חיפוש בתוכן האתר

ערך ומעלה - כ"א אייר וכ' סיון ע"ח – ירושלים הדפסה דוא

בע"ה

כ"א אייר וכ' סיון ע"ח – ירושלים

ערך ומעלה

מהו טוב? (2)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשלשת החדשים אייר-סיון-תמוז עסק השיעור החדשי באנגלית בסוגית "מהו טוב?", תוך הארת השקפת התורה על תחומים הנידונים היום בתיאורית הערך. בשיעור קודם נפרס 'פרצוף' שלם של התייחסות לסוגית "מהו טוב?", והשיעור שלפנינו מתמקד בנקודה אחת שעולה בתחום זה – היחס בין ערך (value) ומעלה (virtue). השיעור האחרון בנושא – המנתח את תאורית היסודות המוסריים – מודפס בהמשך חוברת זו.

פרק א פותח בניתוח מילולי (ומספרי) של מושגים אלה בלשון הקדש – בפירוש המילולי-המודרני מול המקראי-תורני – ובהקבלה של מעלה וערך (בהתאמה) לזוגות זכר-נקבה, אור-כלי, שמים-ארץ וגם "שלם וחצי". מתוך הדברים מתברר היתרון של ערך (אובייקטיבי) ביחס למעלה (סובייקטיבית). סיומו של הפרק קושר בין המושג המודרני ערך לסוגית "ערכין" בתורה ולמשמעותה הפנימית-הנפשית ב'עבודה' – חובת האדם להעריך את עצמו באופן הנכון.

פרק ב עוסק בדמותו של רבי אלעזר בן ערך (מתוך קישור שם אביו למושג ערך) – בקביעתו שהמדה הטובה ביותר היא "לב טוב" (המתקשרת גם לעבודת ספירת העומר) ובדמותו כבעל תשובה, כחדשן עצום ששכח את תלמודו וזכה שיחזור אליו. מתוך הדברים עולה גם הסכנה ביציאה לא-מבוקרת לטבע וסכנת השבירה שיש בדחף להתקדם מ'טוב' ל'יותר טוב' (על מנת להגיע בסופו של דבר ל'הכי טוב').

בפרק האחרון, פרק שו"ת, מורחבות חלק מהנקודות בשיעור – היחס לטוב של הטבע, עבודת ספירת העומר – ובעיקר מודגש ההסתכלות הנכונה על הכוונות של ספירת העומר (ומתוך כך על כוונות בכלל).

א. ערך ומעלה

בשיעור הקודם[ב], בו התחלנו לעסוק בתיאורית הערך ובסוגית "מהו טוב?", הזכרנו שני מושגים – ערך (value) ומעלה (virtue) – והיום נרחיב מעט על ההבדל ביניהם:

ערך ומעלה – "שלם וחצי"

בעברית ערך היא מלה חשובה, ששוה 290 – תכף נסביר את משמעות המספר. המלה הדומה לה, שבאנגלית לא מובן לגמרי ההבדל ביניהן, היא מעלה – משרש עלה, לשון עליה – שעולה 145. אם כן, יש לנו שני עמודי תווך של המוסר, של האתיקה – ערך ומעלה. מה היחס בין 290 ל-145? בדיוק יחס של 2 ל-1 – ערך הוא פעמיים מעלה (נמצא שבכל ערך יש שתי מעלות, כל ערך הוא בעצם "מעלה מעלה"). יחס מאד חשוב בתורה, בפרט בתורת הקבלה, במיוחד אצל רבי אברהם אבולעפיא, שמדבר הרבה על יחס של "שלם וחצי".

בדרך כלל יחסי "שלם וחצי" הם יחסי זכר ונקבה[ג], אך לא תמיד ברור מי הזכר ומי הנקבה – האם הזכר הוא השלם והנקבה היא החצי או להיפך. בהקשר שלנו, אם נרצה לתת כאן יחס של זכר-נקבה, ערך הוא נקבה ומעלה היא הזכר. הכל יחסי, אפשר למצוא את שתי האפשרויות בתוך כל אחד בפני עצמו.

אור וכלי, נשמה וגוף, זכר ונקבה

המושגים המקבילים בקבלה, שקצת יותר קל לצייר, הם אור וכלי[ד]. לכל אור יש כלי – לכל כלי מתאים אור מסוים. לפעמים אור וכלי הם נשמה וגוף. לפי הזהר[ה], יחסי אור וכלי, נשמה וגוף, הם גם יחסי זכר ונקבה – הנשמה נקראת אברהם והגוף נקרא שרה, הזכר והנקבה היהודיים הראשונים בתורה.

מה יותר חשוב, האור או הכלי? אפשר לחשוב שהאור יותר חשוב, אבל לאור בלי כלי אין גילוי קבוע במציאות, הוא שייך לעולם התהו שאין לו קיום – הוא נכנס לרגע למציאות, לא יכול להמשיך להתקיים בה, נשבר ונעלם. בשביל קיום האור צריך כלי. הכלי נקרא תיקון. מבואר בקבלה וחסידות שהשֹרש הרוחני של הכלים גבוה משרש האורות עצמם. אנחנו רוצים להקביל זאת למושגי האתיקה – מעלה מקבילה לאור וערך מקביל לכלי.

איך אני יודע שאשה קשורה למושג ערך? כל בעל אומר לאשתו לפני הקידוש בליל שבת "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה"[ו], היא בעלת הערך הכי גבוה בעולם. היא לא רק הכי יקרה לבעלה, אלא היא בכלל מייצגת את הערך (יש אפילו אשה אחת ששמה שוה ערךמרים הנביאה, אחות משה ואהרן). הבעל, לעומת זאת, צריך להיות איש המעלה.

בהקבלה נוספת, מעלה וערך הם גם שמים וארץ, גם כמו נשמה וגוף. שמים הם למעלה, מעלה היא שמימית וערך הוא ארצי. בעברית יש תופעה מאד מענינת, שאין צורת נקבה למלאך – מלאך הוא רק זכר. אם מוסיפים ה בסיום המלה מלאך – הצורה הנקבית – המשמעות היא משהו אחר, מלאכה שפירושה עבודה. כשמלאך יורד לארץ 'היא' מתחילה לעבוד קשה – כמו לט אבות מלאכה של שבת. שוב, איש צריך להיות שמימי ואשה היא העוגן של האיש, שמוודאת שהוא יהיה מחובר לארץ[ז].

מעלת הערך בעל התכלית המציאותית

כפי שהוסבר, איש ואשה הם מעלה וערך. היה אפשר לחשוב שמעלה היא יותר מערך, אבל זה לא כל כך בטוח, כי הגימטריא מגלה ש-ערך כפול בערכו מ-מעלה. בעוד מעלה היא מדה טובה בנפש האדם (ב'גברא'), משהו סובייקטיבי, ערך מתבטא במציאות האובייקטיבית ולא רק בטוב אנושי, בחפץ או ענין בעל ערך (ב'חפצא'). יתכן דבר שהוא בעל ערך מוחלט, טוב מהותי עצמי (ואפילו מוניסטי – ערך-על יחיד), ויתכן שהערך המציאותי הוא טוב חיצוני, 'טוב ל...'[ח]. אך אפילו בתפיסה של "טוב ל..." – טוב חיצוני בפילוסופיה – יש משהו יותר גבוה בערך מאשר במעלה (אף אם היא טוב מהותי-עצמי, טוב לכשעצמו).

אם מדברים על איש ואשה, "טוב ל..." הוא כמאמר חז"ל[ט] "אין אשה אלא ליפי" או "אין אשה אלא לבנים". האם העובדה שהיא 'טובה למשהו' (טוב ל...) ממעיטה אותה מהאיש? לא. במה שנועד לתכלית מסוימת, תכל'ס, יש משהו יותר טוב מאשר בטוב המהותי. יש תכלית לבריאה, ואם תכלית הבריאה היא להרבות את הדמות[י], שיהיו הרבה ילדים, אז "אין אשה אלא לבנים" זהו ערך שלמעלה ממעלה.

דיני "ערכין" – בין ערך למעלה

עד כאן מבוא כדי להכנס לנושא, שיש עמוד של 'ערך' ועמוד של 'מעלה'. בפשטות, השימוש במושג "ערך" כפי שהוא היום – במובן הערכי-מוסרי – הוא מאוחר למדי, ועדיין ההשגחה הפרטית בשימוש המקובל היום מכוונת להתבונן במקור המושג בתורה. כאשר מדברים על המלה ערך, צריך לזכור שיש מסכת שלמה בתלמוד שנקראת מסכת "ערכין". יש פרשיה עם מצוה מיוחדת בתורה – שקראנו לפני כמה שבתות[יא] – המלמדת שלכל אדם חי יש ערך. כשמישהו נודר לתרום ערך של אדם מסוים עליו להביא למקדש את ערכו, הנמדד על פי מינו וגילו.

יש משהו במושג ה"ערך" של התורה שהוא בין ערך למעלה. אם היה מדובר בערך טהור היה צריך לקחת את האדם לשוק של עבדים ולבדוק בכמה הוא נמכר בשוק. אבל לא לוקחים אותו לשוק ומחשבים את ערכו לפי המחיר שניתן לקבל עליו – די בתעודת הלידה שלו בשביל לדעת את ערכו. יש משהו מהותי בערך, המתבסס בפשטות על הגיל והמין. יש משהו של מעלה בתוך הערך – ערך הוא משהו כספי, והוא נמדד כאן גם כמשהו מהותי. אם מישהו אומר "ערכו עלי" עליו להביא את הסכום הכתוב בתורה למקדש.

העובדה שבערך כאן יש ממד מהותי מתבטאת גם בלשון המיוחדת של התורה, המשתמשת בצורה "ערכך"[יב] (בצורה בלתי-רגילה, כדברי רש"י[יג] "וכפל הכפי"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא"). בהקשר שלנו, המלה "ערכך" – לשון יחיד – מתאימה לשיטה המוניסטית, לפיה יש רק ערך עליון אחד. מלשון זו ניתן גם ללמוד ש"ערכך" הוא הערך המיוחד שלך. כמו שלכל אדם יש מצוה שהיא ה"זהיר טפי"[יד] שלו – מצוה מיוחדת, שבאופן שלמעלה מטעם ודעת, כ"גורל", הוא נזהר בה במיוחד והוא 'זוהרת' ומאירה את נפשו[טו] – כך יש ערך מיוחד שלו, עבורו הוא ערך-על סביבו סובב הכל[טז], באופן שלמעלה מטעם ודעת[יז].

על האדם להעריך את עצמו

נקנח את הנקודה הראשונה בסיפור חסידי מפורסם: אחד מגדולי חסידי חב"ד הוא רבי הלל מפאריטש. כשהוא היה צעיר, בטרם התקשר לאדמו"רי חב"ד, הוא היה חסיד טשרנוביל. הוא טעם מהמתיקות של תורת חב"ד ורצה להגיע ולהתקשר לאדמו"ר הזקן, אך בהשגחה הפרטית הוא לא הצליח להגיע אל הרבי. הוא מאד השתדל, אך לא הצליח לראות את הרבי הראשון – הוא רדף אחריו (באותו זמן אדמו"ר הזקן היה בנסיעות), התקרב כמה פעמים אך לא הצליח. בכל פעם הוא נסע לעיר בה שהה אדמו"ר הזקן – אך כאשר הוא הגיע התברר לו שאדמו"ר הזקן כבר עזב.

רבי הלל חשב מה לעשות, והחליט להגיע לתחנה הבאה לפניו, להתחבא מתחת המטה בחדר בו יתגורר הרבי, וכאשר הרבי יכנס – לקפוץ מתחת למטה. הוא היה מאד להוט לראות את הרבי... באותו זמן כאשר למדן גדול הגיע לרבי בפעם ראשונה הוא היה מכין שאלה שהיתה לו בלימוד הגמרא. באותו פרק האברך הצעיר, רבי הלל, היה עסוק במסכת ערכין, אז הוא הכין קושיא מאד עמוקה במסכת ערכין כדי לשאול את אדמו"ר הזקן בפגישה הראשונה שלהם.

כדי להבין ולצייר טוב את הסיפור נקדים שאחד ממנהגי בעל התניא היה לא לדבר רגיל אלא רק לשיר, לומר הכל בניגון, גם דיבור יום-יומי, כמו 'מה שלומך?', 'בבקשה תכין לי קפה' – הכל היה בניגון, הוא אף פעם לא דִבר רגיל. כמו שאמרנו, רבי הלל התחבא תחת המטה במקום אליו התעתד אדמו"ר הזקן להגיע, הוא שמע אותו נכנס לחדר, וכאשר אדמו"ר הזקן נכנס הוא הלך לאט ואמר בניגון: 'כשלאברך צעיר יש קושיא בערכין, קודם הוא צריך להעריך את עצמו [= למדוד את ערכו-מצבו]'. רבי הלל היה מתחת המטה, מוכן לקפוץ ולשאול את השאלה שלו, אבל כשהוא שמע את המלים האלה הוא התעלף. אף אחד בעולם לא ידע שהוא הכין את השאלה העמוקה הזו במסכת ערכין. ברור שאדמו"ר הזקן ידע שהוא התעלף מתחת למטה, זה לא הפריע לו כי הוא ידע את סוד ההשגחה הפרטית שבדבר. עד שרבי הלל התעורר מעלפונו אדמו"ר הזקן כבר עזב את העיר. זהו הנסיון האחרון שהוא עשה לראות את אדמו"ר הזקן, אבל הוא שמע אותו והמלים שהוא שמע פעלו עליו כל חייו – הוא בא והתקשר לחלוטין לאדמו"ר האמצעי, הרבי השני של חב"ד.

לומדים מהסיפור יסוד מאד חשוב בעבודת ה' – שצריך להעריך את עצמך. לא רק ללמוד את מסכת ערכין אלא ליישם אותה קודם כל ביחס לעצמך, להעריך את עצמך.

ב. רבי אלעזר בן ערך

בפעם הקודמת[יח] דברנו על אחד מגדולי התנאים – רבי טרפון. אמרנו ששמו, טרפון, בגימטריא משה (שכאשר נולד נאמר עליו "כי טוב הוא"[יט], כפי שהזכרנו); שבאופן נדיר שמו מתחיל ב-ט, ר"ת טוב; ושהשרש של שמו, טרף, עולה טוב ברבוע.

היום נדבר על תנא חשוב אחר, דור או חצי דור לפניו – אחד מחמשת תלמידיו הגדולים של רבן יוחנן בן זכאי. רבן יוחנן בן זכאי הוא הדור הראשון של התנאים ותלמידיו הם הדור השני. קראנו אתמול, בשבת, פרק שני בפרקי אבות (בפעם השניה) – שם[כ] מדובר על רבן יוחנן בן זכאי וחמשת תלמידיו ומצוטט השבח שהוא אמר על כל אחד מהם. האחרון בהם הוא רבי אלעזר בן ערך, עליו הוא אמר שהוא "כמעין המתגבר". אחר כך[כא] הוא שאל את חמשת תלמידיו "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם?". כל אחד אמר משהו אחר, והחמישי-האחרון, רבי אלעזר בן ערך, אמר שהדרך הטובה לדבוק בה היא "לב טוב".

תקון הלב בימי ספירת העומר

ידוע[כב] ש"לב טוב" רומז ל-מט ימי ספירת העומר[כג] (בהם קוראים לראשונה את פרקי אבות). העבודה הרוחנית של הימים האלה, ימי ספירת העומר היא תיקון המדות. לפי הקבלה והחסידות יש שבע מדות בסיסיות של הלב, הרגשות, ומעליהן שלשה כחות של השכל שמכוונים את הרגש. מדות הלב הן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. כחות השכל הם: חכמה, בינה, דעת.

כל אחת משבע מדות הלב מתכללת עם כל האחרות. המדה הראשונה היא חסד, אהבה, והיא כוללת את כל שבע המדות – חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו'. כך יש את המדות מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות. התכונה הפנימית של המלכות היא שפלות, כפי שאמר דוד המלך (אב-הטיפוס של המלכות) על עצמו "והייתי שפל בעיני"[כד]. השפלות היא העבודה הפנימית של המלכות – על המלך להיות ענו.

המכנה המשותף של כל התיקונים האלה, תיקוני מדות הלב ב-מט הימים, הוא הפיכתנו לאנשים יותר טובים – לבעלי "לב טוב". זו המדה הכוללת את כל המעלות, את כל ה"דרך טובה שידבק בה האדם" בהנהגת חייו, כנ"ל, ולכן היא צריכה להיות שאיפת האדם.

רבי אלעזר בן ערך – מבינות במושג ערך

נשים לב שמי שאומר שהדרך הטובה היא "לב טוב" – יותר מ"עין טובה", "חבר טוב", "שכן טוב" ו"רואה את הנולד", ארבע הדעות האחרות – הוא מי שהוגדר על ידו רבו "כמעין המתגבר". רבן יוחנן בן זכאי אמר "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם" – אני רואה שדבריו יותר נכונים מדברי כל חבריו, כי כל התכונות הטובות שהזכרתם נכללות ב"לב טוב".

מה מיוחד בנוגע לשמו? יש עוד תנאים עם אותו שם ראשון – אלעזר. יש הרבה 'אלעזר'ים והרבה 'אליעזר'ים (שמות קרובים), וכדי להבחין באיזה רבי אלעזר מדובר צריך לציין את שם האב. מה שמיוחד באלעזר המסוים הזה שהוא אלעזר בן ערך, שם אביו הוא עֲרָך – אותן אותיות של עֵרֶך. האם יש עוד מישהו בכל התלמוד ששמו בא מהמלה ערך? לא. זהו שם יחודי לחלוטין – אין כמותו בתורה שבכתב, בתנ"ך, ולא בתורה שבעל פה, במשנה ובגמרא ובמדרש וכו'. שם יחודי לחלוטין, עֲרָך, שמשמעותו עֵרֶך. משמעות השם אלעזר בן ערך – שהוא בנו של ערך, אבל בחסידות דורשים שהמלה בן היא גם מלשון הבנה, ולאור זאת נדרוש שאלעזר בן ערך הוא המבין הגדול בערך. זהו דבר מדהים, אלעזר בן ערך הוא המבין האולטימטיבי – יותר מכל תנא אחר – במושג הערך, והוא אומר שהערך האולטימטיבי, ה"דרך טובה שידבק בה האדם", הוא "לב טוב".

רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי אלעזר בן ערך – צדיק ובעל תשובה

יש הרבה מה לומר על רבי אלעזר בן ערך – ראוי להקדיש לו שיעור[כה]. הראשון בין חמשת התלמידים הוא רבי אליעזר – שנקרא "רבי אליעזר הגדול" ושם אביו הורקנוס – והאחרון הוא רבי אלעזר בן ערך, יש להם שם דומה. המשנה שקראנו בשבת אומרת בתחלה שרבן יוחנן בן זכאי אמר ש"אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס [ראשון התלמידים] בכף שניה, מכריע את כולם". אבל אז בא עוד תנא – לא מהחמשה, אבא שאול – ואומר בשם רבן יוחנן בן זכאי (זאת אומרת, 'שמעתי בעצמי מרבן יוחנן בן זכאי') ש"אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ואלעזר בן ערך בכף שניה, מכריע את כולם".

איך אפשר ליישב את שתי המסורות? איך יתכן שהוא אמר אותו דבר על שנים מתלמידיו? מי הגדול ביניהם? מוסבר בחסידות, הרבי מסביר היטב[כו], שאחד מהם הוא צדיק גמור והשני בעל תשובה. רבי אליעזר בן הורקנוס הוא צדיק (או ליתר דיוק, הוא בעל תשובה – הוא לא קבל חינוך תורני[כז] – שנעשה צדיק), ובפרספקטיבה הזו הוא הגדול מכולם. אבל בפרספקטיבה של תשובה לה' רבי אלעזר בן ערך מכריע את כולם (הוא צדיק שנפל ועשה תשובה, מצדיק נעשה בעל תשובה), כולל הצדיק הגדול רבי אליעזר בן הורקנוס, כמאמר חז"ל[כח] ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". רבי אלעזר בן ערך הוא בעל התשובה הגדול מכולם, וכבעל תשובה הוא מבין במושג ערך יותר מכל אחד אחר. אולי הוא לא מבין מעלות יותר מכולם, אבל בערך הוא מבין יותר מכולם.

סיני מול עוקר הרים – החדשן מועד לשִכחה

למה רבי אלעזר בן ערך הוא בעל תשובה? בין כל תלמידי רבן יוחנן בן זכאי הוא היה המיוחד, המבריק והמקורי ביותר. הוא נקרא "עוקר הרים" בחידושי התורה שלו. לעומת זאת, התלמיד הראשון – רבי אליעזר בן הורקנוס – נקרא "סיני", הוא היה הכי בקי בכל מסורות הלימודים שנמסרו מדור לדור. "סיני" הוא הר בעצמו, אבל הכח של "עוקר הרים וטוחנן זה בזה" ובונה הרים חדשים הוא כח אינטלקטואלי שונה. בלי ההר המקורי אתה לא יכול לעשות כלום, לכן חז"ל נחלקו[כט] מי עדיף, "סיני" או "עוקר הרים". המסקנה היא ש"סיני עדיף" – אם אין לך את הידע הבסיסי אתה לא יכול לעקור הרים, לטחון אותם ולחדש בתורה.

מה הסכנה אצל נשמה שהיא לגמרי מחדשת? כמובן, אי אפשר לחדש בלי ללמוד את היסודות, אבל אם אתה בעיקר טיפוס מחדש אתה עלול לשכוח – וזה בדיוק מה שקרה לרבי אלעזר בן ערך, כפי שרואים בסיפור האישי שהוא כנראה הכי מפורסם אודותיו בש"ס[ל]:

נפילתו ותשובתו של רבי אלעזר בן ערך

אחרי הסתלקות רבן יוחנן בן זכאי חמשת התלמידים, שעד כה ישבו לפניו יומם ולילה, היו צריכים להחליט מה לעשות. ארבעת התלמידים הראשונים החליטו להשאר יחד ביבנה, לשם גלו אחרי חורבן הבית השני, אבל החמישי – רבי אלעזר בן ערך, בעצת אשתו – החליט לעזוב את שאר החכמים וללכת לעיר נופש, שיש בה את האויר הכי טוב, המים הכי טובים והפירות הכי טובים בישראל. הוא קִוה שכל חבריו יבואו אחריו. הוא אכן הגיע למקום טוב, לחיים פיזיים הכי טובים האפשריים, כפי שאשתו רצתה, לגור במקום המיוחד הזה.

אמנם, הוא נשאר לבד – חבריו לא באו איתו. היות שלא טוב להיות לבד, צריך ללמוד תורה בחברותא, הוא שאל את אשתו מה לעשות. כתגובה היא שאלה אותו – אוכל ועכברים, מי בא למי? העכברים אל האוכל או האוכל לעכברים? אתה האוכל והם העכברים... עליהם לבוא אליך, לא אתה אליהם. אז הוא נשאר שם, עד שהוא שכח הכל. הוא היה במקום עם המערכת האקולוגית הכי טובה בעולם – האוכל, היין, המים והאויר הכי טובים – והיא גרמה לו לשכוח את התורה.

בזמן מסוים הוא חזר לחבריו ביבנה, שם היתה ישיבה של מאות תלמידים שבאו לשמוע תורה. העלו אותו לקרוא בתורה וכיוון ששכח כל כך, הוא טעה בשלש מלים פשוטות – במקום "החדש הזה לכם"[לא], בתחלת סיפור יציאת מצרים, הוא קרא בשלש טעויות, "החרש היה לבם"[לב]. בנקודה זו כל מי שהיה שם, גם יהודים פשוטים, ראו שהוא לא יודע אפילו לקרוא בתורה, והם ידעו איזה תנא גדול הוא היה לפני כן – אז כולם התחילו לבכות. כולם בכו וגם הוא בכה. יש שתי גרסאות[לג] מה קרה אז – לפי גִרסא אחת חבריו בקשו עליו רחמים מן השמים ותלמודו חזר אליו, ולפי גִרסא שניה אליהו הנביא בא והחזיר לו את התורה שלמד ונשכחה ממנו.

צמיחת נשמת בעל תשובה – משבר ה'יותר טוב' כדי להגיע ל'הכי טוב'

כדי להבין צריך לזכור סיפור נוסף אודותיו: מכל חמשת תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, בנוסף להיותו החדשן ביותר, רבי אלעזר בן ערך הצטיין גם בלימוד סתרי תורה, בסודות מעשה בראשית ובגילוי סודות מעשה מרכבה[לד]. עוד בחיי רבו, בנוכחות רבו, כאשר הוא דרש בסתרי תורה כל המלאכים ירדו והקשיבו לו וכל עצי השדה התמלאו אש ואור ואחד המלאכים אמר 'אמת אמת', מה שאתה מלמד הוא אמת. אז רבן יוחנן בן זכאי, רבו, אמר 'אשריך אברהם אבינו שיצא זה מחלציך'. אין סיפור כיוצא בזה בכל התלמוד – לא רק שהוא היה המחדש הכי גדול, אלא שהוא הכי העמיק בסתרי תורה וגלה אותם, ומן השמים הסכימו שדבריו אמת.

על רקע זה בא הסיפור המוזר הזה, שהוא יצא-התמסר לטבע (nature "trip") וההתמסרות לטבע גרמה לו לשכוח את כל התורה. לכן מוסבר בחסידות שהתהליך של שכחת התלמוד והחזרתו הוא חלק מתיקון נשמתו – הוא נשמה מאד כללית, והוא צריך לשכוח הכל ולעשות תשובה (כדמוכח ממה שבכה כו'), כדי להגיע למדרגה אפילו יותר גבוהה ממה שהיה קודם.

בשיעור הקודם[לה] הוסבר סדר התפתחות של טוב-יותר טוב-הכי טוב (כנגד נקודה-ספירה-פרצוף, נקודה-קו-שטח), כאשר השלב האמצעי (ה"קו") נמצא בסכנת שבירה – מי ש'טוב' ורוצה להיות 'יותר טוב' (שאיפה ראויה לכל אחד) מכניס את עצמו לסכנת שבירה. זו התמצית של נשמת בעל תשובה – הוא יודע שכדי להיות 'הכי טוב' צריך קודם לעבור דרך השלב של 'יותר טוב', ולהיות 'יותר טוב' זה מסוכן.

זהו בדיוק התהליך שקרה לרבי אלעזר בן ערך (בגימטריא טוב-יותר טוב!). הוא היה טוב, מאד טוב – יחסית לכל חבריו הוא היה הכי טוב, במדה מסוימת, אבל בשבילו זה היה רק טוב. הוא רצה להיות 'יותר טוב', אבל כדי להיות יותר טוב – השלב השני – הוא עבר משבר, ואז צריך לעשות תשובה. הוא בוכה וכולם בוכים איתו, חבריו מבקשים עליו רחמים ואליהו בא להחזיר לו תלמודו. מה פירוש שאליהו בא? יש כאן משהו משיחי – משיח בשבילו[לו] – ואז הוא נעשה הכי טוב (הכי טוב היינו פשוט יהודי טוב, א גוטער איד).

ג. שאלות ותשובות

שרש הרע הגלוי – בטוב הנסתר

שאלה: בנושא של ערך ומעלה, איך נתייחס לכל מיני טרגדיות שקורות, שאנשים נלקחים בצורה קשה מהעולם, איך רואים שם את הטוב והרע, קיום ואי-קיום?

תשובה: זו שאלה על מה שה' עושה. דברים טובים שבאים מהטוב הכי נסתר נראים לא-טובים בעולם שלנו, כפי שמוסבר בכמה מקומות בספר התניא[לז], שהרע הגלוי בא מטוב נסתר, בעולם שלנו אין לנו את הכלים לראות את הטוב הזה – בעולם הבא יראו את אותו טוב, שהוא באמת "טוב מאד"[לח] (חז"ל דרשו: "'טוב' זה מלאך חיים, 'מאד' זה מלאך המות"[לט]).

"טוב הוי'" שלמעלה מהטבע

שאלה: הרב אמר שרבי אלעזר בן ערך, גדול החכמים בזמנו, יצא לטבע. אנחנו יודעים ששם אלהים בגימטריא הטבע. מה הוא חשב כשהוא יצא לטבע? ודאי יש משהו טוב שהוא רצה, כמו לראות את ה' בטבע.

תשובה: אמרנו שהוא רצה להיות טוב יותר – הוא היה 'טוב' ורצה להיות 'יותר טוב'. הוא קווה שכל חבריו יבואו אחריו. הטבע שה' ברא לכבודו[מ] הוא במהותו טוב, הוא רצה לגלות את הטוב הזה ולהתעצם עמו. אך באמת הטוב של ה' היינו "טוב הוי'"[מא], טוב שהוא למעלה מן הטבע, למעלה משם אלהים (בגימטריא הטבע).

לא מספיק לכוון – צריך ליישם

שאלה: אני סופר את העומר ומכוון להתכללות הספירות, אבל לא נראה לי שהספירה והכוונה עושות לי את הלב יותר טוב... מה אני צריך לתקן?

תשובה: זו, פחות או יותר, הבעיה של כולנו, כל אחד בדרכו שלו – שאמירת מלים ואפילו חשיבת מחשבות לא פועלת אצלנו שינוי. צריך יותר מדיבורים ומחשבות-כוונות – צריך עבודה רצינית. עבודה מתבטאת בתפלה, לעתים ב"אתכפיא" – שפירושה לעצור את עצמך ממה שאתה רוצה, לזהות את החולשה שלך ולהכריח את עצמך לשנות את ההתנהגות – ובסופו של דבר ל"אתהפכא", להפוך את עצמך. בכל אופן, נדרשת עבודה. אל תחשוב שמספיק לומר מלים ולחשוב מחשבות כדי להשתנות. יש מקובלים שמכוונים כוונות האריז"ל – מתפללים בסידור שיש בו עמודים על עמודים של שמות ה' שצריך לכוון, לחשוב תוך כדי אמירת התפלה – ובחב"ד צחקו על דרך זו[מב]. זו פארסה, לחשוב שאתה מסתכל על אותיות ובכך אתה עושה משהו. אתה רק מרמה את עצמך, כי אתה לא עושה שום דבר.

יש בענין סיפור מפורסם על המגיד ממעזריטש: לפני שהוא התפרסם היה לו חבר והם למדו יחד קבלה. החבר היה מקובל גדול, ידע קבלה טוב וכיוון בתפלתו את כל כוונות האריז"ל. הוא בא כחבר ילדות של המגיד לשאול אותו שאלה – 'אני מכוון את כל כוונות האריז"ל ולא לוקח לי כל כך הרבה זמן כמוך, מה לוקח כל כך הרבה זמן בתפלה?'. הוא אמר לו משל, שמשמעותו היתה – אתה רק חושב את המלים, בלי לפעול באמת. הדימוי היה שבשביל לעשות עסקים צריך ללכת לשוק, ואם יש אדם שרק יושב בבית ומדמיין שכעת הוא עושה עסקים – זו פארסה – כעת אני הולך ללייפציג וכו', והכל לוקח רק חצי שעה, כל המסע. זה ההבדל בינינו – אתה רק חושב על הענין, אני הולך לשם... גם המגיד הולך לשם (רק) במחשבתו – אבל הוא באמת הולך לשם! יש הבדל גדול בין שני הדברים.

כוונה כללית לספירת העומר – היפי שבתורה

שאלה: הרב דיבר על ספירת העומר – מט ימים כדי להגיע ל-לב טוב. בסידור, כאשר סופרים את העומר, יש כל יום הקבלה לאות משם מב ("אנא בכח") ולמלה מתהלים סז, פרק שמצויר כמנורה. על מה צריכים לחשוב כשאומרים זאת?

תשובה: לא כל אחד יכול לכוון את כל כוונות התפילה והמצוות ע"פ הקבלה, אבל אם בסידור שלך יש את ציור המנורה – בהרבה סידורים אין את הציור הזה – הדבר הפשוט, שנוגע לכל אחד, הוא שיש התפעלות נפשית מהיפי של התורה. כאן יש לי פרק עם 49 מלים, כל אחת מקבילה ליום. יש קשר מדויק של כל מלה ליום שלה בספירה, אבל לא תמיד יכולים להתבונן, אז מתפעלים מהכלל של הענין. יש שבעה פסוקים, והפסוק המרכזי כולל 49 אותיות.

זו אחת התופעות היפות, שקשורה לנושא אותו הסברנו בתפארת[מג] – הדעה לפיה הטוב העצמי היחיד (המוניסטי) הוא לא עונג ולא דעת אלא יפי. איך רואים זאת בתורה? טוב הוא אחת המלים הנרדפות של יפי. "וירא אלהים את האור כי טוב"[מד] – מה פירוש? הוא ראה שהאור טוב, הוא יפה. אם כן, תכלית ספירת העומר, להגיע ל-לב טוב, היינו לב יפה – שאדם הוא עם אופי יפה. אם הוא בחור יפה – הוא טוב, בחור טוב (או בחורה טובה). הרעיון הזה, שיפי הוא טוב, מתבטא בכוונה של פרק סז בתהלים.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

חלק הארי של שני השיעורים הללו היה 'פרצוף' של התבוננות ב"מהו טוב?" (שפורסם ב"ואביטה" קרח השנה). כאן מובא חלק נוסף של שני השיעורים (הרוב משיעור כ' סיון, עם מעט תוספות משיעור כ"א אייר).

[ב] כ"א אייר ש"ז.

[ג] וראה שכינה ביניהם עמ' צז-צח (ובאורך שם הערה סז).

[ד] מעלה-ערך (435, משולש 29) ועוד אור-כלי עולה שבת, יהלום 26, שם הוי' ב"ה – שני משולשי 26 – והוא סוד "את שבתֹתי תשמרו" (שמות לא, יג ובכ"ד), "שתי שבתות" (שבת קיח, ב) ב"שבת אחת" (ירושלמי תענית פ"א ה"א) – "מעלי שבתא" ו"יומא דשבתא" (ראה זהר ח"א ה, ב; לקו"ת בהר מא, א).

[ה] זהר ח"א קב, א; שם קכב, ב; שם קכט, א.

[ו] משלי לא, י.

[ז] יש כאן ארבעה זוגות מקבילים: מעלה-ערך; אור-כלי; שמים-ארץ; איש-אשה = 2000, סוד ה-ב רבתי של "בראשית ברא [בראשית ברא = מעלה-ערך שמים-ארץ] אלהים את השמים ואת הארץ" (הכל נברא בזוגות).

[ח] מושגים שהתבארו באריכות בשיעורים הקודמים.

[ט] כתובות נט, ב.

[י] עמק המלך שי"ד פכ"ד (ובריבוי מקומות בכתבי הרמ"ע מפאנו ובשל"ה) עפ"י יבמות סג, ב.

[יא] ויקרא כז, א-כז (סוף פרשת בחקתי).

[יב] ורמז: ערכך עולה יש, סוד היש האמתי עליו נאמר "להנחיל אֹהבי יש" (משלי ח, כא; ועוד: במספר סידורי ערכך עולה חן, במספר קטן עולה אהבה-אחד, ובמילוי המילוי עולה חן פעמים הוי').

[יג] שם פסוק ג (וברשב"ם שם כתב שהכפל הוא על דרך 'אדמומית' ו'לבנונית'). ויש לרמוז את כפל הכף לשון כפיים – סוד "ותשת עלי כפכה" (תהלים קלט, ה) וסוד "נשא לבבנו ['ולבי ער'] אל כפים אל אל בשמים" (איכה ג, מא). וראה עוד לקמן הערה טו

[יד] שבת קיח, ב.

[טו] תניא אגה"ק ז.

[טז] אכן, הרד"ק כתב בספר השרשים – בערך "ערך" – "'והיה ערכך הזכר'. הכ"ף לנוכח הכהן, ואינה נוספת כאשר חשבו רבים, רוצה לומר כערך שתשים עליו כן יהיה, ואף על פי שנכנסה עליו ה"א הידיעה במלת 'הערכך' שלא כמנהג, הנה כמוהו 'בתוך האהלי'...". לפירושו יש לומר שערך אמתי הוא דווקא מה שנחשב כבעל ערך בעיני הצדיק-הכהן. כלומר, דווקא לצדיק-לכהן יש עינים אובייקטיביות לקבוע מה באמת בעל ערך וכו', בהיותו מופשט מכל נגיעה אישית (מבט סובייקטיבי), ודוק.

[יז] שרש הגורל, הערכך, הוא בדרגת ה-יא, כתר עליון, שהוא "חד ולא בחושבן". והרמז בפסוק הכותרת של פרשת ערכין – "... איש כי יפלִא נדר בערכך נפשֹת להוי'": "יפלא" = 121 = 11 ברבוע. "נדר בערכך נפשת להוי'" = 1452 = 12 פעמים יפלא. נמצא ש"יפלא נדר בערכך נפשת להוי'" = 1573 = 13 פעמים (כנגד יג תיקוני דיקנא דאריך, סוד הכתר) יפלא, 11 ברבוע.

[יח] שיעור "מהו טוב? (1)" פ"ב.

[יט] שמות ב, ב.

[כ] משנה ט.

[כא] משנה י.

[כב] בני יששכר מאמרי חדש ניסן מאמר יב אות יב. ובכ"ד.

[כג] בהם נאמרו הדברים (כנ"ל בהערה הפותחת).

[כד] שמואל-ב ו, כב.

[כה] ראה גם שיעור ג' מנחם-אב ע"ה.

[כו] לקו"ש ח"י עמ' 82 ואילך (הובא בביאורים לפרקי אבות על המשנה דנן).

[כז] ראה באורך בפתיחת פרקי דרבי אליעזר.

[כח] ברכות לד, ב.

[כט] הוריות יד, א.

[ל] שבת קמז, ב.

[לא] שמות יב, ב.

[לב] טעותו התבטאה באותיות ריב, ומבואר בקבלה (לקוטי שושנים מר"ש מאוסטרופולי, בשם הציוני; קהלת יעקב ערך 'ריב') – כפי שהוזכר ואף נתבאר באחרונים על אתר (ראה חדושי רעק"א, חדושי חתם סופר, בניהו בן יהוידע ועוד) – שהוא שם של שכחה. גם כפשוטו – ריב מביא לידי שכחה, בפרט אם הריב הוא בענין רבי. תיקונו הוא על ידי השם כדת, בגימטריא משיח בן דוד, שעולה פעמיים ריב. והוא הגימטריא של "החדש הזה לכם"! והיינו הכח לחדש חידושי אמת בתורה, היעוד האמיתי של רבי אלעזר בן ערך.

[לג] יל"ש קהלת רמז תתקעג.

[לד] חגיגה יד, ב.

[לה] השיעור שהוזכר בהערה הפותחת, פ"ד בספירת היסוד.

[לו] סוד השם הקדוש כדת, כנ"ל הערה ל.

[לז] לקו"א פכ"ו; אגה"ק יא (וראה גם אגה"ת פי"א).

[לח] בראשית א, לא.

[לט] בראשית רבה ט, י.

[מ] ראה סוף מסכת אבות.

[מא] ירמיה לא, יא; לג, יא. נחום א, ז. תהלים לד, ט; ק, ה; קלה, ג; קמה, ט. איכה ג, כה.

[מב] ראה הקדמת אמרי בינה.

[מג] בשיעור "מהו טוב? (1)" פ"ג.

[מד] בראשית א, ד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com