חיפוש בתוכן האתר

שלישיות בדרך לחופה הדפסה דוא

בע"ה

שלישיות בדרך לחופה

 

קיצור מהלך השיעור

בחג הגאולה של הרבי הריי"צ, י"ב-י"ג תמוז, הרב התוועד במהלך קבלת פנים לחתן וכלה ויצר חיבור המשרה את אווירת מסירות הנפש שמבטא יום זה לחתונה ולחיבור בין איש ואשה במשך כל חיי הנישואין.

פרק א פותח בדברי הרבי הריי"צ בחקירתו, שמי שיש לו "אלוק אחד ושני עולמות" אינו מפחד מאיומי אקדח. הרב מקביל באופן מפתיע את השלישיה "אלוק אחד ושני עולמות" לשלשת השותפים בנישואין ובלידה – הקב"ה איש ואשה. הקבלת החתן והכלה לשני עולמות, העולם הבא והעולם הזה – באופן מעמיק והולך – מגלה את מהותם העצמית. מתוך כך מתגלה מעלת הכלה, המקבילה לעולם הזה, עולם של נשמה בתוך גוף, שנחנה בכשרון מיוחד לחבר נשמה וגוף ולהצמיח בקרבה חיים. מהדברים עולה גם מהות השותפות והזיקה העצמית שמתגלה בנישואין.

הקבלת השלישיות מתפתחת בפרק ב להתבוננות במאמר פרקי אבות (בהם עוסקים בחדשי הקיץ) "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה – דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – התבוננות שרגילים לחשוב ששייכת ללוויות, אך מתברר שהיא עיקר בחיבור שלשת השותפים בחתונה ובכל יחוד. כוונת היחוד מורחבת כאן בשלשת רבדי הנפש, מושכל-מורגש-מוטבע, בסוד יחוד-ברכה-קדושה הרמז בשם יבק. מתוך שמו של בעל המאמר, עקביא בן מהללאל, נדרשים עשרת הדורות הראשונים של האנושות כנגד חיי האדם. השיעור מסיים בהסבר מהות ה'תמים' – רצינות ושמחה – ובסוד השעשוע שגורם לקב"ה הגילוי שכל השלישיות הן בעצם רק אחדות אחת.

א. "שלשה שותפים באדם" – אלוק אחד ושני עולמות

י"ב תמוז: מסירות נפש מתוך תודעת אלוק אחד ושני עולמות

מזל טוב, גוט יום טוב. היום י"ב-י"ג תמוז, חג הגאולה של הרבי הקודם. חתן שמתחתן ביום הזה ודאי שיש לו קשר פנימי לרבי הקודם, שעיקר הנקודה שלו הוא מסירות נפש – בשביל עם ישראל ובשביל תורה ומצוות – כמו שהחג הזה מוכיח.

ידוע[א] הסיפור שבאחת מחקירותיו, נופף החוקר באיום באקדח מול פניו של הרבי, והרבי לא זע ולא נע. החוקר התפעל – אתה לא מפחד מהדבר זה?! אז הרבי ענה את התשובה המפורסמת: מי שיש לו עולם אחד ושני אלוק מפחד מהצעצוע הזה, אבל מי שיש לו שני עולמות ואלוק אחד לא מפחד ממנו.

אפשר לומר שהווארט הזה הוא חוט השדרה של החג, של היום הזה – ההתבוננות שאנחנו יהודים ומסירות הנפש היא בדם שלנו מאז אברהם אבינו, כמו שאמונה היא בדם שלנו. מסירות הנפש היא מתוך אותה תפיסה (שלא צריכה להיות במודע, יכולה להיות גם שלא במודע) שיש לנו שני עולמות ואלוק אחד.

נישואין מתוך דחף לשותפות

הביטוי הזה, 'שני עולמות ואלוק אחד', נשמע כמו "שלשה שותפים באדם"[ב] – כל הענין של חתונה. עד עכשיו כל אחד היה לחוד, רווק ורווקה. ודאי שכל אחד האמין בקב"ה גם ברווקות, אבל הקב"ה לא היה שותף אתם. כל אחד כשהוא עדיין רווק צריך לחשוב שחסר לי שותף בעבודת ה' שלי, בכל מה שאני עושה בחיים. כמה שאני מאמין בה', אנחנו עדיין לא שותפים. ברגע שאדם מתחתן יש כבר שלשה שותפים – החתן, הכלה והקב"ה. איך מתאים לווארט הזה, שאנחנו, היהודים, יש לנו שני עולמות ואלוק אחד?

קודם כל, מבואר בחסידות[ג] על הפסוק "העטֻפים ללבן והקשֻרים ליעקב"[ד], שמי שמסתפק בהתעטפות בצמר שלו, בעור שלו, נקרא "העטֻפים ללבן". אין לו זיקה עצמית להתחתן, להיות נאמן בנישואין שלו לבת הזוג שלו – הוא שייך ללבן, לקליפה. "והקשורים", מי שקשור בעצם, יש לו זיקה, מרגיש שחייב להקים בית, חייב שותף לחיים, וביחד לבנות בית נאמן בישראל, שייך ליעקב אבינו. לכן באמת יעקב "מטתו שלמה"[ה], ואנחנו, עם ישראל, מתייחסים ליעקב אבינו דווקא, שהוא "הבחיר שבאבות"[ו] – כי יש לו זיקה עצמית להתקשר, לשאת אשה, להקים בית.

שני עולמות – איש (נשמה, עוה"ב) ואשה (גוף, עוה"ז) ומעלת שרש הכלה

אם נעשה הקבלה בין הענינים, "שלשה שותפים באדם" ו'שני עולמות ואלוק אחד' – ניתן להבין שאלוק אחד הוא הקב"ה, השותף השלישי, אבל עדיין צריך הקבלה בין שני העולמות לחתן והכלה, האיש והאשה. כתוב בזהר הקדוש[ז] שאברהם אבינו ושרה אמנו – הזוג היהודי הראשון, הזוג הראשון שיש להם זיקה עצמית להיות קשורים אחד לשני – הם הנשמה והגוף, אברהם הנשמה ושרה הגוף. זה כבר מתאים על פי פשט לשני עולמות, שעולם הבא הוא הנשמה והעולם הזה הוא הגוף.

במאמר של הרבי שהחתן חזר[ח] הוא מסביר באריכות ששֹרש הכלה גבוה משרש החתן – ששרש המלכות בפנימיות עתיק, רישא דלא אתיידע (רדל"א), אמונה פשוטה, שהוא גם מקור מסירות הנפש, ואילו שרש החתן הוא בחיצוניות עתיק. רק ששם מוסבר שכדי לגלות את שרש הכלה, צריך השפעה של החתן. שרש הכלה בפני עצמו נעלם ונסתר, לא מתגלה, ורק כשהיא מתחתנת, כאשר החתן משפיע לה, גם במקיף וגם בפנימי, הוא מגלה את שרש הכלה.

המאמר מסיים בפסוק "הכל היה מן העפר"[ט]. הפסוק מובא כדי להסביר מהו שרש הכלה שנעלה משרש החתן – השרש נקרא "הכל היה מן העפר". זה מתאים לפרשת השבוע – צריך "לחיות עם הזמן", לקשר כל דבר לפרשה – בה כתוב "מי מנה עפר יעקב ומספר את רֹבע ישראל"[י], פסוק שהולך על הזיווג של בני ישראל[יא], "הקשֻרים ליעקב", שנמשלו לעפר.

שוב, מהדימוי בזהר של הזוג הראשון, אברהם ושרה, לנשמה וגוף, אני יכול בפשטות לומר שעולם הבא הוא הנשמה, החתן, ועולם הזה הוא הגוף, הכלה, ושרש העולם הזה גבוה מהעולם הבא.

עוה"ז (כלה) – נשמה בגוף; עוה"ב (חתן) – נשמה בלי גוף

אם אנחנו מעמיקים, צריך קצת לתקן את ההגדרות האלה: הרי עולם הזה הוא לא רק גוף. הגוף ישנו, אבל המעלה המיוחדת של העולם הזה, כמבואר באריכות בתניא קדישא[יב], היא שעולם הזה הוא נשמה בתוך גוף. זהו עיקר ההבדל בין עולם הזה לעולם הבא. אנחנו יהודים, יש לנו שני עולמות כל הזמן, עולם הזה הוא נשמה בתוך גוף ועולם הבא הוא נשמה בלי גוף, כך על פי פשט, כשמדברים על עולם הבא אחרי מאה ועשרים. עולם הבא שאחרי התחיה הוא שוב נשמה בגוף[יג], אבל כשהרבי אמר שיש לו אלוק אחד ושני עולמות הוא לא התכוון לעולם התחיה אלא לעולם הנשמות – עולם של נשמה בלי גוף – ובשבילו זה אותו הדבר, 'יש לי שני עולמות'. הדבר דומה למה שאמר רבי נחמן, שעבורי הסתלקות – מה שהחוקר יכול לעשות עם האקדח – היא כמו לעבור מחדר זה לחדר השני, לא 'ביג דיל', שום דבר עבורי.

אם כן, נפרש קצת יותר לעומק, שהחתן והכלה בשרש הם נשמה בלי גוף ונשמה בתוך גוף. לפי זה מבינים שהכּלה היא העיקר – שכן פשיטא שהעיקר הוא נשמה בתוך גוף. לשם כך ה' ברא את העולם – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[יד]. השמים הם רוחניות והארץ היא גשמיות, אבל הארץ היא בשביל "דירה בתחתונים"[טו] – שתהיה נשמה בתוך גוף, שגם הקב"ה יבוא לדור כבוד בעולם הזה דווקא, בו יש נשמה בתוך גוף.

חתן – רוח בצֶלֶם; כלה – נשמה בגוף (סגולת האשה)

נעמיק עוד יותר: האם נשמה בלי גוף היא בלי שום דבר, ערומה לגמרי? לא, הנשמה למעלה היא נשמה בתוך צֶלֶם – סוג של גוף רוחני, שנקרא צלם, סוד שדברנו עליו הרבה לאחרונה[טז]. יש לי עולם אחד שהוא נשמה בתוך צלם, זהו החתן, ויש עולם שני בו הנשמה ממש בתוך גוף, שהוא הכלה. שניהם צריכים להתחתן, להקים בית נאמן בישראל, מתוך הידיעה שיש לנו שותף שלישי, שבאמת הוא המוריד את עצם הנשמה, כמו שכתוב בגמראג, לקשר שבינינו.

החתן, שהוא נשמה בתוך צלם, הוא לא בדיוק באותה דרגה של הנשמה כמו שהיא מלובשת בגוף אצל הכלה, זו יותר בחינת רוח. לפני שבחור מתחתן הוא רוח – רוח בתוך צלם. הוא צריך להתחתן כדי להתחבר עם נשמה בתוך גוף.

סגולת האשה היא "הכל היה מן העפר", דהיינו שהיא מתעברת, ושהעובר גדל בתוך הרחם שלה תשעה חדשים – העובר מתפתח, מקבל את כל ה-רמח אברים ו-שסה גידים, נעשה פרצוף שלם וכשהוא מוכן להוולד אחרי שהות של תשעה חדשים הוא יוצא לאויר העולם הזה. התודעה הזו, בה ה' ברא את האשה, שהיא מגדלת עובר בתוך הרחם שלה – היא תהליך של נשמה בתוך גוף. הנשמה מתחברת, שלב אחרי שלב, עם הגוף.

גם אחרי הלידה יש עוד שלבים של התחברות הנשמה לגוף. בר מצוה הוא גמר כניסת נפש האלקית לתוך הגוף, כמו שכותב אדמו"ר הזקן[יז]. אבל התהליך של נשמה בתוך גוף, חיבור הנשמה והגוף, הוא הסגולה, הכשרון, הכושר, של האשה. אין לאיש את הכושר הזה – הוא לא יכול לחבר נשמה בגוף. רק לאשה יש כושר לחבר נשמה בגוף, כי זו המהות שלה – שלב אחר שלב, תהליך של חיבור נשמה בתוך גוף. ככל שהנשמה נכנסת עוד קצת לתוך הגוף – הגוף מתפתח עוד יותר. זה חוש שלם שלא קיים אצל האיש בכלל.

ב. "הסתכל בשלשה דברים" בדרך לחופה

החתן, הכלה והשותף השלישי – "מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון"

המשנה באבות אומרת "עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו'"[יח]. יש כאן עוד שלישיה של 'יש לי שני עולמות ואלוק אחד':

עולם אחד הוא "מאין באת" – הנשמה לפני שירדה לעולם היתה בעולם הנשמות, שנקרא "הגוף העליון"[יט], ממנו צריכות להוולד כל הנשמות, דבר רוחני לגמרי. אחרי מאה ועשרים היא חוזרת לשם, ביתר שאת.

"לאן אתה הולך?", כאן למטה, לעולם הזה, ירידת הנשמה לגוף, ובאמת אתה הולך להתחתן. יהודי מהרגע הראשון – בפרט הזכר משעת ברית המילה – הולך להתחתן. כתוב[כ] שברית המילה נועדה להכין את הזכר לנישואין. מהרגע הראשון "לאן אתה הולך?", הולך להתחתן, להקים בית.

"מאין באת" היינו החתן עצמו, שבא מטפה – לא נאמר את התואר שחז"ל אומרים על הטפה הזאת... אבל הוא בעצמו הטפה. כך הוא צריך לחשוב, במיוחד לפני שהוא הולך להתחתן. לפני כמה ימים[כא] ספרנו סיפור חשוב מאד על רבי נפתלי מרופשיץ – שתיכף נוכל לשיר את ניגון "שיר השירים" שלו – שאמר שחתן לפני החופה חייב לבכות. יש סיפור שלם איך רבי נפתלי פעל את בכיית החתן, ודי למבין. הטפה היא רוח בתוך צלם. צריכים את הרוח בתוך הצלם, בשביל לעורר את החוש, את הכשרון, של הכלה – נשמה בתוך גוף.

שוב, "מאין באת" – היינו החתן בעצמו. "ולאן אתה הולך" – היינו הכלה[כב]. עוד מעט הולכים לכסות את פני הכלה. זה המקום לחשוב "מאין באת ולאן אתה הולך". ברגע שמכסים את פני הכלה מגיעים כבר ל"לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". כבר מרגע זה והלאה צריך לדעת טוב-טוב "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – האלוק האחד שיש לו שני עולמות, השותף השלישי של הנישואין.

יחוד-ברכה-קדושה בין חתן וכלה

יש במשנה הזו עוד עניין, יש את ה"אין", "מאין באת", ויש את ה"לאן אתה הולך" – יש "אין", עם י, ויש "אן", בלי י. אין ועוד אן שוה יבֹק. יבֹק הוא סוד מאד גדול בקבלה של מעבר מעולם לעולם. בזהר כתוב שיבק זה ר"ת יחוד-ברכה-קדושה[כג] – דבר שקשור מאד לזיווג החתן והכלה[כד].

יש כמה פירושים איפה היחוד, איפה הברכה ואיפה הקדושה[כה]:

לפי דרושי חב"ד[כו] הקדושה היא במוחין, בחב"ד. בשעת היחוד בין החתן והכלה צריכות להיות מחשבות קדושות מאד, מאד משפיע על הילד[כז], במיוחד על סוד הצלם שלו[כח]. ברכה, בסוד יבק, היא בלב – ברגש. כמו ששמענו במאמר, "כבוד חתן" הוא אהבת החתן לכלה ו"כבוד כלה" הוא אהבת הכלה לחתן, הכבוד ההדדי הוא סוד הברכה, שרש הברכה, מקור הברכה. והיחוד הוא הקשר עצמו, הנה"י.

יוצא שהקדושה היא החב"ד, הברכה היא החג"ת והיחוד הוא הנה"י – בעיקר על ידי היסוד. מהי הכוונה של מדרגת היחוד? כמו שהרבי הרש"ב השיב לבחור ששאל מה לכוון במקוה – שכן אי אפשר לכוון בו מחשבות קדושות – שצריך להיות מרוכז בדיוק במה שאתה עושה, 'עכשיו אני מוריד את החולצה, אני עכשיו לובש את החולצה, לובש את הגרביים'. יש ריכוז של "בכל דרכיך דעהו"[כט]. לא סתם לחשוב שאני לובש גרביים, אלא שיש בכך "בכל דרכיך דעהו" – אפשר לדעת, להתחבר עם הקב"ה על ידי לבישת הגרביים. זהו הרובד של היחוד בנפש, והוא בא לידי ביטוי במיוחד ביחוד בין החתן והכלה.

פעמיים "הסתכל בשלשה דברים"

מי אומר "הסתכל בשלשה דברים"? הביטוי "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה דע מ..." מופיע פעמיים בפרקי אבות – כל פעם בתחלת פרק. בתחלת פרק ב יש מאמר של רבי, רבינו הקדוש, שאומר "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה דע מה למעלה ממך, עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". בתחלת פרק ג אותו דבר, רק מאמר של מישהו אחר – "עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה דע מאין באת".

יש כאן שמונה מילים זהות, "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה". אחר כך עוד מלה משותפת – "דע", המלה התשיעית. כנראה המלים הן כנגד הספירות ו"דע" הוא כנגד היסוד (שם עצם היחוד של "והאדם ידע את חוה אשתו"[ל] כנ"ל). אחרי "הסתכל" כתוב "דע", כמו "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה"[לא], צוואת דוד המלך לבנו שלמה המלך. אחר כך יש עוד אות משותפת, מ – "דע מ[ה]" ו"דע מ[אין]" – כנראה שה-מ הזו היא המלכות.

רק לתת סימן לשני המאמרים האלה – שכנראה הולכים יחד – "בן בג בג אומר הפך בה והפך בה דכולא בה"[לב]. סימן שני הפרקים, תחלת פרק ב ותחלת פרק ג בפרקי אבות. צריך לזכור את שני המאמרים של "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה דע מ..." – שניהם הולכים על זיווג חתן וכלה. "הסתכל" – "מי מנה עפר יעקב", ה' מסתכל על כל טפה וטפהיב ומצוה להתדמות אליו[לג]. הסתכלות היא במיוחד בשעת החבור בין החתן והכלה. אז צריך להסתכל בשלשה דברים – להסתכל בכך שיש שלשה שותפים באדם; להסתכל בשעת הזיווג – התבוננות טובה בשביל לבכות – להרגיש כמו הרבי הקודם עם אקדח בפנים, ואז צריך להרגיש מי אתה, יהודי או גוי, אם אתה יהודי אינך פוחד כי יש לך שני עולמות ואלוק אחד. לא צריך לפחד, "אין פחד כלל"[לד]. "בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה דכולא בה" – הכל נמצא בשני המאמרים האלה של "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה".

סוד מהללאל ועשרת הדורות מאדם עד נח בחיי האדם

מכל השמות במשניות שהזכרנו המיוחד ביותר הוא מהללאל, אבא של עקביא, שם יפהפה, שקצת פלא שלא הרבה נותנים אותו. מהללאל הוא הדור החמישי לאנושות, כיצד? אדם שת אנוש קינן ופתאום מהללאל. מאיפה לקינן היה השכל וההשראה? אולי זה בא מאשתו, הנשים היו נותנות שמות. אחר כך יש למהללאל בן שנקרא ירד, אחר כך חנוך. על חנוך שמענו הרבה, שהוא משהו מיוחד, אבל מהללאל הוא השם הכי מיוחד כאן. אחר כך מתושלח, למך ונח, בסדר, אבל הכי יפה ומיוחד זה מהללאל.

יש שיחה של הרבי[לה] שכל הסדר מאדם עד נח הוא כל תולדות העולם, מבריאת העולם עד ביאת המשיח, הכל מאדם עד נח. צריך לומר שגם בחיי האדם הסדר הוא מהלידה עד שהנשמה חוזרת למעלה, מנוחתו כבוד – מאדם עד נח:

מהו אדם? "עיר פרא אדם יולד"[לו]. איך הוא נולד? עיר פרא, פרא אדם. אנחנו יוצאים מפרשת פרה אדֻמה, דרשנו שפרה אדומה היא פרא אדם. כך הוא נולד.

אחר כך שת, לשון יסוד, פגם הברית[לז].

אחר כך אנוֹש – לשון אנוּש.

אם זה המצב, מה צריך לעשות? להתחתן, לעשות קִנְיָן, כעת הולכים לעשות קידושין. מהו קנין? קינן. התיקון היחיד – הוא כבר שת-אנוש, ככה זה רוב הבחורים, שיהיו בריאים, אז מה? – קינן, "האשה נקנית"[לח], קידושין, צריך לקדש אשה.

מהללאל – מהללאל הוא היחוד של האיש והאשה. זה היבק, "מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", הכל בשעת היחוד. מהללאל, השם היפה הזה, הוא כוונת יבק, יחוד-ברכה-קדושה.

אחר כך ירד – ירידת הנשמה לתוך הגוף. על ידי מהללאל, היחוד של החתן והכלה, ממשיכים נשמה קדושה, מהמקום הכי גבוה, לרדת לתוך הגוף.

אחר כך חנוך – צריך להתמסר לחינוך של הילד. הוא הדור השביעי, "כל השביעין חביבין"[לט]. אחרי שיש לך ילד צריך לחנך את הילד – חנוך.

אחר כך מתושלח – צריך לגדל אותו עד שאתה שולח אותו מהבית, גם לישיבה וגם להתחתן.

אך כך אתה נשאר למך, ובסוף אתה נח...

זהו הסדר מאדם עד נח, אבל העיקר הוא מהללאל. בכך אנחנו מברכים את החתן והכלה שלנו.

תמימות ושמחה

אחרי שהחתן בכה כמו שהיה צריך, אפשר גם לשמח אותו: החתן הוא תמים של הרבי הרש"ב, שייסד את ישיבת תומכי תמימים, וגם הכלה היא תמימה, "תורת הוי' תמימה"[מ]. מהו תמים? אחד שהוא ערנסט און פריילעך, רציני ושמח. אני מדבר לכל התמימים כאן, ומי שלא לומד בתומכי תמימים גם יכול להיות תמים. תמימות היא פנימיות ההוד[מא], ערנסטקייט, ו"בינה עד הוד אתפשטת"[מב], פנימיות הבינה היא שמחה[מג] והיא מתגלה בהוד – התמים עובד את ה' בשמחה. ככה הם החתן והכלה שלנו, גם אנשים רציניים – רצינות אולי היא לא המלה הכי טובה, יש כמה מלים שצריך לומר באידיש, ואחת מהן ערנסטקייט, ומי שערנסט יש לו גם יעדים בחיים ובמסירות נפש, הוא הולך על היעדים שלו – והוא שמח, כמו התם של רבי נחמן בסיפורי מעשיות[מד], הדבר שהכי מאפיין אותו – שהוא תמיד שמח, אבל הוא גם רציני – "רק בלי ליצנות", ח"ו – והוא שמח.

הכל אחד – שלשה רק בשביל שעשוע ה' מהתשובה לגוי

נסיים עם עוד ווארט: בשביל מה צריך שני עולמות ואלוק אחד? הרי "גאט איז אלץ און אלץ איז גאט"[מה], ה' הוא הכל והכל הוא ה' – למה צריך שלשה שותפים? למה לדבר על שלשה בכלל?! אנחנו לא בקטע של שילוש, ר"ל! גם "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה" – בשביל מה צריכים את השלשה? הרבי אכן אהב מאד את המספר שלש, אבל הרי ה' הוא הכל – אני ה', הכלה היא ה' והקב"ה הוא ודאי ה'. בשביל מה צריך את השלשה? מה זה שני עולמות ואלוק אחד? הרי הכל אחד!

צריך זאת רק בשביל הגוי והאקדח. ביני לבין עצמי אני יודע שהכל אחד, הכל אותו דבר – גם החתן, גם הכלה והקב"ה הם אותו דבר. אבל יש גוי עם אקדח – האקדח הוא צעצוע, חלק משעשוע העולם הזה שיש צעצועים. כמו הצפור המדברת[מו], עושה שמח לקב"ה הצעצוע הזה, עם התשובה של הרבי. כאשר הרבי ענה את התשובה שלו הקב"ה צחק מתוך רוב נחת. שככה החתן והכלה יעשו נחת לקב"ה. שני עולמות ואלוק אחד זו בדיחה (שענינה השפעה חיצונית מהחתן אל הכלה שלפני היחוד הפנימי שאז הכל אחד ממש, כמו ששמענו במאמר) כדי לעשות נחת לקב"ה, וצריך איזה גוי כדי לעורר זאת, מי שמאיים עם אקדח.



[א] ספר השיחות תר"פ, עמוד 4.

[ב] קידושין ל, ב.

[ג] מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א עמ' מז; נוסחה אחרת במאמרי אדה"ז עה"ת ח"א עמ' קסט.

[ד] בראשית ל, מב.

[ה] רש"י בראשית מז, לא; ע"פ פסחים נו, א.

[ו] ע"פ בראשית רבה עו, א.

[ז] זהר ח"א קב, א; שם קכב, ב; שם קכט, א.

[ח] ד"ה "לכה דודי" תשי"ד.

[ט] קהלת ג, כ.

[י] במדבר כג, י.

[יא] רש"י שם.

[יב] ליקו"א פרק לח.

[יג] רמב"ן בספרו שער הגמול (שלא כהרמב"ם בפיה"מ בהקדמת פרק חלק, ובכ"ד).

[יד] בראשית א, א.

[טו] ע"פ מדרש תנחומא נשא, טז.

[טז] החל משבת פרשת בחקתי שנה זו.

[יז] שו"ע אדה"ז או"ח מהדורה תניינא סימן ד סעיף ב. וראה בציונים שם.

[יח] אבות פ"ג מ"א.

[יט] ראה יבמות סב, א; ע"ז ה, ב (וברש"י ותוספות שם).

[כ] ראה מעין גנים תצוה הערה ה, ובכ"ד.

[כא] אור לה' תמוז – פרצוף החֹק (בספירת ההוד).

[כב] ראה שער מאמרי רז"ל על משנתנו: "כי כתר הז"א נק' אי"ן וכתר הנוק' נק' א"ן חסר יו"ד".

[כג] זהר ח"ג רטז, ב-ריז, א ובכ"ד (ראה שיעורים בסוד ה' ח"א עמ' קפג ואילך).

[כד] ראה יין משמח ח"ה תורה "יחוד, ברכה, קדושה".

[כה] ראה שיעורים בסוד ה' ח"ג עמ' נב.

[כו] שער היחוד פרק ל (קל, ב); שערי תשובה ח"א מב, ב; מאמרי אדמה"א דברים ח"ג עמ' תתקכז ואילך.

[כז] זהר ח"א קיב, א; זהר חדש יט, ב. תניא סוף פ"ב.

[כח] לקוטי תורה וירא; טעמי מצות בראשית (מצות פריה ורביה).

[כט] משלי ג, ו.

[ל] בראשית ד, א.

[לא] דברי הימים-א כח, ט.

[לב] אבות פ"ה מכ"ב.

[לג] דברים כח, כט: "והלכת בדרכיו".

[לד] ע"פ לקוטי מוהר"ן תנינא מח. ראה אור ישראל ח"א עמ' ס.

[לה] תורת מנחם חלק יח שיחת שבת בראשית.

[לו] איוב יא, יב.

[לז] ראה עמודיה שבעה בראשית ב'ששי'.

[לח] קידושין פ"א מ"א.

[לט] ויקרא רבה כט, ט.

[מ] תהלים יט, ח.

[מא] ראה סוד ה' ליראיו שער א פי"א (וביאורו בשיעורים בסוד ה' ח"ג); אל עולם הקבלה פ"ז; הנפש פי"ב.

[מב] ע"פ הקדמת תקוני זהר ז, א.

[מג] ראה סוד ה' ליראיו שער א פ"ג (וביאורו בשיעורים בסוד ה' ח"ג); אל עולם הקבלה פ"ז; הנפש פ"ו.

[מד] מעשה מחכם ותם.

[מה] מאמר ר' אייזיק מהומיל באגרת. האגרת נדפסה בספר לב לדעת מאמר "וצדיק יסוד עולם" ביאור א (עמ' קסז ואילך).

[מו] ראה אור תורה (הוצאת קה"ת, הוצאה שניה) אותיות שי ו-שפח (וברבוי מאמרים בחסידות).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com