חיפוש בתוכן האתר

ז תשרי תשס"ח - גדולה תשובה הדפסה דוא
אינדקס המאמר
ז תשרי תשס"ח - גדולה תשובה
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
כל הדפים

ז' תשרי ס"ח – אזכרה לר' הלל אליהו ליברמן הי"ד – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו כמה פעמים "דרכך אלהינו להאריך אפך לרעים ולטובים והיא תהלתך למענך אלהינו עשה ולא לנו..." – מתוך תפלת "כל נדרי" – והיו שני הסברים בתוכן הפיוט:

 

א. "למענך... ולא לנו"

ביום כיפור מבקשים "למענך אלהינו עשה ולא לנו", ולכאורה התוספת של "ולא לנו" היא מיותרת אחרי שכבר אמרו "למענך" (על דרך הפסוק "למעני למעני אעשה"). מתוספת זו משתמע שגם אם יש לנו איזו זכות, בכל זאת מבקשים "ולא לנו" ושוללים כל תמורה לזכות זו – מדוע? זו נקודת ההבדל בין עבודת ה' כל השנה לעבודת ה' בעשרת ימי תשובה (המגיעה לשיאה ביום הכיפורים, "אחת בשנה", "יום הקדוש"):

ידוע שיש בפרקי אבות (פ"א מ"ג) שתי גרסאות: 1) "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם". 2) "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם". הגרסא הראשונה היא המופיעה ברוב הסידורים, וגם אדמו"ר הזקן בחר דווקא בה בסידורו (בו הוא דקדק מאד בנוסח פרקי אבות), אך דרגת עבודת ה' המתוארת בגרסא השניה נעלית הרבה יותר. המדרגה הראשונה היא עבודה לשם שמים, לא בשביל לקבל פרס, אבל אין בה גם התנגדות לקבלת הפרס. ויתר על כן, מסתמא העובד במדרגה זו יודע כי קבלת דבר ללא עבודה היא בגדר "נהמא דכסופא", ועל כן אם יקבל פרס בסוף עבודתו יזקוף זאת כשכר חלף עבודתו ויניח שלא מביישים אותו מן השמים ב"נהמא דכסופא". לעומת זאת, במדרגה השניה העבודה היא "על מנת שלא לקבל פרס", עבודה במסירות נפש מתוך התנגדות פנימית לקבלת כל פרס או שכר. אצל העובד במדרגה זו הבושה עד עומק הנשמה – יותר ויותר מתחושת "נהמא דכיסופא" – היא אם יתנו לו פרס על עבודתו, ויכלימו בכך את התנדבותו המסורה והמוחלטת.

מבואר כי ההבדל בין שתי הגרסאות הוא ההבדל בין עבודת הבינוני, "שלא על מנת לקבל פרס", לעבודת הצדיק המיוחד האוחז בדרגת "על מנת שלא לקבל פרס". עבודת הבינוני "היא מדת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך", ועל כן היא נבחרה ברוב הגרסאות (וכן בחר בה אדמו"ר הזקן, בעל "ספר של בינונים", כנ"ל), ואילו המדרגה הנעלית יותר התחדשה בפועל אצל הבעל שם טוב ותלמידיו לדורותיהם (אף כי יש לה שרש קדום, כבר בפרקי אבות, כמובן), אשר מוצאים כי היו תמיד מוכנים ומזומנים לוותר על העולם הבא שלהם ולהפסידו לשם מצוה או פעולה טובה לעם ישראל, ושכרם לא היה ספון כלל בעיניהם.

ההבדל בין עבודת הבינונים לעבודת הצדיקים המיוחדים, הדורכים בדרך הבעל שם טוב, הוא גם ההבדל בין עבודת כל השנה לעבודת עשרת ימי תשובה. כל השנה המדה היא מדת הבינוני, עבודת "שלא על מנת לקבל פרס", אך בעשרת ימי תשובה עולים כולם לדרגת הצדיק, הגורס "על מנת שלא לקבל פרס". לכן ביום הקדוש, חותם עשרת ימי תשובה, מדגישים "למענך אלהינו עשה ולא לנו" – אין אנו רוצים שום פרס על עבודתנו, גם אם יש מצוות ומעשים טובים שהיה אפשר לעשות עבורם למעננו. את הבטול והמסירות המוחלטת בהם חדורה עבודת ה' כזו, השייכת ליום הכיפורים, מוצאים גם בחותם הוידוי של היום הקדוש (שמבואר בפרק "והייתי שפל בעיני" בשכינה ביניהם כי הוא צריך להיות שגור בפיו ובלבו של כל אחד במשך כל השנה) – "עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי, עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה". ההשתוות הזו בין קודם הבריאה לאחריה היא בטול מוחלט, מתוך תחושה שאין שום זכות ושום דבר המצדיק שכר אחרי יצירת האדם ופעולתו בעולם. מי שזוכה למדרגה זו מתדמה לה', עליו אומרים "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם" – אצלו יתברך אין שום הבדל ושינוי בין קודם הבריאה לאחריה (כאשר בריאת העולם היא גם בריאת ה' כביכול, במובן של התגלות ויציאה לבר, וה' הוא קודם שנברא כלאחר שנברא), "אני הוי' לא שניתי". מעלת הבטול הזו, של השתוות גמורה, היא זו שאפיינה את יהושע בן נון כאשר עלה לגדולה (נברא-התגלה, כנ"ל) וזכה להעברת המנהיגות ממשה רבינו אליו, כמתואר בסיום פרשת האזינו (הנקראת השנה, כברוב השנים, בשבת שובה) – "'הוא והושע בן נון'. שבת של דיוזגי היתה, ניטלה רשות מזה וניתנה לזה. העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש. ולמה קוראהו כאן הושע? לאמר שלא זחה דעתו עליו שאע"פ שניתנה לו גדולה השפיל עצמו כאשר מתחלתו" – ובזכותה ראוי היה יהושע להנהיג את ישראל ולהכניסם לארץ.

והנה, בחסידות מבואר כי פרס הוא במובן של פרוסה, של חלק מן השלם, ו"על מנת שלא לקבל פרס" היינו אי נכונות להסתפק בגילוי חלקי, אלא התמסרות ותביעה להגיע לעצמות ה' (כלשון המדרש, "אנא נסיב מלכא"). וכך, ההסבר על פי סוד ל"למענך אלהינו עשה ולא לנו" הוא ש"לנו" היינו שם אלהים – השם של מדת הדין, בהנהגה של מדה כנגד מדה (הנהגת "היכל הזכות", המכוון כנגד ספירת הגבורה), בה חשב ה' לברוא את העולם (כאשר "אני אמרתי אלהים אתם", וממילא ניתן לנהוג כנגד הנבראים באותה מדה). אך לאחר החטא התברר כי לא ניתן להנהיג כך את העולם, וה' שתף את מדת הרחמים (של שם הוי' ב"ה) עם מדת הדין (של שם אלקים) ואף הקדימה לה, כאשר במעשה הבריאה השני (בו מתואר החטא) מופיע שם מלא – "הוי' אלהים". מכיון שחטאנו אנו מבקשים שה' לא ינהג עמנו מדה כנגד מדה, "ולא לנו", אך קלקלתנו היא תקנתנו – אחרי הנפילה ("אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו") אנו פונים לשם הוי' ב"ה, "הוי' אלהינו", ומבקשים "למענך [הוי'] אלהינו עשה", בגילויים נסיים שמשם הוי' ב"ה, למעלה מההנהגה הראויה לנו על פי הטבע (= אלהים = לנו). בקשה זו באה בהמשך לעבודת "שובה ישראל עד הוי' אלהיך" – שובה ישראל עד שהוי' ב"ה, שלמעלה מהטבע, יהיה אלקיך-טבעך (כפירוש הרב המגיד ממעזריטש נ"ע). כך, דחית הפרס-החלק והתביעה לשלם אינה באה מתוך הרגשת גדלות, אלא מתוך בטול ושפלות, מתוך תחושת אין-ברירה.

בשתי הגירסאות המשנה מסיימת "ויהא מורא שמים עליכם", ויש לדרוש כי בכל גירסא מדובר במדרגה אחרת של "מורא שמים". ככלל מבואר כי "מורא שמים" – לעומת "יראת שמים" – היא תופעה שבמקיף, מעל המודעות הפנימית, ובפרט כאשר מדובר ב"מורא שמים עליכם" (ואם נתבאר לעיל כי העבודה השוללת פרס היא עליה משם אלקים לשם הוי' ב"ה, גם כאן מורא שמים עולה בגימטריא יראת הוי' דווקא, וד"ל). לכן יש לבאר כי שתי המדרגות של "מורא שמים עליכם" שייכות לשני מקיפי הנשמה, מקיף החיה ומקיף היחידה. מקיף החיה הוא מקיף קרוב, כזה ש"נוגע ואינו נוגע" בתחום המודע של הנפש, ומקיף היחידה הוא מקיף רחוק, שאינו נוגע כלל בתחום המודע. לעניננו יתבאר המושג 'נגיעה' כאינטרס אישי (כפי שמתפרש מושג זה בלשון החסידות), כזיקה האישית לשכר העבודה הצפוי. וכך, בעבודה "שלא על מנת לקבל פרס" האדם "נוגע ואינו נוגע" – אין לו נגיעות גלויות כמי שעובד על מנת לקבל פרס, במודע הוא "אינו נוגע", אך מכיון שהפרס אינו זר ומושלל אצלו לחלוטין, הרי שבלא מודע הוא "נוגע ואינו נוגע" בעבודתו, כשנגיעה אישית דקה מן הדקה עדיין 'מהבהבת' בנפשו. לעומת זאת, מי שעובד "על מנת שלא לקבל פרס" הוא במדרגת "אינו נוגע" כלל – הוא עובד את עבודתו במסירות, ללא כל נגיעות אישיות, לא במודע ולא בלא-מודע של נפשו.

 



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com