ד. אני הבל – תיקון המדע

בשבת חוה"מ סוכות קוראים את מגלת קהלת, ורבים תמהים אודות הקשר בין תוכנה – שאינו שמח כל כך – לבין "זמן שמחתנו" (בדומה לתמיהות לעיל ביחס לקשר בין פירושים מסוימים של "אני והו" לבין שמחת חג הסוכות). שתי מלים עיקריות חוזרות שוב ושוב במגלת קהלת – המלה "הבל" חוזרת לח פעמים, החל מהפסוק "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", החוזר בשינוי קל גם בפרק האחרון של המגלה, והמלה "אני" חוזרת כט פעמים, החל מ"אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלם" (פסוק הפותח את הפרשיה השניה במגילה, אחרי שמסתיימת הפרשיה הפותחת "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם" – זו פתיחה שניה של סיפור קהלת בן דוד, בדומה להופעה הראשונה והשניה של מעשה בראשית בתחלת התורה). כשם שבהשקפה ראשונה היה יותר 'מתאים' שהמלה הבל תחזור לז פעמים (ובשנים עברו כבר נתבאר סוד תוספת ה"הבל" ה-לח), כך – לפי ההתבוננות האחרונה בסוד "אני והו" והקשר שלו לרבי יהודה, כגיבור של סוכות – היה מתבקש לנו שהמלה "אני" תחזור יהודה (ל) פעמים, פעם אחת יותר מ-כט. [אם מחפשים עוד "אני" נסתר בספר קהלת, אפשר למצוא אותו בצירוף אחר בפסוק הקודם ל"אני קהלת", הפסוק בו מופיעה לראשונה המלה "אין" בספר – "אין זכרון לראשֹנים וגם לאחרֹנים שיהיו לא יהיה וגו'". באותו פסוק מופיעה המלה "אני" גם בדילוג כפול ומתוחכם, בשני כיוונים, הנפגשים באותה אות י (הופעת אני כפולה שבבחינת "אני ראשון ואני אחרון") – "אין זכרון לראשֹנים וגם לאחרֹנים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרנה"].

אם כן, כשם שחסידים אמרו שניתן לסכם את כל ספר התניא במילים "אל תהיה שוטה", כך ניתן לסכם את כל ספר קהלת בהכרה ש"אני הבל" (ניתן היה לחשוב שסיכום כל המגלה הוא, כלשון המפורשת בה ו פעמים, "הכל הבל" – לשון הקשורה ל-92 יסודות הטבלה המחזורית, המתחלקים ל-ו קבוצות, מהם מורכבת מציאות ההבל של העולם, כמבואר במ"א – אך סיכום מתוחכם קצת יותר הוא "אני הבל", וכדלקמן). הקשר בין "אני" ל"הבל" ולחג הסוכות הוא קשר מובהק בסוד "אני והו", שהרי – לפי הפירוש הראשון, פירוש החסד, בסוד עב שמות – "אני" הוא השם ה-הבל מבין עב שמות, השם הראשון שמזכירים בבקשת הישועה בחג הסוכות.

והנה, אם קושרים את רבי יהודה בר אילעאי, ה'גבור' של סוכות, גם לסודה של מגלת קהלת ולסיכומה במלים "אני הבל", יש מקום לשאלה על פי כתבי האריז"ל: שרשי הנשמות כולן מתחלקים לשני שרשים עיקריים – שרש הבל (מסטרא דימין, שרש החסד) ושרש קין (מסטרא דשמאל, שרש הגבורה). בעולמות בי"ע שני שרשים אלו מכונים ב דרועין, זרוע ימין וזרוע שמאל, ואילו בעולם האצילות הם מכונים ב גדפין, כנף ימין וכנף שמאל. והנה, האריז"ל מלמד ששרשו של רבי יהודה הוא בכנף השמאלית דאצילות (שרש נעלה ויוצא דופן, כי בדרך כלל נשמות התנאים שייכות לעולם הבריאה, ורק מיוחדי התנאים – כדוגמת רבי שמעון בר יוחאי – שרשם באצילות; על שרשו של רבי יהודה באצילות לומד האריז"ל מהשבח המיוחד לרבי יהודה לבדו בחז"ל – "כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות" – משום שכל מי שמתואר כמלאך הוא נשמה דאצילות). אם כן, רבי יהודה שייך לשרש קין דאצילות (ולעתיד לבוא יתעלו נשמות משרש קין למעלה מנשמות משרש הבל, כפי שלע"ל הלכה כב"ש), ולכאורה סיכום מגלת קהלת "אני הבל" שייך דווקא לשרש הבל (שרש ימין, המתאים יותר לחג הסוכות, חג של "וימינו תחבקני", כנ"ל). יש לומר כי האמירה וההבנה ש"אני הבל" – שאדם מכיר ואומר על עצמו 'איך בין גורנישט' – היא תיקון שרש קין בתוך ההבל של מגלת קהלת. שהרי, ענינה של מגלת קהלת הוא היבול קניני העולם – נקמת הבל בקין, כמבואר במ"א – אך מכיון שהכל מתואר בגוף ראשון (עשיתי, קניתי, בניתי וכו') המסקנה איננה רק "הכל הבל" אלא מסקנת "אני הבל", מסקנת קין קונה הקנינים עצמו כי בסופו של דבר הכל מתהבל והוא אומר על עצמו "אני הבל" (אצל תלמידי המגיד ממעזריטש מי שהתבטא 'אני' נזרק מהחבורה, או שאמרו לו שעליו ללמוד עוד הרבה חסידות עד שיעקור מתוכו את ה'אני', אבל קהלת מדבר כל הזמן על ה"אני" ובחג הסוכות מתפללים "אני והו הושיעה נא").

הקשר הכי פשוט של סוכות למגילת קהלת הוא בכך שחג זה מזכיר כי העולם הזה כולו הוא דירת עראי, ותחושת ההבל והארעיות של העולם מודגשת ביותר במגילת קהלת. אבל, בעומק יותר, קהלת לא מתחברת לארעיות הסוכה רק בכך שהיא מתארת את ארעיות העולם – קהלת היא מגילה בה האדם דווקא עוסק בקניני העולם וחש בארעיותם, על דרך מה שנתבאר לעיל (בפירוש הגבורה ל"אני והו", כי "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא") שבחג הסוכות החג וכל קדושתו ומצוותיו תלויים בסוכה שלנו, מעשה ידי אדם. קהלת היא מגילה של נסיון אישי דווקא, בעוד שברוב ה"תורה מן השמים" האוירה היא שיש רבי המלמד מה טוב ומה רע, מה צריך לעשות וממה יש להמנע, ומעביר לאדם את כל הידע הדרוש לו (כפי ששלמה המלך מרצה את מוסריו בספר משלי). באוירת ה"תורה מן השמים", גם ידיעות השייכות לחכמת הטבע – לאופי בריאת ה' את העולם – נענות 'מלמעלה' על ידי הרבי (שאפשר לקרוא לו גם חכם, מלומד או פרופסור). אבל, אם יש איזה מקור בתנ"ך לשיטה המדעית היום, שאינה מקבלת כעובדה כל דבר שלא נבחן על ידי ניסוי, זהו ספר קהלת – ספר של "אין חכם כבעל הנסיון", המרגיש כי יש מעלה בכך שהאדם עצמו עובר את הנסיון (ואינו נוהג כפתגם העולם, כי מי שהוא חכם ביותר מסתפק בנסיונם של אחרים). ביצוע כל הנסיונות לבד דורש גם כסף רב, כפי שיש לקהלת – כסף המאפשר לו לקנות (בסוד קין, כנ"ל) את כל תענוגות בני אדם ולהתנסות בהם, ולהסיק אחר כך את המסקנות בעצמו. והמסקנות הן – "הכל הבל" ו"אני הבל", "כי מקרה אחד לכל" (אך נודע הרמז כי מקרה אחד – העולה גם מקרה אבוד – עולה בגימטריא משיח).

בתהליך זה, של ניסוי אישי והסקת מסקנות (מיאשות), אף שאין הוא נשמע חיובי במיוחד, יש משהו טוב מאד, וזהו שרש המדע. בחג הסוכות לומדים בחת"ת את פרשת "וזאת הברכה", בה מסיימים את התורה בשמחת תורה – שיא השמחה, הבא בהמשך ל"זמן שמחתנו" – כאשר "חתן תורה" זוכה לסיים בקריאת שמונת הפסוקים הבאים אחרי "וימת משה". כיצד נכתבו ב"תורת משה" הפסוקים שלאחרי פטירתו? יש דעה בחז"ל שאת שמונת הפסוקים האחרונים כתב יהושע בן נון, אך רבי מאיר (ש"מאיר עיני חכמים בהלכה") אומר שלא יתכן שהספר שמסר משה חסר אפילו אות אחת, ולכן מסביר כי את שמונת הפסוקים האחרונים היה משה "כותב בדמע" (ומסבירים שאין הכוונה ל'מצב הרוח' של משה בעת הכתיבה, אלא שאת כל התורה כתב משה בדיו על גבי קלף ואת שמונת הפסוקים האחרונים הוא כתב בדמעות על גבי קלף). מדוע בכה משה בכתיבת "וימת משה", הלא משה התאוה למיתה זו, "על פי הוי'"? יש לומר כי משה הבין שבשמונת הפסוקים האחרונים יש 'דין' של כתיבה בדמע – אין זה דין ב"גברא", בכך שעל משה לבכות בעת הכתיבה, אלא דין ב"חפצא", באותיות הפסוקים האחרונים.

דמע הוא אותיות מדע – כל זמן שמשה רבינו חי היתה התורה כולה גילוי מלמעלה, תורה מן השמים בלבד, ואילו בשמונת הפסוקים האחרונים בתורה יש מעבר למצב בו נדרשת עבודה מלמטה, עבודה של ניסוי וטעיה מצד התחתונים (כעבודה המתוארת בספר קהלת). כך בימי אבלו של משה נשתכחו הלכות רבות – הגילוי מלמעלה התעמעם – ועתניאל בן קנז החזיר בפלפולו שלושת אלפים הלכות. אחרי פטירת משה נחתמה התורה שבכתב והדגש עבר לתורה שבעל פה, שענינה בנין מלמטה, והדבר נכון להשגת כל הידע שבעולם. הכתיבה בדמע היא שרש המדע, גם משום שכדי לבנות משהו מלמטה זקוקים להרבה יזע ודמעות – הרבה התמסרות. כך מביא רבי הלל מפאריטש משל לתגלית חדשה של מדען, הבא רק אחרי המון מאמץ ויגיעה נפשית (גם אם אין בהם דמעות בפועל, זהו מצב נפשי של "דמע"). שמונת הפסוקים האחרונים בתורה הם שרש הגישה המדעית של ספר קהלת, גישת "אין חכם כבעל הנסיון", בה העבודה היא בסדר של "אני והו" – עבודה בה רק מתוך עבודת ה"אני" המאומצת (שכוללת בחובה גם היבול של האני, כנ"ל) מגיעים להשגה ב"הוא" העליון.

את הסוד של "אני הבל" נסכם בענין מתמטי: הקשר המספרי בין 37 (הבל) ו-61 (אני) הוא היותם מספרי שבת סמוכים (מספרים שהם סך של ששה משולשים ועוד 1; משולש של 3 הוא 6, וכאשר מכפילים אותו ב-6 ומוסיפים 1 מקבלים 37, ומשולש של 4 הוא 10, וכאשר מכפילים אותו ב-6 ומוסיפים 1 מקבלים 61). יש בתורה שני פסוקים חשובים ועיקריים המופיעים בסמיכות בפרשת "ואתחנן" – "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו" (הפסוק הראשון שנאמר כהקדמה להקפות בשמח"ת) ו"וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (כאשר מבואר בכ"ד אודות הדמיון והשוני בין שני פסוקי "הוי' הוא האלהים" הללו). והנה, בפסוק הראשון יש לז אותיות ובפסוק השני יש סא אותיות, כאשר היחס בין הפסוקים הוא החיבור בין הגילוי מלמעלה של "אתה הראת" לבין העבודה מלמטה של "וידעת היום והשבת אל לבבך" (החיבור של לז ו-סא עולה צח – ריבוע כפול, ב"פ מט, העולה "זה הבל", הממוצע בין "הכל הבל" לבין "אני הבל", וד"ל).