חיפוש בתוכן האתר

כד טבת תשס"ח - ביתר הדפסה דוא
אינדקס המאמר
כד טבת תשס"ח - ביתר
Page 2
Page 3
Page 4
השלמות
Page 6
כל הדפים

התוועדות כ"ד טבת ס"ח – ביתר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "אלי אתה".

היום כ"ד טבת, הילולת אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע. שמו שניאור – שני-אור. הבעל שם טוב בעצמו אמר על שני-אור שנשמה זו ירדה לעולם כדי לחבר את שני האורות – אור הנסתר ואור הנגלה. על פי פשט, אור הנסתר זה תורת החסידות, תורת הבעל שם טוב, בטוב טעם ודעת. כמו שכתוב שצריך ללמוד את הזהר בבחינת "יתפרנסון מיניה", שיבינו את זה בטוב טעם ודעת, זו הסגולה לצאת מן הגלות ברחמים, ומי שלקח את הנסתר – הקבלה העמוקה ביותר, קבלת הבעל שם טוב, שעמוקה עוד יותר מקבלת האריז"ל – והוריד את זה לחב"ד, שיתפרנסון מיניה, זה אדמו"ר הזקן. זו השליחות לשמה ירדה נשמתו הטהורה לעולם הזה. ביחד עם זה הוא גם חבר את השו"ע, זה הנגלה, וגם חבר אותם ביחד. בתוך הנסתר גופא, ספר התניא קדישא, התורה שבכתב של החסידות – בהדפסה הראשונה של הספר היו רק שני חלקים, ספר של בינונים (החלק הראשון) ושער היחוד והאמונה. ספר של בינונים מיוסד על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", לבאר היטב איך הוא קרוב מאד לכל אחד ואחד, זה מתחיל לקרב את האלקות "בפיך ובלבבך לעשותו" לכל אחד ואחד, ואחר כך, החלק השני של התניא, שער היחוד והאמונה, זה לבאר את הענין של יחודא עילאה ויחודא תתאה, את חידוש העולם בכל יום ובכל רגע תמיד, יש מאין ואפס המוחלט, ואיך זה למעלה מהזמן והמקום (יחו"ע, שם אדנות כלול-משולב בתוך שם הוי' ב"ה) ואיך זה בתוך הזמן והמקום (יחו"ת, שם הוי' משולב, מוסתר במדת מה, בתוך שם אדנות). זה מיוסד על "שמע ישראל" (יחו"ע) ו"ברוך שם" (יחו"ת), ולחבר אותם יחד ובכך להמשיך את האלקות "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת".

יש שיחה שהרבי מסביר שהחלק הראשון של התניא זה להמשיך את האלקות בתוך הלב, בתוך האדם, בתוך הגברא – זה "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" – והחלק השני זה להמשיך גילוי אלקות זה עוד שלב, מהגברא אל החפצא, אל העולם מסביב, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. הוא מסביר שאפשר לפרש ששני החלקים הם בעצמם שני-אור בתוך הנסתר גופא של התורה. אחר כך הוא ממשיך ואומר שגם רק בחלק הראשון, המשכת גילוי האלקות בעבודת האדם, הבינוני, יש גם כן שני-אור. והזלמן – השם השני, זלמן, שתמיד מפרשים בחסידות שזה צירוף אותיות "לזמן" – זה לקחת את שני האורות, שעדיין שייכים ללב, ולהמשיך את זה עוד יותר, לתוך המציאות של הזמן והמקום, "לזמן הזה". בכל אופן, יש את השני-אור שזה הנסתר והנגלה, שני-אור בשני חלקי התניא, ושני-אור רק בחלקו הראשון של התניא. אם כן, יש לנו משימה, כשאנו מתייחדים היום עם אדמו"ר הזקן, לקחת את המשמעות הפנימית של השם שלו ולהבין שבכל דרגא ודרגא יש שני אורות שעלינו לחבר אותם – שני-אור – ואחר כך להמשיך את זה בתוך המציאות החיצונית, בזמן ובמקום. אבל קודם כל צריך לחבר אותם בנפש – בספר יצירה יש עולם-שנה-נפש, החלק הראשון זה לחבר את האורות בנפש של האדם, ואחר כך לחבר את זה גם עם הזמן והמקום, זה החלק השני, "לזמן".

ידוע הרמז, שגם מובא בספה"ק, שב"יהי אור ויהי אור" יש שני אורות, שני-אור. יש הרבה הסברים בקבלה ובחסידות ש"יהי אור" זה אור ישר ו"ויהי אור" זה אור חוזר, אור שבבחינת דכורא (או"י) ואור שבבחינת נוקבא (או"ח). בכל אופן, יש כאן שני אורות. ושוב, מבואר בקבלה שבמאמר (הגלוי) הראשון (אחרי "בראשית נמי מאמר", שהוא מאמר סתום) יש שני אורות. אחר כך המאמר של יום הששי, "זה היום תחלת מעשיך", המאמר של "נעשה אדם" (שהוא "תחלת מעשיך" כי "נעוץ סופן בתחילתן"), עולה בדיוק "יהי אור ויהי אור". אם כן, אין רמז יותר מובהק, ש"נעשה אדם" – עשיה זה לשון תיקון, תיקונו של האדם – שבתוכו יחבר את שני האורות. אין יום יותר מסוגל ומתאים להתבונן מהם שני האורות בתוך האדם, ואיך עלינו לחבר אותם ביחד, כמו כ"ד טבת, יום ההילולא רבא של אדמו"ר הזקן, שנקרא בשם הזה שניאור, וכאמור, הבעל שם טוב הקדוש בעצמו הסביר על פי שמו שזה ענינו, לחבר את שני האורות.

אנחנו אחרי חנוכה, בתוך חדש טבת שמתחיל עם סוף חנוכה, והחג הבא מדרבנן הוא חג פורים. התקופה בין חנוכה לפורים היא תקופה מאד חשובה. בתוך תקופה זאת יש תת-תקופה של שובבי"ם, תקופה של תיקון הברית, אבל בגדול אנו בין חנוכה לפורים. מה זה אומר? אחרי שנבין מה זה אומר נוכל להתמקד מה זה היום הזה, כ"ד טבת, בתוך הזמן הזה. מסתכלים בספר קדושת לוי, שיש לו אריכות על חנוכה, כידוע, ושם הוא מסביר בטוב טעם מה ההבדל בין חנוכה לפורים, וממילא מתוך זה אפשר להבין בטוב טעם מה זה הימים האלה, התקופה הזאת, שבין חנוכה לפורים. ידוע ומבואר בחסידות שהמכנה המשותף בין שני החגים האלה, שהם מדרבנן, זה שהם במדת מה נסים נסתרים, מלובשים בדרך הטבע, לאפוקי מהחגים מדאורייתא, שהכל זה "זכר ליציאת מצרים", מתחיל מחג הפסח (כמו שנסביר, יש מצוה "למסמך גאולה לגאולה", לחבר את גאולת פורים לגאולת פסח), שזה נסים גלויים למעלה מדרך הטבע, עשר מכות וקריעת ים סוף. כמו שכתוב בתחלת הפרשה שלנו, "ושמי הוי' לא נודעתי להם" – שמי הוי' זה הכח, השרש והמקור, של הנסים הגלויים של יצי"מ (כמו שמסבירים המפרשים), ורק עכשיו זה מתחיל להתגלות. עכשיו קוראים את זה בתורה, אבל במשך השנה זה היה בניסן. אומר ה"קדושת לוי" שחנוכה היה בזכות מסירות נפש מצד התחתונים, מסירות נפש של המכבים – הכל נסים של "מסרת גבורים ביד חלשים וכו'", אבל יש השתתפות חזקה מאד של התחתון עם העליון. מתוך שיתוף הפעולה נמשך הנס ונתגלה האור של חנוכה. בפורים, לעומת זה, היתה השתתפות מצד אסתר המלכה, אבל זה לא דומה בכלל לשיתוף של מסירות נפש של התחתונים שהיה בחנוכה, זה משהו אחר. לא ראי זה כראי זה, ובכל אחד יש מעלה. המעלה של חנוכה זה מסירות נפש גלויה, השתתפות מלאה של התחתונים, ואילו בפורים יש גם כן מסירות נפש – קודם כל, כתוב שעם ישראל עמדו בנסיון, לא להמיר את הדת ר"ל, במשך שנה שלמה, ויש מסירות נפש של אסתר, "כאשר אבדתי אבדתי", ועצם התוקף העצמי, חוט השדרה של "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" – אבל זה עוד לא דומה לחנוכה, לחשמונאים, כך מסביר הקדושת לוי. כמו שאמרנו, לא ראי זה כראי זה, מצד אחד אפשר לומר שחנוכה זה יותר טוב, שאנחנו משתתפים, אבל מבחינת גילוי הנס מלמעלה הוא אומר שפורים זה יותר נס גלוי, היות שיש פחות השתתפות ממשית של להלחם נגד האויב עם נשק בידים, לכן יותר גלוי שהנס רק מלמעלה, רק מה'. כלומר, זה הווארט שלו, שהנס של חנוכה יותר מתלבש בטבע, היות שאנחנו משתתפים, והנס של פורים זה קצת יותר למעלה, בגלל שיש פחות השתתפות ממשית של התחתונים. כלומר, משתתפים, אבל נותנים לקב"ה – דרך שלוחיו הרבים (חרבונא, אחשורוש) – לתלות את המן על עץ גבוה חמשים אמה.

בחנוכה, חוץ מהמס"נ של המכבים, באופן של "דרכו של איש לכבוש", להלחם ולצאת (שזה לא דרך של אשה), יש גם סיפור מפורסם שמובא בחז"ל ובפוסקים (ואפילו נוגע למנהג בחנוכה, שגם מובא בפוסקים) – מעשה יהודית, שהרבה את הולופרני. כמו שהאריז"ל כותב, יהודית היא גלגול של יעל, שגם מסרה את נפשה והרגה את סיסרא. יהודית תקנה אותה, כי תוך כדי המסירות נפש של יעל נאמר עליה "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" – היא עברה עבירה, אמנם לשמה, וזה גדול מאד, אבל בכל זאת עבירה – ואילו יהודית לא נכשלה, שמרה על עצמה והצליחה להרוג אותו בלי להבעל לו. בכך היא תקנה את יעל, ובזכותה – זה אחד המעשים החשובים ביותר בקשר לחג של חנוכה. אז כבר נאמר את הסיבה למה אנו מזכירים אותה – וזה הולך להיות הנושא העיקרי שלנו הערב – כ"ד טבת בגימטריא יהודית. גם בחכמת החשבון, יש למספר זה חשיבות מיוחדת – 435 הוא סכום כל המספרים מ-א עד כט ('משולש' כט, בלשון החשבון, ועל דרך 'מספר קדמי' בקבלה; כט ר"ת כד טבת). זה הקשר המיוחד של יהודית לערב הזה. יהודית קשורה לחנוכה, אבל יהודי – לשון זכר – קשור לפורים, זה מרדכי היהודי, "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי", הוא הראשון שנקרא יהודי אף שאינו משבט יהודה (אלא "איש ימיני", משבט בנימין"), ונקרא כך כי "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מודה בה', בכך גופא שכופר בע"ז). המן הרשע עשה מעצמו ע"ז "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", עד מסירות נפש – בסיכון עצמו ובסיכון עמו, "עם מרדכי" – ובזכות זה הוא נקרא יהודי. אם כן, זה ווארט יהודי, שכל התקופה בין חנוכה לפורים זה בין יהודית ליהודי. יהודית יהודי = 470 = "[ויאמר אלהים] יהי אור ויהי אור" = "[ויאמר אלהים] נעשה אדם", כנ"ל. האדם שיש לו שני אורות, אור ישר ואור חוזר, אור זכרי ואור נקבי, זה יהודי-יהודית.

בשבת, כ' טבת, היתה הילולת הרמב"ם. בסדר הדורות אפילו כתוב שפעם חשבו, בטעות, שהילולת הרמב"ם ב-כד טבת. אחר כך התברר שזה לא בכ"ד טבת אלא ב-כ' טבת. זה שהיתה כזו הוא-אמינא, אפילו בטעות גמורה, זה ודאי קשר חזק ביותר בין הרמב"ם לאדמו"ר הזקן. גם היום, כשיודעים את האמת, זה סמוך ונראה – בתוך אותו היקף (בלשון הרשב"א) של שבעה ימים, לכן יש ודאי קשר ביניהם. גם יש רמזים של צדיקי אותו דור, תלמידי המגיד, שקראו על אדמו"ר הזקן ה'ראש' של הרמב"ם. בהלכות מלכים, שזה ההלכות האקטואליות שלנו היום, הרמב"ם כותב שבמלחמת מצוה – המלחמה של החשמונאים היא מלחמת מצוה – יוצא גם חתן מחדרו וכלה מחופתה (זה גמרא, והרמב"ם פוסק את זה להלכה), להלחם נגד האויב. שואלים המפרשים, גם הרדב"ז על המקום, והרבה אחרונים (עד ימינו ממש, חשובי הרבנים של הדור שלנו), דנים מה זאת אומרת "כלה מחופתה"? הרי "דרכו של איש לכבוש" ולהלחם, ולא דרכה של אשה, אז מה זה "כלה מחופתה"?! יש פוסקים היום, בבני ברק, שפוסקים בצורה חד-משמעית שחס ושלום, רחמנא לצלן, לפרש "כלה מחופתה" פשוטו כמשמעו, וגם הרדב"ז אומר שקשה לפרש כך. הרדב"ז בשם הרשב"א, ועוד ראשונים, אומרים שאולי הכוונה שהיא מספקת מים במזון – משתתפת בלחימה בעורף, במושגים של היום – אבל הפוסקים האחרונים שוללים אפילו את זה. אומרים פירוש, שכל מי שיש לו חוש ברמב"ם יודע שזו ודאי לא כוונתה – שהיות שהחתן יוצא מחדרו אז ממילא אין יותר חופה, אין לכלה מה לעשות שם, והיא יוצאת. זה ודאי לא הכוונה, אבל ככה יש שאומרים. שוב, יש מבין הראשונים שאומרים שהכוונה שהיא משתתפת בעורף, אבל יש מאירי – שהוא הפירוש הכי מענין כאן – שאומר שלשתף אותה בחזית, יחד עם הגברים, זה לא שייך. לא אומר שזה לא שייך משום צניעות – זו גם סיבה – אלא משום ש"נשים דעתן קלה", ואף על פי שהיא רוצה להלחם ולהתגייס (אנו מדברים על צבא מלך המשיח, והיא רוצה להתגייס לצבא הזה, ולא לצבא כאן – רוצה להתגייס לצבא שמאה אחוז על פי תורה ועל פי יראה), היא יכולה באמצע הקרב לתפוס פחד. יש מצוה לא לפחד, ואי אפשר לסמוך עליה שלא תפחד ותיסוג, ונסיגה היא תחלת הנפילה, לכן לא שייך לעשות גיוס בנות, גם בצבא מלך המשיח בו שומרים על צניעות מאה אחוז, גם במלחמת מצוה. אם כך, מה זה "כלה מחופתה"? המאירי אומר שזה מעשה יהודית. שכל אשה שנדבה לבה לקחת חלק מעשי במלחמה להצלחת ישראל, להגן על עם ישראל, רשותה וזכותה ליזום מעשה אלים, להתנקם בפועל ולהרוג לא סתם את האויב, אלא את הרמטכ"ל שלו – היא צריכה לחשוב איך חותכים לו את הראש בפועל ממש. כך אומר המאירי, זה מה שצריך להיות בראש של ה"כלה מחופתה" – של הנשים הצדקניות בשעת מלחמה – איך אני מגיע להולופרני, וחותכת לו את הראש. כדאי שכל אחד יסתכל במאירי ויראה איך הוא מסביר את זה יפה. אמרנו את זה קצת במאמר מוסגר, כדי לתת 'חוש' בתוקף ובענין של יהודית.

כשמסתכלים בתנ"ך, כשמחפשים את השם יהודית, רואים שיש רק יהודית אחת. זה שם בדוי שעשו הרשע נתן לאשתו כדי לרמות את אביו ואת אמו, שאשתו שומרת דת יהודית. אחר כך יש עוד שש פעמים בתנ"ך המלה יהודית, סה"כ שבע פעמים "יהודית" בתנ"ך (זה מובא גם אצל רבי צדוק הכהן מלובלין). פעם אחת שם של אשה, חלק מנסיונות הרמאות של עשו, ועוד שש פעמים לא כשם של אשה אלא במובן של לשון הקדש. אין את המלה עברית, או לשון הקדש, בתנ"ך – לשון הקדש בתנ"ך זה יהודית, וזה כתוב שש פעמים. כמובן שכל השש פעמים באים אחרי הפעם הראשונה, אחרי יהודית של עשו הרשע. בכל אופן, מה שאפשר ללמוד מזה, ששש יהודית במובן של לשון הקדש זה איזה תיקון – התיקון של היהודית הרמאית, הרמאות של "דת יהודית" (מושג שנוגע להיום, כפי שיתבאר). עשו נמשל לחזיר שמראה טלפיו ואומר "ראו הנה אני טהור", וכך כל מה שקשור אליו זה רמאות והעמדת פנים. יש קליפה שנקראת ראומה – "ופלגשו ושמה ראומה" – ראו את ה-מה שלי, את הבטול שלי. ויש גם קליפת יהודית – ראו שאני נוהגת כמו דת יהודית. תיכף נסביר מה זה בגמרא והלכה דת יהודית, שזה גם כן הנושא של היום, של כ"ד טבת העולה יהודית. התיקון, כנראה, זה דיבור בלשון הקדש, שדברו במסירות נפש, כמו שמסופר במלחמת סנחריב – זו היתה מס"נ לדבר יהודית, משני הכיוונים (גם האויב דבר יהודית). יש בירור, צריך לברר את לשון הקדש. בכל אופן, שש פעמים יהודית – תיקון ובירור של לשה"ק – זה בין האשה יהודית בתושב"כ לאשה יהודית בתושב"ע, היהודית של חנוכה.

הזכרנו "דת יהודית" – מה זה דת יהודית? המשנה אומרת בכתובות, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע, שאשה שעוברת על דת יהודית אפשר להוציא אותה בלי כתובה. ושמה יש שני סוגים, שתי דתות (אנחנו לא אוהבים את הביטוי "משרד הדתות", כי יש רק דת אמת אחת, אבל באמת בשו"ע יש שתי דתות, זה רעיון חדש למשרד הדתות של משיח) – דת משה ודת יהודית, ושתי הדתות הללו שייכות לאשה. [לבת הבעל שם טוב קראו אדל – כמנין יהודי – ויש מסורת שהבעל שם טוב אמר שקרא לה כך כי לקח את נשמתה מהפסוק "אש דת למו", נשמה שהיתה בבחינת נביאה כידוע הסיפורים הרבים בזה. הנין של הבעל שם טוב, רבי נחמן, אומר בלקו"מ (זו תורה חשובה מאד שם) שיש כמה סוגים של נשים – אשה רעה, אשה משכלת, אשה נביאה. הוא אומר שאשה נביאה זה לשון הקדש, אשה משכלת זה לשון תרגום, והאשה הרעה-הזונה זה שבעים לשון. הכל קשור לבירור ותיקון הלשון]. כשאשה עוברת על דת משה הכוונה שהיא מכשילה את בעלה באיסורים – משקרת לבעלה שהמאכל מעושר והוא לא מעושר, או שהיא טהורה ובאמת היא נדה, ר"ל. אשה שמכשילה את בעלה בעבירות ממש, זה נקרא שהיא עוברת על "דת משה". "דת יהודית" זה ענינים של צניעות שבנות ישראל קבלו עליהן, וזה לא מעיקר הדין. דת משה זה תורה, ודת יהודית זה שבנות ישראל נוהגות בצניעות ובעדינות מיוחדת, וכל הדברים האלה שבנות ישראל קבלו על עצמן לנהוג בצניעות ובעדינות, אם אשה עוברת על זה לגמרי, מהקצה אל הקצה, זה נקרא שעוברת על דת יהודית. גם אם היא מכסה קצת את השער, אבל אם זה לא רדיד שקשור היטב, וכך היא יוצאת לשוק, אז היא עוברת על דת יהודית. אם היא קולנית, אם תובעת בקול עד כדי כך שהשכנות שומעות אותה, אז היא עוברת על דת יהודית. אם היא מקללת את אבי הבעל בפניו, היא עוברת על דת יהודית. יש עוד כמה דוגמאות, וכל הדברים האלה זה לא שהיא מכשילה ממש בדת משה, רק שלא נוהגת כמו שבת ישראל צריכה לנהוג בצניעות, ודברים אלה זה כל כך חמור עד שהבעל יכול לגרש אותה בלי כתובה.



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com