טעם מצוה – כי תצא – יפת תאר

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ"[א].

לפי הרמב"ם, יש כאן שלש מצוות במניין תרי"ג, והן המצוות האחרונות לפי סדר ההלכות ביד החזקה: "דין יפת תואר. שלא תמכר יפת תואר. שלא יכבשנה לעבדות אחר שנבעלה"[ב].

מתוך דברי הרמב"ם בדין זה (בהלכות מלכים פ"ח): "[ב] וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו, אבל לא יבעלנה וילך לו אלא מכניסה לתוך ביתו... ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה. [ג] אין אשת יפת תואר מותרת אלא בשעת השביה... וחשקת אף על פי שאינה יפה... ומנין שלא ילחצנה במלחמה, שנאמר והבאתה אל תוך ביתך, יכניסה למקום ואח"כ יבעול. [ד] הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה, שלא דברה תורה אלא כנגד היצר, אבל אינו יכול לישאנה אחר כך מפני שהיא גיורת. [ה] וכיצד דין ישראל ביפת תואר, אחרי שיבעלנה ביאה ראשונה והיא בגיותה אם קבלה עליה להכנס תחת כנפי השכינה מטבילה לשם גרות מיד, ואם לא קבלה תשב בביתו שלשים יום, שנאמר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, וכן בוכה על דתה ואינו מונעה, ומגדלת את צפרניה, ומגלחת את ראשה כדי שתתגנה בעיניו, ותהיה עמו בבית, נכנס ורואה אותה, יוצא ורואה אותה, כדי שיקוץ בה, ומגלגל עמה כדי שתקבל, אם קבלה ורצה בה, הרי זו מתגיירת וטובלת ככל הגרים. [ו] ... ונושאה בכתובה וקידושין, אם לא חפץ בה משלחה לנפשה... [ז] לא רצתה להתגייר מגלגלין עמה שנים עשר חדש, לא רצתה מקבלת שבע מצות שנצטוו בני נח ומשלחה לנפשה, והרי היא ככל הגרים התושבים, ואינו נושאה שאסור לישא אשה שלא נתגיירה".

כנגד יצר הרע

בגמרא[ג] נאמר "יפת תאר, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות. ופירש רש"י: "יפת תואר – משמע מתוך שמתגרה בה יצרו מחמת יופיה התירה לו ובקושי אלא דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטה בשר מסוכנת שחוטה ואף על פי שהיא מאוסה[ד]... ולא יאכלו בשר תמותות לאחר שימותו ויהו נבלות", ומבואר בגמרא שמטעם זה יפת תאר מותרת גם לכהן (אע"פ שיש לו איסור מיוחד בגויה ובגיורת), וכמו שפסק הרמב"ם כנ"ל.

ועוד, הרמב"ם מביא את דין יפת תואר לאחר ההלכה שמותר לחלוצי צבא לאכול מאכלות אסורות אם ירעבו, ובהמשך לזה אומר "וכן בועל אשה וגו'", דהיינו שדין יפת תאר הוא מטעם דומה[ה]. וכיו"ב כתב הרשב"א[ו] שיפת תואר הוא כמו היתר מאכלות אסורות למי שאחזו בולמוס (דהיינו שכל ההיתר הוא כמו גדר 'דחויה' ולא 'הותרה'[ז], אמנם זה תלוי בדעות השונות בגמרא בעניין כהן כמו שיובא לקמן).

וכן מפרש רש"י (בפשוטו של מקרא): "ולקחת לך לאשה – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו 'כי תהיין לאיש [שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה]' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו", ויותר חריף בדברי בן עזאי במדרש[ח], שסמיכות הפרשיות כאן נקראת "עבירה גוררת עבירה".

וממשיך רש"י לפרש שכל המעשים שצריך לעשות – "וגלחה את ראשה וגו'" – נועדו "כדי שתתנוול" ו"כדי שתתגנה עליו", וכמו שמפורש ברמב"ם "כדי שתתגנה בעיניו... כדי שיקוץ בה" (אמנם במורה נבוכים נתן הרמב"ם טעמים אחרים לפרטי המצוה הללו, מצד מדות טובות ומצד רחמנות על האשה, שיהיה לה זמן להתאבל[ט]. ומכל מקום משמע שהכל בהמשך לעצם ההיתר שהוא רק כנגד יצר הרע). וכן כתב החינוך[י] "ומשרשי המצוה אמרו זכרונם לברכה לפי שלא התירה התורה יפת תואר בשביה אלא כנגד יצר הרע, שאם לא התירה הכתוב ישאנה באיסור לתוקף יצר לב האדם רע בענין החשק, ועל כן סתם הכתוב דלת בפניו להבאישה בעיניו".

מכל זה משמע שדין יפת תאר הוא רק היתר ואין כל עניין חיובי בזה. אדרבה, ראוי להתרחק מהיתר זה, שהוא דבר מכוער (כמו אכילת בשר תמותה-מסוכנת) ויש לו תוצאות שליליות, וזהו גם טעם המעשים השונים, שתתגנה בעיניו ולא יקחנה. ואע"פ שזו מצוה במנין תרי"ג, הכוונה שאם רוצה בה עליו לעשות בדרך זו, ולא שיש מצוה בעצם הדבר (וכמו עוד מצוות במניין תרי"ג[יא]).

הכל מתחיל בנטיית היצר הרע, עליו נאמר "כי יצר לב האדם רע מנעריו"[יב] (פסוק שרמוז בדברי החינוך), סתם יצר הוא יצר של עריות המתחיל כבר ביחסי אדם וחוה, כאשר חוה היא יפת תאר הראשונה והיפה ביותר עד שכולם כנגדה "כקוף בפני אדם"[יג]. ורמז מובהק: ב"כי יצר לב האדם רע מנעריו" יש חוה אותיות בחלוקה מדויקת למפרע: "כי יצר" ה אותיות, "לב האדם" ו אותיות, "רע מנעריו" ח אותיות. כי יצר לב האדם רע מנעריו = תענוג תענוג, כאשר כל תענוג הוא חיה-חדוה בריבוע, והוא סוד חוה ראשונה וחוה שניה (ראשי התבות כילהרמ = יצהר ר"ת יצר הרע). אשת יפת תאר ועוד בשר תמותות שחוטות = חוה פעמים חזיר (חוה היא אשת יפת תאר כנ"ל. חזיר הוא סמל המיאוס במאכלות אסורות וכן בשר תמותות מאוס).

כל זה מתאים לעבודת ההבדלה בנפש, תהליך שלם שנועד לחנך את האדם ולגרום לו להבדל מאשה זו. והנה, בעל הלכות גדולות מנה את דין יפת תאר בתוך ה'פרשיות', דברים השייכים לצבור, דהיינו שבתוך אחריות הצבור לתקון החברה נמצא גם עניין זה של המלחמה, השביה ודין יפת תאר שבסופה להתגייר (והרי גיור צריך בית דין). לפי זה, היחיד מרגיש בעיקר את ההכנעה, בהיותו מוקף ושמור על ידי הצבור (שלא יפול לגמרי). אולם בהמשך יתבאר שיש כאן גם ממד (עיקרי) של המתקה, להכניס אותה תחת כנפי השכינה (ודוק שהכנעה-הבדלה-המתקה כאן הוא צבור-יחיד-יחיד).

תכלית חיובית במצוה, לגיור והעלאת הניצוץ

והנה לפי פנימיות התורה יש במצוה זו (גם) ענין חיובי ותכלית, לגייר אשה זו, ולהוציא את הניצוץ הקדוש השבוי בתוכה. ואלו דברי האר"י בעניין זה (בספר הליקוטים): "יש לשאול, על מה שארז"ל על היפת תואר שהותרה הביאה ראשונה במלחמה, ולא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, וכי מפני שלא יוכל לכבוש את יצרו יתירנה לו? א"כ יעשה כן בכל המצוות [וזו קושיה גדולה מאד על דרך הפשט, שהרי "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום... ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו"[יד], אם כן לא יתכן שכוונת חז"ל שמעשה זה היה ראוי להיות אסור ואין כל תועלת, שאם כן הקב"ה יעזרו להתגבר על יצרו![טו] ולאחר הקדמה נוספת מבאר:] והנה בזה תבין ענין היפת תואר, כי ידוע כי כל אותם ההולכים לאותה מלחמה מלחמת הרשות, היו צדיקים גמורים, שלא שח בין תפלה לתפלה וכו', וא"כ לצדיק גמור כזה, אי אפשר שיתגבר עליו יצה"ר לטמא עצמו עם הנכרי, ולכן הודיעתו התורה שאם יחשוק בה, אין זה כי אם ניצוץ הקדושה המעורב באומה ההיא, נמצא ממנו בגויה ההיא, ניצוץ הנוגע לנשמת האיש הזה, ולכן חשק בה, ולכן התירה התורה שיבא עליה. ובההוא רוחא דשדי בגווה בעת הזווג, כנודע, אפשר שיתגבר הטוב שבה וידחה הרע, ותכנס האשה ההיא אל הקדושה ותתגייר. ואפילו הכי, יצא ממנה בן סורר ומורה, דאי אפשר שלא ישארו בה סיגים מעורבים בה עדיין". ועוד מאריך האר"י בעניין זה (ודבריו מובאים בשלמות בנספח), ובדרך כזו הולך גם בעל אור החיים הקדוש בפירושו. אלא שעדיין צריך להבין לפי זה מהו "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (ויתבאר בע"ה בהמשך).

בהמשך לזה, מפרש האר"י את העניין גם "בדרך הנעלם" על מלחמת היצר, שנשמת החוטא היא "אשת יפת תאר" שנשבית לקליפות, וכאשר עושה תשובה אזי מצוה עליו "וחשקת בה" (הופך כבר למצוה גמורה לכתחילה) לפדותה מהקליפות, אבל "אם לא חפצת בה ושלחת לנפשה" זהו הפסד גדול מאד שהנפש הזו לא תתוקן בגוף אדם זה (אלא בגלגול אצל אדם אחר). ובדרך זו ממשיך אדמו"ר הזקן בדרושי החסידות ומבאר ש"אשת יפת תאר" קשור ליחידה שבנפש.

והנה הוזכר שבפשטות היתר יפת תאר הוא 'דחויה' ולא 'הותרה', כמו היתר מאכלות אסורות בשעת פקוח נפש (ע"פ הרשב"א). בפנימיות, מבואר בספר התניא שבכל מאכל אסור יש ניצוץ אלא שאינו יכול לעלות בדרך הרגילה, בהיותו אסור-קשור לקליפה, אבל במקום פקו"נ אזי "נעשה היתר גמור" (כלשון אדמו"ר הזקן) והוא עולה ונכלל בקדושה[טז]. אך נראה שיש הבדל אם זהו בדרך דחויה או הותרה: בדרך הותרה אזי יציאת הניצוץ היא מצד הימין, אהבה וחסד, מדת אברהם אבינו (וגם יחס האדם הוא בדרך זו), ואילו בדרך דחויה אזי הניצוץ יוצא מצד שמאל, בדרך של דין וגבורה, מדת יצחק אבינו (פחד יצחק).

התכלית החיובית בהלכה

באמת, גם בפשט-הנגלה רואים שלא מדובר רק בהיתר-דיעבד אלא ענין חיובי. ראשית, מלשון הרס"ג[יז] "נכספת ליפת תואר גיירנה" – משמע שכיון שנכסף יש מצוה שיגיירנה. ובאמת קבלת גרים, הרוצים להתגייר באמת, היא ודאי מצוה[יח] (ולפי הרמב"ם זה כלול במצות אהבת ה'[יט]). יתירה מזו, מהגמרא עולה שיש מצוה בקניית עבד (מאדונו הגוי) שיהפוך לעבד כנעני של ישראל, שמכניסו תחת כנפי השכינה[כ], ואע"פ שהעבד נכנס למצוות בכפיה, וקל וחומר ביפת תאר שלפי הרמב"ם אין מגיירים אותה אלא מדעתה, ואם כן יש לומר שמתברר למפרע שהיתה מצוה לקרב אותה.

ועוד, מהרמב"ם עולה שאם לאחר ביאה ראשונה לא חפץ בה אינו יכול לשלחה אלא עליו להביאה לביתו ולהתחיל את הסדר האמור בעניין, שכתב "שלא יבעלנה וילך לו". ותמהו על זה האחרונים[כא], הרי כל המעשים נועדו שלא יחפוץ בה ואם כן אם לא חפץ בה מתחילה מדוע עליו להביאה לביתו? ובדרך הפשט יש לומר שמה שעליו להביאה לביתו הוא כדי שלא יהיה כביאת זנות בעלמא (כלשון המאירי "מותר לו לבא עליה אף בגיותה על דעת שיכניסה לביתו אבל לא על דעת שיבעלנה וילך לו"), וזה גופא מרתיע אותו מתחילה 'להתעסק' עם יפת תאר, ביודעו שזה דורש לקיחת אחריות והבאה לביתו במטרה שתהיה אשתו (דהיינו שבתחילה המטרה היא שיביא אותה לביתו, אבל בהמשך יש כיוון הפוך שתתגנה בעיניו ויוציאה). אך ניתן גם לפרש שכעת, לאחר שחשק בה (ובא עליה), יש עניין חיובי לקרב אותה, אולי תרצה להתגייר באמת, ולשון המאירי "מכיון שראה וחשק מותר לו לבא עליה מיד בגיותה בלא שום דין ודברים אלא שאחר שבעל ראוי לו לדבר על לבה ולקרבה לחסות תחת כנפי שכינה" (ומה שרוצים שתתגנה בעיניו זהו כל עוד אינה חפצה להתגייר[כב]).

כל זה לדעת הרמב"ם. אך לפי השיטות שזהו גיור בעל כורחה (שבדרך כלל אינו מועיל כלל אך זהו החידוש כאן, כמבואר ברמב"ן ועוד ראשונים), יש לומר שלכתחילה סומכים על כך שמתוך שלא לשמה תבוא לשמה, ועל האיש להשתדל בכך בדברים היוצאים מן הלב (שנכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם). ועוד בפנימיות, אע"פ שגיור זה הוא בדרגה פחותה מכל מקום על ידו מתעוררות נשמות גרים בכלל להדבק בקדושה.

הדוגמה ההפוכה בתורה לפרשת יפת תאר היא מעשה דינה שיצאה לראות בבנות הארץ (היפך "כי תצא") ואז שכם ראה אותה וחשק בה ("חשקה נפשו" כמו "וחשקת בה") ובעל אותה (ביאה ראשונה באונס), הביאה לביתו ורצה לשאת אותה. שם נאמר "וידבר על לב הנערָ" ודבריו פעלו שלא רצתה לצאת משם עד ששמעון נשבע לה שישאנה[כג]) – וכל שכן שיועילו דברי אמת בקדושה שמדברים על לבה של אשה יפת תאר לדבוק בישראל.

גם בנוגע לאיסורים "לא תמכרנה בכסף, לא תתעמר בה" ניתן לומר בטעם הדבר (מלבד הטעם הפשוט "ללמד נפשנו מדות טובות ויקרות" כלשון החינוך) שזה לשכנע את האיש שינסה לגייר אותה בשלמות (שכן אין לו שום אפשרות אחרת 'להנות' ממנה).

קבלת שבע מצוות בני נח

ועוד, הרמב"ם מדגיש שגם כאשר לא רצתה לבסוף להתגייר, מכל מקום כופים אותה לקבל שבע מצוות בני נח ולהיות בגדר גר תושב. אם כן, זו תכלית בפני עצמה (וזהו הסבר נוסף מדוע לא יכול לשלחה לאחר ביאה ראשונה[כד]).

וביתר הרחבה: מיד בהמשך לדיני יפת תואר מבאר הרמב"ם את חובתנו לכפות את הגוים לקבל שבע מצוות, וממשיך (שם ה"י) "צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח", וכלול בזה כפיה בדרכי נעם "להמשיך לבם אל רצון קונם וחפץ צורם"[כה] (וממילא גם לימוד תורה לגויים בכלל זה, כדי שיכירו דת האמת, שהרי צריכים לקבל שבע מצוות מתוך אמונה בתורת משה, כמבואר ברמב"ם). ומסיים שהמקבל ומקיים שבע מצוות כראוי הרי הוא מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא.

ובאמת, לדעת הרמב"ם[כו] בכל מלחמה (גם במלחמת רשות) אין משלימים אלא אם קבלו שבע מצוות בני נח. דהיינו שבכל מלחמה יש צד של מצוה, לתקן את האומות שיקבלו מצוות בני נח[כז], וכמו שכתב הרמב"ם שהכהן המשוח מלחמה מעורר את העם בדבריו למסירות נפש "ויביאם להסתכן בנפשם לעזור דת האל ולשמרה ולהנקם מן הסכלים בה המפסידים יושר המדינות"[כח] ועוד כותב "כל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה"[כט]. וכן כותב הרמב"ם במורה נבוכים, בטעם מצות יד ויתד וטהרת המחנה: "שיהיה בלב כל אדם שהמחנה כמקדש ה', ושאינו כמחנות הגוים להפסד ולעבירות והזיק זולתם וקחת ממונם לא לדבר אחר, אבל כוונתנו אנחנו הישיר בני אדם לעבודת השם וסדר ענייניהם"[ל] (ובכל דבריו מבואר שבכל מלחמה יש תכלית של קידוש השם).

אם כן, ביפת תאר צריך לכל הפחות שתתקיים התכלית הזו של קבלת שבע מצוות, אלא שבנוסף לזה יש עניין לקרב אותה שאולי תרצה להתגייר. ויש ללמוד מכאן גם לימינו: כמו שבמלחמת רשות כפשוטה יש מצות יפת תאר, שתכליתה לקרב ולגייר את הנשמות השייכות לישראל – כך גם ביציאה ל"מלחמת הדעות", להפיץ את האמונה הטהורה ודת האמת ו"לכוף בדרכי נועם" את שבע המצוות, יש תכלית 'לתפוס' את היחידים השייכים לכך (בחינת יפת תאר) ולקרב אותם עוד יותר, עד שיהיו גרי צדק ממש.

בהמשך לזה, ניתן אף לומר שהיתר יפת תאר מהווה 'תמריץ' מעודד לחיילים לצאת לקרב (והוא הדין להיתר מאכלות אסורות), ואע"פ שלכאורה זה אינו ראוי, וכל המוטיבציה של החיילים צריכה להיות רק לקדש שם שמים (כנ"ל בדברי הרמב"ם), מכל מקום גם על זה נאמר "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", דהיינו שגם היצר החושק יסכים לצאת למלחמה שבה יקבל את שלו. והרי נצטווינו "'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך', בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע"[לא], כמו כאן שגם היצר הרע 'נרתם' למשימה.

והנה הגמרא[לב] אומרת "ליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור", ומקשה על זה מיפת תואר שהותרה רק לישראל (בגוים), ולא לגוי בגוי אחר (שאסור לו לגזול אשה במלחמה), ומתרצת מפני שגוים "לאו בני כיבוש נינהו", ומפרש רש"י "לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל, שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה על ידי כיבוש". דהיינו, מדין יפת תואר נלמד הכלל הגדול שגויים לאו בני כיבוש נינהו. ובפנימיות: רק יהודי הוא בר כיבוש, דהיינו שבכוחו להעלות את הניצוצות הקדושים ממציאות העולם התחתון. והנה המושג כיבוש מופיע לראשונה (ובעיקר) במצות פרו ורבו "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻׁהָ" – ויש כאן רמז מובהק לדין יפת תאר: מ"פרו ורבו" בא לאדם יצר הרע בטבע, וכן פרו ורבו נוהג להלכה בישראל דוקא, שבני כיבוש נינהו, ומ"וכבשה" דרשו חז"ל[לג] "וכבשָהּ כתיב" שהאיש כובש את אשתו (שלא תהא יצאנית), מכאן שבשעת כבוש מלחמה יש כיבוש ליפת תאר מתוך היצר להוליד תולדות, דהיינו להוציא את ניצוצות הקדושה ולהעלותם לשרשם.

כאמור, מצות יפת תואר (העשה והלאוין שבה) היא האחרונה לפי סדר היד החזקה, בהלכות מלכים, "הכל הולך אחר החיתום": רמז מובהק שמצוה זו קשורה לסיום הלכות מלכים – שם מבואר על מלכות המשיח ותיקון העולם כולו, כאשר כל הגויים יכירו בדת האמת. ועוד, "נעוץ סופן בתחילתן": המצוה האחרונה קשורה למצוה הראשונה (בהלכות יסודי התורה) היא מצות האמונה בה', "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – שאותה יפת תאר, שיש בה ניצוץ קדוש, תזכה לקיים את מצות האמונה. וכן יציאת האשה מתוך הקליפות – על ידי החיל הנלחם את "מלחמות ה'" – היא כמו "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

תכלית היצר הרע

כעת נחזור ל"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", ויש לפרש דהיינו שהתכלית הטובה מתלבשת ממש בתוך היצר הרע של האדם, וגם אם יש בזה דבר מכוער (בשר תמותות) מכל מקום לאחר שהגיע לידי כך הרי זו 'עלילה' מהקב"ה כדי להגיע לתכלית הטובה, כמבואר בחז"ל על הפסוק "נורא עלילה על בני אדם"[לד].

היצר הרע הוא אחד מהדברים שהקב"ה מתחרט עליהם שבראם[לה], ואם כן למה בראו? אלא כדי להעלות לקדושה את אותה אשת יפת תאר. בפנימיות, שורש הניצוצות הקדושים שנפלו לעמקי הקליפות בשבירת הכלים הוא מ"עולם התוהו" (שם סג בקבלה), והוא הוא השורש של היצר הרע. לכן היצר הרע, ודוקא הוא, מתאוה וחושק לאותה יפת תאר ("מצא מין את מינו"), ואילו היצר הטוב לא יחשוק באשת יפת תאר (שאינה ממינו). לכן כל היתר יפת תאר הוא בתנאי מפורש "אם תקפו יצרו" (כלשון הרמב"ם), שרק תוקף היצר מעיד שהיא ראויה לו.

ומכל מקום, כיון שדבר זה מתלבש ביצר הרע, יש בו מיאוס, כאכילת בשר "תמותות". ועוד, "תמותות שחוטות" רומז לכך שיש כאן הצלת-העלאת היפת תאר ברגע האחרון, לפני שהניצוץ שלה שוקע בנוקבא דתהומא רבה, כמו בהמה מסוכנת שנשחטת ברגע האחרון. לכן אע"פ שזה מאוס יש בכך צד מצוה (כמו במצוה הראשונה ליהודי הראשון "לך לך" לשון לכלוך, מוכן להתלכלך כדי לתקן[לו], כדוד המלך שידיו מלוכלכות בדם כדי להתיר אשה לבעלה[לז]). בהרחבה, עצם היצר הרע של היהודי הוא בחינת תמותות שחוטות ולא נבלות, כלומר שהוא אמנם מאוס אך במקום שיש משהו להציל ולהעלות (שיהיה "יתרון האור מן החשך").

לשון הגמרא יפת תאר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע = 72, עב, חסד, במשולש. יצר הרע ועוד תמותות שחוטות = 71, וחי בהם, במשולש, תכלית כל המצוות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (וביחד עם 72 במשולש הנ"ל עולה הכל 72 בריבוע, כידוע הכלל בזה).

מתי הותרה ביאה - שני סוגי יצר הרע

בגמרא מבואר שיש חילוק בין ביאה ראשונה לביאה שניה ביפת תאר. ויש מחלוקת גדולה בדבר: לפי הרמב"ם ורבינו תם, ביאה ראשונה הותרה לפני כל המעשים האמורים בעניין. וכן מתפרשים דברי רב המובאים בירושלמי[לח] "יפת תאר לא התירו בה אלא בעילה ראשונה בלבד". והשיטה השניה היא דעת רש"י (בגמרא) והרמב"ן, שביאה ראשונה שהותרה היא רק לאחר כל המעשים האמורים בעניין (ורק היא נחשבת "כנגד היצר הרע" מפני שאחריה התקררה תאוותו), וכן דעת רבי יוחנן בירושלמי (שחולק שם על רב) "לא בעילה ראשונה ולא בעילה אחרונה אלא לאחר כל המעשים", ואע"פ שההיתר הוא לאחר זמן מכל מקום זה מועיל לרצות את היצר כיון שזה נקרא "פת בסלו". וכתב החינוך שהסברא נוטה יותר לשיטת הרמב"ם ולשון הפסוקים נוטה לשיטת רש"י, שהרי נאמר "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה".

יש כאן שני סוגי יצר הרע, ומחלוקת הראשונים היא איזה יצר הרע מצוי יותר בסתם חיל ישראל. לפי רב, מדובר ביצר הרע אימפולסיבי שחושק 'כאן ועכשיו' ("תוקף יצר הרע"), ולכן הותר לבוא עליה עוד לפני כל המעשים, ואין מועיל מה שיש "פת בסלו" לאחר זמן. ולפי רבי יוחנן מדובר ביצר הרע השייך יותר לבר-דעת, שרוצה את הדבר אבל כל עוד שיש לו פת בסלו הוא יכול לדחות לאחר כל המעשים. במלים אחרות: יצר הרע של לב, מדות, לעומת יצר הרע של מח, שכל (יצר הרע חב"דניק לעומת יצר הרע של חסיד פולין...)[לט]. הלב והמדות הם בבחינת קטנוּת (כמו ילד שאינו יכול לדחות סיפוקים) לעומת השכל שהוא בבחינת גדלות. ויש לחקור איזה יצר הרע גרוע יותר, ונראה שיצר הרע של מח גרוע יותר, כיון שהוא נשמר (על 'אש קטנה') לאורך ימים, והאדם מדמה שהוא צדיק ואינו מטפל בו (על דרך "הרהורי עבירה קשים מעבירה"[מ]).

זו מחלוקת מובהקת בין הירושלמי, רבי יוחנן, לבבלי, רב. ארץ ישראל שייכת לחכמה ("אוירא דארץ ישראל מחכים"), "איזהו חכם הרואה את הנולד" וממילא מועיל מציאות "פת בסלו" בעתיד כדי למשול כעת על הלב. לעומת זאת, בבל אותיות לבב, יצר הרע השייך ללב. הבבלי שייך לבינה (מוחין דאמא) שבה נמצא שרש היצר הרע של הלב ("בינה לבא", ו"מינה דינין מתערין"). שיטת רב יותר פשוטה בסברא (כמ"ש החינוך) – מתאים לבינה, הבנה בטעם ודעת – ואילו שיטת רבי יוחנן יותר קרוב לפשט הפסוקים, תורה שבכתב, והרי "אורייתא [תורה שבכתב דוקא] מחכמה נפקת".

פירוש "שלא ילחצנה"

נאמר בגמרא "והבאת, מלמד שלא ילחצנה במלחמה". רש"י וסיעתו מפרשים שאסור לבוא עליה כלל עד שיעשה את כל המעשים האמורים בעניין, כדברי רבי יוחנן בירושלמי. ולפי הדעה שביאה ראשונה הותרה במלחמה, יש בזה כמה פירושים: לפי הרמב"ם הכוונה שלא יעשה זאת אלא בצנעא (ויש בזה כמה ביאורים: או כדי שלא יהיה בפרהסיא שאז "קנאין פוגעין בו", או מדין "והיה מחניך קדוש", או כדי למעט בדחף התאוה כמ"ש הרמב"ם במו"נ), לפי תוס' רי"ד הכוונה שלאחר ביאה ראשונה לא ילחצנה ('ילחיץ') לעשות את שאר המעשים (כדי שיבוא עליה גם ביאה שניה) לפני שמביאה לביתו, ולפי היראים היינו שלא יבוא עליה בעל כורחה.

ארבעה פירושים אלו מכוונים בפנימיות בסוד הוי': דעת רש"י (כרבי יוחנן) שלא יבוא עליה כלל – כנגד חכמה, כמבואר שהירושלמי בכלל הוא כנגד חכמה. בחכמה יש כח להמתין (חכמה אותיות מחכה[מא]) כנ"ל.

דעת היראים שצריך מדעתה – כנגד בינה, "אם אין דעת אין בינה".

דעת תוס' רי"ד שצריך להיות נחת לאחר ביאה ראשונה – כנגד ז"א-מדות, תיקון הז"א במתינות (דומה לדעת רבי יוחנן, אלא שכאן ההמתנה לאחר ביאה ראשונה, והיינו הקשר בין אותיות יו בשם הוי').

ודעת הרמב"ם שלא יבוא עליה בפרהסיא – כנגד מלכות, שבזה ממעט צער האשה ובזיונה (דומה ליראים שצריך דעתה, והיינו הקשר בין אותיות הה בשם הוי'), אך מכל מקום יש כאן כפיה בשעה ראשונה (כמו "דינא דמלכותא"). וצריך לומר שדוקא אז ההיתר מפני שבשעת שביה האשה במצב של כניעה (ופחד מות) ואז גם בעל כרחה הניצוץ מוכן לצאת ממנה (כל שכן בהמשך כשיהיה מדעתה, אבל לא בין לבין).

י – אסור לבוא לפני כל המעשים

ה – מותר לבוא תחילה רק מדעתה

ו – שלא ילחצנה לעשות את כל המעשים במלחמה

ה – רק במקום צנוע ומיוחד

כהן ביפת תאר

הגמרא שואלת "כהן מהו ביפת תאר? חידוש הוא, לא שנא כהן ולא שנא ישראל. או דלמא שאני כהנים הואיל וריבה בהם מצוות יתרות". ויש בזה שתי לישנות: ללישנא קמא, בביאה ראשונה כו"ע מודים שמותר, שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ובביאה שניה רב אמר מותר "הואיל ואשתריא אשתריא" ושמואל אמר אסור כיון ש"גיורת לכהן לא חזיא". ובלישנא בתרא ("איכא דאמרי"), בביאה שניה לכו"ע אסור ונחלקו בביאה ראשונה, רב מתיר כיון שלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ושמואל אסר כיון שלא קרינן ביה "והבאתה אל תוך ביתך" [בפשטות, דעת רב בלישנא בתרא היא כשמואל בלישנא קמא, אבל בכל כיוצא בזה מוטב לומר שיש חילוק ביניהם, ויש לומר ששמואל בלישנא קמא סובר כרבי יוחנן בירושלמי, שביאה הותרה רק לאחר כל המעשים, ואילו כוונת רב בלישנא בתרא כשיטתו להתיר ביאה ראשונה במלחמה. וכן בפנימיות, שמואל ביחס לרב הוא מוחין לעומת מדות, כמו שהוסבר שדעת רבי יוחנן כאן היא מצד החכמה, מוחין (ואע"פ ששורש שמואל הוא בבינה, מכל מקום ביחס לרב הדגש הוא על מוחין בכלל)].

בפשטות, ברור לגמרא שגם לכהן יש, ביסודו, את היצר הרע שבגללו הותרה ביאה ראשונה, אלא שלפי שמואל בלישנא בתרא מכל מקום אסור לו כיון שלא יכול לקיים את המשך התהליך. וא"כ עדיין צריך הסבר, מה יעשה הכהן עם יצרו הרע (ויתבאר בהמשך). מכל מקום, הלכה כרב בלישנא בתרא שביאה ראשונה בלבד הותרה (דהיינו שהיתר זה הוא כמו דחויה ולא הותרה, כדברי הרשב"א שהובאו לעיל, מה שאין כן לדעת רב בלישנא קמא זהו הותרה).

נמצא שיש שני טעמים להתיר יפת תאר לכהן: חידוש הוא, ולא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. ורמז מובהק: חדוש ועוד דברה תורה כנגד יצר הרע = אשת יפת תאר! [חדוש דברה = 529, 23 ברבוע, תענוג. וכבר הובא ש"כי יצר לב האדם רע מנעריו" = תענוג תענוג]

בפנימיות, כהן היינו היצר הטוב, נפש האלוקית שהיא "חלק אלוה ממעל ממש" ודומה לה' (שגם הוא נקרא כהן[מב]). אם כן, הבעיה היא האם גם לצדיק (כהן, שהאישיות שלו מזוהה עם הנפש האלוקית) יש זיקה ליצר הרע. והתשובה היא שאמנם כן. דהיינו שאע"פ שצדיק הוא זה שנצח את יצרו הרע, מכל מקום בדרך כלל מדובר ב"צדיק ורע לו", שעדיין יש לו מעט נטיה לרע, ואינו מאוס בעיניו לגמרי (ולפי זה אפשר לחלק בין כהן הדיוט לכהן גדול, שבכהן גדול יש מצוות יתרות יותר מכהן הדיוט, והוא בגדר צדיק גמור, שכולו יצר טוב, ולכן יאסר ביפת תאר לגמרי, וצ"ע).

וכך יש לפרש בדרך דרוש: "חידוש הוא", חידוש שגם לכהן יש יצר הרע... ומאידך, הטעם לאסור הוא שלכהנים יש מצוות יתירות, ויש לפרש שלכן יש בהם קדושה יתירה וריחוק גמור מיצר הרע – ופירוש זה קרוב לפשט, שבכך מובן טעמו של שמואל בלישנא בתרא.

ובדרך נוספת: שמואל סובר שהכהן יכול להתגבר על היצר במוחין שלו, כיון שהוא רואה את "סוף המעשה" שלא יוכל לקיים בה "והבאתה אל תוך ביתך" – על הכהן נאמר "איזהו חכם הרואה את הנולד" (כהן שייך לחכמה) ובחכמה זו הוא מתגבר על יצרו, "החכמה תעז לחכם" – החכמה נותנת לו עז להתגבר על היצר מתוך ראיית הנולד [וזה מתאים למבואר לעיל שיש להתאים דעת שמואל לדעת רבי יוחנן, שהיצר הרע כאן הוא יותר מצד המוחין. בפרט, שרש שמואל בבינה, "אני בינה לי גבורה"[מג] (כדלקמן ששמואל הוא גבורה), כח להתגבר על היצר].

מה שרב מתיר ושמואל אוסר, היינו כמבואר בכמה מקומות שרב כנגד החסד ("רב חסד") ושמואל כנגד הגבורה (ששרשה בבינה כנ"ל). ומה שהלכה שמותר רק בביאה ראשונה, אע"פ שלפי הפנימיות כל עניין יפת תאר הוא להעלותה ולגיירה, והרי כאן זה לא אפשרי (כטענת שמואל שהרי לא קרינן ביה והבאתה אל תוך ביתך)! מכל מקום סובר רב שאחרי ביאה ראשונה תתעורר בה תאוה להזדווג לישראל (כדברי האר"י שבשעת הזיווג יש "רוחא דשדי בגווה" שעל ידי זה אפשר שיתגבר הטוב שבה) ותתעלה בדרך ממילא.

ומצד הכהן, יש לומר שכיון שנאסר עליו ביאה שניה מכאן שעליו להתחרט ולעשות תשובה על היצר הרע, אע"פ שהיה בהיתר (כמו הקב"ה, שנקרא כהן, שמתחרט על בריאת יצר הרע, אע"פ ש"הרע כסא לטוב"). לעומת זאת, הישראל (שהותר לו להמשיך ולחיות עם היפת תאר) מקבל את מציאות היצר הרע על מנת להפכו לטוב לכתחילה, "כיתרון האור מן החשך"[מד]. והמבחן אם אכן היצר נהפך לטוב הוא לאחר הבירור של כל המעשים – גלוח הראש וכו' כדי שתתגנה עליו – אם עדיין רוצה בה סימן שזהו מצד הטוב, ואם אינו רוצה בה "ושלחת לנפשה" כי יש בזה סיגים של היצר הרע שלא נהפכו לטוב (ומה שיכל להתברר כבר יצא).

לשון הפרשה ורמזים בתוכה

נדייק תחילה בלשון הפרשה "כי תצא למלחמה" וגו' – הכל נאמר בגוף שני, לנוכח. הדבר בולט במיוחד בהשוואה לפרשיות הבאות שנאמרו כולן בגוף שלישי נסתר ("כי תהיין לאיש שתי נשים", "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה", "וכי יהיה באיש חטא", ובהמשך הפרשה הלשון משתנה שוב לכאן ולכאן). ויש לומר בדרך הפשט שמה שנאמר בגוף שלישי הוא מציאות יותר רחוקה, דין תיאורטי, ואילו גוף שני היינו לשון קירוב, בדבר הקרוב למציאות. שהרי "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" – היצר הרע קרוב למציאות, עד שהאדם מרגיש שזו מציאותו הפשוטה (זו התודעה הפשוטה של הבינוני, המזדהה עם הנפש הבהמית ומנסה להתגבר עליה תמיד. והיינו מדת השפלות בנפש, מדתו של דוד המלך ע"ה שאצלו מצאנו יפת תאר).

המלה הראשונה לנוכח ("הכל הולך אחר הפתיחה") היא "תצא" (כותרת הפרשיה והפרשה)[מה]. הנקודה האמצעית של תצא היא ניצוץ, רמז שכל העניין (כתוצאה מהיציאה החוצה) הוא לשם בירור הניצוץ החבוי בפנים (בנקודה האמצעית).

והנה בכל הפרשיה יש 70 מלים, ומתוכן 20 מלים בכינוי לנוכח ("תצא, אויביך, אלהיך, בידך, ושבית, וראית, וחשקת, ולקחת, לך, והבאתה, בביתך, תבוא, ובעלתה, לך, חפצתה, ושלחתה, ומכר[מו], תמכרנה תתעמר, עניתה"). כלומר, חלוקה של כ-ן. זהו רמז למלת המפתח "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה" (כאשר המלה "כן" מחלקת את הפרשה לשני-שליש ושליש, 47 מלים עד אליה ו-23 מלים אחריה, על דרך חלוקת ימי ספירת העומר עד ל"ג בעומר ואחריו. הממוצע של 47 ברבוע ו-23 ברבוע הוא 37 ברבוע, יחידה). ויש לדרוש: "כן [לך על זה]! תבוא אליה ובעלתה" (מתאים יותר לשיטת רש"י שביאה ראשונה שהותרה היינו לאחר כל המעשים ועליה צריך לומר "כן"). עניין זה רמוז גם בלשון הרמב"ם שפותח דין זה במלה "וכן בועל אשה".

רמזים נוספים: כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה = 10 פעמים אני לדודי ודודי לי ששוה חפץ בה! כמבואר בדברי האר"י ש"ובכתה... ירח ימים" רומז לעבודת התשובה בחודש אלול (אלול לשון יללה, "ובכתה", תיקון לילית), ו-10 פעמים "אני לדודי" היינו עבודת התשובה החודרת בכל כוחות הנפש. וכן יצר הרע (לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע) = 5 פעמים אני לדודי (שעולה 5 פעמים חיה). התבאר לעיל שיש יצר הרע של לב ויצר הרע של מח, והנה של לב של מח = 4 פעמים אני לדודי ודודי לי (שעולה 5 פעמים יחידה).

יש בפרשה שני לשונות של רצון, "וחשקת בה... חפצת בה"[מז]. חפצת בה = שפרה = אדם פעמים אהבה. וביחד עם וחשקת בה עולה 1406, יהלום של 37, 38 פעמים 37, כמו 38 פעמים הבל בספר קהלת. תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה = 10 פעמים חפץ.

רמזי "אשת יפת תאר"

"אשת יפת תאר" הוא ביטוי מושלם של שלש מלים של שלש אותיות. ראש-תוך-סוף אותיות אפר. רמז לדברי רבי אלימלך ב'צעטיל קטן'[מח] שבשעת זיווג (עם אשתו, שבעיניו היא הכי יפת תאר בעולם) על האדם לחשוב שאם היה צריך לקפוץ עכשיו לאש ולהשרף על קידוש השם היה עושה זאת, ומקיים בעצמו "אנכי עפר ואפר [דברי אברהם אבינו, הייתי ראוי להיות אפר בידי נמרוד כשהושלכתי לכבשן האש]".

כוונה זו שייכת גם בחתונה, כאשר שמים אפר על ראש החתן ואומרים "לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר" – מי שנעשה אפר (בכוונה הנ"ל בצעטיל קטן) הופך פתאום לפאר.

"אשת יפת תאר" ניתן לכתוב כרבוע בשתי צורות. הדרך הפשוטה והמתבקשת כאן היא זו:

א ש ת

י פ ת

ת א ר

האלכסון הוא הרת"ס אפר, ועם שתי הפנות האחרות (תת) יש תפארת (והיינו ה"פאר תחת אפר").

הכל בלי הנקודה באמצע עולה 1001, "יראת שמים" (יג פעמים מזל – כפולת 7 ו-13).

והדרך השניה היא כמעוין ב"רצוא ושוב":

א

ש   ת

י   פ   ת

ת   א

ר

כאן ה-אפר הוא הקו האמצעי (הציר). הפנות הן יראת – "אשה יראת הוי' היא תתהלל" ("אשת יפת תאר" בקדושה), ראשי תבות "אחתי רעיתי יונתי תמתי", שעולה תורה, כמו בספר משלי שהאשה הטובה היא המשל לתורה ("והוא ימשל בך").

נספח: דברי האר"י בספר הליקוטים

כי תצא למלחמה על אויביך וגו': וראית בשביה אשת יפת תואר וכו'. יש לשאול, על מה שארז"ל על היפת תואר שהותרה הביאה ראשונה במלחמה, ולא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, וכי מפני שלא יוכל לכבוש את יצרו יתירנה לו, א"כ יעשה כן בכל המצות. ועוד י"ל, במ"ש הכתוב בפרשת תבא 'והשיבך ה' מצרים באניות וגו' והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה', כי מה עונש הוא זה להשיבם אל מצריים, אשר אמר ה' 'לא תוסיפו לראותם', וכי עונש הוא להעבירם על ד"ת. ועוד, למה צוה הקב"ה כן במצרים, ולא עשה כן בשאר הגליות, וכי מה לו אם ישובו למצרים, כמו שיכולים ללכת לבבל ולמדי. ועוד למה כשהוזכרו הגליות לא הוזכרו אלא הד', בבל ומדי ויון ואדום, וכמ"ש רז"ל על פסוק 'והנה אימא חשיכה' וגו', וגלות מצרים שהיה גדול מכולם, לא נזכר שם. ועוד, למה נזכר בתורה חמשים פעמים יציאת מצרים:

אמנם, הארבעה גליות, היו כנגד ד' אותיות הוי"ה, וגלות מצרים היה כנגד קוצה של יו"ד, שהוא שקול ככולם, ויותר מהמה. ולכן הוזכר כמה פעמים, ולכן לא הוזכר בכללם, כי היא בחינה גדולה מכולם. והנה הגליות, הוצרכו לברר ניצוצות הקדושה, שנתערבו בחטאו של אדה"ר בתוך הקליפות, שעירב טוב ברע כנודע. וזש"ה 'עת אשר שלט האדם באדם לרע לו', האדם, הוא אדם הבליעל באדם דקדושה, לרע לו, לרעתו של אדם בליעל, כי במה שהוא מצר לישראל נעשה ראש עליהם, ומוציאים ממנו ישראל כל ניצוצות הקדושה אשר בקרבו, לא נשאר דבר. ובכל מקום שכינה עמהם, לברר כל חלקיה. ולכן צוה שלא יוסיפו לראותה, ולא עשה כן בשאר גליות, שעדיין לא בררו כל מה שהיה בקרבה לגמרי. ולכן אמר והשיבך ה' מצרים, כי להיות מצרים כנגד הטוב שבקוץ היו"ד, ועדיין נשאר בירור בכל שאר הגליות, שהם כנגד כל הגוף בערך אל השאר, ישובו למצרים. אבל בערך מצרים עצמו, אמר אין קונה, כי כשניצוץ הקדושה ומעורב עדיין בקרבם, הם מתאוים להשתעבד בישראל, אבל מצרים, כיון שנתברר לגמרי, לא נשאר להם שום תאוה להשתעבד בהם, ולכן לא רצו לקנותם:

והנה גלות בבל היה כנגד הראש, ולכן נאמר בו 'אנת הוא רישא די דהבא', ומדי ופרס היו כנגד הזרועות, שהם שתים, ויון היה כנגד הגוף, שהוא א', ואדום וישמעאל הם כנגד הירכים, ולכן הם שתים. ולכן נתארך גלות זה, שהוא כנגד הירכים, שהם ארוכים. וז"ש רז"ל בעקבות משיחא, כשיגיע זמן לברר מה שנתערב בעקבות בסוף הרגלים. ועל הגוף הזה, אמרו רז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, שהוא על תערובת הקדושה שנתערבו בגוף ההוא דאדם בליעל. והנה מצרים היה שקול כנגד כולם, שהוא כנגד קוצה של יו"ד, שהוא עליון על כל הגוף, ובימות המשיח, שיגמר כל הבירור להעשות מכל, וכל השאר 'ובלע המות לנצח', ויהיה בהם הבירור גמור כמו במצרים, אז יאמר 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות':

והנה בזה תבין ענין היפת תואר, כי ידוע כי כל אותם ההולכים לאותה מלחמה מלחמת הרשות, היו צדיקים גמורים, שלא שח בין תפלה לתפלה וכו', וא"כ לצדיק גמור כזה, אי אפשר שיתגבר עליו יצה"ר לטמא עצמו עם הנכרי, ולכן הודיעתו התורה שאם יחשוק בה, אין זה כי אם ניצוץ הקדושה המעורב באומה ההיא, נמצא ממנו בגויה ההיא, ניצוץ הנוגע לנשמת האיש הזה, ולכן חשק בה, ולכן התירה התורה שיבא עליה. ובההוא רוחא דשדי בגווה בעת הזווג, כנודע, אפשר שיתגבר הטוב שבה וידחה הרע, ותכנס האשה ההיא אל הקדושה ותתגייר. ואפילו הכי, יצא ממנה בן סורר ומורה, דאי אפשר שלא ישארו בה סיגים מעורבים בה עדיין:

והיה אם לא חפצת בה, זה מורה, שהיה הטוב שבה מועט ותבטל במיעוטו, כי גבר עליו הרע ודחה אותו לחוץ, ונדבק עם ההוא רוחא דשדי בגווה, וחזר אליו ונתברר, ונשארה היא כולה רע. ומ"ש כי תצא למלחמה על אויביך, לשון רבים, ונתנו, לשון יחיד. ביען, כי ניצוץ אחד דקדושה, שהיא נשמה א' לבד, כאשר נתערבה באה בגופות מרובים. וז"ש על אויביך, כי בין כולם מעורב הניצוץ, ונתנו ה' אלהיך בידיך, הניצוץ, ותברר אותו משם:

א"נ, ע"ד הפשט, אמר כי תצא, כאיש אחד בלב א', גם הוא ית' ימדוד לך מדה כנגד מדה, ויעשה מן האויבים אחד, וז"ש ונתנו, יחיד כאיש א'. א"נ, ע"ד יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ואח"כ על מלכי האדמה על האדמה. וז"ש ונתנו לשון יחיד, שהוא נתינת השר, כענין (שמות י"ד ל') וירא ישראל את מצרים מת, שהוא השר, כן בכאן, ונתנו שהוא השר, ואח"כ ושבית שביו שהם המושפעים ממנו.

א"נ, ידוע כי אויבי איש אנשי ביתו, שהם טיפות הקרי שיצאו ממנו, ונברא להם גוף מהקליפות, כענין ואנכי בראתי משחית לחבל, נמצא, שיש לו שני מיני אויבים, אחד הקרי, שנקרא נגעי בני אדם, ואחד הקליפות. לזה אמר על אויבי לשון רבים, ונתנו ה' אלהיך אל הקליפה, שהיא המין האחד, ושבית שביו, שהוא הטיפת קרי:

א"נ, ביען כי לפתח חטאת רובץ, ויצה"ט אינו בא, עד שהאדם בן י"ג שנה ויום אחד, ולכן איברי האדם מורגלים כולם עם היצה"ר מיום הלידה, וכשאדם בא לשוב בתשובה, דהיינו שיוצא למלחמה על האויבים, שהוא היצה"ר ואיבריו, ונתנו ה' אלהיך אל היצה"ר בידיך, ואז ושבית שביו, שהם איברי הגוף. וראית בשביה אשת יפת תואר, שהוא הנשמה וגו', וגלחה את ראשה, שתסיר האמונות רעות. ועשתה את צפרנה, שהיא חתיכת ומניעת המותרות. והסירה את שמלת שביה, שהיא הלבוש שנעשה ממעשה העבירות, כענין הסירו הבגדים הצואים. ואחר זה, ובכתה את אביה, זה הקב"ה. ואת אמה, זו כנסת ישראל, כענין מש"ה כי אחרי שובי נחמתי. ותבכה על עונותיה ירח ימים, שהוא חדש אלול, שהם ימים ולא שנים, שהוא זמן תשובה:

עוד כי תצא למלחמה על אויבך:

הנה ידעת, ענין פ' 'אשר הלך חשכים', כי סט"א שארי בחיבורא וסיים בפירודא. והנה היוצא למלחמת היצה"ר, הוא מתחיל מלמטה למעלה, ותחילה נלחם עמהם, כד אינון בפירודא. וז"ש על אויבך, ואח"כ בחיבורא, ונתנו בלשון יחיד. ואמנם להבין שאר הענין, צריך שנבין, איך ארז"ל לא דברה תורה אלא נגד היצה"ר. וכי מפני שיצה"ר נתגבר על האדם נתיר לו שיעבור עבירה גדולה כזו.

אך סוד הענין הוא, כי כמה נפשות גדולות וקדושות אתעשקו בטיקלא, והם גוים, ואמנם ישראל היוצאים למלחמה, היו צדיקים כולם, כענין מי האיש הירא מעבירות שבידו. ואם כאשר ראית בשביה אשת יפת תואר, ואז חשקת בה, זה יורה, כי ודאי אותה האשה היא משרש ישראל שלקחוה, ושבו אותה הקליפות, ולכן ולקחת לך לאשה:

וזמ"ש ושבית שביו, כי זה הוא שבוי בידם מההוא טיקלא, ולכן ראוי לך ליקח אותה מהם. והנה, אפשר לפרש, כי הלא ב' אויבים יש לאדם, או הקליפות או בני אדם עצמו, בסוד 'נגעי בני אדם', כי הם טיפות ונשמות שנתלבשו בקליפות, וכולם הם שונאים ואויבים. וזהו על אויביך, בלשון רבים. ואח"כ ונתנו ה' אלהיך בידך, כנגד האויב הראשון, שהוא הקליפה ממש. ושבית שביו, הוא האויב השני, נגעי ב"א, שהם שבוים ביד זה האויב הא'. וכאשר האויב הראשון ניתן בידך, אז ושבית שביו, שתקח האויב השני, שהוא הנשמה אשר היתה שבויה בידו:

עוד כי תצא למלחמה על אויבך:

יאמר ע"ד הנעלם. כשהאדם חוטא, הקליפה מכסה אותו ומלבישתו טומאה, וזה הבגדים הצואים, והבן. ואומר עכשיו, כי תצא למלחמה עם יצה"ר, על אויביך רבים, הם סמא"ל ובת זוגו לילי"ת רבתא, ואגרת בת מחלת, ולילית זעירתא, ונעמ"ה וכו' וכל כתותיהם, הם רודפים אחרי האדם להחטיא. אמנם כששב האדם בתשובה, אין השי"ת מטריחו להפגיע את כולם, אלא ונתנו לשון יחיד, דהיינו הראש והגדול שבכולם, שהוא היצה"ר, ימסרנו בידיך, כמו שעשו אנשי כנסת הגדולה, ז"ש ונתנו ה' אלהיך בידיך:

ומ"ש ושבית שביו, היינו כי המצות שעושה החוטא, והתורה שעוסק בה, מוריד שפע ואור מלמעלה. אמנם אותו השפע הקליפה חוטפתו, כי אמרה איש זה שעשה מצות אלו, עבדי הוא ומאנשי עצתי, ומה שקנה עבד קנה רבו. נמצא, שאותו השפע של החוטא חוטפו החיצונים, וזה בלתי רצון השי"ת. וז"ס מש"ה 'ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי' וגו', וכי הקב"ה מונע הקורא בתורה. אמנם הענין הוא, שכל עוד שעומד בחטאו, כל אותה תורה שלו והמצות שעושה נהנים מהם החיצונים כנז"ל, אבל כששב בתשובה שלימה, מוציא בלעו של הקליפה מפיו, בסוד 'חיל בלע ויקיאנו'. וזהו פירוש תשובה, שתשוב המצוה והתורה לאיתנה למקומה הראשון. וז"ש ושבית שביו, כלומר, מה ששבה מצידך החיצוני, עכשיו ביציאתך למלחמה עליו וחזרת בתשובה, תשוב לקחת השביה אשר שבה ממך, זהו ושבית שביו:

וראית בשביה אשת יפת תואר, רומז על נשמת החוטא שהיתה עשוקה, שהיא יפת תואר, בת מלך יפה כלבנה ברה כחמה, והיתה מלוכלכת בטומאת חלאת שבית העונות, אני מצוה אותך שתחשוק בה. ז"ש וחשקת בה, לשון צוי. ולקחת לך לאשה, שלא תהיה נכרתת ומתגלגלת בגופי הרשעים, או בתוך כלב או דבר טמא, אלא תהיה לך לאשה, ולא לזולתך. והבאתה אל תוך ביתך, היינו שתכנס חדר בחדר להתבודד ולבכות על העונות, וז"ש אל תוך ביתך. וכמ"ש רז"ל אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש. ואמרם ז"ל פגע, לרמוז שפגע בך בחרבו הקשה, משכהו לבית המדרש, זהו תוך ביתך. וגלחה את ראשה, כלומר שיסור ממחשבתו אמונות זרות, או איזה כפירות ח"ו שעלה על לבך, או הרהורי עבירה שחשבת בראשך:

א"נ, לרמוז על איזה גבהות רוח והרמת ראש וגאוה דאית בך, תגלחהו, כלומר תעקרהו ותשפיל את עצמך לעפר. ועשתה את צפרניה, כלומר, אם יש בידך איזה גזל או עושק שגזלת וטרפת בצפרנך, כדרך הנץ שטורף בצפרנו ואוכל, והתקנה הוא, שתשיב את הגזלה אשר גזלת, והעושק אשר עשקת. ובזה והסירה את שמלת שביה מעליה, היינו הבגדים הצואים אשר נעשה ממעשה הרע, שע"י נשבית הנשמה ונתלבשת בלבוש נכרי. וישבה בביתך, אז תתיישב בתוך גופך, ולא תצא ממך ותכרת מן העה"ז, ותהיה נעה ונדה, ואתה תלך בלא נפש. שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת ממנו, והוא הולך זולתה:

אמנם ע"י התשובה, וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה, ירמוז שהחוטא פוגם באו"א, שהם קב"ה ושכינתיה. וזהו ריבוי את הנ"ז, שכן ערו"ה ערי"ה, ע"י החטא פוגם בי"ה ובו"ה, שהם אותיות יהו"ה, שהוא הת"ת, שהוא אביה. וכן את אמה, בריבוי, שנתרבה הקליפה והגיעה עד אמה, ונפגמה שנעשית ירח ימים, כלומר, שהורדת אותה מגדר ירח עד שנעשית ימים, היינו לשון מיעוט. והתקנה שלך, הוא שתבכה על הפירוד והמיעוט ההוא. ז"ש ובכתה וכו', דקיימא לן שערי דמעה לא ננעלו, לפי שע"י הדמעות, יפתחו המקורות, מים טהורים מלבנון העליון, ויצאו זרם מים לטהר סגירת הצינורות. ואח"כ תבא אליה, היינו סוד יציאת נשמת הצדיק, שהיא כמשחל ביניתא מחלבא. שכמו שהצדיק עשה מהגשמי רוחני, כלומר, מהעה"ז עשה עה"ב, כן נשמתו מושכת גוף אחרי הנשמה, וזהו כמשחל ביניתא, דהיינו השער כאשר מושכין אותו מהחלב נדבק בו מהחלב, דהיינו מהגוף נעשה נשמה, כמ"ש 'משכני אחריך נרוצה':

וז"ש ואחר כן תבא אליה, כלומר שימשך הגוף הגשמי אחרי הנשמה. ומ"ש ובעלתה, כלומר תקנה לה בעל, זה הקב"ה. שעד עתה היה רחוק ה' מרשעים, ועתה יהיה לבעל ואדון, והוא יהיה עבד אליו, ויאמר לו עבדי אתה. ובתחית המתים, והיתה לך לאשה, ולא יהיה הגוף הזה אפל כלה בעפר בלי תקומה, כי יהיה אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, אלא והיתה לך לאשה:

והיה אם לא חפצת בה וכו', זה אני מיעצך שתחשוק בה, ותרויח כל זה האמור, אבל אם לא חפצת בה, תהיה בגלגול, ותהיה משולחת ממך. וז"ש ושלחתה לנפשה, הרי הפסד. עוד יהיה לך הרחקת התועלת, ומכור לא תמכרנה בכסף, לא תמסור אותה באותו עולם בביזו ובכוסף, ותתגלגל כאבנא בקוספיתא, ושוב לא תתעמר בה, כלומר שלא תשתמש בה עוד, אלא ח"ו היא תהיה נכרתת, ואתה תתבלה בעפר בלי תחיה, וכ"ז תחת אשר עניתה במעשיך. האל ברחמיו יחזירנו בתשובה שלימה לפניך אמן.