בע"ה

ט"ו תמוז ע"ח – כפ"ח

ביאורי אור החיים לפרשת בלק

ברית משולם-זוסיל שי' ויט הכהן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הרבי ר' זושא ובעל אור החיים הקדוש

הרב שר הפיוט "ידידי רועי מקימי".

נגנו "אלי אתה", אבי הבן חזר מאמר, ניגון אחרי מאמר.

תענוג הרבי ר' זושא והקשר לבעל אור החיים

לחיים לחיים, מזל טוב. הרך הנימול נקרא משולם-זוסיל, כפי שהרבי ר' זושא חותם את עצמו בהסכמה לתניא – אז יש להניח שזהו הנוסח הנכון לשם של הרבי ר' זושא. משולם מלשון שלום – שלום הוא שלמות, משולם כמו מושלם – וזושא, זוסיל, היינו מתיקות, מתוק. צריך לומר שהוא שלם במתיקות שלו, כולו אומר תענוג, כולו מותק. אם עושים את חשבון השם, איך שהוא חותם את עצמו – משולם-זוסיל – הוא שוה בדיוק תענוג, הילד הזה כולו אומר תענוג. תענוג הוא מספר מושלם – משולם – חיה-חדוה ברבוע.

אתמול[ב] דברנו על רצון ותענוג. יש אנשים, רוב האנשים, שהעבודה שלהם היא לעורר רצון – "עשה רצונך כרצונו" ו"בטל רצונך מפני רצונו". גם בארץ ישראל, יש את הרצון של ארץ ישראל – "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה" – ויש גם את התענוג של ארץ ישראל, תענוג להיות כאן, "ארץ החיים", "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" וכתוב בחסידות ש"מקור חיים" היינו מקור כל התענוגים. זהו כבר קשר בין הרבי ר' זושא לבעל אור החיים הקדוש, שהיום יום ההילולא שלו – צריך להזכיר אותו, הוא ודאי השתתף אתנו כאן בברית המילה. גם רבי זושא היה פה וגם האור החיים היה פה. שוב, המכנה המשותף ביניהם הוא תענוג, חיים.

אתמול אמרנו רמז ביחס לשם בעל אור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר, שעולה יג פעמים מז, סוד "[ולו] אחד בהם". מז הוא ר"ת משולם זוסיל. רבי משולם זוסיל = 741 = יג פעמים נז שהוא משולש לח. ממוצע שני הצדיקים הוא 676, הוי' ב"ה ברבוע! יג פעמים מז עולה תורה, כפי שאמרנו, אך לא אמרנו דבר פשוט – התורה עצמה היא תורת חיים, "כי הם חיינו ואורך ימינו", תורה של תענוג.

גילוי התענוג בתורה

גם בתורה, יש שלומדים תורה בבחינת אחור, לגלות את הרצון – מה שה' רוצה ממני. גם ה"לשמה" שלהם הוא לשם קיום המצוות בפועל, "לשמה" על מנת לעשות – כוונה מצד החיצוניות, מצד האחור. אצל מי שזוכה לפנימיות התורה ה"לשמה" הוא עצם התענוג, השעשועים שבלימוד "תורת הוי' תמימה" הוא נמצא יחד עם הקב"ה, משתעשע עם ה'.

רבי זושא ודאי למד תורה בבחינת פנים, הוא ה"קדם". ידוע שהמגיד כתב על אדמו"ר הזקן שיש לו חכמה, בינה ודעת עד אין סוף (ושעל כן יש להתיעץ אתו ולקבל את דעתו בכל דבר), אבל הרבי ר' זושא עלה מזו הדרך – למעלה מחב"ד יש עתיקא, תענוג.

איך עוד אני יודע שרבי זושא הוא ענין של תענוג? גם סיפור מפורסם, שמישהו בא עם צרות למגיד והמגיד שלח אותו לתלמידו רבי זושא שיעזור לו. הוא בא לרבי זושא עם הצרות שלו ואמר שהרבי שלח אותי אליך לתת לי עצה טובה. הוא אמר שמאד מתפלא שהרבי שלח אותו אליו – 'בכלל איני מבין במה מדובר, מהן צרות, יסורים? אצלי אין כזה דבר, אין לי צרות בחיים'. הרבי ר' זושא היה בעל יסורים – איך אין לו צרות? כי כולו נמצא בעולם התענוג, שעשוע, עתיקא, "למעלה מזה הדרך".

ב. אוה"ח: השתלשלות התורה בברכת "כנחלים נטיו וגו'"[ג]

המים בברכת "מה טֹבו"

התורה היא "תורת חיים", כנ"ל, ולכן היא גם נמשלה למים – "אין מים אלא תורה". מי התורה הם מים חיים – מה הקשר? "מים מצמיחים כל מיני תענוג". גם קשור לפרשתנו, פרשת בלק, דווקא בברכות השלישיות-העיקריות. בלעם מתחיל "מה טֹבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" וממשיך "כנחלים נטיו כגנֹת עלי נהר כאהלים נטע הוי' כארזים עלי מים. יזל מים מדליו וזרעו במים רבים וירם מאגג מלכו ותנשא מלכֻתו". רואים שעיקר הברכות האלה הוא מים.

יש כאן עשר ברכות בפרטיות (כמבואר בחז"ל), אבל כמה מים יש בהם? מתחיל מ"נחלים", אחר כך "כגנת עלי נהר", נהר מים, אחר כך "כארזים עלי מים... יזל מים... וזרעו במים רבים". יש כאן חמשה מים, הרבה מים, הרבה תענוג, הרבה חיים. מהם חמשה מים? חמשה חסדים. הרבה פעמים חסדים הם למעלה מעלה בקדש, עד עתיקא. יש מאמר של רבי הלל, על פי אדמו"ר האמצעי, שמים הם סוד האין בין יש ליש, בין כל שתי מדרגות של סדר ההשתלשלות, הכח האלקי המזרים מלמעלה מעלה עד אין קץ ועד למטה מטה עד אין תכלית (כטבע המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך).

רמזי המים בברכה

נעשה שני חשבונות: כתוב "כנחלים" וכו' – הסדר הוא נחל-נהר-מים-מים-מים, שוה תריג בדיוק. סימן שכל התורה כולה, כל תריג המצות, היא בשביל התענוג. אמרנו שה"אחור" של התורה הוא הרצון, מה שה' רוצה, אבל פנימיות התורה היא פשוט להשתעשע עם הקב"ה, כמו אבא ובן שלומדים יחד – שעשוע. אנחנו "למודי הוי'" – לומדים עם ה' ומדברים איתו, משתעשעים יחד (כמ"ש "ואהיה שעשועים יום יום... ושעשועי את בני אדם"). כך לה' יש הכי הרבה נחת, שאנחנו מתענגים בעסק תורתו.

תריג בחכמת המספר הוא מספר השראה – חי ברבוע ועוד טוב ברבוע.

כמו שכתוב – כנחלים-נהר-מים-מים-במים – הוספנו עב (חסד, מים), אותיות בכים, ר"ת "ברוך כבוד הוי' ממקומו", סוד "מים תחתונים בֹכים כו'", כמבואר סוד זה בחסידות. והוא עולה 685. מה הקשר בין 613 ל-685? אלה שני מספרי השראה עוקבים. מספר ההשראה שאחרי תריג הוא 19 ברבוע ועוד 18 ברבוע = 685 (במ"א הסברנו שהוא סוד היחוד של בעז-רות). את המספר תריג אי אפשר לחלק, אבל מה הערך הממוצע של חמש המלים כמו שמופיעות, כלומר 685 חלקי 5? 137, קבלה, פנימיות התורה. 137 הוא מספר מאד חשוב בפני עצמו, סוד של מעשה בראשית (הערך הממוצע של שלש אותיות תהו שעולה בגימטריא יש מאין). אם כן, מים חיים ותענוג מאד עיקריים בברכות אלה.

פירוש בעל אוה"ח – ארבע כתות צדיקים בענין התורה

אחרי זה נאמר איך בעל ההילולא של היום, בעל אור החיים, מפרש את הפסוק הראשון – "כנחלים נטיו כגנת עלי נהר כאהלים נטע הוי' כארזים עלי מים". הוא מסביר שאלה ארבע כתות של לומדי תורה, ששייכים לתורה (ורמז שהכל שייך לתורה, "עץ חיים היא למחזיקים בה": "כנחלים נטיו" עולה "עץ החיים" – הנטוע "על פלגי מים" של אותו נחל נובע – העולה אור הוי', מספר ה'אהבה' ה-אהבה, כנודע).

בברית מילה צריך לברך הרך הנימול שיהיה חסיד ירא שמים ולמדן, שיגדל להיות מאור לעם ישראל, שיהיה תלמיד חכם שיהיה תענוג בתורה שלומד – גם בשבילו, "אור המאיר לעצמו", וגם לאחרים שילמד אותם, "אור המאיר לזולתו". "כאהלים נטע הוי'" – אהלים הם בשם, אבל דורשים גם לשון אהל (כשני הפירושים שמביא רש"י בפשוטו של מקרא), "יעקב איש תם ישב אהלים" (אהלים אותיות אלהים – על ידי שהוא "ישב אהלים", ש"תורתו אומנותו", מתקיים בו "אני אמרתי אלהים אתם", וכידוע ש"אלהים" בתורה הוא גם לשון דיינים, עליהם נאמר "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט... אני אמרתי אלהים אתם"). יש שני אהלים – אהל הוא אור (לשון "יהל אור") – אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו.

איך הוא מסביר? אומר שיש יחידי סגולה, וככלל היינו חד בדרא. הדוגמה היא שמואל הרמתי, שמסתובב בכל ישראל, מגיע לכל מקום ומקום, כדי להפיץ תורה – טורח בגופו.

יש מדרגה פחותה משמואל הרמתי, שהיא מדרגת הסנהדרין. כל מי שבא לדרוש את ה' מקבל מהם הוראה וחוזר הביתה – הם לא טורחים להסתובב, יושבים במקום וצריך לעלות להר הבית, ללשכת הגזית, ולשאול אותם. הוא כותב שמדרגה זו פתוחה מהראשונה. כבר הרווחנו מוסר השכל מאד חשוב, שמי שמוסר את הנפש באמת על התורה, הוא באמת ה"חד בדרא", שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן, לא מסתפק בכך שיושב בית ולומד תורה, הוא צריך להסתובב וללמד תורה בכל מקום. מי היה ככה בתולדות החסידות? הבעל שם טוב, ככה זה התחיל. בעל אור החיים פחות או יותר בן אותו דור, שנתיים גדול מהבעש"ט. אותו אחד כשמואל נקרא נחל – זורם ומגיע לכל מקום. יתכן שגם רומז לפסוק "נחל נובע מקור חכמה". פחות ממנו "כגנֹת עלי נהר" – כמו גן, שאינו נייד, ומי שרוצה להנות ממנו צריך להגיע לגן, יכול לקחת משם פרי ולהביא הביתה. אומר שכך הסנהדרין. קצת פלא שלא מביא פסוק מפורש שדורשים חז"ל, שהסנהדרין נקראו "שררך אגן הסהר אל יחסר המזג". חז"ל אומרים ש"אגן" הוא הסנהדרין וכאן כותב שהם "גן" – יושבים במקום אחד, וכדי להנות מפירותיהם צריך לבוא לקחת.

אחר כך, הוא אומר, יש מדרגה שלישית – "כאהלים נטע הוי'". דורש מלשון אהל ואומר שהיינו ת"ח היושב בבית כנסת שלו – לכל אחד יש בית כנסת, גם בבית שלו, כמו שאומר השל"ה שצריך לייחד חדר בבית לתורה ותפלה. הוא לאו דווקא בעל הוראה, וגם לא יוצא ללמד – הוא מתמיד, "תורתו אומונתו" רק לומד תורה. יש לו מדרגה מאד גבוהה, אך לא מהנה את הרבים במה שה' זיכה אותו. זו כבר כת פחותה.

אחר כך, מתאים לסוף – "כארזים עלי מים". מי הם הארזים? לארז אין פירות. סימן שמדובר ביהודים שלא כל כך לומדים תורה, והוא מסביר שהיינו הגבירים שבדור, הזבולון ביחס ליששכר, אלו שמחזיקים את כל דרגות הת"ח – משמואל, דרך הסנהדרין, דרך האברכים הרציניים שלומדים תורה כל היום. מי צריך להחזיק אותם? הארזים. הארז בלבבון תקיף מאד בקדושה, אף שלא לומד כ"כ הרבה תורה. הוא "עלי מים", "אין מים אלא תורה" – הוא גם נחשב לתורה. שוב, הווארט שמחלק פסוק זה לארבע מדרגות בהן לומדים תורה.

ארבע המדרגות בסוד הוי'

הוא משאיר לנו את ההתבוננות הפשוטה, שמן הסתם המדרגות שלו הן כנגד י-ה-ו-ה[ד]. באמת ככה בצורה מאד ברורה:

משה ואהרן של הדור – שמואל (ששקול כמשה ואהרן) – הם ה-י של שם הוי'. זהו עצם דרגת התורה ("אורייתא מחכמה נפקת"), תכלית מתן תורה. זה אחד שדרכו עוברת מסורת התורה מדור לדור. מה המשותף למשה ואהרן (הכלולים יחד בשמואל הרמתי) לפי הקבלה? משה הוא סוד קפד-קסא ואהרן הוא סוד עב-קפד. מה המשותף? שם קפד, אחורי אבא, אחורי החכמה, כח ההשפעה של החכמה לספירות, לפרצופים ולעולמות שלמטה ממנו. המשותף שלהם הוא הכח של "פקד פקדתי" (הסימן של השנה הזו, תשע"ח) – להחיות עם רב עם הדפק של התורה בתוך עם ישראל. זו המדרגה המשותפת שלהם.

שבעים הזקנים של הסנהדרין שיושבים, כתוב בפירוש שהם בסוד ה-ע רבתי של "שמע" – ז"ת דאמא. משה שבדור ואהרן שבדור והסנהדרין היינו כמו שבעים הזקנים שמשה מאציל עליהם מרוחו – שותפים עמו בנשיאת העול של הנהגת העדה. הקשר ביניהם, בין שמואל לסנהדרין, הוא קשר של תרדלמ"ל (שמואל עב"כ = סנהדרין. שמואל סנהדרין = חשמל חשמל, יהלום זך וכו').

אחר כך כל תלמידי החכמים, שכל אחד לומד לעצמו, ללא כח להשפיע, הם מצד הז"א. כאן יש לנו פירוש חדש וחשוב מאד לזעיר אנפין ואריך אנפין. גם לזעיר אנפין יש מוחין – מוחין דז"א – אבל הוא קטן. קטן היינו מי שאין לו כח להשפיע. הגדר של גדול, כמו "זה הקטן גדול יהיה" – כעת התינוק קטן אך יהיה גדול – קטן אינו משפיע, אך הוא עתיד להיות גדול ומשפיע. זעיר אנפין הוא קטן. כל מי שבבחינת ז"א, עם המוחין דז"א, הוא הכת השלישית של האור החיים. עליו כתוב "כאהלים נטע הוי'" – ה' נטע אותם, כל הכבוד להם, כל אחד מהם הוא קטע בפני עצמו. ז"א נקרא ו"ק – כל קצה הוא קטע בפני עצמו, אבל לא משפיע על כל עם ישראל.

מי הארזים? במלכות – מי שנותן כח ללומדים ללמוד, מחזיק את התורה. האור החיים ייסד "מדרש כנסת ישראל", והצליח מאד – שאחרים לא הצליחו – למצוא מימון קבוע לישיבתו, בעיקר מאנשי ליוורנו. כשהיגע לארץ ולירושלים עיר הקדש הוא לא נפל על הצבור. הביא 30 אנשים לארץ ישראל, וסדר תשלום עוד לפני שהגיע – לקח לו הרבה זמן והרבה מאמץ, אבל היה חשוב אצלו, שחייב לבוא לארץ מסודר.

פעם למדנו[ה] את האבני נזר, שכותב שיש מצוה לכל אחד לעלות לארץ, אבל יש בכך חסרון כשאינך מסודר מבחינת פרנסה. מי שקיים זאת – לא היה מסודר שצריך לעבוד, אבל מסודר – הוא בעל אור החיים הקדוש. יש לו "ארזים עלי מים". זהו הבסיס, המלכות.

אם כן, אפשר להקביל כך את ארבע הדרגות שכותב כנגד י-ה-ו-ה בצורה מאד יפה. הכל מים, תענוג, "מים מצמיחים כל מיני תענוג":

  י        כנחלים נטיו            "חד בדרא" המפיץ תורה בכל מקום

  ה       כגנות עלי נהר                  הסנהדרין בלשכת הגזית

  ו        כאהלים נטע הוי'              תלמידי חכמים הלומדים לעצמם

  ה       כארזים עלי מים                תומכי תורה

ג. "וירם מאגג מלכו" – סודו של אגג

אגג – המעבר ממלכות בית שאול למלכות בית דוד (בדרך למשיח)

כעת נאמר איך הוא מפרש את החלק השני של הפסוק הבא – "וירם מאגג מלכו ותנשא מלכותו". איך הגיע אגג לכאן? הרי הוא מלך עמלק, שהיה בזמן שאול המלך. המן מתייחס אליו. מה הוא עושה כאן בתורה? אולי כל מלכי עמלק נקראים אגג – כמו פרעה ואבימלך – ובכל אופן מאד אומר דרשני מה רוצים כאן מאגג.

יש מפרשים (כולל רש"י על התורה) שזו נבואה על שאול – "וירם מאגג מלכו" היינו שאול שרם מאגג ונצח אותו. מה אומר האור החיים? גם אומר שזו נבואה, אבל קצת הפוכה – מכיון ששאול לא הרג את אגג נולד המן, כדברי חז"ל, וממילא קצת קשה לשבח את שאול בענין אגג. לכן בעל אור החיים הקדוש אומר משהו אחר, שבזכות אגג ה' החליף את המלכות, לקח את המלכות משאול והעבירה לדוד מלכא משיחא.

לכן שמואל הנביא, לפני שהורג את אגג, אומר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", נצח ישראל הוא מלכות בית דוד (כת"י). הוא אומר ווארט מופלא, ווארט של אור החיים, ש"מלכו" הוא דוד המלך, או דוד הראשון או דוד האחרון, מלך המשיח (שני פירושים שלו[ו]), ושכל מלכות דוד היא בזכות אגג – בזכות ששאול לא טפל באגג זה גרם שדוד עלה לגדולה. דוד לא הרג אותו, לא עשה לו שום דבר – היה לו עסק בעיקר עם פלשתים, החל מהריגתו את גלית. לדוד הראשון לא היה עסק כל כך עם עמלק, עם קיום מצות "תמחה את זכר עמלך גו'". רואים מכאן שאגג קשור בעצם לדוד אף על פי ששאול זה שנלחם אתו.

נמצא שיש משהו בתוך אגג שהוא מעבר בין שאול לדוד (אגג מלך עמלק = שאול, ואילו דוד = אגג אגג, היחס ביניהם הוא סוד "שלם וחצי"). אנחנו מדברים הרבה על כך שדורנו הוא דור המעבר בין מלכות שאול למלכות דוד (ב"קומי אורי" ועוד). אתמול אמרנו ווארט בשם אחד מדור המייסדים של המדינה שהממסד הקיים שייך לדורו של יפתח אבל אתם (התכוון אלינו) כבר שייכים לדורו של שמואל. כך הוא הבין ויש צדק בדבריו אך גם י"ל שהממסד הקיים הוא בחינת מלכות שאול ומה שאנחנו רוצים באמת הוא מלכות דוד (שניהם נמשחו על ידי שמואל, זה בפך וזה בקרן). מה צריך בשביל לעבור ממלכות שאול למלכות דוד? אגג, "וירם מאגג מלכו".

משהו מופלא ביותר: כמה שוה שאול-אגג-דוד (צריך אגג ביניהם)? משיח! דוד המלך מקפיד לקרוא לשאול "משיח הוי'", והוא עצמו "משיח הוי'", שניהם נמשחו (על ידי שמואל הרמתי כנ"ל). אגג בפני עצמו, הכח המחבר, שוה 7, מספר חשוב, "כל השביעין חביבין".

"וירֹם... ותנשא" – הדרך ל"ירום ונשא"

עמלק הוא ספק, כך אומר הבעל שם טוב. כנראה שבין היש של שאול – כל יש הוא ודאי – ליש של דוד צריך את הספק של אגג. שאול לא יודע איך לפתור את הספק – לכן לא הורג אותו, משאיר אותו בספק. צריך את שמואל שיהרוג אותו – שמואל שיסף אותו שתי וערב, לגמור עם הספק לגמרי. בכל אופן, הספק הזה נחוץ בתור אין שבין יש ליש. בשביל שיצא מזה משיח צריך גם את שאול – אנחנו לא מוותרים על שאול המלך, הוא משהו גדול מאד, כי תהו קודם לתיקון (גם במעלה) – אבל עם שאול צריך את אגג ואז זוכים לדוד.

על מלך המשיח כתוב "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" וכאן כתוב "וירֹם מאגג". מהו רם ("רם על כל גוים הוי'")? עמלק. גם הפועל כאן מאד חשוב. בפעולות משיח, כנגד התארים של ישעיהו, "ישכיל" הוא "יכוף כל ישראל", צריך הרבה שכל בשביל זה; "ירום" היינו "ילחם מלחמות הוי' וינצח", מאד מתאים – שה"ירום" של ישעיהו וה"וירֹם" כאן הולכים יחד. מה לומדים מכאן? שעיקר המלחמה הוא בעמלק. לא חייבת להיות מלחמה גשמית בכלל, כי עמלק הוא ספק – מלחמה תודעתית, מלחמה תרבותית, "וירם מאגג מלכו"; אחר כך "ונשא" כבר בית המקדש; "וגבה" קבוץ גלויות, שגובה את היהודים מכל מקום...; "מאד" היינו תכלית המהפכה הרביעית, להביא את התורה לכל מקום עד שכולם יעבדו את ה' "שכם אחד" וכו'. לעניננו, העיקר הוא "וירֹם מאגג מלכו ותנשא מלכֻתו" – יש כאן "ירום ונשא".

ברכות לרך הנימול

לחיים לחיים. שלילד הזה יהיה תענוג גדול בלימוד התורה מגיל הכי רך. שישמע הרבה ניגונים, גם תענוג, ושישפיע – שמזעיר אנפין יגדל, שיהיה אריך אנפין ועתיק יומין. לחיים לחיים. שזכות בעל ההילולא תגן עלינו, יחד עם זכותו של רבי זושא, שעלה למעלה מדרך החב"ד לפי מה שהמגיד כותב, עלה לכתר. זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

ניגנו ניגון ר"ח כסלו.

רמזי אגג

נעשה כמה חשבונות יפים של אגג: אגג = 7, אבל מתחלק 1-3-3. אם מלמטה למעלה היינו כנגד מלכות-נה"י-חג"ת. אם מלמעלה למטה – כתר-חב"ד-חג"ת. יתכן גם דעת-חג"ת-נה"י. יש כמה צורות איך לדרוש. אבל 1-3-3 הוא כבר מבנה מאד מיוחד. מה קורה אם אני מעלה-מחשב כל אות של אגג במשולש (מספר קדמי)? יהיה 1-6-6, מ-7 הופך ל-13. אם נחשב כל אות ברבוע יהיה 1-9-9, 19. 7 ועוד 19 עולה הוי', פעמיים 13. זהו כלל חשבוני. נמצא שבשלש רמות החשבון אגג עולה "הוי' אחד" – 7, 13, 19.

החשבון הכי מענין ומופלא הוא אגג בחזקת אגג פרטי – כל אות של אגג בחזקת אגג. א בחזקת 7 = 1, ג בחזקת 7 = 2187. הכל עולה 4375. צריך להתחלק ב-אגג? לא, אין שום קשר, אבל ננסה. אם הוא באמת כפולת אגג יאמר לנו ש'נפלנו' על משהו מאד נחמד. אגג בחזקת אגג לחלק ל-אגג – מתחלק? מסתמא, אחרת לא היינו שואלים... עולה 625 פעמים אגג. 625 הוא 25 ברבוע, 5 בחזקת 4, אדם במילוי (אלף דלת מם), מספר מאד מושלם. רואים שאגג הוא משהו מאד חשוב, אדם השלם. העיקר שצריך אותו כדי לעבור משאול לדוד. [יש קשר לרבי זושא?] רבי זושא מבין את ענינו, כי הוא למעלה מטעם ודעת – אין שלמעלה מיש. רק רבי זושא מבין למה צריך את ה-אגג הזה.

מה חלק המילוי שלו? אלף גימל גימל – 270, רע, "המן הרע הזה". עם האותיות עצמן הוא זרע (שחז"ל דורשים זה רע) – אגג הוא זרע עמלק. כנגד זרע עמלק יש "זרע קדש ברך הוי'", "זרע אמת". כשעושים את בירור אגג מתקנים את הזרע. יש גם זרע לבטלה שצריך לתקן. הוא זרע רע, אבל אנחנו זרע קדש. לאבא של הרך הנימול קוראים קדש – "זרע קדש" שהוא "זרע אמת" ו"זרע ברך הוי'". זה ה"ונהפוך הוא", האתהפכא של אגג.

הפיכת השונאים לאויבים

יש מצוה לשנוא את עמלק בתכלית השנאה. דברנו על כך שהפרק החדש של הרבי הקודם הוא פרק קלט בתהלים, עליו האבן עזרא אומר ש"זה המזמור נכבד מאוד בדרכי השם ואין באלה החמשה ספרים מזמור כמוהו, וכפי בינת אדם בדרכי השם ודרכי הנשמה יתבונן בטעמיו". איך הוא נגמר? "תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי". אחד המפרשים מסביר מה מוסיף "לאויבים היו לי" על "תכלית שנאה שנאתים" – "כמים הפנים לפנים", הסימן שאני שונא אותם בתכלית הוא שהם הופכים להיות אויבים שלי. אם הם לא הופכים להיות אויבים שלי סימן שאני לא מספיק שונא אותם...

כשקראנו את הווארט הזה חשבנו – הרי בתניא, בפירוש הרבי על פרק לב בתניא, הוא רוצה להמתיק את "תכלית שנאה שנאתים". אדה"ז מביא פסוק זה לגבי אפיקורסים שאין להם חלק באלקי ישראל, ויש על זה כמה ווארטים. אחד מהם, שצריך רוח הקדש כדי לדעת מי כבר יצא ח"ו מכלל ישראל, ולנו אין, ויש יותר מזה, שגם אלה שבאמת אין להם חלק צריך להמתיק את הדין מעליהם שגם אצלם יקויים "לא ידח ממנו נדח" (כלומר להחזיר להם את החלק...). בכל אופן, לפי הווארט הזה חשבתי ככה – אם "תכלית שנאה שנאתים" הוא בשביל שיהפכו להיות אויבים שלי, זו המגמה שלי, שאני רוצה שיהיו אויבים שלי.

אם יהיו אויבים שלי, מה אני מרויח מזה? בשביל מה אני רוצה שיהיו אויבים שלי? אם הם אויבים שלי זה כבר אומר מלחמה. אם אני רק שונא אותו – אני לא חייב להלחם איתו. אבל אם הוא אויב, הוא מתחיל – אני שונא אותו בתכלית, וכך אני עושה שיהיה אויב שלי, אז הוא מתחיל איתי, ויש לי הצדקה מוסרית (גם כלפי אומות העולם) לצאת להלחם בו, ואני מנצח אותו. מה פירוש לנצח אותו? סוג של שעשוע. הרי נצחון הוא תענוג (כמבוא בדא"ח), מה שדברנו עליו קודם. העיקר שיכנע, זו התכלית. כלומר שהוא הופך להיות היכי תמצי של שעשוע כאשר נעשה אויב, "הרע כסא לטוב" לגמרי. ברגע שאני הופך אותו להיות אויב יש לו תכלית. כמו ילדים, בשביל לשחק עם רובים אני צריך אויב, ואז יש לי מזה שמח.

כל התכלית היא שיהיה שמח, ועל ידי זה נזכה שהרע יהיה כסא לטוב, כמו שהבעל שם טוב אומר. ברוך ה' – המן עשה לנו כזה חג, כל שמחת פורים בזכות המן האגגי. מרדכי שנא אותו בתכלית השנאה וכפשט המגלה – מזה הוא נעשה אויב, ואז יצא מה שיצא. כשהוא שונא אותו הוא נותן לו מציאות, ומתוך המציאות יוצא משהו טוב – הניצוץ שלו משתחרר. ב"עד דלא ידע" צריך להגיע למעלה מטעם ודעת, בחינת רבי זושא, ושם להגיע ל"ברוך המן" (כמו שאומר האריז"ל) – רק אם הוא הופך להיות אויב שלי שצריך כבר להלחם בו. לחיים לחיים, העיקר שיהיה תכל'ס – שמכל זה יצא איזה תכל'ס. אויב הוא כמעט אותיות אוהב, כידוע אצל איוב.

שרו "יום ליבשה".

הפיוט "ידידי רועי"

קודם שרנו "ידידי רועי מקימי ממרמס אנשי לצון" – פיוט. לפי הניחוש, רציתי לשיר משהו שאולי בעל אור החיים גם היה אומר. יתכן שהוא היה אומר פיוט זה. הניגון בא מארץ ישראל – גם ניגון של עדות המזרח, אבל מאד התקבל אצל הרביים, במיוחד אצל הרבי הרש"ב. בשנה הראשונה אחרי הסתלקות אביו הוא היה שר זאת בבכי גדול – "על מי נטשת מעט הצאן?!". מתאים לכל הילולא של צדיק גדול, במיוחד צדיק שהוא משיח – כמו שבעל אור החיים כותב על עצמו, "משיח ה' שמו חיים", לפי זה משיח הוא תענוג, כמו חיים – כאשר הוא מסתלק, בגיל צעיר מאד, גיל מז (משולם זוסיל כנ"ל), כל התלמידים שנשארים גם צריכים לשיר את השיר הזה ולבכות "על מי נטשת מעט הצאן". שרנו אותו קודם – מאד כדאי שכל אחד ילמד ניגון זה. בחב"ד שרים אותו רק על שני הבתים הראשונים, אבל יש עוד בתים בפיוט – שרנו את כולם:

יְדִידִי רוֹעִי מְקִימִי / מִמִּרְמַס אַנְשֵׁי לָצוֹן

הַגִּידָה לִי אַתָּה עַל מִי / נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן

[על פי חלוקת הניגון שרים: הַגִּידָה לִי אַתָּה/ עַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן]

שׁוּב לֶאֱסֹף נִדָּחֶיךָ / כִּי הֵם זֶרַע אֲהוּבֶיךָ

רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ / וְגַם אֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן

רְעֵנִי בִּנְאוֹת דְּשָׁאִים / תֵּן מִרְעִי עַל כָּל שְׁפָאִים

בִּזְרוֹעֲךְ קַבֵּץ טְלָאִים / וּסְחַב צְעִירֵי הַצֹּאן

אֱמֹר נָא פּוֹדִי מַצִּילִי / עַד אָן עֲוִילִי מַנְהִילִי

יִרְעֵנִי רוֹעֶה אֱוִילִי / וַיְהִי הֶבֶל רוֹעֵה צֹאן

לְעִירִי יַד הוֹרַי בָּנוּ / הֲבִיאֵנוּ וּמְשׁוֹל בָּנוּ

נֹאמַר לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ / כִּי שָׁם אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן

חוֹן עַל עֲנִיִּים מְרוּדִים / צָבְאוּ עֲלֵיהֶם גְּדוּדִים

הַבֵּט וּרְאֵה הָעַתּוּדִים / כָּל הָעוֹלִים עַל הַצֹּאן

זְכֹר כִּי אַתְּ לָמוֹ נֶצַח / וְזָר יְדוּשֵׁם כְּקֶצַח

לָמָּה זָנַחְתָּ לָנֶצַח / יֶעֱשַׁן אַפְּךָ בַצֹּאן

קַבֵּץ אֲלָפִים וְצֹאנֶה / וְחַלְּצֵם מִיַּד שׂוֹנֵא

וּמְהֵרָה עַל יַד מוֹנֶה / עוֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן

בְּנֵה מִקְדָּשׁ וַאֲרִיאֵל / וּשְׁלַח מְבַשֵּׂר יִשְׂרָאֵל

יֹאמַר בָּא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל / רָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן