חיפוש בתוכן האתר

ו׳ ניסן ע"ב – ירושלים בקור תנחומים אצל משפ׳ מדמוני הדפסה דוא

ו׳ ניסן ע"ב – ירושלים

בקור תנחומים אצל משפ׳ מדמוני

השארות הנפש ומעלת הנפטרת

עיתוי הפטירה – פטירת נשים צדקניות

[דברו על הזמן עד הפטירה]. ברור שהיא חכתה לתאריך הזה. הבאתי לך ספר של הרבי, לוח "היום יום", של פתגמים מהרבי הקודם (רובם בשם אביו). יש כאן כמה פעמים התייחסות לנשים, אבל ההתייחסות הכי משמעותית היא בכ"ו אדר, יום הפטירה של חגית ע"ה – ברור שהרבי כתב זאת ברוח הקדש[א].

"נר הוי' נשמת אדם" – מציאות הנשמה לאחר הפטירה

[אביחי: הרב רואה שיש לנו פה נר נשמה. האם יציאת הנשמה מהגוף היא כמו מכבה להבה, או שבלי הגוף אני חוזר להיות להבה? אני עדיין אביחי?]. כתוב בספרים שהלהבה עולה למקור האש. "נר הוי' נשמת אדם", והיא עולה לשרש של יסוד האש (שהוא ה"חשך" המקורי של מעשה בראשית). הביטוי הוא "יסוד האש שתחת גלגל הירח". גם משהו ברוחניות – ירח הוא מלכות. הנשמה חוזרת.

אתמול דברנו, שלפעמים אומרים בחז"ל ששרש הנשמות בכסא הכבוד, שם מחצב הנשמות ושם דמות דיוקנו של יעקב אבינו, הנשמה הכללית. בהסתלקות המנורה חוזרת לכסא הכבוד. [אביחי: בנר אני יכול לשים בית מנורה, כל בית מנורה, ומי שמדבר הוא בית המנורה 'אביחי', וכאשר מסתלק חוזר להיות רק להבה]. מה שמיוחד אצל יהודי, שכמה שכאשר מסתלק הוא בטל בכלל, "נאסף אל עמו", למקור הנשמות, יחד עם זה לא מאבד את היחודיות. לעולם ועד הנשמות בגן עדן, וכל נשמה מזוהה. [מה נותן יחודיות?]. כתוב שהקב"ה לומד תורה ואומר "אליעזר בני אומר...", יש זיהוי, יש את האבות והבנים גם למעלה. [זה באין?] זה באין ולמעלה מהאין. יש "רישא דאין" ולמעלה ממנו "רישא דלא ידע ולא אתידע" [שזה חדש אדר]. יש מתחת "רישא דאריך". אריך הוא רצון טוב. כשאתה אומר רצונות אתה מתכוון לרצונות חיצוניים. הרצון האמתי, הרצון לעבוד את ה' – גם ה' רוצה, רוצה לתקן עולם – רצון ה' הוא רישא דאריך. למעלה מכך רישא דאין – עונג.

הפלא הוא, היחוד היהודי, שנשאר זיהוי. להבדיל גם גוים מדברים על אין, והיחוד שלנו שיש יותר מזה – רדל"א, ובתוכו "חביון עז העצמות" (ביטוי של האריז"ל). [אם היא חוזרת לאין, באין אין שום רצונות, אז איך אפשר להגיד שהיא נקודה מסוימת?]. גם המלה אין, כתוב שכל א מתלבשת בתוך ע – גם באין, יש לה עין רואה.

עוד משהו, במדה מסוימת הנשמה מתחלקת לפי הנרנח"י – הנפש צמודה לקבר, הרוח בגן עדן התחתון, הנשמה בגן עדן העליון וחיה-יחידה עוד יותר גבוה. [אביחי: אבל איפה האדם?]. בכולם. [איך יכול להיות באין וביש יחד?]. יש קשר, יש צינור שמקשר. [הוא מטייל?]. מטייל, כאילו מתקשר, יש קשר כל הזמן. למשל, בשבוע הראשון של השבעה כתוב שהנשמה ממש נמצאת בתוך הבית, ואחר כך לאט-לאט עולה. לא שעוזבת, היא תמיד מסתכלת, ויחד עם זה הרבדים היותר גבוהים כאילו מתפזרים, עולה, מתמר כמו תמרות אש. על הקבר תמיד נשאר חלק מהנפש, לכן לציון, למצבה, קוראים "נפש". אפילו בגוף נשארת "קיסטא דחיותא", מדה מצומצמת של חיות, כמו שיש עצם הלוז, שמשם תחית המתים. יש "קיסטא דחיותא" בגוף ממש, נפש מרחפת על המצבה, רוח בגן עדן התחתון, נשמה בגן עדן העליון, וחיה-יחידה באצילות ויותר גבוה מאצילות, והכל קשור, הכל מודע.

[אביחי: אני עכשיו פה, וגם יכול להיות שיש לי נר"נ, אבל אני לא מרגיש את הטיול]. כל הנר"נ שלך בתוך הגוף, והחיה-יחידה גם קשור לגוף אבל מקיף – סוד הצלם, מקיף קרוב ומקיף רחוק יותר. [ואיפה ה'אני'?]. שוב, תלוי מה המודעות שלך. כתוב בתניא שאצל האדם הרגיל, שנקרא בינוני, האני הוא רצונות הנפש הבהמית שלו. רק אצל צדיק, אם הוא אומר 'אני', זו הנפש האלקית. אצל כולם ה'אני' הוא מה שאתה תמיד קורה הרצונות החיצוניים שמלבישים אותי.

כתוב שהכי חשוב שבני משפחה שאבדו בן משפחה יקר, ידעו שיש עין – שהיא מסתכלת. איפה שהיא לא נמצאת, גם עכשיו, היא יודעת מה שמתרחש כאן – גם שומעת, אבל בעיקר רואה. היא לא מתבטלת לגמרי, רואה מה קורה אצל בני המשפחה, דואגת, וכתוב שהצדיקים מתפללים כל הזמן. [זה יש]. זה יש ואין ויותר מיש ואין. אין היינו שכל החיצוניות, הלבושים וכו', התבטלו. אבל בתוך האין שלה, זה הפלא, זו נשיאת ההפכים, שבתוך האין היא נמצאת, שיש עדיין חגית בתוך האין. חגית שמסתכלת ואפילו דואגת.

גם על ה' כתוב שבמקום הכי פנימי, "במסתרים תבכה נפשי", יש מקום שה' בוכה. כתוב "בכל צרתם לו צר" – כתיב "לא" וקרי "לו". בדרך כלל הכתיב יותר סודי מהקרי, אבל כאן כתוב שיש "לו" יותר גבוה מה"לא". כלומר, יש שלש מדרגות – למטה "לו צר", למעלה מכך "לא צר", כי אין לו רצון, הוא אין ("לו צר" רישא דאריך ו"לא צר" רישא דאין), אבל למעלה מכך יש "לו צר" (ברדל"א), "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", שבבתי גוואי ה' בוכה מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם.

זווג ה-אין וה-אני

[חשבתי שאדם הוא אין לגמרי, טוטאלית. היא חזרה לאין, וזה ענג גמור, ללא שום מציאות, ללא שום רצונות. אולי טעיתי]. לא טעית, רק שיש נשיאת הפכים. זה נכון, "אין מזל לישראל" – האין הוא שרש הנשמה, אז הוא חוזר לאין. ביחד עם זה יש מציאות. חגית אין, יש חגית ויש אין, בלי סתירה – זו נשיאת הפכים, נישואין.

אם אני אין – אמרתי דבר והיפוכו, אני-אין – גם כמו זווג. אם היה איש בלי אשה בכלל, באמת היה רק אין – לא היה לו שום זיהוי מי הוא. כשאדם מתחתן, זה כל הענין של "הקשֻרים ליעקב", שהוא חייב להיות נשוי. אז האין מקבל אני. זה מה שה' רוצה, שיהיה איזה אני באין, שיהיה זווג. האין לא מאבד את ה'אינות' שלו. כל הזמן, זה הזווג.

[זה מה שעמלק נסה להפריד]. צריך זווג בין האין לאני – האני האמתי, "ואני תפלה", מלכות דאצילות. כל הספירות הן אין, והמלכות – הכלה – היא אני. כל הספירות באצילות הן אין, "והחכמה מאין תמצא", ורק המלכות היא האני של כל הספירות. המלכות היא האשה. זה בדיוק יעקב ורחל, רבי עקיבא ורחל.

ארבעה שלבים במציאת זווג

קודם היינו פה בחתונה אצל משפחת עדני, נהוראי התחתן עם נאוה – זווג מאד יפה. לפי הגימטריא שלהם דברנו על כך שאליהו הנביא הגיע להר חורב. שם ה' התגלה לו קודם ברוח – "רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לא ברוח ה' וגו'", רוח-קול-אש, ואחר כך "קול דממה דקה". אחת הדוגמאות של נשיאת הפכים, קול ודממה. יש עוד פסוק דומה באיוב, "דממה וקול אשמע". כאן הבטוי הוא "קול דממה דקה", וכתוב בזהר ש"תמן אתי מלכא". שם ה' נמצא, ב"קול דממה דקה".

אמרנו שם שכל שידוך עובר את כל ארבעת השלבים האלה, וגם חשבתי עליכם. אצל כל אחד מתבטא אחרת לגמרי. יכול להיות אחד שקודם היה שידוך שהוא לא השידוך האמתי, שידוך מדומה, אבל גם כתוב שכל השידוכים שאדם עובר הן הצעות של המלאכים – איזו הוה-אמינא. יש שידוך שהוא רוח עועים, רוח לא אמתית, "מפרק הרים ומשבר סלעים" – אמרנו שאלה שידוכים שמפרקים את ההורים. אחר כך יש שידוך שני, של רעש. צריך לחשוב איך זה, שיש שידוך של "רוח גדולה וחזק" ויש שידוך של "רעש", מה ההבדל. יש אחר כך שידוך של אש, יותר מובן, עם הרבה תאוה, אבל "לא באש הוי'". "ואחר האש קול דממה דקה".

שוב, יכול להיות שידוכים מדומים עד שמגיע לאמתי, ש"תמן אתי מלכא" – השכינה שם. כלומר, השידוך האמתי הוא עם "קול דממה דקה", בצניעות. כתוב שבני זוג אמתיים יכולים לתקשר בעינים. זה "קול" אבל הוא "דממה" – שאני מדבר איתך כל כך בשקט, עד שרק מסתכל. אבל יכול להיות ארבעה שלבים בכל שידוך. כאן הכל גילוי לאליהו הנביא. הוא צדיק, למה צריך לעבור חוית הרוח, ואומרים לו שה' לא שם, הרעש, ואומרים שה' לא שם, וכו'. סימן שגם הוא, גם אליהו הנביא וגם כל אחד, צריך לעבור את כל ארבעת השלבים. בגמרא "מפרק הרים ומשבר סלעים" היינו כל מיני קושיות והוה-אמינות, צריכים לשבור את הראש – לשבור את הסלעים – ואז אתה מגיע למסקנה (ש"לא ברוח ה'" וכו' ועד ל"קול דממה דקה" ד"תמן אתי מלכא").

[מה זה "קול דממה דקה"?]. שפתאום כל החיצונים מסתלקים. מה הם הרוח והרעש והאש? שכבות, קליפות. "קול דממה דקה" היינו הפרי. כמו שאתה מדבר כל הזמן על שכבות, על רצונות – הכי חיצוני הרוח, יותר פנימי הרעש, ויותר פנימי האש, אבל הכל חיצוניות. אחרי שכל זה עובר ומסתלק נשאר קול דממה דקה, ושם ה' נמצא. באיזה ממד כל שידוך מתחיל מרוח ואחר כך עובר לרעש ואחר כך עובר לאש – צריכה להיות איזה משיכה. אבל צריך לדעת ש"לא באש הוי'", ה' לא שם. ואז, מי שזוכה, מגיע ל"קול דממה דקה". ג הקליפות הן כמו ג העולמות התחתונים, ומי שזוכה לזווג האמתי בזווג שלו הוא "קול דממה דקה". אבל במדה מסוימת גם אתה עכשיו ב"קול דממה דקה" [כי היא לא פה]. כי נראה שהיא לא פה, כל הרוח והרעש והאש עברו.

כתוב שאליהו הנביא לא אכל ולא שתה ארבעים יום כמו משה רבינו. הוא הגיע לאותו מקום, הר חורב הוא הר סיני. מה זה לא לאכול ארבעים יום? התפשטות הגשמיות, שהוא לא בגוף שלו בכלל. ואז הוא חווה את כל החויה האדירה הזו. [אז צריך להתפשט מהגשמיות]. צריך הרבה לתת את הדעת מה הוא שלב השידוך שהוא רוח (לגריעותא, לא למעליותא). זו רוח סערה, סערת רוח. אחר כך זה רעש – שצועקים אחד על השני. אחר כך אש, שזה תאוה, ולפעמים זה כעס – עוד יותר מרעש. אבל אצילות למעלה.

"חכמות נשים בנתה ביתה"

כל הדברים הטובים שאמרת עליה נכללים במה שכתבת שהיא "אצילת רוח". גם ב"היום יום" הרבי משתמש בביטוי "אצילות" לגבי נשים. זו מלה אחת שמסכמת הכל, גם צניעות וגם יושר והכל. אוהבת תורה.

בקטע הזה ב"היום יום" אומר שעל כך נאמר "חכמות נשים בנתה ביתה", במשלי. יש עוד פסוק, "מהוי' אשה משכלת". בחז"ל השבח הכי עצמי של אשה הוא אשה צנועה. בתנ"ך הולך יחד עם חכמה, וגם בפסוק כתוב "ואת צנועים חכמה". צניעות וחכמה הן זוג, בסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק". פנימיות אבא היא חכמה ופנימיות עתיק צניעות (ספרא דצניעותא בזהר), "ואת צנועים חכמה". חז"ל תמיד מציינים את השיא של האשה הצדיקה כצנועה, אבל בתנ"ך יש כמה פעמים "משכלת" ו"חכמה".

בפסוק "חכמות נשים בנתה ביתה" יש גימטריא מיוחדת: "חכמות נשים" עולה 874 ("חכמות" עולה דעת) שעולה "בנתה ביתה" – דוגמה לשויון, שהתנ"ך עוסק במספרים. את המספר מחלקים למרכיבים הראשוניים שלו: 2 כפול 437 שהוא 19 כפול 23 – חוה פעמים חדוה-חיה, שתי בחינות האשה. לולי החטא היתה חיה, על שם "אם כל חי". כתוב שבסוף נקראת חוה על שם החויא (הנחש).

בכל אופן, כתוב בקבלה שתיקון חוה שתחזור להיות חיה, ואיך היא חוזרת להיות חיה? מוסיפה לעצמה ד, נעשית בשלב בינים חדוה, ואז חוזרת להיות חיה. מוסיפה ד, "דלית לה מגרמה כלום", יסוד התיקון ("חכמות נשים" ר"ת חן כאשר שאר האותיות עולות שפלות, בסוד "אשת חן תתמך כבוד" "ושפל רוח יתמך כבוד"), ואז נעשית חדוה. כשעושים את הכפל, חיה פעמים חוה עולה 437, כפול שתים עולה "חכמות נשים" שעולה "בנתה ביתה".

רמזי שם הנפטרת

היא ממשיכה להיות כאן, וממשיכה לעשות את התיקונים למעלה. אתה ממשיך לומר קדיש? הרבי אמר אחרי אשתו קדיש כל השנה – התפלל ואמר קדיש. בשנה שהיא נפטרה הוא בקש, וכך היה, שיעשו 470 מוסדות חדשים על שמה, כמנין השם שלה – חיה מושקא. חגית חנה עולה 484, 22 ברבוע, מספר מאד מיוחד. יש כמה וכמה זוגות מושגים שעולים 22 ברבוע. אחד הזוגות ששוה מספר זה הוא גוף-נשמה. [הספר שבזכותה הוצאת הוא "גוף נפש ונשמה"]. זו הגימטריא שלה. היא נשארת גוף. אצל חב"דניקים אומרים גם אחרי ההסתלקות שהנשמה נשארת בתוך הגוף. לא רואים זאת. אצלה זה ברור, כי זו הגימטריא שלה – גוף-נשמה.




[א]. לוח 'היום יום' לכ"ו אדר שני:

כל הקדוש בעם אלוקי אברהם ויסוד בית ישראל, בהעמדת דור ישרים וחינוכם, בכשרות האוכל, ואצילות טוהר קדושת השבת, מסר ונתן השם הנכבד והנורא על ידי נשי ישראל לשמרם ולעבדם.

האשה אשר תמלא חובתה ותעודתה בחיי המשפחה, בהנהגת הבית ובחינוך על-פי התורה, עליה הכתוב אומר "חכמות נשים בנתה ביתה".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com