני הצמצום, ועוד יותר גבוהה הפשיטות של "הורמנותא דמלכא". אז יש את פשיטות ה"הורמנותא דמלכא", יש את פשיטות ה"גליף גליפו", ויש את פשיטות האור עצמו שהיא בקו – כמו שנסביר בנושא השני.

60.             שלשה נושאים במאמר

כבר נאמר איך אנחנו לומדים את שלשת הנושאים. נושא ראשון הוא חזרה, והנושא בו הוא פשיטות-התאחדות-התערבות, בלשונו. הנושא השני הוא אור הקו – ראשית גילוי האורות לאחר הצמצום, בדרך להכנס לכלים (בעולם האצילות). הנושא השלישי, רוב המאמר, איך לפי זה לבאר את חמש הדרגות הראשונות של "ברוך שאמר והיה העולם". זה רק בשביל למקם אותנו.

61.             התערבות-התאחדות-פשיטות – עיבור-יניקה-מוחין בע"ס הגנוזות

נחזור לדבר הראשון: אם בעשר הספירות הגנוזות יש פשיטות, התאחדות והתערבות – איך נסביר? אמרנו שלכאורה בסדר יורד, אך איך נבין קצת יותר טוב. אם ההתערבות היא כמו של "וערבי נחל" של ארבעת המינים שנטלנו[21] לפני שבוע, אז כתוב בקבלה ש"וערבי" אותיות ויעבר, אותיות עיבור. וערבי היינו בירור רפח. כל הדרוש של יג מדות הרחמים בכתבי האריז"ל נקרא "דרוש ויעבר" – עב-ריו [ד"פ עב, שייך במיוחד להמשך עב] שעולה רפח, לרדת למטה ולברר ניצוצות (נדבר על זה יותר בהמשך), אך גם אותיות עיבור, מצב של "תלת כלילן גו תלת" כמו עובר ברחם האם, פרצוף נה"י (פרצוף המוטבע בנפש[22]). אמרנו שלא מקובל לדבר על פרטים לפני הצמצום, כמו פרטי האריז"ל, אך דקויות הענינים שייכים גם שם. כאן יש דוגמה, שגם בע"ס הגנוזות במאצילן יש כעין עיבור-יניקה-מוחין בלשון האריז"ל.

62.             פשיטות-התאחדות-התערבות – יסוד פשוט-תרכובת-תערובת

מה הפשט של התערבות? הכל מעורב, ערבוביא, כמו אור וחשך משתמשים בערבוביא. לפני הצמצום הכל בערבוביה. הרבה פעמים דברנו על ההבדל בכימיה בין תערובת לתרכובת. תרכובת היא משהו חדש – מים הם תרכובת של H2O – המימן והחמצן בתוך מולקולת המים הם בהתאחדות, יחד הם יוצרים מציאות אחידה וחדשה של מים. זה כבר לא מימן ולא חמצן אלא מים – תרכובת. אבל אם באויר, באטמוספירה, יש כך וכך אחוזי חמצן ועוד הרבה יותר אחוזי חנקן (בערך שלשת רבעי חנקן, רוב האויר שנושמים הוא חנקן ומיעוטו חמצן), הם לא בתרכובת אלא בתערובת, ערבוביא. על פי פשט, זה ההבדל בין "התערבות" ל"התאחדות".

מה זה "פשיטות"? אפשר להסביר הכל בכימיה – פשיטות היינו יסוד פשוט (הרמב"ם כותב שבעולמנו, ארבעת היסודות ארמ"ע אינם פשוטים אלא מורכבים, אבל היום בכימיה מדברים על 92 יסודות פשוטים הנמצאים בטבע). התאחדות זה מים, התערבות זה אטמוספירה. בעמק המלך יש אויר קדמון אחרי עשר ספירות הגנוזות – יש שם איזה אטמוספירה, בה החומרים בהתערבות. ההתאחדות היא כמו מולקולה של מים (בתוך האויר קדמון יש יג ממין, כעין מולקולות של מים, השרש של יג מדות הרחמים – לציין שה-מ היא האות ה-יג בא-ב), ופשיטות היא רק דבר אחד[23].

63.             פשיטות-התאחדות-התערבות – חב"ד-חג"ת-נה"י

מה זה בנפש? אני לומד מהמלה "התערבות" שהיא עיבור – "וערבי" אותיות עיבור אותיות "ויעבר". "התאחדות" היינו יניקה, פרצוף חג"ת. "התערבות" היא פרצוף נה"י, כי מי שבפרצוף נה"י יכול לכלול דברים שונים. מלאכים יכולים לעשות רק דבר אחד, ואנחנו בני אדם רב-גוניים, אבל יש רב-גוניות של התערבות ויש של התאחדות, הרבה יותר הדוק. מי שבבחינת עיבור הוא תערובת למעליותא, אבל לא הגיע להתאחדות.

כתוב – הבעל שם טוב מביא בשם הרמב"ן – שדוקא בעבודת ה' אפשר לחוות אהבה ויראה יחד, וכנראה שזו חויה של תרכובת ולא של תערובת. על דרך הטבע הנפשי, לפי הפסיכולוגיה הרגילה, אי אפשר לחוות יחד שתי מדות הפוכות, אך בעבודת ה' אפשר. איך חווים? כשני דברים סותרים שמעורבים? לא, כנראה בהתאחדות, כמו סוד העקדה שיוצר התאחדות של מדות אברהם ויצחק, אהבה ויראה, עד שמתחלפות זו בזו ("אחליפו דוכתייהו").

"פשיטות" היינו מוחין – תכלית הגדלות (מה שראש הלולב ממשיך ממקיפי הסכך כנ"ל). ווארט שאנחנו אוהבים לחזור עליו, שמי שהכי גאון הסברות שלו הכי פשוטות. יש אנשים שה'גאונות' שלהם מאד מסובכת – זה לא הגאון האמתי. הגאון האמתי הוא אחד שקולע אל מטרה ולא יחטיא עם סברות מאד פשוטות. [בערך או בדיוק?] תלוי אם הוא גאון חסידי או גאון בנגלה. אמרנו שפשיטות אחרי הצמצום היא שאינך מציאות. פשיטות לפני הצמצום יותר קרובה לכוונה המקורית – שלא מורכב. לפי זה, פשיטות יותר גבוהה ממעשה מרכבה. מעשה מרכבה – תרכובת – היינו "האבות הן הן המרכבה", מדות, פרצוף חג"ת, יניקה. שם יש מעשה מרכבה. מי שיותר גבוה הוא פשיטות למעליותא. זו דרך אחת להתבונן במושגים התערבות-התאחדות-פשיטות בהמשך אחד.

64.             פשיטות-התאחדות-התערבות – העדר קוים, קו האמצעי, זווג שני קוים

יש עוד דרך, שיתבהר יותר: בדרך הראשונה התחלנו מלמטה, "התערבות", כי שייך לעבור. בדרך השניה נתחיל מלמעלה. כתוב בחסידות על פי הקבלה שסוד המצח הוא פשוט, כי אין בו קוים. בכל הפרצוף, מהעינים ולמטה, יש התחלקות קוים – ימין ושמאל, כבר לא פשוט. לפי זה, פשיטות היינו ללא קוים – צריך להתבונן בזה. כתוב שבשעת הזווג – כוונה מאד עמוקה בכתבי האריז"ל – צריך להתבונן במצח של אריך. ביחוד זו"נ – האיש והאשה הם בדוגמת זו"נ – כוונת הזווג היא שהאיש והאשה יתבוננו, כלומר ישימו את עצמם, במצח של אריך. מי שלא מסוגל להגיע למצח של אריך הוא במקום יותר נמוך, בעינים של אריך, אבל המטרה – "לכתחילה אריבער" של כוונת הזווג, היא חבור למצח, שם יש מצב של "פשיטות". ה"פשיטות" הזו גם נקראת "מדבר".

דברנו קודם על שליש ישוב ושליש מדבר. למה צריך מדבר? זה גם מסביר מהו דור המדבר – דור שצריך לחזור למצח ולכרות שם ברית חדשה עם ה', שייך למדבר בנפש. הישוב מתחיל מהעינים. גם הישוב חשוב מאד, אבל גם המדבר. בשביל לכרות את הברית החדשה עם ה' המשיח צריך להוציא אותנו מהישוב למדבר, מהעינים למצח. זה פשיטות – ללא קוים.

מהי התאחדות? כתוב בחסידות – רבי לוי'ק אומר זאת בביאור הזהר שלמדנו קודם, ש"יסודא ועיקרא ושרשא חדא" הם "אחדים" כי כל מה שנמצא בקו האמצעי הוא בהתאחדות. במצח אין קוים, אחר כך יש שני קוים ימין ושמאל – עולם התהו (שני קוים בלבד הוא מצב בלתי יציב, סופו ליפול ולהתמוטט). אבל עולם התיקון מתאפיין בשלשה קוים, ימין-שמאל-אמצע[24], והחידוש הוא הקו האמצעי (הנותן יציבות לכל המבנה) המשקף את קו האין-סוף, "אז יבקע כשחר אורך" – שם יש קו אחד, שעתיד להיות הקו האמצעי בעולם התיקון. רבי לוי'ק מסביר שכל ספירה בקו האמצעי – דעת, תפארת ויסוד – נקראת "אחד", לכן אלה "דברים אחדים", כי הם מאחדים את שני הקצוות ברמה שלהם. כלומר, היסוד מאחד את הנצח וההוד, התפארת את החסד והגבורה והדעת את החכמה והבינה. הוא מאחד כתרכובת, לא כתערובת.

יוצא לפי זה שהמלה "התאחדות" רומזת לשרש הקו האמצעי של הספירות. לעומת זאת, "התערבות" היא היכולת של שני הקוים ימין ושמאל – כשני קוים נפרדים – בכל אופן להתערב אחד עם השני. שוב, היכולת של חכמה ובינה להתערב, להזדווג – עדיין כל אחד בפני עצמו, לא התאחדות גמורה (גם כמו שני הפירושים ב"והיו לבשר אחד", לפי רש"י הם נעשים אחד ממש בעובר – התאחדות – או פירוש האבן עזרא ש"והיו לבשר אחד" בזווג, אך זו רק תערובת יחסית, מעורבים-מעורים זה בזה) – היא התערבות. קו האמצעי יוצר תרכובת.

65.             סיכום פשיטות-התאחדות-התערבות

אם כן, יש לנו שתי דרכים להתבונן במצב הע"ס הגנוזות – פשיטות-התאחדות-התערבות: או עיבור-יניקה-מוחין בע"ס הגנוזות. או, יותר עמוק, שפשיטות היינו ללא קוים, התאחדות היינו שרש הקו האמצעי שמאחד את הספירות, והתערבות היינו שרש שני הקוים ימין ושמאל שיכולים להתערב. יש בעם ישראל ימין ושמאל (הצדיק יסוד עולם – הרבי של הדור – הוא סוד הקו האמצעי שבעם ישראל, והוא יורד לתוך העם – "אשר אנכי בקרבו" – משרשו האמיתי בפשיטות האור ששם אין חלוקת קוים בכלל), והיכולת שלהם להתערב ו"כל ישראל ערבין זה בזה" היינו ההתערבות, כפי שהיא בשרש בע"ס הגנוזות. עד כאן נקודה אחת, ולסיכום:

התערבות

ערבות הדדית

תערובת

עיבור

פרצוף נה"י: ריבוי פעולות

התערבות קוי ימין ושמאל

התאחדות

אחדות ישראל

תרכובת

יניקה

פרצוף חג"ת: אהבה ויראה יחד

קו האמצעי מאחד שלשה קוים

פשיטות

יהודי פשוט

יסוד

מוחין

פרצוף חב"ד: גאונות פשוטה

מצח-מדבר – העדר קוים

66.             ז. הקו – גילוי הפשיטות ומציאות עשר נקודות בקו

67.             גילוי הפשיטות בקו וגילוי ההגבלה בכניסת האור לכלי האצילות

נקודה שניה היא במהות הקו. עשר הספירות הגנוזות במאצילן הן על מנת להאיר במדה וגבול, אך הן שם בפשיטות. הוא אומר שהקו הוא התגלות הפשיטות שלהם. הפשיטות שלפני הצמצום מכוסה ונעלמת, והקו הוא התגלות הפשיטות. אחר כך, האור של הקו נכנס לכלים ומפשוט נעשה מציאות דבר מה – זו התגלות ההגבלה שהיתה בעשר הספירות הגנוזות במאצילן. בע"ס הגנוזות היו דבר והיפוכו – פשיטות מחד ותכנית להאיר במדה וגבול מאידך. הישום של התכנית להאיר במדה וגבול קורה כאשר האור נכנס לכלי בעולם האצילות. מה שקורה אחרי הצמצום, כשיש בקיעת הקו לתוך החלל, הוא שהפשיטות שהיתה בע"ס הגנוזות – שרש האור הפנימי – מתגלה. זו הלשון, "התגלות הפשיטות".

"התגלות הפשיטות" היא על דרך הביטוי הידוע בחסידות, שחכמה היא "ראשית הגילוי" ובינה "ראשית המציאות" – בכתר אין גילוי. חכמה היא "חיוהי" ובינה היא "גרמוהי". יחסית, האור בקו לעומת האור שנכנס לכלים באצילות הוא ההבדל בין החכמה, ראשית הגילוי, גילוי הפשיטות, לבין ראשית המציאות שהיא כבר משהו מוגדר. אלה שני גילויים – גילוי הפשיטות וגילוי ההגבלה, שתי התכונות שהיו כלולות ב"גליפו".

68.             הקו – סוד "אדם אמצעי"

המלה המיוחדת שהוא אומר, שמצב הקו לעומת כניסת האור לכלים הוא "אמצען". משתמש במלה זו פעם אחת – מאד חשובה כאן. במלה זו הוא רומז לתורה שלמה של אדמו"ר האמצעי, שזכתה לביאור רחב של רבי הלל ולשער אצלנו בסוד ה' ליראיו – שיש "אדם פנימי", "אדם אמצעי" ו"אדם חיצוני". כאן במאמר יוצא שיש ראש-תוך-סוף של הספירות. הראש – עשר ספירות הגנוזות במאצילן. התוך (אמצען) – הקו. הסוף – שהאורות נכנסים לכלים בעולם האצילות. שוב, בלשון אדמו"ר האמצעי, יש שלשה מיני אדם – משהו אחר מ"אדם דאצילות" וכו' – "אדם פנימי", "אדם אמצעי", "אדם חיצוני". עיקר החידוש הוא האדם האמצעי, והוא בדיוק מה שדברנו קודם על התהליך. הקו, כשמו כן הוא. הראש, ע"ס לפני הצמצום, הוא יחסית נקודה. הקו הוא הקו, וכאשר האורות נכנסים לכלים באצילות נעשה שטח.

שוב, כאשר האור מגיע לתכלית שלו – לאצילות – הוא שטח, זה הסוף ("סוף דבר הכל נשמע", "הכל מוכן לסעודה"). כשהאור בדרך לתכלית הוא נקרא "אדם אמצעי". כשהאדם בשרשו לפני שהתחיל לנוע – כמו הנשמה בגן עדן, לפני שמתחילה לרדת לתוך הגוף – זה "אדם פנימי". הוא לא משתמש בהקבלה, אבל כך כתוב בחסידות, ולגבי הנשמה – ע"ס הגנוזות היינו שרש הנשמה בגן עדן, הקו הוא ירידת הנשמה לגוף, וכאשר האור מגיע לאצילות היינו הנשמה שנכנסה לגוף. לכן הספירות באצילות נקראות "גופין", אף על פי שבאצילות "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון".

69.             שתי מדרגות באדם אמצעי – הקו לפני הצמצום והקו לאחר הצמצום

כאן יש עוד דוגמה מאד יפה, שכאשר רבי הלל מסביר את אדמו"ר האמצעי מחלק את האדם האמצעי לשתי מדרגות – מתאים לרמב"ם, שהקו, שבתנועה, חייב להתחלק. גם הרבי רש"ב יסביר את ההתחלקות שקורית, אך כולה אחר הצמצום.

כשלומדים עמק המלך ושאר הספרים של תלמידי האריז"ל יודעים שהקו מתחיל לצאת ולהאיר מהיסוד של עולם המלבוש (שלפני הצמצום של העץ חיים). יש לקו שרש הרבה יותר גבוה – התפארת הנעלם של בחינת אחד, ועוד יותר גבוה בבחינת יחיד – אבל גילוי הקו ממש, כשהוא כבר קו שיוצא מהנקודה, הוא ה"רז"-היסוד של עולם המלבוש. עולם המלבוש הוא ה"גליפו", מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, כל רלא השערים. הקו של העץ חיים יוצא מהיסוד שלפני הצמצום.

אז בקו שיוצא למסעו יש חלק נעלם, כמו שרש תת-קרקעי של הקו, שאיני רואה אותו אחר הצמצום – אך הוא כבר היה קו, שרש ממשי של קו. לכן כאשר אני מתבונן במציאות של אדם אמצעי – אחד שהוא באמצע הדרך להיות אדם מושלם, ירידת הנשמה לתוך הגוף – יש שהוא עדיין בתחום שלפני הצמצום ויש אחר הצמצום. כמו שלכל עיר יש תחום, ששם יש מגרשים כו', כך גם בגן עדן, שרש הנשמה, יש שלב שהנשמה יצאה מהעיר אבל עדיין במגרש (לאחר ה'גירוש' מגן עדן, אבל עדיין בתוך המגרש) – עוד לפני הצמצום. יש לה כמה קילומטרים ללכת במגרש, ואז מגיע לסוף התחום ויוצאת לגמרי – נכנסת למדינה אחרת.

לכן, כאשר מתבוננים באדם אמצעי צריך להתבונן בשתי המדרגות שלו. כאן הוא לא מסביר את שתי המדרגות, אלא רק מדבר על החלק של הקו הגלוי (לאחר הצמצום, מחוץ למגרש העיר), שמגלה את פשיטות האורות כמו שהיו לפני הצמצום.

70.             התחלקות עשר הספירת בקו – עשר נקודות על הקו

מה בכל אופן החידוש של הקו, חוץ מגילוי הפשיטות? שעשר הספירות נמצאות בו בהתחלקות. גם כאילו דבר והיפוכו שכותב כאן – מצד אחד מגלה את הפשיטות, אך יש כבר התחלקות של מעלה ומטה, יש חכמה בפני עצמה ובינה בפני עצמה (כאשר החכמה מעל לבינה). לפני הצמצום לא היתה כל ספירה בפני עצמה. איך הולך יחד, שמחד פשיטות ומאידך יש התחלקות? הוא כותב ווארט שיחזיר אותנו לשיעור על דרגות אין-סוף במספרים. הוא אומר שכל ספירה מתגלה כנקודה בקו. ההגדרה של קו היא שמחובר מנקודות. לפני הצמצום לא היה קו – הכל היה נקודה אחת. אחרי הצמצום יש כבר קו, עשר נקודות. למה זו פשיטות? הרי יש עשר ספירות, בסדר מסודר, מעלה ומטה. מה הפשיטות? שגם כאשר יש עשר נקודות, כל נקודה בפני עצמה היא רק נקודה – היא פשוטה. שם הכל ביחד היה פשוט – פשיטות אחת של כולם ביחד (שהיא יותר מההתאחדות של כולם). בקו יש גילוי הפשיטות של כל אחד בפני עצמו – כל אחד נקודה על הקו. כך הוא מסביר.

71.             עשר הנקודות על דרך כפתורי המנורה – מקור עיגולי א"ק

איך נצייר את זה? היום במתמטיקה אני מכיר שקו הוא לא עשר נקודות אלא אין-סוף נקודות, ויש בהן 0א ו-1א. יש אין-סוף נקודות של שברים ומספרים אלגבראיים, 0א, אבל יש שם עוד מספרים – כמו פאי ואי, מספרים טרנסצדנטליים, שהם שייכים לאין-סוף שבדרגת 1א. כמו שנסביר תיכף, כאשר מדברים על נקודות שיש על הקו – יש ארבע מדרגות. זה מה שיוצא מהביאור במאמר.

אם כל הענין של הקו היה לגלות עשר נקודות אחת למעלה מהשניה לא צריכים קו, אפשר לצייר עשר נקודות. קו הוא יותר מעשר נקודות. איך נצייר את זה? הדוגמה לצייר שכל נקודה של התגלות של ספירה פרטית חכמה בפני עצמה, בינה בפני עצמה היא כמו הכפתורים על הקנה האמצעי במנורת המקדש. הקו הוא כמו הקנה האמצעי של המנורה, שיש עליו כפתורים, ומכל כפתור יצאו שני קנים.

כך בדיוק מתואר מה שקורה בקו בכתבי האריז"ל. בקו יש נקודות ומכל נקודה יוצא עיגול – עשרה עיגולים של א"ק. יש קו ועליו יש נקודה – לנקודה אין ממדים, אבל הדימוי הוא כפתור (כנראה קשור ל"צחצוח הכפתורים" שצריכים כדי להביא משיח – לראות ברור את עשר הנקודות של הקו שעי"ז יצאו מהם עשרה עיגולים). עשר הנקודות הן עשר ספירות, אבל מי שלומד כתבי האריז"ל בדיוק – לא בערך – כל עשר הנקודות נכנסות בראש של א"ק דיושר. אם כן, גילוי עשר הספירות בכתבי האריז"ל קשורות לעיגולי א"ק יותר מיושר דא"ק, כי בהם כתוב בדיוק שיש עשר נקודות על הקו – כמו כפתורים על הקנה האמצעי – ומכל אחד יוצא עיגול שלם, כמו קני המנורה (רק שכאן הקנים הם עיגול שלם), אלא שיחסית ליושר כל העשרה יוצאים מהראש של היושר ומקיפים את גופו לגמרי (כי תחתית העיגולים למטה מרגלי א"ק דיושר). עד כאן להבין את המושג של עשר נקודות על הקו.

72.             ארבע רמות מספרים: טבעיים, רציונאליים, אלגבראיים, טרנסצנדנטליים

אמרנו שבעצם – למי שטפה מבין בחשבון – בקו יש ארבע מדרגות של מספר. אני יכול להבחין רק בשתי מדרגות – בעינים אני יכול להבחין במספרים שיש ביניהם הפרש מדוד (דיסקריט לגמרי) – נקודות עם רווח ביניהם. אם אני מדבר על מספרים ראציונליים – שברים – עוד מדרגה, של התייחסות מספר למספר. 2 על 3, 5 על 8, 8 על 3 (2 ושני שליש). אם אני כולל את כל המספרים הראציונליים אני רואה בעינים קו כאילו מלא.

יותר מזה יש מספרים אלגבריים, כי שברים לא כוללים למשל את שרש 2 – מספר לא ראציונלי. שרש 2 הוא מספר אלגבראי, כי יוצא מנוסחה אלגבראית, n2 = 2, אז n הוא השרש של 2. כל מספר שיוצא ממשפט אלגבראי הוא מספר אלגבראי – ממילא כולל את כל השרשים שיכולים להיות, שבדרך כלל אינם ראציונאליים. מספרים שאין בהם מחזור קבוע במספרים שאחרי הנקודה. קודם דברנו על מחזורים, שדור הפלגה הגיעו להשגה של "דברים אחדים" – שדברים קורים במחזוריות. הם לא ידעו שמחזור הוא משהו יחסית פשוט במספרים, כי אם יש לו מחזור הוא סך הכל מספר ראציונלי (מתאים לדור הפלגה, לשון "פלג גופא", חצי דבר, שבר, והוא בחינת בינה כנ"ל, שם השברים – ושם השבירה – המספרים הראציונליים, היחסים בין שני מספרים טבעיים שלמים, ושם המחזוריות, ע"ד מחזור האשה – מחזור אמא הוא וסת קבוע מה שאין כן ברתא שאין לה מחזור ווסת קבוע). הרבה יותר חכם מספר לא ראציונלי, אך עדיין לא יצא מהתחום של 0א.

יש מספרים טבעיים, עם מרחקים ביניהם. אחר כך יש מספרים ראציונליים – כל השברים – שבכתיבה עשרונית יש להם מחזור. יש מספרים אלגבראיים – כל מספר שיכול לצאת מאיזו נוסחא אלגבראית. שלשתם מאוחדים בכך שהם 0א – אפשר לסדר אותם זה אחר זה, וממילא להקביל אותם למספרים הטבעיים, 1-2-3 עד אין-סוף. אבל אחר כך יש מספרים אחרים, שלא יוצאים משום נוסחא אלגבראית. לפאי אין שום נוסחא אלגבראית בו הפתרון יהיה ש-n שוה פאי. אפשר לכתוב פאי רק כלימיט אין סופי – משהו מתוחכם ביותר, ובכל מיני צורות שונות. משום נוסחא אלגבראית אי אפשר להוציא פאי או אי – שני המספרים הללו החשובים ביותר. הם שייכים לסוג של אין-סוף שהוא יותר גדול מכל שלשת סוגי המספרים הראשונים, הם שייכים ל-1א. אי אפשר לסדר אותם, אי אפשר להקביל אותם למספרים הטבעיים, וממילא אי אפשר לספור אותם ("איה סופר את המגדלים" הוא הפסוק השייך לסוגי מספרים הראשונים, לאין-סוף בדרגת 0א) – את אלה אי אפשר לסדר ולכן אי אפשר לספור. רק אם יש שיטה הגיונית לסדר אפשר לספור, אבל אם אפשר להוכיח שאי אפשר לסדר – אי אפשר לספור, וממילא זה סוג אחר של אין-סוף.

73.             ארבע רמות המספר בסוד הוי'

כל ארבע המדרגות הללו של המספרים נמצאות בתוך הקו. זה צריך להיות בסוד י-ה-ו-ה של הקו. המספרים הטבעיים הם "עשר ספירות בלי מה" – "עשר ולא תשע וכו'", כפי שכותב במאמר. זו החכמה של הקו, ראשית הגילוי שלו. כל השברים האפשריים – יחס בין מספר טבעי למספר טבעי, 8 על 3, 12 על 7, וכו' וכו' עד אין-סוף – הם כבר בינה (המספרים האלה ממלאים, למראית העין, את כל הרווח בין מספר טבעי לחברתו, היינו בינה לשון בין). מקור תופעת התכללות הספירות זב"ז הוא בבינה (סוד נ שערי בינה, ז ברבוע, התכללות ז ב-ז, ע"ה), היינו ע"ד המספרים הראציונלים, יחס בין שני מספרים טבעיים (מה שכל מספר n מתחלק ל-n חלקים כו', ודוק). בשני אלה השכל (הראציונלי) תופס.

מה שאנחנו נסביר כעת, שיש מעלה ב-וה על יה – שרש וה גבוה מ-יה – חלק מהמאמר כאן. המספרים האלגבריים, כמו שרש 2 (הכי פשוט ביניהם), שייכים ל-ו של שם הוי', לתפארת, למדות, ללב (רגשות הלב הם לא ראציונליים, אבל הרגשות הזכריים, שכנגד הו"ק דז"א, הם כן אלגבראיים, וכדוגמת השרש של 2 שאם נעלה אותו ברבוע, נפעל בו פעולה כעין התכללות בסוד "כונן שמים בתבונה", נקבל מספר טבעי רציונלי, 2, כך לגבי הרגשות הזכריים. מה שאין כן שרש המלכות, האשה, אינה אלגבראית אלא טרנסצנדלית, אפשר לחשב אותה רק כלימיט אין סופי, סוד "ואשה בכל אלה לא מצאתי", ומה ש"הוי' בחכמה יסד ארץ" היינו מה שגם הלימיט האין סופי בנוי מאין-סוף מספרים טבעיים כו', ודוק).

עד כאן ה-יהו, כל שלש המדרגות הראשונות, הן מאותו סוג של אין-סוף, שאפשר לסדר אותן וממילא אפשר להקביל אותן למספרים הטבעיים (בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים בסוף יסוד ז"א", הכל בכלל המספרים הטבעיים ששרשם באבא, חכמה). הדוגמה הכי פשוטה, שלוקחים את כל המספרים הזוגיים, 2-4-6, ואומרים ששוה לאין-סוף של כל המספרים, הזוגיים והלא-זוגיים יחד. בהשקפה ראשונה זה נראה נגד השכל, אבל יש לזה הוכחה פשוטה, שכותבים 1,2,3,4 וכותבים 2,4,6,8 ומקבילים עד אין-סוף – 1 מקביל ל-2, 2 ל-4 וכו' עד אין-סוף.

שלשת סוגי המספרים הללו הם בדרגה של 0א, אותו אין-סוף. אבל המלכות היא כבר משהו אחר. יותר ויותר פירוט וסיבוך – תחכום – יותר למטה (ככל שיורדים 'מסתבכים' יותר). שרש המלכות ברדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע, מעל לחכמה (ששם מקום המספרים הטבעיים) בעצם. הכלל שכותב כאן, שככל שיורדים למטה השרש יותר גבוה. עשר ספירות, עשר ולא תשע, זה חכמה. ולסיכום:

י

אין-סוף מספרים טבעיים

ה

אין-סוף מספרים רציונאליים

ו

אין-סוף מספרים אלגבראיים

ה

אין-סוף מספרים טרסצנדנטליים

74.             חכמת המתמטיקה בסוד הקו – ממוצע בין נשמה למדע

הרבה דברים מתבארים מתוך הניתוח הזה. כל ההוי' כאן של המתמטיקה נמצאת בתוך הקו, אדם אמצעי. לפי זה יוצא שחכמת המספרים, המתמטיקה, היא הממוצע בין שרש הנשמה למדע. תמיד אנחנו מסבירים שחכמה היא מתמטיקה, לעומת פיזיקה ושאר המדעים המדויקים שבבינה. אמרנו שבינה היא בדיוק, ושם המדעים המדויקים (חכמה לכאורה עוד יותר מדויקת, היינו בסוד "הבן בחכמה") – בינה, דרגות של תבונה וכו'. הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", ואמרנו שהקו הוא יחסית חכמה והאורות בכלים דאצילות הם בינה. אם עולם האצילות הוא מדע הקו הוא מתמטיקה ועשר הספירות הגנוזות במאצילן הן בחינת כתר ושייכות לחכמת הנפש עצמה, תורת הנפש בטהרתה. עד כאן הנקודה השניה.

75.             ח. כוונת "ברוך שאמר והיה העולם"

76.             "ברוך שאמר והיה העולם" – "בריש הורמנותא דמלכא"

הנקודה השלישית היא עיקר הכמות של המאמר, אך נאמר בקיצור: "ברוך שאמר והיה העולם" – לכוון שעל זה נאמר "בריש הורמנותא דמלכא". "הורמנותא דמלכא" היא רצון המלך, שרש האור המקיף שלפני הצמצום – הרצון לבריאת העולמות. למה הרצון הזה נקרא "רשות"? בגלל שהוא לא בהכרח, כמו שלמדנו במאמר קודם באריכות. הרצון לא מאיר כמו אור מהשמש, בהכרח, אלא בהחלטה – לכן הוא רשות (לא חובה). "ברוך שאמר" הוא "בריש הורמנותא דמלכא". הוא מסביר שאמירה היא רשות ורצון בלב – לא גזירה. תיכף יסביר ש"גוזר" היינו דבור שיוצא מהפה, אך אמירה – שחוזרת כאן פעמיים ("ברוך שאמר והיה העולם... ברוך אומר ועושה") – היא בלב.

כשה' אמר בלב, חשב ורצה לברוא את העולם, זה "ברוך שאמר" – שרש האור המקיף. אחר כך "ברוך הוא" היינו "גליף גליפו בטהירו עילאה" – השערת כל העולמות כפי שהן בנוגע לעצמו, והיינו עשר ספירות הגנוזות במאצילן. מסביר שכל "ברוך" היינו המשכה מלמעלה ממנו – "ברוך שאמר" היינו המשכת העצמות לתוך הרצון. אמרנו שבמטבע התפלה של "ברוך שאמר" יש יג "ברוך", זה המיוחד, ובמאמר כאן מסביר את חמשת ה"ברוך" הראשונים[25]).

77.             כוונת "ברוך שאמר" בסידור עם דא"ח – ז מדרגות שבאצילות

בסידור, על פי כוונת החברים בפרי עץ חיים, יש הסבר של כל ה-יג לפי השיטה ההיא – שבע מדרגות באצילות וחמש מדרגות בעולם הבריאה, ואחרון אחרון חביב, כמו כל פעם שיש יג, יש יב והאחרון הכולל את כולם, "ברוך אתה הוי' מלך מהלל בתשבחות"[26].

ניתן סימן: כתוב "משה נתנבא ב'זה'" – זו כוונה יסודית, שיש ז "ברוך" באצילות ו-ה "ברוך" בבריאה, וזה מקיף הכל. ז באצילות – רדל"א (ברוך שאמר והיה העולם), גלגלתא (ברוך הוא), מו"ס (ברוך אומר ועושה), אבא דאצילות (ברוך גוזר ומקים), אמא דאצילות (ברוך עושה בראשית), ז"א דאצילות (ברוך מרחם על הארץ), מלכות דאצילות (ברוך מרחם על הבריות).

כאן, במאמר שלנו, מבאר רק עד "ברוך עושה בראשית" – זאת אומרת שלפי המאמר ההוא מפרש רק עד "תרין ריעין דלא מתפרשין" באצילות, ג רישין שבכתר ואו"א דאצילות. כאן מפרש "ברוך שאמר" – רצון, "הורמנותא דמלכא", שרש האור המקיף לפני הצמצום. "ברוך הוא" – ההשערה, שרש האור הפנימי לפני הצמצום. "ברוך אומר ועושה" – מחשבה קדומה דא"ק, טהירו תתאה (בא"ק עדיין "אומר" בלב, בגדר מחשבה ולא דבור, כמו שלמדנו שבוע שעבר). "ברוך גוזר ומקיים" – כתר דאצילות, אדם דיצירה (יצירה דכללות), שהוא כבר דבור-גזירה. "ברוך עושה בראשית" – עולם האצילות, אדם דעשיה, ש"עושה" אותו מ"בראשית", חכמה דאצילות, "כלם בחכמה עשית" (חכמה דאצילות שמתחילה את אדם דעשיה – עשיה היינו תיקון, כבר פרצוף, שטח, אורות בכלים). לכן, כאן רק צריך להגיע ל"ברוך עושה בראשית".

78.             כוונת "ברוך שאמר" בסידור – ה מדרגות בבריאה

אם נקביל לכוונה הכללית בחסידות, יוצא שהרצון שלפני הצמצום צריך להיות כנגד רדל"א – לא פשוט להקביל. בסידור היינו רדל"א דאצילות – הרבה יותר נמוך. אחרי שבע מדרגות באצילות יש אריך דבריאה (ברוך משלם שכר טוב ליראיו), אבא דבריאה (ברוך חי לעד וקים לנצח), אמא דבריאה (ברוך פודה ומציל), ז"א דבריאה (ברוך שמו), נוקבא דבריאה (ברוך אתה הוי'...) – רק חמש מדרגות, כי בבריאה הכתר לא מתחלק לשלשה.

כשלמדנו פעם באריכות את הכוונה של "אתה בחרתנו מכל העמים וכו'" אמרנו שיש שם שבע מדרגות – הכל בקו האמצעי בעולם האצילות: "אתה בחרתנו מכל העמים" ברדל"א (ששם האמונה והבחירה), "אהבת אותנו" ברישא דאין (תענוג, ז"ת דעתיק החל מחסד, "כי חפץ חסד הוא", אהבה), "ורצית בנו" ברישא דאריך (רצון, ובו נכלל מוחא סתימאה), "ורוממתנו מכל הלשונות" (דעת, שרש הלשון ורוממות המוחין), "וקדשתנו במצותיך" (תפארת, מקום כללות תריג מצות התורה, "אשר קדשנו במצותיו"), "וקרבתנו מלכנו לעבודתך" (יסוד, ששם הקירוב לעבודתו יתברך), "ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת" (מלכות, מקום השם, "שם כבוד מלכותו") – כוונה מאד יפה, הכל בקו האמצעי בעולם האצילות.

כאן שבע מדרגות דומות, אבל אחרת – ג רישין דאצילות כנ"ל ואחר כך ארבעת הפרצופים, או"א זו"נ. זאת אומרת שבעולם האצילות הכתר מפורט ובעולם הבריאה לא מפורט – דרגה נמוכה יותר. הפירוט בכתר מראה על דרגה נעלית עד אין-סוף. "ברוך משלם שכר טוב ליראיו" בכתר דבריאה, ואחר כך עוד ארבע מדרגות כנגד שאר פרצופי עולם הבריאה.

79.             כוונת "ברוך שאמר" לפי הרש"ש – כנגד יג מדות הרחמים

אחרי שמנסים לעשות סדר בין שתי הכוונות, צריך לחזור ולומר שלפי כוונת הרש"ש – שלכאורה היא היסוד – המדרגות הן כנגד יג מדות הרחמים. בסידור כותב במשפט אחד, מקום אחד, שכל ההשתלשלות מרדל"א ומטה היא על מנת לגלות למטה את יגמה"ר (בלי לומר שזו הכוונה המקורית של האר"י).

לפי זה יוצא גם אצלנו, ש"ברוך שאמר והיה העולם" – "הורמנותא דמלכא" – זה "אל". לפני "אל" יש "הוי' הוי'" – על כך (על שתי המדרגות שלפני ה"הורמנותא דמלכא") מדבר המאמר הבא. שם מסביר שבע מדרגות ב"יוצר אור", שתים לפני החמש שמסביר כאן – שנים שיקבילו ל"הוי' הוי'". אחר כך יוצא משהו יפה, שע"ס הגנוזות במאצילן הן "רחום" וא"ק זה "חנון" – צריך קצת ניחוש, מח ימין. במח ימין כתוב "שתיק רב" – מי שיש לו חכמה בלי בינה יש לו חושים לומר דברים בלי להסביר אותם, כי ההסברה באה ממח הבינה (החכמה היא כח ההמצאה ואילו הבינה היא כח ההסברה).

לפני הצמצום "רחום", א"ק "חנון", "גוזר ומקים" זה "ארך" ו"עושה בראשית" זה "אפים". אם נקביל למדות הרחמים, הרבי מסביר במאמר שלנו מ"אל" עד "ארך אפים". אם נקביל הלאה, "ורב חסד" יהיה כנגד ז"א דאצילות (חסד) ו"ואמת" – "אמת מארץ תצמח" – מלכות דאצילות. הפסוק השני יתחיל מכתר דבריאה, "נצר חסד" כתר דבריאה, "לאלפים" אבא דבריאה ("אאלפך חכמה") וכו' – מסתדר יפה. ולסיכום:

נוסח התפלה

סדור עם דא"ח

רש"ש

המאמר בתער"ב

"ברוך שאמר והיה העולם"

רישא דלא אתידע דאצילות

א-ל

אוא"ס שלפנה"צ

"ברוך הוא"

גולגלתא דאצילות

רחום

ע"ס הגנוזות

"ברוך אומר ועושה"

מוחא סתימאה דאצילות

וחנון

מח"ק דא"ק

"ברוך גוזר ומקים"

אבא דאצילות

ארך

כתר דאצילות

"ברוך עושה בראשית"

אמא דאצילות

אפים

אצילות

"ברוך מרחם על הארץ"

זעיר אנפין דאצילות

ורב חסד

 

"ברוך מרחם על הבריות"

נוקבא דז"א דאצילות

ואמת

 

"ברוך משלם שכר טוב ליראיו"

אריך אנפין דבריאה

נצר חסד

 

"ברוך חי לעד וקים לנצח"

אבא דבריאה

לאלפים

 

"ברוך פודה ומציל"

אמא דבריאה

נשא עון

 

"ברוך שמו"

זעיר אנפין דבריאה

ופשע

 

"ברוך אתה ה'..."

נוקבא דז"א דבריאה

וחטאה

 

"ברוך... מלך מהלל בתשבחות"

הארת ז"א דאצילות בבי"ע

ונקה

 

80.             "ברוך הוא" – סוד ה"גליפו" כנגד הגלגלתא

כאן אמרנו בקיצור את ההקבלה – שאפשר וצריך לקרוא בפנים, בשביל לכוון את זה. יש שני דברים שהשאיר לנו כחובה להסביר שאינם מוסברים כל צרכם. ראשית כל, לא כל כך מוסבר למה "ברוך הוא" הוא "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". "הוא" לשון נסתר, אז אני מבין שהוא מתאים ללפני הצמצום. למה "הוא", לשון נסתר, זה גם מה שה' שער בעצמו – הוא שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, "גליף גליפו בטהירו עילאה".

דרך אגב, דברנו לפני כמה שבועות על "ברוך הוא וברוך שמו" – בא מכאן, כי ה"ברוך" מספר שתים הוא "ברוך הוא" וה"ברוך" מספר 11 הוא "ברוך שמו" (ז"א דבריאה לפי הכוונה בסידור, "ופשע" לפי שער הכוונות). אם כן, "ברוך הוא וברוך שמו" היינו ה"ברוך" השני והאחד עשר, וסימנך בהוב-וה (יחד 13, כולל את כל ה-13). בהו ר"ת ברוך הוא וברוך שמו.

בכוונת הסידור "הוא" היינו הגלגלתא – יש קשר בין הגלגלתא ל"שער בעצמו בכח"? הייתי חושב ש"שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" מתאים למו"ס, אך כאן יוצא שהוא כנגד הגלגלתא. צריך לומר שהשיעור כל כך דק, קוים דקים שהם סוד החוורתי של הגלגלתא. כתוב שעל הגלגלת יש כעין מפה של העולם (כמו אצל רבי נחמן שיש מפה של העולם על כף היד). יש אנשים שקוראים את כף היד, יש אנשים שקוראים את המצח, אבל באמת צריכים לקרוא את הגלגלת – כל הציור של כל העולמות כבר מצויר שם. זו הקבלת הגלגלת למה ש"שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". ידוע שהגלגלת מתחלקת – "בקע לגלגלת" – לרגל-רגל, ואז יש את כל העולם על כף הרגל, שגם שם יש אנשים שקוראים (כמו על הגלגלת, נעוץ סופן בתחלתן).

81.             "הוא אמר ויהי"

משהו יותר פנימי: הפסוק העיקרי לקשר בין "ברוך הוא" ל"שער בעצמו בכח" הוא "כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד" בפרק לג ("רננו צדיקים"). סימן שיש משהו ב"הוא" ש"אמר ויהי". קודם היה כתוב "ברוך שאמר והיה" – לכך נגיע תיכף. אולי הכי עמוק במאמר איך שמפרש בכמה דרגות את "והיה". עד עכשיו אמרנו ש"ברוך שאמר" זו אמירה בלב, "כד סליק ברעותיה למברי עלמא". אחר כך "ברוך הוא" ואחר כך "ברוך אומר ועושה". האמירה הראשונה, "ברוך שאמר", היא ברצון – לפני ה"גליפו" – לפי ההסבר כאן. האמירה השניה, "ברוך אומר ועושה", היא כבר בחכמה הקדומה דא"ק, אחרי הצמצום. אם יש אמירה ברצון ואמירה בא"ק, צריך לומר שיש גם אמירה – שלא כתובה בפירוש – ביניהם, ב"ברוך הוא", והיינו "הוא אמר ויהי"[27]. "הוא אמר ויהי" יותר משמע הויה קרובה מ"והיה העולם".

82.             שני פירושי "והיה העולם" – בעתיד (בפועל) ומיד (גליפו)

איך הוא מפרש "והיה העולם"? הסבר ראשון – שאם הוא אמר, ודאי שעתיד להתהוות. אחר כך יש פירוש שני, "'והיה' לשון שמחה" (בו כלולים כמה הסברים פרטיים), ואז פירוש שלישי. הפירוש הראשון והשלישי הם פשט והשני דרוש. "ודאי עתיד להיות" היינו על דרך "המאמין לא יחיש" – החש במדרגה זו (שותק וממתין). יש משהו באמונה שאינך צריך לזרז את התהליך, כי היות שודאי – "הודאי שמו כן תהלתו" – אני שקט ורגוע. על כך נאמר "המאמין לא יחיש". כך הוא מפרש "והיה העולם" בפירוש הראשון – ודאי עתיד להיות, כבר לא מלחיץ אותי מתי. ברגע שודאי – פתו בסלו, כבר נמצא בפועל בשבילו.

הפירוש השלישי הוא בדיוק הפוך, ש"והיה" משמע שמיד היה. מפרש "והיה" מן הקצה אל הקצה או שעתיד להיות, או שמיד היה בלי להדגיש שאלו שני פירושים הפוכים. צריך להתבונן בדקדוק מה המקור לשתי ההבנות האלה בתבת "והיה". אחר כך מסביר ש"אומר ועושה" זו כבר הוצאה לפועל ("עושה" בהוה) זה רק בא"ק אחרי הצמצום, ואילו "והיה העולם" שלפני הצמצום אינו עדיין הוצאה לפועל.

גם אם אני מפרש "והיה העולם" מיד, הכוונה שמיד היה ה"גליפו" לא העולמות בפועל. השאלה אם ה"גליפו" הוא מידי או שלוקח זמן כביכול. הלשון "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה" משמע לכאורה שהיה מיד "בריש" הענין היה ה"גליפו". אפשר אולי לומר, שמה שאומר ש"והיה העולם" בעתיד היינו המציאות התחתונה, ומה שאומר "והיה העולם" מיד היינו ה"גליפו". אחר כך, בדילוג על "ברוך הוא", מסביר "ברוך אומר ועושה" בלשון הוה הוצאה לפועל ממש, מחשבה הקדומה דא"ק. איזו אמירה צריכה להיות באמצע? כזו שהיא עדיין לשון עבר כאן עבר הוא לפני הצמצום אך כזו שיותר ברור שהמשמעות הפשוטה היא מיד, וזה "הוא אמר ויהי". "כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד" משמע מיד. אפשר לפרש שזה גופא "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", וכמו שכתוב בתחלת ס"ו אצל הקב"ה ברגע שיש מחשבה לא חסרה הפעולה, כשנמצא בכח כבר נמצא. זה ווארט אחד על ה"הוא" של "ברוך הוא"[28] יש עוד כמה דברים, אבל נשאיר[29].

83.             השעשועים העצמיים שלפני עלית הרצון

לגבי "והיה" לשון שמחה: כאן יש עוד דוגמה של הבדל בין פירושו בע"ב לבין הפירוש של רבי הלל בכמה מקומות. אחרי "ברוך שאמר" אומרים "מזמור לתודה" ואז "יהי כבוד". לכאורה חסרה כאן בהמשך ע"ב המדרגה שלפני עלית הרצון – שעשועים עצמיים. אצל רבי הלל, אצל אדמו"ר האמצעי, זה נושא גדול – קודם יש שעשועים עצמיים ואחר כך עלית הרצון. השעשועים העצמיים שלפני עלית הרצון הם עדיין מוחין ד"אחד" – לא "יחיד", לא עצמות (שבו העלם העצמי של אור בעצמות המאור). יתכן – ונסביר יותר בשבוע הבא אי"ה – הוא אומר במאמר שיש עצם האור לפני התפשטות האור. יתכן שזה קשור לשעשועים העצמיים (אך לא בדיוק, ודי למבין), הגם שלא מזכיר כלל וכלל את הלשון "שעשועים עצמיים". את זה נראה בשבוע הבא.

84.             "'והיה' לשון שמחה" ממעשה התחתונים

הוא כותב כאן ש"ישמח הוי' במעשיו" היינו צפית ה' את התענוג והשמחה שעתיד לקבל מעבודת הבירורים בה יעסקו הצדיקים, נשמות בגוף. הם יעסקו בבירורים, וממילא יעשו לו יתברך דירה בתחתונים, ובאותו תענוג ה' כבר שמח – זו פנימיות הרצון. רבי הלל מסביר ש"יהי כבוד הוי' לעולם" היינו עלית הרצון ו"ישמח הוי' במעשיו" היינו השעשועים העצמיים, יותר גבוה. מה הם "מעשיו"? מפרש ש"מעשיו" היינו יכולת מעשיו. הוא שמח בכך שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. עדיין אינו רוצה כלום בפועל, אבל ההרגשה שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה היא חלק מהשעשועים העצמיים עליהם נאמר "ישמח הוי' במעשיו", ואילו "יהי כבוד הוי' לעולם" נמוך יותר (הפסוק בסדר עולה) – שה' רוצה שכבודו יתגלה בעולם, "יהי כבוד הוי' לעולם". שמחת ה' במה שהוא רוצה היא "ישמח הוי' במעשיו"[30]. כאן לכאורה לא מסביר כך.

זו דוגמה – ככל שאדם מבין יותר חסידות הוא מבין שיכול להיות כמה פירושים לאותו פסוק או מאמר חז"ל (כמו שהוא בחז"ל גופא, שיש הרבה פירושים לאותו פסוק כו'). בסוף, אחרי שנבין שיש באמת שני פירושים שונים (או יותר) בדא"ח לאותו פסוק (או ענין), נראה שיש קשר ביניהם (כמו גם בנוגע לפירושים שונים של חז"ל לאותו פסוק כו', כלל גדול בתורת הרבי כידוע). כאן אומר שה"ישמח הוי' במעשיו" היינו סוד "והיה" – השמחה ממה שה' צופה את הבירורים של הצדיקים וממילא את הדירה בתחתונים, מה שהוא באמת רוצה. אם כן, ה"והיה" היינו פנימיות הרצון, פנימיות ה"הורמנותא דמלכא" (והוא "בריש" ההורמנותא).

85.             וה קודמים ל-יה ואעפ"כ ו קודמת ל-ה תתאה

כשהוא מסביר את המלה "והיה" לא מתייחס בכלל ל"העולם", כמו ששאלנו למה מתכוון העולם התחתון, השיעור של העולם, אולי משהו יותר גבוה, יש כמה אפשרויות. אבל כאן מאריך ב"'והיה' לשון שמחה". הוא מביא שני מאמרי חז"ל. אנחנו מכירים ש"ויהי" לשון צער ו"והיה" לשון שמחה. כאן מביא משהו פחות מוכר, שרק "וה" היינו לשון שמחה קשור, ש"וי" לשון צער ו"וה" לשון שמחה. אמרנו קודם שביטוי ומבטא באים ממח ימין דוקא (ואילו שפה ממח שמאל). וה מביע שמח ו-וי מביע צער. מאמר החז"ל הידוע הוא שכל המלה "והיה" היא לשון שמחה.

עוד נקודה שמסביר, שב-והיה – הצירוף של חדש תשרי (אנחנו היום בשיעור האחרון של תשרי זה), לכן בו "זמן שמחתנו" – ששרש ה-וה גבוה מ-יה. קודם אמרנו לגבי מספרים. כאן מסביר ששרש ה-ו הוא "ז"א בעתיקא אחיד ותליא" ושרש ה-ה תתאה, המלכות, ברדל"א. לפי זה יש לכאורה קושיא, שהיה צריך להיות צירוף הויה, כי ה-ה תתאה (ששרשה בג"ר דעתיק) ראויה להיות קודמת ל-ו (ששרשו בז"ת דעתיק, "עתיקא" סתם). הוא מתרץ את זה בחצי משפט, בלי להסביר, שהיות שתבת "והיה" באה להורות על שמחת ה' מעבודת הבירורים (העתידית) – הרי הבירורים נעשים בפועל על ידי המלכות, ה תתאה, אך רק על ידי שה-ו מאיר בה. שרש ה-ה יותר גבוה, אך זה כלים בלי אור. אמרנו שאיש של אור נכנס באיש של כלים, וכל אחד צריך להכיר במעלת זולתו. איש האור צריך להכיר במעלת הכלי – הכלה – "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב", אך הכלה צריכה להכיר בכך שהיא זקוקה לאור החתן. כך מסביר את קדימת ה-ו ל-ה.

86.             שמחה בצירוף "והיה" בתשרי וצירוף "הויה" באב

בצירופי שם הוי' יש משמעות לשנים (מתוך יב הצירופים האפשריים) – והיה ו-הויה. הויה הוא לשון הויה, להוות משהו, וגם לשון שבירה – כרמוז במכה החמישית (ראה רבינו בחיי) "יד הוי' הוֹיָה במקנך" (הגם שהפשט של "הויה" הוא לשון הויה, ראה תרגומים ורש"י וראב"ע, אך רומז גם ללשון שבר – "הוה על הוה" ות"י "תבר על תבר"). המלה "והיה" יותר שכיחה בתורה, אך אנו מכנים את השם בכ"מ הוי' כי קשור ללשון התהוות, הפשט של שם הוי' (מה שמהוה את כל העולמות תמיד, כמבואר בשער היחוד והאמונה).

"והיה" הוא הצירוף של תשרי (הצירוף השביעי) ו"הויה" הוא הצירוף של אב (הצירוף החמישי, שייך למכה החמישית כנ"ל). "והיה" לשון שמחה, אך "הויה" לא כל כך שמח – "הויה במקנך" (הגם שזו שמחה ליהודים), הצירוף של חדש אב שבו חל תשעה באב. אך לפי ההגיון של המאמר, "הויה" היה צריך להיות עוד יותר שמח (שבו מתגלה שרש המלכות ברדל"א, ודוקא בדרגה של לע"ל שאז "נקבה תסובב גבר", ה-ה תתאה קודמת ל-ו, וד"ל), כי כמה שמעלים את ה-וה לשרשן נגרמת שמחה (בעוה"ז עיקר השמחה היא בסוד "והיה" – "ברוך שאמר והיה העולם", אך לע"ל העיקר יהיה הויה). בחדש אב יש יום שאפילו יותר שמח מחדש תשרי – חמשה עשר באב, הולך יחד עם יום כיפור אך יותר שמח גם מיום כיפור (יום סליחה ומחילה לכל עונותינו, סוד "והוא יפדה את ישראל מכל עונתיו", אך חמשה עשר באב הוא בסוד "פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו", וכמבואר המעלה בזה בדא"ח).

87.             כלל בחכמת הצירוף: חילוף ה ראשונה ו-ה אחרונה באמצע החדש

למה יש באותו חדש תשעה באב וגם חמשה עשר באב, היום הכי עצוב והיום הכי שמח, אחד אחרי השני? זו הזדמנות בשבילנו להסביר כלל גדול של חכמת הצירוף. כל צירוף הוי' כולל שני צירופים, כי איני יודע איזו ה ראשונה ואיזו ה שניה – ה יכולה להיות בינה ויכולה להיות מלכות.

למשל, אם הצירוף של ניסן הוא י-ה-ו-ה אני מניח – וכך לפי חכמת הצירוף – שה-ה הראשונה היא בינה והשניה היא מלכות. לפי זה אין בכלל בצירופי שם הוי' את האפשרות ההפוכה – כי אם הייתי מבחין היו כד צירופים (כמו בשם אדנות שכל ד אותיות שונות זמ"ז). לכאורה הפסדתי יב צירופים, אך באמת לא הפסדתי – כי י"ל שבאמצע החדש זה מתחלף. עד פסח הצירוף הוא י-ה-ו-ה – חכמה-בינה-ז"א-מלכות – אך באמצע ניסן מתחלף, ה-ה הראשונה היא המלכות והאחרונה היא הבינה. החילוף הזה הוא כנראה סוד יציאת מצרים, זמן חרותנו (עלמא דחירו היינו בינה, ה עילאה, והיא יורדת למלכות, למקום כנסת ישראל לגאלם, בעוד ששרש נשמות ישראל עולה למקום אמא, ששם מקור החרות, וד"ל).

מה הפסוק הכי חשוב של קשר בין אבא וברתא וכו' "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה". יש שם י-ה-ו-ה, אך הסדר הוא חכמה-מלכות-ז"א-בינה (לכן מחליף, קודם כתב "חכמה... ארץ" ואחר כך "שמים בתבונה" הופך כדי שיצא בדיוק י-ה-ו-ה, אבל בחילוף ההין, ודוק). אותו דבר בחדש אב, לפי חכמת הצירוף צירופי הוי' של חדשי הקיץ (שלשת החדשים של תקופת תמוז) מתחילים ב-ה ראשונה.

לפי זה, הצירוף של חדש אב, הויה, היינו בינה-ז"א-חכמה-מלכות – זה הפירוש הפשוט של צירוף הוי' בחדש אב, אך ב-טו באב יש חילוף, ואז ה-ה הראשונה היא הכלה-המלכות. האמא יורדת לסוף והכלה עולה לראש. ב-הויה, לפי חכמת הצירוף הפשוט, ה-ה הראשונה היא האמא וה-ה שבסוף היא המלכות, "ברתא" של ה-י, אבל באמצע החדש הופך להיות הו – "אשת חיל עטרת בעלה", הכלה עולה למעלה מהחתן שלה, ועל כן "לא היו ימים טובים בישראל כחמשה עשר באב כו' שבהם כו'" ונעשים שידוכים טובים (שידוכים אמתיים, בסוד "אמת מארץ מצמח", כמבואר אצלנו במ"א). זה מה שרצינו לומר כאן, שהצירוף הגבוה הוא זה בו המלכות חוזרת לרדל"א והז"א לעתיקא. זה צירוף הויה של ט"ו באב, לא של תחלת אב. ממילא בחלק הראשון יש את תשעה באב, אך החלק השני, החל מים החמשה עשר לחדש (סיהרא באשלמותא, בדרגה הגבוהה ביותר, כמבואר בדא"ח), הוא כמוסבר כאן.

88.             שלשה פירושי והיה – חש-מל-מל

אם כן, יוצא בסוף שב"והיה העולם" הוא מביא שלשה פירושים, שהאמצעי מאד מורכב. הראשון – שודאי עתיד להיות. הפירוש השני – לשון שמחה. למה מביא זאת? רוצה דרשות? הווארט ש"והיה" מביע את פנימיות הרצון. "ברוך שאמר והיה העולם" – יש רצון, "ברוך שאמר", ופנימיות הכוונה של הרצון היא "והיה העולם", השמחה והתענוג שה' מקבל מהעולם. פנימיות כוונת הרצון היא גילוי רק לנשמות ישראל – רק הן יכולות להרגיש את "והיה העולם". כל אחד יכול להרגיש את ה"ברוך שאמר" – יש פה שלחן, סימן שמישהו רצה שיהיה שלחן. זו מדרגה לפני הצמצום, אך אינה דבר נעלם בעצם. אבל "והיה העולם", "'והיה' לשון שמחה", היא מדרגה שמיוחדת לנשמות עם ישראל. הפירוש השלישי הוא ש"והיה העולם" שכבר נעשה מיד.

אמרנו שהפירוש הראשון הוא "המאמין לא יחיש" ואילו הפירוש השלישי הוא דוקא "יחיש" – משהו יוצא לפועל מיד. הייתי חושב ש"'והיה' לשון שמחה" הוא המתקה, אבל לפי הסדר כאן זה גילוי דרגה נבדלת. מתאים לרבי הלל, שיש כאן התגלות של מדרגה גבוהה ונבדלת – שעשועים עצמיים – שב"ברוך שאמר והיה העולם" מאירה ומתלבשת המדרגה של "ישמח הוי' במעשיו" (לפי פירושו של ר"ה שי"ל שהרבי רש"ב רומז אליו כאן וכנ"ל). זו ההבדלה אצלנו, שהמדרגה הנבדלת מתלבשת במדרגה שתחתיה. בסוף משהו קורה, "והיה העולם" לפי הפירוש השלישי – שקורה משהו מיד, זו ההמתקה כאן. יש פה חש-מל-מל. ה"מל" האמצעי הוא גילוי פנימיות הכוונה של השמחה – כמו ברית המילה כאן. ה"מל" השני, שמשהו מתגלה, הוא הפירוש השלישי שלו.

89.             חמש המדרגות כנגד נרנח"י

אחר כך בקיצור יחסית הוא מסביר את כל המדרגות, ובסיום מסביר שיש כאן נרנח"י. זה עוד ווארט חשוב לחזור עליו ולהסביר אותו: הוא אומר ששתי המדרגות שלפני הצמצום הן חיה-יחידה. "הורמנותא דמלכא" היינו יחידה, כי יש שם את כל האורות, אך לא גלוי אפילו לעצמו כביכול. בהשערה הספירות גלויות רק לו, אך ברצון הכל נמצא אך לא גלוי אפילו לו לכן הוא בחינת יחידה, הכל יחיד, יש כאן רק הטיה של הנפש. הוא כותב שזה אפילו לא רצון של דבר מה. לא עצם האור שלפני הרצון אותו יסביר במאמר הבא אלא רצון פשוט, וזו יחידה, כי אפילו לעצמו פרטי הרצון לא גלויים. כל זמן שאין פרטים, אפילו שאני אומר שאני רוצה לברוא את העולם אף אחד לא יודע מה היא המלה הזו, 'העולם', גם הוא לא יודע. ממילא זה לא דבר הוא לא רוצה משהו, אלא רק רוצה. זו היחידה. אבל ברגע שיש מקיף קרוב ששער בעצמו בכח, לפני הצמצום זו חיה. הכוונה היא שחיה היא לשון מחיה מקיף קרוב שמחיה משהו, חיים להחיות. הוא מסביר שחיה היא חיצוניות הכתר, ששייכת לעולם התחתון. כמו שאריך דאצילות שייך לעולם האצילות, הוא ראשית עולם האצילות. יוצא ששתי המדרגות שלפני הצמצום הן כמו פנימיות וחיצוניות הכתר. יש כמה אופנים להסביר יחידה וחיה, וכאן זה פנימיות וחיצוניות הכתר החיה היא חיצוניות הכתר, ראשית העולם שיבוא. אחר כך יש שלש מדרגות אחרי הצמצום שהם כנגד נר"נ פשט, שנשמה היא מחשבה ("אומר ועושה"), רוח דבור ("גוזר ומקים", כתר דאצילות) ו"עושה בראשית" בעשיה, בחינת נפש. אם כן, כל המבנה במאמר הוא נר"נ אחרי הצמצום וח"י לפני הצמצום:

יחידה

"ברוך שאמר והיה העולם"

הורמנותא דמלכא

חיה

"ברוך הוא"

גליף גליפו בטהירו עילאה

נשמה

"ברוך אומר ועושה"

מחשבה קדומה דא"ק (טהירו תתאה; אדם דבריאה)

רוח

"ברוך גוזר ומקים"

כתר דאצילות (אדם דיצירה)

נפש

"ברוך עושה בראשית"

אצילות (אדם דעשיה)

זה טוב למה שידוע שהבעל שם טוב קבל את קבלת החסידות מבעל הח"י, אחיה השילוני, ועיקר קבלת הבעל שם טוב היא גילוי אור אין-סוף שלפני הצמצום שאינו מתבאר במפורש בכתבי האריז"ל. מה שלפני הצמצום הוא חיה-יחידה, שאין בכוונות האריז"ל – לא בשער הכוונות ולא בכוונת החברים, אלא רק בחסידות. במאמר הבא יתברר שיש מדרגות למעלה מהחיה-יחידה, כמו עצם הנשמה.



[1]. הלשון "פרו ורבו" חוזר ארבע פעמים בתורה – פעמיים בפרשת בראשית (לדגים ביום חמישי של מעשה בראשית ולאדם ביום ששי) ופעמיים בפרשת נח (לנח ובניו לאחר צאתם מהתבה). "פרו ורבו" = 500, ד פעמים "פרו ורבו" = 2000, סוד ה-ב רבתי של בראשית – עוד לפני "ראשית" הבריאה בפועל יש את מצות-רצון השי"ת של "פרו ורבו" (ארבע פעמים, שתים שהן ארבע, כנגד שלמות ההתכללות של "ביה הוי' צור עולמים", וד"ל). דברי ה' בשלמותם (מתחלת דבורו ועד סוף דבריו בסוף הפסוק): "פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ" "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ" "פרו ורבו ומלאו את הארץ" "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" (כה תבות בפרשת בראשית – 9 ו-16, 3 ברבוע ועוד 4 ברבוע העולים יחד 5 ברבוע – ו-זה תבות בפרשת נח –5 ו-7, זה, והיינו סוד נבואת שאר הנביאים, כולל משה בתחלת נבואתו, שנתנבאו ב"כה [אמר הוי']" ונבואתו המיוחדת של משה רבינו שנתנבא ב"זה [הדבר אשר צוה הוי']", ומכאן רמז למובא במפרשים שעיקר מצות "פרו ורבו" לדורות נלמד מהנאמר בפרשת נח דוקא, שם המצוה נאמרה כנבואת משה בבחינת "זה הדבר אשר צוה הוי'", וד"ל. סך הכל – 37 תבות. בפסוק הראשון יש לה אותיות, בכל ד הפסוקים יש קמ = ד פעמים לה אותיות, הערך הממוצע של כל פסוק, כנגד לה התבות של פרשת "ויכלו...", עיקר זמן הזווג של ת"ח) = 9464 = יעקב פעמים אליהו = 4 פעמים 2366 = 26 פעמים 91 (הוי' פעמים שילוב הוי' אדנ-י), הערך הממוצע של ד הפסוקים – הכל על מנת להרבות את דמות הוי' ב"ה בעולם. גם ריבוי הדגים כו' הוא הכנה לריבוי האדם, עיקר הצלם אלהים בעולם, והיינו מה שבתולה נשאת ליום הרביעי (רבע לשון זווג, רמז לארבע פעמים "פרו ורבו" בתורה), כדי לזכות בליל חמישי לברכת הדגים, "פרו ורבו ומלאו את המים בימים" (לכאורה יש קצת כפל לשון בתבת "בימים", אך הרמז: "בימים" = אמונה = דגים אדם; בן [אדם] = דג אדם. ועוד רמז: "[פרו ורבו] ומלאו את המים" "[פרו ורבו] ומלאו את הארץ" "[פרו ורבו] ומלאו את הארץ" "[פרו ורבו] שרצו בארץ ורבו בה" = דגים ברבוע)! רק "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (הלשון היחיד החוזר בפרשת בראשית ובפרשת נח) = 1280 = 5 פעמים 256 (הערך הממוצע של 5 התבות) = ד בחזקת ד (סוד אהרן-נראה), ודוק.

[2]. ראה פירש"י עה"פ "וכל בשליש" וראה תוס' פסחים צד, א ד"ה כל. כל העולם הוי שית אלפי פרסי כנגד ו"ק, וע"כ יש שפרשו ששליש ישוב בתפארת (אדם) ויסוד (איש) שליש מדבר בנו"ה ושליש ים בחו"ג. ויש שפרשו כנגד ג עולמות תחתונים – ישוב-בריאה ים-יצירה מדבר-עשיה. אך על פי הגימטריא ישוב מדבר ים = חכמה בינה דעת י"ל ששרש ג שלישי עולם בחב"ד : ים החכמה, "מי זאת עולה מן המדבר", ישוב הדעת, ודוק. לפי זה הקשר בין ישוב ומדבר הוא בסוד "אם אין דעת [ישוב] אין בינה [מדבר] ואם אין בינה אין דעת", וד"ל.

[3]. כך ברוב המקומות, אך יושם לב שבחסידות אומרים (וכותבים) "דור ההפלגה", לרמז שיש בו משהו מופלג ומופלא, וד"ל.

[4]. רמז: "אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו" – נח נח בדורותיו, מיעוט דורות שנים, שני דורות כנגד נח נח (הדור של תחלת פרשת נח והדור של סוף פרשת נח), דור המבול ודור הפלגה. "... נח נח... בדרתיו" = 738, חצי "דור הלך ודור בא והארץ לעולם עמדת", ראה לקמן.

[5]. דור דעה = "ברא אלהים" (טוב ברבוע), "בראשית ברא אלהים" בשביל ישראל בכלל ובשביל נשמות דור דעה בפרט, אלו הראוים שיתקיים בהם "אני אמרתי אלהים אתם", היינו "ברא אלהים", וד"ל.

[6]. וגם כנגד אבות עולם, הרי חכמה היא סוד "אלהי אברהם" וכו'. "זכור אב נמשך אחריך כמים", פילוג שייך לגבורות יצחק, דעה-תורה בחינת יעקב.

[7]. נח פלג משה = 516 (אלהים פנים ואחור). אך פלג במספר קדמי = 516, רמז מופלא שהכל נכלל בפלג – כל ג הדורות הכללים נכללים בדור הפלגה (הדור המתאים ביותר לדור שלנו).

[8]. דור המבול הלך ודור הפלגה בא, דור הפלגה הלך ודור המדבר בא, דור המדבר הלך ודור המבול בא = 2366, 26 (הוי') פעמים 91 (שילוב הוי' אדנ-י), הערך הממוצע של ארבעת פסוקי "פרו ורבו" כנ"ל. "דור הלך ודור בא" = 484, 22 (כב אתוון דאורייתא) ברבוע = 4 פעמים 121, 11 ברבוע, מספר התבות בפרשת דור הפלגה בתורה (דור השפה – "שפה אחת", לשון הקדש, שבה כב אותיות המתחלקות ל-יא ו-יא, וד"ל).

[9]. כידוע ש"שפה אחת" ע"ה בגימטריא לשון הקדש (שפה ע"ה = לשון, אחת = הקדש).

[10]. יוסף הצדיק למד מפי גבריאל את כל שבעים הלשונות של אומות העולם בלילה אחד, נוסף על לשון הקדש שכבר ידע, מהבית, מה שלא ידע פרעה. יוסף הוא בסוד "שאול מרחֹבות הנהר", יתום מאמו ("יפה תאר ויפה מראה" כרחל שהיתה "יפת תאר ויפת מראה"), מכח אמו, ומקבל ממח הבינה את חכמת הלשון ואת יפי הלשון, וד"ל. יוסף הוא שילמד את כל הגוים לדבר בלשון הקדש – "שפה ברורה". על ידי כך הוא יצטרף לאבות (החל מאברהם – "אב המון גוים"), בסוד אברהם יצחק יעקב יוסף = "שפה אחת". והוא עולה "ושמחתם [לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים]" של ארבעת המינים, המכוונים לפי חז"ל כנגד אברהם יצחק יעקב יוסף (יוסף כנגד הערבות, סוד ההתערבות, ראה לקמן בביאור המאמר מע"ב).

[11]. ח"א עד, ב.

[12]. זה לשונו:

הג' לשונות יסודא עקרא שרשא. ומהו מהימנותא חדא. ומה זה שייך להפסוק שפה אחת ודברים אחדים. היינו כי שפה אחת קאי על מל' הנקראת שפ"ה גי' שכינה, והוא בחי' שפת אמת, והוא האמונה בהקב"ה, כי מל' נקראת אמונה והוא האמונה באמת הוי' דת"ת. ודברים אחדים. דברים הוא ג"כ במל' בחי' דבור. אך דברים הוא לשון רבים, וכן אחדים לשון רבים. הוא לנגד מה שהמל' מושרשת בג' מקומות בקו האמצעי דת"י דז"א. מתחלה ביסוד ואח"כ בת"ת ואח"כ בדעת כמ"ש בע"ח שער הירח פ"א וע"ש בסוף הפרק ג"כ. וכ"א מהם נק' אחד. כי יסוד הוא אחד המאחד ומחבר את נו"ה, שמימין ומשמאל, ות"ת נקרא אחד המאחד חו"ג. ודעת נקרא אחד המאחד חו"ב. זהו דהא כדין עלמא (מל') ביסודא (יסוד) ועקרא (ת"ת שהוא עיקר האילן גופא דאילנא). ושרשא (דעת שהוא בחי' שרש האילן, ועיין בקה"י מע' שרש). חדא. היינו דברים אחדים. ומהימנותא חדא, הוא שפה אחת, בחי' מל'. ויהי בנסעם מקדם מקדמאה עקרא דעלמא מהימנותא דכלא, כאן נקט רק עקרא, כי פירוש קדם הוא מזרח, והיינו ת"ת שהוא מזרח, והוא עקרא דעלמא, גם קד"ם הוא שם ב"ן ברבוע גי' קד"ם והיינו מהימנותא דכלא שהוא בחי' מל' הנקראת אמונה.

[13]. וכתבו מפרשי המורה נבוכים (ראה גבעת המורה) כי כשם שהוא מדומם לחי כך הוא מחי למת – המעבר ממת לחי או מחי למת הוא ללא רגע באמצע, בו אתה גם חי וגם מת (חצי חי וחצי מת). אמנם, ישנו פירוש חסידי (המיוחס לרבי אייזיק מהומיל זצ"ל) ש"לחיים ולא לַמות" פירושו "לחיים" ולא רק לא-מות (כבלשונות נדרים, בהם ל פתוחה מתפרשת כ"לא") – בקשה להיות חי ממש, ולא רק לא מת. לפי זה יש ממוצע בין חי למת – שאינו מת אך גם אינו חי (ועל דרך זה בנגלה דאורייתא – מפרכסת ש"יצתה מכלל חיה ולכלל מתה לא באה"), אך לענין הכלל בענין שינוי פתאומי (אם מחילים אותו גם על המעבר מחי למת) יש לומר שכל זמן שאין זו מציאות של מת ממש עדיין יש חיות על אף ש"יצתה מכלל חיה" (משום שאינה יכולה לחיות הלאה), שהרי גוסס נחשב לחי, ורגע המיתה הוא שינוי פתאומי (שאפשר לומר שהוא ניתן למדידה מדעית, כידוע, אך יש דעות שונות לגבי קביעת המות – הקביעה באיזה רגע קורה השינוי הפתאומי), ודוק. וראה גם מפענח צפונות עמ' 145-146, ועצ"ע שם האם שיטת הגאון הרוגאטשובי בזה עולה בקנה אחד עם שיטת הרמב"ם, ואכ"מ.

[14]. הדבר בולט ביותר אצל בעלי תשובה: יש בעל תשובה שתשובתו היתה בהדרגה, זה לקח לו הרבה זמן עם הרבה שקלא וטריא פנימי עד שגמר לעבור את המעבר מלא שומר תורה ומצות לשומר תורה ומצות. בעל תשובה כזה לא מאבד את זכרונו וגם זיקתו הנפשית לעבר שלו. מה שאין כן בעל תשובה פתאומי, תופעה די שכיחה, שפתאום "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" (נמצא שבעל תשובה זה הוא בסוד מעשה מרכבה, שבטל לה' לגמרי, ואילו הבעל תשובה הראשון הוא בסוד מעשה בראשית, וד"ל) וגילה את ה' ותורתו וברגעא חדא משתנה מן הקצה אל הקצה כו'. אותו בעל תשובה ישכח לגמרי את עברו, הוא ממש כקטן שנולד דמי (ששוכח לגמרי את גלגוליו הקודמים).

[15]. בערך-בדיוק-כאילו = 481 = יו בהשראה = 13 פעמים 37, ודוק.

[16]. ספר יצירה פ"ו מ"ה. "טוב מבחין את הרע ורע מבחין את הטוב" = 1612 = הוי' (26) פעמים "טוב מאד" (62, היפוך ספרות), וכידוע ש"מאד" רומז לשרש הרע הכלול בטוב והיינו מה שיש בכח הרע להבחין את הטוב (דהיינו מה שמבחין את שרשו שם. וכל שכן בנוגע לטוב, מה שהטוב מבחין את הרע, שהרי יש ניצוץ של טוב בכל דבר, גם במציאות הרע, שאחרת לא היה לו קיום כלל כמבואר בדא"ח, בפרט בהמשך ע"ב), ומה שהרע נעשה כסא לטוב (בלשון הבעל שם טוב; 10 פעמים בעל שם טוב – גילוי שרש נשמתו בכל עשרת כוחות הנפש – עולה טוב פעמים רע, כמבואר סודו במ"א), ועד שבסוף שרש השמאל (שרש הרע) עולה מעל שרש הימין (שרש הטוב) בסוד "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (כל "טוב" במעשה בראשית מתורגם "טב" חוץ מ"טוב מאד" שמתורגם "תקין לחדא", ודוק; יש ז פעמים "טוב" במעשה בראשית, ו"פ "טוב" ופ"א "טוב מאד", וביחד עם ת"א – ו"פ "טב" ופ"א "תקין לחדא" עולה הכל 833 = 49 פעמים 17 – ז ברבוע פעמים טוב!). והנה, 1612 = חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד – ו"ק, מדות הלב, ה"כפולות" (דגש ורפה, תהו ותיקון), ששם דוקא הטוב מבחין את הרע והרע מבחין את הטוב, וד"ל.

[17]. "אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי", וד"ל.

[18]. ראה סוד ה' ליראיו שער "תורת רבינו האריז"ל ותורת מורנו הבעש"ט זי"ע".

[19]. ראה שם פ"ד.

[20]. פרט-פרצוף, לשון נופל על לשון. "[בראשית] ברא אלהים" = פרט. תכלית הבריאה היא "אשר ברא אלהים [= פרט] לעשות [= בנין פרצוף רחל]", וד"ל.

[21]. בשיעור הקודם דברנו הרבה על נוסח הברכה "על נטילת לולב" (ולא "על לקיחת לולב" כלשון הפסוק "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'"). לפי המתבאר כאן י"ל שכוונת נטילת לולב היינו להעלות את הלולב ביחד עם שאר המינים לשרשם בעשר ספירות הגנוזות במאצילן לפני הצמצום הראשון, ומשם להמשיך את אורם למטה, ודוק.

[22]. שמשם האינסטינקטים בנפש.

[23]. לפי זה, יש לרמוז שפשיטות-התאחדות-התערבות הוא בסוד תבת אמת – ראש תוך סוף הא"ב (א – פשיטות; מ – התאחדות, כטבע המים; ת – התערבות, שהרי ה"ארבע מאות" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא בברית בין הבתרים, "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" – בני ישראל היו שם במצב של התערבות, לא התאחדות, ודוק), וד"ל.

[24]. קו ימין קו שמאל קו אמצע = 1000, סוד אלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה, סוד משה (קו אמצע) ר"ת מחלוקת שמאי (קו שמאל) הלל (קו ימין) = 1000, וד"ל.

[25]. להעיר שבחתך זהב יג מתחלק ל-ה ו-ח (וכן מפורש לגבי יג מדות הרחמים, כאשר ה-ח האחרונות הן בסוד ח בגדי כהנא רבא, ודוק).

[26]. התבה האחרונה, החותמת את הברכה, "בתשבחות" = 1118 (המספר הראשון המתחלק גם ב-26, הוי', וגם ב-86, אלהים – 1118 = 43 פעמים 26 = 13 פעמים 86) = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". "מלך מהלל בתשבחות" = 1313 (13 פעמים 101) = תחית המתים וכו'.

[27]. "כי הוא אמר ויהי" = שדי – "שאמר לעולמו די" (אמירה). "ויהי" (לשון הויה, רמז לשרשו בשם הוי' ב"ה) = אל (= ההויה, כידוע מר"א אבולעפיא), סוד שם אל (חסד) שמאיר בשם שדי (יסוד) – אל שדי, וד"ל. במילוי, "כי הוא אמר ויהי" = ז פעמים הוא ברבוע.

[28]. "ברוך הוא" = כ (בחינת כתר, "אין כ אלא לכתר") פעמים הוא, ודוק.

[29]. "הכל הולך אחר הפתיחה". מה ה"הוא" הראשון בתורה? "שם האחד פישון הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב". "הוא – הסבב", הוא בחינת סובב כל עלמין, סוד ההשערה בכח שלפני הצמצום הראשון. פישון הוא פי שונה הלכות, סוד ה-רלא שערים שבמלבוש העליון. לא היה העולם ראוי לזהב (והוא נברא רק לצורך בית המקדש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"), והוא בעצם שייך לשיעור המציאות העתידית לפני ההוצאה לפועל. "וזהב הארץ ההוא [=] טוב, שם הבדלח [אותיות שהם בדלח] ואבן השהם [= וזהב הארץ ההוא טוב]" (כל הפסוק, "וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדלח ואבן השהם" = זהב פעמים לבן), סוד "וירא אלהים את האור כי טוב" – "'כי טוב' לגנזו לצדיקים לעתיד לבא" ("וירא אלהים את האור כי טוב" ועוד "וזהב הארץ ההוא טוב" = 1313 = "מלך מהלל בתשבחות" הנ"ל), וד"ל.

    והנה, פלא, במקום ההופעה הראשונה של תבת "הוא" בתורה גם נרשם ברמז (נגלף) "הוא" בדילוג שוה של אותיות דרך ה-ו, האות האמצעית של "הוא" המפורש: "שם האחד פישון הוא הסבב את כל ארץ החוילה". הדילוג הוא של י-י אותיות, ס"ה אהיה אותיות מתחלת הוא ועד סופו.

    אצל כל אחד מארבעת הנהרות המתפרדים מאותו נהר היוצא מעדן להשקות את הגן ("ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" – "ומשם יפרד" עולה פרת, "והיה לארבעה ראשים" עולה תחלת הפסוק הבא: "שם האחד פישון הוא הסבב") נאמר "הוא": "שם האחד פישון הוא הסבב... ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב... ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההלך... והנהר הרביעי הוא פרת" (הוא דמעיקרא). מסתבר לומר שסוד ארבעת הנהרות שייך למה שהשי"ת שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל (בשרשם העליון, בבחינת "הוא", לשון נסתר, לפני הפרדם בפועל, הם כוללים את פרטי כל העולמות העתידים להתהוות, וכמבואר בדא"ח שבעולם האצילות שרש ארבעת הנהרות, עוד לפני יציאתם לעולם הבריאה כו', עלמא דפרודא, היינו בחג"ת יסוד דאצילות, וד"ל).

    והנה, 4 פעמים נהר = 1020 (= השגחה פרטית וכו') = מספר ההופעות של תבת "הוא" בכל התנ"ך כולו! והוא עולה 12, הוא, פעמים 85 (7 בהשראה), פה.

[30]. "יהי כבוד הוי' לעולם" = 259 = 7 פעמים 37, שבעת ההבלים שהבם נברא העולם. "ישמח [אותיות משיח] הוי' במעשיו" = 812 = 7 פעמים 116, "כל יכול" (ו"חן חן"), וד"ל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com