חיפוש בתוכן האתר

כ אלול תשס"ח - ליל שבת סליחות הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כ אלול תשס"ח - ליל שבת סליחות
Page 2
Page 3
כל הדפים

בע"ה

כ' אלול סח – ליל שבת סליחות – בית גל עיני, י-ם

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "אשר ברא", "אני לדודי" (הרב נכנס), "יחי אדוננו", ג' תנועות.

שיחה ראשונה:

השבת הזאת, כולה, נקראת "שבת סליחות" – כולה מחוברת ומכינה לסליחות שאומרים במוצאי שבת. בהתוועדות ח"י אלול דברנו על זה ש-כב הימים מ-חי אלול עד יום כיפור הם כנגד אותיות האלף-בית, ולפי זה "שבת סליחות" וסליחות מכוונות, לפי הקביעות השנה, כנגד האותיות ג (כ' אלול) ו-ד (כ"א אלול). בין שתי האותיות האלה יש קשר מובהק, כפי שדורשים חז"ל (שבת קד, א) – "גימל דלת – גמול דלים". האות גימל משפיעה וגומלת חסד עם האות דלת. ב"היום יום" מובא שמ-חי אלול, ב-יב הימים האחרונים של השנה, עושים חשבון נפש על יב חדשי השנה שעברה, וכמובן מתכוננים ומקבלים החלטות טובות לגבי יב חדשי השנה הבאה. בסדר הזה, ג-ד היינו החדשים כסלו-טבת, שהם שני החדשים היחידים שמחוברים ביניהם על ידי חג אחד – חג החנוכה שמתחיל ב-כה כסלו ומסיים ב-ב או ב-ג טבת (חג החשמונאים, חשמונאי אותיות משיח נאו, כנודע). לפי הקביעות של הסליחות השנה, בימים שכנגד ג-ד, עיקר חשבון הנפש הוא על הענין של גמילות דלים – חשבון נפש על כך שלא הייתי מספיק משפיע וגומל חסד השנה, והעיקר הוא קבלת החלטות לשנה הבאה לקבל בשביל להשפיע לזולת כל טוב בגשמיות וברוחניות. יהודי צריך להתבונן בכך שכל מה שהוא מקבל זה בשביל להעביר הלאה, ה' נתן לי משהו – בגשמיות או ברוחניות – רק בשביל שאשפיע את זה ליהודי אחר שזה חסר לו (ואחר כך גם לגוים, להיות "אור לגוים").

ג-ד גם יוצר את השם גד, שהוא, על פי ספר יצירה, השבט ששייך לחדש אלול – זה מכוון מאד. החוש של חדש אלול הוא חוש התיקון, שנקרא גם חוש העשיה, לפי נוסחאות שונות בספר יצירה (עשיה זה תיקון, כבפירוש "אשר ברא אלהים לעשות" – "לתקן"). שבט גד הוא חלוץ – "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב" (בקריאת שמע על המטה אומרים את זה ישר והפוך – כל הפסוק עולה יש, "להנחיל אוהבי יש", שי עולמות, וכשאומרים ישר והפוך זה "ישיש", בגימטריא כתר; הכתר-הרצון הוא מקור הריצה לתת, כדלקמן). צריכים להיות חלוצים בכל הענינים – חלוצים בשלמות הארץ ובבטחון וכו', וגם חלוצים בנתינה. החלוץ רץ קדימה. מהיכן לומדת הגמרא שהגימל משפיע לדלת? מזה שהרגל שלו פשוטה קדימה, "כרעיה פשוטה", ומכאן לומדים שהוא רץ אחרי הדל להשפיע לו חסד. לא לומדים שהגימל משפיעה מזה שיש לה ראש, או מזה שיש לה גוף, אלא מזה שיש לה רגל שרצה קדימה. מהרבה סיפורים, גם בחז"ל וגם סיפורי חסידים, לומדים שבשביל לתת צדקה צריך לרוץ – הרבה פעמים העני בורח וצריך להשיג אותו ולתת לו מה שהוא צריך. העיקריות של הריצה מלמדת גם שהנתינה לא צריכה להיות משהו שבא מהשכל (הראש) ולא מהרגש (הגוף) אלא מהרגליים – משהו מוטבע לגמרי, שיהודי יודע שכל מה שהוא מקבל הוא ישר צריך להשפיע הלאה. עיקר ביאת המשיח תלויה ב"מטו רגלין ברגלין", בתיקון הרגלים בעקבתא דעקבתא דמשיחא (בזמן חז"ל העיקר היה תורה, בזמן האריז"ל העיקר היה תפלה, ובזמננו – מאדמו"ר הזקן – כתוב בתניא שהעיקר זה גמילות חסדים, עבודת הרגלים, והדבר האחרון שאמר זה שמשיח יבוא בזכות חסד, גם אם אינו של אמת; לא צריך לדקדק במהות הנתינה – העיקר לתת עוד ועוד, לגמול חסד, גמול דלים).

צריך "לחיות עם הזמן" ולקשר את כל זה לפרשת השבוע. בכלל, פרשת כי תבוא מלאה ענינים עיקריים ויסודיים ביחס לכל עבודת ה'. הפרשה מתחילה עם מצות ביכורים – "והיה [לשון שמחה, גם הקללות מתחילות ב'והיה' לשון שמחה, הכל שמח – צריך בעל קורא כמו אדמו"ר הזקן שאצלו שומעים שהכל טוב] כי תבוא אל הארץ... ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר הוי' אלהיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן...". על תחלת הפרשה יש תורה שאמר הבעל שם טוב בגן עדן בשבת פרשת כי תבוא ח"י אלול תרנ"ב (אחת משבע תורות ששמע הרבי הרש"ב). הבעל שם טוב פירש כי "והיה כי תבוא אל הארץ" היינו הביאה אל הרצון והמרוצה שבנשמה; "אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשתה", שהיא מתנה מלמעלה בירושה בכל אחד מישראל; אזי צריכה להיות העבודה של "וישבת בה", שהענין יהיה בהתיישבות; "ולקחת וגו' ושמת בטנא", להלביש את האורות בכלים; "והלכת אל המקום", הוא ענין השגחה פרטית; "אשר יבחר ה' אלקיך" בכל מקום שיהודי הולך זה מקום שהקב"ה שולח אותו אליו, בהשגחה עליונה, בשביל שימלא שם את הכוונה של "לשכן שמו שם", לפרסם אלקות בעולם (היינו שהיהודי ישכן שם את שם ה' על ידי מעשיו). הלימוד מתורה זאת הוא שכל מה שיהודי מקבל מלמעלה, בדרך מתנה וירושה, מיועד כדי להשפיע אותו הלאה – ללכת (לרוץ) אל המקום אליו ה' שולח אותו, בהשגחה פרטית, כדי להשפיע שם כל טוב ולפרסם שם אלקות (בסופו של דבר נותנים את הבכורים לכהנים, אבל הכוונה לכל יהודי מ"ממלכת כהנים וגוי קדוש", ואחר כך מהשפעת האור הזה ליהודים משפיעים לכל העולם כולו, להיות גם "אור לגוים", כנ"ל).

את האורות שמים ב"טנא", הלבשת האורות בכלים, כפי שמסביר הבעל שם טוב וכפי שמדובר גם ב"דבר מלכות". זה בכלל מקור ראשון ועיקרי של "אורות דתהו בכלים דתיקון" – הדרך להביא את המשיח, כפי שאמר הרבי – ה"בכורים" זה האורות דתהו, האורות הראשונים של הבכורה, וצריך להכיל אותם בכלים. בלי שמכילים אורות בכלים גם אי אפשר להעניק אותם הלאה. טנא פירושו כלי, והוא עולה בגימטריא כלי, ועל פי הקבלה הוא גם ראשי תיבות של טעמים-נקודות-אותיות שהן ציורי ה'כלים' בהם שוכנים האורות. השנה הבאה היא שנת הקהל, ובהקשר הזה יש עוד ראשי תיבות של טנא – טף-נשים-אנשים. על "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" אומרים חז"ל ש"אנשים ללמוד, נשים לשמוע, וטף למה באים? ליתן שכר למביאיהם". כשמחברים את ראשי התיבות עולה כי הלימוד הוא עצם התוכן – האנשים לומדים את האותיות (יש גם ענין של "אותיות הרב", דיוק באותיות). הנשים באות לשמוע את הנקודות – אחרי ששומעים שיעור, אם רוצים לדעת מה היתה ה'נקודה' של כל השיעור, צריך לשאול את הנשים. ולמה באים הטף? הטף קולטים בעל-מודע את הממד הגבוה ביותר, את טעמי התורה. טעמי תורה יתגלו רק לעתיד לבוא – גם היום אפשר לשמוע אותם, אבל הם לא-מובנים – וזה בחינת "היום לעשותם [אותיות ונקודות] ומחר לקבל שכרם". אבל הטף, שעדיין לא מבין את התוכן הפנימי, קולט את טעמי התורה בעל מודע, וזה ה"ליתן שכר למביאיהם" – בזכות שהטף קולט את טעמי התורה, שהם השכר שלעתיד לבוא, זה מחלחל גם לעל-מודע של מביאיהם ונותן להם כבר היום נתינה מהשכר. גם במצוות הקהל רואים שתפקידו של המלך לקבל אורות, לקבל תורה חדשה, ולהשפיע אותה לכל העם (כפי שיגלה המשיח) – את מה שהוא מקבל הוא מיד נותן, בלי לעכב אצלו, וכל מי שמקבל מהמלך בהקהל צריך לחזור למקומו ולהשפיע את זה הלאה.

יש פסוק שאוהבים לדרוש תמיד – "הֹלך בתֹם ילך בטח". רוצים ללכת בטוח בכל ארץ ישראל, ובשביל זה צריכה להיות הליכה בתם, בתמימות. התמימות היא פנימיות מדת ההוד, רגל שמאל, והבטחון פנימיות מדת הנצח, רגל ימין, וביחד צריך ללכת שמאל-ימין (כמו בצבא) – "הלך בתם ילך בטח". גם המקובלים הראשונים אהבו לדרוש את הפסוק הזה, והסבירו ש"בתם" זה ר"ת בינה-תפארת-מלכות. בינה-תפארת-מלכות הן כנגד אותיות הוה של שם הוי' ב"ה, והיהודי ההולך הוא ה-י של שם הוי' ב"ה. ה-י זה חכמה שפנימיותה בטול, וצריך להיות שיהודי הוא "בטול מהלך" (כניב החסידי הידוע) – בשביל ללכת בבטחה בכל מקום, כפי שאנחנו רוצים, צריך להיות "בטול מהלך" – ואז הוא "הלך בתם", מתחבר ל-הוה (שזה גם הכנסת האורות שלו לכלים) והשם נעשה שלם.

כלל גדול של "אורות דתהו בכלים דתיקון" הוא שתהו זה בלי סדר ותיקון זה בסדר מסודר. אפשר לחשוב שאם העיקר זה לתת ולפזר כל מה שמקבלים ("פזר נתן לאביונים") לא חשוב הסדר, העיקר לתת הכל, אבל התורה מלמדת לימוד חשוב שבשביל לתת צריך להכניס את האורות בכלים – צריך לתת בסדר מסודר. חלק מוידוי מעשרות הוא שנתתי את המעשרות כסדר, וגם הסדר הזה רמוז ב"הלך בתם" – בכורים-תרומה-מעשר – כאשר אסור להקדים תרומה לבכורים ואסור להקדים מעשר לתרומה. הסדר הוא ראשית התיקון.

נחבר את שני הרמזים: ראשית כל צריך להיות הבטול לאלקות, מושא ההתבוננות, להיות "בטול מהלך". אחר כך ה"בכורים" זה ראשית ההשגה שמשיגים בנפש, הברקות חדשות שנקלטות בנפש בעבודת ההתבוננות של הבינה. בינה זה התבוננות, וזה בחינת אמא, ועל זה כתוב "אם הבנים שמחה" – יש בטול לאלקות, אבל השמחה מתחילה כאשר קולטים משהו חדש בהתבוננות ונעשים איתו 'אמא', קולטים כמו קליטת הזרע של רעיון תורני חדש, נכנסים להריון ומרגישים שהוא מתפתח-מתעבר בתוכי. כמובן, בלי שיש קליטה גם אי אפשר לתת את זה לאף אחד – היכולת לתת מתחילה מלקבל משהו בפנימיות, לקלוט אותו בתוכי. כשקולטים זה "אם הבנים שמחה", יש שמחה על ההשגות החדשות באלקות. כל השגה שמשיגים – זה בשביל מיד ללמד את זה לזולת, לתת את הבכורים לכהנים של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אחר כך באה התרומה. תרומה זה ענין חשוב, חז"ל דורשים על "ויקחו לי תרומה" שזה תורה שניתנה ל-מ יום וש"אותי אתם לוקחים" שהרי אורייתא וקוב"ה כולא חד. בנפש התרומה מכוונת כנגד ה-ו שבשם, כנ"ל, והיינו להעניק התרוממות רוח לזולת – לתת רגשות. הרגש העיקרי הוא פנימיות התפארת, מדת הרחמים, והתרומה היינו הענקת הרחמים בנפש לזולת – נתינה מתמדת מתוך רחמים. יהודים הם "רחמנים ביישנים וגומלי חסדים" – הכל כתכונות מוטבעות של יהודים, ומי שלא רחמן צריך לבדוק את היחוס שלו. הרחמנות כאן היא הדבר השני בסדר, אחרי הביכורים. התרומה זה התורה, ומתברר שעוד לפני מתן תורה העיקר של יהודי זה שהוא משיג השגות אלקיות, הרה מהן ושמח מהן, וכמובן מפרסם אותם בעולם (כאברהם אבינו היהודי הראשון, שהתחיל להאיר בפרסום אלקות – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"). אחר כך התורה היא זו שעושה את ישראל "רחמנים ביישנים וגומלי חסדים". מפורש שלפני מתן תורה היו ישראל "עזין שבאומות" ומתן תורה החדיר בהם את הביישנות – "למען תהיה יראת הוי' על פניכם", יראה שעל הפנים זו בושה – אך על דרך זה יש לומר שהתורה היא המשלימה את כל התכונות העצמיות של היהודים. התורה מלמדת להתדמות לה' וללכת בדרכיו – עוד אחד הפסוקים העיקריים והכוללים שבפרשתנו – וזה מתחיל מ"מה הוא רחום אף אתה רחום". אחר כך מגיע המעשר שמכוון כנגד המלכות (המלך הוא הנותן בהקהל הכל לעם, כנ"ל), "המעשה הוא העיקר", נתינה בפועל ועשיה של תיקון המציאות והשלמת כל החסרים של הדלים. מבחינה כמותית המעשר הוא הכי גדול – לבכורים ולתרומה אין שיעור מן התורה (בתרומה שערו חכמים אחד מארבעים עין יפה), אבל מעשר זה אחד מעשר, ויש אחר כך עוד מעשר (שני או עני, וכדלקמן), כך שכמותית זו הנתינה העיקרית. גם זה מתאים לספירת המלכות, בסוד הקבלת שם הוי' למהות-מציאות-איכות-כמות – לעניננו, ה"בטול מהלך" עם הבכורים זה יחוד של מהות-מציאות (בנתינת ההשגה נותנים את ראשית המציאות שבבינה), התרומה זה הנתינה האיכותית-הרגשית, והמעשר זה התרומה הכמותית הגדולה. המעשר עצמו מתחלק לשלושה סוגים – מעשר ראשון, מעשר שני (בשנים ראשונה, שניה, רביעית וחמישית) ומעשר עני (בשנים שלישית וששית, הנכנסת גם לשביעית). זה ירידת המלכות דאצילות (שמכונה "מעשר", אחת מעשר הספירות דאצילות) לחונן דלים, לקיים ולתקן את שלושת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה (זה עוד פירוש ל"יצרתיו אף עשיתיו" – זה כמו יצרתיו-או-עשיתיו, לפעמים יש מעשר שני שמתקן יצירה ולפעמים מעשר עני שמתקן עשיה). מעשר ראשון ניתן ללוי, וזה תיקון עולם הבריאה (הלוי הוא בבינה, "ועבד הלוי הוא", ו"אמא מקננא בבריאה"). מעשר שני מעלים לירושלים לאכול אותו בקדושה (אכילה 'איכותית'), וזה תיקון עולם היצירה. מעשר עני זה התכל'ס, לגמול דלים ועניים ממש, וזה התיקון של עולם העשיה.

כל סדר הנתינה הזאת הוא עיקר הענין שלנו היום והשנה, גמול-דלים, לתת הכל לזולת – לרוץ אחרי הדל להעניק לו. זה התיקון של חדש אלול, עבודת שבט גד, החלוץ שבשבטים. נאחל שנהיה כולנו חלוצים הרצים לתת, וחלוצים בכל ענין, וכפי שהתקיים בשבט גד שלא נפקד ממנו איש (צבא זה יוצא ובא, יוצא למלחמה ובא ממנה בשלמות). לחיים לחיים!

 

ניגנו שאמיל



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com