חיפוש בתוכן האתר

כ"ח איר ע"ב – כפר חב"ד ברית בן־ציון נתנזון הדפסה דוא

כ"ח איר ע"ב – כפר חב"ד

ברית בן־ציון נתנזון

 א. סוד המילה ובן-ציון

3.                  בן ציון בסוד יוסף יצחק

נאמר כמה מילים לכבוד הברית ולכבוד השם של הרך הנימול – בן ציון, זה הקטן גדול יהיה. כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, יחד עם כל האחים והאחיות – כן ירבו.

כתוב ש-ציון בגימטריא יוסף, אליו שייך הענין של ברית מילה. ציון עולה ו"פ הוי', שעולה גם ג"פ בן. כלומר, כאשר מוסיפים "בן" ל"ציון", בן-ציון, בעצם מוסיפים את הבן הרביעי – כמו שבליל הסדר יש ארבעה בנים (כל אחד בחינת "אחד" – "אחד חכם וכו'" – כולם קדושים, "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים, כולם קדושים"), "כנגד ארבעה בנים דברה תורה" (כולם מושרשים בתורה, וממילא בה' – "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד").

ד"פ בן עולה ח"פ הוי' שעולה יצחק. כלומר, בתוך השם בן ציון יש גם יוסף וגם יצחק. אם כן, דבר ראשון לכוון שהשם הזה קשור עם שמו של הרבי הקודם, יוסף-יצחק, ובתוך בן-ציון יש גם יוסף וגם יצחק. מתאים שאחרי הבן הראשון, שנקרא מנחם-מענדל, על שם הרבי, השם השני קשור לרבי הקודם.

4.                  "ביום הגמל את יצחק"

האריז"ל בכוונות של ברית מילה – מצוה רמה ונשגבה, המצוה שיהודי נכנס בה למסירות הנפש על יהדות בכלל; האבא מוסר את הנפש שמכניס את הילד לברית והילד מקבל את הכח למסירות נפש על כל החיים שלו – מסביר כוונה שיש לה קשר גם ליוסף וגם ליצחק, וממילא הוא מקשר את הברית לשם בן ציון.

איך הוא מסביר? הוא מסביר על פי הפסוק שנאמר אצל אברהם ויצחק "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק". על פי הפשט "ביום הגמל את יצחק" היינו כשנעשה בן שנתים, נגמל, אבל לפי הסוד – וכך חז"ל גם מפרשים – "הגמל" רומז לברית המילה. יצחק הוא הרי הראשון שנימול לשמונה ימים, כמצווה בתורה, כמו במאמר ששמענו קודם. כתוב "ביום הגמל", וחז"ל דורשים ביום הג-מל, מל ביום הג, ביום ח – הראשון שנימול לשמונה ימים. באותו יום "ויעש אברהם משתה גדול". מסביר האר"י כוונה עמוקה, שצריך בשבילה כמה הקדמות – ננסה לומר בקיצור.

5.                  ברית – המשכת החסדים מהדעת ליסוד כדי להמתיק את המלכות

עיקר הסוד של ברית המילה הוא המשכת ה חסדים – כל האהבה שיש בנפש – ה חסדים שמקורם בדעת, בכח ההתקשרות לזולת, התקשרות לה', התקשרות לעם ישראל. בתחלה כל המאגר של האהבה נכלל בתוך הדעת בנפש, והוא צריך להתפשט לתוך הגוף, לתוך ה הקצוות מחסד עד הוד, ואחר כך צריך להמסר ליסוד, כדי להמתיק את הגבורות שכבר נמצאות ביסוד על מנת למוסרן לדעת המלכות (שכנגד יסוד הזכר), כנסת ישראל, שתהינה גבורות ממותקות. זו כוונת ברית המילה, להמשיך את החסדים מהדעת ליסוד ולהמתיק שם את הגבורות וכו'.

6.                  מילה ופריעה

עיקר ההמתקה, מיתוק הגבורות, הוא על ידי הפריעה. הרי יש בברית מילה שני שלבים, מילה ופריעה. קשור למה ששמענו קודם במאמר, שיש מילה מלמטה למעלה, עצם המצוה של "ושבת עד הוי' אלהיך", "ומלתם את ערלתם לבבכם", ויש מילה מלמעלה למטה, ששלמותה תהיה לעתיד לבוא, אבל גם היום – מאז שאברהם קבל את המצוה, שעם ישראל מקיימים גם מילה וגם פריעה – יש מעין "ומל הוי' את לבבך ואת לבב זרעך" וזוכים למעין המילה הגדולה שמלמעלה למטה, מה ש"מי יעלה לנו השמימה" ר"ת מילה וס"ת הוי' (ר"ת למעלה מס"ת), כלומר שהמילה היא למעלה משם הוי' (כמו שהעצמות למעלה מהשם, כך יש גילוי במילה שגם יותר גבוה משם הוי' ב"ה, שם המיוחד), כפי ששמענו במאמר שערן חזר.

אנחנו גם מלים וגם פורעים ו"מל ולא פרע כאילו לא מל". המילה היא הסרת הערלה הגסה, אבל צריך גם לפרוע – לקרוע ולהוריד את הקרום הדק – ואם לא פרע זה כאילו לא עשה שום דבר, גם במילת העור הגס. "מל ולא פרע כאילו לא מל".

7.                  מילה – ירידת החסדים הגלויים

יותר בפרטיות, מסביר האריז"ל שיש ה"ח שצריכים להמשיך מהדעת ל-ה קצוות, מחסד עד הוד, ואחר כך יורדים – החסדים הם כמו המים וטבע המים לרדת מלמעלה למטה, וברגע שהם גלוים, כאשר החסדים יוצאים מיסוד אמא שמכסה עד השליש העליון של תפארת ז"א – במרוצה לתוך היסוד. כל זמן שיש ערלה לא משחררים את החסדים מהדעת – הכל נשאר בדעת (בבחינת "חש" של חשמל) – כי לא רוצים שירדו ליסוד. למה? אם ירדו ליסוד כל זמן שיש ערלה יגרום ליניקת החיצונים, כלומר יוסיף כח בקליפה, בלא-טוב.

ברגע שמלים, הפעולה הראשונה של קיום המצוה לפני הפריעה, החסדים יורדים. יש שני חסדים – חסד וגבורה – שלגמרי מכוסים ביסוד אמא, וגם החסד שבשליש העליון של התפארת מכוסה. אם החסדים מכוסים הם לא יורדים – הכיסוי הוא מעצור בעדם מלרדת. מה שגלוי הם שני השלישים התחתונים של התפארת, החסד של הנצח והחסד של ההוד. כל חסד, כמו גם כל גבורה, הוא שם הוי', היות שגם הה"ח וגם הה"ג שרשן בדעת, ובתוך הדעת הכל הוא שם הוי' – גם החסדים וגם הגבורות. למטה, במדות, חסד הוא א-ל וגבורה אלקים, אבל למעלה בדעת הכל הוי'.

היות שיש שני חסדים מגולים לגמרי, שהם הנצח וההוד, יש שם פעמיים שם הוי' שהם בן. ברגע שעושים את המילה החסדים יורדים למקומם, ואז גם מתחילים לרדת ליסוד, כי הם כטבע המים כנ"ל. אבל יש גם את שני שלישי התפארת הגלויים, כמה עולים? שם הוי' הוא 26, איך מחלקים אותו ל-3? כמובן, אי אפשר שברים – צריך מספרים שלמים. זה נושא ארוך ועמוק בכתבי האריז"ל, שיש עליו שער מיוחד בעץ חיים, שנקרא "שער האונאה". בקיצור, מה שיוצא בסוף, הוא שצריך לתת חי חלקי ה-כו לשני השלישים המגולים, ונשאר ח חלקי ה-כו למעלה, בשליש העליון, המכוסה. אז, הגם שחלוקה זו אינה מדויקת לשלשה שלישים שוים, האונאה היא פחות משתות, ולפי הלכה יש מחילה – הכל בסדר. אי אפשר לחלק 26 ל-3, אבל משאירים 8 חלקים למעלה ו-חי חלקים למטה. אם כן, כל החלקים המגולים הם 70 – חי (שני שלישי התפארת) ועוד הוי' (של נצח) ועוד הוי' (של הוד) – בגימטריא מל.

8.                  פריעה – נס גילוי השליש העליון של התפארת

כל ה-מל יורד ליסוד, אבל כדי לפעול מיתוק של שלש הגבורות מתוך ה-ה שיש כבר ביסוד, צריך שלשה שמות הוי' שלמים, אבל אין לנו כן – יש רק שנים ושני שליש – ולשם כך צריך לפרוע. פריעה היא גילוי של מה שאחרת הוא מכוסה ונעלם. יש בכח הפריעה לפרוע, לגלות את השליש העליון של התפארת, מתוך כיסוי ביסוד אמא (בלשון החסידות, לגלות את עצם האהבה המסותרת שבלב, לגלות את סוד "עץ החיים", שאין שם מודעות עצמית של "יש מי שאוהב", שיתגלה במקום "עץ הדעת", מקום הרגשת היש, ובכך לבטל את הרגשת היש – "וחי לעולם").

אז מוסיפים עוד הג, כי יש למעלה 8 חלקים (כמו 8 ימי מילה, שבסוד "חתך זהב" מתחלקים ל-ה ו-ג כידוע, וכמבואר במ"א בסוד שמונת ימי החנוכה). על ידי הפריעה נשלם ונגמר ה"הגמל", "ביום הגמל את יצחק", ג"פ הוי', שיורד מהר – "עד מהרה ירוץ דברו" – ליסוד, ושם ממתיק שלש מתוך ה הגבורות, זה מספיק כדי שיחשב שכל הגבורה ממותקת (שהרי רובא ככולא), ואפשר למסור מעתה את כל הגבורות למלכות.

זה סוד המלה "הגמל", ותלוי בעיקר בפריעה, שחייבים להוסיף את ה-הג. זה בגדר נס, כי על פי טבע ההשתלשלות ה-הג האלה מכוסים ואינם מתגלים מתחת לחזה ואינם יורדים ליסוד. האריז"ל אומר שבתפארת רק שני שלישים מתגלים והשליש העליון נעלם, כך הטבע, וצריך נס כדי לגלות למטה את השליש העליון. ה"היכי תימצי" הראשון של גילוי השליש העליון הוא במצות מילה ופריעה, שזה עתה זכינו לקיים. הפעם השניה היא כאשר הש"ץ חוזר את התפלה, חזרת הש"ץ, יסוד אמא מסתלק והשליש העליון מתגלה. הפעם השלישית שהנס הזה קורה היא בתוספת שבת, לפני שבת, שגם אז מתגלה השליש העליון. אלה שלש הפעמים, אבל לנו נוגע הגילוי במילה ופריעה.

9.                  הג-מל – המתקת ה גבורות והמתקת ג גבורות

למה אמרנו את כל זה? מפני שהאריז"ל מקשר את זה לשמות יוסף-יצחק – ו"פ הוי' וח"פ הוי' – שרמוזים בשם בן ציון. האריז"ל מוסיף עוד כוונה, למה יש חלוקה של הג (ולא מספיק לומר חמל)? הוא אומר שיש שתי כוונות, ששתיהן צודקות, אחת בכללות ואחת בפרטות.

בכללות, כאשר לאחר הפריעה ה-ח של השליש העליון של התפארת עם ה-מל של שני השלישים התחתונים של התפארת עם חסדי הנצח וההוד יורדים ליסוד הם ממתיקים בכללות את כל הה"ג שיש ביסוד (אף שבפרטיות הם ממתיקים רק ג שכנגדם), ואז יש הג ה גבורות שמתמתקות על ידי ג חסדים. כל אחד הוא שם הוי', אז סה"כ זה עולה ח"פ הוי', בגימטריא יצחק, בגימטריא בן ציון. אבל בפרטיות ג החסדים ממתיקים ג גבורות, ג כנגד ג, ואז סה"כ יש ו"פ הוי' – בגימטריא יוסף, ציון בפני עצמו.

אם כן, בתוך ה"הגמל" יש ריבוי כוונות של ברית מילה, שהסוף הוא שיש שתי המתקות – המתקה בכללות, בסוד יצחק (הרומז לצחוק של לעתיד לבוא), והמתקה בפרטות בסוד יוסף (הרומז לתוספת אור הקדושה והעלאת ניצוצות קדושים בעולם הזה). כלומר, הכללות היא בן ציון (הרומז גם למלך המשיח, הגואל) והפרטות ציון (שעל פי פשט קאי על כנסת ישראל, הזקוקה לגואל), ושניהם קורים בברית מילה. אם כן, זו כוונה מאד קשורה לרך הנימול, שיזכה גם למילה (ה"מל" הראשון שלאחר ה"חש" הנ"ל) וגם לפריעה (ה"מל" השני, עליו נאמר "מי ימלל [ימתיק] גבורות הוי' ישמיע כל תהלתו"). עד כאן הקדמה לכבוד השם – בן ציון. בן ציון רומז גם למלך המשיח (כנ"ל), ועוד הרבה רמזים נעלים ונשגבים ישנם בשם בן ציון.

10.             ב. יום ההולדת ויום הברית – חסד שביסוד וחסד שבמלכות

11.             יום ההולדת ויום הברית – "נזכרים ונעשים"

נדבר על עוד פרט השייך לרך הנמול ולכולנו: ידוע שהרבי חדש שמדי שנה על האדם היהודי להעלות זכרונות ולקבל החלטות טובות לתיקון עצמו ביום ההולדת שלו, כי כתוב בתלמוד ירושלמי שביום ההולדת מזלו של אדם – שרש נשמתו – גובר, ולכן יש לו נתינת כח, מהמזל שלו שמאיר בתוקף ביום ההולדת, לקיים את הקבלות הטובות שעולות מההתבוננות והחשבון נפש שלו. לכן ענין גדול מאד שיהודי יחגוג, כפי שיהודי צריך לחגוג, את יום ההולדת.

על דרך זה אומר הבן איש חי שמדי שנה על כל אדם לחגוג את יום הברית שלו. כמו שאמרנו קודם, בברית המילה היהודי נכנס לבריתו של אברהם אבינו, ואז קבל בגלוי (מכח הנשמה שיש לכל אחד) כח של מסירות נפש לכל החיים. לכן צריך לזכור ולחגוג זאת. האריז"ל אומר והבעש"ט ממשיך אחריו להדגיש ולהסביר ש"והימים האלה נזכרים ונעשים" – כשזוכרים ומתעצמים נעשה מחדש, ולא סתם אלא ביתר שאת ויתר עז. גם יום ההולדת וגם יום הברית.

12.             יום שחרור ירושלים – "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם"

בספירת העמר, אם ילד יהודי נולד אז, יש תמיד משהו משותף בין יום ההולדת ליום הברית – אותה ספירה פרטית[1]. הרי בספירה יש שבוע שלם של חסד, שבוע של גבורה וכו', ויש ספירה פרטית – כל יום בשבוע, חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו'. אם ילד נולד בימי הספירה הספירה הפרטית היא זהה – הילד נולד בחסד שביסוד והברית בחסד שבמלכות.

צריך לציין שהיום הוא יום כיבוש ירושלים, שחרור ירושלים. עוד מקדם הוא יום ההילולא של שמואל הנביא, שהוא שומר על ירושלים ושחרורה בא מכחו. כתוב גם שביום ההסתלקות ההנהגה – להיות גדול הדור – עוברת לבא אחריו, וממילא זה יום מיוחד של דוד המלך שנמשח למלך על ידי שמואל (ועליו ניבאה חנה "רמה קרני בהוי'"), שודאי קשור לירושלים, עיר דוד. גם שמואל, גם דוד, וגם בדור שלנו יום שחרור ירושלים – שנזכה, אמרנו ש"נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה", צריך לזכור היום את ההכרזה של אז "הר הבית בידינו". לדאבוננו הדבר הזה נשכח, ש"הר הבית בידינו".

הרבי מיד אחרי ששת הימים אמר שכבר יש מצוה להקריב קרבן פסח, ואם לא מביאים קרבן פסח צריכים לצאת מירושלים, להיות "בדרך רחֹקה", ולא להתחייב ח"ו כרת לפי שיטת רש"י. כך נמשך כמה שנים, שהרבי הקפיד על כך, עד ששנה אחת אמר – כבר לא בידינו, לדאבוננו הרב. בכל אופן, צריך לזכור ביום הזה שכאשר יד ישראל תקיפה – גם היום, בשעתא חדא וברגעא חדא – יכול להיות עוד פעם הר הבית בידינו. תלוי רק ברצון שלנו, שהרצון שלנו יהיה שיד ישראל תהיה תקיפה על פי תורה.

בכל אופן, היום יום מיוחד מאד – חסד שבמלכות. איזו מלכות? מלכות שמים, מלכות בית דוד. צריך לבקש את שניהם, "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם". צריך לבקש היום – יום ה-מג של הספירה.

13.             חסד שביסוד וחסד שבמלכות – אהבת החתן ואהבת הכלה

בכל אופן, מה משותף למזל יום ההולדת ויום הברית? חסד, רק שיום ההולדת הוא חסד שביסוד ויום הברית חסד שבמלכות. מה הוא חסד שביסוד ומהו חסד שבמלכות? יסוד הוא החתן ומלכות היא הכלה. חסד הוא אהבה. אז מה המזל של בן ציון, הרך הנימול? יום ההולדת שלו הוא אהבת החתן לכלה, חסד שביסוד, אבל יום הברית שלו, שהוא חסד שבמלכות, הוא אהבת הכלה לחתן.

אפשר לשאול שאלת תם: לכאורה ברית מילה שייכת לזכר, אז לכאורה הייתי חושב שיותר מתאים שברית מילה תהיה אהבת החתן לכלה – מגלים את העטרה, מגלים את הקדושה, ה"אות ברית קדש", אהבה קדושה של החתן לכלה. אבל, הנה לא כך אלא הפוך, שיום ההולדת שלו – וכמובן, לא יכול לצאת בספירת העמר הפוך, כי הזמן נוסע רק בכיוון אחד (בינתים) – הוא חסד שביסוד, אהבת החתן לכלה, אבל היום, יום הברית שלו, הוא חסד שבמלכות, כבר אהבת הכלה לחתן.

14.             התכללות – גילוי הזכר שבנקבה בלידה וגילוי הנקבה שבזכר בברית

איך להבין? זה כלל גדול מאד בקבלה ובחסידות, שמה שקורא בברית המילה – בפריעה, כפי שאמרנו – שאז כל החסדים, כולל השליש העליון של התפארת, יורדים ליסוד, בלי יניקת החיצונים כלל, הכל קדוש. גילוי העטרה הוא, בלשון הקבלה, הגילוי של בן ד-מה. הזכר בפני עצמו הוא שם מה והנקבה שם בן, אבל כדי שיהיה חיבור צריכים התכללות. עיקר היחוד, כמבואר בקבלה וחסידות, הוא בין ה-בן ד-מה ל-מה ד-בן. העיקר, וזה המיוחד בעם ישראל – אצל גוים, להבדיל, אין התכללות זו כלל, או זכר או נקבה, אבל אין התכללות הנקבה שבזכר והזכר שבנקבה, וזה הסוד ש"אל אחר איסתריס ולא עביד פירין", כלומר שאין שם תופעה זו בכלל, כלומר שאין את הדעת ליצור את ההתכללות.

הסוד העמוק של ברית המילה, של הפריעה, הוא "גילוי העטרה" – גילוי יסוד הנוקבא שבזכר. הרי העטרה נקראת עטרת היסוד, שרש המלכות, שרש הכלה בתוך החתן. שוב, זה סוד יהודי מובהק.

15.             גילוי אהבת ה' לישראל בלידה וגילוי אהבתנו לה' בברית

אז מה זאת אומרת? שבאמת האהבה שמתגלה על ידי גילוי העטרה היא אהבה של כלה לחתן. אם מדובר בזכר, ביחס למי הוא הכלה? ביחס לה'. גם קשור למסירות הנפש שהזכרנו קודם. המסירות והאהבה, עד "בכל מאדך" – יש שלש דרגות אהבה, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – מתגלה עכשיו. קודם כל, התינוק עוד לא נשוי – ניתן לו עוד כמה שנים. בינתים, מה מתעצם אצלו? מתעצמת אצלו בברית המילה אהבה ללא גבול להשי"ת. אהבה ללא גבול לה' יתברך היא אהבת חתן לכלה או אהבת כלה לחתן? אהבת כלה לחתן, כי אנו הכלה של ה'.

אם ככה נתבונן, באמת ביום ההולדת מתגלה המזל שלו, אהבת ה' אליו – כך מדי שנה. אם ה' הוא החתן ואנחנו הכלה, אז ביום ההולדת שלו – חסד שביסוד – מתגלה לו כמה ה' אוהב אותי, כמה ה' אוהב אותנו. זה גילוי עצום שנותן כח ללכת בדרך ה' – חייבים להרגיש כמה ה' אוהב אותנו. אבל מה קורה היום, חסד שבמלכות? המשלים, הגילוי כמה אנחנו אוהבים את ה', "כמים הפנים לפנים כן לב האדם". כך כתוב בתניא בפמ"ו, שככל שמתבוננים כמה ה' אוהב אותנו כך כמים הפנים לפנים מתגלה האהבה העצומה שלנו לה', "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

16.             ג. ד"ה ואתחנן תער"ג: תמימות המעשה ו"בכל דרכיך דעהו"

17.             הברית – "עת הזמיר" – חרב פיפיות כנגד יניקת הקליפות מהגאוה והתאוה

אחרון אחרון חביב, נאמר עוד ווארט: בהמשך הגדול של הרבי רש"ב, שנקרא תרע"ב, שיש בו 144 מאמרים גדולים, ועוד חלק שלישי שלא חולק למאמרים, הוא מביא מאחז"ל על פסוק משיר השירים שקשור לברית מילה. הפסוק אומר "עת הזמיר הגיע" וחז"ל אומרים בשיר השירים רבה, מובא בילקוט בשם המכילתא, מה הפירוש "עת הזמיר הגיע"? "עת של ערלה להזמר הגיע" – הגיע הזמן לזמר את הערלה.

אם כן, "עת הזמיר הגיע" רומז באופן מיוחד לברית מילה. מתי "עת הזמיר הגיע"? ביום השמיני, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" של הרך הנולד. אז לפי חז"ל היום של ברית מילה נקרא "עת הזמיר הגיע".

הביטוי "עת הזמיר הגיע" דומה לביטוי בישעיהו הנביא "זמיר עריצים". אומרים כריתת ברית, צריך לכרות משהו. כאשר כורתים ברית עם ה' צריך גם לכרות למטה משהו – להפריד קליפה. איזו קליפה צריך להפריד, שהיא הערלה? "עריצים", בעל גאוה. ידוע שיש שתי קליפות ראשיות, גאוה ותאוה – כל המרעין בישין נמשכים מהגאוה והתאוה שלנו, והטפול הנמרץ נגדן הוא ברית המילה.

כתוב שכאשר יש גאוה – שלנו, היהודים, יש גאוה רעה – נותן כח לקליפה, גם לאומות העולם. מבהיל את הרעיון, באותו רגע שאני מתגאה אני נותן כח לכל הגוים להתרומם נגדנו, עם ישראל. כל מה שהגוים משתלטים עלינו – אנחנו בעצם נותנים להם את הכח, בגאוה שלנו. לכן צריך לקיים את הפסוק "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם", שצריך חרב של שתי פיות, שכורתת את מה שהקליפה עולה לינוק מלמעלה, חיצוניות המקיף, ששם הכל שוה, "כחשיכה כאורה". איך יש לו כח להעלות לינוק מחיצוניות המקיף – על ידי הגאוה שלנו.

אותו דבר, יש סדר השתלשלות, שכל זמן שהעולם קיים ה' רוצה שהקליפות תתקיימנה, אבל בחיות המינימום הנצרך. ה' רוצה אותן בינתים, שתהיה לנו בחירה חפשית, אבל לא רוצה שיקבלו חיות יתר על המדה. כאשר אנו משפילים עצמנו – לגריעותא – בתאות רעות, זה נותן יתר כח לקליפה לינוק מסוף ההשתלשלות, מסוף כל הצמצומים, מה שמגביר את השקיעה שלהם בתאוות רעות (ומגביר את הכח שלהם להשפיע עלינו להתבולל עמהם ר"ל). לכן צריך חרב פיפיות, שכורתת למעלה ולמטה.

קשור ל"עת הזמיר הגיע" וגם ל"זמִרות היו לי חקיך בבית מגורי", כפי שהרבי מסביר שם, אבל בעיקר הברית קשורה לפסוק "עת הזמיר הגיע". כמובן, קשור גם לשיר וזמרה לה', אבל אי אפשר לזמר לה' זמירות אם לא מזמרים את העריצים.

18.             חש-מל-מל של המשכת המקיף לפנימי

רק נאמר את הנקודה העמוקה שהוא מסביר במאמר, ונברך בכך את הרך הנימול: הכל מתחיל מהגאוה, שאז הקליפות יכולות לעלות למעלה לינוק מחיצוניות המקיף – ובכך להשתלט עלינו. כתוב שהם יונקים רק מחיצוניות המקיף – "אם תגביה כנשר" – כי פנימיות המקיף מכוסה ונעלם. אבל אם בעבודה שלנו אנו קודם כל מבטלים את הגאוה, ושנית מוסרים את עצמנו לעבודתו של ה' יתברך, ושלישית לומדים את תורת ה' יתברך – בסוד חש-מל-מל, קודם להכניע את עצמנו לה', אחר כך למסור את עצמנו לה', ובסוף ללמוד תורה בכלל ופנימיותה בפרט – מגלים את פנימיות המקיף וממשיכים אותה לתוך חכמה-בינה-דעת, וכל הספירות הפנימיות שלנו.

הכלל הוא, שכאשר הפנימיות נמשכת היא גוררת אחריה גם את החיצוניות, ואז אין שום יכולת לקליפה לינוק מהחיצוניות. על כך כתוב "משם אורידך", על ידי שאנחנו בעבודתנו ממשיכים את פנימיות המקיף לפנימיות הנפש, וממילא גם את החיצוניות.

19.             המשכת פנימיות המקיף – הארת המקיף וחיזוק הפנימי

כאשר זוכים להמשיך את פנימיות המקיף לפנימיות הנפש – המקיף הוא הלא-מודע, וממשיכים לפנימיות המודע (על ידי שלשת הדברים שאמרנו כרגע: הכנעת היש – שאיני תלמיד חכם ואיני כלום, וכל מה שאני עושה טוב כולו ממך; מסירת הרצון רק לה'; להתעמק באור הגנוז בתורה, בפנימיות התורה), על ידי זה ממשיכים את המקיף לפנימי שלנו וקורים שני דברים.

קודם כל, כאשר האור המקיף מתגלה בתוך המודע של הנפש, הפנימיות של הנפש, הוא לא מחלק בין מעלה ומטה. כמו שמאיר למעלה, במוחין, מאיר באותה מדה למטה, שאין למטה ממנו. כמו שמאיר בדרגות היותר רוחניות של הנפש, כך מאיר בדרגות היותר נמוכות וגשמיות, עד למעשה הכי תחתון – "המעשה הוא העיקר". חוץ מזה, ככל שהאור הפנימי של הנפש – גם בקדושה – יורד הוא מתמעט והולך, וכחו גם תש. כאשר האור המקיף מתגלה בתוך האור הפנימי הוא נותן תוקף גם לאור הפנימי, ולא רק בהופעה שלו למעלה, במוחין – הוא נותן תוקף באור הפנימי להיות חזק ורב ועצום למטה כמו למעלה, כמו במוחין. הוא אומר שבעבודת ה' הדבר מתבטא בשני הדברים – וזו הברכה לרך הנימול:

20.             הארת המקיף – "תמים במעשיו"

הוא אומר שהתופעה הראשונה, שכאשר האור המקיף בעצמו מתגלה הוא מאיר על כל כחות הנפש בהשוואה ביחד, עושה את היהודי – כאן היהודי הוא הילד, ובזכותו כולנו – "תמים במעשיו" (כביטוי בחסידות, וכמו שהרבי רש"ב הסביר במאמרים הקודמים של ההמשך את הדרגות השונות שישנן במדת התמימות בנפש). כמו שכתוב "איש תם וישר".

מה הכוונה? שליהודי יש מחויבות טבעית לקיים מצוות, ושום דבר בעולם לא יזיז אותו. מחויבות. אם יש מחויבות כל בקר לקום ולהניח תפלין, אז יהיה מה – כל דבר בעולם, שום פיתוי ושום איום בעולם, לא יכול להזיז זאת. לכך קוראים "תמים במעשיו".

הוא גם לא מחזיק טובה לעצמו. אצל מישהו אחר נקרא שהוא עומד בנסיון, שיש איזה פיתוי גדול ואיום עליו, וההתמדה במעשים הטובים היא נסיון עבורו. אבל אצל התמים במעשיו לא כך, שלא יתכן אצלו באופן אחר – טבעי אצלו לגמרי. אצל מישהו אחר יכול להיות נסיון של חיים ומות, אבל אצלו זה פשוט לחלוטין. הוא תם, כך הם חייו – כך ולא אחרת.

זו הכוונה תמים במעשיו, ואת המדה הזו הוא מקבל בברית על ידי כך שהאור המקיף – הפנימיות שמושכת את החיצוניות – מאיר בפנימיות הנפש, וממילא מאיר בכל יחד, מעלה ומטה. מה נותן האור המקיף שמאיר בסוף כמו בראש? "תמים במעשיו".

21.             חיזוק הפנימי – "בכל דרכיך דעהו"

מה נותן החיזוק של האור הפנימי? המבצע האחרון שהרבי נתן לנו הוא "בכל דרכיך דעהו" – שהיהודי יכיר בכל מה שעושה את ה', גם בדברי הרשות, בדרכי החולין ("דרכיך" שלך) שלו. בלשון הקבלה, שיעשה יחוד – על דרך "והאדם ידע את חוה אשתו" – בכל מעשיו, "בכל דרכיך דעהו", ובפרט במעשי החולין, לא תורה ומצוות מפורשים. הוא אומר שהיכולת לקיים את ה"דעהו" בכל דבר, באכילה ובשתיה ובשינה וכו', להיות כל הזמן קשור לה', זו התופעה של חיזוק העצום של האור הפנימי (המודעות של הנפש, היכולת לדעת, לקיים בכל את ה"דעהו") שמקבל כאשר האור המקיף מתגלה בו.

22.             העתקת כוונת הברית לדרגה גבוהה יותר

בעצם הכוונה של ברית המילה שהסברנו קודם היא אותו ענין: האריז"ל אמר שכל מה שהיה אצור בדעת מפחד יניקת החיצונים מתגלה על ידי המילה, על דרך הטבע. אבל אם רוצים לעשות יותר נס, שהשליש העליון של התפארת, שאף פעם לא מתגלה, גם יתגלה – ממש נס – צריך פריעה.

כאן הרבי רש"ב מסביר שסוד ברית מילה הוא גילוי פנימיות המקיף, וממילא גם חיצוניות המקיף – כלומר כללות המקיף – במודע. בעצם זה אותו דבר, רק שהוא מעתיק לדרגא יותר גבוהה, שמה שלא שייך להתגלות, פנימיות המקיף, כן מתגלה, ומופיע בשני הפרטים שהסברנו. מופיע קודם כל – הסדר שלו חשוב – בתכונה של "תמים במעשיו", שיהודי הוא "ככה", הוא תמיד יהודי, הוא תמיד שומר תורה ומצות, בפשטות, בלי שאלות, בלי חקירות, ושום דבר לא מזיז אותו. דבר שני, שבא אחר כך, שכל מה שיהודי עושה בחיים – עושה בדעתו יחוד וזווג פנימי, "בכל דרכיך דעהו".

נברך את ערן ורעיתו, ואת בן ציון הקטן שגדול יהיה, ואת הסבים והסבתות ואת כל המשפחה וכל הידידים, שנזכה גם להיות תמימים וגם ליחד את ה' בכל צעד ושעל בחיינו, וממילא בכך נזכה לביאת משיח צדקנו ולקבל את התורה החדשה, כעת בחג השבועות, בשמחה ובפנימיות.



[1]. ראה לעיל ברית לוי גינזבורג (י"ט איר).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com