חיפוש בתוכן האתר

כ"ב ניסן ע"ב – כפר חב"ד שבת פרשת שמיני הדפסה דוא

כ"ב ניסן ע"ב – כפר חב"ד

שבת פרשת שמיני

בית כנסת המרכזי

[ליל שבת אחרי תפלת ערבית:]

ניגנו "ידיד נפש" ו"לכה דודי" של הרב והסדר עד "שלום עליכם" ("שבת שלום ומבורך" עם 'קוּלֶע' כשבאים הביתה – כפי שנהג הרבי רש"ב בשמח"ת, ואם נמצאים במצב רוח מתאים אפשר גם בסתם שבת – "שבת שלום ומבורך" של נדבורנא וניגון לפני "שלום עליכם").

א. הזהר על פרשת שמיני – "ברן יחד כוכבי בקר"

"יצחק ירנן"

פתיחת פרשת שמיני בזהר היא "'ויהי ביום השמיני'. רבי יצחק פתח 'ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים'...". האבא של הרבי, רבי לוי-יצחק, קושר את הפסוק בו פותח הזהר לפסוק שמופיע בהמשך הפרשה – "ותצא אש מלפני הוי' ותאכל על המזבח את העֹלה ואת החלבים וירא כל העם וירֹנו ויפלו על פניהם" – ואומר שבשל מושג הרנה שבפרשה פתח רבי יצחק ב"ברן יחד כוכבי בקר". גם דמותו של רבי יצחק עצמו, המכוון כנגד הגבורה בין תלמידי רשב"י, שייכת למושג הרנה – "יצחק ירנן" (סוד "עבדו את הוי' בשמחה [בחינת יצחק, לשון צחוק ושמחה] באו לפניו ברננה [= רבקה]").

ביאור הצמח צדק

גם לצמח צדק בביאורי הזהר שלו (ח"ב) יש ביאור על המאמר, שאינו קושר אותו ל"וירא כל העם וירנו", אלא לפתיחת הפרשה, "ויהי ביום השמיני", כפשט הזהר שאינו מזכיר את הפסוק שבהמשך הפרשה אלא מוסב על מלות הפתיחה שלה. הצמח צדק מסביר כי "ביום השמיני" נפעל החיבור של הבינה (השמינית מלמטה למעלה) עם הספירה השמינית ממנה, ספירת המלכות.

בהמשך לכך מסביר הצמח צדק כי חטאם של נדב ואביהוא, בני אהרן, היה בכך שפעלו חיבור רק בין הבינה למדות, עד היסוד, אך קצצו בנטיעות בכך שהחבור לא הגיע עד המלכות.

הוא מוסיף שחבור זה קשור לסוד הבקר – וזו השייכות לפסוק "ברן יחד כוכבי בקר" – ומדבריו יוצא שחלק מהפגם היה בכך שנדב ואביהוא לא הקריבו את הקטרת ("אש זרה אשר לא צוה אתם") השכם בבקר, ואם היו עושים כך לא היה הפגם כה חמור (מכאן רמז שתפלה 'זרה' צריכה להיות בזמן תפלה על כל פנים, מה שלא כל כך מחויב לגבי תפלה כשרה...).

המקרא והתרגום – רצוא ושוב

מלת הקשר לפי רבי לוי-יצחק היא "ברן" ו"וירנו", ומה הפירוש של "וירנו" בפרשתנו? רש"י כותב "כתרגומו" (בדרך כלל כשרש"י כותב "כתרגומו" הוא מצטט את התרגום ומבאר אותו, אך פעמים מעטות, כמו כאן, הוא כותב רק "כתרגומו" ותו לא), והתרגום הוא "[וחזא כל עמא] ושַבָּחוּ". לכאורה התרגום "ושבחו" – שהוא מלה משותפת לכל מיני מושגים של שבח ושירה – קצת 'מאכזב' ביחס למלה "וירנו", הנראית כחוית התעוררות גדולה יותר, התפעלות הגוררת בעקבותיה "ויפלו על פניהם".

יש לומר בהפניה של רש"י לתרגום ("כתרגומו" – ותו לא) הוא רומז שדוקא כאן צריך להיות יחוד בין המקרא ובין התרגום, שהיחס ביניהם הוא יחס של "פנים ואחור", המקביל גם ליחס של "רצוא ושוב". התרגום ל"וירנו" הוא "ושבחו" משום שהתרגום מאזן ופועל "שוב" (שלש האותיות הראשונות של "ושבחו") בהתפעלות וב"רצוא" של "וירנו" במקרא, כדי לשמור מפני מציאות של "רצוא" בלי "שוב" בהתפעלות הגדולה. שהרי, המשך הפרשה (הפסוק הבא) מתאר את מות נדב ואביהוא, בני אהרן, בהקטירם אש זרה לפני ה' בחוית "רצוא" ללא "שוב" (כמבואר בחסידות, וכנ"ל שגם את המבואר כאן בזהר קושרים המפרשים למות בני אהרן), וכנראה שה"רצוא" שלהם (שהסתיים ב"ותצא אש מלפני הוי' ותאכל אֹתם") משתלשל מההתפעלות וה"רצוא" של "וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" (בראית ה"ותצא אש מלפני הוי' ותאכל על המזבח").

רמזי שם סג

בקשר בין פסוקי הרנה יש רמז מופלא של שם סג – השם הקשור לכל ענין השבירה (הרמוזה ב"ויריעו כל בני אלהים", לשון תרועה ושבירה), ההעלאה (השייכת לסוד הרנה והחבור בין החיצוניות והפנימיות, כבפסוק "חכמות בחוץ תרנה" ועוד) והתפעלות האהבה הגדולה "בכל מאדך" (שמשם סג, כמפורש בקונטרס אחרון בתניא), השם השייך לספירת הבינה (ענין "ביום השמיני"):

כל הפסוק (שבו שמונה תבות) "ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים" עולה חי פעמים סג (שהוא עולה יד, דוד, פעמים נדב אביהוא), כאשר רק ראשי התבות שלו (ביכבוכבא) עולים סג (ג ראשי התבות הראשונים – ביכ – ברבוע פרטי = "ויהי ביום השמיני"), וכן המלה הראשונה, "ברן", עולה לבדה ד"פ סג.

הבטוי בפרשתנו, "וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" עולה טוב פעמים סג (כלומר, כמנין הפסוק "ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים" ללא ראשי התבות). רק המלים "ויהי ביום השמיני", עליהן מוסבים בפירוש דברי הזהר, עולות ח (שמונה, "יום השמיני") פעמים סג (פעמיים "ברן").

שירת המלאכים לאחר שירת הנשמות

רבי לוי-יצחק מפרש את "ויריעו כל בני אלהים", על פי דברי הזהר, מלשון שבירה. אך הרבי מציין כי הלימוד הפשוט מהפסוק הוא שאין המלאכים ("בני אלהים") יכולים לומר שירה עד שבני ישראל (שנמשלו לכוכבים) מרננים מלמטה – "ברן יחד כוכבי בקר [אז] ויריעו כל בני אלהים" (כל הפסוק עולה ג פעמים חשמל, רמז מובהק לאותם מלאכים שחשים לשמוע רנת ישראל ורק אז ממללים).

כפי שהוזכר, כאן יש ביטוי לכך שאף שדברי בני ישראל שלמטה זקוקים להעלאה של המלאכים, שירתם היא למעלה משירת המלאכים והמלאכים זקוקים לה.

אפשר לקשר את התרועה מלשון שבירה והתרועה מלשון שירה והרעה ולומר כי כאשר המלאכים שומעים את שירת ישראל, והם יודעים שלא יוכלו לשיר כמותם, נשבר לבם בקרבם ומתוך כך הם אומרים את שירתם שלהם.

דוגמה לדבר אפשר לתאר כיצד לעתים רואים איזה 'עילוי' ואת השבח שלו לה', והלב של הרואים נשבר בהכרתם את פחיתות ערכם ביחס אליו, ומתוך שבירת הלב הם נושאים את השבח שלהם לה'. אצל המלאכים גם לאחר ה"ויריעו" הם נותרים במדרגה פחותה משירת הנשמות, אך אצל בני אדם יש לומר כי לפעמים יש יותר יוקר אצל מי ששר מתוך לב נשבר ממי ששבחו נשמע ונראה נעלה יותר, שהרי "אין שלם יותר מלב נשבר".

מי שהתפלל פעם בנוסח אחר מנוסח חב"ד, או סתם פתח פעם סדור אחר, יודע שיש פיוט יפה שמיוסד על הפסוק "ברן יחד כוכבי בקר". נספר סיפור אישי: פעם שמעתי ניגון מופלא על הפיוט הזה, והוא נעלם ממני. רבי הלל מושל משל למי ששמע פעם ניגון ואחר כך כל חייו מחפש אותו...

בקשו ניגוני הלל, אז ננגן ניגון של ר' אליהו ריבקין – ניגון יפהפה, שכדאי שכל אחד ידע אותו – שחלקו הולך על "מה לך הים כי תנוס". קודם נשיר את הניגון בשלמותו, ואז את החלק שעל ההלל.

ב. כוונה לברכת כהנים

[בית כנסת המרכזי, בין מוסף למנחה:]

שלש מדרגות בשם הוי' – שלש שמות הוי' בברכת כהנים

בחוברת ה"דבר מלכות" שחלקו לשבת שמיני מופיע מאמר של הרבי, ד"ה "והחרים" תשח"י, שנלמד ממנו כוונה לברכת כהנים. רווח חשוב, אולי העיקרי, כשעושים שבת יחד היא שיש ברכת כהנים בשופי – ישר כח לכהנים. בדרך כלל מדובר בדא"ח אודות שתי מדרגות בשם הוי' ב"ה – הוי' דלתתא והוי' דלעילא. אמנם, במאמר זה מסביר הרבי שישנן שלש מדרגות בשם הוי' – הוי' דלתתא, הוי' דלעילא (שהתגלה בקריעת ים סוף) והוי' דעצמות (שנמשך בהעלם בקריעת ים סוף ויתגלה לעתיד לבא).

ברגע שמדברים על שלש מדרגות של שם הוי' מתבקש להקביל את הדברים לברכת כהנים, "הברכה המשולשת", שבכל פסוק שבה מופיע שם הוי'. זו תופעה כה מובהקת, עד ששלשת שמות הוי' נקראים "שם של יב אותיות" היוצא מברכת כהנים. מברכת כהנים יוצא גם שם בן כב אותיות (השם אותו מכוונים לפני תקיעת שופר), בחילופי אותיות מ-כב האותיות הראשונות של הברכה ("יברכך הוי' וישמרך. יאר הוי'").

יש דרך נוספת איך יוצא שם בן כב מברכת כהנים, כוונה של הגר"א, מ-כב האותיות של "יברכך... וישמרך. יאר... ויחנך. ישא". אך הדרך הפשוטה (מפורש בספר הפרדס לרמ"ק) היא מ-כב האותיות הראשונות של בר"כ.

אמנם, יש לשים לב לכך שגם שם בן כב אותיות, וכיוצא בו גם שם בן מב אותיות שיוצא מ-מב האותיות הראשונות של התורה (מה-ב של "בראשית" ועד ל-ב של "ובהו"), אינם מופיעים באופן פשוט אלא יוצאים על ידי חילופים ותמורות. גם שם בן עב, שיוצא בפירוש משלשה פסוקים בתורה (בלי חילופים), הוא עב תבות של שלש-שלש אותיות שאין להם פשר מובהק וברור על פי פשט. במובן זה, שם בן יב אותיות הוא הפשוט והמובהק ביותר – שלשת שמות הוי' שבברכת כהנים.

שם הוי׳ דלתתא: סדר השתלשלות – קשר לכל מה שיש

הרבי מסביר כי שם הוי' דלתתא שייך לסדר ההשתלשלות – הוי' מלשון מהווה את המציאות, כשההתהוות עצמה היא בסדר של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות הרמוז בצורת אותיות שם הוי' ב"ה. הברכה הראשונה, "יברכך הוי' וישמרך", מתייחסת למציאות המתהווה – "יברכך" בבנים "וישמרך" בבנות, או "יברכך" בנכסים "וישמרך" שלא יגנבו אותם ממך (כפירוש רש"י עה"פ) – השייכת לשם הוי' דלתתא. יהודי קשור לשם הוי' וממילא קשור לכל מה שיש, וההתקשרות הזו פועלת ברכה בכל המציאות הגשמית שלו. ב'עבודה', ההתקשרות לשם הוי' דלתתא, התקשרות לכל מה שיש, מתבטאת בהדרכה של הרבי רש"ב לבית המרחץ ומקומות שאסור להרהר בהם בדברי תורה – שאדם יחשוב מה שהוא עושה ('אני פושט את החולצה, אני מסיר את הנעלים, אני לובש את המכנסים וכו''). יש ענין גדול בעצם המחשבה על המציאות כפי שהיא, והוא שייך להתקשרות לשם הוי' דלתתא.

שם הוי׳ דלעילא: רצון ה׳ בבריאה

למעלה ממנו נמצא שם הוי' דלעילא, אותו מסביר הרבי כגילוי רצונו של ה' בבריאה. לכל דבר במציאות יש סבה, יש מטרה, וההתקשרות לשם הוי' דלעילא היא הידיעה מה רצונו של ה' בכל בריאה – למה אני ואתה וכל דבר נמצא בעולם. "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" היינו גילוי והארת פנים בטעם הפנימי של כל מה שיש, והיא הגורמת גם לנשיאת חן – דבר שטעמו ברור נושא חן (ומי שיודע את הטעם של כל דבר ופועל לפי הרצון הפנימי נושא חן גם הוא).

שם הוי׳ דעצמות: ישראל לא חטא

המדרגה השלישית היא שם הוי' שבעצמות, שיתגלה רק לעתיד לבוא. מדרגה זו מתבטאת בברכה "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום", שמפני משוא הפנים המתואר בה נקראת ולא מתורגמת. מהו משוא הפנים שבשם הוי' שבעצמות? בשם הוי' דלעילא, גילוי רצון ה', יש אפשרות שיהודי יעבור על רצון ה', אך שם הוי' שבעצמות מגלה שיהודי לא חטא מעולם (עוד למעלה ממה ש"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא") ויש לה' תענוג מכל יהודי.

"וישם לך שלום" במדרגה זו היינו "שלום בעצמי", כשיהודי שלם בעצמו ונטול סכסוכים פנימיות ועבירות המקלקלות את השלום הפנימי (כפי שמסביר רבי נחמן[1]). אם בשם הוי' דלתתא יהודי קשור למה שיש, ובשם הוי' דלעילא יהודי קשור לרצון הפנימי במה שיש, הרי שבשם הוי' שבעצמות מתברר שמה שיש הוא לא מה שחשבת – היה נדמה שיש חטאים וכו', ומתברר שיהודי לא חטא מעולם, הדברים שונים ממה שהיו נראים.

ג. ג המתקות דינים (המשך ביאור הזהר מר׳ לוי׳ק)

ביאורו של רבי לוי-יצחק לזהר הפותח את פרשת שמיני עוסק בהמתקת דינים, כפירוש לכך ש"ויריעו כל בני אלהים" היינו שבירה (תרועה לשון שבירה) של כל הדינים ("בני אלהים" הנמשכים משם אלקים, השם של מדת הדין).

בהקשר זה, מסביר הרבי בקיצור, ענין המבואר באריכות בהמשך תער"ב, שיש שלש מדרגות של המתקת דינים (הקשורות קצת לשלש המדרגות שנתבארו בשם הוי', וכדלקמן):

מדרגה א: החלשת דין על ידי ריבוי חסד

המדרגה הראשונה של המתקת דין היא על ידי המשכת ריבוי חסדים. מדרגה זו היא פשוטה וכל אחד יכול לעשות אותה וממילא חייב לעשות אותה, ולא זקוקים למדרגות. כשאדם מרגיש שמתוח עליו דין, שיש לו בעיה, עליו להרבות בחסדים – כלומר להרבות בקיום תורה ומצוות בכלל, ולהרבות במתן צדקה בפרט. המושג ריבוי הוא יחסי, וכפי שכתוב בתניא, אצל כל אחד הריבוי הוא להוסיף על הרגילות שלו – "אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחת", משום שבפעם המאה ואחת הוא עובר את הרגילות שהיתה מקובלת בימיהם לשנות כל פרק מאה פעמים. כאשר האדם מוסיף ריבוי גדול של חסדים הוא אינו מבטל או הופך את הדין עצמו, אבל ריבוי החסדים 'שוטף' את הדין ומחליש אותו.

מדרגה ב: המתקה ע"י חסד מתוך חוש באהבת ישראל

המדרגה השניה של המתקת דין היא ענין שהוא מיסודות החסידות – שיהיה לאדם 'חוש' באהבת ישראל. על הדבר הזה כל אחד צריך להתפלל לה' שיזכה לו – ללכת ל'פעלד' (– שדה)כ ולהרבות תפלות לזכות לחוש באהבת ישראל.

'חוש' באהבת ישראל פירושו שיש לאדם תענוג בנתינת צדקה ובעשית טובה ליהודי. כך באר מורנו הבעל שם טוב כי "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" נאמר רק במי שעבורו נתינת הצדקה היא בזבוז (כולל במובן שעליו לבוז-לשדוד מעצמו את הכסף כדי לחלק אותו לזולת), אך אצל מי שהתענוג הכי גדול שלו הוא נתינת צדקה אין כל הגבלה. כפי שאין הגבלה לאדם הרוצה להוציא את ממונו לסיפוק תאוותיו, כך אין הגבלה על מילוי "תאות צדיקים אך טוב" ו"תאות צדיקים יתן".

יש לומר כי במדרגה זו גם לא נדרש לשם המתקת הדין ריבוי כמותי של מצוות צדקה, אלא די במעשה אחד הנעשה מתוך תענוג וחוש באהבת ישראל כדי להמתיק את הדין ולבטלו (אלא שמי שזהו תענוגו ירבה בדרך ממילא במעשי צדקה וחסד). בעוד ריבוי החסדים והמצוות שייך לרצון, פרצוף אריך אנפין, שענינו רצון ושמו מעיד על אריכות וריבוי, הרי שה'חוש' והתענוג בחסד שייך לתענוג, פרצוף עתיק יומין שבפנימיות הכתר. על ידי גילוי החסד דעתיק הדין מתהפך לחסד (לא כמו במדרגה הקודמת שהדין רק נחלש על ידי ריבוי החסדים).

מדרגה ג: המתקת הדין בשרשו בעצמות

המדרגה השלישית אינה המתקת הדין בחסד, אלא המתקת הדין בשרשו ממש – שרש הדין בעצמות. אם מקבילים בין שלש הדרגות בשם הוי' לשלש דרגות המתקת הדין, שתי הדרגות הראשונות לא מקבילות לגמרי, אך הדרגה השלישית שוה – בשמות הוי' המדרגות הן השתלשלות-רצון-עצמות ובהמתקת הדין הן רצון-ענג-עצמות (שהיא על דרך "חביון עז העצמות" שבתוך האמונה – רדל"א – הראש השלישי שבכתר). כשם ששם הוי' שבעצמות הוא הגילוי שמה שיש אינו מה שהיה נדמה קודם (וישראל לא חטא מעולם), כך המתקת הדין בשרשו בעצמות היא גילוי שבעצם לא היה כאן כל דין והכל טוב גמור.

דוגמה לדבר היא ניגוני געגועים, שיש מי שיגדיר אותם כניגוני עצבות, אך מי שזוכה לחוש את העומק והפנימיות שלהם יבין כי כל מה שנדמה היה כצער ועצבות אינו אלא תנועה עמוקה ומתוקה של געגועים.

ד. ביאורים בפסוקים נוספים בפרק קיא

דרשת גדולת ה' במעשה בראשית מכח קיום המצוות

בסעודת משיח התמקדנו בפסוק הראשון בפרק החדש של הרבי, וכעת נדבר קצת על פסוקים בהמשך.

כפי שהזכרנו, שני הפרקים הם פרקי שבח (פסוקי "וירֹנו", שתרגומו "ושבחו", כנ"ל) – הפרק הראשון (של השנה) הוא שבח לה', והפרק השני הוא שבח הצדיק. השבח הראשון של ה' הוא "גדֹלים מעשי הוי' דרושים לכל חפציהם". הדבר הראשון בו משבחים את ה' הוא גדולת מעשיו, כפי שאומרים בכל יום "לך הוי' הגדֻלה" (ודרשו חז"ל "'הגדולה' זה מעשה בראשית"), וכפי שבשבת משבחים את ה' "מה גדלו מעשיך הוי'" (ועל דרך זה בפרק של ראש חדש, פרק קד – מתוכו אומרים בכל יום את הפסוק הזה – "מה רבו מעשיך הוי'").

מכל צדיק אנחנו צריכים להביא איפה מופיע אצלו היסוד של תורה ומדע[2], ואם רוצים להסביר לחסיד גור כמה חשוב לחבר תורה ומדע אפשר להביא את הפירוש של השפת אמת על הפסוק:

"גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם". כי במעשה בראשית יש חכמה עד אין שיעור. וכפי הרצון של בני אדם להתבונן במעשה הבורא ית' כך מתגלה החכמה וזה נמצא רק בבנ"י. ובאמת השבת ניתן ע"ז להיות יום מנוחה להתבונן במעשה הבורא ית'. שע"ז הוסד המזמור ליום השבת, "מה גדלו מעשיך כו'". ומקודם היו נסתרים נפלאות הבורא תוך הטבע, ועל ידי הנפלאות ביציאת מצרים ששינה השי"ת הטבע בעשרה מכות יצא מכח אל הפועל כבוד מלכותו ית'. ובנ"י ע"ז נבראו לברר מלכותו ית' בעולם. כמ"ש עלינו לשבח כו' לתת גדולה ליוצר בראשית כו'.

וזה עיקר השבת שנקרא סהדותא שע"ז נברא העולם כמ"ש מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא. וכתיב "נר מצוה ותורה אור". ונר הוא הקבלה לאור כן המצות מתקנים רמ"ח איברים להיות כלי מוכן לאור תורה. ואמת כי המצות הם תיקון העשיה שאין לך דבר שאין בו מצוה. וע"י המצות יודעין בני ישראל לדרוש מעשה בראשית. כמ"ש "דרושים לכל חפציהם".

השפת אמת מסביר כי "חפציהם" שבחלקו השני של הפסוק הם המצוות. בכלל, יש לשים לב שיש הרבה מלים בפסוקים אלה שנדרשים כמצוות ("חפציהם" בפסוק זה, "לנפלאותיו" בפסוק ד, כפי שיתבאר בהמשך, "מעשיו" בפסוק ו, כפי שהובא אתמול מרבי לוי-יצחק מברדיטשוב).

הפרק בכללו משבח את ה', כשבתוך שבח ה' נזכרות שוב ושוב המצוות, ומהפסוק "סמוכים לעד לעולם" הוא עובר לדבר בשבח תורת ה'. הזהר אף דורש כי שלשת חלקי הפסוק האחרון מתארים את התנ"ך – "ראשית חכמה יראת הוי'" כנגד התורה, "שכל טוב לכל עֹשיהם" כנגד הנביאים, ו"תהלתו עֹמדת לעד" כנגד כתובים (שהספר הראשון בהם הוא תהלים).

בכל אופן, ה"שפת אמת" אומר כי הבנה אמתית של גדולת ה' במעשה בראשית והתבוננות בפלאי הבריאה (כמתאים לפרק פלא) תלויות בקיום המצוות. הדבר מתאים עם סדר הרמב"ם, שפותח את היד החזקה בשני פרקים של "מעשה בראשית" (בנוסף לשני פרקי "מעשה מרכבה") ואחר כך מונה את כל המצוות, כאומר שאחרי לימוד כל המצוות, "דרושים לכל חפציהם", ניתן לחזור ולהבין את "גדלים מעשי הוי'" בהם פתח.

'גדולים' לעומת 'דורשי ה''

ל"בית אהרן" יש פירוש קצת משונה, אבל מאד חביב, על הפסוק. אצל לא-חסידים יש מושג עיקרי של 'גדולים'. מאחלים לילד להיות 'גדול', ואפילו יש מחנכים: 'או שאתה גדול או שאתה גארנישט', ממש כפי שהיה לפני שהופיע מורנו הבעל שם טוב בעולם. יש שקוראים לילד 'צדיק' כדי לשבח אותו. זה בסדר, אבל בעינינו עוד יותר טוב לשבח את הילד 'חסיד'.

בכל אופן, יש מקומות שמשבחים 'גדול' ומחנכים לכך. גם כשיש בעיה יודעים שיש 'גדולים' וצריכים לשמוע את דעתם (ב"פרק שירה" שירת הפיל היא "מה גדלו מעשיך הוי'", אז צריכים למצוא את הפיל הכי גדול ולהפיל עליו את הבעיה...). ה"בית אהרן" לא שולל את עצם התפיסה שיש 'גדולים', אך מסביר שלא זה צריך להיות היעד החינוכי, משום שהדבר לא תלוי באדם:

""גדולים מעשי הוי'", פירוש מה שיש אדם גדול בתורה זה "מעשי ה'", שהש"י נתן לו מח גדול, אבל "דרושים", בני אדם שדורשים ה', זה "לכל חפציהם" דייקא.

בעוד הגדולה היא "מעשה הוי'", ואינה תלויה בחינוך – אלא שעל כל הורה או מחנך להתפלל שיזכה לגדל ילדים ותלמידים שיהיו גדולים בתורה ויאירו את העולם – הרי שדרישת ה' תלויה בחפץ הלב, וכל מי שחפץ בכך יכול להיות מה"דרושים", מהיהודים דורשי ה', ועל כן לכך יש לחנך ולשאוף. כמובן, מי שדורש את ה' – ה' נדרש ונמצא לו (כמאמר דוד לשלמה בנו: "כי כל לבבות דורש הוי', אם תדרשנו ימצא לך").

ענין דרישת ה' הוא היסוד של עבודת ההתבוננות, וכפי שאדמו"ר הזקן מייסד את ספר התניא על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" כך אדמו"ר האמצעי ייסד את שער היחוד על הפסוק "בכל לבי דרשתיך". ובדרך מליצה, אמרו חז"ל שהקב"ה הראה לאדם הראשון "דור דור ודורשיו" – בכל דור ודור יש (לפחות) שני 'מועמדים' מיהו 'גדול הדור', היינו "דור דור", אך רבים הם "דורשיו", דורשי ה' באמת (שלא צריך להיות גדול הדור כדי לדרוש את ה' באמת, ועוד, בכל דורש יש ניצוץ של גדול הדור ומוסיף עליו אש קדש, ודוק).

"עֹמדת לעד"

הפסוק הבא הוא "הון ועשר בביתו וצדקתו עֹמדת לעד". הביטוי היחיד שמקביל בשלמות בשני הפרקים קיא-קיב שייך לאות ו – "וצדקתו עֹמדת לעד", החוזר אות באות בשני הפרקים. אמנם, "עֹמדת לעד" חוזר עוד פעמיים, פעם נוספת בכל פרק: "תהלתו עֹמדת לעד" בסיום פרק קיא ו"צדקתו עֹמדת לעד" (בלי ו החבור בתחלה) בפרק קיב.

אפשר לחשוב כי הבטוי "עֹמדת לעד" נפוץ ביותר בתנ"ך, אם הוא חוזר פעמיים בכל אחד משני הפרקים, אך מעט עיון מגלה שבכתיב חסר לא מופיע הבטוי בשום מקום נוסף, ובכתיב מלא הוא מופיע פעם נוספת בתהלים (בפרק יט): "יראת הוי' טהורה עומדת לעד". לפי זה מתאים לומר שהביטוי כפי שהוא בכתיב מלא הוא השרש והמקור ל-ד החזרות של הבטוי בכתיב חסר, כשהיחס ביניהם הוא בסוד א:ד, כנודע.

חז"ל דורשים את ששת הביטויים בפרק יט כנגד ששה סדרי משנה, כאשר "יראת הוי' טהורה" רומז לסדר טהרות. בגמרא יש רק מסכת אחת בסדר טהרות – מסכת נדה (כדוגמת מסכת ברכות, היחידה בגמרא בסדר זרעים, אלא שבירושלמי יש עוד מסכתות מסדר זרעים, בעוד שבסדר טהרות גם בו נדה היא המסכת היחידה), טהרת המשפחה. הקפדה ראויה על טהרת המשפחה תלויה ביראת שמים בכלל, "יראת הוי' טהורה", והיא מסורה בפרט ל"אשה יראת הוי'" (כאשר על האיש 'להדבק' ביראת שמים מאשתו, בסוד "ודבק באשתו" ואזי "והיו לבשר אחד" בסוד שמחת יום טוב ב-בשר ו-יין).

כאשר שומרים כדבעי על "יראת הוי' טהורה עומדת לעד" זוכים ל"וצדקתו עמדת לעד" (של ה', שיאיר באדם, שישרה על "פעולת צדיק" "הוד והדר פעלו" של ה'), "תהלתו עמדת לעד" (של מי שיראתו קודמת לחכמתו ומעשיו מרובים מחכמתו), "וצדקתו עמדת לעד" (של הצדיק ש"הון ועשר בביתו" והוא מרבה להכניס אורחים לתוך ביתו ולהנות אותם מה"הון ועשר" שלו) ו"צדקתו עמדת לעד" (של הצדיק המקיים "פזר נתן לאביונים").

בטוי נוסף שקצת דומה ל"עומדת לעד" הוא "לעולם עֹמדת" בפסוק "דור הֹלך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת". בדרך כלל מבינים ש"דור הֹלך" ומסתלק מהעולם, אך אפשר לפרש ש"דור הֹלך" להביא עוד דור ובזכותו "ודור בא", כאשר הדורות מצטברים בריבוי ילדים ודורות (כולם חיים יחד בעלמא דין), והכל בזכות "והארץ [האשה יראת ה'] לעולם עֹמדת".

"זכר עשה לנפלאותיו"

על הפסוק "זכר עשה לנפלאותיו" נמצא הביאור העיקרי בפרק זה ב"יהל אור" לצמח צדק. לפי המפרשים על דרך הפשט הנפלאות המדוברות בו הן נפלאות יציאת מצרים, ובמשך כל הדורות בהמשך ה' עושה לנפלאות אלה זכר בכל הנסים שבכל יום ובכל דור ("שבכל דור דור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם"). אך בדרך הפנימיות – ה"נפלאותיו" בפסוק הן נפלאות הגאולה העתידה, וכל הגאולות והנסים שקדמו לה, כולל גם יציאת מצרים, הם רק בגדר "זכר" לנפלאות שתהיינה לעתיד.

כפי שהוזכר, מלים רבות בפרק נדרשות על המצוות, וכאן יש רמז מובהק – "לנפלאותיו" בגימטריא תריג (ורמז לחסידים בכלל וחסידי חב"ד בפרט: נפלאות בגימטריא שניאור והאותיות הנוספות ב"לנפלאותיו" הן לוי – אדמו"ר הזקן בתוך רבי לוי-יצחק, אביו של הרבי, יצחק על שם "צחק עשה לי" בגימטריא תריג-לנפלאותיו).

טירוף הדעת של יראי ה'

על הפסוק "טרף נתן ליראיו יזכֹר לעולם בריתו" מפרש המדרש "טירוף נתן ליראיו" בהקשר של הצורך של אברהם אבינו לרדת למצרים בשל הרעב בארץ שאך הגיע אליה. ובפירוש השפת אמת הרחיב בענין:

"טרף נתן ליראיו". במדרש (פ' לך) "ויהי רעב בארץ... טירוף נתן כו'". פירוש על ידי שהאבות היו עמודי עולם הביא השי"ת דוקא בימיהם כל אלה ההרפתקאות וכן היא המדה טירוף נתן כדי שיהי' הכנה לדורות להיות נושעים גם בעת צרה על ידיהם, זהו שכתוב "יזכור לעולם בריתו". וגם בפרט בכל דור ובכל אדם עובד ה' כן הוא שבעת רצון שנמצא לכל עובד ה' מתערבין אצלו מחשבות זרות והוא לטובה להיות הכנה לימי הרעה, כמו שכתוב "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה" וכנ"ל.

המקור במדרש לכך שיראי ה' נתקלים ב'טירוף' והרפתקאות הוא מהנסיונות והטלטולים בהם עמד אברהם אבינו, אך יש לומר כי המקור המפורש בענין ה"טרף" דוקא לצדיקים וליראים הוא האמור ביוסף הצדיק "טרף טרף יוסף". ביוסף הצדיק, המכוון כנגד ספירת היסוד וענין שמירת הברית, מתקיים "טרף נתן ליראיו" (יוסף אומר על עצמו "את האלהים אני ירא", וכן על אברהם בעקדה נאמר "כי ירא אלהים אתה") ומכח כך הוא מגיע לשלמות תיקון הברית – "יזכֹר לעולם בריתו".

מכאן נלמד שדוקא מי שאוחז ביראת שמים מגיע לעתים למצבים של טירוף הדעת – ויש לדעת ולהתעודד מכך שלעתים הדבר מעיד על התעלות ביראת שמים, והוא בגדר נסיון – שכאשר עוברים אותו בשלום מגיעים לשלמות תיקון הברית.

מבואר בחסידות כי יש שני ענינים שיכולים לגרום לטירוף הדעת – גאוה ופגם הברית (והא בהא תליא, אך כתובים כשני ענינים) – ויש לומר כי גם כאשר אדם בא לתקן את מה שפגם עליו לעבור מצבים שקרובים לטירוף בדרך לתיקון הברית. בכתבי האריז"ל טרף רומז ל-רפח ניצוצין עם הכולל, ש"יראיו" מבררים אותם על ידי העמידה במצבים שונים ומשונים שהם מעין טירוף הדעת.

ירושת הארץ בכח תיקון הברית

גם את הפסוק הבא, "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", קושר השפת אמת לתיקון הברית. במקומות רבים כתוב שעם ישראל נוחל את הארץ מכח שמירת ותיקון הברית, והשפת אמת מסביר כי "הגיד" (העולה כב, בסוד כב האותיות עליהן מבוסס כל הפרק) רומז לגיד – אבר הברית – שבזכות תיקונו יורשים את הארץ:

"כח מעשיו כו'"... וע"ז כתיב "כח מעשיו הגיד כו' לתת להם נחלת גוים" שבכח הנשמות המיוחדים לבני ישראל יורשין ארץ ישראל כמ"ש ז"ל שירש את הארץ בזכות המילה, "ואתה את בריתי תשמור"... רמז לדבר "הגיד", הוא גיד המיוחד, בחינת נהר דנגיד ונפיק. הגי"ד גימטריא כ"ב. כ"ב אותיות התורה שנרשמו בנפשות בני ישראל בכח ברית מילה. ובכח זה "לתת להם נחלת גוים".

"שכל טוב" בעסקים לתומכי לומדי התורה מתוך יראת שמים

נאמר עוד משהו על סיום הפרק:

על הפסוק "ראשית חכמה יראת הוי', שכל טוב לכל עֹשיהם..." דורשים חז"ל כי "ללומדיהם לא נאמר אלא 'לעושיהם'". לימוד תורה אמתי צריך להיות מתוך יראת שמים ("ראשית חכמה יראת הוי'") ולהיות לימוד על מנת לעשות (ולשם לימוד שכזה הקים הרבי רש"ב את ישיבת תומכי תמימים, שהלומד לא יהיה הבן החכם עליו 'ירד' הרבי רש"ב, אלא לומד חדור אמונה, יראת שמים ומסירות לקיום המצוות).

הזה"ק מפרש כי "ראשית חכמה יראת הוי'" מדבר בתלמידי חכמים ו"שכל טוב לכל עשיהם" מדבר ב"תמכין דאורייתא" – יששכר וזבולון. מכאן עולה כי ה"שכל טוב" המדובר כאן איננו שכל בלימוד התורה אלא שכל טוב בעסקים. מה צריך לעשות מי שרוצה שלגבירים התורמים לו יהיה "שכל טוב" ויצליחו בעסקיהם וירבו בתרומות? אפשר לברך את הגביר ולהתפלל עליו, ואפשר גם ללמוד איתו תורה, רק שלא בטוח שמה שילמדו איתו בדיוק יועיל לו בעסקים. אבל מסדר הפסוקים כאן עולה שכדי שלזבולון יהיה "שכל



[1]. לקוטי מוהר"ן, ח"א סימן יד.

[2]. ראה לעיל שיעור ג' אדר, פ"י.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com