חיפוש בתוכן האתר

"זה איננו שוה לי" - ל' סיון ע"ח – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

ל' סיון ע"ח – כפר חב"ד

"זה איננו שוה לי"

סעודת ר"ח תמוז (חלק ראשון) לעילוי נשמת ר' ראובן מרנץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. סוד הבנים בחדש תמוז

קשר תמוז לראובן ויוסף

לחיים לחיים, חדש טוב, חדש של גאולה.

חדש תמוז הוא החדש של שבט ראובן, לפי דגלי המדבר (שיטת האריז"ל). הוא קשור גם ליוסף הצדיק – יש כמה דעות מתי יום ההולדת והיארצייט של יוסף הצדיק, לדעה אחת היום, ר"ח תמוז, ולדעה אחת ז"ך תמוז (ויש עוד דעות, כולן בתמוז, כמבואר אצלנו במ"א[ב]). נמצא ששני הבכורות של האמהות העיקריות – ראובן בן לאה ויוסף בן רחל – קשורים לחדש הזה.

אצל יוסף כתוב "יֹסף הוי' לי בן אחר"[ג] – הוא קשור למושג בן. כתוב בחסידות[ד] שיש לו את הכח לקחת מי שבצד ה"אחר" ולהחזיר אותו בתשובה להיות "בן". גם לשם ראובן יש קשר ל"בן" – ראובן אותיות ראו-בן. זהו המכנה המשותף של שני הבכורות (גם בנימין הוא בן ימין, היחיד בין בני יעקב שנולד בארץ ישראל, ארץ הימין, כמו שמפרש רש"י, ובבחינה זו גם הוא בגדר בכור[ה]).

"בין כך ובין כך קרוים בנים"

מי אמר "בין כך ובין כך קרוים בנים"[ו]? רבי מאיר, ש"מאיר עיני חכמים בהלכה"[ז], שייך לחוש הראיה של חדש תמוז. לפי ספר יצירה החוש של חדש תמוז הוא חוש הראיה ובין החכמים חוש זה שייך במיוחד לרבי מאיר, שאומר "בין כך ובין כך קרוים בנים". רבי יהודה שאומר שאם "נוהגים מנהג בנים" נקראים בנים ואם לא הלואי עבדים, ורבי מאיר אומר שבכל מצב קרוים בנים – בגלוי, לא רק בהעלם.

בא הבעל שם טוב, שממשיך את השראת רבי מאיר[ח], ואומר שכל יהודי אצל הקב"ה הוא כבן יחיד שנולד להוריו לעת זקנה, כל אחד ואחת מעם ישראל (שניהם סוברים ש"בין כך ובין כך קרוים בנים", רק שי"ל שאצל רבי מאיר החידוש הוא שלא רק שהצדיק נקרא בן אלא שגם הרשע נקרא בן, ואילו אצל הבעל שם טוב – לא רק שהרשע נקרא בן, מצד עצם יהדותו, אלא שגם הצדיק נקרא בן![ט]).

"בין כך ובין כך קרוים בנים" – "בין כך" = בנים! מכאן נלמד שהמהות של בן, ה'גדר' של בן, הוא ש"בין כך" או "בין כך" הוא נשאר בן, הרי בן הוא עצם מהות האב, ואיך שלו מתנהג אינו משנה את עצם המהות (ועוד, בין כך בין כךבנים בנים = צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים"[י], "כֻלם" דייקא בין כך או בין כך).

"רבי מאיר אומר בין כך ובין כך קרוים בנים"[יא] = 1378 = בן במשולש! והוא עולה ב"פ "נצח ישראל"[יב] – בין כך ובין כך "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" (היינו סוד מעלת בן על מה בגימטריא אדם, וד"ל).

בעל הטורים על מסורת "הואיל"

על הפסוק "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר"[יג] כותב בעל הטורים:

הואיל. ג' במסורה. הואיל משה. ואידך כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם. הואיל הלך אחרי צו. היינו דאמרו בין כך ובין כך קרויים בניו של מקום, בין עושין רצונו של מקום שמקיימין את התורה דהיינו הואיל משה, ובין שהם עובדין ע"ז דהיינו הלך אחרי צו – הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם.

והנה, "הואיל" (סוד "קדש לי כל בכור... לי הוא"[יד], אליהו הנביא זכור לטוב) = בן. לפי פירושו של בעל הטורים, יש בן (הואיל) צדיק ("הואיל משה באר את התורה הזאת"), יש בן (הואיל) רשע ("הואיל הלך אחרי צו"[טו], הצו של ירבעם לעבוד עבודה זרה) ויש בן (הואיל) שלישי המכריע ביניהם ובא ללמד שכולם בנים להשי"ת – "בין כך ובין כך קרוים בנים" ("הואיל הוי' לעשות אתכם לו לעם"[טז] – שני הבנים, הצדיק והרשע, משתווים בהשתייכותם והתכללותם ב"עם הוי'", כולם כעַם אחד עִם הוי').

ג"פ "הואיל" (ג"פ בן) = יוסף, הכולל שלשה בנים: "הבן יקיר לי אפרים"[יז] ("הואיל משה באר את התורה הזאת"), ירבעם בן נבט החוטא ומחטיא את הרבים שיוצא ממנו ("הואיל הלך אחרי צו") ומשיח בן יוסף, הבן השלישי המכריע הנ"ל, שיוצא ממנו ("הואיל הוי' לעשות אתכם לו לעם"). לפי זה, יש לפרש "יֹסף הוי' לי בן אחר" על ירבעם בן נבט – ירבעם = בן נבט אחר – שעתיד משיח בן יוסף להחזירו בתשובה (ירבעם בן נבט ר"ת בין – "בין כך ובין כך קרוים בנים").

כינוי המשיח "בן"

הבן של יוסף (שנחשב גם הבן של יעקב[יח]) הוא אפרים, עליו כתוב "הבן יקיר לי אפרים" – מודגש שהוא בן. יש "משיח בן יוסף" (שנקרא גם "משיח בן אפרים") ו"משיח בן דוד" – משיח הוא בן. משיח במספר סדורי שוה 52, בן[יט]. "בין כך ובין כך קרוים בנים" – 'בין' לשון נופל על לשון בן – אומר שלכל יהודי יש ניצוץ משיח[כ], בכל מקרה אתה בן של הקב"ה, כבן יחיד שנולד לעת זקנה. כשהקב"ה ברא את העולם הוא היה עדיין 'צעיר' כביכול, ועכשיו הוא כבר 'זקן'... המשיח הוא בן יחיד שנולד להוריו, לקודשא בריך הוא ושכינתיה, לעת זקנה.

יוסף, חוץ ממה שענינו "יֹסף הוי' לי בן אחר" – שעושה את כולם בנים – ובנו הוא "הבן יקיר לי אפרים", הוא עצמו "בן זקֻנים"[כא], בגימטריא ראובן (זקנים עולה ראו), קשר מאד חשוב בין שני הבכורות, ראובן ויוסף.

ב. "זה איננו שוה לי" – קשרי תמוז ואדר

צרוף חדש תמוז: "זה איננו שוה לי"

לכל חדש יש צירוף של שם הוי', בו הקב"ה בורא את החדש, כמו שיש גם אות. האות של תמוז היא ח – האבר בגוף, ה"מנהיג" של החדש, הוא יד ימין, המצביעה ומכוונת 'זה', והיא המנהיגה את חוש הראיה.

הצירוף של תמוז הוא הצירוף ההפוך של שם הוי' – ה-ו-ה-י. הייתי חושב שהוא יהיה הצירוף של אדר, החדש האחרון, לפני שהמעגל חוזר חלילה. אבל הצירוף הישר הוא ניסן והצירוף ההפוך הוא החדש הרביעי, תמוז, לא האחרון (צריך ללמוד את חכמת הצירוף כדי להבין זאת).

מאיזה פסוק בתנ"ך הוא יוצא? מדברי המן הרשע, "וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רֹאה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך"[כב]. המן קבל הרבה כבוד, הוא המשנה למלך, אסתר הזמינה אותו למשתה היין עם המלך אחשורוש. יש לו הרבה כבוד, רשעים כמו המן אוהבים כבוד. אבל "כל זה איננו שוה לי" כאשר רואה את מרדכי היהודי בשער המלך. "זה איננו שוה לי" סופי תבות ה-ו-ה-י. כך כתוב בכתבי האריז"ל, את הפסוק הזה צריכים לכוון – זהו הצירוף של החדש.

שם הוי' במגלה באור ישר ובאור חוזר

אנחנו יודעים שבמגלה לא מוזכר בפירוש שם הוי', אבל יש כמה וכמה רמזים, והעיקר הוא ראשי התבות "יבוא המלך והמן היום"[כג], שהיה כתוב קודם. כאשר אסתר מזמינה את המשתה הראשון, אסתר המלכה, הצדיקה של המגלה, אומרת "יבוא המלך והמן היום אל המשתה אשר אעשה". "יבוא המלך והמן היום" ראשי תבות הוי' ישר – הצירוף של חדש ניסן. לכאורה זו היתה יכולה להיות הכוונה של חדש ניסן, הצירוף הישר, אבל בחדש ניסן האריז"ל לא מביא פסוק זה אלא את "ישמחו השמים ותגל הארץ"[כד]. בכל אופן, יש במגלה את הצירוף הישר, פעם אחת, ואת הצירוף ההפוך, גם פעם אחת.

מאד מענין שהצירוף הישר הוא בראשי תבות והצירוף ההפוך בסופי תבות – ממש "אור ישר" ו"אור חוזר". ראשי התבות הם אור ישר וסופי התבות הם אור חוזר. מי אומר את ראשי התבות? אסתר המלכה, הצדיקה, יש לה גם מחשבות נסתרות, מה היא מתכננת במשתה שהיא עושה, מחשבות של קדושה איך להציל את עם ישראל, "אני חכמה שכנתי ערמה"[כה]. ואילו להמן יש מחשבות רעות מאד, שרוצה להשמיד, להרוג ולאבד את העם היהודי, והוא מזכיר את השם בסופי תבות, הפוך.

מה הפירוש הפשוט של אור ישר ואור חוזר? באור ישר הדבר נמשך מלמעלה למטה, יורד למציאות, ואילו אור חוזר, סדר הפוך, למפרע, דווקא בסופי תבות, כאילו אומר שהגיע הסוף, שהסברה הזו תסתלק, תחזור לשרש. גם בעצם המלים – "זה איננו שוה לי". בדרך כלל "זה" זו מדרגה של קדושה, מדרגת משה רבינו שמוסיף על כל הנביאים[כו], שהתנבאו ב"כה אמר הוי'", שמתנבא גם ב"זה הדבר אשר צוה הוי'". אבל כאשר המן אומר "זה" – חוץ מהפשט, ש"זה איננו שוה לי", כל הכבוד שאני מקבל, ב"עת אשר אני רֹאה וגו'" – הוא רוצה שגילוי האלקות, "זה איננו", שיסתלק. אז אפשר להפוך את הפסוק, כדרך הבעל שם טוב, ולקרוא "זה איננו" – כאשר ה"זה" יסתלק מכאן, זה – "שוה לי".

תקון קרח

בכל אופן, את הפסוק "יבוא המלך והמן היום", שנאמר על ידי צדקת, עם מחשבות טובות של מסירות נפש על עם ישראל, האריז"ל לא קבע לכוונת ר"ח ניסן. ודווקא הפסוק של המן הרשע, שרוצה לסלק את עם ישראל וה' מהעולם, נקבע לכוונת חדש תמוז. פליאה.

למה הדבר דומה? יש שיחה ידועה של הרבי[כז] לגבי פרשת קרח – איך יתכן שפרשה נקראת על שם רשע?! אלא מה? "צדיק כתמר יפרח"[כח] סופי תבות קרח – גם סופי תבות, רק ששם מופיע ישר, לא הפוך. "צדיק כתמר יפרח" הוא קרח שעתיד לפרוח, לקבל תיקון[כט]. גם המלה "יפרח" היא על דרך הפסוק "אמת מארץ תצמח"[ל], של אור חוזר, ש"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"[לא]. כנראה יש משהו דומה בסוד הצירוף של "זה איננו שוה לי".

שני פסוקי השם במגלה – חבור המן ואסתר

נעשה חשבון יפה: כמה שוות המלים מהן צירוף חדש תמוז, "זה איננו שוה לי"? 480. רק "איננו שוה לי" שוה יוסף-יוסף-יוסף, עוד קשר ליוסף. "זה" הוא בחינת משה רבינו, שלוקח את עצמות יוסף עמו.

מה לגבי הסדר הישר? שוב, לפי סדר המגלה קודם כתוב "יבוא המלך והמן היום" ואחר כך "זה איננו שוה לי" – ממש מתייחס, גם מה שהזמינה אותי, "יבוא המלך והמן היום", איננו שוה לי "בכל עת אשר אני ראה וגו'". מפורש כאן חוש הראיה, "אשר אני רֹאה" – מפריע לו מה שרואה, דוקר לו את העינים, "את מרדכי היהודי יושב בשער המלך".

פסוק הראשי תבות, "יבוא המלך והמן היום", עולה 276. ביחד עם הבטוי של סופי התבות – 480 ועוד 276 – עולה 756, ב"פ (ממוצע כל ביטוי) 378, חשמל. שני הלשונות האלה יחד הם חשמל-חשמל, יש כאן שני חשמלים. חשמל בעצמו, חוץ מהיותו מושג מאד אהוב וחשוב – המושג עיקרי של מעשה מרכבה, "עין החשמל"[לב] – הוא גם חשוב מאד בחכמת המספר, משולש 27, כך שפעמיים, חשמל-חשמל, היינו היהלום של זך. זך עצמו הוא מספר מיוחד, 3 בחזקת 3, כמו שהרבי אמר. מבחינת המספרים כבר נחמד ביותר.

אבל עכשיו נראה את הפלא: את "יבוא המלך והמן היום" אמרה אסתר ואת "זה איננו שוה לי" אמר המן – אסתר המן עולה 756, חיבור שני הבטויים! בדיוק אותו דבר, פלאי פלאים. שני הפסוקים האלה הם לקחת ולחבר את אסתר, שהיא כאן האור הישר, עם המן, שהוא האור החוזר. שניהם יחד עולים שני הפסוקים, י-ה-ו-ה ישר וי-ה-ו-ה הפוך.

קשרי המן ואסתר בפורים

איפה רואים שיש קשר דווקא בין אסתר להמן? אסתר קשורה או למרדכי היהודי או לאחשורוש והמן קשור או לאחשורוש או לזרש, או שהוא הלעומת-זה של מרדכי. מה הקשר לאסתר? קודם כל, רואים – ונמשיך להסביר – שחייב להיות איזה קשר בין חדש תמוז לחדש אדר, החדש של פורים. יש כמה חדשים בתורה שקשורים לפורים, חוץ מאדר. למשל אלול. מה קשר לפורים? ראשי התבות "איש לרעהו ומתנות לאביונים"[לג], אחד מראשי התבות שהרבי מביא[לד]. מה פורים עושה בתוך אלול? אלא מה, האמת היא ש"א גאנץ יאר פורים", את פורים צריך לחפש בכל מקום, ויש כמה מקומות שהוא מתגלה באופן מיוחד. אחד מהם היום, ר"ח תמוז.

איפה מוצאים את אסתר והמן הולכים יחד? כתוב[לה] "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹׂן ויקר". "'אורה' זו תורה"[לו], והתורה של פורים היא מגלת אסתר (שנקראת על שם אסתר, לא על שם מרדכי). "'שמחה' זה יום טוב", משתה פורים הוא כנגד המן בפרט, במשתה צריך לקיים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"[לז]. מה עיקר המצוה? כתוב באריז"ל[לח] שהעיקר להתבלבל ולומר על המן ברוך, לא להיפך. השמחה היא כל כך גדולה, "עד דלא ידע", עד שאתה מברך את המן – כל החג הזה בזכותו. זה רק מתוך מקום שלמעלה מהדעת, למעלה מהשכל – אסור לברך את המן כאשר אתה שפוי, אבל לברך את המן כשאתה צפוי זה בסדר, מצוה בפורים, אבל, שוב, "א גאנץ יאר פורים".

אם כן, "אורה ושמחה" היינו 'זיווג' של אסתר והמן. אורה-שמחה-ששון-יקר הם י-ה-ו-ה[לט]. נמצא שהקשר בין אסתר להמן, "ליהודים היתה אורה ושמחה", הוא בסוד "יחודא עילאה", יחוד י-ה שבשם, "הנסתרת להוי' אלהינו". "'ששון' זו מילה", כנגד משלח מנות וכנגד מרדכי. "ויקר" היינו יקר מלכות, כנגד אחשורוש וכנגד מתנות לאביונים. זה יסוד גדול בפורים (כמבואר אצלנו ב"סוד הוי' ליראיו" בשער ה-נ, שמחת פורים), שי-ה-ו-ה הוא אסתר-המן-מרדכי-אחשורוש, מקרא מגלה, משתה ושמחה, משלוח מנות, מתנות לאביונים. בכל אופן, צירוף חדש תמוז הוא מדברי המן, ממנו עיקר השמחה של פורים.

חיבור תמוז ואדר – אותיות חק

החוש של החדש הוא חוש הראיה. האות של החדש היא ח. אמרנו שיש קשר בין תמוז לאדר דווקא, פורים, לפי הצירוף. מה האות של אדר? ק. אם כן, הקשר בין תמוז לאדר הוא מלה מאד חשובה בתורה – חק[מ]. זו לא רק מלה בתורה – איך אני יודע שחדש תמוז שייך ל-חק? [קוראים בו את פרשות קרח וחקת.] גם קרח אותיות קח, "ויקח קרח", וגם חקת לשון חק – שתי הפרשות שסמוכות לר"ח תמוז הן קרח-חקת, שני צירופי חק. בקבלה חק הוא פרצוף הנצח דאלב"ם. כאשר מונים גם את הכתר וגם את הדעת הצירוף השמיני ב-11 הצירופים הוא נצח, משה רבינו במדות. שם יש חק – "זאת חקת התורה" (רק לך, משה, אני מגלה טעם פרה, טעם "חקת התורה" שנקראת על שמך, "זכרו תורת משה עבדי"[מא]) למעלה מטעם ודעת, שצריך לקבל בקבלת עול למעלה מטעם ודעת, "תורה צוה לנו משה".

יש תופעה מענינת בתורה, שתי פרשות בתורה שנקראו על שם חק – בחקתי וחקת. יש שתי פרשות על שם משפט – משפטים ושופטים. ושתי פרשיות על שם מצוה – תצוה וצו. יש גם פקודות – פרשה אחת, פקודי. שתי מצוות, שני משפטים, שני חוקים. החדש הזה שייך לסוד החק, אותיות החקיקה. אותיות החקיקה הן עיקרי האמונה, שהם חלק עצמי מהלב של היהודי. לא רק "כתבם על לוח לבך", אלא חקיקה בלב. יש אותיות הכתב ואותיות החקיקה[מב].

ג. סודות רמזי "זה איננו שוה לי"

נוסחת "זה איננו שוה לי"

כעת ניתן דוגמה מאד פשוטה איך לומדים חשבון מתוך פסוק במקרא: איך אפשר ללמוד את הביטוי "זה איננו שוה לי"? הרי "שוה" הוא לשון שויון. מה יכול לומר המשפט, "זה איננו שוה לי"? רוצים לעשות תרגיל פשוט, לילד בכתה ג'. מה אומר "זה איננו שוה לי"? ש"זה איננו", 'איננו' כמו מינוס, "שוה לי". באותיות של חשבון, n מינוס זה שוה לי – מה ה- n? בן.

יכול להיות מישהו שיחשוב שזה לא רציני, אבל המלה הבאה היא "בכל". לפני כן כתוב "וכל", ואחרי ארבע המלים "זה איננו שוה לי" כתוב "בכל". "בכל" כמו "בכל, מכל, כל" – "והוי' ברך את אברהם בכל"[מג] ורש"י אומר שהוא בן, בגימטריא, וכעת צריך להשיאו. משהו מופלא – "זה איננו שוה לי", n שוה בכל, שהוא בן. משהו יפהפה גם לילדים וגם לגדולים, כולנו ילדים בחדר.

צדיק גמור, רשע גמור ו"צדיק הרבה"

בכלל, כמה שוה תמוז? 453, שוה צדיק גמור. כמה שוה מלך המשיח? בדיוק אותו דבר. תמוז הוא גם צדיק גמור וגם מלך המשיח. בדרך כלל, במיוחד אם יש שני רמזים כל כך טובים, אני חושב שזה אותו דבר, שצדיק גמור ראוי להיות מלך המשיח. אבל יש בגימטריא, במיוחד במספר שקשור למשיח, דבר והיפוכו – כמו משיח ו-נחש.

אנחנו כעת בתמוז, חדש שמדברים על שויון, "וכל זה איננו שוה לי" – חדש של חשבונות מה שוה מה, ומה שוה לי ומה לא שוה לי. מה פירוש שוה בכלל ושוה לי בפרט? סתם שוה הוא ש-a שוה b, אלא ש'שוה לי' הוא שדבר זה מועיל לי במשהו. גם אם השויון יוצא נכון היה שוה לי לחשב אותו, כל הוכחה מתמטית שוה לי כי יש לי הנאה ממנה – לפי זה אם דבר שוה בינו לבין עצמו הוא גם "שוה לי", מביא לי תועלת, שאני יודע ש-a שוה b (בעצם הידיעה יש תועלת והנאה). לא כמו בשפות נוספות שוה הוא דו-משמעי – שוויון מספרי (equality) וערך עבורי (worth).

בכל אופן, כאשר שני דברים שוים בגימטריא או שהם זהים או שהם הפוכים. בהשקפה ראשונה מלך המשיח שוה צדיק גמורתמוז) נשמע לי כמלמד שהם אותו דבר כנ"ל. את זה נשאיר להתבוננות פרטית, אולי זה הפוך – אולי מלך המשיח וצדיק גמור הם הפכים... כמה שוה רשע גמור? ימות המשיח. צדיק גמור שוה מלך המשיח ורשע גמור שוה ימות המשיח, שהוא גם אותיות המשיח ימות (כך בחז"ל – המשיח ימלוך ובנו אחריו ובן בנו אחריו, כמ"ש "ולפני ירח דור דורים"). ידוע מה הגימטריא של ימות, ג תמוז, אבל הוא גם בגימטריא "חי לעד וקים לנצח" – הדברים לא פשוטים, יש כאן דבר והיפוכו בנושא אחד.

רב שמואל בר שילת – תיקון המן האגגי

כמה שוה המן האגגי? איננו. הוא באמת התכוון, כמו שאמרנו, ש"איננו שוה לי" – איננו שוה לעצמי, המן האגגי.

בחזיון של רבי שמואל ויטאל (שנלמד בחלקו הנוסף של שיעור זה) גילו לו שיש קשר בין המן האגגי לרב שמואל בר שילת (ועליו נאמר "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק"[מד]). נאמר משהו על השם "רב שמואל בר שילת": רב שמואל בר שילת שוה 1521, טל ברבוע, "הוי' אחד" ברבוע, ששוה כל זך מילויי שם הוי' ב"ה[מה]. השם שילת הוא ראשי תבות "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[מו], והוא התיקון לאמירת המן "וכל זה איננו שוה לי" – לשון "שויתי", גם נצב מולי בשביל לראות. "וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך".

שוב, מה התיקון של המן האגגי? רב שמואל בר שילת, "הוי' אחד" ברבוע, ואביו ראשי תבות "שויתי הוי' לנגדי תמיד". והנה, פלא, רב שמואל בר שילת שוה אחד פעמים המן האגגי (איננו)! אין פה רק המן האגגי אחד אלא 13 המן האגגי! רב שמואל בר שילת הוא המלמד למופת בחז"ל. והנה, אחרי 13 שנה, כשרב שמואל בר שילת נכנס לגנו ("באתי לגני"), אינו מסיח דעתו לרגע מתלמידיו – הם כנגד עיניו כל הזמן – "שוה לי" (ב"איננו שוה לי" יש יחס מספרי – "שוה לי", 351, משולש 26, שוה ג"פ "איננו", יחס של א:ג. ז.א. ש"שוה לי" הוא ג"פ המן האגגי! נמצא שיש כאן המן האגגי אחד, "איננו", 3 המן האגגי, "שוה לי", ו-13 המן האגגי, רב שמואל בר שילת, ס"ה 17, טוב, המן האגגי! הסדרה – 1 3 13 – היא סדרת מספרי הברית בדילוג, שהאבר ה"זה" שבה הוא רבי מאיר, ודוק). כמו "וחטאתי נגדי תמיד"[מז] ו"שויתי הוי' לנגדי תמיד" – התלמידים לנגד עיניו תמיד, והמלמד צריך להחדיר בהם את תודעת "שויתי הוי' לנגדי תמיד".

תרגיל: חבור רבוע ומשולש העולה רבוע

מה פירוש "שויתי"? מה שוה לי, איזו תועלת יש. למדנו על המושג "טוב"[מח], ואמרנו שלטוב האמתי-המהותי יש גם תועלת. יום הדין הגדול (אותו ראה רבי שמואל ויטאל בחזיונו) הוא הגילוי שכל הדברים שעשית הם דברים שוים – שכל מה שעשית שוה משהו, או שכר או עונש, אבל שוה. מה שהכי שוה הוא עד כמה קיימת "שויתי הוי' לנגדי תמיד", ראשי תבות שילת.

הפלא, גם פה יש פלא של חשבון, שחז"ל אומרים ש"רב שמואל בר שילת" הוא "מבני בניו של המן" – רב שמואל בר שילת עולה "הוי' אחד" ברבוע, והתוספת, "מבני בניו של המן" עולה 595, משולש 34, וביחד, כל המשפט – "רב שמואל בר שילת מבני בניו של המן" = 2116 = 462 (= 4 פעמים תענוג, 232).

יש כאן נוסחה – משולש 34 ועוד 39 ברבוע עולה 46 ברבוע (שרש המשולש, 34 = טוב טוב; שני שרשי הרבועים, 39 ו-46 = 85 = 5 פעמים טוב, היינו רמז ל-7 פעמים טוב של מעשה בראשית לפי חלוקת ז-הב). אנחנו עושים תרגילים – מי יכול למצוא לי, שיהיה שוה לי... על התרגיל ב"ואביטה" הבטחנו את כל הספרים של גל עיני, על זה אני לא מבטיח... כעת התרגיל הוא למצוא את משפחת המשוואות, על דרך משולש 34 ועוד 39 ברבוע עולה 46 ברבוע – המשוואה של "רב שמואל בר שילת מבני בניו של המן": "רב שמואל בר שילת" הוא 39 ברבוע, "מבני בניו של המן" משולש 34, וביחד 46 ברבוע.

סדרת "הנה-זה-בא"

נחזור לפסוק של תמוז, "וכל זה איננו שוה לי": למה המן שמח שהגורל שלו נפל על חדש אדר? כתוב שידע שמשה רבינו הסתלק בו – "זה איננו", ה"זה" (משה שנתנבא ב"זה", וכן משה במ"ק = זה) איננו, וזה "שוה לי", טוב בשבילי, אם ה"זה" הסתלק הוא יפנה לי מקום. הרי אני עצמי סוד הצמצום – כמו שלמדנו – פינוי מקום. את מי שתופס את המקום – משה, זה, גילוי אלקות – צריך לסלק.

אבל עדיין התמיהה במקומה – איך לוקחים כזה פסוק, מפי המן הרשע, ועושים ממנו הכח האלקי שבורא את חדש תמוז, שכולו בסימן "זה איננו שוה לי". איך יכול להיות? חוץ מזה שכבר הפכנו את הביטוי משלילה לחיוב, ש"זה איננו" כן "שוה לי", צריך לתת משמעות חיובית. ההיפוך שעשינו היה עדיין טוב להמן, אבל איך אני יכול לקרוא את הפסוק שיהיה טוב ליהודים?

על מלך המשיח כתוב[מט] "קול דודי הנה זה בא" – למדנו[נ] בדרוש בלקו"ת על סוד הצלם[נא], ש"קולי דודי" שוה צלם. שלש המלים "הנה זה בא" רומזות לנוסחת העצרת – נוסחת הצירופים של כך וכך אבנים בונות כך וכך בתים, "שתי אבנים בונות שני בתים, שלש אבנים בונות ששה בתים" וכו'. הנוסחה היא מכפלה של מספר האבנים – אחת כפול שתים כפול שלש וכו'. מה זה 5 בעצרת? 120, החצי שלו 60, "הנה". מה זה 4 בעצרת? 24. מה החצי שלו? "זה", 12. מה זה 3 בעצרת? 6, החצי שלו 3, "בא". כלומר, "הנה-זה-בא" היינו סדרת העצרת שיורדת מ-5 ל-4 ל-3 – כל פעם החצי.

"זה בא" – המעבר מעולם הזה לעולם הבא

מה פירוש "זה בא"? אנחנו יודעים, כמובן, שהרבי מאד אהב משפט זה – אמר שהולך על משיח, "הנה זה בא" וכבר בא, לשון עבר. מה המלים "הנה זה בא"? "זה" עולה ד פעמים "בא" ו"הנה" עולה ה פעמים "זה". "הנה" היינו גילוי, ומה הגילוי? "זה בא". הכל הוא "קול דודי", הצלם.

עד עכשו פרשנו ש"זה" היינו נבואת משה רבינו, מורה באצבעו – אצבע יד ימין, שמראה, חוש הראיה, על גילוי אלקות. אבל כעת נפרש אחרת – הרי "גם את זה לעֻמת זה עשה האלהים"[נב] (יש "זה" של הקדושה ולעומתו של "זה" של הקליפה). מה פירוש "זה בא" – יש שני עולמות, עולם הזה ועולם הבא. "זה בא" אומר מעבר, "יום הדין הגדול", המעבר מ"זה" ל"בא", מעולם הזה לעולם הבא.

במפרשים על פי קבלה, כמו עמק המלך ועוד ספרים קדושים, יש שתי דעות לגבי יום הדין הגדול – או רק יום אחד, המעבר בין "שית אלפי שנין" ל"חד חרוב", או שכל היום השביעי, כל ה"חד חרוב", כל האלף שנים שהם התגמול, השכר, נקרא "יום הדין הגדול". שוב, או יום אחד בין ששת האלפים, שהם ע"ד ששת ימי החול, לשבת, או יום השבת עצמו. הנפקא מינה – האם הוא מדת הדין, או שהוא "חד אריך", שבת היא יום ש"כולו טוב" ויום ש"כולו ארוך". אם מדובר בכל האלף השביעי, אף שהוא אורות דתהו, הוא בעיקר נקרא עולם השכר – העונש נגמר, אבל השכר הוא נצחי. אם יום הדין הגדול הוא כל אלף השנים העיקר הוא שכר, חסד, "[יום הדין] הגדול" (גדול הוא כינוי של חסד, ודווקא חסד דאריך, יום שכולו ארוך. על אריך, עתיקא, נאמר "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", כלומר שגם "הדין" של "יום הדין הגדול" נכלל בימין, בחסד, ועד שהוא התגברות החסדים, כמבואר בדא"ח), ואם הוא יום אחד, מעבר, העיקר הוא הדין, "[יום] הדין [הגדול]". יש כאן שני פירושים אך "אלו אלו דברי אלהים חיים" – שתי בחינות של יום הדין הגדול, שני פנים של גל עיני, אחד יותר דין (שיפוטי) ואחד יותר חסד נצחי.

כוונת המן וכוונת היהודי ב"זה איננו שוה לי"

אז מה פירוש "הנה זה בא"? "הנה", עכשיו, הרגע שה"זה" הופך להיות "בא" – עולם הזה הופך להיות עולם הבא. לפי הרמב"ן עולם הבא הוא גם למטה בגשמיות, אבל הוא עולם הבא – "כימי השמים אל הארץ"[נג]. אם ככה נפרש את "זה" בפסוק "זה איננו שוה לי", לא "זה אלי ואנוהו" או "זה הדבר אשר צוה הוי'", אלא ה"זה" של העולם הזה. הפגם של תמוז הוא בחוש הראיה, בו צריך שמירת העינים יותר מכל חדש אחר. ממה צריך שמירה? מה"זה", גם ממסך המחשב, גם חלק מהעולם הזה. צריך הרבה שמירה, הרבה סיעתא דשמיא, שה' יעזור לנו לא ליפול בפיתויים של העולם הזה. צריך לצאת מהעולם הזה ולהגיע לעולם הבא. איך אני, היהודי, מכוון ב"וכל זה איננו שוה לי"? המן מתכוון ל"זה" של הקדושה, אבל אני, היהודי, צריך להתכוון ל"זה" של הקליפה, לשקר של העולם הזה שנקרא עלמא דשיקרא.

אם אני מצליח לסלק את הפיתויים, שהם הדמיון בעצם – מה שלמדנו על כח המדמה, כח המדמה של העולם הזה – כלומר ש"זה איננו", אני מבטל אותו, זה באמת "שוה לי". מה שוה? שכר של אלף שנה, של העולם הבא. אז הצלם, שהוא ממוצע מחבר, יהיה "קול דודי הנה זה [הנה הנה ה'זה'] בא", באמת ה"זה" של הקדושה יבוא – אבל קודם צריך לסלק את ה"זה" דלעומת זה, ה"זה" של העולם הזה. איך אומרים העולם הזה בלשון הגמרא? עלמא דין. תמיד מסבירים שלשון דין היינו דינין, לגריעותא. גם כתוב בקבלה[נד] שהעולם הזה הוא שמיטת הגבורה, השמיטה השניה של מדת הדין. צריך לעבור אותו בשלום ולהגיע לתפארת, לרחמים. שמיטת החסד כבר היתה.

שמות העולם הזה וכוונות שמע ישראל

לעולם הזה יש בחז"ל שלשה כינויים: "עלמא דֵין" (שהזכרנו, אותיות דִין), "האי עלמא" ("האי עלמא דאזלינן מיניה כבי הילולא דמיא", "חיזו דהאי עלמא", שייך לחוש הראיה), עלמא דשיקרא (שכבר נותן 'ערך' לעולם הזה). נסדר אותם כנגד ימין-שמאל-אמצע, חסד-גבורה-תפארת: "האי עלמא דאזלינן מיניה"[נה] שייך לחתונה[נו], ו"חיזו דהאי עלמא", שייך לראיה-ראובן-ימין; עלמא דֵין לשון דִין, גבורה; "עלמא דשיקרא" היינו הלעומת זה של "תתן אמת ליעקב"[נז], תפארת ופנימיות היסוד.

הגימטריא שלהם ממש פלאית – האי עלמא, עלמא דין, עלמא דשיקרא – עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (אמרנו שגימטריאות הן או אותו דבר או דבר והיפוכו). כוונה מפתיעה לק"ש – לסגור את העינים מה"לעֻמת זה" של "שמע ישראל". לפי זה קיום מצות ק"ש הוא במקום נהר דינור (שבו טובלים כדי להעביר את טומאת החיזו דהאי עלמא). עלמא דין עלמא דשיקרא ראשי תבות עד – שני עדים, אבל שני עדי שקר. האי עלמא ר"ת עה, עד עם הכולל – "על פי שנים או על פי שלשה עדים" – יש בו משהו נוסף, ב"לעֻמת זה". רק ראשי התבות יחד – עד עד עה – הם הלעומת זה של "אין עוד מלבדו" (כמו שהכל יחד הוא הלעומת זה של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד").

ד. חינוכו של רב שמואל בר שילת

סדר הגלגולים מקין עד רב שמואל בר שילת

האריז"ל[נח] מביא עוד פסוק משירת דבורה[נט] – "מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם". "נלחמו הכוכבים ממסלותם" ראשי תבות המן. "הכוכבים" רומז לפסוק[ס] "ומצדיקי הרבים ככוכבים" – הכל קשור לנשמת רב שמואל בר שילת[סא]. יוצא כאן שהשרש של המן שמתגלגל ברב שמואל בר שילת נלחם נגד סיסרא שהוא המן עצמו – המן נגד סיסרא, המן (רב שמואל בר שילת) נגד המן (האגגי, משרש סיסרא). איפה נמצא כאן המן? בכוכבים. הוא מתגלגל באותם כוכבים שהם מלמדי תינוקות, שמצדיקים את הרבים. הם מאירים כמו כוכבים.

זאת אומרת שאם רוצים להבין את כל סוד הגלגול כאן, של המן האגגי, הוא מתחיל מקין – הוא משרש קין, כל אחד או משרש קין או משרש הבל. הוא נראה בחזיון כמו המן, רב שמואל בר שילת ראה מול עיניו המן, וכנראה גם שמע "זה איננו שוה לי" = ג פעמים קין (קין ב"רצוא ושוב": ק קי קין ין ן). הוא מתחיל מקין, שלא מבסוט – כמה כבוד שהוא מקבל לא מספיק אם יש מנגד מול עיניו. אחר כך עובר דרך שמגר בן ענת – בו כתוב "ויך את הפלשים שש מאות איש במלמד הבקר", רמז למלמד – אחר כך קשור לסיסרא דווקא, אחר כך מגיע להמן, ואחר כך מגיע לרב שמואל בר שילת. קין שמגר בן ענת סיסרא המן רב שמואל בר שילת = 3222 = 9 (אמת במ"ק) פעמים משיח (או נחש).

חינוך – יחודא תתאה, בר מצוה – יחודא עילאה

המלמד – שמרביץ תורה בישראל, מה זה מרביץ? מכה את הפלשתים. לאיזו קליפה המלמד צריך להרביץ? כתוב "ויך את הפלשתים שש מאות איש" – פלשתים הם ליצנים. צריך להכות את הליצנות. אבל בשביל זה הוא עצמו צריך לא להיות לץ... צריך להכות אותם "שש מאות איש". כמה שוה "שש מאות איש"? גם נלמד איך הוא מכה אותם. הוא הכה שש מאות איש במלמד הבקר.

"שש מאות איש" שוה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (1358), יחודא תתאה. אור אין סוף ברוך הוא שלמעלה מהזמן והמקום נמצא בתוך הזמן והמקום. קודם אמרנו שהמלמד בעיקר צריך ללמד את התלמידים "שויתי הוי' לנגדי תמיד", וכעת מוסיפים שצריך לחנך תלמידים, דרדקי, ילדים, ליחודא תתאה, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". גם לימוד מאד יפה.

מה המצוה ראשונה של בר מצוה? תמיד מסבירים[סב] שהיא קריאת שמע. מחנכים גם ילד לומר שמע ישראל, אבל את המוחין של שמע ישראל – יחודא עילאה – מקבלים בגמר כניסת הנפש האלקית, בבר מצוה. אם כן, מה יכול להיות אמתי אצל ילד לפני בר מצוה? מאד חשוב. לאמת את הדעת של שמע ישראל הוא יכול בבר מצוה, אבל אמתי אצלו גם לפני כן "ברוך שם", יחודא תתאה, נוכחות ה' במציאות. "שמע ישראל" הוא מעל המציאות – גם חודר למציאות, אבל המציאות בטלה אל אחדותו יתברך. אבל את מה שה' משגיח על החיים שלנו גם ילד קטן יכול להבין, להרגיש, להזדהות באמת – וזה תפקיד המלמד.

"שמע ישראל" ו"שויתי"

מה הקשר בין "שמע ישראל" ל"שויתי"? כתוב[סג] שהם שני שדים, אלדד ומידד[סד]. "שמע ישראל... אחד" מתחיל ב-ש ונגמר ב-ד, וכך "שויתי... תמיד" – "שמע ישראל" הוא השד הימני ו"שויתי" השד השמאלי.

מה ההבדל בפשט? "שויתי" היינו לראות ה' במציאות תמיד, החל מהתחדשות הבריאה, כפי שמוסבר גם בלוח 'היום יום' בעשרת ימי תשובה בר"ת תשובה של רבי זושא. ה-ש היא "שויתי", ושם הוא מסביר שזו ראית ה' במעשה בראשית, יחודא תתאה. לכן "שש מאות איש" שהוא הכה שוה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הוא חזר בתור מלמד שצריך ללמד זאת, "שויתי" ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אותה בחינה.

מענה יעקב לבניו – אותי מענינים הילדים

עוד ווארט, לגבי מה שאמרנו על בר מצוה, שמאז מגיעים ליחודא עילאה: מאמר בני יעקב לאביהם[סה] "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד" הוא 'אבא, אנחנו כבר גדולים' – כבר הגענו ליחודא עילאה. מה האבא ענה? טוב מאד שאתם גדולים אבל לא זה מה שבאמת מענין אותי – מענין אותי החינוך של הקטנים, הילדים שלכם. טוב ויפה שאתם יודעים להגיד "שמע ישראל", אבל אותי מענינת הנצחיות של עם ישראל, ה"ברא כרעא דאבוה"[סו] – ה"שויתי הוי'" וה"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". לכן חז"ל אומרים שאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

למה "שמע ישראל" מחכה עד אחרי הסיפור השני של מתן תורה? צריך לספר את כל הסיפור של מתן תורה בפרשת יתרו ולחזור בפרשת ואתחנן, ורק אחרי הסיפור השני אומרים "שמע ישראל" – יחודא עילאה. לכאורה צריך יחודא עילאה מהתחלה. לא! מתן תורה הוא לא בשביל הגדולים אלא בשביל הקטנים, חינוך קטן, אלה שמתאימים רק לראות השגחה. זה עיקר, זה היסוד. אחרי היסוד הזה תגיעו ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". צריך לגדול, אבל יש לנו שער בסוד הוי' ליראיו – "קטנות קודם לגדלות". קודם צריך לעבור את הקטנות, שייך גם ליסוד השפלות בנפש – הלואי שאדע "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הלואי שאקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – זו התשובה שלי.

מכאן ההסבר למה כאשר רבי זושא פרט את המלה תשובה לאותיותיה הוא לא אמר ש-ש היא "שמע ישראל"? כי זהו חינוך, קטנות, קודם צריך "שויתי הוי' לנגדי תמיד". לכן גם השו"ע פותח ב"שויתי" בסעיף הראשון, בקטנות, הרבה לפני הלכות קריאת שמע – מהרגע הראשון שאתה קם בבקר צריך לקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד". יעקב אומר לשבטים – הבנים שלכם הם הערבים, בזכותם מתן תורה. [איך יודעים לעבור לשמע ישראל?] עושים לך בר מצוה... נעשה לך בר מצוה ותגיע.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ראה שיעור ח' תמוז ע"ז (פ"א).

[ג] בראשית ל, כד.

[ד] אוה"ת ויצא כרך ו עמ' תתשכג, א.

[ה] ראובן-בנימין – "מגיד [המשכת העצמות של יעקב אבינו, הבחיר שבאבות, בלידת יב שבטי יה] מראשית [ראובן, השבט הראשון ללידה] אחרית [בנימין, השבט האחרון ללידה]" = 421, מספר ההשראה ה-יה (שם ה') = "ונח מצא חן בעיני הוי'". ראובן-בנימין – "נעוץ סופן [סוף ראובן] בתחלתן [תחלת בנימין]".

כל שלשת ה'בנים' כלולים ביוסף בהיות יוסף בגימטריא בן-בן-בן, ודוק.

[ו] קידושין לו, א.

[ז] עירובין יג, ב.

[ח] שניהם נקראו "בעל" = "בנים [אתם להוי' אלהיכם]" – רבי מאיר בעל הנס ורבי ישראל בעל שם טוב. "בעל הנס" "בעל שם טוב" משלימים להוי' ברבוע!

[ט] יש למצוא אסמכתא לווארט הזה: "בנים אתם להוי' אלהיכם" = "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (בראשית א, ה), גם הערב, הרשע, וגם הבקר, הצדיק, נכללו ב"יום אחד", הגילוי של "הוי' אחד", אך בקדימת הערב, הרשע, לבקר, לצדיק – "ברישא [במעלה] חשוכא והדר נהורא", ודוק. בתחלה נעדר סוד זה מחזקיהו המלך (שראוי היה להיות משיח, היינו משיח בן יוסף, כמבואר בכתבי האריז"ל) ועל כן נגזרה עליו מיתה, עד שהוכיחו ישעיהו הנביא וחזר בתשובה...

[י] ישעיה ס, כא.

[יא] כך הגרסה ברוב הספה"ק. אך בגמרא הגרסה: "רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים" בתוספת "אתם" ע"ש הפסוק "בנים אתם [= אמונה אמת, 'אהיה אשר אהיה'] להוי' אלהיכם". "רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים" = 1819 (שע"ה = 1820, סוד פעמים הוי' וכו') = בראשית במילוי: בית ריש אלף שין יוד תו. "אשר עשה משה לעיני כל ישראל. בראשית" – משה מתקן את עיני כל ישראל (ורבי מאיר מאיר את עיני חכמי ישראל) לראות-לדעת ("אתה הראת לדעת") ש"בין כך ובין כך אתם קרוים בנים" – זוהי ה"ראשית" של עבודת השי"ת (אי אפשר לעבוד את ה' באמת, מתוך שפלות ושמחה, בלי לדעת ש"בין כך ובין כך קרוים בנים").

[יב] שמואל-א טו, כט.

[יג] דברים א, ה.

[יד] שמות יג, ב.

[טו] הושע ה, יא.

[טז] שמואל-א יב, כב.

[יז] ירמיה לא, יט.

[יח] כפי שאמר "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מח, ה). "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" – משמע שאפרים כנגד ראובן, הבכור, ומנשה כנגד שמעון, השני (הבכור הוא בחינת חסד, ובפירוש כתוב שראובן הוא בחינת חסד [ושמעון בחינת גבורה, וכך לגבי אפרים ומנשה, בסוד "שכל את ידיו", אפרים הוא חסד, יד ימינו של יעקב, ומנשה הוא גבורה, יד שמאלו של יעקב], והנה, ראובן ועוד חסד = אפרים).

"אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" = ו פעמים ראובן, נמצא שראובן (ז פעמים הבל כו') הוא הערך הממוצע של כל מלה, והוא עולה ראובן "פנים ואחור" (ר רא ראו ראוב ראובן ראובן אובן ובן בן ן)! "לי הם... יהיו לי" = יוסף (כללות "אפרים ומנשה") = 4 פעמים טל, הוי' אחד, הערך הממוצע של 4 התבות ("לי הם" אותיות מילה, רמז לברית מילה, בחינת יוסף).

עוד 'פנינה' בפסוק: "עד באי אליך" – "עד" (74, 2 פעמים 37) = "באי אליך"! הפסוק פותח "ועתה" = 13, "באי", פעמים 37. עד "אפרים ומנשה וגו'" ולא עד בכלל יש "באי" תבות בפסוק שעולות 2409 = 33 פעמים 73, חכמה (37 הנו הנקודה האמצעית של 73 – והם היפוך ספרות – וגם חכמה במספר סדורי = 37. חכמה במספר קטן = 19, הנקודה האמצעית של 37. יש 19 תבות בפסוק ו-76 = 4 פעמים 19 אותיות, יחס מושלם של 1:4, ודוק). יש שני "עד באי אליך" בתנ"ך – "עד באי אליך" של יעקב ליוסף ו"עד באי אליך" של גדעון למלאך הוי'. יש בסיפור של גדעון שמלאך הוי' נקרא "הוי'" סתם. בהמשך, גדעון זוכה לשם ירבעל שעולה יב צירופי הוי'. והנה, יעקב (ז פעמים הוי') יוסף (ו פעמים הוי') ירבעל (יב פעמים הוי') הוי' = 676 = 26, הוי', ברבוע, שלמות של התגלות שם הוי' ב"ה!

[יט] מספר סדורי מיקום האות באלף-בית: מ 13, ש 21, י 10, ח 8. סך הכל: 52, בן במספר הכרחי.

[כ] כנודע מהמאור עינים מטשרנוביל (פרשות שמות ופינחס) בשם הבעש"ט.

[כא] בראשית לז, ג.

[כב] אסתר ה, יג. נמצא שהמן הרשע קשור לחדש תמוז. ידוע שגם השם תמוז הוא ע"ש ע"ז, "והנה שם הנשים ישבות מבכות את התמוז" (יחזקאל ח, יד). זה החדש לתקן את שניהם – המן ותמוז. והנה, המן תמוז = מרדכי מרדכי! צריך להמשיך הארה של "ברוך מרדכי" להמן, כידוע בכוונת "עד דלא ידע" בכתבי האריז"ל. והנה, ההפרש בין המן לתמוז = משיח – על ידי הוספת משיח להמן מתקנים תמוז, זוהי פעולת משיח, להעלות את הנצוצות הקדושים שבהמן (סוד נשמת רב שמואל בר שילת, כמו שיתבאר) ועל ידם לתקן את ראשית החרבן שהתרחש בחדש תמוז (וכן לתקן את שרש הע"ז של תמוז הנ"ל. והוא תיקון העינים המוזילות דמעה, שייך לחוש הראיה של חדש תמוז).

נתבונן בפסוק של תמוז: "והנה שם הנשים יֹשבות מבכות את התמוז" = 2856 = 28 פעמים 102. יש במשפט 28 אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 102, אמונה. עבודת-בכית התמוז היא אמונה טפלה, והיא שייכת לעבודת הבעל, עבודת אותו 'בעל' שלפי המיתוס מת מיתה טראגית בצעירותו, שעל כן הנשים מבכות אותו. 28 = יחוד, פנימיות הדעת. נמצא שחשבון המשפט, 2856, עולה יחוד פעמים אמונה, פגם בהכאת (כפל) המקיף (אמונה) בפנימי (דעת), וד"ל. "והנה שם" = 406, משולש כח, ז פעמים חן. "הנשים ישבות מבכות את התמוז" = 2450, יהלום 49 שהוא הרבוע הכפול של 35, ודוק. כשנצייר את 28 אותיות המשפט כמשולש של 7 (מספר התבות במשפט) נראה שהפנות הן ו א ז (השורה התחתונה של המשולש הוא "את התמוז") = 14. שאר 25 אותיות המשולש = 2842 = 49, 7 ברבוע, פעמים 58, חן, דהיינו ז פעמים "והנה שם" כנ"ל. הנקודה האמצעית של המשולש היא ה-ש של "ישבות". ש = 300 = משולש 24. שאר האותיות = 2556 = משולש 71. שני השרשים, 24 ו-71 = 95 = המן (שמו של המן רמוז בשלש התבות הראשונות של המשפט בדילוג אותיות, דילוג על אות אחת: "והנה שם הנשים". "והנה שם הנשים" = 400, אותיות "כל הנשמה תהלל יה". "והנה שם [406] הנשים [405]" = 811 = "שקר החן והבל היפי" של עבודת התמוז = 400 הנ"ל בתוך אותיות והנשים = 411 = תהו). דילוג שורות במשולש: 1568, הרבוע הכפול של כח, כח פעמים נו; 1288 = כח פעמים מו (נמצא שאמונה מתחלקת לאמונה ואמונה, ודוק). תן לחכם ויחכם עוד.

[כג] אסתר ה, ד.

[כד] תהלים צו, יא. דהי"א טז, לא.

[כה] משלי ח, יב.

[כו] ראה רש"י שמות ל, ב (ע"פ ספרי מטות).

[כז] לקו"ש ח"ח עמ' 114 ואילך

[כח] תהלים צב, יג.

[כט] כמבואר באריז"ל שער הלקוטים תהלים צב.

[ל] תהלים פה, יב.

[לא] ראה פלח הרמון לחנוכה ד"ה "ת"ר נר חנוכה".

[לב] יחזקאל א, ד; שם ח, ב.

[לג] אסתר ט, כב.

[לד] ראה לקו"ש ח"ב עמ' 396, ורבוי פעמים במהלך השנים.

[לה] אסתר ח, טז.

[לו] מגילה טז, ב.

[לז] שם ז, ב.

[לח] שער הכוונות דרושי חג פורים א. ראה פורים לנו מאמר "עד דלא ידע", ובפרט מעמ' קעב ואילך.

[לט] ראה סוד ה' ליראיו שער "שמחת פורים".

[מ] ראה שיעור אור לה' תמוז ש"ז פרצוף ה"חק".

[מא] מלאכי ג, כב.

[מב] ראה לקוטי תורה בחקתי וחקת.

[מג] בראשית כד, א.

[מד] סנהדרין צו, ב (ובגרסת העין יעקב שם מפורש שמדובר ברב שמואל בר שילת).

[מה] ראה טבלת המילוים בספר אל עולם הקבלה סוף פרק ח.

[מו] תהלים טז, ח.

[מז] שם נא, ה.

[מח] שיעורי "מהו טוב?" כ"א אייר וכ' סיון ש"ז. התפרסם (בקיצור) בעלון ואביטה פרשת קרח.

[מט] שה"ש ב, ח.

[נ] משיעור שבת בחקתי ש"ז ואילך.

[נא] ד"ה "אם בחקתי" השני.

[נב] קהלת ז, יד. "גם את זה לעמת זה" = ז פעמים זה ברבוע, ובו זה אותיות (נמצא שהערך הממוצע של כל אות הוא ז פעמים זה)!

[נג] דברים יא, כא.

[נד] ראה ספר התמונה (הקדמה לתמונה ג', דפים כז, כט ו-לא). הובא ונתבאר בתו"א שמות ד"ה "ויאמר אליו הוי' מי שם פה" (נא, ד). עוד בענין השמיטות ראה באריכות שיעור כ"ח שבט ע"א.

[נה] עירובין נד, א.

[נו] כהמשך המשפט – "כבי הילולא דמיא", כחתונה. ראה חתן עם הכלה עמ' קו.

[נז] מיכה ז, כ.

[נח] שער הגלגולים הקדמה לו; ספר הלקוטים שופטים פ"ה.

[נט] שופטים ה, כ.

[ס] דניאל יב, ג.

[סא] ראה ב"ב ח, ב.

[סב] ראה שיעור י"ג חשון ע"ב פ"א; י"ז סיון ע"ג פ"ב.

[סג] ???.

[סד] ראה ספר הלקוטים בהעלתך.

[סה] פסחים נו, א.

[סו] ע"פ עירובין ע, ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com