חיפוש בתוכן האתר

ב׳ אלול ע"ב – עפולה התוועדות "תתעורר" פרשת שופטים (א) הדפסה דוא

ב׳ אלול ע"ב – עפולה

התוועדות "תתעורר" פרשת שופטים (א)

לחיים לחיים! שיהיה חדש הרחמים והסליחות וגאולה ומשיח, לחיים! חדש אלול ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי". נפתח עם השיר הזה. אנחנו מסורים, מתמסרים, לחתן שלנו, הקדוש ברוך הוא, וגם הוא מתמסר אלינו – "אני לדודי ודודי לי".

א. המח והלב של מלכות ישראל[1]

פרשת שופטים – כל התפקידים של שלטון יהודי

השבוע אנחנו קוראים פרשת שופטים – "שֹפטים ושֹטרים תתן לך בכל שעריך אשר הוי' אלהיך נֹתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק". אחר כך יש עוד פסוק, ואחריו כתוב "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר הוי' אלהיך נֹתן לך". אם כן, זה שבוע של מינוי שופטים "למען תחיה"[2] ועל מנת שנירש את ארצנו הקדושה, בזכות קיום מצות מינוי שופטים.

בהמשך הפרשה מופיעה גם מצות מינוי מלך. זו אולי המצוה הכי חשובה של הציבור, של עם ישראל היום, שענינה תיקון שיטת הממשל בכלל כאן בארץ – "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא"[3].

אם כן, קודם יש שופטים ואחר כך יש מלך. אחר כך, בהמשך הפרשה, יש גם נביא – "נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך הוי' אלהיך אליו תשמעון... נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו" – כמו המלך, גם הנביא הוא "מקרבך מאחיך", כמו משה רבינו, "כמֹני"[4].

בעצם, כשמתבוננים בפרשה הזו, פרשת שופטים, רואים שכל המדינה, כל הממשלה והממלכה, כל התפקידים, כל הפונקציות – הכל נמצא בפרשת שופטים. החל מהכהנים והלוים והשופט. כאשר יש דין "בין דם לדם, בין דין לדין, בין נגע לנגע" צריך לעלות אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. כך מתחילה הפרשה, וההתחלה ממש היא "שפטים ושטרים". בהמשך כתוב שעולים לכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם.

יש נביא, יש שוטר, יש מלך, ולפי הזהר יש עוד מצוה חשובה מאד, שהרמב"ם ובעלי הנגלה[5] לומדים אותה מפסוק קודם בתורה[6], אבל לפי הזהר לומדים אותה מפרשתנו – המצוה להעיד עדות אמת. יש לקראת סוף הפרשה את דין עדים זוממים, אלה שמשקרים בעדות שלהם, ושם נאמר "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר". מפסוק זה לומד הזהר שיש מצות עדות אמת בפרשתנו.

שבעה תפקידים במלכות ישראל

אז בעצם יש פה שבעה תפקידים חשובים, שבלעדי אחד מהם ההרכב חסר. כמו שיש הרכב של נגנים, צריך גם הרכב של ממשלה, ולפי הפרשה חיבים בהרכב של הממשלה המתוקנת – שאנחנו מאחלים לעצמנו תיכף ומיד ממש, בביאת משיח צדקנו – שבעה תפקידים, המכוונים כנגד שבע מדות הלב:

שלשת התפקידים הראשונים הם כהן ולוי ושופט. כתוב ששלשת אלה הם יחידה אחת, חג"ת בלשון הקבלה – כהן-חסד, לוי-גבורה, שופט-תפארת.

בעצם התורה מולכת עלינו. כמו שנסביר תיכף, גם המלך עצמו כפוף לתורה, כפוף לשופט. התורה לפי הזהר היא התפארת. המשפט הוא לא רק מדת הדין – "ושפטו את העם משפט צדק", "צדק צדק תרדוף" – כתוב בזהר ש"משפט רחמי". צריך לשפוט, צריך מדת הדין, צריך הבחנה מי זכאי ומי חייב, צריך שכר ועונש במשפט – כפי שכתוב גם במפרשי הזהר כאן[7] – אך בפנימיות המשפט הוא מדת הרחמים. כשמדת הרחמים, התפארת, מתחברת עם המלכות, כנסת ישראל, עליה נאמר "צדק מלכותא קדישא", קוראים לכך "משפט צדק". אנחנו, עם ישראל, הצדק (צריך עדיין להסביר למה כתוב פעמיים "צדק צדק תרדוף" – תיכף נסביר). כהן-לוי-שופט הם העיקר, חג"ת.

אחר כך כתוב בזהר – הכל כאן מהזהר – הנביא הוא הנצח. מדתו של אבי כל הנביאים, משה רבינו שלא קם נביא כמוהו (הגם שכתוב "כמני" ו"כמוך" כנ"ל, אך היינו בסוד "אתפשטותא דמשה בכל דרא", ודוק), היא מדת נצח. כתוב שכל הנביאים מתנבאים ממדת הנצח[8], "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[9].

השוטר שהזכרנו בהתחלה, בעל הרצועה ליישם את משפט השופט, הוא מצד ההוד (הכח בנפש שמבצע את הדין) – כמבואר בדא"ח.

העד שמעיד אמת, ולא שקר, הוא היסוד (הברית, האות אמת). היסוד ממוקם תחת התפארת – צריך שופט לשפוט וצריך עד אמת להעיד אמת, ולפי עדות האמת השופט דן ומכריע את הדין.

בסוף, הכי פשוט כמובן, שהמלך הוא ספירת המלכות, הוא עצם ה"צדק" (נמצא ש"משפט צדק", עיקר יחוד זו"ן, תפארת ומלכות, הוא יחוד השופט והמלך, ובסוד "מח שליט על הלב", כמו שיתבאר).

ולסיכום:

חסד

כהן

 

גבורה

לוי

 

תפארת

שופט

 

נצח

נביא

 

הוד

שוטר

 

יסוד

עד

 

 

 

 

 

מלכות

מלך

 

פרשת ה-מח בתורה – מח (משפט התורה) שליט על הלב (מלך ישראל)

נתחיל מכך שנספור את כל פרשיות התורה, מ"בראשית ברא אלהים" ועד "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך"[10], ונראה שהפרשה הזו, פרשת שופטים, היא פרשת ה-מח של התורה – מבראשית עד שופטים יש 48 פרשיות בתורתנו הקדושה.

יש מאמר מפורסם בספר הזהר, ש"מח שליט על הלב" – מהיסודות של ספר התניא, של חסידות חב"ד. הרי בחדש הזה, חדש אלול, יש את יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, ומיסודי היסודות הוא מה שאדה"ז מביא בתניא בשם הזהר שצריך להיות "מח שליט על הלב".

פרשתנו, פרשת שופטים, היא פרשת ה-מח. מי המח ומי הלב כאן בפרשה? המח הוא השופט – השופט שופט לפי התורה, המח-השכל של הקדושה – ומי הלב שהמח שליט עליו? הלב הוא המלך. כך הרמב"ם כותב[11], שהמלך – גם מלך המשיח – הוא "לב כל ישראל". הפסוק אומר "לב מלכים אין חקר", הלב של המלך הוא רחב אין חקר, סוד "בינה לבא", "רחובות הנהר". לפי זה מה המשמעות של מח שליט על הלב? שהשופט שליט על המלך. מה הכוונה? כמו שאמרנו קודם, שגם המלך – הגם שאסור לו למחול על כבודו – הוא כפוף לכל חוקי התורה.

פנימיות הלב שליט על המח

אבל אם מתבוננים טפה יותר לעומק, יש אכן הלכות, דינים מיוחדים, זכויות שיש למלך ואין לכל אדם. ההסבר לכך הוא שאף על פי שהכלל הגדול אומר ש"מח שליט על הלב" – כלומר שהשופט ומשפט התורה שולטים גם על המלכות, לגמרי (ובסוד "משפט צדק" כנ"ל) – אף על פי כן יש בחינה של "פנימיות הלב שליט על המח", כך כתוב בחסידות.

זה חידוש, שלא כתוב בפירוש בזהר אלא רק בחסידות. יש צדיקים גדולים מאד, כמו אדמו"ר הזקן בעצמו, בעל יום ההולדת של ח"י אלול, שאמר על עצמו שהבחינה והמדרגה שלי היא המדרגה של "פנימיות הלב שליט על המח".

שוב, את המח נקביל לשופט, ששופט על פי דין תורה, דן דין אמת לאמתו, ו"כל דיין שדן דין אמת לאמתו... מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית"[12] – משהו גדול מאד. ועוד, כמו שנסביר, השופט מכונה בתורה "אלהים", וכך באמת הזהר פותח את פרשת השבוע, "כי אלהים שֹפט זה ישפיל וזה ירים", פסוק בתהלים. מי השופט? "אלהים". מה לגבי המלך? הוא לא נקרא אלקים אלא נשיא, כמו בפסוק "אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאֹר". אלקים הוא השופט, המח – המח הוא בחינת אלקים – והלב הוא הנשיא, המלך, שלא נקרא כאן אלקים.

פשוט שאלקים צריך לשלוט על המלך, שהרי המלך הוא סך הכל בשר ודם ולא אלקים. עם כל הכבוד לו שהוא נשיא, אבל כתוב בפרשת ויקרא "אשר נשיא יחטא". חז"ל דורשים, ורש"י מביא, "אשר" לשון "אשרי" – כמה מאושר הדור שכאשר הנשיא-המלך חוטא הוא מודה על חטאתו ומביא קרבן. מה לומדים מכאן? שבאמת לפעמים הלב חוטא (ואף יש לו יש נטיה לחטוא, שהרי משכן היצר הרע הוא בחלל השמאלי של הלב כמבואר בתניא, רק שדוד המלך הרגו בתענית ועל כך אמר "ולבי חלל בקרבי"), ולכן הוא חייב להיות כפוף למח. בכל אופן, כך מדובר לגבי חיצוניות הלב, אך פנימיות הלב היא משהו אחר.

פנימיות וחיצוניות הלב של המלך – שפלות והתנשאות

המלך הוא נושא הפכים. יש לו חיצוניות, שהיא מה שהוא רם ומתנשא על העם שלו. על ההתנשאות של המלך חייב לשלוט משפט התורה. מהיכן לומדים זאת? מהפסוק האחרון של פרשת המלך בפרשתנו – "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל".

התכל'ס של המלך היא "לבלתי רום לבבו". לשם כך הוא צריך לכתוב לעצמו את "משנה התורה הזאת" וכל הזמן הוא הולך עם התורה בחיקו (כנגד הלב), כדי שהתורה – השופט שלו, המח שלו – תשלוט על הלב שלו, "לבלתי רום לבבו מאחיו", שלא יתגאה על האחים שלו. זו חיצוניות המלך, מה שהוא חייב להיות בהתנשאות על העם – אחרת הוא לא מלך. לכן, כמו שאמרנו קודם, "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול".

מה פנימיות המלך, פנימיות הלב? השפלות של המלך. לומדים זאת מדוד מלך ישראל חי וקים שאמר "ונקלֹתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". הרמב"ם מביא זאת בסוף הלכות סוכה, בנוגע לשמחת בית השואבה – אנחנו כבר עושים כאן הכנה לשמחת בית השואבה – שם המלך מפזז ומכרכר בכל עוז, מבזה עצמו לכבוד שמים. כאשר מיכל בת שאול, אשתו של דוד המלך, מבקרת אותו על כך הוא אומר לה "ונקלתי עוד מזאת", עוד יותר אזלזל בעצמי, "והייתי שפל בעיני". השפלות היא הביטוי לפנימיות הלב של המלך, ששליטה גם על המח.

"לב מלכים אין חקר" – כח ההכרעה במה שאינו מוגדר בהלכה

לפי פנימיות לבו יש למלך השראה אלקית ממש. זו עיקר הנקודה של מלך המשיח, שיש לו השראה אלקית איך לנווט את העם. לא תמיד אפשר לפתוח את הספר, את השלחן ערוך, ולדעת מה בדיוק צריך לעשות עכשיו. יש מצבים קשים בעם ישראל, צריך לקבל החלטות – זה שיפוט. לכאורה השופט הוא חוש השיפוט, אבל יש שיפוט יותר עמוק, ועליו כתוב הפסוק שאמרנו קודם – "לב מלכים אין חקר". יש משהו בלב מלכים, בחוש השיפוט של המלך, שהוא אין סוף.

בסופו של דבר יש מצות ידיעת התורה. כמו שהרמב"ם מגדיר אותה, כמו שאדמו"ר הזקן בעל יום ההולדת של ח"י אלול מגדיר אותה בהלכות תלמוד תורה שלו – למצות ידיעת התורה יש סוף. אפשר לדעת את כל התורה, היא לא "אין חקר". כדי לדעת את כל התורה הרבי תקן את התקנה הידועה ללמוד רמב"ם. מי שבאמת בקי בכל הרמב"ם קיים את מצות ידיעת התורה (שבעל פה, "תורת אמך"), כל "חקר" ה"משפט צדק" של התורה נמצא אצלו, אבל "לב מלכים אין חקר" – זו הפנימיות, שהביטוי שלה הוא "והייתי שפל בעיני".

שרש השפלות – הרוממות העצמית של המלך

אם כן, מה אמרנו עד עכשיו? שיש שופט ויש מלך. השופט הוא התורה, דעת תורה. המלך, בכל ההתנהגות שלו, בכל החיצוניות שלו, שהיא ההתנשאות שלו על עם, חייב להיות כפוף במאה אחוז לשופט – "מח שליט על הלב".

אבל יש בחינה – שוב, שאדמו"ר הזקן אומר שהיא המדרגה שלו – של "פנימיות הלב שליט על המח". מהי פנימיות הלב לעניננו? נקודת השפלות הקיומית שבפנימיות נקודת הלב של המלך, המלך האמתי.

כתוב בחסידות שהנקודה הזו הפנימית שבלב המלך באה לו מדבר שבלא-מודע שלו, מהדרגה הגבוהה ביותר שבלא-מודע שנקראת רדל"א – "רישא דלא ידע ולא אתידע", שהוא השרש האמתי של המלכות. למלך – ה"זה יעצֹר בעמי", מי שראוי להיות מלך, מי שראוי להיות משיח – יש רוממות עצמית. הרוממות העצמית של המלך אינה ההתנשאות שלו על עם, אלא משהו אחר לגמרי (והיא בעצם הפוכה מההתנשאות על עם, שהרי ברוממות העצמית של המלך הוא נבדל מהעם לגמרי, הם אינם תופסים אצלו מקום כלל, וממילא לא שייך לומר שהוא מתנשא עליהם). מתוך הרוממות העצמית של המלך האמתי מתגלה אצלו בפנימיות המודע שלו נקודת השפלות, "והייתי שפל בעיני", ואחר כך בא מזה כלפי חוץ התנשאות על עם (וכמו שיתבאר בענין הים, ים המלכות).

פרשת ה-לב בתורה – פרשת בהר – מצוות ישוב הארץ ועבודה עברית

נמשיך הלאה, עוד שלב: פרשת שופטים היא פרשת ה-מח של התורה. הפרשה פותחת במצות שופטים ואחריה באה מצות מינוי מלך. עכשיו אנחנו מבינים למה הפרשה לא פותחת במלך אלא בשופט, וכל הפרשה נקראת על שם דווקא השופט, "שופטים". הרבי תמיד מסביר שהמלה הראשונה, שם הפרשה, כולל את כל נושאי הפרשה. המלך הוא פרט, שנכלל בתוך הכלל של השופטים, בתוך ה"מח".

אם פרשת שופטים היא פרשת ה-מח של התורה, נשאל את השאלה הפשוטה – מהי פרשת ה-לב של התורה? שוב, נספור מבראשית. אם סופרים מבראשית הפרשה ה-לב של התורה היא פרשת בהר, "בהר סיני", בה יש את מצות שמיטה.

לחז"ל כלל לא ברור מה הקשר. למה דווקא כאן כתוב, במקום "וידבר הוי' אל משה לאמר", "וידבר הוי' אל משה בהר סיני לאמר"? מה הקשר לשמיטה ("מה ענין שמיטה אצל הר סיני")?! בכל אופן, כל עיקר מצות ישוב ארץ ישראל – איך עם ישראל אמור ליישב את ארץ ישראל כרצון ה', ובזכות כך לזכות לכל הברכות, החל מברכות בגשמיות – הוא בפרשת בהר. הכל בזכות שמירת השמיטה והיובל. בתוכחה שאחר כך כתוב שאם לא שומרים את השמיטה והיובל ח"ו גולים מהארץ, הארץ מקיאה אותנו. אז יש פה פרשה שכולה קשורה עם ישוב ארץ ישראל.

יש בפרשה עוד מצוה, שנוהגת גם היום מדאורייתא. מצות שמיטה היא היום מדרבנן, לפי רוב הפוסקים, אבל מדאורייתא יש היום עדיין פסוק שמאד חשוב לנו – לכן תיכף נבקש שנשיר אותו – "או קנה מיד עמיתך". מהפסוק הזה לומדים שיש מצוה לקנות מיהודים, שהכל ייעשה על ידי יהודים. [החשמל נפל] אם צריך לחבר את החשמל – שיהודי יעשה זאת. כתוב "או קנה מיד עמיתך" – אם אתה קונה, צריך לקנות מיהודי. אם אתה מוכר, צריך למכור קודם כל ליהודי. צריך לפרנס את האח שלך, את עמיתך, "וחי אחיך עמך". זו מצוה מהתורה, שנוהגת היום עוד יותר בתוקף מאשר אי פעם.

"מח שליט על הלב" – תיקון כל המערכות כיום תלוי בתיקון מערכת המשפט

יוצא שהלב של התורה הוא ישוב ארץ ישראל, עם עבודה עברית ורצון כן לפרנס את האח שלי. אז מהו כבר "מח שליט על הלב" לפי הרמז? צריך לומר שיש משהו בפרשת שופטים ששולט על פרשת בהר – לפחות על החיצוניות של פרשת בהר, מח שליט על חיצוניות הלב.

מה הפירוש לעניננו? ודאי שכל אחד שיש לו רצון טוב מבין את הענין. צריך להתאחד אנחנו היהודים, כולנו יחד, ואחד הדברים החשובים ביותר הוא לתת פרנסה אחד לשני. גם כשעולה קצת יותר להעסיק יהודי, יש ענין גדול מאד להעסיק יהודי – לתת פרנסה לאח שלך. זה הלב של היהודי, אבל כדי למסד את הדבר פה בארץ אי אפשר בלי משפט. כל עוד מערכת המשפט אינה מתוקנת כאן בארצנו, אי אפשר לתקן שום מערכת – מערכת ישוב הארץ, מערכת עבודה עברית, משרד השיכון, משרד העבודה.

מה שרוצים לומר כאן, בצורה הכי פשוטה, הוא ש"מח שליט על הלב" – תיקון המשפט העברי היום בארץ שולט וקובע לגבי תיקון כל מה שקשור לישוב הארץ, ולעניננו דגש מיוחד על "או קנה". יש באהבת ישראל של "או קנה מיד עמיתך... וחי אחיך עמך" משהו שבפנימיות מנחה גם את המח, את השופט, והיינו "פנימיות הלב שליט על המח" (שעל כן יש יהודים טובים שעוסקים במבצע "או קנה מיד עמיתך" במסירות נפש, נגד הדעה המוצהרת של הממסד), אך על פי פשט צריך להיות קודם כל "מח שליט על הלב".

זו התשובה לתמיהה הנ"ל "מה ענין שמיטה אצל הר סיני" – "הר סיני" ענינו תורה ומשפט, והפסוק בא לומר שמשפט התורה צריך לשלוט על מצות ישוב הארץ (ומכאן תשובה לעוד תמיהה גדולה, למה הרמב"ם לא מנה את עצם מצות ישוב הארץ בתרי"ג מצות התורה, וכידוע ריבוי הפירושים בזה, אך יש לומר שמצות ישוב הארץ כלולה במצות שמיטה וכו', "ושבתה הארץ שבת להוי'" הכתובה לפני "שש שנים תזרע שדך וגו'", לומר שכל עבודת הקרקע, עיקר ענין ישוב הארץ, כלולה ב"שבת הארץ", מצות שמיטה, והיא עצמה כפופה ל"הר סיני", למשפט התורה, בסוד "מח שליט על הלב", וד"ל – ישוב שמאד מתאים לרמב"ם כמובן).

"ליעקב אשר פדה את אברהם" – החסד תלוי בתפארת

מוסבר אצלנו במקום אחר[13] שיש שלשה דברים עיקריים שצריך לתקן בארץ, והתיקון תלוי בנו – רק תלוי בעם ישראל שנתעורר, "תתעורר תתעורר". כל זמן שלא מתקנים את הדברים האלה אנחנו נמצאים "בחשך חזק", כמו ששמענו קודם. מה צריך לתקן? דבר אחד, ישוב ארץ ישראל בשלמות, מה שהרבי קורא "שלמות הארץ", מודעות של שלמות הארץ, שהולכת יחד עם עבודה עברית. דבר שני – צריך לתקן את הבטחון. דבר שלישי – צריך לתקן את המשפט הכללי. הפרשה שלנו מדברת קודם כל, לכל לראש, על בג"ץ. צריך שלמעלה יהיה בית משפט צדק אמתי, שקובע את כל החוקים, כל חוקי המדינה.

מהם שלשת הדברים האלה, ישוב הארץ בטחון ומשפט? שוב חג"ת – חסד-גבורה-תפארת – לפי הסוד, לפי החסידות. ישוב הארץ שייך לחסד – נתינת הנחלה השייכת לכל יהודי באה מאהבת ישראל. לפרנס יהודי, גם אם עולה קצת יותר, מאיפה בא? מתוך הלב – חסד, אהבת ישראל. בטחון – גבורה. משפט – תפארת, "משפט רחמי" כמו שאמרנו קודם.

לפי הערכים האלה, שהמשפט העברי הוא התפארת וישוב הארץ הוא החסד, איך מסבירים שמח-תפארת-משפט שליט על הלב-חסד-ישוב הארץ? ההסבר כתוב בלב של ספר התניא, פרק ל"ב, על פי הפסוק "ליעקב אשר פדה את אברהם": לפעמים אברהם בשבי – אהבת יהודים, ישוב ארץ ישראל ועבודה עברית נמצאים בשבי. איך פודים את אברהם? על ידי מדת יעקב, שלעניננו היינו תיקון המשפט. כלומר, המח מתלבש בתפארת והלב הוא החסד, האהבה.

אם כן, יש לנו עוד פירוש יפה ל"מח שליט על הלב", שפרשת ה-מח שליטה על פרשת ה-לב, וכמו שאמרנו קודם הפשט הוא שהמשפט שליט על המלך, אבל יש משהו בפנימיות הלב שנותן השראה למח. יש משהו בישוב הארץ ובאהבה הזו לפרנס יהודים שגם נותן את ההשראה למשפט העליון.

שנזכה במהרה לכל שלשת הדברים שחסרים פה – גם שלמות ארץ ישראל, גם בטחון כדבעי, והכל מתחיל מהמח-התורה, תיקון המשפט, "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר הוי' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק".

נשמע את השיר של "או קנה מיד עמיתך וחי אחיך עמך".

ב. מסירת "המשפט לאלהים הוא" לכל ישראל

השופט נקרא "אלהים"

לחיים לחיים. הזהר פותח את הפרשה, "שֹפטים ושֹטרים", עם הפסוק בתהלים "כי אלהים שׂפט זה ישפיל וזה ירים". יש פעמיים בתנ"ך, שני פסוקים בספר תהלים, שכתוב בהם "כי אלהים שֹפט". יש את הפסוק שמביא הזהר, "כי אלהים שֹפט זה ישפיל וזה ירים", ועוד פסוק – "ויגידו שמים צדקו כי אלהים שֹפט הוא סלה"[14]. שוב, הפסוק השני אומר "ויגידו שמים צדקו כי אלהים שֹפט הוא סלה". בשני הפסוקים יש בדיוק אותו לשון, "כי אלהים שֹפט".

אמרנו שכל שופט נקרא "אלהים" בתורה: "אלהים לא תקלל", "עד האלהים יבא דבר שניהם" – יש כמה וכמה פסוקים שהדינים, השופטים, מכונים "אלהים". "אלהים" הוא בעצם השם של בריאת העולם, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ללמד שה' ברא את העולם במשפט – "מלך [מלכו של עולם] במשפט יעמיד ארץ" ("מלך במשפט יעמיד ארץ"[15] עולה יא פעמים אלהים).

לכן, כמו שהזכרנו קודם, "כל דיין שדן דין אמת לאמתו... מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" – כמו שה' נקרא אלקים כך הדיין שדן דין אמת לאמתו נקרא "אלהים". היות שכתוב "שפטים ושטרים", והכלל של חז"ל "מיעוט רבים שנים", סימן שיש שני שופטים – רמז לשני הפסוקים האלה, בשניהם כתוב "כי אלהים שפט".

"המשפט לאלהים הוא" אך הוא נמסר לעם ישראל

מגדולי מפרשי הזהר הקדוש הוא רבינו הרמ"ז, רבינו משה זכותא, והוא מאריך בהסבר של תחלת הזהר על פרשתנו.

הוא מסביר שבעצם הפרשה שלנו, פרשת שופטים, ממשיכה את מה שכתוב בתחלת פרשת דברים, תחלת משנה תורה, שם נאמר "כי המשפט לאלהים הוא"[16]. גם שם משה רבינו מצטוה מפי עליון למנות שופטים, דיינים, לחפש "חכמים ונבֹנים וידֻעים לשבטיכם", ובהמשך כתוב "כי המשפט לאלהים הוא". מכאן לומדים שבעצם המשפט – לשפוט בן אדם, לומר "פלוני אתה זכאי, פלוני אתה חיב" – הוא בכלל לא תפקיד של בשר ודם. לתת עונש, לעשות משפט – איזה בשר ודם יכול להתיימר להיות שופט?! "המשפט לאלהים הוא" (הוא "השֹפט כל הארץ", שרק הוא "יעשה משפט").

כך מוסבר, שמשפט שייך רק לאלקים, לה' יתברך בלבד. אלא מה? מסביר הרמ"ז שה' גמל חסד גדול אתנו – עם ישראל, שכל יהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש" – ומסר לנו את המשפט שלו. המשפט שייך רק לה', "כי המשפט לאלהים הוא", אבל "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר הוי' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק". כשה' נותן לנו את המשפט, הוא לא נותן רק את הכח שלו לשפוט אלא גם את השם שלו, שם אלקים.

"אלהים נצב בעדת אל"

הרמ"ז מסביר שיש מדרגה באמצע – בין מה שמבחינה מופשטת, ברוחניות, המשפט שייך אך ורק לה', לבין מה שלמעשה, מרוב אהבת עם ישראל, "ועמך כֻלם צדיקים", ה' נותן לנו את המשפט שלו.

הדרגה שבאמצע כתובה בעוד פסוק בתהלים: "אלהים נצב בעדת אל". כאשר יש בית דין של שלשה דיינים יהודים – עליו נאמר "עד האלהים יבא דבר שניהם", בפני בית דין של שלשה (שהם גם כנגד חג"ת, שהזכרנו כמה פעמים) – אזי אלקים, רבונו של עולם, ה' עצמו, נמצא יחד עם הדינים. על כך נאמר "אלהים נצב בעדת אל". בהמשך אותו פסוק, "בקרב אלהים ישפט", הדיינים עצמם כבר מכונים "אלהים" (כך לדעת רוב מפרשי הפסוק).

מה כתוב בהמשך אותו פרק? "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כֻלכם" (כל הפרק מדבר על תיקון השופטים בישראל, בימי יהושפט המלך, כמבואר במפרשים). זה אותו פרק ממש, המתחיל "אלהים נצב בעדת אל" – שהאלקים נמצא בתוך הדינים של עם ישראל, שהוא זיכה אותנו בכח לשפוט במשפט שלו. אחר כך כתוב עוד יותר, הוא נותן לנו את השם שלו, ובהמשך כתוב גם "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם...".

"אכן כאדם תמותון"

הפסוק "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם" מסיים "אכן כאדם [הראשון] תמותון". אם אדם הראשון לא היה חוטא באכילה מעץ הדעת טוב ורע, שקלקלה אצלו את חוש המשפט שלו, הוא לא היה מת.

שופט הוא חוש שיפוט, דעת (שיפוט היינו שיקול הדעת), וכאשר אדם הראשון אכל מעץ הדעת טוב ורע לפני הזמן – שהרי אם היה מחכה רק שלש שעות, לשבת קדש, היה מותר לו לאכול – נגרמה לו ערבוביא, של "אור וחשך [טוב ורע] משתמשין בערבוביא", והוא קלקל ואבד את חוש השיפוט הישר שלו (כמ"ש "אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבֹנות רבים"), ולכן הוא ימות.

מי שמתקן לגמרי את השיפוט, את הדעת, שלו, בעצם חי לנצח. "אכן כאדם [הראשון] תמותון" כי הוא קלקל את השיפוט שלו, את האלקים שלו. אלקים חי לנצח, אלקים לא מת (כמ"ש "אלהים חי"[17]). שוב, כך הפסוק אומר – "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, אכן [בגלל החטא, האכילה מעץ הדעת[18]] כאדם תמותון", וחז"ל אומרים ש"כאדם" היינו כאדם הראשון.

כל יהודי שופט – שמירה על שערי הפנים

אם כן, פרשת השבוע היא פרשה שבאה לתקן את חטא עץ הדעת ולהחזיר את השיפוט הנכון והצודק – "משפט צדק" – לכל אחד מאתנו, "כל אשר בשם ישראל יכונה", ודאי כולם צדיקים. מה כתוב בפסוק השני? "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד, כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקִם". כולנו אמורים להיות צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים", וה' רוצה שכולנו נהיה שופטים – שכולנו נהיה אלקים.

רבינו חיים ויטאל, התלמיד המובהק של האר"י הקדוש, כותב פירוש – שלכאורה הוא לא כל כך קבלה עמוקה אלא בעיקר דברי מוסר – ש"שפטים ושטרים תתן לך וגו'" היינו שאדם צריך לשמור את החושים שבפניו. בפנים יש שבעה שערים, וצריך להקפיד ש"שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך" – שתי עינים, שתי אזנים, שני נחירי האף והפה. צריך להעמיד שופט ושוטר על כל אחד משערי הפנים, לשמור אותם בקדושה ובטהרה. זה פירוש של רבי חיים ויטאל, הכתוב בכתבי האריז"ל, אם כי הוא לא כל כך קבלה עמוקה אלא יותר מוסר – מוסר השכל.

הפירוש הזה ודאי שייך לכל אחד ואחד, לא רק מי שקבל סמיכה "ידין ידין". כל יהודי צריך להעמיד שופטים ושוטרים על הפנים שלו, שערי הפנים שלו. והרמז המובהק: עין-עין אזן-אזן אף-אף פה (שבעת שערי הפנים כנ"ל) עולה "משפט צדק" – "ושפטו את העם משפט צדק"[19].

שבע פעמים ש בפסוק הראשון של שופטים

יש גם תופעה מאד מיוחדת, שזו הפרשה היחידה שמתחילה באות ש. המלה הראשונה בפרשה מתחילה ב-ש – "שפטים". פרשת ראה מתחילה ב-ר, גם משהו נדיר. רוב פרשיות התורה מתחילות באות ו, אך יש כמה יוצאות מן הכלל. אחת מהן היא פרשת השבוע, וכך גם הפרשה הקודמת (וכך גם הפרשה הבאה – "כי תצא", שמתחילה ב-כ[20]).

אם "שפטים" מתחיל ב-ש וכך גם "שטרים" ו"שעריך" – יש פה שנים ושלשה ועד שבעה עדים שעל פיהם יקום דבר – יש פה דגש מיוחד שהתורה רוצה שנתבונן ב-ש'ינים של הפסוק הראשון בפרשה. נספור: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר הוי' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" – שבעה ש'ינים. אסמכתא מצוינת לדברי רבי חיים ויטאל שיש שבעה שערים בפנים, וצריך להעמיד על כל שער שופט וגם שוטר (מדת הרחמים ומדת הדין)[21].

ג. פרשת שופטים וספר שופטים

פרשת שופטים כיסוד לנביאים ראשונים

כמו ש"שֹפטים" הוא שם של פרשה בתורה, כך הוא גם שם של ספר בתנ"ך. כמו שבהמשך פרשת שופטים באה פרשת המלך, גם בתנ"ך יש ספר מלכים. לפי סדר כד ספרי התנ"ך הספר השביעי – "כל השביעין חביבין" – הוא שופטים, ואילו הספר התשיעי הוא מלכים (החותם את חלק הנביאים הראשונים בתנ"ך). ביניהם יש ספר שמחבר אותם, ובעצם הוא כח המעבר בין תקופת השופטים לתקופת המלכים, ספר שמואל.

מה רואים מספר שופטים? מה היה תפקיד השופט? השופט לא היה הסתפק בלדון – "ידין ידין" – הוא היה גם מושיע. הוא שמש כמעט כמלך, אף כי לא היה מלך ממש. את אחד מגדולי השופטים, גדעון – ירבעל – רצו לעשות מלך, הוא וזרעו אחריו, והוא סרב, לא רצה לקבל עליו את כתר המלוכה. הוא אמר שה' הוא המלך, מלך יש רק אחד.

אחר כך בא שמואל, שתוכן הספר שלו הוא המעבר מתקופת השופטים לתקופת המלכים. לכן, מה קורה בספר שמואל? קודם הוא מושח את שאול ובסוף ה' לא חפץ בשאול, הוא מואס בשאול, ואז הוא מושח את דוד מלכא משיחא – "דוד מלך ישראל" – שה' נותן לו בית נאמן בישראל, לו ולבניו אחריו עד סוף כל הדורות, עד מלך המשיח. זה בעצם המעבר.

מהו ספר המלכים? מתחיל "והמלך דוד זקן בא בימים" – המלך דוד בגלגול הראשון שלו הולך להפטר מהעולם, ואחריו מתמנה בנו אחריו, שלמה המלך, ואחר כך כל המלכים. עליהם, כמעט על כל אחד ואחד, יש סיפור "נשיא יחטא". אם היה גם "אשר נשיא יחטא", "אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו", זו כבר שאלה. אצל רובם לא התקיים "אשרי הדור", אבל היה "נשיא יחטא" בטוח (כאשר התיקון של "נשיא יחטא" הוא שׂפט, המח השליט על הלב כנ"ל).

אם כן, רואים שכל ספרי נביאים ראשונים בתנ"ך – יהושע, שופטים, שמואל, מלכים – הם בעצם התרחבות והתפשטות של פרשת שופטים בתורה, פרשת שבוע. יסוד הנ"ך הוא בעצם פרשת השבוע.

"שֹׁפטים"-"שֹׁפטים" – בפרשת שופטים ובספר שופטים

למה קוראים לספר שופטים כך? חוץ מהעובדה שזהו תוכנו, השם הוא גם על פי פסוק. אבל, למרבית הפלא, הפסוק לא מופיע ישר בתחלת הספר. בדרך כלל ספרים נקראים על פי מילה שנמצאת בהתחלת הספר או קרוב לה, אבל כאן צריך לקרוא פרק שלם, ועוד חצי פרק, עד שמגיעים לפסוק "ויקם הוי' שׂפטים ויושיעום מיד שׂסיהם", על שמו קוראים לכל הספר שופטים.

הפלא הוא שהפעם הראשונה שכתובה המלה "שׂפטים" בכל התנ"ך, היא אצלנו – "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך". אין את המלה שופטים לפני כן. אבל עוד יותר פלא, אם נחפש הלאה, מתי כתובה המלה שופטים בפעם השניה? רק בפסוק שעל שמו נקרא ספר שופטים, "ויקם הוי' שפטים ויושיעום מיד שסיהם"! שֹפטים-שֹפטים לגזרה שוה לגמרי.

אם כבר ספרנו כמה ש'ינים יש בפסוק "שפטים ושטרים", כמה ש'ינים יש בפסוק הזה (הקצר בהרבה)? "ויקם הוי' שפטים ויושיעום מיד שסיהם" – 3, גם דגש על האות ש (ש בכל מלה עיקרית שבפסוק). יש פה רמזים מאד יפהפיים שלא נוכל להאריך בהם, כי "לית כל מוחא סביל דא" (אותו מח שנאמר עליו "מח שליט על הלב"), אבל יש ארבע פעמים בפסוקים האלה רמז למספר מח ברבוע[22]. אמרנו שזו פרשת ה-מח, "מח שליט על הלב", המח השופט והלב המלך, וגם הפירוש השני שהסברנו. יש פה עשר פעמים ש, "העשירי יהיה קדש להוי'", ויש פה רמזים יפהפיים – המופיעים בהערה כב – ארבעה רמזים למספר 2304, 48 ברבוע, מח ברבוע (כאשר כל חלק וחלק מהמח כלול מכולם). משהו יפהפה כאן, שכולו אומר מח – "מח שליט על הלב".

ד. "מקרב אחיך" – מינוי יהודים

מינוי שוטרים יהודים

לפני שנמשיך נאמר שממה שכתוב בהמשך פרשת המלך, "מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא", חז"ל לומדים שהוא הדין לכל מינוי על ישראל. כל אדם שממונה על יהודים חייב להיות "מקרב אחיך" – "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא". [הרמקול חרק] משהו מרעיש ביותר...

ממי מתחיל הדין של "מקרב אחיך"? עוד לפני המלך. על הנביא כתוב בפירוש עוד פעם שהוא "מקרבך מאחיך", אבל עוד לפני המלך, על מי הולך החיוב? אם כל המינויים חייבים להיות יהודים מיוחסים, ממי מתחיל? מ"שֹפטים ושֹטרים", תחלת הפרשה. כלומר, כל השופטים בעם ישראל, וכל השוטרים – כל עוד זקוקים לשוטרים במדינה – צריכים להיות יהודים.

יש שיחה של הרבי שלעתיד לבוא יהיו "שופטיך ויועציך", שופטים ויועצים (יועצים במקום שוטרים), אבל בינתים כתוב "שפטים ושטרים". לומדים מפרשת המלך שכל מי שהוא מלך – גם מלך בקטן, כלומר שיש לו איזה מינוי על הציבור, תפקיד בו הוא ממונה על יהודים – חיב להיות יהודי בעצמו. פשיטא שכל השופטים צריכים להיות יהודים, אבל לעניננו – משהו אקטואלי כאן, בעפולה, וגם בכל הצפון, ובכל ארץ ישראל (אבל לפי השמועה הבעיה העיקרית כאן בצפון) – השוטרים חייבים להיות יהודים (לשון הוד, הרומז בפרט לתפקיד השוטרים הממוקמים בספירת ההוד, כנ"ל, שהיא הספירה הכי פגיעה – "הודי נהפך עלי למשחית", על ידי שוטרים נכרים בארץ ישראל, שאזי "כל היום דוה"). "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא".

תיקוני חדש אלול בחסד וברחמים

הנה, יש לנו עוד משהו לתקן בחדש אלול. לכל חדש יש חוש בספר יצירה, והחוש של חדש אלול הוא תיקון. צריך לתקן דברים, מגיע סוף שנה, חדש אלול. בתור ציבור יש הרבה דברים שצריך לתקן, לעשות בדק בית. אחד מהם, לתקן את הענין של "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא".

חייב להיות "מקרב אחיך" – גם השופט, גם השוטר. על הכהן והלוי אין מה לדבר (עוד לא שמענו במדינה שממנים גוים להיות כהנים לעלות ראשון לתורה... אבל אם לא נקח את הענינים בידים מי יודע מה ילד יום, הרי יש כבר גיורים שלא כהלכה, וכבר היו דברים מעולם, כאותו גר שבא להלל שיגיירו על מנת להיות כהן גדול). גם השופט, גם הנביא, גם השוטר, גם העד וגם המלך – כולם צריכים להיות יהודים.

צריך שנשים לב לתקן את המצב (קודם כל שנרצה חזק לתקן את המצב). כמו שאמרנו קודם, כל התיקונים מתחילים מתיקון המשפט, כי הוא המח, הוא התורה. קודם צריך לתקן את המשפט, משפט עברי בארץ, ואחר כך, בעקבות תיקון המשפט, באים כל שאר התיקונים של חדש אלול. כל התיקונים צריכים להעשות בחסד וברחמים, כמו שכתוב על מלך המשיח שצריך לבוא בחסד וברחמים. מתי? כשלומדים את פנימיות התורה, התורה של הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, שני בעלי יום ההולדת של ח"י אלול, שהכניסו חיות ושמחה בעבודת התשובה של אלול.

ה. "כי אלהים שֹפט"

"כי המשפט לאלהים" "אלהים נצב בעדת אל" "אני אמרתי אלהים אתם"

נחזור למה שהתחלנו: אמרנו שלפי מפרשי הזהר יש שלש בחינות אלקים. יש מה ש"המשפט לאלהים הוא" – שייך רק לה'. יש מה ש"אלהים נצב בעדת אל" – שה' נמשך ומתיצב בעדה שלנו, ונותן לנו במתנה את הכח לשפוט צדק, להתדמות אליו יתברך, ללכת בדרכיו, "מה הקב"ה שופט גם אתה שופט". בסוף היהודי עצמו, ששופט צדק, נקרא אלקים – "אני אמרתי אלהים אתם". רצון ה', תכל'ס, הוא שיהודי יקרא אלקים, שיתקן את חוש השיפוט שלו בתכלית, זה תיקון חטא עץ הדעת כנ"ל.

"כי" – כתר וחכמה של כנסת ישראל

נעשה עוד גימטריא: אמרנו שיש שני פסוקים שכתוב בהם "כי אלהים שֹפט" – "ויגידו שמים צדקו כי אלהים שֹפט הוא סלה" ו"כי אלהים שֹפט זה ישפיל וזה ירים". נעשה את החשבון של המכנה המשותף, הצד השוה של שני הפסוקים, "כי אלהים שפט".

לפני כן, הזהר מדגיש ומפרש את המלה "כי", מלה פשוטה וחשובה. בדרך כלל כתוב בספרים הקדושים ש"כי" ר"ת כנסת ישראל. כל פעם שכתוב "כי" בתורה יש רמז לכנסת ישראל (ידוע הסיפור של רבי שלמה מקרלין שאמר שיש לו 'צויי קי', שתי פרות באידיש, מהן הוא מתפרנס – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו", והיינו סוד שתי מדריגות של כנסת ישראל, כנגד לאה ורחל, "צדק צדק", כמו שיתבאר). הזהר אומר שבפרט "כי" רומז לכתר וחכמה – כ לכתר ו-י היא האות של החכמה.

לפי הרמ"ז הכוונה היא בפרט לכתר ולחכמה של המלכות, של כנסת ישראל. כלומר, אלקים כאן נמשך לבנות את המלכות, בחדש אלול. עיקר בנין המלכות – בו היא ננסרת וחוזרת פנים בפנים עם ז"א בעלה, באותיות של קבלה – הוא בראש השנה ועשרת ימי תשובה. אבל ראשית בנין המלכות בקטנותה הוא הענין, הסוד הפנימי, של מזל בתולה – המזל של חדש אלול. כל החדש הזה הוא תיקון הסוד של "כי", כנסת ישראל, ובפרט הכתר והחכמה של כנסת ישראל.

"כי אלהים שֹפט" ב"עדת אל" – כח שיפוט של המציאות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

כמה שוה "כי אלהים שֹפט"? 505, הרבה דברים פשוטים וחשובים, שרה אמנו, קהת בן לוי (ר"ת קרני הוד תורה כנודע), דין אמת, הלכה למעשה (כבר שייך בפשטות ל"כי אלהים שפט"), ועוד. אבל לעניננו 505 שוה "עדת אל", "אלהים נצב בעדת אל".

"עדת" אותיות דעת. כתוב "אל דעות הוי'", וכמו שנסביר תיכף יש דעת עליון ודעת תחתון, וכדי להיות שופט צדק צריך חוש שכולל את שתי הדעות – איך הדברים נראים מלמעלה ומלמטה. על "תמֻנת הוי' יביט" מפרש אדמו"ר הזקן, בעל יום ההולדת של ח"י אלול, שלמשה רבינו יש מבט על המציאות מלמעלה, מתוך עיני ה' כביכול (וכך כל מנהיג-שופט שהוא ניצוץ של משה רבינו). משה רואה את תמונת המציאות כמו שה' רואה, מלמעלה. אבל הוא גם בשר ודם, נשמה בגוף גשמי, וממילא גם מבין איך אנשים רואים ומרגישים את המציאות מלמטה למעלה. רק אחד כזה, שיש לו שתי דעות, יכול לשפוט – "ושפטו את העם משפט צדק".

מי שבעצמו מגשים "עדת אל" – יש לו "אל דעות הוי' ולא [כתיב 'ולו' קרי, סוד חדש אלוללא לו כנודע] נתכנו עלילות" – שורה ומתלבש בתוכו "אלהים גדול". יש סיפור שהמגיד, רבו של אדמו"ר הזקן, הסתובב בין התלמידים שישנו על הספסלים בבית המדרש, וראה אדמו"ר הזקן על ספסל – הוא עמד דום, בהתפעלות, ואמר 'אלקים כל כך גדול בגוף כל כך קטן'. למה? כי אדמו"ר הזקן היה בבחינת "עדת אל", היה לו כח שיפוט בשלמות. המגיד שבח אותו מאד-מאד, ואמר לבנו רבי אברהם המלאך שבנוגע לכל שאלה הדורשת שיפוט ישר שתתעורר אצלו ילך להתייעץ רק עם אדמו"ר הזקן, שיש לו חכמה בינה ודעת עד אין סוף. 'אלקים כל כך גדול בגוף כל כך קטן' על דרך "אלהים נצב בעדת אל".

בסוף אלול קוראים "אתם נצבים היום כלכם". הפירוש הוא גם שאנחנו נצבים – עומדים בדין ונצבים בדין, זוכים לשנה טובה ומתוקה – מכח מה שבתחלת אלול, בפרשת שופטים, "אלהים נצב בעדת אל", הגימטריא של "כי אלהים שפט".

"זה ישפיל" את שאול ו"זה ירים" את דוד

הפסוק הוא "כי אלהים שֹפט זה ישפיל וזה ירים". אם מדמים את פרשת שופטים ופרשת המלך שבתוכה לספרי הנ"ך – ספר שופטים, בו השופט הוא מלך קטן, ממלא מקום של מלך עד שיבוא המלך האמתי, אחריו ספר מלכים, וביניהם המעבר דרך ספר שמואל – מה הכוונה "זה ישפיל וזה ירים"? מה קורה בספר שמואל?

"כי אלהים שפט זה ישפיל וזה ירים". קודם הוא ממנה את שאול המלך, אבל בסוף ה' מואס בו ומשפיל אותו, "זה ישפיל", ואז מתקיים "וזה ירים" – ה' מרים את דוד מלכא משיחא. כך חנה אמרה בנבואתה: "רמה קרני בהוי'" – "'קרני' ולא 'פכי'" (שמואל משח את דוד בקרן ואת שאול בפך) – והיא מסיימת "וירם קרן משיחו". על דוד כתוב "זה ירים" לאחר "זה ישפיל" של שאול.

באמת, על כל אחד משניהם, שאול ודוד, נאמר לשון "זה" בפירוש בתחלת משיחתו למלך על ישראל: על שאול ה' אומר לשמואל "הנה האיש אשר אמרתי אליך זה יעצר בעמי". על דוד ה' אומר לשמואל "קום משחהו כי זה הוא" (אצל דוד ה"זה" עצמי יותר מאשר אצל שאול, שהרי "זה הוא" בעצמו, ועוד, זה = הוא[23]).

"משפיל גאים... ומגביה שפלים"

על פי פשט כשאני קורא "כי אלהים שפט זה ישפיל וזה ירים" אני חושב שיש שני בעלי דין, ואומרים לאחד "פלוני אתה חיב" ו"פלוני אתה זכאי" ובכך מקיימים "זה ישפיל וזה ירים". קצת יותר לעומק אני מבין שהשופט הוא "משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עד מרום" – שעיקר מדת הדין היא להשפיל את הגאה ולהרים את השפל.

כמובן, מי שהולך להשפיל גאים ולהרים שפלים צריך לקיים זאת בעצמו. קודם אמרנו שאלקים הוא לא כינוי של מלך, שהרי כתוב "אלהים ומלך", "אלהים ונשיא", אבל כאן אנחנו לומדים שגם למלך יש תכונת אלקים (כידוע בקבלה שיש ג בחינות אלקים, בבינה, בז"א ובמלכות). מתי? זה קשור לחוש העצמי ביותר של המלך, מתוך כך שקודם כל הוא מתקן את גאות עצמו, ומשפיל את עצמו בפנימיות, ויחד עם זאת יש לו התנשאות חיצונית על עם בצורה מתוקנת.

ידוע הרמז שבים – כינוי למלכות, "ים המלכות" – יש שפל וגאות, והנה שפל בגימטריא גאות בדיוק (סוד יהושפט המלך, כמבואר במ"א, מי שתקן את השופטים בישראל כנ"ל). כתוב שהיחס הוא כמו מטוטלת (הנאחזת ב'חוט' הקשור לשרש, לירח, שרש המלכות – החוט היינו כח המשיכה של הירח), ובדיוק לפי השפל כך הגאות. כך הסדר אצל המלך המתוקן – הוא מתחיל מהשפל, אבל לפי השפל שלו כך הגאות המתוקנת וההתנשאות על עם.

אחד שמקיים בעצמו "זה ישפיל וזה ירים" – "זה" מתייחס לעצמו – גם יכול לשפוט את הזולת ולקיים בו "זה ישפיל וזה ירים". בכל אופן, בגדול, בהיסטוריה, יש מלך שה' מוריד ויש מלך שה' מרים, כמו שאול ודוד מלכא משיחא.

פירוש הזהר ל"זה ישפיל וזה ירים"

הזהר אומר שבמה שכתוב "זה ישפיל וזה ירים" כל "זה" רומז למשהו אחר. הוא אומר שה"זה" הראשון, עליו נאמר "זה" ישפיל, הוא פעמים האות ה במילוי א (מילוי שם מה) – הא הא עולה זה (כך כתוב בפירוש בזהר). אבל מה שכתוב "וזה ירים" הוא עוד כוונה, ו של שם הוי' – שבתוך ה-ו יש שתי בחינות, שהן בעצם שתי ווין (כמו וו, בלי א באמצע), שאו שהן תפארת ויסוד (לפי רוב המפרשים) או הדעת והתפארת (לפי הרמ"ז). פעמיים ו עולה זה. את הווין ה' מרים ואת הההין ה' משפיל.

עד כאן כתוב בזהר, בלי פירוש הענין יותר. מאד קשה להבין מה בדיוק הוא רוצה לומר. אנחנו נסביר שלשה פירושים בפשט, מוסר השכל שאנחנו יכולים ללמוד מהזהר הזה:

השפלת גאות והגבהת שפלות

פירוש אחד הוא מה שאמרנו קודם, שצריך להשפיל את הגאות. יש בההין משהו של גאות (האות ה מתפשטת בכל הכיוונים, לאורך, לרוחב ולעומק, וממילא יש בה ישות – שרש היש בבינה, ה עילאה, וסוף היש במלכות, ה תתאה), וצריך להשפיל את הגאות ולהרים את הענוה והשפלות (ה-ו היא "יעקב הקטן", הארת יסוד אבא שפנימיותו בטול).

השפלת נטית הדין והגבהת נטית הרחמים

יש פירוש שני, שעל השופט שתקן את הדעת שלו, שבבחינת "עדת אל", "כי אלהים שפט", להשפיל את שרש הנטיה שבנפש למדת הדין. כמו שאמרנו קודם, יש שלשה דינים כנגד חג"ת, וממילא אחד כנגד ספירת הגבורה, ויש לו נטיה למדת הדין – לדון דין קשה, "דינא קשיא". צריך להשפיל את הדינא קשיא ולהרים את מדת הרחמים שיש בדין, כמו שהסברנו קודם ש"משפט דא רחמי". שוב, הכל שייך לכל אחד ואחד בתיקון חוש השיפוט שלו.

בדומה לכך נאמר על תקיעת שופר בראש השנה, "עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר", רק שבפסוק זה הדימוי הפוך – מעלים-מסלקים את מדת הדין, שם אלהים, בקול התרועה, וממשיכים-מורידים את מדת הרחמים, שם הוי', "בקול שופר" (לשון "שפרו מעשיכם", עיקר הוראת השופר שגם הקב"ה מקיים בעצמו כאשר עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים – אין שיפור יותר מזה).

מובא במפרשי הזהר ש"ישפיל" עולה ה פעמים אלהים (ממוצע כל אות), כנגד ה גבורות, היינו שצריך להשפיל את מדת הדין, שם אלהים. ואילו "ירים" עולה י פעמים הוי', כנגד ב עטרין דדעת (סוד אות ו שבשם כנ"ל) שבהם י שמות הוי', הכל רחמים לאחר תיקון חטא האכילה מעץ הדעת טוב ורע (שאז ה"טוב ורע" הופך להיות "טוב מאד") – צריך להרים את מדת הרחמים (לשון נופל על לשון)[24].

להשפיל את הפירוד ולהרים את החבור בין הפנימיות והחיצוניות

יש פירוש שלישי (כל הפירושים קשורים) של בעל התכלת (בפירושו על הזהר, תפארת החנוכי), שהכוונה בשתי ההין של הזהר ("זה ישפיל") היא למי שמפריד ולא מחבר יחד את שתי אותיות ה שבשם הוי' – "שם הגדֹלה לאה" ו"שם הקטנה רחל", עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא.

יש שופט שמפריד בין הנסתר והנגלה במציאות. יש מאמר חז"ל ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". אפשר לטעות שהשופט צריך להיות צמוד רק לחיצוניות, רק למה שרואות עיני הבשר שלו, מה שמול העינים – שאין לו להתחשב במניעים פנימיים וב"עלמא דאתכסיא", אלא לדון אך ורק לפי הנראה ב"עלמא דאתגליא". זו טעות. ודאי שמאמר חז"ל מדויק, ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" – שצריך לדון לפי המציאות שהוא רואה – אבל אין משמעותו שהדיין צריך להתעלם מהפנימיות, מהממד הפנימי של המציאות. עליו להסתכל ולחוש את מי שעומד לפניו – הנידון או שני הנידונים שנצבים לפניו. על כך בא הפירוש הנ"ל ואומר ש"זה ישפיל" היינו להשפיל את מי שמפריד בין הא ל-הא, מתעלם מעלמא דאתכסיא ו'הולך' רק על עלמא דאתגליא.

זו טעות פאטאלית שיכולה להיות בכל ענין בחיים. כשרוצים לתקן את המלכות (כנסת ישראל), לעשות מדינה מתוקנת, אפשר לחשוב שצריך רק לדון ולשפוט לפי המציאות החיצונית בלבד – לא לערבב פנימיות עם חיצוניות, לא לערבב סוד יחד עם פשט. כמו אחד שלומד תורה, ואומר – או שאני לומד כעת נגלה, דף גמרא, ויש ראש ושיטה ללימוד נגלה, וחס ושלום לא לערבב נגלה ונסתר. לא שהוא אומר שהנסתר הוא שקר או דמיון שוא, אבל הוא טוען שאין כאן מקומו – כעת לומדים נגלה, וצריך להיות צמוד לראש של נגלה, בלי לערבב שום ממד פנימי. זו טעות פאטאלית לגמרי.

זה אחד מהפירושים שמפרשי הזהר מסבירים מה השופט צריך להשפיל – צריך להשפיל את הנטיה להפריד בין הא עילאה להא תתאה.

"צדק צדק תרדֹף" – חבור לאה ורחל

בהמשך הפרשה כתוב "צדק צדק תרדֹף". הפירוש הוא ש"'צדק' מלכותא קדישא", אבל כל פרצוף נוקבא נקרא צדק, לכן כתוב בקבלה ש"צדק צדק" פעמיים היינו חבור פרצוף לאה ופרצוף רחל. הצדק הראשון הוא פרצוף לאה, אותיות המחשבה, עלמא דאתכסיא, והצדק השני פרצוף רחל, אותיות הדבור, עלמא דאתגליא.

מי ששופט צדק שרוצה לדון דין אמת לאמתו ובכך להעשות שותף עם הקב"ה במעשה בראשית חייב לחבר יחד "צדק צדק" (ת"א "קושטא קושטא" היינו לדון "דין אמת לאמתו" דווקא, ולא דין אמת לבד – "דין אמת" כנגד פרצוף רחל, עלמא דאתגליא, ו"לאמתו" כנגד פרצוף לאה, עלמא דאתכסיא), לחבר את לאה ורחל.

בסוף, בביאת משיח, שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש, כתוב שיתחברו לגמרי שני הפרצופים לאה ורחל, "צדק צדק", ויהפכו להיות "רחל הגדולה". כעת כתוב "שם הגדֹלה לאה ושם הקטנה רחל" – שם ה גדולה לאה ושם ה קטנה רחל. אבל לעתיד לבא, כשיתחברו שני הפרצופים יחד, יהיה פרצוף רחל הגדולה.

על מי שיודע לחבר אותם יחד כתוב "וזה ירים" – סוד ו ירים. או לפי הפירוש שה-ו הראשונה היא תפארת והשניה יסוד, או לפי פירוש הרמ"ז, שה-ו הראשונה היא הדעת, "מפתחא דכליל שית", והשניה תפארת. הוא מסביר שה-ו הראשונה היא שרש לאה, שעומדת כנגד הדעת דז"א, וה-ו השניה היא כנגד פרצוף רחל, שנבנית מאחורי התפארת דז"א. אבל מה היא ו? ו החבור. שתי הווין מחברות בין ההין. מי שיש לו את סוד ה-ו, בחינת הזכר, יכול לחבר את לאה ורחל, צדק-צדק ("צדק צדק תרדף" מלשון שמות נרדפים, היינו לראות איך שלאה ורחל הן שתי נקודות מבט על אותה מציאות). כדי לחבר ביניהן צריך להיות בעל כח זכרי, יעקב, הדעת והתפארת, הבעל המשותף של שתי האחיות לאה ורחל.

קשר שלשת הפירושים

אם כן, אמרנו כאן משהו מאד יפה על "כי אלהים שפט זה ישפיל וזה ירים" בפנימיות. מי שמתבונן רואה מיד שיש קשר בין הפירושים – או להשפיל את הגאוה ולהרים את השפלות, או להשפיל את הנטיה לדינא קשיא ולהרים את הנטיה לדון ברחמים, או להשפיל את הנטיה להפריד בין לאה ורחל ("צדק צדק") ולהרים את הכח הנפשי לחבר את העולם הנסתר והעולם הגלוי, "צדק צדק".

נסביר קצת את הקשר בין הדברים: בפשטות, מי שיש לו גאוה, ישות, נוטה לדון את המציאות בדין קשה. אם אני מציאות חשובה לעצמי, ומישהו אחר קצת לא בסדר, אני מסתכל עליו בעין שמאל ורואה אותו מאד לא בסדר. ממילא, מתוך הגאוה שלי, ה"י, יש לי נטיה לדון את המציאות בעין רעה לגמרי. כשאני דן את המציאות בעין רעה לגמרי אני אוטומטית לא מסתכל ולא רגיש לפנימיות המציאות של הזולת. בלא מודע אני מעלים עין מהפנימיות, מ-ה עילאה, ודן רק לפי איך שאני רואה את המציאות בחיצוניות שבחיצוניות, ה תתאה.

"זה ישפיל וזה ירים" – "זה שמי... וזה זכרי"

נסיים חלק זה בגימטריא מופלאה: הפסוק "כי אלהים שפט זה ישפיל וזה ירים" הוא בתהלים. יש גם בתורה פסוק שיש בו "זה... וזה". הפסוק החשוב ביותר בתורה עם תופעה זו הוא "זה שמי לעלם וזה זכרי לדֹר דֹר" – פסוק שנאמר למשה רבינו בסנה לפני הגאולה (והרי "מה שהיה הוא [שיהיה]" – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון").

איך דורשים בתיקוני הזהר? "'שמי' עם יהשסה, 'זכרי' עם והרמח". כתוב שיש כאן רמז לכל תריג מצוות התורה, שמתחלקות ל-רמח מצוות עשה ו-שסה מצוות לא תעשה. הפשט של "שמי" ו"זכרי" הוא "איך שאני נכתב" (שם הוי') ו"איך שאני נקרא" (שם א-דני).

הפלא הגדול הוא ששני הפסוקים האלה, הפסוק בתורה והפסוק בתהלים, שוים בדיוק אותו דבר! לא רק ששוים, אלא שהמספר השוה הוא 1225, 35 ברבוע (שהנקודה האמצעית שלו הוא 613, תריג מצות המתחלקות ל-שסה ו-רמח כנ"ל). גם יהודי ברבוע, אבל לעניננו לה הוא הכפל של זהז פעמים ה (פעולת הכפל נקראת הכאה בקבלה). שני הפסוקים הם זה פעמים זה – "זה... וזה"!

ביאור הקשר של "זה ישפיל" ל"זה שמי" ו"זה ירים" ל"זה זכרי"

לפי ההקבלה הנ"ל יוצא ש"זה שמי לעֹלם" הוא כנגד "זה ישפיל" ואילו "וזה זכרי לדֹר דֹר" כנגד "וזה ירים". הסבר הענין הוא ש"שמי" (שם הוי' כולו, "כשם שאני נכתב") קשור (בפרט) לאותיות יה שבשם כנ"ל, "הנסתרֹת להוי' אלהינו" ("לעלם" לשון העלמה והסתרה), ואילו "זכרי" (שם א-דני, "כשם שאני נקרא") קשור (בפרט) לאותיות וה שבשם, "והנגלֹת לנו ולבנינו".

ידוע בכתבי האריז"ל שאותיות יה שבשם בגימטריא גאוה, היינו שהגאוה פוגמת דווקא בנסתרות של הנפש (לא כל כך בנגלות), וממילא מכח הנסתרות, "זה שמי לעֹלם", להשפיל את הגאוה הרעה, וביחד עם השפלת הגאוה באה ממילא השפלת הנטיה לדינא קשיא וכן הנטיה להפריד בין לאה לרחל, בין עלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא. ואילו "זכרי" לשון זכר, קאי על סוד ה-ו, ו החבור (ה-ו של "וזה") כנ"ל – "וזה ירים".

וכן בנוגע למצות – על ידי קיום מצות לא תעשה (ששרשן באותיות יה שבשם) מתקיים "זה ישפיל" ואילו על ידי קיום מצות עשה (ששרשן באותיות וה שבשם) מתקיים "וזה ירים"[25].

"ורפא ירפא" – ריפוי הגוף והנשמה

עוד הסבר הנוגע לפירוש השלישי הנ"ל של "זה ישפיל וזה ירים":

אמרנו שצריך להסתכל על המציאות גם מהמבט של ה', דעת עליון, וגם מהמבט של הטבע, דעת תחתון, והוא הוא הפירוש השלישי שאל לנו חלילה להפריד בין חלק הנסתר של התורה לחלק הנגלה של התורה. הדבר נכון לא רק בנוגע לתורה עצמה, שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – המציאות היא לפי התורה – וכשמסתכלים על המציאות, על יהודי, אי אפשר לתקן את הגוף בלי הנשמה. כתוב שחדש אלול הוא חדש של רפואה. גם ברפואה יש היום את אותה בעיה – יש כאלה שחושבים שאפשר לתקן את הגוף לבד, בלי להסתכל על הנפש. טעות! אי אפשר לרפא את הגוף בלי רפואת הנפש.

יש מכתב שהאבא של הרבי כותב לרבי ולרבנית כמה שנים אחרי חתונתם, בערב ראש חדש אלול[26], והוא כותב שם שחדש אלול הוא חדש של הרפואה. הוא כותב שהרפואה באה מ"הרֹעה בשושנים" – "אני לדודי ודודי לי הרֹעה בשושנים" – ומסביר שכל רפואה חייבת להתיחס גם לנפש וגם לגוף. זה רמוז בביטוי "ורפא ירפא" – ו-רפא י-רפא. ו-רפא היינו רפואת הגוף, אבל אי אפשר לרפא את הגוף בלי לרפא את הנשמה, י-רפא.

נאמר את הווארט בפנימיות: הוא אומר שהרפואה באה מ-יג מדות הרחמים שמאירות בחדש אלול. אבל כתוב בקבלה שגם במדות הרחמים יש גוף ונפש. יג מדות הרחמים הן יג תיקוני דיקנא, הזקן של אריך אנפין, כביכול, ובזקן יש את גוף השערות, כביכול (סוד יג המדות של משה), ויש את החיות הפנימית שזורמת בתוך השערות (סוד יג המדות של מיכה). כתוב בקבלה שגוף השערה הוא ו והחיות הפנימית היא י. כתוב שהגוף של השערה, ה-ו, מרפא את הגוף של היהודי, וה-י, הפנימיות, מרפאת את נפש היהודי. על כך כתוב "ורפא [ו רפא] ירפא [י רפא]"[27] – פירוש מאד יפה של רבי לוי'ק, האבא של הרבי, שהוא מקשר לחדש אלול, כי תלוי בגילוי יג מדות הרחמים של חדש אלול.

ו. לעבור מממשלה "ככל העמים" למלכות ישראל

הבדלת "מקרב אחיך" קודם להמתקת "ועמדו זרים ורעו צאנכם"

כעת נשיר "ה' מלך". השיר הזה קשור למה שדברנו שכל המינויים צריכים להיות בתוך עם ישראל, "מקרב אחיך". לעתיד לבוא באמת כתוב "ועמדו זרים ורעו צאנכם", שהגוים יהיו אתנו בשלום מאה אחוז, ומרצונם יעבדו בשבילנו, אבל לפני ההמתקה הזו ("המתקה" בלשון הבעל שם טוב), צריך "הבדלה" של "הן עם לבדד ישכֹן".

"ככל הגוים אשר סביבֹתי" בימינו – רצון לדמוקרטיה

נאמר ווארט חשוב: בדרך כלל מפרשים "הן עם לבדד ישכֹן" שאין גוים, רק יהודים, כמו שנשיר "אבדו גוים מארצו". אבל במינוי מלך כתוב "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבֹתי". המניע הוא לכאורה שהעם רוצה מלך כמו הגוים, לא כרצון ה', ואז הפסוק מסכים. הרבה מפרשים אומרים שה' מסכים בדיעבד, שאם "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי" אז – "שום תשים עליך מלך וגו'". העם רוצה להיות כמו הגוים שמסביב.

מה נוגע להיום? שאם בגוים מסביב אין שיטת ממשל של מלך, אלא דמוקרטיה למשל, אז העם מבקש משהו כזה, ואז הפסוק אומר – תעשה משהו כזה. עוד הדרך רחוקה ל"את מלכותו ברצון קבלו עליהם", שהעם ירצה במלך, כי בעצם רוצה "ככל הגוים אשר סביבֹתי".

להרים את עפולה ל"עֹפל בת ציון"

כתוב שצריך לומר ווארט לכבוד אכסניא, העיר עפולה. אין עפולה בתנ"ך. רוב הערים בארץ ישראל כתובות בספר יהושע או במקום אחר בתנ"ך, אבל אין עפולה. כשמחפשים, כתוב אצל החוקרים החיצוניים שנגזר מהשם עפל שמצרים העתיקה נתנה פה לאיזה מקום באזור, אבל ודאי צריך לקדש את השם של העיר.

מה היא באמת עפולה? מה צריך כאן בשביל לפעול התעוררות בעיר עפולה? עפולה מלשון "ואתה מגדל עדר עֹפל בת ציון". התרגום מתרגם ש"מגדל עדר" הולך על מלך המשיח, ו"מגדל עדר" שהוא מלך המשיח שייך ל"עפל בת ציון".

מהו "עפל בת ציון"? רוב המפרשים – כולם, חוץ מפירוש אחד ברש"י לפי תרגום יונתן – אומרים ש"עפל" הוא "מקום חזק, מבצר גבוה" (וכן המעפילים עלו להר, למקום גבוה). אם כן, עפולה היא "מקום חזק, מבצר גבוה". בשביל משיח צריך מקום גבוה וחזק. צריך לעמוד חזק על העקרונות שלנו, מה שהמח של הקדושה אומר. אבל רש"י (על פי ת"י) אומר שיש עוד פירוש, ש"עֹפל" ב-ע כמו "אֹפל" ב-א – לשון אפלה.

בכל אופן, הולך יחד עם "מגדל עדר" – גם רש"י וגם התרגום, שאומרים ש"עפל" כמו "אופל", אומרים ש"מגדל עדר" הוא מלך המשיח. מלך המשיח מתחיל להופיע, להפציע, בתוך חשך המנטליות של עם ישראל, אבל הוא מתחיל להאיר "כיתרון האור מן החשך". יש בכך משהו מאד מיוחד, ש"מגדל עדר", מלך המשיח, שמאגד את כל העדר של עם ישראל, הרועה של כל העדר, מאיר מתוך "עפל בת ציון".

שלשה שלבים בגאולה: שיבת ציון, ממשלת יהודים, מלכות ישראל

אחר כך כתוב שהמשיח מחזיר את הממשלה הראשונה, ואחר כך כתוב באותו פסוק שהוא מחזיר את "ממלכת לבת ירושלים" ("ואתה מגדל עדר עפל בת ציון עדיך תאתה ובאה הממשלה הראשֹנה ממלכת לבת ירושלם"[28]). קודם יש את "מגדל עדר עפל בת ציון", מקור השם עפולה – שהוא גם ביטוי מושלם, שעולה גל ברבוע – ואחר כך הוא מחזיר את "הממשלה הראשֹנה" ובסוף את "ממלכת לבת ירושלים".

איך המפרשים מסבירים? אומרים[29] – עם עוד ראיות מהכתוב, אבל כאן הפסוק הכי מפורש – שגאולת עם ישראל היא תהליך של שלשה שלבים. קודם יש שיבת ציון, "מגדל עדר עפל בת ציון" – מתחיל להתנוצץ ניצוץ של משיח, אבל עדיין מתוך חשכת התרבות הכללית שעדיין שוררת בארץ. אחר כך זוכים לשלב שני של התהליך, שמחזירים את הממשלה הראשונה. המפרשים אומרים שזה על דרך תקופת השופטים, מלכות וממשלה קטנה שלפני המלכים, לפני דוד המלך, לפני משיח בגלוי ממש. בסוף, השלב השלישי של התהליך, הוא כבר "ממלכת" – "ממלכת לבת ירושלם" (בגימטריא אלהים פעמים חי – "אלהים חי").

קודם יש "מגדל עדר עפל בת ציון", אחר כך "הממשלה הראשנה" – דומה במקצת להמצב היום במדינה, יש מושג ממשלה, אך היא כל הזמן מתחלפת. יש דימוי של ממשלה, אבל מה עדיין אין בכלל? "ממלכת". המפרשים אומרים מהפסוק של עפולה שהתהליך מתקדם בשלשה שלבים – קודם שיבת ציון, אחר כך ממשלה של יהודים, אבל היא רק ממשלה קטנה, ואחר כך יש מלכות, "ממלכת לבת ירושלם".

נאחל שכל התהליך הזה יצמח מעפולה, מראשית הניצוץ של המשיח מתוך האופל, אבל גם צריך להיות כאן "מקום חזק מבצר גבוה" של ערכי היהדות, אחר כך ממשלה ואחר כך מלכות. שלשה שלבים.

"אבדו גוים מארצו" – לאבד את הגויישקייט מהארץ

השיר הוא "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלֹך לעֹלם ועד. ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו", מפסוקי דזמרה. היינו באמצע לפרש: אם בהתחלה אפשר לצפות רק לחיקוי "הגוים אשר סביבותי", אז מה פירוש הפסוק "הן עם לבדד ישכן"? צריך להסביר ש"הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" מדבר על המצב לכתחילה שאין אנו מחזרים אחר הגוים כדי לחקות את שיטת הממשל שלהם. אדרבא, אנחנו משוחררים ממה יאמרו הגוים. העיקר הוא להתבודד בערכי תרבות ישראל (להרגיש את ה"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו'").

אפשר לפרש בגשמיות ממש "אבדו גוים מארצו", שאין כאן גוים, אבל אפשר לפרש קצת יותר פנימי – שאין גוישקייט. תיכף נשיר "אבדו גוים מארצו", ודאי שיש ענין שכל אויב ועוין לעם ישראל יסתלק מכאן, אבל איך שלא יהיה צריך "הן עם לבדד ישכן", שנהיה מבודדים מבחינה ערכית פנימית, וזה גם ישנה את כל רצון העם איזה מלכות הוא רוצה להקים. שנזכה לקיים את מצות מינוי מלך לכתחילה. עד כאן.

ישר כח! כל מי שצריך לברך ברכה אחרונה שלא ישכח לברך. שה' יברך את כולנו בשנה טובה ומתוקה, שנת משיח, שמתחילה מהרגע הזה ממש.



[1]. ראה הממד הפנימי פרשת שופטים.

[2]. "למען תחיה" בגימטריא תריג – כללות תריג מצות התורה הן "למען תחיה", "וחי בהם", והכל נכלל במצות מינוי שופטים ו"צדק צדק תרדף [= 'למען תחיה' ועוד 'וחי בהם']".

[3]. ופירש הרמב"ן (לישב מה שלכאורה קשה שאם מינוי מלך הוא "אשר יבחר הוי' אלהיך בו", על פי נביא כו', אזי לצורך מה נאמר "מקרב אחיך וגו'"):

... ודעתי בדרך הפשט, כי טעם "אשר יבחר", שכל מולך על עמים מאת האלהים היא לו, כענין שכתוב "די שליט עלאה במלכות אנשא ולמאן די יצבא יתננה", וכך אמרו "אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה", יאמר "שום תשים עליך מלך", כל אשר יהיה נגזר מן השמים שימלוך, ו[אפילו ]אם הוא מקטני שבטי ישראל ומשפחתו הצעירה אבל איש נכרי לא תמליך עליך לעולם, וכן על דרך הפשט "המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו", כל שיבנו שם בית המקדש לה', הכל מרצון ה'.

    מכאן ראיה לדברי הרבי שהמלך צריך שתי הכתרות, מן השמים ("אשר יבחר הוי' אלהיך בו") ומן הארץ ("ומלכותו ברצון קבלו עליהם"). על "שום תשים עליך מלך" אומר הזהר "'שום' לעילא 'תשים' לתתא", ויש לומר שרומז בזה לשתי ההכתרות, לעילא ולתתא, וגם שלהכתרה לעילא צריכה להיות אתערותא דלתתא, וד"ל.

[4]. בפסוק הראשון (דברי משה) נאמר "כמני" ובפסוק השני (דברי ה') נאמר "כמוך". כמני = 120, רמז לחיי משה רבינו ע"ה. כמוך = אלהים (שהוא כלי הוי' – כמ-וך), רמז להיות משה "איש האלהים" ("מחציו ומעלה אלהים", ראה לקמן שכל שופט בישראל מכונה אלהים, לכל אחד יש ניצוץ של משה רבינו). והנה יש 120 צירופי שם אלהיםכמני כמוך. כמני כמוך בהכאה פרטית (כ פעמים כ, מ פעמים מ, נ פעמים ו, י פעמים ך) = 2500 = 50 ברבוע, שלמות ההתכללות של חמשים שערי בינה – "משה זכה לבינה". והוא סוד הפסוק הראשון בפרט – "נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך הוי' אלהיך אליו תשמעון" – שמתחיל ב-נ ומסיים ב-ן (וראה במאמר "אבן ישראל" במעין גנים ח"ד; הפסוק השני מתחיל ב-נ ומסיים ב-ו. ארבע האותיות: נ ן נ ו = ו פעמים הוי' ב"ה = יוסף – "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"), וד"ל. שתי האותיות המשותפות של כמני כמוך, כמ ר"ת כתר מלכות (= "בראשית ברא"). והנה, כמני כמוך כל אחד בהכאת אותיות (כ פעמים מ פעמים נ פעמים י; כ פעמים מ פעמים ו פעמים ך) = 496000 = 1000 (אלף אורות של מתן תורה, סוד לויתן [= מלכות] ולוית חן, כמבואר סוד זה במ"א) פעמים מלכות = 800 (כ פעמים מ) פעמים כתר, ודוק.

[5]. ראה ספר המצוות לרמב"ם עשה קעח. סמ"ג עשה קח.

[6]. ויקרא ה, א.

[7]. ראה תפארת החנוכי שהמשפט הוא סוד היושר הנותן מדה נכונה לכל דבר כו', מה שאין כן בעיגולים, ששם כולם בהשואה. מצד ההבחנה שיש ביושר מסתעפים ממילא שכר ועונש, עיי"ש.

[8]. הקדמת תיקוני הזהר.

[9]. אדם = מה ואילו נביא = סג. נצח ר"ת נביא צדיק חכם, ודוק.

[10]. "בראשית" מתחבר עם "שפטים" בצורה מיוחדת: הערך הממוצע של בראשית שפטים = 676 = 26 ברבוע, סוד "הוי' הוי' אל רחום וחנון וגו'", ההקדמה ל-יג מדות הרחמים, וד"ל. הרת"ס של בראשית שפטיםבתם (סוד "הלך בתם ילד בטח") = 442 = טוב פעמים הוי'. השאר = 910 (חצי 1820) = יהודי (מילוי יה: יוד הי) פעמים הוי'.

[11]. הלכות מלכים פ"ג ה"ו.

[12]. שבת י, א.

[13]. יסוד הדברים בספר תיקון המדינה פרקים ח-י.

[14]. כמה רמזים בפסוק זה: "ויגידו" = 39, "שמים" = 390, י פעמים "ויגידו". יחד = 429 = משפט. "צדקו" לשון צדק, היינו "משפט צדק". "ויגידו שמים צדקו" = 629 = "שופר [השרש שפר כולל 'שפטים ושטרים', ודוק] גדול" = טוב פעמים לז (יחידה, חכמה במספר סדורי). "גיד" (של "ויגידו") = טוב. "כי אלהים שפט הוא סלה" = 612 = ברית = טוב פעמים לו. יחד, כל הפסוק = 1241 = טוב פעמים חכמה. "אין טוב אלא תורה" ו"אורייתא מחכמה נפקת". הר"ת = 782 = טוב פעמים מו (אלהי). האוס"ת = 459 = טוב פעמים זך (= בעל שם טוב). הס"ת והאותיות שבאמצע התבות בעלות מספר לא זוגי של אותיות: "ויגידו שמים צדקו כי אלהים שפט הוא סלה" = 238 = רחל = טוב פעמים דוד. שאר אמצעי התבות = 221 = טוב פעמים אחד. הכל טוב!

    שני הפסוקים יחד = 2446 = 18 (חי) פעמים 137 (קבלה וכו') = ט (סוד "תתן אמת ליעקב") פעמים לאה-רחל, ראה לקמן.

[15]. באמצע ארבע התבות "מלך במשפט יעמיד ארץ" רשומה תבת לשמר המופיעה בפרשת המלך – "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את הוי' אלהיו לשמר את כל דבר התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם". מכאן למדו חז"ל ש"תלמוד מביא לידי יראה ויראה מביאה לידי שמירה ושמירה מביאה לידי מעשה". והנה, ר"ת "מלך במשפט יעמיד ארץ" – מביא, "תלמוד מביא וכו'", ודוק.

[16]. הערך הממוצע של 16 אותיות "כי המשפט לאלהים הוא" = 37, יחידה וכו' (הערך הממוצע של המלים = 148, נצח וכו'). "המשפט לאלהים הוא" = 562, ובא לתקן את עולם התהו וכו', כמבואר סוד מספר זה באריכות במ"א. ר"ת "כי המשפט לאלהים הוא" צירוף אותיות הלכה, וכן הס"ת = הלכה – "הליכות עולם לו".

[17]. "אלהים חי" = לעד. אלהים חי לעד נוט' אחד, אלהים חי לעד = יו פעמים אחד (ח פעמים הוי' בגימטריא יצחק, עליו נאמר "צחק עשה לי אלהים וגו'", ויצחק אותיות קץ חי כנודע).

[18]. "אכן" כנגד "וחי בהם" ("ולא שימות בהם").

[19]. ב"משפט צדק" יש ז אותיות. הערך הממוצע של כל אות הוא גוף. על ידי השמירה על ז שערי הפנים ("שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך") מתקנים את כל אברי הגוף כולו. כל מצוה בתורה (המצות הן כנגד אברי גוף האדם) מתחילה ב"משפט צדק" (שם יה באתב"ש כנודע. יה היינו המוחין בנפש בחינת מח של פרשת שופטים המתבאר כאן).

[20]. בכל התורה כולה יש מג פרשות המתחילות ב-ו, ו פרשות מתחילות ב-א (פרשה אחת בכל חומש ושתי פרשיות במשנה תורה), פרשה אחת מתחילה ב: ב ר ש כ ה – אותיות ברכה ו (באמצע, לפי סדר הפרשיות, היינו סוד "רוח אלהים", שמרחפת על פני המים, כנודע), ה-ש של "שפטים".

[21]. וראה עוד בספר אל עולם הקבלה פרק ה הערה 3.

[22]. נבודד את כל 10 המלים שבהן האות ש: שפטים ושטרים שעריך אשר לשבטיך ושפטו משפט שפטים ויושיעום שסיהם = 4608 = 2 פעמים 2304, 48, מח, ברבוע. שאר המלים בפסוק הראשון: תתן לך בכל הוי' אלהיך נתן לך את העם צדק = 2304 = מח ברבוע! בפרשיה הראשונה של פרשת שופטים, שבה מצות מינוי שופטים, יש שלשה פסוקים, שהראש והסוף שלהם: "שפטים... צדק. לא... צדיקם. צדק... לך" = 1152, חצי 2304, מח ברבוע! נמצא שיש כאן שני מוחין, חכמה ובינה, ועוד מח, דעת, ועוד חצי מח, היינו מה שמח שליט על הלב, וד"ל. והנה, מח הוא "שלם וחצי" ביחס ללב (מח עולה לב ועוד חצי לב, ועל כן בכחו לירות חצים, חצי שכל טוב ושיפוט צודק, ללב), נמצא שהכל (כל הרמזים הנ"ל) עולה 168 פעמים מח שהוא הוא 252 – "יברכך" – פעמים לב (עיקר הברכה היא בלב כנודע).

[23]. "זה יעצר בעמי" (של שאול) = מב פעמים זה = אהיה פעמים "זה הוא" (של דוד). "זה יעצר בעמי" ועוד "זה הוא" = 528, לב במשולש, רמז יפהפה שהמלך הוא "לב כל ישראל" כנ"ל. "הנה האיש אשר אמרתי אליך זה יעצר בעמי" (הר"ת = לב) = 2093 = 7 פעמים 13 פעמים 23. "קום משחהו [= 'כי אלהים שפט' וכו'] כי זה הוא" (הר"ת של "כי הוא זה" = לב. כל הר"ת = עקב, ב פעמים אלהים, כנגד שני שופטים כנ"ל. להעיר שבמעשה בראשית יש לב אלהים) = 559 = 13 פעמים 43 (חצי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"). יחד, 13 מלים (המתחלקות ל-8 ו-5, חתך זהב) = 2652 = 13 פעמים צדיק (הוי' פעמים אלהינו, ב פעמים "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"), הר"ת של כל יג התבות (לב עקב)!

[24]. "ישפיל... ירים" = "משה משה" ("לא פסיק טעמא בגווייהו") – "משה נתנבא ב'זה'", הוא הראשון להתעצם עם "כי אלהים שפט זה ישפיל וזה ירים" (ובסוד הנאמר לו באותו מעמד, במראה הסנה, "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר", וכמו שיתבאר). והיינו מה שהוא "איש האלהים", "מחציו ומעלה אלהים" כנ"ל. ה'כנף' (ממשה לישפיל מכאן ולירים מכאן) עולה פה, סוד "פה אל פה אדבר בו".

[25]. "זה ישפיל" – שסה "וזה ירים" – רמח = 1333 (מספר הברית ה-37) = 43 פעמים 31 – זה במספר קדמי (43, פעמיים זה במספר קדמי = אלהים) פעמים חלק הקדמי של זה (31)!

[26]. ער"ח אלול תרצ"ז – נדפס בלקוטי לוי יצחק אג"ק עמ' תו ואילך.

[27]. "ורפא" הוא מקור ואילו "ירפא" הוא פעל יוצא. נמצא שרפואת הגוף דווקא באה מהמקור, סוד "ז"א בעתיקא אחיד ותליא", וד"ל. הערך הממוצע של שתי התבות "ורפא ירפא" = "ברא אלהים", טוב ברובע, "ברא" לשון בריאות, היינו הבראת שם אלהים על ידי תיקון המשפט, וד"ל.

[28]. מיכה ד, ח.

[29]. ראה במלבי"ם על הפסוק.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com