חיפוש בתוכן האתר

כ"ד ניסן ע"ב – כפר חב"ד שיעור שבועי פרשת תזריע בר מצוה לוי־יצחק שאול הדפסה דוא

כ"ד ניסן ע"ב – כפר חב"ד

שיעור שבועי פרשת תזריע

בר מצוה לוי־יצחק שאול

א. דעת בבר מצוה – יכולת חבור בין נשמה לגוף

דעת – כח חבור

קודם שמענו מדרור, האבא, שהבר מצוה נקרא חתן, ושאל מי הכלה. הוא ענה שהכלה היא התורה – עמה הוא מתחתן. נכון שהבר מצוה הוא חתן, וביום הבר-מצוה הוא מקבל דעת. ילד, עד בר מצוה, גם כשהוא חכם ונכון – אין לו דעת. בתחלת מעשה בראשית כתוב "והאדם ידע את חוה אשתו", ומכאן לומדים שדעת היא הכח בנפש להתחבר. בכח הדעת אפשר להתקשר לכל נשמה עד לקשר כל כך עצמי של נישואין. היו גדולי ישראל שהתחתנו ממש בגיל בר-מצוה. חז"ל מאד משבחים את התופעה הזאת. אבל גם מי שלא מתחתן ממש בגיל בר מצוה – שרוצה להספיק עוד כמה שנים טובות ללמוד תורה, להתחתן עם התורה – צריך להבין שבבר מצוה הוא באמת בבחינת חתן.

צריך להבין מה היא הדעת ששייכת במיוחד לבר מצוה[1], שעד היום היה ילד וכעת הוא כבר איש, גדול. שוב, דעת היא היכולת לחבר בין שנים, והשנים שונים אחד מהשני, ואפילו – במבט ראשון – הפכיים אחד מהשני. הדעת מגלה שבעצם יש לנו שרש משותף, אנחנו בשרש אחד, וגם למטה – כשאנחנו נראים שנים רחוקים – אנו גם אחד.

חבור הנשמה היהודית והגוף היהודי

אחד הפירושים בחסידות לדעת שמקבלים בבר מצוה הוא שהיא היכולת לחבר בין הנשמה לגוף. בזהר כתוב שהזוג היהודי הראשון, שני היהודים הראשון, אברהם אבינו ושרה אמנו, הם משל לנשמה ולגוף. הקשר ביניהם, כלומר הדעת ביניהם, הוא הכח שמאחד ומגלה שבשרש הראשון הכל אחד (באור-אין-סוף יש שרש לאורות ושרש לכלים, אך בעצמות הכל אחד). בעולם הזה הגוף ניזון-מקבל מהנשמה ובעולם הבא בדיוק ההפך. בעולם הבא הגוף הוא בבחינת "אשת חיל עטרת בעלה", עוד יותר מהנשמה (והשרש המשותף בעצמות מתגלה דרכה).

בכל אופן, מי שיש לו דעת יש לו את הכח לחבר בין הנשמה שלו לבין הגוף שלו – הנשמה היהודית והגוף היהודי, שכל אחד הוא משהו יחודי לגמרי. כמו שאמרנו, עד כדי כך, שיש מעלה מסוימת בגוף היהודי אפילו יותר מהנשמה היהודית, והדעת מגלה זאת.

חבור לוי-יצחק

שם הבר מצוה שלנו היום הוא לוי-יצחק, על שם האבא של הרבי, בהיות שהוא נולד ביום ההולדת שלו, חי ניסן. כלומר, יש לו זיקה וקשר נשמתי וגם גופני מאד-מאד חזק עם האבא של הרבי.

אפילו בשם הזה, לוי-יצחק, יש יחוד של איש ואשה. שני השמות של זכר, כמובן, אבל כתוב בקבלה שיסודו של יצחק הוא ב"עלמא דנוקבא" – הוא צחוק ושמחה, "אם הבנים שמחה", כמו שהתבטאה שרה, בהתפעלות רבה, בלידתו "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי". ואילו כאשר נולד לוי, הבן השלישי ליעקב אבינו, אמרה לאה אמו "הפעם ילוה אישי אלי" – הוא נקרא על שם כך שהאיש מלוה את אשתו. לפעמים האשה מלוה את האיש, אבל לוי נקרא על שם כך שהאיש מלוה את האשה. לוי, לשון יחוד וחיבור, הוא באופן מיוחד בחינת דעת, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו".

אם כן, אפשר לראות גם בשם הזה קשר בין נשמה וגוף, בין איש ואשה, עוד לפני שעוד כמה שנים הוא יזכה להתחתן (רמז: בהכאת אותיות, יצחק עולה לוית [720000], צורת הנקבה של לוי [שעולה 1800, כלומר שיצחק עולה ת פעמים לוי], סוד "תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך" – "אשת חיל עטרת בעלה").

ב. חלק הזהר: "וינגע הוי׳ את פרעה נגעים גדלים"

עשר מכות לפרעה וביתו מהמלאך על פי דבר שרה אמנו

כל מה שאמרנו קשור לקטע בזהר של פרשת השבוע, פרשת תזריע, עם ביאור של רבי לוי'ק, רבי לוי-יצחק, האבא של הרבי, על שמו נקרא הבר מצוה. הזהר הוא הסודות העמוקים של התורה, ורוב רובו הוא גילוי סודות התורה דרך סיפורים.

כאן[2] הסיפור הוא שרבי אלעזר, בנו של רשב"י, הולך בדרך כדי לראות את אביו – הולך לאבא שלו, רשב"י. מתלוה אליו בדרך חבר טוב, אולי החבר הכי טוב שלו – רבי אבא. רבי אבא אומר לרבי אלעזר, אנחנו הולכים בדרך, אבל לא נבזבז את הזמן – ננצל את הזמן, נאמר דברי תורה.

אז רבי אלעזר פותח – רבי אבא מזמין את דברי התורה, אבל רבי אלעזר הוא שפותח – בפסוק שאברם אומר לשרי (עוד לפני שקבלו את השמות אברהם ושרה). הרי ה' אמר לאברהם "לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך" ואז אברהם מגיע עם שרה לארץ, אין להם ילדים, ובהשגחה פרטית ה' עושה צרה – יש רעב בארץ, ובעל כרחם הם חייבים לרדת למצרים. צריכים לצאת מארץ ישראל, הארץ המובטחת, שזה עתה הגיעו אליה בצווי ה', ונאלצים לרדת. אז הם מתקרבים למצרים, שהם שטופי זימה ולא רגילים באשה יפה, ואברהם מתחיל לחשוש מה יהיה כאשר יראו את שרה האשה היפה. אז הוא אומר לה – "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך". אברהם ושרה משחקים אח ואחות, והמצרים רואים את יפיה של שרה ושהיא ראויה למלך, "ותֻקח האשה בית פרעה".

אחר כך כתוב "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדֹלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם". בפסוק הזה מופיע פעמיים שרש נגע, וזו ההופעה הראשונה שלו בתורה (במשמעות של נגע-מכה).

לפי הרד"ק יש בשרש נגע שני ענינים שונים – כמובן, חייב להיות ביניהם קשר, כי שניהם מאותו שרש, אבל לפי פשט התנ"ך (לפי הרד"ק) הם שני דברים שונים – נגיעה ונגע, כמו נגע צרעת (אך יש לומר שנגע היינו נגיעה חזקה למדי, מכה, נגיעה שיש בה פגיעה, לא נגיעה קלה שיכולה להיות גם נעימה). לכן הזהר מספר סיפור זה בפרשת נגעים.

לפי הכלל ש"הכל הולך אחר הפתיחה", כל הנגעים בעולם יוצאים מהפסוק הזה בספור של אברהם ושרה ומה ש"וינגע הוי' את פרעה נגעים גדֹלים ואת ביתו על דבר שרי אברם". מה הכוונה "על דבר שרי"? שהיא אומרת למלאך 'הך', והוא עושה בדיוק מה שהיא מצוה אותו, על פי דבורה, הכל "על דבר שרי אשת אברם".

הזהר מוסיף כאן, לא פחות ולא יותר, שהיא אמרה למלאך עשר פעמים להכות, וממילא פרעה קבל עשרה נגעים, וזה לסימן – כלומר הכנה שלה – לכל עשר המכות שהיו אחר כך לפרעה ומצרים. עוד יותר מזה, גם מה שנאמר לעתיד לבא "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – גם יהיו מכות, ואפילו כפלים מכות, מכות באין ערוך – וגם לכך שרה היא שהכינה את השטח, אומר הזהר. היא אמרה עשר פעמים "הך" (כאשר ך פשוטה עולה 500, אזי הך עולה שרה [עשר פעמים הך-שרה עולה 5050, 100 במשולש, שלמות של 10 פעמים 10]) וכך הוא הכה. הדבר רמוז בכך שבבטוי "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדֹלים" יש ה אותיות במלה "נגעים" ו-ה במלה "גדלים", עשר אותיות כנגד עשרת הנגעים, עשר מכות.

נגע ונגיעה שלילית

הרד"ק כותב שנגעים ונגיעות הם ענינים שונים, אך כותב גם שרוב הנגיעות בתנ"ך הן לרעה (כגון "כאשר לא נגענוך", "לבלתי נגעך", "הנגע באיש הזה") – קשר בין נגעים לנגיעות. יש רק כמה פעמים בתנ"ך שיש נגיעות טובות. בקבלה וחסידות כולם מכירים את הביטוי "נוגע ואינו נוגע" – "מטי ולא מטי" בלשון הזהר והאריז"ל, משהו גבוה, כנגד החיה שבנפש. קשור עם האמונה בבריאה, חוית חידוש הבריאה בכל רגע בדרך של "נוגע ואינו נוגע".

לכאורה נגיעה היא משהו טוב. למה רוב הנגיעות הן היפך הטוב? כשאומרים שמשהו נוגע לי – אכפת לי מאותו דבר – יכול להיות טוב מאד, מצוין. אדרבא, מי שהוא אפאתי, שלא נוגע לו שום דבר – הוא במצב נפשי גרוע ביותר. מצד שני, גם היום כשאומרים שיש לאדם נגיעה במשהו, הכוונה היא בדרך כלל למה שנקרא בלועזית אינטרס. אינטרס יכול להיות טוב, אבל בדרך כלל אינטרס, נגיעה – כמו שאומרים בחסידות שיש לי 'נגיעה' במשהו, כמו שאומרים שיש לי 'פניה' במשהו – הם לא דבר טוב.

נגיעה חיובית – "אשר נגע אלהים בלבם"

רואים שהשרש נגיעה הוא משהו מאד היולי – יכול להיות מאד לא טוב, אבל גם יכול להיות מאד-מאד טוב. באיזה פסוק הכי חשוב בתנ"ך יש נגיעה לטובה? כששמואל הנביא מושח את שאול להיות המלך הראשון של עם ישראל, כתוב "וידבר שמואל אל העם את משפט המלֻכה" ("משפט המלכה" עולה תענוג, חיה [חדוה] ברבוע, סוד "נוגע ואינו נוגע" הנ"ל. צריך להיות תענוג גדול מאד במשפט המלוכה, ואזי העם שמח מאד מאד בקיום מצות העמדת מלך) – הוא מסר את משפט המלוכה, אחרי שהוא משח את שאול ואמר להעם הוא שהמלך – ואז "וישלח שמואל את כל העם איש לביתו. וגם שאול הלך לביתו גבעתה" ואז כתוב "וילכו עמו החיל אשר נגע אלהים בלבם". זו הפעם היחידה, העיקרית, בתנ"ך שיש נגיעה כמו שאנחנו רוצים – שהדבר כל כך נוגע עד שהולכים למסור את הנפש למשהו או למישהו בגלל ש"נגע אלהים בלבם".

מה ההמשך? שהיו שם בני בליעל, ש'לא שמו' (כמו שאומרים היום) לא על שמואל ולא על שאול, ואמרו "מה יושענו זה", מה האברך הזה יכול לעזור לנו. יש מפרשים מסבירים שצפו לממשלה חילונית, ככל הגוים, והן ראו שהוא הולך להיות ת"פ של שמואל, שהוא דוס. כך אומרים המפרשים, שראו שכנראה הולכת להיות כאן ממשלה דתית, ובכך אין לנו ענין כלל – לא זה מה שבקשנו, לא זה מה שרצינו. לכן אמרו "מה יושיענו זה, ויבזהו, ולא הביאו לא מנחה" – לא הביאו מתנה ל'קופת הרב' כנהוג וראוי. כל מי שהיה צריך להתקשר למלך היה צריך גם להביא לו מנחה, כתוב.

איך הגיב שאול, המלך הטרי? "ויהי כמחריש", הוא שתק, מחל על כבודו (כבר לא הנהגה מלכותית, שהרי "מלך שמחל על כבודו אין כבוד מחול", שכבודו אינו שלו אלא שהוא כבוד שמים וכבוד עם ישראל כולו).

אחר כך היה הסיפור של אנשי יבש גלעד, הוא הציל את בני ישראל, ואז כולם נהרו אחריו והכתירו אותו למלך. מכאן המפרשים מסבירים שבשביל ה"עמך" לא מספיקה הכתרה מן השמים – צריכה איזו הצלחה מורגשת בארץ – ואז כולם מקבלים את המלך. בכל אופן, מי לא זקוק לאות ומופת בארץ, רק שומע משמואל שזה המלך בו ה' בחר ודי לו בכך? אנשי חיל אשר נגע אלקים בלבם. אם כל מה שה' אומר נוגע בלב שלי, גם איני זקוק לאות ומופת בגשמיות, בעולם הזה, שהוא גבור שלוחם ומנצח מלחמות. מספיק לי מה ששמואל אמר בשם ה', ואם נגע אלקים בלבי אני הולך אחרי שאול – אני נדבק בו, אני מתמסר אליו, מוכן למסירות נפש ממש בשביל המלך. כך צריכים להיות חסידים.

כאן סיפור מאד יפה מה בין חסידים ללא-חסידים. חסידים הם מי ש"נגע אלהים בלבו", וממילא הוא הולך במסירת נפש אחרי המלך בלי שום מופת, מי ששמואל אמר שהוא הרבי, הוא המלך. בכל אופן, הכל היה מאמר מוסגר למושג נגיעה, והנושא של פרשת שבוע הוא נגעים.

חכמה ובינה – נשמה וגוף – אברהם ושרה

היינו באמצע הספור של הזהר, שרבי אלעזר פותח בדברי תורה בפסוק "אמרי נא אחתי את" עד שמגיע לפסוק "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדלים על דבר שרי אשת אברם". אחר כך, בסוף הסיפור, רבי אבא – שעורר את כל דברי התורה – גם מוסיף, שכמו שרבי אלעזר אומר שעשר המכות ששרה נתנה לפרעה הן הקדמה והכנה לעשר המכות של יציאת מצרים, כך גם יהיה וביתר שאת כאשר יקוים היעוד של "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". כל זה מתאים לכך שעל פי קבלה היחס בין שני חברים אלה הוא חכמה ובינה, איש ואשה, שהם נשמה וגוף.

קודם נאמר סוד ויסוד גדול מאד בקבלה, בכתבי האריז"ל[3] – סוד שנגלה בר"ת: שרש, נשמה, גוף, לבוש, היכל. זה אחד מיסודי היסודות של הקבלה, ש-שנגלה הם כנגד קוצו של י וארבע אותיות שם הוי', השם המיוחד. 'שרש' היינו שרש הנשמה, לא כפי שהארה ממנה יורדת להתלבש ולהאיר בגוף – השרש הוא קוצו של י, הכתר; הנשמה – החלק שיורד להתלבש ולהאיר בגוף – הוא ה-י שבשם, בחינת אבא. הגוף הוא בחינת אמא, ה עילאה. על הגוף יש לבוש, שהוא כמו המלה מדים, לשון מדות – לבושים, רגש, אהבה ויראה, ה-ו שבשם. ההיכל, הבית, הוא ה תתאה, המלכות:

קוצו של י

שרש

י

נשמה

ה

גוף

ו

לבוש

ה

היכל

רמז זה הוא מיסודי היסודות של חכמת הנסתר. עיקר החידוש הוא שהייתי חושב שהגוף הוא משהו מאד למטה והנשמה מאד למעלה, אך כאן יוצא שהנשמה והגוף סמוכים זה לזה, ושניהם במוחין – הגוף הוא לא במדות אלא בשכל – הנשמה היא מוחין דאבא והגוף מוחין דאמא. הגוף הוא כמו "גופא דאורייתא", מוחין דאמא, על דרך תלמוד בבלי. הנשמה היא מוחין דאבא, על דרך תלמוד ירושלמי. זה שכל וזה שכל, זה נשמה וזה גוף, מוחין דאבא ומוחין דאמא.

"אין קורין אבות אלא לשלשה", והאבא הראשון הוא אברהם אבינו והאמא היא שרה אמנו, הם נשמה וגוף. מי המציאותית? שרה כמובן. גוף הוא שכל מציאותי, ונשמה היא שכל מופשט. שכל מציאותי נקרא גוף. מי מחבר בין אבא ואמא? הדעת. לכן בר-המצוה, כשהוא מקבל דעת, יש לו את היכולת לחבר בין הנשמה והגוף. החתונה שלו בבר מצוה היא מה שהוא מחתן ומחבר את החכמה והבינה.

רבי אלעזר ורבי אבא – חכמה ובינה

שני אלה, הבן של רשב"י והתלמיד המובהק שלו – רבי אבא הוא הסופר שכתב את ספר הזהר – הם החכמה והבינה בין תלמידי רשב"י. הבן הוא החכמה והסופר הוא הבינה, והם הולכים יחד – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". כך מסביר רבי לוי'ק, האבא של הרבי, את הסיפור. רבי אבא עורר את דברי התורה, אתערותא דלתתא. רבי אלעזר פתח, ורבי אבא שוב המשיך.

למה רבי אלעזר פתח בפסוק "אמרי נא אחתי את" (ואחר "וינגע הוי' את פרעה וגו'")? מסביר רבי לוי'ק שפתח בפסוק זה כי הוא מדבר עלינו בעצמנו. אנחנו הולכים לרשב"י, שהוא הדעת, כמוסבר בקבלה. רבי אלעזר הוא החכמה, רבי אבא הבינה, והולכים לקראת הדעת – לקראת יחוד אבא ואמא, הנשמה והגוף (היחוד שהבר מצוה מסוגל כעת ליחד).

דעת – "לחיות עם הזמן" בדברי תורה שקשורים למצב ולזמן

מה הדבר הראשון שלומדים מכאן, ושייך לכל אחד ואחד? דעת בעניני תורה – לפי הפירוש ששמענו קודם, שצריך להתחתן עם התורה – "דעת תורה" היא שדברי התורה שאתה הוגה ואומר מתאימים לגמרי את הסיפור, את המציאות, בה אתה חי. אנחנו יודעים את הכלל מאדמו"ר הזקן שיש ענין גדול "לחיות עם הזמן", להרגיש שכל מה שקורה אתי קשור לפרשת השבוע או למה שאני לומד בקביעות. לראות את החיים שלי בפרשה. יש ענין גדול לראות איך השיעור הקבוע שלי קשור למה שקורה לי בחיים. אבל יש יותר מזה, שאני הולך לדבר איתך – צריך להבין מי אני ומי אתה, לאן אנחנו הולכים ומה אנחנו עושים, ולבחור פסוק מהתנ"ך או משנה בתורה שבעל פה שמתאים למה שקורה.

מי שעשה זאת הכי הרבה הוא רבי לוי'ק עצמו, שכל מה שקרה לו קשר לתורה[4]. בן גילו הוא הרוגאטשובר, שעשה אותו דבר בנגלה – כל מה שקרה לו בחיים קשר לתורה. כל הזהר הוא כך, אבל בקטע הזה – לפי פירוש רבי לוי'ק – מאד בולט שמדברים דברי תורה שהם בקשר למציאות. זה נקרא שאתה תלמיד חכם אמתי – לא רק שאתה בקי, יודע הלכה, אלא שאתה יכול לומר את הווארט שבדיוק תואם את המציאות של מה שקורה, ויותר מכך, תואם את הקשר ביני ובינך.

למה אומרים זאת? כי כל הענין של המשפחה הברוכה שלנו, שלוי-יצחק הוא הבכור, הראשון בין הילדים, הם משפחה של שלוחים. בשליחות פוגשים נשמות וצריך ללמד תורה. כל דבר הוא מענין אם מלמדים אותו נכון, אבל מי שבאמת חכם וחונן בדעת – "אתה חונן לאדם דעת" – מדבר על מה ששייך למציאות העכשוית. לא צריך כל כך לחשוב, זה נופל אוטומטית. לא צריך כל כך להבין, שאני חכמה ואתה בינה – כפי שכאן רבי אלעזר הבין שאני אברהם ואתה, רבי אבא, שרה, אני לוי ואתה יצחק כנ"ל – ולכן צריך לפתוח בפסוק "אמרי נא אחתי את".

יש כאן עוד מסר מאד חשוב לגבי שליחות, שבכל שליחות – כך הרבי מסביר על דברי אביו – כאשר יורדים למצרים, ערות הארץ, מקום שליחות קשה, קודם כל, אם יש זוג שיורד, כמו זוג של שלוחים שנוסעים להודו, או לכל מקום לעשות שליחות ולקרב יהודים, תנאי להצלחת הזוג בשליחות הוא קודם כל להרגיש שאנחנו אח ואחות. עוד לפני שאנו איש ואשה – לחזור למקום בו אנו אח ואחות.

שוב, זוג שלא בקטע של שליחות, שיהיו איש ואשה עם כל המשמעות. אבל זוג שכעת יורדים למצרים צריכים להיות אח ואחות.

רכוש גדול

הם יורדים להוציא רכוש – כך כתוב במפרשים שהקב"ה אמר לאברהם אבינו "לך לך... ואברכך" היינו "'ואברכך' בממון", ועל דרך מה שכתוב יותר מאוחר בברית בין הבתרים "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". אפשר להבין לפי הפשט של "לך לך... ואברכך" שיתעשר רק מקיום ההליכה לארץ ישראל, אבל אומרים המפרשים שברגע שהיה רעב, אחד הנסיונות – אברהם חשב שיתכן שצריך לצאת למצרים כדי לקיים "'ואברכך' בממון", אולי מצרים הוא מקום טוב להשיג רכוש ולכן אני צריך לרדת לזמן מה מהארץ המובטחת (ובסוד "חוּת דרגא ונסיב איתתא", לשאת את שרה מחדש, לעלות עמה ברכוש גדול המושפע בזכותה דוקא).

בכלל, כך יהודי צריך לחשוב – אם הוא נאלץ לזוז, זורקים (מרחיקים) אותו מאיזה מקום, יש ודאי לה' הרבה חישובים ותכניות טובות, ואחד מהם שתגיע למקום אחר ושם יהיה לך הרבה רווח. פסוק מפורש במגלת אסתר – "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (בגימטריא השגחה פרטית כנודע).

קודם מישהו בקש ברכה לפרנסה, חשבתי להגיד לו "רוח... יעמוד ליהודים ממקום אחר", אולי תלוי במקום (או מקום פיזי או מקום פנימי יותר – "ממקום אחר" יכול להתפרש כהוראה להסב מקצוע, לקבל את ברכת הפרנסה ממקום-מקור אחר).

על כל פנים, אצל אברהם כך באמת היה, הוא עלה ממצרים כבד ברכוש. הזהר אומר שכל הרכוש וההצלחה בחיים תלויים באשה משכלת "בית והון נחלת אבות ומהוי' אשה משכלת". הזהר קושר את זה לפסוק "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר".

המלאך השומר את שרה

כל המפרשים שואלים איך אברהם הכניס את שרה למקום סכנה ואיך הוא יכול לומר לה "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגלל", מה יותר אינטרס ונגיעה יותר מזה?! כך מתאים לאברהם אבינו?! איך הזהר מפרש? שכאשר ירדו למצרים הוא ראה שהולך איתה מלאך ושומר אותה, אז הוא ידע שלא יקרה לה שום דבר, ולא יגעו בה לרעה – לא תהיה שום נגיעה רעה. מה הוא פחד? לעצמו, כי לא ראה שיש לו מלאך, אלא רק שיש מלאך לשרה. לכן אמר "אמרי נא אחתי את", שאצל איש ואשה – שבכל אופן הם שנים – לא בטוח שהמלאך שלה שייך גם לו, אבל אח ואחות הם לשון אחוי. אמנם אהבת אח ואחות אינה בוערת כמו אהבת איש ואשה, אלא אהבה שקטה, אהבה כמים, אך היות שאנו אח ואחות יש יותר סיכוי שהמלאך שלך ישמור גם עלי.

שוב, ראשית ההצלחה בשליחות היא להיות אח ואחות, ואחר כך חוזר להיות גם איש ואשה. גם כן, הבר מצוה הוא חתן – כח לחבר בין החכמה והבינה, הנשמה והגוף בשרש, בין אברהם אבינו ושרה אמנו אצלו, גם בין הלוי שלו ליצחק שלו.

בכל אופן, כך כתוב בזהר, שהוא רואה שהמלאך הולך איתה ושומר אותה, ופוחד על עצמו כי אין לו מלאך, ורוצה להתקשר אל אותו מלאך. לכן מוצדק שיאמר "למען ייטב לי", בלשון יחיד, ולא "ייטיבו לי" (כי הרי מדובר קודם על המצרים, לשון רבים), כי מדובר על המלאך.

הזהר גם אומר ש"למען ייטב לי בעבורך" בעולם הזה "וחיתה נפשי בגללך" בעולם הבא. הכל מן האשה, גם כל התורה שיש בעולם הזה, גם העולם הבא. שוב, לגבי הבר מצוה אמרנו שזה תיקון הגוף, שכל מציאותי, שגם מקבל השראה מהשכל התיאורטי יותר. זה יחוד של איש ואשה, כעין אח ואחות.

שרש הנגעים בפסוק "וינגע הוי' וגו'"

נתבונן קצת בפסוק "וינגע...". לא כתוב בזהר איך קוראים למלאך. יש הרבה מלאכים עם שמות בזהר, וודאי מאד מענין לנו לדעת מי המלאך ששרה אומרת לו "הך" והוא מכה. הוא מלאך של שרה, לא של אברהם, ו"על דבר שרי אשת אברם [בהדגשה שהיא פועלת בהשראת אברם בעלה, השכל המציאותי בהשראת השכל המופשט – אברם, "השכל הנעלם מכל רעיון". 'שרי אשת אברם' אותיות בראשית מאשר שעולה בראשית ישראל, ראש וסוף התורה, סוד היחוד של חכמה ובינה, נשמה וגוף]" נותנים לפרעה עשר מכות, וכן יהיה לנו, שעל דברינו יוכו כל אויבנו, אז חשוב לדעת מה שם המלאך הזה ומה ענינו.

כל הפסוק הוא פסוק של תיקון נגעים – שייך לפרשת שבוע, כפי שעוד נסביר יותר. הפרשה מתחילה "אשה כי תזריע וילדה זכר" ואז מגיע ל"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת". שוב, זה הפסוק המקורי של נגע – "וינגע הוי' [חשוב שהפועל כאן הוא שם הוי', ולא שם אלקים] את פרעה נגעים גדֹלים ואת ביתו".

נשים לב לאיזה דיוק, לכאורה היה נכון יותר לומר "וינגע הוי' את פרעה ואת ביתו נגעים גדֹלים", ולמה מפסיק באמצע, "את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו"? לכאורה לא הגיוני לומר כך. צריך לומר שרוצה להדגיש שעיקר הנגעים הגדולים הם על פרעה, ו"את ביתו" באופן שולי. אם היה כתוב "וינגע הוי' את פרעה ואת ביתו נגעים גדולים" היה משמע שהנגעים הגדולים הם על שניהם, ורוצה לומר שהוא העיקר, וביתו נתנגע באופן טפל.

פעם אמרנו שכאשר יבוא מלך המשיח הוא יגלה עשר גימטריאות הכי מופלאות שבתורה, ואז אמרנו שיש לנו כמה מועמדים – ומשיח יחליט אם יזכו או לא, אנחנו לא יכולים לדעת בבירור. גם בפסוק הזה יש מועמד, וצריך לשאול את מלך המשיח אם כל כך טוב שראוי להיות אחד מעשר הגימטריאות. כל הפסוק הוא על המלה נגע (שמופיע פעמיים כנ"ל), ההופעה הראשונה של השרש נגע במשמעות של נגע-מכה כנ"ל. כל הפסוק – "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם" עולה 3766. והנה, פלא, אם כותבים רק את המלה נגע ועושים חשבון של משולש פרטי – נ (כל המספרים מ-1 עד 50, כמו שנאמר בספירת העומר "תספרו חמשים יום", ימים מצטרפים כנודע) = 1275, ג = 6, ע = 2485 – סה"כ 3766. גימטריא פלאית – מועמד.

המלאך המכה – סנד"ל

שאלנו אם יש רמז איך קוראים למלאך הפלאי, שאנחנו רוצים אותו – גם רק ניחוש, רק מועמד. כתוב שבכל עולם יש מלאך שלו – ביצירה מטטרו"ן, בבריאה מיטטרו"ן ובעשיה סנדלפו"ן (שבזה גם גימטריא פלאית: בריאה יצירה עשיה עולה בדיוק מיטטרון מטטרון סנדלפון שעולה אשה אשה אשה – האצילות סוד האיש, הנשמה, ואילו העולמות התחתונים בי"ע, המציאות, סוד האשה, הגוף). הניחוש שלנו הוא שמדובר במלאך סנד"ל, ושהוא נתן לפרעה את המכות עם הנעל שלו.

איך אני יודע? אחד הדברים שבודקים בפסוק הוא שלוקחים כל מלה שיש בה אות באמצע – מלה עם מספר לא זוגי של אותיות: "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדלים [עד כאן, עיקר הנגעים, יש נעל] ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם" – נעל בראש (היינו לקחת את ה-א של "ואת" ולהכניס אותו בתוך אותיות ברש של "על דבר שרי אשת אברם" [לפי הסדר]. והיינו לרמז שעל ידי הנעל בראש המלאך הכניס לפרעה את האות א לתוך הראש שלו, היינו הכרת שם אלהים, אלופו של עולם, אלהים בגימטריא הטבע, וכמו שאמר פרעה לאחר מכן "לא ידעתי את הוי'", אבל אלהים הוא כבר ידע מימי שרה אמנו, וכעת, על ידי עשר המכות של משה רבינו, הוא יזכה לדעת אף הוי' ב"ה).

ג. השער השבועי: שער גע

ארבע שרשים בשער גע – י-נ-ו-ה כנגד י-ה-ו-ה

נמשיך קצת את הדברים לכבוד לוי-יצחק שלנו. דברנו על שרש נגע – נגעים, פרשת שבוע. כמו תמיד, ראוי להתבונן בכל השרשים שקשורים לאותו שער. בשרש נגע השער הוא גע. נגע וענג הם צירוף, אך לא מאותו שער (ה'שער' של ענג הוא עג, כמו עוגה טעימה, ענג שבת, אך גם קשור לעוג מלך הבשן), אכן כתוב בספר יצירה "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע", אך כעת מדברים על השער לפי דקדוק (גע-עג הם פנים ואחור של אותו שער, אך כאשר אנו לומדים 'שער' של שתי אותיות שונות הכוונה היא או לפנים או לאחור של אחד מ-רלא השערים).

איזה עוד שרשים יש בשער גע? יש ארבעה שרשים. הסדר שלהם הוא מאד יפה: שרש אחד עם י בהתחלה, יגע, אחד עם נ בהתחלה, נגעי ו-נ הם אבא ואמא, שדברנו עליהם קודם – ואחר כך יש שרש עם ו, האות השלישית של שם הוי', באמצע (המקום המתבקש), גוע, לגווע, ואחרון חביב יש שרש עם ה בסוף, המקום של ה תתאה, געה, "יגעה שור על בלילו", "הלוך וגעו" (מופיע רק פעמיים בתנ"ך). כאן המבנה כל כך יפה וראוי להתבונן בו – ינוה (במקום י-ה-ו-ה), וגם המיקומים שלהם מובהקים, מוחין בתחלה, ו באמצע ו-ה בסוף:

י

יגע

י

ה

נגע

נ

ו

גוע

ו

ה

געה

ה

עבודת הגעגועים

בין השרשים, הכי קשור לגעגועים – לא לשון תנ"ך – הוא געה. בלשון חז"ל, גם אדם גועה-מתגעגע. בתנ"ך אין לנו הרבה פסוקים לדעת את השימוש המקורי, אך שם רק השור גועה. בפרק שירה, השיר של השור הוא "אשירה [לשון שור] להוי' כי גאה גאה", אחד המקורות לכך ש-א היא הפנימיות של ה-ע בכל מקום. מכך באים געגועים – אדם גועה מתוך געגוע.

יש אצלנו את היסוד של געגועים-נענועים-שעשֻעים, הכנעה-הבדלה-המתקה של הבעל שם טוב. געגוע הכי קשור בפשט לגעיה, אבל מקשרים גם ליגיעה – "יגעת ומצאת תאמין". חלק חשוב מהיגיעה הוא געגועים – אם אין לך געגועים אמתיים, עצומים, אתה לא מוכן להתייגע כדבעי.

י: יגע יגיעה על מנת למצוא

להתעיף או להתיגע?

נתחיל מההתחלה, בתוך היגיעה – עיקר היגיעה של יהודי צריכה להיות יגיעה בתורה (לכן אנו רוצים שלוי-יצחק ישמע זאת, או יקרא וילמד את זה אחר כך). גם ביחס לפרשת שבוע, כתוב בקבלה שנגע הוא אור אמא בלי אור אבא, כלומר נגע בלי יגע. ממילא, התיקון והרפואה של כל הנגעים הוא יגע – יגיעה בתורה, "אורייתא מחכמה נפקת". צריך לחנך ילד לאהוב יגיעה. בתנ"ך יש יגיעה גם במובן של "יגיע כפיך", שאדם מתייגע במשהו, אבל עיקר המשמעות של יגיעה בתנ"ך הוא עיפות. לכן תמיד התרגום הוא "לאוּתא", עיפות. כלומר, להתייגע פירושו להתעיף, כאשר הביטוי העיקרי לכך הוא מה שנאמר אצל עמלק – "עיף ויגע ולא ירא אלהים". שם יש רמז מאד יפה של שלם וחצי, ש"עיף ויגע" שוה יגע-יגע-יגע (עיף ו = ב"פ יגע, יחס של שלם וחצי, גם העיף נכלל בתוך היגע).

מי שהוא עיף ויגע הוא באמת לא ירא אלהים (כמאן דאמר ש"ולא ירא אלהים" קאי על ישראל, עליהם נאמר "עיף ויגע"), ולכן הוא גם לא אוהב להתיגע. גם ילדים, וגם גדולים לא אוהבים להתעיף. הבר מצוה היה עד כה ילד וכעת נעשה גדול, יש לו דעת, והדעת היא לאהוב יגיעה. אף אחד לא אוהב להתעיף, ויתר על כן, אין בעיף ויגע יראת אלקים – מי שרוצה יראת אלקים צריך לא להתעיף, אבל צריך יגיעה. כמו שבנגע יש חיובי ושלילי, כך גם ביגיעה – אם היא סתם להתעייף, לא טוב, אבל "יגעת ומצאת" הוא דבר גדול (אחד מ-יב הפסוקים של הרבי).

שוב, בתנ"ך עיקר היגיעה היא עיפות, אם כי יש פסוקים של יגיעה, ובמיוחד "יגיע כפיך". בחז"ל יש קצת שינוי פאזה, שעיקר היגיעה היא לעבוד קשה, והעיפות היא בדרך ממילא, טפל, נכלל. להיפך, העיפות היא חלק מהכיף של היגיעה. יגיעה היא הארווניע, המלה הכי מבוקשת בישיבות. כתוב שאדמו"ר הזקן היה שבור והצטער מכך שלא היתה לו מספיק יגיעה בלימוד התורה – בא לו מדי קל, הבין בקלות וזכר הכל והכל היה בהיר אצלו. כיף שאדם עובד קשה.

שוב, הוא לא צריך להרגיש "עיף ויגע" – זה השפעת עמלק, הרגשה של יהודי שהוא מחוץ למחנה. בכל אופן, כתוב "יגעתי ומצאתי" – גם סימן מובהק שיגיעה היא חכמה. "מצאתי" היינו "והחכמה מאין תמצא" – למצוא את החכמה מתוך האין, מה שפתאום בא בהיסח הדעת, כמו משיח. "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו" – "שמן קדשי" הוא פנימיות החכמה. מה שבלי יגיעה אי אפשר למצוא – זו דעת של בר מצוה. אם לא אתייגע בתורה לא אמצא שום דבר – "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". זה סימן שיגיעה היא מוחין דאבא, וגם הכיף של היגיעה הוא מוחין דאבא.

כיגיעת נפש ויגיעת בשר

נסביר עוד יותר: יש פסוק, בין פסוקי יגיעה במובן של עבודה, יש לשון בקהלת – ההופעה האחרונה של שרש יגע לפי סדר התנ"ך, "הכל הולך אחר החיתום" – "יגִעת בשר".

בתניא מוסיף שכל העבודה של חסידות חב"ד עומדת על שני עמודים שהם שתי יגיעות – "יגיעת בשר" יחד עם "יגיעת נפש". צריך יגיעה של הנפש וגם יגיעה של הבשר – זוג, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". יגיעת בשר נקראת זיצ-פלייש – שיש לאדם יכולת לשבת הרבה זמן, קצת (או הרבה) נגד טבע הגוף שלו. הוא יכול להשתיק את התנועה הטבעית של הגוף כדי לשבת הרבה זמן, ללמוד תורה ולהתבונן. לכך קוראים "יגיעת בשר".

מה היא "יגיעת נפש" בתניא? עצם המאמץ של התבוננות לעומק, מה שנקרא "עיון". כמו שאדמו"ר האמצעי כותב בתחלת "שער היחוד", שהתבוננות לעומק, עבודת ההתבוננות – גם מאד חשוב לשליחות בהודו, ובכל מקום, גם בארץ כמובן, לדעת מה היא מדיטציה יהודית, התבוננות – היא עיון, וזו תלויה ב"יגיעת נפש" (ביטוי שלא מופיע בתנ"ך). ההתבוננות היא מאמץ נפשי, כמו שרבי הלל אמר שיותר קשה להתבונן שעה אחת מללמוד את כל הש"ס (עם הבנה, כמובן). לכך קוראים "יגיעת נפש".

היות שביטוי "יגִעת בשר" כתוב בתנ"ך אנחנו יודעים שחסר כתיב. היחס בין "יגיעת נפש" ל"יגיעת בשר" הוא כמו שדברנו קודם על נשמה וגוף – הכלי, הגוף, הוא "יגיעת בשר", ואז אפשר להכניס את הנפש, "יגיעת נפש". אם נכתוב שניהם חסר, כמו בתנ"ך, יגעת נפש יגעת בשר יעלה הוי' פעמים חכמה – הכל חכמה – בסוד הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ", שם הוי' שייך במיוחד לחכמה (אם נכתוב מלא, כמו בתניא – יגיעת נפש יגיעת בשר עולה יד פעמים 137, קבלה וכו'. על ידי שתי היגיעות גם יחד, "יגיעת בשר" ו"יגיעת נפש", מגיעה יד שכלו של אדם להשיג את חכמת הקבלה, להפנים-לקבל אותה באמת).

זו ברכה חשובה, ליגיעה – מנגע עוברים ליגיעה, שהוא השרש והתיקון שלו. יגיעה עד כדי מציאת חידוש – שלוי-יצחק יחדש הרבה חידושי תורה, אבל חידוש אמת הוא בזכות היגיעה. לאו דוקא היגיעה של הרגע הזה – יתכן שיגעת לפני שנה ובזכותה בא לך חידוש הרגע. יגיעה היא השקעה לטווח ארוך.

ה עילאה: נגע – נגיעה טובה ונגיעה רעה

כעת לומדים ש-נגע הוא בינה, בדיוק כמו שכתוב. הרד"ק אומר שיש שני פירושים – נגיעה ונגע. פשיטא שהנגע-המחלה הוא שייך למה שנאמר על חיצוניות הבינה "מינה דינין מתערין", ואילו בנגיעה גם יש חסדים וגבורות. יש נגיעה טובה, שמשהו טוב נוגע לי מאד, כפי שצריך להיות.

ידוע הווארט המפורסם בחסידות על אותו יהודי פשוט שלא ידע לקרוא שקבל מברק שאביו נפטר. הוא לא ידע לקרוא והלך לרב העיר שקרא לו – הוא התעלף כששמע ולרב לא קרה כלום. לרב הרי יש יותר שכל מאשר ליהודי הפשוט, אבל האבא הוא של היהודי הפשוט – זה נוגע לו. זה הווארט מה נקרא נוגע.

לפי זה, אין משהו יותר חשוב מנוגע. כמו שאמרנו קודם, "החיל אשר נגע אלהים בלבם". צריך שהאלקים יגע בלב, ושם קשור למלך – הולכים אחרי המלך, בלי מופת. לכן יש נגיעה מאד מאד פנימית, אפשר לומר שהנגיעה הטובה היא פנימיות אמא ששרשה בפנימיות עתיק אפילו יותר גבוה משרש פנימיות אבא. יש נגיעה רעה – גבורות, רוב הנגיעות בתנ"ך. לגמרי "מינה דינין מתערין" היינו נגעים.

ו: גוע גויעה – מקרה המלכים והתפשטות הגשמיות

לכאורה גוע הוא שלילי, ולמה הוא ב-ו של שם הוי'? ה-ו מתחיל מהדעת, "מפתחא דכליל שית", ושם מתחיל מקרה המלכים – "וימת... וימלך". צריך לומר ש-גוע הוא מיתת מלכי עולם התהו, שבירה וגויעה לגמרי. יש מפרשים ש-גוע, לא כמו מיתה – שהגוף נופל, כלשון הזהר – מתייחס להסתלקות הנשמה מן הגוף. המשמעות של לגווע היא כמו התפשטות הגשמיות. התפשטות הגשמיות יכולה להיות היפך החיים כפשוטו, אך גם יכולה להיות מדרגה הכי גבוהה של שצדיק שזוכה להתפשטות הגשמיות. זה המשמעות הפנימית של גויעה, שהנשמה עולה מהגוף.

אם כן תתכן גויעה, ועדיין "אם רץ לבך שוב לאחד" – לא למות לגמרי, אלא רק לחוות התפשטות הגשמיות – זהו דבר חיובי מאד. בכל אופן, הפשט – המות, היפך החיים, שבא אחרי הנגע (לפי ההשתלשלות כאן) – קשור ל-ו של שם הוי' כי בו הספור של מיתת המלכים. גם שם, האור היה גבוה מדי, שבר את הכלים, אבל האור עצמו הסתלק – גוע – עלה למעלה.

ה תתאה: געה לגעות־להתגעגע – כח תחית המתים

אחרון אחרון חביב, ה-געה של השור – שוב, בחז"ל גם אדם גועה – הוא כנראה מה שקורה אחרי שמתים, מתחילים לגעות, ובזכות זה זוכים לתחית המתים, בזכות הגעגועים. אז, לאחר חווית הגויעה, מתחילים הגעגועים האמתיים, אחרי שאדם נשבר.

מה היא "שבירת הכלים" היום? דברנו הרבה פעמים, אחד מהיסודות של בית ספר לתורת הנפש – "שבירת הכלים" היא מה שקוראים היום "התמוטטות עצבים", בחינת מות. לחשוב שאדם עובר התמוטטות עצבים רצינית וחוזר לחיים טובים יציבים ומאושרים נדמה כמעט מן הנמנע. גם האדם מרגיש שהוא כבר נגמר, גמרנו איתו, הוא מת. העובדה שיש שיקום אמתי, שאפשר לשקם גם אדם שעבר התמוטטות, עד כדי כך ש"ירידה זו צורך עליה" – היא מפלאי תמים דעים, רק מכח ה"הלֹך וגעו" (בביטוי "הלך וגעו" יש 7 אותיות והוא עולה קם, הפירמידה של 7 [סכום כל הרבועים מ-1 ברבוע עד 7 ברבוע] – השיקום הוא לבנות מחדש את הפירמידה של 7, בסוד "שבע יפול צדיק וקם", לשקם את שבע המדות שבלב שכנגד שבעה מלכין קדמאין דמיתו, וד"ל).

אם השור – הגוף, הנפש הבהמית – עדיין הולך וגועה, מתגעגע, אז הגם ש"יתן בעפר פיהו" (= בראשית, סוד "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה" – "הרוצה לחיות ימות", "אדם כי ימות באהל [באהלה של תורה, ביגיעה רבה ועצומה, לקיים 'כך היא דרכה של תורה כו'']") – "אולי יש תקוה" (ס"ת = ז פעמים אדם-מה, תיקון ז מלכין קדמאין דמיתו, כמבואר בכתבי האריז"ל, וראשי ואמצעי התבות מחיה מתים = ז פעמים דעה, וד"ל; כל הפסוק, "יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה" עולה יג פעמים 137, קבלה כו' [גם בדילוג תבות וגם בדילוג אותיות הוא מתחלק לשתי כפולות של יג]). גם לאחר המשבר הכי קשה נפשית, אפשר להתגעגע, תמיד אפשר להתגעגע, ובזכות הגעגועים אפשר להתחיות מחדש. זה תיקון המלכות.

אלה ארבעת השרשים של גע. יש באמת ביטוי – מוסבר ב"סוד ה' ליראיו"[5] – "עד מקום שיד שכלו מגעת", רמז שהגעה היא כמו השגה, שייך לשכל של הבינה. ד"פ גע, בתוספת יונה (לא לפי הסדר, בחילוף הבינה והו"ק). כל זה קשור עם תיקון הנגעים של פרשתנו, ועיקר המסר לבר מצוה הוא מה שדברנו על יגיעה. אפשר להרחיב עוד יותר, אבל הנקודה שצריך לקבל חוש – כיף – ביגיעה בתורה. זה "יגעתי ומצאתי תאמין". ממילא תהיה גם "יגיעת נפש" וגם "יגיעת בשר", שני עמודי התווך של חסידות חב"ד. ממילא גם מנצחים את עמלק בנפש, שלא יהיה מצב של "עיף ויגע ולא ירא אלהים".

רמזי שרש נגע בכל התורה

נסיים בתופעה יפהפיה של שרש נגע:

כמה נגיעות יש בתורה, בכל המובנים (לנגוע ולהגיע ונגע)? סה"כ בכל התורה יש 121 פעמים. אפשר אולי להצטער, שאם היו עוד פעמיים היה בגימטריא נגע. אבל לא צריך להצטער על שום דבר, מה שה' עושה הוא תכלית הכוונה. בפרשת שבוע, פרשת נגעים – תזריע-מצורע – כמה נגעים יש (במובן של נגע צרעת)? מאד מענין, אחד הסודות, שבסוף פרשת מצורע, אחרי שמסיימים את נגעי בתים (נגעי אדם ונגעי בגדים בפרשת תזריע, טהרת המצורע בתחלת מצורע, ובאמצעה יש נגעי בתים שמסיימים את כל הנגעים) מתחיל סיפור של זב, זבה ונדה – שם יש הרבה נגיעות (בלשון "הנוגע ב...", כגון "הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא"). כאן רואים ממש ששרש זה הוא השרש העיקרי של שתי הפרשות. הסברנו הרבה פעמים ש-צרע הוא כמו זרע, ז-צ מתחלפות באותיות השינים, וממילא שייך לפרשת תזריע.

בכל אופן, המלה העיקרית היא ודאי 'נגע' – מפרשת תזריע עד סוף פרשת מצורע – וברגע שגומר עם נגעי בתים מפסיק המובן של נגעים ולפתע יש מספר נגיעות. רואים כמה שרש זה מקשר בין כל הנושאים של שתי הפרשות האלו.

השאלה היא, כמה נגעים יש רק בפרשת נגעים (במובן של נגע)? הרוב (בצמצום) של כל השרש בכל התורה – 61 פעמים, הנקודה האמצעית של 121. בחכמת המספר, 121 הוא 11 ברבוע, והנקודה האמצעית שלו היא מספר השראה (לפי הכלל), 6 ברבוע ועוד 5 ברבוע. יחס מאד יפהפה.

מה אומר לגבי הנגעים כאן שיש 61? צריך לומר מה הפגם ומה הרפואה – 61 בכל מקום הוא או אני או אין. בטהרת המצורע צריך להביא עץ ארז ואזוב – אם התגאה כארז צריך להשפיל עצמו כאזוב. כל הנגעים באים בגלל ניפוח האני, הכל בסבת אגו מוגזם, וכל התיקון הוא להגיע (משרש נגע) לאין. אם אתה אין אתה זוכה לחכמה. אמרנו שלפי הקבלה הנגע הוא בינה בלי חכמה, "החכמה תחיה" והנגע מתחיל להיות היפך החיים (מה שמנגע משתלשל גוע כנ"ל). כל התיקון כאן של הנגע הוא אין מול אני. זה רמז חשוב.

נוגע לי מתי יבוא המשיח

בשביל הסיום, דברנו בשבת, בהמשך לסעודת משיח, שיש שלש דרגות של המתקת דינים. הכי גבוה בסוד הרנה, "וירא העם וירֹנו", הוא שעצם הדין יהפוך להיות טוב מאד. לא אמרנו את הווארט הזה, אבל על דרך מה שרבי מאיר אומר ש"טוב" הוא מלאך חיים ו"טוב מאד" מלאך ההפך, אבל הוא טוב מאד. זו המתקת הדין בשרש הדין עצמו, לא על ידי רבוי חסד (המדה הנגדית למדת הדין) אלא מיניה וביה.

לא אמרנו, אבל זה על דרך מה שתמיד מצטטים מהרבי רש"ב לגבי תיקון הברית, שאינו תשובה אלא תיקון מיניה וביה. תשובה היא המשכת אור אחר – על דרך המתקת דין על ידי חסד דאריך או חסד דעתיק – אבל המתקת הדין הכי גבוה היא מיניה וביה, בלי להביא 'אנרגיה' ממקור אחר. כך אומר הרבי רש"ב בתורת שלום לגבי פגם הברית, שכל תשובה היא הבאת 'אנרגיה' ממקום אחר, אבל פגם הברית הוא העלם השלמות העצמית של האדם ותיקון הברית הוא קריאה שלה לצאת מחדש, הזמנה שלה. הכל מיניה וביה, לכן לא נקרא תשובה (במובן הרגיל). תיקון שהוא מיניה וביה לגמרי אינו תשובה אלא משהו אחר.

זה בדיוק הווארט של המדרגה השלישית שהוא מסביר בהמתקת הדינים[6]. התיקון של האין הוא שהנגע עצמו יהיה ה"נגע אלהים בלבם". הנגע, המחלה, בעצמו יהפוך להיות נגיעה – האינטרס הכי טוב בעולם, האינטרס במשיח, האינטרס הטהור שאין בו שום אינטרסיות. זה האדם שמגיע לאין.

נראה משהו משיחי מאד: נקח את המלה נגע והמלה אין ונעשה הכאה פרטית (בחבור פשוט אין הבדל בין חבור נגע לאני או לאין, שני החיבורים יוצאים פקד, אבל בהכאה פרטית סדר האותיות קובע) – נ פעמים א, ג פעמים י, ע פעמים ן – עולה י"פ משיח (היום עשרה ימים לעמר, העשירי יהיה קדש להוי'), גילוי של המשיח בכל עשרת כחות הנפש, נוגע לכל מקום. הנגע צריך להיות הדבר שהכי נוגע.
זה מה שהרבי וכל הצדיקים אומרים, שאם הדבר היה באמת נוגע לי – הוא היה. זה שמשיח לא בא, כי לא מספיק נוגע לאף אחד. זו פרשת תזריע-מצורע, שתיקון הנגעים שיהיה נוגע, שיהיה בבחינת "החיל אשר נגע אלהים בלבם". משיח מגיע אם זה נוגע. משיח עצמו הוא נגוע, "נגוע מֻכה אלהים ומעֻנה. והוא מחֹלל מפשעינו מדֻכא מעונתינו", כי הכי נוגע לו שיבוא משיח. מחכה שם בשערי רומי מתי יקראו לו. משיח הוא מי שהכי נוגע לו משיח, ולכן בינתיים הוא נגוע – מלא פצעים, כל הזמן פותח, מתיר וחובש את הפצעים. זה תיקון הנגעים.

שה' יעזור, שמה שצריך להיות נוגע יהיה מאד נוגע, וממילא נגיע לפנימיות אמא שאפילו יותר גבוה מפנימיות אבא, אבל גם לשם כך צריך לעבוד קשה – צריך יגיעה כדי שהדבר האמתי יהיה נוגע לי. בשביל זה יש ישיבה מיוחדת, ששם יש יגיעת בשר ויגיעת נפש – הרבה-הרבה יגיעה שמה שצריך להיות נוגע יגע (והכל עם חוש פנימי של כיף). מזל טוב לכולם.



[1]. ראה לעיל שיעור ג' שבט.

[2]. ח"ג נב, א.

[3]. מובא ומבואר בסוד ה' ליראיו שער "התגלות הכבוד ועבודת התשובה".

[4]. ראה זאת, באופן מופלא ביותר, בהקדמתו להערותיו על ספר הזהר.

[5]. בשער "הוי' נסי", פ"ה.

[6]. ראה לעיל שיעור כ"ב ניסן, פ"ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com