חיפוש בתוכן האתר

ש"ק פרשת שלח כ"ו סיון ע"ב – כפר חב"ד ברית ישראל פריימן [ליל שבת קדש – שלום זכר:] הדפסה דוא

ש"ק פרשת שלח כ"ו סיון ע"ב – כפר חב"ד

ברית ישראל פריימן

[ליל שבת קדש – שלום זכר:]

2.                  א. קיום כל המצוות – "גוי אחד בארץ"

3.                  כל המצוות – כניסה לארץ ישראל

בשיחה שלמדנו לפני ערבית[1] הרבי מבאר שהענין של פרשת שלח קשור בעצם לכל מצוות התורה. הכניסה לארץ ישראל היא-היא היעוד של עם ישראל – להחדיר את האלקות לתוך המציאות, לארץ. כך כתוב ב"תפלין דמארי עלמא" כי ישראל הם "גוי אחד בארץ", ופירושו גוי שמחדיר את ה"אחד" לתוך הארץ. הקב"ה אומר לעם ישראל "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם" באמירת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (שכפי שמבואר בתניא היא מצוה מיוחדת לדור שנכנסו לארץ ישראל, כדי להכין אותם למסירות נפש בקיום כל המצוות בארץ) ולכן "אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם" – "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ".

אם כן, היות עם ישראל "חטיבה אחת בעולם" הוא הענין של כל מצוות התורה, ובפרט בברית מילה רואים את הענין של "חטיבה" כפשוטו, והיא עושה את התינוק ליהודי – "גוי אחד בארץ".

4.                  הכניסה לארץ לא צריכה זכירה

בכך מסביר הרבי מדוע אין בתורה מצוה לזכור את הכניסה לארץ ישראל. לכאורה, אם אנו מצווים כל יום לזכור את יציאת מצרים, את קריעת ים סוף ואת מעמד הר סיני, מדוע אין מצוה לזכור גם את הכניסה לארץ ישראל, שהיא תכליתו של כל התהליך? אכן, כאשר מבינים שהכניסה לארץ היא-היא בעצם הקיום של כל המצוות, שוב אין צורך בזכירה מיוחדת שלה – בכל מצוה שיהודי עושה הוא בעצם נכנס שוב לארץ ישראל, מחדיר בעוד ענין את אחדות ה' בארץ ישראל (והרבי מוסיף בהערה שאמנם כתוב בתניא שגם יציאת מצרים מתחוללת מחדש בכל יום בקריאת שמע ובקיום המצוות, ואף על פי כן יש לזכור אותה, אך קיום המצוות מזוהה עוד יותר עם הכניסה לארץ, עד שהיא כלל לא צריכה זכירה נוספת).

5.                  זכירת ארץ ישראל

לכאורה, אכן בשש הזכירות שמופיעות בסידור לפי מנהגנו אין זכירה של ארץ ישראל, אך יש ספרים בהם כתובות עשר זכירות (המובאות ומבוארות בסוף הספר "קדושת לוי", למשל), ושם אחת הזכירות נקראת "זכירת ארץ ישראל"?! אליבא דאמת, אין כאן שאלה כלל, משום שהרבי מתכוון לזכירת יום או מעמד הכניסה לארץ ישראל, ואילו "זכירת ארץ ישראל" המדוברת היא הזכרון שלא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". זהו "זכרון ארץ ישראל" משום שדוקא בארץ יש נטיה לומר "כחי ועצם ידי" (וכפי שאמר הרבי שזו הקליפה העיקרית בממסד כאן), ויש לזכור תמיד "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל".

אמנם, כמובן, זכירה זו אינה מוגבלת לארץ ישראל, ובכל פעם שיהודי אומר לעצמו כי "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" עליו לזכור כי ה' הוא שנתן לו את הכח לכך. הכינוי "זכירת ארץ ישראל" הוא מעין ההוראה "מאך דא ארץ ישראל" – בכל מקום בעולם כאשר יהודי נזכר כי ה' הוא הנותן לו את הכח לעשות חיל הוא מחדיר אלוקות בעולם ועושה ממנו ארץ ישראל.

6.                  מצוה – כניסה לארץ ישראל; סיום המצוה – זכירת ארץ ישראל

יתר על כן: בגמרא יש מחלוקת ביחס לגאוה, האם האדם נצרך לשמינית שבשמינית ממנה או "לא מינה ולא מקצתה". מורנו הבעל שם טוב מדריך כי "אלו ואלו דברי אלהים חיים" והגאוה היא כאפר פרה אדומה ש"מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים". כדי שהאדם יצא מטומאת חוסר המעש ויתחיל לפעול הוא זקוק ליזמה, ויזמה דורשת התנשאות ויומרה לפעול ולהצליח – "שמינית שבשמינית גאוה". אמנם, לאחר שהאדם עושה הוא כבר בגדר "טהורים" שהגאוה מטמאת אותם, ואזי עליו לנהוג בגאוה "לא מינה ולא מקצתה" ולא לזקוף את המעשה הטוב לעצמו. דוקא בסיום המעשה מאיימת הגאוה לפגוע באדם (כהכשת הנחש בעקב דוקא), ואזי נחוצה לו העבודה של "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל".

אם כן, בשילוב של דברי הרבי אם הדרכת הבעל שם טוב, כל מצוה היא בעצם כניסה לארץ ישראל – הדורשת גם יזמה שיש בה שמינית שבשמינית גאוה, להתיימר להחדיר את האלקות בארץ בכח היותנו "גוי אחד בארץ" – ולאחר הכניסה לארץ, בסיומו של המעשה, נדרש היהודי גם לזכירת ארץ ישראל, לזכור שכל כחו לפעול ולהצליח בא לו אך ורק מה'.

7.                  ברית המילה וברית הארץ

הביאור של הרבי שהכניסה לארץ היא בעצם מהות כל המצוות היא גם ביאור לשאלה הידועה מדוע הרמב"ם אינו מונה את כיבוש וישוב ארץ ישראל כמצות עשה. ישנו התירוץ הרווח, שהרמב"ם אינו מונה מצוות כלליות, וארץ ישראל היא מצוה כללית. דברי הרבי מוסיפים בכך עומק: לא רק שישוב הארץ הוא מצוה כללית, אלא שהוא עצם המהות של קיום כל המצוות ובלעדי הכניסה לארץ – הכח להחדיר אלקות לארציות – אין בעצם קיום של שאר המצוות, ואזי היחס לישוב הארץ אינו רק כמצוה כללית, אלא כתנאי מקדים ויסודי לכל המצוות (ועל דרך דעת האומרים כי אין מקום למנות את מצות האמנת אלקות; על אף שהרמב"ם חלק עליהם בענין מצות האמנת אלקות, הרי בדעות הראשונים "אלו ואלו דברי אלהים חיים" ויתכן שהרמב"ם יכריע כסברא זו במצוה אחרת).

[מישהו העיר שגם ברית מילה היא מעין מצוה כללית, והרב הוסיף כתגובה:]. הוכחה לשיטה שענין ארץ ישראל אינו מצוה (אלא משהו כללי ובסיסי יותר) יש בשתי הבריתות שה' כרת עם אברהם – בברית הראשונה, על הארץ, אין כל מצוה, ואילו הברית השניה כוללת בפירוש את מצות המילה. כלומר, רואים מכאן שברית המילה היא מצוה ואילו הברית על הארץ אינה מצוה (ובמובן מסוים, כפי שאומר הזהר, ברית המילה באה להחליט ולקיים את הברית על הארץ, שירושתה תלויה בשמירת הברית). חז"ל אומרים ש"גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות", בעוד שעל התורה נכרתו שלש בריתות בלבד. על הארץ נכרתה ברית אחת ("ביום ההוא כרת הוי' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת..."), וניתן לחשוב שהדבר פחות אפילו מברית התורה, אך באמת הברית האחת – שלפני כל החלוקה למספרים – היא עצם נקודת הברית, שלמעלה גם מ-יג הבריתות שעל המילה (ועל דרך לשון הפיוט "אחד מי יודע" ועד "שלשה עשר מי יודע", כאשר הכל חוזר ל"אחד אלהינו בשמים ובארץ").

8.                  ב. "׳שלח לך׳ – לדעתך" – להיות שותפים

9.                  קיום מצוות כמשפיע

עד כאן דברנו על ענין אחד בשיחה. בהמשך יש נושא נוסף שנראה הפוך מכל הדרך הרגילה של הרבי. הרבי תמיד מסביר שקיום מצוות צריך להיות מתוך קבלת עול, ואילו כאן בשיחה הרבי מסביר ששליחת המרגלים היא "'שלח לך' לדעתך" משום שה' לא מסתפק בקבלת עול מצד היהודי אלא רוצה שהוא יהיה בגדר "משפיע" גם בקיום המצוות שלו.

אנחנו אוהבים להביא את המענה של הרבי לשאלה כיצד להסביר בצורה פשוטה (גם לגוי) את ההבדל בין יהודי לאינו-יהודי[2]. הרבי ענה שיהודי הוא "משפיע בעצם" ואילו גוי הוא "מקבל בעצם". כאן בשיחה יש בהחלט מקור לענין. בדרך כלל מבינים שהיחס בין ה' ובינינו הוא יחס של משפיע-מקבל, אך בשיחה הזו הרבי מסביר שה' רוצה שגם אנחנו נהיה משפיעים, ולא רק בתוך המציאות שלנו אלא גם ביחס לה'. כאשר מקיימים מצוות מתוך קבלת עול בלבד נמצאים במצב של מקבל, ולכן צריכים את הקיום "לדעתך" – קיום מתוך עמדה של משפיע.

10.             גדר השותפים

בהקשר זה יש נקודה מענינת ועיקרית בשיחה – הגדרה של שותפים. הקב"ה רוצה שנהיה שותפים שלו, והרבי מסביר שהגדר של שותפים הוא שיתכן שמדי פעם כל שותף ינצח את זולתו. כאשר אחד תמיד מכריע ומנצח אין זו שותפות. אם כן, בשותפות בין ה' לישראל פעמים שה' הוא המנצח והמכריע-המשפיע ופעמים שישראל הם המנצחים ומכריעים כדעתם (והקב"ה מחייך ואומר "נצחוני בני נצחוני בני").

כמובן, כשלומדים כזה כלל רוצים להחיל אותו על כל מקום בו מוזכרים שותפים, החל מהמקום הכי עיקרי – "שלשה שותפים באדם, הקב"ה ואביו ואמו". אם זו ההגדרה של שותפים, מובן שבשותפות המשולשת הזו צריכות להופיע כל האפשרויות – פעמים שהקב"ה מנצח את האבא והאמא, פעמים שהאבא מנצח את האמא והקב"ה ופעמים שהאמא מנצחת את הקב"ה ואת האבא. הרבי מדגיש פעמים רבות את ה'נצחון' של האמא בעניני חינוך, בעיקר בגיל הצעיר יותר, שהרי הקב"ה הפקיד בידיה בעיקר עבודה זו. אמנם, בפשטות במקרים כאלה האמא 'מנצחת' את האבא כאשר היא עומדת 'לצדו' של הקב"ה. לפי דברי הרבי יוצא שפעמים שהאבא אומר משהו, וגם הקב"ה 'לצדו', ואף על פי כן הנצחון נתון בידיה של האם.

11.             שם השתפא – נצח והוד

אפשר להוסיף לדברי הרבי 'בשר' על פי הקבלה: יש שם קדוש ששייך לשותפות – שם השתפא, שהוא שם "צבאות" באתב"ש. שם "צבאות" בעצמו הוא שם של 'שותפות', שהרי בתורה אין הוא מופיע כשם קדש אלא כתואר לעם ישראל, ורק חנה חדשה אותו כשם קדוש. שם "צבאות" הוא השם של הספירות נצח והוד, עליהן נאמר "איהו בנצח ואיהי בהוד". בעיקרי האמונה של פנימיות התורה[3] נתבאר כי בנצח קיים "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" ובהוד "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל" – שני ביטויים מוחשיים לשותפות בה פעמים גם אנו מנצחים את ה'. עיקר החידוש ב"איהו בנצח ואיהי בהוד" הוא שאין להסתפק בעמידה הרגילה של קוב"ה וכנסת ישראל, כאשר קוב"ה הוא בתפארת ועם ישראל תחתיו במלכות, כמקבל העומד תחת המשפיע, אלא שבעת היחוד הזכר יורד לנצח והנקבה עולה להוד כדי לעמוד 'שוה בשוה' ולהגיע למצב בו פעמים שהוא המנצח ופעמים שהיא המנצחת (ביאת המשיח היא היא זיווג של מנצח-מנצחת).

12.             ג. "ויהס כלב את העם"

13.             שלשה פירושים ב"ויהס"

יש שיחה[4] בה הרבי מביא שלשה פירושים ב"ויהס כלב את העם" – "השתיק את כולם" (רש"י); "ואצית" (תרגום אונקלוס; לשון הקשבה – כמו "הסכת" – שגרם להם להקשיב); "הסיתן בדברים"[5]. שלשת הפירושים יוצרים מבנה פשוט של הכנעה-הבדלה-המתקה (חש-מל-מל):

השתקת העם היא הכנעתם ("חש" לשון שתיקה), כפשוט. יצירת ההקשבה היא הזזה עצמית, כאשר אדם יוצא ונבדל ממקומו ונפתח לשמוע דברים אחרים. הסתה היא כבר שכנוע ודבור של כלב אל העם – לעבור לצד של משה – בבחינת המתקה ודבור.

14.             "נצליח בכל דבריו"

על דברי כלב "עלה נעלה" מפרש רש"י "אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דבריו". לכאורה אפשר להקשות ממימרא חסידית מפורסמת, שבמסירות נפש ניתן לקפוץ מהגג לרצפה, אך לא ניתן לקפוץ מהרצפה לגג. כלומר, גם מסירות הנפש והצייתנות הגדולה ביותר לדברי הרבי אינה מאפשרת לעשות דברים שהם בגדר הנמנע.

[הציעו ליישב לפי הביאור במאמר "ואתה תצוה", שמקיף דחיה לא פועל מסירות נפש ואילו מקיף דיחידה פועל מסירות נפש, אך למעלה ממנו יש את עצם הנשמה כפי שהיא מושרשת בעצמות ממש, ואולי מסירות הנפש הנובעת ממנו משנה גם את היכולות של האדם בפנימיות ומאפשרת לקפוץ מהרצפה לגג. הרב אמר שההסבר לקמן קשור].

כדי לתרץ אפשר לדייק בדברי רש"י שאינו מסיים "נצליח לעלות לשמים" או "נעשה סולמות ונעלה לשמים" או כיוצ"ב, אלא "נצליח בכל דבריו", ולומר כי הכוונה היא שאם יהודי מציית לדברי משה רבינו ופועל לאורם "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" (מתוך נכונות נפשית גם לקפוץ מהרצפה לגג), והוא עושה משהו בהשראתם (כל אחד עושה את הסולם שלו, ומנסה לעלות לשמים, לקפוץ מהרצפה לגג) – גם כאשר אינו מצליח לקיים את דברי משה בשלמות כפשוטם (לעלות לשמים, לקפוץ לגג) – אזי ודאי ש"נצליח בכל דבריו" באיזה אופן שיהיה (ה' כבר יצרף את המחשבה הטובה והרצון הטוב למעשה בפועל, ותצמח מזה ישועה לכלל ולפרט).

15.             ד. "יה יושיעך מעצת מרגלים"

16.             רגישות ל"שכינה ביניהם" – כח לאהבת ארץ ישראל

התורה מספרת שמשה רבינו הוסיף י לשמו של הושע בן נון וקרא לו יהושע, וחז"ל דורשים כי התפלל עליו "יה יושיעך מעצת מרגלים". שם י-ה הוא השם של "איש ואשה זכו – שכינה ביניהן", ומכאן אפשר ללמוד כי הכח להנצל מעצת המרגלים קשור להבנה וייקור של היחוד בין האיש והאשה. הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל הוא קשר שבין חתן וכלה – "ולארץ לא יקרא עוד שממה... כי לך יקרא חפצי בך ולארצך בעולה... וארצך תבעל. כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך".

מי שמבין את היחס הזה בין העם והארץ, ומייקר את היחוד של האיש ואשה ואת השכינה השורה בו, משתוקק אל הארץ וגם מבין כי נוכחות של גוים בארץ היא בגדר ניאוף. האיש מוכן למסור את נפשו עבור אשתו (וכך גם היא עבורו) ואינו יכול לסבול מציאות של ניאוף, וכך גם צריכים לחוש ביחס לארץ ישראל (כפי שנתבאר בכ"ד, בהקשר של נוכחות זרים בארץ שלא על פי תורה בכלל, ובפרט ביחס לחשיבות של עבודה עברית בארץ ישראל).

הנכונות למסירות נפש בארץ מבוארת בפרק כה בתניא – שתוכנו כבר הוזכר לעיל, שמצות קריאת שמע נאמרה לדור שנכנס לארץ כדי להכינם למסירות נפש – וכן המנהג היום הוא שחתנים קוראים אגרת זו בכוונה רבה ביום חופתם כהכנה לנישואין שגם הם בגדר כניסה לארץ. ועוד, שם יה הוא השם המעיד על טהרת יחוסם של בני ישראל בפרשת פינחס – מתוך הרגשת קדושת הקשר בין האיש ואשתו נשמרים מניאוף והיחוס נותר טהור וקדוש (וכאשר אין מרגישים זאת נפגם ענין היחוס היהודי והזהות היהודית, כפי שמתחולל היום בארץ הקדש, לדאבון הלב).

17.             יחוד יהושע ורחב

משה מתפלל על יהושע שיזכה לחוש פנימי ואמתי בשם יה, שיכיר את חשיבות הקשר בין איש ואשה, ובזכות כך ינצל מעצת המרגלים (ויש להעיר כי ליהושע – שבא משבט אפרים בן יוסף – היו בנות בלבד, ומן הסתם הן היו מחבבות הארץ כבנות צלפחד, משבט מנשה בן יוסף, והן היו בנות 'משיחיסטיות' שהשפיעו על אהבתו לארץ). ואכן, הקשר של יהושע בן נון עם הארץ מתפתח לכלל נישואין, כאשר הוא מתחתן עם רחב בכניסה לארץ (וכפי שאנחנו דורשים, בברכה השניה בברכת המזון, אותה תקן יהושע, הארץ מכונה "ארץ טובה ורחבה" – "טובה" על שם יהושע, שאמר "טובה הארץ מאד מאד", "ורחבה" על שם רחב אשתו). לאידך, ניתן להבין כי עשרת המרגלים שכפרו בטובתה של הארץ והשלימו עם נוכחות הגוים בה היו פגומים בענין שלום הבית, ובפנימיות לא היו נשואים (כשם שמבואר ביחס למלכי עולם התהו, שאף אם בפועל היו נשואים, הרי לא היתה לכך משמעות פנימית של יחוד בפנים בפנים ולכן הם מתו).

18.             סמיכות פרשת מרגלים לפרשת מרים

יהושע זכה לחוש בשם יה, "שכינה ביניהם", בזכות תפלת משה. מהיכן זכה כלב בן יפנה להצלה מעצת המרגלים? רש"י מביא כי פרשת מרגלים נסמכה לפרשת מרים משום שהמרגלים היו צריכים ללמוד ממרים שיש להזהר מהוצאת דבה ולא למדו זאת. לענין המבואר כאן יש לומר כי הפרשיות נסמכו משום שלמרגלים היה ללמוד ממרים אודות חשיבות הקשר בין איש ואשה, שהרי היא טענה כנגד פרישות משה מאשתו. אף שה' העניש את מרים על כך, הרי הדבר היתה רק משום שלא הבינה כי משה הוא היוצא מן הכלל (ואין לך כלל שאין בו יוצא מן הכלל). כלומר, ה' אשר את דברי מרים ביחס לכל שאר בני ישראל, כולל הנביאים הנעלים ביותר, ורק לימד כי משה רבינו נבדל מגדר זה לגמרי.

יש לציין כי רגישותה של מרים בנוגע ליחוד האיש והאשה נכרה בה מקטנותה, כאשר עוררה את אביה עמרם להחזיר את גרושתו, אמה יוכבד, ובכך גרמה ללידת משה (מרים היא האחות הבכורה של אהרן ומשה, ששניהם חייבים בכבודה, והיא בגדר "בת תחלה סימן יפה לבנים", כאשר מיעוט רבים שנים ומשה ואהרן הם ה"בנים" שאחרי ה"בת תחלה").

המרגלים היו צריכים ללמוד ממרים אודות חשיבות הקשר בין האיש והאשה, שהוא בעצם הקשר עם הארץ (בניגוד לפרישה מהארציות), ולהפיק מכך את הלקח בנוגע לשליחותם (הקשר בין מרים למרגלים רמוז בכך שכל אותיות מרים נמצאות במלה מרגלים – בתוספת אותיות גל – ו-מרים מרגלים עולים יחד תריג, מנין מצוות התורה, העולה גם משה רבינו).

19.             מרים – כח העלאת מ"נ בארץ ובתורה שבעל פה

בכלל, יש קשר הדוק דוקא בין מרים לכניסה לארץ. שלש מתנות היו לבני ישראל במדבר בזכות "שלשת הרועים", משה אהרן ומרים – מן בזכות משה, ענני כבוד בזכות אהרן והבאר בזכות מרים (ואף שהכל חזר לאחר מכן בזכות משה, הבאר ממשיכה להקרא בארה של מרים). בעוד שהמן פסק מלרדת עם הכניסה לארץ, וכך גם ענני הכבוד חדלו מלהקיף את ישראל, הרי שבארה של מרים נכנסה עם ישראל לארץ ונמצאת עד היום בכנרת (ממימיה אנו שותים). כלומר, ענינה של מרים, המתבטא בבאר, נכנס לארץ ישראל.

הבאר היא כח העלאת ה"מיין נוקבין" של ארץ ישראל – העלאת ה"מיין נוקבין" שלה כאשה בזווג עם עם ישראל. בכללות יותר, הבאר היא כח התורה שבעל פה, התורה הצומחת מלמטה ומתפתחת עם הכניסה לארץ – כח ה"באר היטב" בו "הואיל משה באר את התורה". בחמשה חומשי תורה חומש דברים הוא שרש התורה שבעל פה, שהרי בו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".

אנו יודעים שכאשר ה' התגלה לראשונה למשה, במראה הסנה, הוא התגלה לו בקולו של עמרם אביו (וכיוצא בכך הוא התגלה לשמואל בקולו של עלי רבו), אך מהדברים כאן יש לדרוש כי השכינה דברה מתוך גרונו של משה בקולה של מרים אחותו (שכבר נסתלקה מן העולם לפני אמירת משנה תורה, כאשר הבאר שלה חזרה בזכות משה, כלומר דבר מתוך גרונו של משה).

20.             יחוד כלב ומרים

סמיכות פרשת מרים לפרשת המרגלים צריכה היתה ללמד לקח את כל המרגלים, אך היא מלמדת היטב מה היה מקור כחו של כלב בן יפנה, שהרי מרים היתה אשתו של כלב (היה זה שידוך מיוחד, שהרי מרים היתה מבוגרת מכלב באופן משמעותי – בדומה ליחס בין עמרם ויוכבד הוריה, וכפי שמפורש בכלל בנוגע לאותו דור שהתחתנו עם הפרשי גילים כדי להרבות פריה ורביה; יש להעיר כי כלב התחתן גם עם בתיה בת פרעה – שכל היכל הגיורות בשמים, בין היכלי הנשים בגן עדן, קרוי על שמה – ובפשטות גם היא היתה מבוגרת ממנו באופן משמעותי; מפורש כי לפני הנישואין שינה כלב את שמה ליהודית – מקור לשינוי שמות לפני החתונה במקרים מיוחדים, וגם לכך שהשם יהודית הוא שם מתאים לגיורות). מיחודם של כלב ומרים נולד בסופו של דבר משיח בן דוד (שהרי שכר המילדות – "ויעש להם בתים" – התקיים ב"בתי כהונה ולויה" מיוכבד ו"בתי מלכות" ממרים שנשאה לכלב משבט המלכות).

אם על יהושע תלמידו הוצרך משה להתפלל, הרי שעל כלב גיסו הוא ידע שאין בכך צורך – כלב היה נשוי למרים, הקשורה בעצם לארץ ישראל והרגישה באופן הגבוה ביותר ליחוד איש ואשתו, וודאי היא דברה על כך ללא לאות בכל השנים עד שהדברים חדרו לתודעתו היטב.

 

[צפרא דשבתא – סעודת הברית:]

21.             ה. חוש הראיה ושני "שלשה דברים" בפרקי אבות

22.             רמז ישראל ב"ועתה יגדל נא כח אדנ-י"

בשיעור השבוע דברנו על הכוונות והרמזים המופלאים בפסוק החשוב בתפלת משה לאחר חטא המרגלים – "ועתה יגדל נא כח אדנ-י וגו'". בהשגחה פרטית שכחנו לומר רמז אחד, שנשאר לברית וקשור לשמו של התינוק, ישראל: הדילוג הראשון בביטוי – "ועתה יגדל נא כח אדנ-י" – עולה בגימטריא ישראל (שהוא גם שמו של הקב"ה, כפי שמביא מהמדרש רבי לוי'ק בביאור דברי הזהר שלמדנו השבוע). השם ישראל בנוי בתבנית שמות רבים מהמלאכים, עם הסיומת א-ל, ובתקוני הזהר אף מבואר כי באוירא דאריך – בה מאירה הדעת דרדל"א – נמצאת חיה ושמה ישראל. והנה, הדילוג השני בביטוי – "ועתה יגדל נא כח אדנ-י" – עולה שמו של המלאך המנגד לישראל, שרו של עשו, סמאל. לפי המבואר בתניא[6], סדר השילוב מלמד מה הכח שגובר בו – המלה שמתחילה קודם (כלומר, זו שהאות הראשונה שלה פותחת את השילוב) היא הגוברת.

כאן נבע החטא מהס"מ, שרו של עשו המתנגד לכניסת עם ישראל לארץ ישראל, אך בתפלתו של משה הוא הגביר את כחם של ישראל על סמאל, ולא רק שהכניע אותו אלא שהוא שילב וכלל אותו בתוך הקדושה (על דרך יעקב שנאבק עם שרו של עשו והכניע אותו תחתיו ועל ידי זה זכה להוסיף שטן לשמו יעקב ולהקרא ישראל – "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל"), הוא הפך את החשך לאור והטעם המר למתוק[7]. כדי לכלול את סמאל ב-ישראל יש להוסיף עליו עוד שמע – הכל בסוד "שמע ישראל" (המצוה שנאמרה לדור שנכנסו לארץ, כנ"ל).

23.             פרשת ציצית

דברנו אמש על סמיכות הפרשיות של דברי מרים בסיום פרשת בהעלֹתך לשליחת המרגלים בתחלת פרשת שלח (הרב חזר על תורף הדברים בקצת הוספות, ששולבו לעיל). צריך לזכור ש'שביעי' של פרשת בהעלֹתך – דברי מרים – הוא שיעור החומש של יום ההולדת. יש "מזל גובר" של יום ההולדת ו"מזל גובר" של יום הברית, ולכן יש לדרוש גם את הקשר ל'שביעי' של פרשת שלח.

סיום ה'שביעי' של פרשת שלח הוא פרשת ציצית, השקולה כנגד כל מצוות התורה (בדומה לפרשת המקושש – מצות שבת – שלפניה, ואיסור עבודה זרה שלפני פניה, כפי שדובר בשיעורים רבים). במצות ציצית נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", וזהו התיקון ל"ויתורו את ארץ כנען" כפי שנצטוו המרגלים. הפועל לתור הוא נדיר בתורה, וההופעה שלו בתחלת ובסיום פרשת שלח היא תופעה מובהקת של קשר. כנראה שדוקא בארץ ישראל, שיש מצוה לתור אותה, יש גם נטיה לתור אחרי הלב והעינים במחשבות מינות וזנות ויש לתקנה (על דרך הנטיה בארץ לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" שיש לתקנה ב"זכירת ארץ ישראל" – "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" – כפי שדובר אמש).

24.             מצות הראיה

בפרשת ציצית יש מצות "וראיתם אֹתו" מצוה לראות את הציציות שהסמ"ק מונה אותה בתור מצות עשה דאורייתא (וכידוע שבכל דברי הראשונים "אלו ואלו דברי אלהים חיים"). בפרט שייכים הדברים לשבת מברכין תמוז, אליו שייך חוש הראיה.

מסופר שהיו צדיקים שבכל דבור ודבור שהוציאו מפיהם היו מכוונים כוונות ומייחדים יחודים (ואתמול ספרו על צדיק שכאשר הזדקן הוא חדל מלדבר – אף שהיה מסוגל לדבר – משום שכבר לא היה בכחו לעשות עבודה זו של כוונות ויחודים בכל מלה). יש דבר פנימי עוד יותר – צדיק בכל ראיה שלו מכוון כוונה ורואה אלקות. יש ראיה בכלל, לראות כי הכל הוא ה' והכל בהשגחה פרטית וכו', אך כוונה בכל ראיה היא גם הבנה פרטית של הסוד הגנוז בדבר אותו רואים (וכפי שבמעשה בראשית על כל דבר ודבר שה' ברא נאמר "וירא אלהים כי טוב". מכאן נלמד שעיקר כוונת הראיה קשורה ל"טוב" – לראות את הטוב הכללי והפרטי שיש בכל דבר – סוד שם הטוב, אהוה, היוצא מהפסוק הראשון בתורה "[בראשית ברא אלהים] את השמים ואת הארץ", לחבר יחד, מכח הראיה בקדושה, שמים וארץ כו').

לפי דברי רש"י בפרשה על ראית הציצית והזכרון של כל מצוות התורה מתברר שהדבר הראשון אליו יש לשים לב הוא הגימטריא של שם הדבר אותו רואים (ציצית בגימטריא 600) ואחר כך להוסיף את פרטי המציאות שרואים (8 חוטים ו-5 קשרים, ס"ה 613 – "וזכרתם את כל מצות הוי' ועשיתם אותם").

25.             הסתכל...

שימת הדגש על הראיה קשורה לעוד התבוננות בשבת הלידה ושבת הברית: באמירת פרקי אבות של שבתות הקיץ אמרו בשבת הלידה את פרק ב ובשבת הברית אנו אומרים את פרק ג – שני פרקים שבמשנה הראשונה שלהם נאמר "הסתכל בשלשה דברים וכו'", ענין מובהק של הסתכלות וראיה.

יש לומר כי כאשר מסתכלים בציציות המבט מופנה לשתי הציציות הקדמיות – אותן נוהגים ליטול ביד ב"ברוך שאמר", וכן הן הנותרות ביד באמירת "וראיתם אתו" בפרשת ציצית – כאשר הציצית הימנית קשורה להסתכלות של פתיחת פרק ב והציצית השמאלית להסתכלות של פתיחת פרק ג, שהיחס ביניהן יתברר בסמוך. אך עוד לפני ההבדלים, יש לשים לב ששתי האמירות במשניות פותחות באופן זהה: "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה, דע..." (במשניות הנדפסות יש הבדלים קלים – בפרק ב המשנה פותחת "והסתכל" וכן נאמר בה "ואי אתה" ואילו בפרק ג כתוב "הסתכל" ונאמר "ואין אתה" – אך אדמו"ר הזקן בסדורו השמיט הבדלים אלה ונקט בלשון זהה לחלוטין בשתי הפתיחות). עלינו לדעת "שלשה דברים", ויש לומר שהם כנגד "עטרא דחסדים" שבדעת (משרש החכמה) ו"עטרא דגבורות" שבדעת (משרש הבינה) ועצם הדעת.

26.             הכלל: "דע מה למעלה ממך"

כמובן, אחרי החלק השוה, יש להתבונן בחלקים הנבדלים של המשניות ולערוך ביניהם השוואה תוכנית. ראשית, המשנה של רבי פותחת "דע מה למעלה ממך", עוד לפני הפירוט של שלשת הדברים ("עין רואה, ואזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים"). ידוע פירוש המגיד – המופיע לעתים גם בשם הבעל שם טוב, ולעתים גם בשם אדמו"ר הזקן – כי "דע מה למעלה – ממך", דע שכל מה שמתחולל בעולמות ובפרצופים העליונים בא ממך ותלוי באדם שלמטה (על דרך דברי הבעל שם טוב על הפסוק "הוי' צלך", שה' עוקב אחר האדם כמו צל הנע לפי תנועותיו). לעומת זאת, משנת עקביא בן מהללאל פותחת ישר בשלשת הדברים-הפרטים (והפרטים עצמם מופיעים בשתי רמות – או אפילו שלש – כביאור החסידות: קודם כל "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" ורק אחר כך "מאין באת? מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מה אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה"). כלומר, אצל רבי ההתבוננות היא כלל ופרט, ואצל עקביא בן מהללאל יש התבוננות בפרטים בלבד – דבר המתאים ליחס בין שתי המשניות עצמן בדומה לחכמה (כלל) ובינה (פרטים), כדלקמן.

27.             "שלשה דברים"

שלשת הדברים במשנת רבי הם "עין רואה, ואזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים". מפורש במשנה כי מה שנכתב בספר הוא המעשים, ובאופן פשוט האזן שומעת את הדבורים. לפי זה, מתבקש לומר כי "עין רואה" בעיקר את מחשבותיו של האדם.

מכיון שבשתי המשניות נאמר "הסתכל בשלשה דברים" מתבקש להקביל ביניהם: גם בהקבלה זו, הסעיף האחרון הוא המפורש ביותר – ברור ש"כל מעשיך בספר נכתבים" מקביל ל"לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", ותכליתה של הכתיבה היא הדין והחשבון לפני הקב"ה. גם ההקבלה בין "עין רואה" ל"דע מאין באת" מתאימה, על פי הידוע כי פנימיות כל מלה ב-ע היא אותה מלה ב-א – ה"אין" של "מאין באת" הוא פנימיות ה"עין" של "עין רואה", כפי שמפרש אדמו"ר הזקן כי "הרואה את הנולד" היינו מי שרואה כיצד כל דבר (כולל עצמו) נולד ומתהוה מאין ליש בכל רגע ורגע (וגם ביחס להמשך, "מאין באת? מטפה סרוחה", יש קשר לראיה חיובית, שלעומתה "על דבר זה נסמית עינו של אותו רשע" בבלעם).

אם כן, מתברר כי "אזן שומעת" מתייחס ל"לאן אתה הולך" – ואכן, מתאים לומר כי ביחס לעבר שייכת הראיה – את מה שכבר קרה ניתן לראות – ואילו ביחס לעתיד נדרשת השמיעה הפנימית של האזן ("דערהער" בלשון החסידות). היחס בין עבר לעתיד הוא גם היחס בין חכמה ("עמק ראשית") לבינה ("עמק אחרית"), המקבילות בעצמן לראיה ושמיעה.

28.             שתי המשניות – "דע מאין באת ולאן אתה הולך"

על אף ששתי המשניות עוסקות ב"שלשה דברים" מקבילים המצילים את האדם מן העבירה, הרי שבפועל את משנת "עקביא בן מהללאל" נוהגים לומר במהלך לויה – בהקשר של "ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה". לפי זה מתבקש לומר כי באופן יחסי המשנה הראשונה כולה היא בגדר של "דע מאין באת", בחינת חכמה וראיה, והמשנה השניה כולה בגדר של "ולאן אתה הולך", בחינת בינה ושמיעה (שעל כן כולה נאמרה בלשון שאלה ותשובה, בחינת בינה, "מי דקיימא לשאלה", "מאין באת?... מאין באת? מטפה סרוחה..."). בהקשר שלנו, המשנה הראשונה שייכת למזל יום הלידה והמשנה השניה למזל ברית המילה – המזל העליון ("נצר חסד", שהוא שרש ספירת החכמה, "עמק ראשית", "דע מאין באת", סוד "אין מזל לישראל", השייך במיוחד לרך הנמול ששמו בישראל – ישראל) והמזל התחתון ("ונקה", שהוא שרש ספירת הבינה, "עמק אחרית", "ולאן אתה הולך"; והגם ש"נצר חסד" הנו התיקון השמיני השייך לכאורה ליום השמיני – "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" – בכל אופן ידוע שאור אבא, בחינת "ראשית חכמה", יונק מהמזל השמיני, "נצר חסד", ואילו אור אמא יונק מהמזל ה-יג, "ונקה", והרי אור אמא הוא סוד רקיעא תמינאה, עיקר הגילוי של יום השמיני למילה). הדבר מתאים גם לבעלי המשניות – רבי ענינו ראש, "ראש בני ישראל", "עמק ראשית" של הדבר, ועקביא הוא לשון עקב, סיום ואחרית הדבר.

29.             "רוממות אל" ו"שפלות האדם"

היחס בין שתי המשניות הוא גם כיחס בין "רוממות אל" (שהרי במשנה הראשונה מתבוננים בה', "דע מה למעלה ממך", ורק החסידות מחדשת כי גם מה שקורה למעלה נובע מהאדם למטה) ל"שפלות האדם" (שהרי תכלית המשנה השניה היא שפלות בגוונים שונים – החל מכך שבאת מטפה סרוחה ועד לכך שאתה הולך למקום עפר רמה ותולעה), כפי הסיפור הידוע על האחים הקדושים הרבי ר' זושא והרבי ר' אלימלך שבאו למגיד לשאול איזה מהם קודם. המגיד השיב להם שבזמנים עברו, כשאנשים היו בעלי מדרגה וכח, הסדר היה להתחיל את ההתבוננות מ"שפלות האדם" וממנה לעלות ל"רוממות אל", אך בימינו אלה, עם חלישות הדורות, יש להתחיל דוקא מ"רוממות אל" וממנה להגיע ל"שפלות האדם" (כסדר המשניות כאן, קודם רבי ואחר כך עקביא בן מהללאל).

אך דוקא ה"אור חוזר" של שפלות האדם מלמטה-מטה "חוזר לקדמותו ממש", יותר גבוה מנקודת המוצא של ה"אור ישר" (של התגלות רוממות אל), שהרי דוקא בסיום המשניות – הדבר השלישי שעלינו לדעת, שכנגד עצם הדעת, עצם ההתקשרות וההתחברות להשי"ת כנ"ל – המשנה הראשונה (של רבי) מסתיימת "וכל מעשיך בספר נכתבים", ההתבוננות מגיעה עד לספר הזכרונות של ה', ואילו המשנה השניה (של עקביא בן מהללאל) מסתיימת (לאחר איזכור ה"טפה סרוחה" וה"מקום עפר רמה ותולעה") "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (בשלב הקודם של "מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" לא נאמר הסיום, התשובה לשאלה, "לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא"), התבוננות בעצמות ומהות ממש.



    [1].    לקו"ש חי"ג.

[2]. הובא בספר "מלכות ישראל" ח"א במאמר "בין ישראל לעמים" (שהתבאר בארוכה בספר "על ישראל גאותו") פרק ג.

[3]. בספרנו אמונה ומודעות.

[4]. לקו"ש ח"ח שיחה ראשונה לפרשת שלח (עמ' 82 ואילך).

    [5].    סוטה לה, א.

[6]. שער היחוד והאמונה פי"ב.

[7]. והיינו על ידי העבודה של הכנעה-הבדלה-המתקה, יסוד היסודות של תורת מורנו הבעל שם טוב: קודם הוא הכניע את הס"מ תחת ישראל; אח"כ הוא כיוון את כוונת ההבדלה הידועה – "אתה סתר לי מצר [תצרני]" ר"ת סמאל, אך בהבדלת ה-מ של "מצר" דקאי על עצם מציאותו של הצר הצורר, הס"מ שהוא מלאך המות, לבין שלש התבות הראשונות "אתה סתר לי" דקאי על הקב"ה ור"ת סאל, שם קדוש – חילוף השם חתך באתב"ש, בגימטריא צא, שילוב הוי' אדנ-י, וכן ר"ת "סוף אדם למות", כמבואר במ"א; ולבסוף הוא המתיק אף את המים המרים – "וימתקו המים" – דהיינו ה-מ של "מצר" הנ"ל, וכלל את סמאל בענוה שלו, וממילא כלל בו גם את בת זוגו לילית, היוצאת מתבת "[אתה סתר] לי", ומשניהם – סמאל לילית – נעשה תורה, "תורה חדשה מאתי [אותיות מא מסמאל ו-תי מלילית] תצא", וכמבואר במ"א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com