חיפוש בתוכן האתר

כ"ג אלול ע"ב – תל אביב התוועדות "תתעורר" פרשת נצבים יום עיון – בית ספר לתורת הנפש הדפסה דוא

כ"ג אלול ע"ב – תל אביב

התוועדות "תתעורר" פרשת נצבים

יום עיון – בית ספר לתורת הנפש

א. "היום" – עבר־הוה־עתיד ברגע ההוה[1]

ערב טוב לכולם. אנחנו שבוע לפני ראש השנה. קודם כל, שה' יתן לנו שנה טובה ומתוקה. שנה של אור, אור של משיח, של גאולה אמתית ושלמה לכלל ולפרט.

"אתם נצבים" – כל ישראל מלכים

תמיד בשבת שלפני ראש השנה קוראים בתורה את פרשת נצבים[2], "אתם נצבים היום כֻלכם לפני הוי' אלהיכם ראשיכם וגו'"[3]. הפסוק מונה עשר מדרגות[4] כנגד הפרצוף השלם של עם ישראל. אנחנו כוללים עשר ספירות, אבל המלה הראשונה – "נצבים" – רומזת למלכות, כמו שכתוב "נִצב מלך"[5]. כל ישראל מלכים ובני מלכים – בתלמוד בבלי כתוב בני מלכים[6] ובמקומות מסוימים כתוב מלכים ממש[7] – כל יהודי הוא מלך. גם בתוך המלה נצב, ה-צ שבאמצע עולה בגימטריא מלך והאותיות מסביב הן בןבן מלך. אנחנו נצבים-מלכים בזכות שמתקיים בנו "כֻלכם לפני הוי' אלהיכם".

העמידה לפני ה' "היום"

בהמשך כתוב "למען הקים אֹתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים"[8]. אף על פי שכתוב בפסוק "לו לעם" רש"י כותב שה"לו" הוא כמו "לפניו". רש"י מפרש "'למען הקים אֹתך היום לו לעם' כל כך הוא נכנס לטרוח למען קיים אותך לפניו לעם", ויש שיחה של הרבי[9] על כך שרש"י משנה מ"למען הקים אתך היום לו לעם" – במקום "הקים" לשון הקמה (כמו בפסוק שלמדנו בשבוע שעבר[10] – "יקימך הוי' לו לעם קדוש"[11]) הוא מפרש כאן "הקים" מלשון קיום ובמקום "לו" הוא מסביר "לפניו".

העמידה לפני ה' כתובה כתובה כמה פעמים, גם בהמשך: "את אשר ישנו פה עמנו עֹמד היום לפני הוי' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום"[12] – עוברים בברית, כל הדורות, גם מי שפה וגם כל נשמות הדורות הבאים. "לעברך בברית" מפרש רש"י "להיותך עובר בברית".

אדמו"ר הזקן אומר[13] (על פי הזהר) שכל פעם שכתוב "היום", ובפרט בפרשיות האחרונות של משנה תורה (אותן קוראים לפני ראש השנה), יש בכך רמז מובהק ליום הדין הגדול של ראש השנה (על הפסוק בתחלת איוב[14] "ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על הוי' ויבוא גם השטן בתוכם" ת"י "והוה ביומא דדינא בריש שתא ואתו כתי מלאכיא למקום בדינא קדם ה' ואתי לחוד סטנא במציעהון", וכן פירש"י: "'ויהי היום'. אותו יום שהיה ראש השנה"). וכך, אם כתוב "אתם נצבים היום" אותו "היום" הוא ראש השנה. גם בהמשך כתובה המלה "היום" כמה וכמה פעמים.

חמש כנגד חמש

קודם מונים את עשר המדרגות שיש בעם ישראל – "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם' ושֹטריכם, כל איש ישראל" (עד כאן חמש מדרגות בפסוק הראשון), "טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך, מחֹטב עציך, עד שֹאב מימיך" (עוד חמש מדרגות בפסוק השני).

עשר המדרגות נמנות בשני פסוקים – חמש כנגד חמש. יש ביטוי בספר יצירה[15] שהספירות מסודרות "חמש כנגד חמש", כמו האצבעות, כמו הדברות בלוחות הברית. יש בביטוי זה סימן לשנת תשעג הבעל"ט, שעולה חמש כנגד חמש. עם ישראל צריך להיות, כמו בפרשת נצבים, חמש כנגד חמש – קודם הגדולים, ראשיכם שבטיכם וגו', ואחר כך היהודים הפשוטים של הבעל שם טוב.

בחירת שואב המים

הבעל שם טוב אהב שואבי מים – הוא אמר[16] שכאשר רואים שואב מים לומר בפירוש, בפה מלא, בשם הבעל שם טוב, שהבעל שם טוב אומר שזה סימן ברכה.

אם באמת מונים את עשר המדרגות לפי הסדר, כנגד הספירות מלמעלה למטה, יוצא ששואב המים בסוף הוא המלכות. כל הנצבים הם מלכים ובני מלכים, ואף על פי כן יש משהו מיוחד ביהודי הפשוט – שואב המים, שיותר פשוט גם מחוטב העצים – שהוא המלכות ובזכותו תבוא הגאולה. אם הגענו אליו, אפשר לפרש שהוא שואב את מי התורה, "אין מים אלא תורה"[17], "הוי כל צמא לכו למים"[18].

יש גם פירוש של אדמו"ר הזקן[19] שחוטב עצים חותך-מנתח דווקא את העצות הרעות שיש בלב, ה"רבות מחשבות בלב איש"[20]. זהו פירוש שקשור לתורת הנפש, לפיו כל עצה בחיים – איך לשפר את החיים בגשמיות וברוחניות – צריך לחטוב. אם תנתח ותחתוך את העצה מספיק, לחתיכות קטנות, תעמוד בסוף על האמת – האם העצה טובה או רעה. לגבי שואב מים אומר אדמו"ר הזקן שצריך לשאוב את המים הרעים שיש בנפש, המים שמצמיחים כל מיני תענוגות בני אדם, תענוג רע, תאוות למיניהן. כתוב[21] שמים הם תענוג, מצמיחים כל מיני תענוג, וצריך לשאוב את המים הרעים החוצה – לשפוך אותם.

אם כן, יש פה פירוש טוב ופירוש לא טוב ל"מים" אותה שואב היהודי הפשוט. כנראה שהיהודי הפשוט נמצא תמיד בהתלבטות בין שני הפירושים לגבי עצמו. מהו שואב מים בכלל? יש לו בחירה חפשית, צריך לבחור שהשאיבה שלו תהיה של המים המתוקים באמת של התורה. עליו להזהר לא להיות חולה ששם מר למתוק ומתוק למר[22], שאז התענוג שלו לא טוב (ונדרשת ממנו עבודת השאיבה והריקון העצמי מהמים הרעים).

מבנה ששת פסוקי הפתיחה של פרשת נצבים

פתחנו ב"חמש כנגד חמש", שיעור הקומה של עם ישראל, שתופס שני פסוקים. אחר כך יש עוד שני פסוקים שהולכים יחד ועוד שני פסוקים שהולכים יחד. מי שלומד את החת"ת לפי הסדר, בשנה כמו שלנו שנצבים-וילך נפרדים, רואה ש"ראשון" ו"שני" של נצבים קצרים – הכי קצר שיכול להיות – שלשה פסוקים בכל אחד. ששת הפסוקים הללו, חוץ מהחלוקה לשלשה-שלשה לפי העליות, מתחלקים בפשט שנים-שנים-שנים.

שני הפסוקים הראשונים מתארים את שיעור הקומה של עם ישראל, חמש כנגד חמש. אחר כך באים עוד שני פסוקים, שמסבירים לשם מה "אתם נצבים היום". מה המטרה של העמידה האיתנה של עם ישראל, כולנו יחד, לפני ה'? "לעברך בברית" – להיותך עובר בברית.

כתוב בחסידות שהברית נכרתת בראש השנה. כמו שמברכים בחתימת הברכה האמצעית של מוסף ר"ה (המורכב ממלכויות-זכרונות-שופרות), ברכת זכרונות – "ברוך אתה הוי' זוכר הברית". כתוב שכל ראש השנה הוא "לעברך בברית", כל עניני ראש השנה שנגע בהם קצת. הענין הכי מפורסם והכי בסיסי של ראש השנה הוא להמליך את ה' למלך, אבל תוך כדי שממליכים את ה' כורתים איתו ברית חדשה[23], ברית של גאולה, שנקראת בנביא "ברית חדשה"[24]. ראש השנה הוא יום של כריתת ברית, וצריך להבין את האופי המיוחד שלה.

על כך נאמר "לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו אשר הוי' אלהיך כֹרת עמך היום" – פעם שניה שכתובה המלה "היום" (המלה החותמת את הפסוק השלישי). הפסוק הרביעי, שפותח את "שני" (החת"ת של היום), הוא המשך אותו פסוק. מה התכלית של הברית? "למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב". אם כן, כל המטרה של "לעברך בברית" היא להקים אותך היום – שוב כתוב כאן "היום", פעם שלישית (כאן יש דגש מיוחד על תבת "היום" שהרי ניתן היה לכתוב "למען הקים אתך לו לעם וגו'" בלי "היום", וכמו בפסוק שלמדנו לפני שבועי "יקימך הוי' לו לעם קדוש", ודוק) – "לו לעם", ורש"י אומר "למען קיים אותך לפניו לעם" כנ"ל.

אחר כך יש עוד שני פסוקים – שהזכרנו את האחרון – "ולא אתכם לבדכם אנכי כֹרת את הברית ואת האלה הזאת". חידוש, כולם כאן יחד, אבל ה' צריך לומר שלא אתכם לבדכם אני כורת את הברית – "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני הוי' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". עוד פעמיים "היום" בפסוק האחרון, סך הכל חמש פעמים "היום" עד כאן.

זו הפתיחה של פרשת נצבים, ששת הפסוקים הראשונים, שתי העליות הראשונות – ששה פסוקים שמחולקים שנים-שנים-שנים לפי הענין.

ראש השנה – ראשית הזמן

איך נסביר את החלוקה הזו? מה היא אומרת לנו לגבי ראש השנה? ידוע בספר יצירה[25] שהעולם מורכב משלשה ממדים כלליים, שהסימן שלהם הוא עש"ן – עולם-שנה-נפש. עולם הוא ממד המקום, שנה ממד הזמן, ונפש היינו ההרכב הנפשי של האדם עליו נאמר "מבשרי אחזה אלוה"[26] – לפי כחות הנפש של האדם אפשר להבין קצת בספירות העליונות[27], אצל ה' כביכול. מהו ראש השנה? תחלת מעגל השנה. אם כן, ראש השנה – "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" – מזכיר לנו את הרגע הראשון של הבריאה בכלל ואת הרגע הראשון שאדם הראשון, אנחנו כולנו, נולד. המודעות האנושית נולדה ביום ששי, ראש השנה, ועל כך כתוב "זה היום תחלת מעשיך", והוא גם "זכרון ליום ראשון" – זכר לבראשית, תחלת הבריאה בכלל. אם כן, נכנסים לראש השנה, הנקודה הראשונה של ממד הזמן, ומה שהיא אומרת לנפש.

עבר-הוה-עתיד – רשע-בינוני-צדיק

הזמן מורכב מעבר-הוה-עתיד. לזמן ההוה יש עוד כמה שמות אצל המדקדקים. לפעמים הם אומרים עבר-עומד-עתיד, הכל לשון נופל על לשון – כל אחד מתחיל ב-ע. יש גם עבר-בינוני-עתיד, שההוה הוא בינוני, בין העבר לעתיד. ספר התניא, ספר היסוד של החסידות, נקרא "ספר של בינונים", ואחד הפירושים שאדמו"ר הזקן התכוון אליו הוא שהאדם צריך להכנס לזמן הבינוני – שכל אחד יחיה בהוה, לא בעבר ולא בעתיד, אלא רק בהוה[28]. יתכן שצדיק חי בעתיד. באמת כתוב שרשע, שהוא עברין, חי בעבר – הוא תפוס, עצור, העבר עוצר אותו ולא משחרר אותו. השחרור הוא להיות בינוני של תניא, ולחיות בהוה[29].

"היום! אם בקֹלו תשמעו" בשמיעת קול השופר

שוב, כמה פעמים כתוב "היום" בששת הפסוקים האלה, שרומזים לראש השנה? חמש פעמים – "אתם נצבים היום... אשר הוי' אלהיך כרת עמך היום... למען הקים אתך היום לו לעם... כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני הוי' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" (בפסוק האחרון פעמיים "היום" כנ"ל, והיחידה של כל ששת הפסוקים חותמת "היום").

"היום" משמע רגע ההוה. כשרוצים לתרגם לאידיש "היום" אומרים "היינט", והמשמעות היא עכשיו, נאו. הרבי מאד אהב את המלה now באנגלית – רוצים משיח נאו, כעת, לא היה לפני רגע, ולא רוצים לחכות עוד רגע. זו מנטאליות של הבינוני של התניא, רוצה הגשמה – הגשמת כל היעודים הטובים של התורה – "היום". הכניסה לתודעת "היום" מאד חזקה בראש השנה.

ידוע הסיפור המפורסם בגמרא[30] אודות רבי יהושע בן לוי ששאל את המשיח "אימתי קאתי מר?" והוא ענה "היום!". כשהמשיח לא בא באותו יום רבי יהושע בן לוי התלונן לאליהו הנביא שהמשיח שקרן, כי אמר שיבוא היום ולא בא. אליהו הסביר לו שלא הבין את המשיח, שהתכוון לפסוק "היום אם בקֹלו תשמעו"[31]. המשיח מוכן ומזומן לבוא כל רגע, אבל הדבר תלוי גם בנו, ו"אם בקֹלו תשמעו" הוא בא תיכף ומיד ממש.

מתי הזמן הכי מסוגל לשמוע קול? בראש השנה בו "מצות היום בשופר"[32] – "שפרו מעשיכם"[33] – "לשמוע קול שופר". אם שומעים את השופר, לא צריך אפילו לשמוע איזה מסר, אלא רק את עצם קול השופר[34]. אם כבר יש מסר, הרי שהמלה שופר עצמה אומרת לנו, לכולנו, לפי חז"ל, "שפרו מעשיכם" – כל אחד עושה חשבון נפש פשוט, "ידע איניש בנפשיה", שצריך להשתפר. אם רק "בקֹלו תשמעו", "לשמוע קול שופר", משיח בא "היום" – היום הגדול של ראש השנה.

שלשת זוגות הפסוקים – עבר-הוה-עתיד שבהוה

כל דבר שלם, משוכלל ומתוקן, הוא בסוד ההתכללות. היות שזמן ההוה – שרוצים משיח נאו, ברגע ההוה, ולא בעוד רגע – הוא בין העבר והעתיד, "העבר אין, העתיד עדיין וההוה כהרף עין"[35], ובאותו הרף עין של ההוה "ישועת הוי' כהרף עין"[36]. כולנו רוצים ישועת ה', ישועה בראש השנה, ו"ישועת ה' כהרף עין" – צריך להכנס להרף עין. העבר אין, כבר לא קיים, גארנישט. העברין נתפס בעבר, בגארנישט, בריקנות, באין. העבר אין והעתיד עדיין, מה יש? רק את ההוה, והוא כהרף עין, וישועת ה' כהרף עין.

היות שההוה נמצא בין העבר ובין העתיד צריך לומר שאליבא דאמת הכל נכלל בתוך הרגע הזה של ההוה[37]. כך נבין לעומק את חלוקת ששת הפסוקים הראשונים של הפרשה שנים-שנים-שנים. שני הפסוקים הראשונים הם בעצם הרושם של העבר ברגע ההוה. אחר כך עצם ההוה – מה שצריך לפעול, שהרי ההוה פועל משהו, פעולת ההוה – מופיע בשני הפסוקים הבאים, שהם ההוה שבהוה, הבינוני שבבינוני. אחר כך עוד שני פסוקים שהם בעצם העתיד שכבר נמצא בתוך הרגע הזה של ההוה, ובהם הכי פשוט להבין זאת כאשר קוראים אותם ומתבוננים בהם.

העתיד הכלול בהוה –"אשר ישנו פה" ו"אשר איננו פה" נמצאים "היום"

היות שהסבר שני הפסוקים האחרונים הכי קל להבנה נתחיל בהם: "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני הוי' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". "אשר ישנו פה" הוא "היום" וגם "אשר איננו פה עמנו" הוא "היום"[38]. מי הוא "אשר איננו פה"? כל הדורות הבאים, מי שעתיד לבוא[39]. מי שקצת מתבונן מבין שכתוב כאן בפירוש שהתכלית היא לכלול את העתיד ממש בהוה.

יש שיחה מפורסמת של הרבי[40] שכריתת ה' ברית עם הדורות העתידים לבוא איננה כריתת ברית עמנו, העומדים "פה היום", על מנת שתתפוס גם לבנינו, אלא שהעתיד חי וקים ממש – לפניו הכל גלוי וידוע וקים בפועל – וה' כורת את הברית עם כל הדורות העתידיים, עם כל הדורות ממש ובאופן ישיר, באותו רגע של ההוה. זו תכלית הכוונה – לכלול את כל העתיד בתוך ההוה. אין עוד דוגמה כזו בכל התורה כולה, שהעתיד נמצא כאן ועכשיו.

העבר הכלול בהוה – הגדרת המעמד

אם כן, כבר מתחילים לחוש שהכוון כאן – בתוך ה"היום", היינט, עכשיו – הוא להגיע גם לעתיד ולכלול אותו. מתוך כך אפשר לחזור ולראות איך שני הפסוקים הראשונים הם העבר, ובעצם הם רושם העבר, "רשימו" בלשון הקבלה והחסידות. ב"העבר אין" הכוונה שבין העבר להוה יש את סוד הצמצום, אבל גם כשיש צמצום נשאר רשימו – הרשימו של העבר בהוה.

שני הפסוקים הראשונים הם שיעור הקומה של עם ישראל. מצד אחד כולם יחד, "אתם נצבים היום כלכם", בלי חלוקה. אבל תיכף מתחיל הפסוק לחלק בין סוגים שונים של יהודים – הגדולים והחשובים בפסוק אחד והיהודים הפשוטים של הבעל שם טוב בשני. מצד אחד, הפשוטים הכי אהובים. מצד שני, מתקבל הרושם שהם נחותים – מחוטב עציך עד שואב מימיך. מהו מעמד (לשון עומד, נצב היום)? יש פה מעמדות של יהודים. מה הכוונה שיש אחד שהוא ראש, שני שהוא נשיא שבט (לפי רש"י על הפסוק שני הראשונים הם אותו דבר, "ראשיכם לשבטיכם", אבל לפי הזהרד הם שני סוגים שונים), שלישי שהוא זקן שיושב בסנהדרין, אחר כך שוטר, ואז כל היהודים המבוגרים, "כל איש ישראל", "תפארת ישראל"[41].

מהם כל הסוגים האלה? קודם כל, כל אחד – מכל המעמדות – צריך להתבונן שהוא עומד לפני ה'. אני רב גדול, אני יהודי פשוט, אני מוצלח וכו' – כל המעמדות הם רושם בלבד, אפסי, חולף ועובר, של העבר. המעמד הוא העבר שבתוך ההוה – אני כנר, אני משהו אחר, אני כאן מדבר. ה'אני' הזה, "ראשיכם וגו' עד שאב מימיך", הוא לא ההוה ממש – הוא העבר שבתוך ההוה.

ההוה שבהוה – הפעולה "היום" – "לעברך בברית"

עולה מכאן משהו חשוב ביותר: כל מה שמגדיר אותי הוא העבר, אך ברגע הזה, בהוה ממש, אני ערום, "כתינוק שנולד דמי"[42]. אין לי שום גדר, לא "ראשיכם", לא "שבטיכם" – גארנישט. מהו בכל אופן ההוה ממש? ההוה שבהוה? הפעולה. אמרנו שמה שצריך לעשות, "המעשה הוא העיקר" בלשון הרבי, הוא ההוה ממש.

מה ההוה של ראש השנה, של היום, וכך כל יום וכל רגע? "לעברך בברית" – "להיותך עובר" (העובר כבר יצא לאור עולם אך כעת, בשעת ברית המילה, "לעברך בברית", הוא ערום ללא כל גדר מהו ומה יהיה, "ראשיכם" או "שואב מימיך") – להעביר את העבר לתוך ההוה ממש. ברגע הזה הפעולה המוטלת עלי היא "לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו אשר הוי' אלהיך כרת עמך היום" – לשם מה? – "למען הקים אתך היום לו לעם", "לקיים אותך לפניו לעם" לפי פירש"י.

שני הפסוקים האלה הם מה עושים, מה קורה, מה ה' רוצה ממני ברגע הזה – הם מתארים את ההוה ממש. זה רצון ה' וזו קבלת עול מלכות שמים – "לעברך בברית" (בגימטריא לו פעמים הוי' – "לו לעם"). אחר כך ה' אומר, דעו לכם שכולכם עוברים בברית – גם מי שכאן וגם מי שעדיין לא כאן, כל העתיד עובר עמכם בברית. אלה שני הפסוקים האחרונים.

הכל נכלל ברגע ההוה

עד כאן רעיון אחד, איתו אפשר להכנס לפרשה שהיא ההכנה הקרובה לקבל את השנה הקרובה – שנקבל שנה טובה ומתוקה – להכנס להוה על כל מרכיביו, עבר-הוה-עתיד.

יש "ראשיכם וגו'", אבל צריך לדעת שהכל בעבר – מי שהיה ראש, יתכן שכרגע הוא כבר לא ראש. אם הוא רוצה להמשיך להיות ראש – שיעשה משהו (וכידוע הווארט אצל חסידים שלמדן הוא לא מי שיודע ללמוד אלא מי שלומד וכו', והגם שבתניא[43] מחלק אדמו"ר הזקן בין עובד בהוה, הבינוני של התניא, לעבד ה', הצדיק, שכבר נעשה עבד כו', הרי גם בצדיק נאמר "שבע יפול צדיק וקם"[44], כמבואר בחינוך קטן שם, וד"ל). הוא היה ראש, הראש הוא גדר של העבר.

שוב, התכלית היא לדעת ולהרגיש שאין שום דבר בכלל, חוץ מהרגע של ההוה – העבר אין והעתיד עדיין – וכל עניני המשיח והגאולה הם "משיח נאו" דווקא. חוץ מה"נאו" אין כלום. צריך את הכל לכלול בתוך ה"נאו", בתוך הרגע הזה. זה המסר של כל חמש פעמים "היום" שיש בתחלת הפרשה. עד כאן הנקודה הראשונה.

ב. להמליך את ה׳ מנקודת הרוממות העצמית שבנשמה

המלכת ה' מכח שרש הנשמה

אם שואלים, בפשט הכי פשוט, מה ענינו של ראש השנה, התשובה היא, כמו שאמרנו בתחלה, המלכת ה'. בכל אופן, הפרשה פותחת "אתם נצבים היום כלכם", ואמרנו ש"נצבים" היינו מלכים – כל יהודי הוא מלך. כדי להמליך את ה' מלמטה – העם בא ומכתיר את המלך – צריך להתבטל. המשל לכך הוא ממלך בשר ודם: כאשר רוצים מלך יש לבוא אליו, להשתחוות לפניו, "ומלכותו ברצון קבלו עליהם"[45] – בלי כפיה, לא אוהבים כפיה, רק "ברצון" – אבל צריכים לקבל את עול המלכות. כדי לקבל את מלכות ה' יתברך אני צריך לבוא בהכנעה, בכניעה גדולה.

אבל, הנה פלא, כתוב בחסידות[46] שהסוד של מה שקורה בראש השנה כאשר ממליכים את ה' בקול השופר הוא, כביכול, החזרת החשק של ה', הענג והרצון שלו, להיות מלך. בלשון החסידות, התקיעה באה לעורר אצלו את התגלות הרוממות העצמית. כתובכג שרק יהודים יכולים לעשות זאת – לא משום שהם עם הבא ומשתחוה למלך, אלא כי יש ליהודים שרש בה' יתברך. כולנו "חלק אלוה ממעל ממש"[47], ויש לכל נשמה יהודית נקודת בטול עצמית לה'[48].

הכח שלנו להמליך הוא לא רק בתור עם שנכנע ומשתחוה, ומקבל ברצון את כל מה שהמלך יאמר, אלא מתוך כך שאנחנו בבטול אמתי לה' בשרש שלנו, ובשרש לא שייך אפילו לומר את הבטוי "קבלת עול מלכות שמים". רק כשאנחנו זוכים לעורר בתוך עצמנו את השרש אנחנו מעוררים גם אצל ה' את החשק – הענג והרצון – לקבל את כתר המלכות. אם כן, צריך להתבונן בכך הרבה.

רוממות דקדושה ושפלות עצומה

מוסבר בחסידות[49] ההבדל בין רוממות של מלך בקדושה לרוממות של מלך בקליפה. כשמדברים על מלך בקדושה הכוונה היא למלך בשר ודם, כמו דוד המלך – מלך אמתי שה' מבטיח לו בית נאמן לעולם ועד. ודאי אצל דוד המלך, יותר מכולם, כל העתיד נמצא בהוה, ובזכות ההתעצמות עם ההוה הוא זכה לבית הנאמן, ל"דוד מלך ישראל חי וקים"[50].

מצד אחד הוא בשפלות – במודעות הגלויה שלו הוא אומר "והייתי שפל בעיני"[51], "ואנכי תולעת ולא איש"[52]. אברהם אבינו, היהודי הראשון, אומר "ואנכי עפר ואפר"[53]. אברהם הוא החסד, המדה הראשונה בלב, ודוד הוא המלכות, סוף המדות בלב. כל אחד מבטא את השפלות שלו דווקא במלה "אנכי", ויש בכך חידוש נפלא שצריך להתבונן בו היטב.

מה ההבדל בין "אנכי" לבין "אני"? בהרבה מקומות כתוב ש"אנכי" הוא ביטוי מרומם, התרוממות עצמית – האות כ שנוספת ב"אני" היא כתר[54], "אין כ אלא לכתר", וכתר הוא רוממות עצמית. איך יתכן שמוצאים עם ביטויים מובהקים של שפלות וכניעה – "ואנכי עפר ואפר" אצל אברהם אבינו ו"ואנכי תולעת ולא איש" אצל דוד מלכא משיחא – דווקא את המלה "אנכי"?!

צריך לומר שאין סתירה בין רוממות של קדושה לבין תחושה של שפלות עצומה, של שפלות באמת. לא רק שאין סתירה ביניהם, אלא צריך לומר שהא בהא תליא. מי שהוא ברוממות של קליפה, של עולם התהו בלשון החסידות, הרוממות שלו, הישות שלו, כל כך מנופחת וגדולה, עד שהיא סותרת לגמרי כל רגש של שפלות (ומביאה אותו עד כדי כך שאינו מסוגל לסבול את מציאות הזולת כלל). אבל מי שהוא "אנכי" בקדושה, דווקא בגלל ה"אנכי" הוא בשפלות ובטול – "ואנכי עפר ואפר", "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם".

הרוממות העצמית – מאזנת בין השפלות הפנימית וההתנשאות החיצונית

כתוב[55] שלמלך האמתי, המלך של הקדושה, יש שלש בחינות. המלך מצטיין גם באיזון נפשי פנימי, מהקצה אל הקצה. מצד אחד יש לו תנודות עצומות, מהקצה אל הקצה, אבל הוא מאוזן. הוא לא נשבר כמו המלך שלא מצד הקדושה.

בפנימיות הוא מרגיש עצמו הכי נחות, הכי למטה, הכי בשפלות, כמו שדוד המלך אומר "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". מצד שני, כלפי העם, "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול"[56]. המלך חייב להיות בהתנשאות על העם שלו, כדי להנהיג אותו בצדק ובמישור, וזהו תפקידו. את הכל לומדים מה', עליו כתוב "הוי' מלך גאות לבש"[57] – ההתנשאות על עם היא לבוש חיצוני. בינו לבין עצמו הוא בתכלית השפלות – במקום גדולתו (כלפי חוץ) אתה מוצא ענותנותו (כלפי פנים)[58] – אבל הוא חייב להתלבש ב"לבוש מלכות" שעושה לו התנשאות כלפי העם, כדי לרחם על העם, להנהיג אותו ולהיטיב עמו.

איך המלך מסוגל לשמור על הקטביות הזו, מן הקצה אל הקצה? איך ניתן להיות הכי למטה בתוך הלב שלו והכי רם ונשא כלפי חוץ? כתוב שהאיזון הוא כמו במטוטלת – יש למעלה משהו שמחזיק וכל הזמן מאזן בין ההרגשה הפנימית שלו וההתנהגות החיצונית שלו קבל עם ועדה. שם בשרש (בלא-מודע שלו, שבעצם הוא-הוא עצמו), הרוממות העצמית היא המאזנת בין הפנימיות והחיצוניות. אם כן, מובן שרוממות עצמית אינה ישות, היא לא "גאות לבש", אלא משהו אחר.

'הוא המלך והוא הממליך והוא ההמלכה'

עיקר מה שצריך להתבונן בו בראש השנה הוא איך התופעה הזו קיימת אצל ה', וכדי לעורר אותה אצל ה' עלי בעצמי להגיע לאותו מקום. שוב, בראש השנה איני צריך להיות רק נכנע – כדי להמליך את ה' אני צריך להדמות אליו. זו מצוה אודותה קראנו בפרשה הקודמת, כי תבוא, "והלכת בדרכיו"[59] – כל מה שרואים אצל ה', אנחנו צריכים להיות כמוהו. אם ה' הוא מלך, כמו כל מלך אמתי, העיקר שלו הוא הרוממות העצמית שלו. אם איני יכול בעצמי לחוש מה היא רוממות עצמית ולזהות אותה גם בתוך עצמי, איני יכול להמליך אותו.

אחד הדברים שנאמרו על ה' יתברך ש"הוא היודע, הוא הידוע והוא הדעה עצמה" – הוא הכל ואצלו הכל אחד ממש, כך הרמב"ם כותב[60]. הוא יודע את הכל, והוא גם הידוע – מה שהוא יודע הוא גם הוא. אם הוא יודע הכל, אז הוא הכל – הוא הידוע. הוא היודע והוא הידוע, וגם הפעולה – האנרגיה שעוברת בין היודע לידוע, שנקראת הדעה – היא הוא. זה כלל גדול של הרמב"ם. האם גם בכך האדם יכול להדמות לה'? הרמב"ם אומר שעל פי פשט לא – בכך ה' שונה מהאדם. אצל האדם הכל נפרד, היודע-המדע-הידוע, ואצל ה' הכל אחד. דעת הרמב"ם היא על פי נגלה, אבל על פי סוד כל מה שנאמר על ה' צריך למצוא גם בעצמי – זו הסגולה היהודית שלי.

אם אני רוצה להמליך את ה' אני צריך להיות גם הממליך וגם המומלך – המלך עצמו – וגם פעולת ההמלכה. כלומר, עלי למצוא בעצמי את מי שאני ממליך – שהוא ממש נמצא בי. את מי אני רוצה להמליך בראש השנה? את הנקודה הזו. קשה למצוא מילים לדברים עמוקים, ובכל אופן הבטוי הוא הרוממות העצמית. הרוממות העצמית אינה שפלות וגם לא התנשאות על אף אחד – כי אין בה שום ישות – אבל באופן פלאי היא ראש המטוטלת שמכתיב-מנחה את השפל והגאות. ידוע שבים השפל והגאות נשלטים מכח הירח, והרמז המפורסם אומר שהמלה שפל שוה בגימטריא גאות – "את זה לעֻמת זה" וזה לפי זה. גם בנפש יש את השפל והגאות, ומי שמחזיק ומאזן ומכוון אותם – הירח כאן, שעם ישראל דומה ללבנה[61] ומונה ללבנה[62] ומתחדש כלבנה[63] – הוא נקודת הרוממות העצמית של המלך. זה עיקר הסוד שצריכים להתבונן בו בראש השנה.

רוממות בלתי נמצאת

נאמר בחסידותמט שמצד הרוממות העצמית אין מציאות כלל. שלא כמו המלכים של הקליפה, שהרוממות שלהם כולה ישות, כולה מציאות יש – למלך האמתי של הקדושה, ברוממות העצמית, אין מציאות כלל. מה זאת אומרת שיש משהו, אני נותן לו מונח – שנשמע מאד יש, המלה רוממות נשמעת מאד יש – ואני אומר מה שנשמע דבר והיפוכו לגמרי, שלרוממות העצמית אין מציאות כלל? מה הכוונה שאין לה מציאות כלל? שהדבר שתארתי לא נמצא בעולם, בשום מקום – הוא לא נמצא בנפש שלי.

המלה מציאות אומרת שאפשר למצוא משהו. לדבר יש מציאות אם אני יכול להצביע עליו, ללכוד אותו, למצוא אותו. אבל יש דבר שאין לו מציאות בכלל, שאי אפשר למצוא אותו. דוגמה לכך היא קברו של משה רבינו, שמי שעומד למעלה נדמה לו שהוא למטה ומי שעומד למטה נדמה לו שהוא למעלה[64]. איפה הוא? בשום מקום – הוא לא נמצא (על דרך מקום הארון הכרובים בקדש הקדשים[65]). זה הביטוי, יש משהו שהוא רוממות עצמית – שלך ושלי בתור יהודים – אבל אין לו מציאות כלל.

אם הרוממות היתה מציאות הדבר היה רע מאד, משרש מלכי התהו שנשברים ומתים בגלל הרוממות שלהם, בגלל תחושת הרוממות. אבל הרוממות של הקדושה היא רוממות נקיה במאה אחוז – נקיה ממה? ממציאות, מישות. שוב, היא לא נמצאת כלל. אמרנו קודם שהרוממות העצמית היא בלא-מודע. צריך לומר יותר: היא לא סתם בתת-מודע – שם יש גם דברים שנמצאים, התת-מודע קיים, אבל הרוממות העצמית לא נמצאת גם שם. דבר שבתוך התת-מודע לא נמצא נקרא רדל"א בלשון הקבלה, "רישא דלא ידע ולא אתידע" – הוא פשוט לא נמצא.

"עם המלך במלאכתו"

איפה אני נמצא בה'? כמו שאמרנו כרגע, כשאני רוצה להמליך אותו, עלי להיות גם הממליך וגם המומלך וגם פעולת ההמלכה – על דרך הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה – ואז אני מעורר את החשק של ה' להיות מלך עלינו.

חז"ל משתמשים בביטוי נמלך בצורה אחרת: "במי נמלך?"[66]. כשה' בא לברוא את העולם – מה שקורה בכל ראש השנה – הוא התייעץ בנשמות הצדיקים[67]. בית ספר ליעוץ הוא בית ספר המלמד כיצד לתת עצה טובה לקדוש ברוך הוא כאשר הוא בא להמלך בך. מה אנחנו אצל ה'? חז"ל מביאים שם את הפסוק בדברי הימים[68] "עם המלך במלאכתו ישבו שם" – אנחנו ישבנו עם מלך מלכי המלכים לפני שעלה ברצונו לברוא את העולם, והוא בא להתייעץ אם לברוא או לא.

נתנו לו עצה טובה – לך על זה, עם כל הסיכון שיש בדבר. הקב"ה נמלך בנו, וגם כל שנה בשנה – כשבא ראש השנה, ואני צריך להמליך אותו – הוא נמלך בי. אבל, לשם כך, אני צריך להיות אצלו – "עם המלך במלאכתו ישבו שם".

"כל העמים" – שלשה סוגי עם

לפני תקיעת שופר אומרים שבע פעמים את פרק מ"ז בתהלים, בחרדת קדש. הוא מתחיל "כל העמים תקעו כף הריעו לאלהים בקול רנה". למה דווקא לפני תקיעת שופר אומרים "כל העמים תקעו כף"? תקיעת כף היא עשית הסכם, הסכם שלום אמתי, וכדי לתקוע בשופר צריך להיות "כל העמים תקעו כף"[69].

מפרשים ש"כל העמים" מתייחס לשלשה סוגי עם (קשור למה שדברנו עד כאן):

  • יש עם שבלשון החסידות[70] הוא מלשון גחלים עוממות, עצמים נפרדים מהמלך – "עם" של נפרדים לגמרי, רחוקים מהמהות של המלך. כאשר כתוב "אין מלך בלא עם" הכוונה שבלי רחוקים המלך לא יכול להיות מלך. אם הם קרובים אליו, כמו בנים, בני משפחה, גם שרים הקרובים למלכות – אין זו מלכות. מלכות היא רק על אנשים שהם עם, מאד רחוקים מהמהות של המלך. כשהם באים ומשתחוים ונכנעים הוא מסכים למלוך עליהם. הפירוש הזה הוא אך ורק עבודה של הכנעה, לגביה אמרנו בשם אדמו"ר הזקן שלא די בה בראש השנה, הסוד של ראש השנה הוא לא ה'עם' הזה. בכל אופן, "אין מלך בלא עם", ועל פי פשט צריכים להיות עם גם בבחינה הזאת.
  • יש פירוש נוסף בלקוטי תורהכג, בו אדמו"ר הזקן אומר משהו שממש סותר את הפירוש הרגיל בתניא (שעם הוא מלשון גחלים עוממות). הוא אומר שעם הכוונה "אנשים כמותו" – "אין מלך בלא עם", צריכים להיות אנשים שמשתוים למלך, אנשים כמותו. שלטון על חיות, על בהמות, לא נקרא מלכות. על זרים גמורים יכולה להיות ממשלה, בכפיה, אבל לא מלכות ברצון. אם כן, יש "עם" שאינו עוממות – מלשון גחלים עוממות – אלא עם שפירושו אנשים כמותו, אנשים כמו המלך. העם הראשון יכול להיות גם גוים, לא חייב להיות יהודים. העם השני כבר צריך להיות יהודים, בני אברהם אבינו, "עם אלהי אברהם" (כולל גרי צדק, ראה רש"י ומלבי"ם שם).
  • אבל יש גם עם שלישי, ועל כל העמים האלה יחד אומרים "כל העמים תקעו כף" בהקדמה לתקיעת שופר. מי הוא העם השלישי? עם בניקוד אחר – אל תקרי עם אלא עִם, "עם המלך במלאכתו". עם גם ר"ת עבד-מלך, שהוא "עבד מלך מלך"[71] – הוא עִם המלך ממש והוא הוא המלך. צריך להיות עם שאפילו אינו בגדר טפל אלא עִם ממש, "עם המלך במלאכתו", "במי נמלך". בלשון הקבלה והחסידות, עם כזה נמצא לפני הצמצום, ולא רק לפני הצמצום אלא לפני עלית הרצון לברוא את העולם.

אם כן, איך פרשנו? "כל העמים תקעו כף" (בגימטריא "נעשה ונשמע"[72] וכו') – שכל שלש המדרגות של עם כאן יחד.

המודל הקבלי-חסידי לשלש מדרגות העם שהסברנו הוא שלשת הרבדים שהבעל שם טוב מכנה עולמות-נשמות-אלקות[73] (ואומר שהם שלשת הרבדים שקיימים בכל דבר). יש עם לשון עוממות – עולמות. יש עם של נשמות, חלק מה', "אנשים כמותו" – נשמות. יש עם שהוא אלקות ממש – "עם המלך במלאכתו ישבו שם". כל העמים האלה צריכים להתחבר. איפה? בתוכי. "תקעו כף", צריך לתקוע כף לחבר את כל העמים. אז, כאשר כל העמים מחוברים, אפשר לתקוע בשופר – מתקיעת הכף אפשר להגיע לתקיעה בשופר ובכך להמליך את הקב"ה.

שרש נשמות ישראל "עם המלך" – נקודת ה"אין מציאות" של הרוממות העצמית

מה אנחנו במדרגה הכי גבוהה, שנקראת עִם? הרי ה' הוא הכל, מה זאת אומרת שיש שרש – שלי ושלך, של כל אחד – אצל ה'? כדי באמת לעורר אצל ה' את הרצון למלוך ואת התענוג שלו במלוכה צריך לחזור למדרגה של "עִם" – "עם המלך במלאכתו". הביטוי בחסידותמט הוא שלמלך האמתי יש "רוממות עצמית, שאינו מציאות כלל" כנ"ל.

אם נחלק את הביטוי לשנים נאמר שה' הוא ה"רוממות עצמית" ואילו אני מה שלרוממות העצמית "אין מציאות כלל" – אני שומר על כך שלרוממות העצמית של הקב"ה אין שום מציאות, אני ה"אין מציאות". אני ה"אין מציאות", וזו בדיוק נקודת הבטול העצמי של הנשמה, שרק על ידי שמעוררים אותה אפשר לעורר את הרוממות העצמית של ה', התענוג של ה' והרצון שלו למלוך עלינו בחסד וברחמים ולהביא "משיח נאו".

תחושת השלמות של הקליפה

נאמר אותו דבר בעוד סגנון: כשמסבירים בחסידותמט מה ההבדל בין המלכות של הקדושה למלכות דלעו"ז אומרים ווארט שנשמע בתחלה תמוה. אומרים שהמלכות של עולם התהו שנשבר – מלכות בבחינת ישות, לא בבחינת 'אין מציאות כלל' – נמצאת בהרגשה של שלמות, לא חסר לה כלום. לעומתה, לרוממות העצמית של הקדושה, גם של הקב"ה וגם של דוד מלכא משיחא, אין שלמות.

שוב, נשמע מאד תמוה – רוממות של קדושה היא משהו קדוש וטהור, ואם מדובר בעצמות ה', רוממות עצמית, אין שלם יותר ממנה. איך כתוב הפוך, שדווקא הקליפה, המלכות שנמצאת במצב של עולם התהו, מרגישה את עצמה שלמה? זו מלת המפתח – מי שיש לו מלכות דקליפה מרגיש את עצמו שלם, אף שלאמתו של דבר אינו שלם, וההיפך.

מה הכוונה שלם? שאיני זקוק לאף אחד להשלים אותי. היות שכל מלך בעולם התהו מרגיש כך – זו הרוממות השקרית, ישות של עולם התהו – הוא חושב שהוא מושלם, לא זקוק לאף אחד, לא צריך לקבל שום דבר מאף אחד. אם הוא מושלם הוא גם לא צריך להשפיע שום דבר לאף אחד, כי המשפיע מקבל מהמקבל אור חוזר שגם משלים אותו. יש "נעוץ סופן בתחלתן" בתוך המקבל, ניצוץ בתוך הכלי של מה שלמעלה ממנו, שיותר גדול ויותר עצמי מכל מה שמאיר אצלו בגלוי. אבל הוא לא צריך זאת, כי הוא מושלם – לא צריך לקבל כלום ולא צריך להשפיע כלום.

"שלי שלי ושלך שלך" לעומת "שלם וחצי"

איך מכנים את המצב הזה בלשון חז"ל? בפרקי אבות[74] כתוב על מי שאומר "שלי שלי ושלך שלך" – עזוב אותי, אני מסתדר יפי ביני לבין עצמי, וגם אתה תסתדר בינך לבין עצמך – "הרי זו מדת סדום". יש דעה שזו "מדה בינונית" – ההיפך מהבינוני של תיקון ההוה, שדברנו עליו קודם – כשדבר מופיע בקיצוניות, כמו שאמרנו הרגע, שמכיון שמרגיש עצמו שלם הוא מסרב גם לקבל וגם להשפיע, הוא מקור הרע. סופו למות מהר, "וימלך... וימת" כמו שכתוב במלכי התהו.

לעומת זאת, מה היא הקדושה? לא כתוב כאן, אבל יש גם לכך ביטוי: ה' הוא כן שלם, אז איך אומרים שבקדושה אין תחושת שלמות? הביטוי של אחד מגדולי המקובלים מתקופת הראשונים, רבי אברהם אבולעפיא, הוא שהשלמות האמתית נקראת "שלם וחצי"[75] – כמה שהוא שלם הוא מרגיש "חצי", חיב שמישהו ישלים לו את החצי החסר. או שהוא מקבל את החצי החסר ישירות ממי שנותן לו, או שהוא מקבל אותו ממישהו על ידי שהוא עצמו נותן ומשפיע לו. שוב, השפעה היא בסופו של דבר הדרך הכי עמוקה לקבל מהשרש הנעלם של שנינו, ובפרט אותו שרש שיותר מתלבש במקבל שאני נותן לו מאשר בעצמי.

נחזור לה': לפי מה שהוסבר, מי אנחנו אצל ה'? אנחנו ה"חצי" שלו – מה שהוא "חצי". השלמות האמיתית שלו היא מה שהוא "שלם וחצי", ואנחנו ה"חצי" שלו בשרש. זה סגנון אחר לומר שאנחנו ה"אין מציאות" של הרוממות העצמית, מה שלרוממות העצמית אין מציאות. אם אין מציאות, הוא באיזה מקום זקוק לקבל מציאות ממישהו – וזה סוד ה"חצי" של ה"שלם וחצי", שהוא אנחנו, עם ישראל. צריכים לעלות לשם, להרגיש את השרש הזה בראש השנה, היום בו ממליכים את המלך עלינו.

נשמע עוד כמה ניגונים ואולי נאמר עוד משהו בהמשך. בע"ה תהיה עוד סדרה של ניגונים, בה כולם יבואו לכאן (לבמה) לרקוד.

ג. שני ימי ראש השנה – "אנכי אנכי" – שתי מדרגות בהכתרה ובכריתת הברית

"אנכי [הוי' אלהיך]" – רמז לראש השנה בעשרת הדברות

עשרת הדברות מתחילים "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"[76]. הדבור הרביעי הוא שבת, "זכור את יום השבת לקדשו"[77], "שמור את יום השבת לקדשו"[78]. הכל נכלל בעשרת הדברות. השאלה איפה יש שם את ראש השנה, יום הכפורים וחג סוכות? אפשר לומר שהכל נכלל בתוך שבת, כמו בפרשת המועדים[79] שמתחילה משבת, אבל לא מספיק לומר כך.

יותר מסתבר לומר שהיות שהדבור הראשון הוא "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", וכל החגים הם "זכר ליציאת מצרים", אז גם ראש השנה ויום הכפורים נכללים בו (וכמו שאומרים בקידוש של ראש השנה, וגם בקידוש של שבת דמקדשא וקיימא מששת ימי בראשית, "זכר ליציאת מצרים"). צריך לומר שכל החגים נכללים בדבר הראשון (ובכך מתורץ למה נאמר בדבר הראשון "אשר הוצאתיך וגו'" ולא "אשר בראתי שמים וארץ"[80], ומה עוד שבריאת שמים וארץ עתידה להזכר בדבר הרביעי, ודוק).

כמו שאמרנו קודם, היום המיוחד של "אנכי מי שאנכי", גילוי הרוממות העצמית, הוא-הוא ראש השנה. כלומר, המלה הראשונה ששמענו מפי הגבורה בעשרת הדברות – "אנכי" (מפי הגבורה, מדת הדין, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"[81]) – היא רמז מובהק לרוממות המלך שאנחנו ממליכים בראש השנה.

גילוי ה"אנכי" של ה' בכח ה"אנכי" של משה

במשנה תורה, לפני עשרת הדברות, משה רבינו אומר "אנכי עֹמד [זמן הוה כנ"ל] בין הוי' וביניכם"[82] – גם משה רבינו הוא בחינת אנכי (ועד ששני הפסוקים הרצופים המתחילים "אנכי" – "אנכי עמד... אנכי הוי' אלהיך..." – הם בסוד "אנכי מי שאנכי". בין ה"אנכי" של משה ל"אנכי" של ה' יש ע אותיות, החל מה-ע של "עמד", רמז לגילוי ע פנים לתורה, על ידי שה"אנכי" של ה' מתגלה דרך ה"אנכי" של משה, ש"עמד בין הוי' וביניכם" – "תורה צוה לנו משה"[83], וד"ל).

משה רבינו – עם כל מה שהוא "ונחנו מה"[84], ה"ענו... מכל האדם אשר על פני האדמה"[85] – הוא המגלה את הרוממות העצמית של ה', את מה שאין לו מציאות כלל וכלל. כך כל יהודי, שיש לו ניצוץ משה, צריך לגלות את ה"אנכי" שבו, והיום בו מגלים את ה"אנכי" הוא ראש השנה – ממליכים את ה"אנכי" על ידי שמגלים את ה"אנכי" שבתוך עצמי.

"[אנכי] הוי' [אלהיך]" – יום הכפורים

אם "אנכי" הוא ראש השנה, מה הם "הוי' אלהיך" (עוד לפני "אשר הוצאתיך מארץ מצרים")? קודם כל, איך מבואר בחסידות "אנכי הוי' אלהיך"? "אנכי" היינו העצמות, אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז בשום אות ובשם קוץ[86] (לא שייך גם לשם המפורש, שם הוי' ב"ה). "הוי'" – השם המיוחד, שם העצם, שם המפורש – הוא סוד האורות שמאירים מתוך ה"אנכי". ואילו "אלהיך" – אלהים בגימטריא הטבע, ו"אלהיך" הכוונה הטבע שלך – היינו הכלים. זה כלל גדול בחסידות, אנכי-עצמות, הוי'-אורות, אלקיך-כלים. אורות בלי כלים הם מופשטים, כמו נשמה בלי גוף.

אם המלה "אנכי" היא ראש השנה, מהו "הוי'"? שם הוי' רומז ליום הכפורים, שבא אחרי ראש השנה. בעצומו של יום הכפורים הכהן הגדול מזכיר עשר פעמים את שם המפורש, שם הוי' ב"ה, והעם נופל על פניו. מהו יום הכפורים? להיות כמו מלאך, ללבוש לבן, לא לאכול, לא לשתות, לא להזין את הגשמיות. יום הכפורים הוא יום של אורות, יום של נשמה.

"[אנכי הוי'] אלהיך" – חג הסוכות

מהו חג הסוכות? בדיוק ההיפך, "זמן שמחתנו"[87], "ושמחת בחגך"[88] – הוא נקרא "חג" סתם, וממילא הוא כולל את כל החגים, גם את פסח ואת שבועות – הוא הטבע היהודי[89], הטבע היהודי לשמוח, הכלים. מה היחוד של חג סוכות? שיש בו הרבה מצוות מעשיות, יותר מכל השנה – סוכה, מינים. המצוות המעשיות הן הכלים, והכלים הם על מנת שנממש בעצמנו את הטבע האמתי שלנו. הטבע האמתי של היהודי בא לידי ביטוי – לא בראש השנה ולא ביום הכפורים אלא דווקא – ב"זמן שמחתנו", והוא נקרא "אלהיך"[90].

לכן אפשר להתבונן מאד בפשטות, יפה, ששלש המלים הראשונות של עשרת הדברות (ראשית עשרת הדברות) – "אנכי הוי' אלהיך" – הן כולן תשרי, "מרשית [חסר כתיב, אותיות תשרי] השנה ועד אחרית שנה".

שני ימי ראש השנה – "אנכי אנכי"

מן התורה ראש השנה הוא יום אחד, אבל אנחנו כבר חוגגים – "בכסה ליום חגנו", חוגגים את הכסה – יומים. הרמז הוא בפסוק, אף שהתקנה דרבנן – "יחינו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו"[91]. "יחינו מיֹמים" – היומים של ראש השנה. "ביום השלישי יקִמנו" – מזכיר את הפסוק שלנו, "למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים" – "ונחיה לפניו" לעולם ועד, רומז לתחית המתים.

בכל אופן, ה"אנכי" הוא ראש השנה. אם יש שני ימים של ראש השנה צריך לומר שיש שתי בחינות של אנכי, כמו בביטוי "אנכי מי שאנכי", או כמו שיש גם פסוקים (כולם בישעיהו הנביא) בהם מופיע כפל הלשון "אנכי אנכי" – בהפטרת הנחמה קוראים "אנכי אנכי הוא מנחמכם"[92] וביום הכפורים "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני"[93].

"אנכי אנכי" – "הוד מלכות" ו"הדרת מלך"

אם כן, יש פעמים "אנכי", יש "הוי'" – יום הכפורים – ו"אלהיך", אלקים שלך, הטבע שלך, הוא "זמן שמחתנו". לאור מה שלמדנו עד כה, איך נסביר את שתי המדרגות, "אנכי אנכי", של שני ימי ראש השנה?

כתוב שאצל המלך האמתי של הקדושה, שיש לו רוממות עצמית, יש שני ביטויים – "הוד מלכות" ו"הדר מלכות" או "הדרת מלך". פסוק אחד אומר לגבי שלמה המלך, שירש את המלוכה מאביו המלך, שהכתר הולם אותו – אם כי שהיו צריכים למשוח אותו, בגלל המחלוקת, אבל בעצם הוא יורש העצר – והלשון היא "ויתן עליו הוד מלכות"[94]. ה' נתן עליו הוד מלכות, ומה שה' נותן על המלך האמתי נקרא ההכתרה מלמעלה.

הרבי אמר כמה פעמים שהמלך האמתי צריך שתי הכתרות – צריך הכתרה מלמעלה, שה' יכתיר אותו, וצריך הכתרה מלמטה, שהעם יבוא ויכתיר אותו למלך, "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". הכתרת העם את המלך נקראת הדר מלכות – "ברב עם הדרת מלך"[95].

מה ההבדל והקשר בין הוד מלכות להדר מלכות? כתובמט שהוד מלכות הוא פנימיות הכתר – ההכתרה של ה' היא פנימיות הכתר, עתיק, ואפילו פנימיות עתיק, רדל"א שהזכרנו קודם. אבל ההכתרה של העם, מכחה המלך בא להתנשאות הרצויה על העם (הנמצאת באיזון עם השפלות הפנימית שלו, כאשר שתי התנועות נשלטות על ידי הרוממות העצמית), היא "הדרת מלך" שבונה את הכלי של הכתר, חיצוניות הכתר של המלך. המלך חייב את החיצוניות, אחרת אין לו יכולת לבטא ולהמחיש את המלכות שלו – את הענין שלו, להיטיב עם הבריות, עם העם. אבל את הבחינה העצמית שלו, שהיא בעצם גילוי הרוממות העצמית שלו, הוא מקבל מה' – "ויתן עליו הוד מלכות".

"הוד מלכות" ו"הדרת מלך" בשני ימי ראש השנה

עוד לא עשינו גימטריא יפה הערב. יש כאן שתי בחינות, שכל אחת ארבע מילים (חלק מפסוק) – פנימיות הכתר של המלך נקראת "ויתן עליו הוד מלכות" והחיצוניות נקראת "ברב עם הדרת מלך". אם מכוונים את שתי הלשונות יחד (שבהן כח אותיות – יחי המלך!) יוצא אנכי פעמים הוי' – שתי המלים הראשונות של עשרת הדברות שדברנו עליהן. אמנם קשרנו את "אנכי הוי'" לראש השנה ויום הכפורים, אבל נציין שבספר יחזקאל[96] גם יום הכפורים נקרא ראש השנה – הוא המשך שלו.

שוב, "אנכי [מי שאנכי, דלא אתרמיז וכו']" פעמים הוי' עולה בדיוק שני הפסוקים האלה יחד – "ויתן עליו הוד מלכות" ו"ברב עם הדרת מלך". אם כן, אפשר גם לכוון אותם כנגד שני הימים של ראש השנה: ביום הראשון של ראש השנה עיקר הכוונה היא "ויתן עליו הוד מלכות", גם בסוד שאנחנו צריכים לעורר כביכול את ה"הוד מלכות" אצל הקב"ה – צריך אפילו להיות קצת יותר גבוה, כדי שיתקיים דרכנו "ויתן עליו הוד מלכות". אבל היום השני של ראש השנה הוא "ברב עם הדרת מלך".

יש לנו גם מצוה למנות עלינו מלך בשר ודם, "ומלכותו ברצון קבלו עליהם" – מלכות שאינה כפיה, לא ממשלה, כמבואר בחסידות – "שום תשים עליך מלך"[97]. מתי היום של "שום תשים"? גם ראש השנה. כתוב בזהר "'שום' לעילא 'תשים' לתתא"[98] – צריך לשים את ה' עלינו בראש השנה ולהתפלל שה' יכתיר מלך בשר ודם מלמעלה, וכמובן שאנו נשלים אחריו ונבוא להכתיר אותו מלמטה. בכל אופן, היום הראשון של ראש השנה הוא בסוד "ויתן עליו הוד מלכות" והיום השני בסוד "ברב עם הדרת מלך".

שני ימי ראש השנה – התבודדות וקיבוץ

מדברים על קיבוץ של הרבה יהודים בראש השנה. אי אפשר לנסוע בתוך ראש השנה, ולכן אם יש הרבה יהודים ביום השני סימן שהם היו יחד גם ביום הראשון, אך בכל אופן עיקר המושג של הרבה יהודים שממליכים את המלך שייך ליום השני של ראש השנה. ביום הראשון של ראש השנה יש יותר ענין של התבודדות, כדי להגיע למקור העליון שה' ימליך את המלך מלמעלה, ואפילו שימליך את עצמו מלמעלה – "ויתן עליו הוד מלכות".

ראש השנה – כריתת הברית עם הנשמה ("היום הזה") וכריתת הברית עם הגוף ("היום")

אמרנו, ובכך נסיים, שראש השנה נקרא ברית – "לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו אשר הוי' אלהיך כרת עמך היום", ביום הגדול של ראש השנה. מוסבר בחסידות – בפרט יש על כך שיחה של הרבי[99] – שיש גם שתי בריתות שצריך לקיים בראש השנה. הרבי לא אומר בפירוש ששתי הבריתות הן כנגד היום הראשון והיום השני של ראש השנה, אך לפי כל מה שהסברנו מתבקש לומר כך.

על הברית הראשונה כתובה כמה פעמים בפרשת "כי תבוא" המלה "היום" – וכמו שאמרנו, בסוף התורה בכל פעם שכתוב "היום" יש רמז לראש השנה. כתוב "היום הזה נהיית לעם להוי' אלהיך"[100] – "היום הזה". אצלנו, בתחלת פרשת נצבים, כתוב ה"פ "היום" – כפי שקראנו – אבל לא כתוב "היום הזה", עם מלת זיהוי, "הזה". חוץ מהפסוק "היום הזה נהיית לעם" יש עוד כמה פעמים בתורה שכתוב "היום הזה", וכתוב שגם רומז לראש השנה.

גם בבחינת ברית – מה ההבדל בין "היום הזה" לסתם "היום"? "היום" פירושו עכשיו, יום ידוע (ב-ה הידיעה), וכך גם "הזה". אם כן, למה הוסיפו את המלה "הזה"? בכל פעם שכתוב "הזה" חז"ל דורשים, לגבי דברי תורה, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"[101]. אבל לגבי הברית שכורתים עם ה' בראש השנה, מהי ברית של "היום הזה" ומהי ברית של "היום"?

במלים הכי פשוטות – נאמר נושא עמוק באופן הכי פשוט – יש ברית שה' כורת עם הנשמה של היהודי ויש ברית שה' כורת עם הגוף של היהודי. הברית שה' כורת עם הנשמה נקראת "היום הזה" והברית שה' כורת עם הגוף נקראת "היום" בלי "הזה" (שתי הבריתות הן גם בסוד "תקעו בחדש שופר"[102] – "חדשו מעשיכם שפרו מעשיכם"[103], "חדשו" מצד גילוי אור הנשמה, בחינת "היום הזה", בחינת "החדש הזה לכם"[104], ואילו "שפרו" מצד הגוף).

שתי בחינות הברית – "כה" ו"זה"

המלה "הזה" רומזת לנבואת משה רבינו. "כל הנביאים נתנבאו ב'כה אמר הוי'', מוסיף עליהם משה שנתנבא ב'זה הדבר אשר צוה הוי''"[105] – משה נתנבא באספקלריא המאירה, "זה", וכל הנביאים באספקלריא שאינה מאירה, "כה". "היום" הוא כבר אור, אבל "הזה" היינו ראית היום באספקלריא המאירה. מי רואה באספקלריא המאירה? הנשמה, עצם הנשמה, עד למדרגה של "עִם [המלך]".

יש שני פסוקים של "עִמך" הקשורים לר"ה ולסליחות – יש "כי עמך הסליחה למען תורא"[106] (אומרים כל עשרת ימי תשובה) ו"כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"[107]. כתוב ששני הפסוקים של "עִמך" הם גם פסוקי עַמך. העם בדרגת העִם, דרגת האלקות, הוא הוא "מקור חיים". עם ישראל, אנחנו, אני אתה ואת, "מקור חיים" – "כי עמך מקור חיים" – ואנחנו גם הסליחה, "כי עמך הסליחה למען תורא".

בכל אופן, "היום הזה" הוא ברית עם הנשמה שרואה את האלקות באספקלריא מאירה, כמו משה רבינו, שהרי לכל יהודי יש ניצוץ משה רבינו. כל זמן שמדרגה זו מאירה טוב, אבל יתכן מאד שהיא תעלם בזמן מסוים, ואז הגוף ישאר חשוך ומסכן, בלי גילוי אור אלקות. לכן צריך לכרות ברית מיוחדת בבחינת "כה", לא בבחינת "זה", עם הגוף – והברית הזו לא תעלם לעולם

קיום הברית גם בזמני משבר מכח הברית השניה

עד כאן חזרה על השיחה העמוקה של הרבי, בה הוא מסביר שמה שכתוב בתחלת פרשת נצבים, אצלנו, "למען הקים אותך היום לו לעם" – ורש"י כותב שבמקום "להקים" הפירוש הוא "תתקיים", כמו "דוד מלך ישראל חי וקים", חי מצד הנשמה וקים מצד הגוף, שיתקיים במציאות – הוא הברית של "היום" סתם. גם "היום", היינט, אבל עם המציאות היותר תחתונה של האדם, של העם.

כתוב שאת שתי הבריתות כורתים בראש השנה – הברית של "היום הזה נהיית לעם להוי' אלהיך" והברית של "למען הקים אותך היום לו לעם". לפי מה שהסברנו עכשיו אפשר לומר שבפרט שתי הבריתות הללו הן כנגד שני הימים של ראש השנה, "יחינו מיומים". כל יום בראש השנה, "יומא אריכתא", הוא "היום", וכתוב שיש שתי בחינות – "היום הזה" ו"היום" סתם. "היום הזה" ביום הראשון, כריתת ברית עם הנשמה, גילוי אלקות באספקלריא המאירה, ו"היום" ביום השני, גם כריתת ברית, עם חידוש שעולה על היום הראשון, כי כאן מקיימים את הברית גם בגוף, גם בזמנים של העלם והסתר – שגם בהם נשארת מודעות הברית.

בכלל, מהי ברית? דווקא כאשר שני בעלי הברית קצת לא בסדר אחד עם השני, אף על פי כן, היות שכרתו ביניהם ברית – האהבה מתקיימת לעד[108]. הברית קיימת בכל מצב שלא יהיה. מה הם ימי הסליחות? בחסידות מוסבר שזו עשיית 'סולחה' עם הקב"ה. כדי שה'סולחה' תתקיים – שהוא סולח לנו ואנחנו לו, כפי שמספרים סיפורי החסידות[109] – צריך את הברית השניה, היום השני של ראש השנה. הברית שלפי ההסבר הזה רמוזה במלים "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים".

אלף אורות

אם כן, נסיים בעוד גימטריא: כדי לראות שהמבנה הזה שמוסבר בחסידות הוא שלם, נחבר את "היום הזה" ו"היום" סתם – שתי הבחינות של ראש השנה – לראש השנה ונראה שיוצא מספר מושלם, 1000, כמו אלף האורות שקבל משה רבינו במתן תורה. שנזכה לכל אלף האורות של הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, ושהכל יהיה היום ממש. כבר התחלנו, יומים עמוק לתוך פרשת נצבים, שהיא פרשה של "היום" – שהכל מתממש היום ממש.

לחיים לחיים, שתהיה שנה טובה ומתוקה, הכל "היום".



[1]. ראה הממד הפנימי פרשת נצבים וראש השנה.

[2]. טוש"ע או"ח תכח.

[3]. דברים כט, ט.

[4]. ראה זהר ח"ב פב, א.

[5]. מלכים א כב, מח.

[6]. שבת סז, א ובכ"ד.

[7]. ראה הקדמת תקו"ז (א, ב) וזהר ח"ב כו, ב.

[8]. שם פסוק יב.

[9]. לקו"ש חכ"ד עמ' 188 ואילך.

[10]. התוועדות י"ט אלול ש"ז.

[11]. דברים כח, ט.

[12]. שם כט, יד.

[13]. ראה לקו"ת ריש נצבים.

[14]. א, ו.

[15]. פ"א מ"ג.

[16]. ראה לוח "היום יום" כא טבת.

[17]. בבא קמא יז, א.

[18]. ישעיה נה, א (וראה תניא ספ"מ).

[19]. ראה לוח "היום יום" יט אלול.

[20]. משלי יט, כא.

[21]. ראה תניא פ"א.

[22]. ישעיה ה, כ. ראה רמב"ם הלכות דעות פ"ב ה"א.

[23]. ראה גם מעין גנים ח"ה לראש השנה (והנסמן שם).

[24]. ירמיה לא, ל.

[25]. פ"ב מ"ג ואילך.

[26]. איוב יט, כו.

[27]. ראה במבוא לספר הנפש ובשיעורים בסוד הוי' ח"א שער א פ"א.

[28]. ההוה הוא זמן "עומד" לעד – "אתם נצבים היום... כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום". בעומד עתיד יש שני עדים, שעל פיהם יקום דבר, בהוה, שבתוכם יש "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד) – "אין דברי תורה [דברי הברית] מתקיימין אלא במי שממית את עצמו עליהם" (גיטין נז, ב) באהלה של תורה, וד"ל.

[29]. ראה גם הקדמת שכינה ביניהם הערה א (עמ' י).

[30]. סנהדרין צח, א (הובא ונתבאר בכ"ד, ובאורך במאמר "אמונה ובטחון" בספר לב לדעת).

[31]. תהלים צה, ז.

[32]. משניות ר"ה פ"ג מ"ג.

[33]. ויקרא רבה כט, ו (ובכ"ד).

[34]. וראה שו"ע אדה"ז או"ח תקפה, ד בטעם שאין מברכים "לשמוע בקול שופר" (אלא "לשמוע קול שופר") וש"נ.

[35]. ראה פלא יועץ ערך דאגה.

[36]. ראה פלא יועץ ערך תשועה.

[37]. וראה גם לב לדעת "פרק בעבודת ה'" הערות כה-כו.

[38]. בעצם שניהם "פה", רק שהראשון "ישנו פה", במציאות יש, והשני "איננו פה", במציאות אין. והוא סוד "פה אל פה" (במדבר יב, ח), תודעת משה רבינו, וד"ל.

[39]. סוד העולם הבא, הבא תמיד (ראה רמב"ם הלכות תשובה פ"ח ה"ח), כלומר, הוא נמצא אתנו פה ממש, רק במציאות אין, כנ"ל בהערה הקודמת.

[40]. לקו"ש חי"ט עמ' 266 ואילך.

[41]. איכה ב, א.

[42]. עפ"י יבמות כב, ב (ובכ"ד): "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי".

[43]. פט"ו.

[44]. משלי כד, טז.

[45]. מתוך ברכת "אמת ואמונה" בתפלת ערבית.

[46]. ראה בכ"ד בלקו"ת לפרשת נצבים (ד"ה "אתם נצבים") ובדרושים לראש השנה (ובפרט בד"ה "יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת").

[47]. תניא פ"ב.

[48]. ראה באורך תניא פרקים יח-כה.

[49]. ראה גם במאמרי "בשעה שהקדימו" שנלמדו בתקופה זו – בפרט ד"ה "אנכי הוי' אלהיך" (והמאמר הקודם לו, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר") תרד"ע.

[50]. ראש השנה כה, א.

[51]. שמואל ב ו, כב.

[52]. תהלים כב, ז.

[53]. בראשית יח, כז.

[54]. ראה זהר ח"ג רנו, ב. קהלת יעקב ערך אנכי.

[55]. ראה גם בספר הנפש פי"ד.

[56]. סנהדרין יט, ב (ובכ"ד). רמב"ם הלכות מלכים פ"ב ה"ג.

[57]. תהלים צג, א.

[58]. על פי מגלה לא, א.

[59]. דברים כח, ט.

[60]. הלכות יסודי התורה פ"ב ה"י.

[61]. ראה ויקרא רבה ל, ב; יל"ש שופטים רמז נט.

[62]. סוכה כט, א.

[63]. סנהדרין מב, א (נוסח ברכת הלבנה).

[64]. סוטה יג, ב.

[65]. יומא כא, א.

[66]. בראשית רבה ח, ג.

[67]. שם ח, ז.

[68]. דהי"א ד, כג.

[69]. תקעו = כד ברבוע, כף = י ברבוע, יחד = כו, הוי' ב"ה, ברבוע – הכל שלמות.

[70]. תניא שער היחוד והאמונה פ"ז (ובריבוי מקומות).

[71]. ספרי דברים ו. הובא ברש"י בראשית טו, יח. ראה שבועות מז, ב.

[72]. שמות כד, ז.

[73]. אגרת הבעל שם טוב לגיסו – כש"ט אות א.

[74]. פ"ה מ"י.

[75]. אמרי שפר (לר"א אבולעפיא) ח"ג; אוצר גן עדן ח"ג סי' ט.

[76]. שמות כ, ב. דברים ה, ו.

[77]. שמות כ, ח.

[78]. דברים ה, יב.

[79]. ויקרא כג.

[80]. ראה ראב"ע לשמות כ, א – ובכ"ד.

[81]. שמות כ, א.

[82]. דברים ה, ה.

[83]. שם לג, ד.

[84]. שמות טז, ז-ח.

[85]. במדבר יב, ג.

[86]. ראה זהר ח"א קסז, ב; ח"ג יא, א; רנז, ב. לקו"ת פינחס פ, סע"ב ובכ"ד בדא"ח.

[87]. נוסח תפלת סוכות.

[88]. דברים טז, יד.

[89]. ראה גם במאמר "תיקון הדעת" בספר הטבע היהודי.

[90]. ומה ש"אנכי עֹמד בין הוי' וביניכם" היינו שעל ידי התלבשות האורות, "הוי'", בתוך הכלים, "ביניכם", מתגלה העצמות, שהרי התלבשות זו היא מכח העצמות דווקא כמבואר בדא"ח, וגילוי העצמות, הרוממות העצמית, המחברת את האורות לכלים, הוא על ידי התלבשות ה"אנכי" של ה' ב"אנכי" של משה כנ"ל. והיינו שהארת ראש השנה עומדת בין יום הכפורים לחג הסוכות, סוד "בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד), וד"ל.

[91]. הושע ו, ב. ראה לקו"ת דרושים לר"ה (סג, ב ואילך) ד"ה "יחיינו מיומים".

[92]. ישעיה נא, יב.

[93]. שם מג, כה. הפסוק השלישי (הראשון לפי סדר הפסוקים) בו מופיע כפל זה: "אנכי אנכי הוי' ואין מבלעדי מושיע" (שם מג, יא). יש לומר שכל "אנכי אנכי" רומז לגילוי הרוממות העצמית של ראש השנה, גם ה"אנכי אנכי" של מחית פשעים ביום הכפורים. לפי סדר הנביא: "אנכי אנכי הוי' וגו'", "אנכי אנכי הוא מוחה וגו'", "אנכי אנכי הוא מנחמכם וגו'" – י"ל כנגד ההוה שבהוה, "ישועת הוי' כהרף עין ['ואין מבלעדי מושיע']" כנ"ל; תיקון העבר שבהוה, "מוחה פשעיך למעני"; ותחושת העתיד שבהוה, "מנחמכם", העתיד הטוב מנחם את ההוה. בשני פסוקי העבר והעתיד שבהוה כתוב "אנכי אנכי הוא", לשון נסתר, אבל בפסוק ההוה שבהוה כתוב "אנכי אנכי הוי'", ודוק.

[94]. דהי"א כט, ה.

[95]. משלי יד, כח.

[96]. מ, א.

[97]. דברים יז, טו.

[98]. ח"ג ערה, ב. וראה גם מלכות ישראל ח"א במאמר "מצות הצבור וחדש תשרי".

[99]. לקו"ש חכ"ד (הנ"ל הערה ט) עפ"י ליקוטי לוי יצחק לזהר ח"ב עמ' שפח.

[100].    דברים כז, ט. בכל הבא לקמן ראה בשיחה שם מסעיף ו ואילך.

[101].    וראה בשיחה שם בדיוקי הנוסחים השונים בזה בנוגע לדרשת פסוקים שונים.

[102].    תהלים פא, ד.

[103].    מדרש תהלים עה"פ (ובכ"ד).

[104].    שמות יב, ב.

[105].    ספרי מטות ב (הובא ברש"י ריש מטות).

[106].    תהלים קל, ד.

[107].    שם לו, י.

[108].    לקו"ת נצבים מד, ב.

[109].    ראה גם דף התחדשות לחדש אלול ש"ז (עפ"י התוועדות הכנה לסליחות כ"ג אלול ס"ט).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com