חיפוש בתוכן האתר

חזיון יום הדין הגדול לרבי שמואל ויטאל - סעודת ר"ח תמוז הדפסה דוא

בע"ה

ל' סיון ע"ח – כפר חב"ד

חזיון יום הדין הגדול לרבי שמואל ויטאל

סעודת ר"ח תמוז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בספר החזיונות לרבי חיים ויטאל מופיע גם חזיון של בנו, רבי שמואל, שמתאר את "יום הדין הגדול". במסגרת סעודת ראש חדש תמוז, לו שייך חוש הראיה-החזון, לימד הרב באריכות ובפירוט את אותו חזיון ציורי ומופלא. זו דוגמה יפהפיה לכך שהעיון בכל נקודה מתורתנו הקדושה מגלה נפלאות.

בפרק ראשון מוסבר מעט מהו יום הדין הגדול, מדוע נבחרו שני הדיינים בחזיון – אדם הראשון, הדן לכל באי עולם על עניני "דרך ארץ קדמה לתורה", ורבי עקיבא, הדן את בני ישראל על התורה – ומוזכר שוטר בית הדין, ברוך בן נריה . בפרק שני נידונה הלקאת שלשה מגדולי התנאים – רבי אליעזר, רבי יהושע ורשב"י – ומופיעה דמותו של המן האגגי, שבעצם אינו אלא רב שמואל בר שילת. בפרק השלישי מופיע התנא רבי מאיר, שיוצא זכאי מלפני בית הדין (ומוסבר כיצד המן הוא העומד בין רשב"י לרבי מאיר). בפרק הרביעי יש הרחבה גדולה על דמותו המיוחדת של ברוך בן נריה והפרק החמישי חותם בהבנת מיקומו של רבי שמואל ואביו רבי חיים בתוך החזיון.

חשוב להדגיש כי העיון בחזיון היה רק חלק אחד מתוך סעודת ראש חדש, ולקוצר היריעה גם בו הושמטו חלקים שונים (ובפרט ביחס לדמותו של רב שמואל בר שילת) – השיעור המלא נשלח ברשימת התפוצה של "גל עיני" (אליה ניתן להרשם במייל המוזכר בהקדמה ובגב החוברת).

 

א. יום הדין הגדול – הדיינים והשוטר

חזון נבואי וחזיון לילה

החוש של חדש תמוז הוא חוש הראיה. יש גם ראיה פשוטה, שאני רואה את המציאות שמולי, ולמי שזוכה יש גם ראיה של דברים נסתרים (ראיית הרז שבכל דבר, שדווקא כאשר רואים אותו אפשר להאיר את הדבר, כמבואר בשם הבעל שם טוב[ב]). על משה רבינו נאמר "ותמֻנת הוי' יביט"[ג], ובכל יהודי יש בו ניצוץ של משה רבינו, כמבואר בתניא[ד], לראות את תמונת המציאות מתוך עיני ה' כביכול (כפירוש אדמו"ר הזקן לביטוי[ה]). כל שכן שבכל יהודי יכול להתקיים האמור ביחזקאל הנביא (בפתיחת מעשה מרכבה, בו סוד החשמל, חזון שנגלה ליחזקאל בחדש תמוז[ו]): "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים"ו (ר"ת אמונה, כנודע[ז]).

הנביאים מלאים חזיון, חזון (יחזקאל, משרש חזק, הוא נוטריקון חזיון קדוש). אחד מפירושי ה-ח של תמוז הוא לשון חזון. יש חזון ויש חזיון – חזון הוא נבואה, מראה לעתיד, וחזיון הוא "חזיון לילה", כמו שכתוב בספר איוב "בחלום חזיון לילה"[ח]. חזיון הוא בדרך כלל חלום נבואי. חזיון הוא קשר בין תמוז לעוד חדש בשנה – חדש החלומות, כסלו, אבן האחלמה בחשן, חוש השינה. "בנפל תרדמה.. בתנומות עלי משכב, בחלום חזיון לילה". בכל אופן, תמוז הוא חדש מאד טוב בשביל חזיונות.

ספר החזיונות של מהרח"ו

חוץ מהתנ"ך, שיש בו הרבה חזיון, יש כמה גדולי ישראל שכתבו "ספר החזיונות". יש ספר חזיונות של אחד מהכי גדולים, ומתוך מה שנקרא נראה עוד יותר כמה הוא גדול – רבינו חיים ויטאל. שמו מתחיל ב-ח, האות של חדש תמוז (קודם הזכרנו את רבי חיים בן עטר, בעל אור החיים הקדוש, שיום ההילולא שלו הוא בט"ו תמוז. ספרו העיקרי של כל אחד משני הגדולים האלה נקרא על שם חיים – "עץ חיים" ו"אור החיים"). הוא לא היחיד שכתב חזיונות – גם רבי אברהם אבן עזרא כתב חזיונות, גם רבי נחמן כתב חזיונות, הרבה צדיקים גדולים כתבו חזיונות. אבל הכי מפורסם הוא ספר החזיונות של רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האריז"ל.

האריז"ל אמר לו: 'אני משיח בן יוסף, אבל אתה, תלמידי המובהק, משיח בן דוד'. בתוך כתבי האריז"ל הרגילים הרבה פעמים רבי חיים ויטאל מספר על שיחות שלו עם האר"י רבו. בדרך כלל הרב היה מחזק את התלמיד, תוך כדי שהוא אומר שידע שהוא גלגול של רבי עקיבא וכו'. כך בדרך כלל, נוגע למה שנקרא, ויש גם שאמר שהוא משרש משיח בן דוד. האריז"ל עצמו הוא משרש משיח בן יוסף. שני הבנים שאמרנו כעת, "בין כך ובין כך קרויים בנים", בן יוסף ובן דוד.

"יום הדין הגדול" – מעבר מהאלף הששי לשביעי

נקרא בפנים:

לו. [קודם כל, רואים שהחזיון הוא מחדש אדר, שכפי שהוזכר בחלק הראשון קשור לחדש תמוז (שצירוף שם הוי' שלו יוצא מר"ת פסוק מהמגלה – "זה איננו שוה לי"[ט]).] כ' לאדר שני [חמשה ימים אחרי פורים, בין גאולה לגאולה, בין פורים לפסח – עדיין בתוך ההיקף של פורים. כותב כאן רבי חיים ויטאל, אבל לא חזיון של עצמו אלא של בנו:]. חלם שמואל בני [שההדיר את כתבי אביו – כל שמונה השערים, שהכי מדוייקים בלשון, נערכו על ידי רבי שמואל ויטאל, שערך-הידר את כתבי אביו[י].] שהיה אז יום הדין הגדול

כבר מתחיל משהו חזק מאד. הוא חולם – חזיון בחלום, "בחלום חזיון לילה" – שזהו יום הדין הגדול[יא]. מהו יום הדין הגדול? יש יום דין פרטי, 'יום דין קטן', ויש "יום הדין הגדול". יום הדין הקטן הוא אחרי 120 שנה של כל אחד, אם ילך לגן עדן או להיפך. אבל יום הדין הגדול הוא על כל באי עולם במשך כל ימות עולם, מעבר מה"שית אלפי שנין דהוי עלמא" לאלף השביעי, "חד חרוב"[יב]. מצד אחד האלף השביעי הוא "יום שכולו שבת"יב, עולם השכר על כל מה שעשינו בעולם הזה, ומצד שני הוא עולם של תהו, "חד חרוב" – עצמה של אורות דתהו.

כמו בכל מקום שצריך להיות מעבר בין מציאות למציאות, בין מהות למהות, בין עולם לעולם – צריך להיות משהו באמצע שמחבר אותם. לאחרונה אנחנו מדברים על סוד הצלם, שהוא ממוצע. הממוצע הוא גם מעבר. איך קוראים היום למעבר בין עולם לעולם? 'חור תולעת'. יש 'חור תולעת' בין העולם הזה לאחרי מאה ועשרים, שנקרא בקבלה סוד "מעבר יבק"[יג]. מה הדבר המקביל בין "שית אלפי שנין" לאלף השביעי, משהו אחר לגמרי – "יום הדין הגדול". כאן רבי שמואל ויטאל רואה בחלום – צריך להכנס לחלום – שעכשיו "יום הדין הגדול".

הדיינים: אדה"ר לאומות העולם (דרך ארץ) ורבי עקיבא לישראל (תורה)

שוב: רבי שמואל ויטאל חולם, יש לו חזיון, שהוא ב"יום הדין הגדול". ומי הוא רואה שם?

והיה אדם הראשון ור' עקיבא דיינים לכל באי עולם

ביום הדין דנים כל אחד, את כל באי עולם – זהו יום של החשבון הסופי, "בֹאו חשבון"[יד] לכל העולם. אז צריכים דיינים. בדרך כלל צריך שלשה דיינים, אבל כאן משום מה יש רק שני דיינים – יוצא דופן, כנראה יום הדין הגדול לא שומר את ההלכות הפשוטות. מי הם הדיינים? אדם הראשון ורבי עקיבא, הם דנים את כולם.

האם יש למישהו רעיון למה צריכים להיות שני דיינים, שדנים את כל באי עולם מאז בריאת העולם? בשביל לדון מה מגיע לך צריך את אדם הראשון ואת רבי עקיבא ביחד. לכאורה הפשט הוא שכל באי עולם הם צאצאי אדם הראשון, גם היהודים וגם להבדיל הלא-יהודים, ויום הדין הגדול הוא לכולם – כמו שכתוב בגמרא, בתחלת מסכת ע"ז – גם לאומות העולם. כדי לדון את כולם צריך דיין ששייך לכולם, ואדם הראשון שייך לכולם. בכל אופן, הפנימיות של באי עולם היא היהודים – צריך להם דיין מיוחד, שיצטרף לאדם הראשון.

אדם הראשון ורבי עקיבא הם על דרך "דרך ארץ קדמה לתורה"[טו]. רבי עקיבא הוא עמוד התווך של התורה שבעל פה, של היהדות, ואדם הראשון שייך לכל האנושות. שוב, כדי לדון את כולם צריך את אדם הראשון, וגם בשביל עם ישראל בפרט צריך את אדם הראשון, שידון את הדרך ארץ של היהודים, ביסט דו א מענטש צו ניט. אם כן, זהו לא בית דין של שנים, אלא כל אחד דן יחידי בענינו. אדם הראשון בגדר "דן יחידי" לגבי דרך ארץ ורבי עקיבא לגבי התורה שבאה אחריה.

מה עוד אפשר לומר על רבי עקיבא שקשור לכל היהודים בפרט? הוא בעל תשובה. ארבעים שנה הוא היה עם הארץ. מה היה עושה כשהיה רואה תלמיד חכם? גם נושא של חוש הראיה, החוש של תמוז. המן הרשע כל זמן שראה את מרדכי אמר ש"כל זה איננו שוה לי". מה דומה אצל רבי עקיבא? כשראה איזה דוס רציני אמר "אנשכנו כחמור"[טז] – כדי לדון את כל היהודים צריך אחד שיש לו חוש בשנאת תלמידי חכמים, שיוכל לדון את כולם לכף זכות, לדעת שיכול לצאת רבי עקיבא גם ממי ששונא ת"ח (עם הארץ למהדרין). דווקא רבי עקיבא, שקודם שנא בתכלית – "תכלית שנאה שנאתים"[יז] – את הדוסים ותלמידי החכמים, יכול לדון את היהודים. יש לו נקודה חמה כלפי כולם.

השוטר – ברוך בן נריה

איפה התקיים הדין? הרי יום הדין הגדול צריך בית ("בית גל עיני" – 'בית יום הדין הגדול'...). הכל קרה בבית הפרטי של רבי חיים ויטאל, כך ראה בנו בחזיון:

והיו יושבין בחדר ביתי האמצעית [פעם היה חדר בתוך חדר. הדיינים וכל הבאים ישבו בחדר האמצעי.] אצל החלונות [הוא מתאר בדיוק את המיקום.].

וברוך בן נריה היה השוטר שלהם.

אמרנו שיש שתי פרשות משפט, משפטים ושופטים – מצוה להעמיד "שֹׁפטים ושטרים", צריך שוטר שיבצע את הדין, שאם אתה חייב מלקות הוא ירביץ לך. מי היה השוטר? ברוך בן נריה, תלמידו המובהק של ירמיהו הנביא ואחר כך הרבי של עזרא הסופר. הוא היה זקן, לא יכול היה לעלות לארץ, וכל זמן שהוא חי בחו"ל עזרא לא זז ממנו[יח]. אף על פי שיש מצוה לבוא לארץ, במיוחד עזרא הסופר, ממייסדי הבית השני – אבל כל זמן שהרבי שלו חי הוא לא זז מבבל. אחרי שברוך מת עזרא הגיע לכאן. בתור תלמיד ברוך היה הסופר של ירמיהו[יט] – חוץ מספר ירמיהו הוא גם רשם את איכה (קינות) מפי ירמיהו הנביא. ברוך לגבי ירמיהו הוא כמו רבי אבא לגבי רשב"י – תפקיד חשוב ביותר. תיכף נבין למה דווקא הוא השוטר כאן, מכל הצדיקים, מכל צדיקי עולם. כבר מתחיל להיות מאד מענין – אדם הראשון ורבי עקיבא דיינים וברוך בן נריה השוטר.

ב. הלוקים בבית הדין

הלקאת גדולי התנאים

וזה ברוך היה יושב בביתי החצונה [הדיינים בפנים והשוטר בחדר החיצוני, מקבל אותם וגם אחרי שמלקה אותם פוטר אותם לשלום. איפה הוא נותן מלקות? בחדר החיצוני. הדיינים קוראים לאדם לחדר האמצעי, דנים אותו, ובחדר החיצוני ברוך מטפל בו.

הוא ממשיך לספר: ראיתי משהו מבהיל את הרעיון, שברוך בן נריה] מלקה [שלשה מגדולי עולם, שלשה תנאים לפני ואחרי הדור של רבי עקיבא:] לר' אליעזר [בן הורקנוס, "בור סוד שאינו מאבד טפה"[כ]. יכולתי לומר שמלקה אותו כי הוא "שׁמוּתי"[כא], אבל אי אפשר לומר כך, כי מלקה גם חברו החולק עליו, רבי יהושע:] ור' יהושע ורשב"י [שומו שמים, כל החוזים-המקובלים באים ממנו – הוא בעל ספר הזהר, מלקים אותו?! מלקים את הרבי?!],

כי אין איש נמלט מיום הדין [לא יעזור שום דבר. מלקים כאן את שלשת התנאים הכי גדולים. יום הדין הגדול הוא מטחנה שכולם נכנסים אליה וכל אחד מקבל את שלו. "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[כב], לכל אחד היה לפחות איזה רגע של סיפוק אישי. ביום הדין הגדול באים בחשבון עם כולם, לא יעזור שום דבר – היית מבסוט מעצמך רגע אחד, תקבל מה שמגיע לך... לשם כך צריך ללמוד "פרק בעבודת ה'". לכן הוא רואה שכולם מקבלים שם מלקות, על ידי מי? ברוך בן נריה. על פי מי? אדם הראשון ורבי עקיבא. רבי עקיבא כאן הוא עיקר הפוסק לגבי החכמים – אדם הראשון הוא דרך ארץ, ורבי עקיבא פוסק לרבנים. הוא פוסק כאן מלקות לשני הרבנים שלו, ולתלמיד המובחר שלו. זה תלמיד ורב מענין... ציור מענין, יש לו שני רבנים ותלמיד הכי טוב והוא פוסק להם מלקות. רבי עקיבא כנראה ראוי להיות משיח (ואכן הוא בן יוסף).

אם משיח הוא כמו רבי עקיבא, שעד גיל ארבעים היה רואה תלמיד חכם ונושך אותו כחמור מתוך שנאת עם הארץ לתלמידי חכמים, יש איזו נקודה בתוך הלב שלו שלא אוהב צדיקים גמורים. כתוב בקהלת[כג] "אל תהי צדיק הרבה". צדיק גמור יכול להיות צדיק גמור של תניא – עליו לא מדברים, אין כאלה – ויכול להיות "צדיק הרבה" של קהלת, ומשיח לא אוהב כאלה, לכן משיח אומר "אל תהי צדיק הרבה".

איך יתכן שרבי עקיבא פוסק מלקות גם לשני הרביים שלו וגם לתלמיד שלו? כנראה מרגיש שהם מדי צדיקים. יש מכות כי אתה רשע ויש מלקות כי אתה צדיק. אצל חסידים יש המון סיפורים כאלה – מי שאמר איזה רוה"ק היו משכיבים אותו על השלחן ונותנים לו מלקות, מה, אתה צדיק?! מי יכול להרגיש שמגיעות לו מלקות כי הוא צדיק – או התלמיד שלו או הרבי שלו, בדיוק מה שיש כאן. ככה הוא רואה, זה מה שקורה בחדר החיצוני של בית גל עיני, בית יום הדין הגדול.],

יראת שמואל הרואה מיום הדין

שוב, כתוב כאן שאף אחד לא נמלט מיום הדין, והוא מביא לכך הוכחה:

כנודע מפסוק "למה הרגזתני לעלות" [כאן מביא פסוק ששייך לשמו, שמואל. סתם שמואל הוא על שם שמואל הרמתי, שמואל הנביא, שמואל הרואה – היחיד שנקרא "הרואה". גם שייך לחדש תמוז, חוש הראיה, תיקון ראובן.

אחרי שמואל נפטר בגיל בן בא שאול המלך, שהומלך על ידו, אל אשת האוב – הוא עצמו בער את האוב מהארץ, אבל כעת לא ידע מה לעשות, שמואל מת. בעלת אוב אחת נשארה-נמלטה בכל גבול ארץ ישראל, אחת שלא בער, והוא הלך אליה ובקש שתעלה את הרבי שלו. היא עשתה כן, וכאשר ראתה איך הוא עולה הוא אמר "למה הרגזתני להעלות אֹתי"[כד]. חז"ל[כה] מפרשים ששמואל פחד. הוא צדיק גמור, שקול כנגד משה ואהרן, למה הוא פחד? כתוב בחז"ל שהוא פחד כי היה נדמה לו שמעלים אותו מהקבר כי עכשיו הגיע יום הדין הגדול. הוא יודע שביום הדין הגדול אף אחד לא נמלט – גם אני, גם משה ואהרן – ולכן הוא פחד. משמואל לומדים שיום הדין הגדול הוא פחד עבור כולם. שוב, מה ראה רבי שמואל ויטאל שם? שגם רבי אליעזר וגם רבי יהושע וגם רשב"י לוקים.].

הלקאת המן בסמוך לתנאים

אח"כ היה מלקה את המן האגגי [לא סתם החזיון הוא בתוך ההיקף של פורים. קודם מכניסים את רבי אליעזר הגדול, אחר כך את רבי יהושע ואחר כך את רשב"י ללקות. פלא, הוא לא תמה עדיין מה קורה כאן – הוא עצמו מבין שגם הכי גדולים יכולים לקבל עונש, כי אף אחד לא נמלט מיום הדין הגדול. מה מוזר לו? שאחרי שלשת אלה מגיע בתור המן האגגי – כולם כאן בתור. כעת רבי שמואל ויטאל יוצא מהשויון שלו. למה? איזה תור עשו כאן? מזמינים קודם את רבי אליעזר, רבי יהושע ורשב"י ואחר כך את המן האגגי?! מה זה הדבר הזה?!]. והיה בני תמיה, מה זכות היה לו להמן, להיות נידון [לקבל תור למשפט] אצל ג' גדולי עולם הנז' [סמוך שלשת התנאים הגדולים ביותר. מה קורה כאן?]?

סוד רב שמואל בר שילת

ויאמרו [לרבי שמואל, שכאן מארח את כל יום הדין הגדול, ושואל את רבי עקיבא ואדם הראשון – איזה מן תור עשיתם?! דרך אגב, לפי מנהג חב"ד מכים דווקא ב"המן האגגי" או כאשר הוא מוזכר בתואר אחר – לו מגיעות מכות, לסתם המן לא. שוב, איך הוא בא אחרי שלשת התנאים? ענו לו:], לפי שמצדו הא', הסמוכה להם [יש לו בחינה שסמוכה לשלשת התנאים.], יצא משם רב שמואל בר שילת [אמורא בבבל, שכתוב שהוא "מבני בניו של המן"[כו].] והוא הנידון עמהם ואינו המן עצמו כמו שאתה חושב [אמרו לו אדם הראשון ורבי עקיבא – אתה רואה כאן את המן האגגי, כנראה התלבש כמותו, אדם רואה לעינים, אבל באמת נמצא כאן מי שיצא ממנו, רב שמואל בר שילת. מה רואים? שגם הצדיק – רב שמואל בר שילת, נראה כמו המן האגגי. הוא יהודי צדיק, אבל הוא נראה כמו סבא רבא שלו, רשע מרושע.].

מי הוא רב שמואל בר שילת, מה המיוחד בו? הוא מלמד תינוקות[כז]. כתוב ש-תינוק שוה משיח בן יוסף. כל תינוק של בית רבן מגלה את ניצוץ משיח בן יוסף, כל העולם כולו קיים "על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן"[כח]. רב שמואל בר שילת הכי מסור, מה מסופר עליו בגמרא[כט]? היה לו גן ליד הבית שלו, 13 שנה רצופות לא היה לו זמן להכנס לראות את הגן (גם שייך לחוש הראיה), כי יומם ולילה היה מסור למלאכת הקדש, לא לעשות את מלאכת ה' רמיה. אחרי 13 שנה פעם אחת הוא כן נכנס לגן, ואז בא רב, רבו, ושאלו "שבקת למהימנותך", עזבת את האמונה-הנאמנות שלך?! הוא אמר – גם עכשו, דעתי עלייהו. לכן עליו דרשו את הפסוק "ומצדיקי הרבים ככוכבים"[ל].

מתוך כך אפשר להסביר למה הוא סמוך לרשב"י, עליו נאמרה[לא] תחלת הפסוק – "והמשכִלים יזהִרו כזהר הרקיע". מה ההמשך? "ומצדיקי הרבים ככוכבים". מצד אחד הוא סמוך להם, "מצדיקי הרבים" אלו הם "מלמדי תינוקות". העיקר הוא רב שמואל בר שילת. אפשר ללמוד מכאן הרבה דברים. קודם כל, שכל מלמד – אם הוא מלמד טוב – הוא מבני בניו של המן. כלומר, בא לעשות תיקון של המן, לא סתם המן אלא המן האגגי – הוא "איננו", צריך להיות בחינת איננו. הוא גם שייך לשמואל כאן. יש כאן חזיון של שמואל, הביא את הפסוק משמואל הרמתי, "למה הרגזתני", וכעת מזכיר את רב שמואל בר שילת.

צדיק גמור בלבוש רשע גמור

נחזור: מכל דבר כאן לומדים הרבה. לומדים למה בתור של יום הדין הגדול המן האגגי נכנס מיד אחרי רשב"י. על אף החידוש הגדול הנראה לעינים, שמי שבאמת דנים הוא רב שמואל בר שילת, בכל אופן הוא נראה כמו המן האגגי. כלומר, מרשע גמור יוצא צדיק גמור, ואותו צדיק גמור דומה לרשע גמור. קשור למה שדברנו קודם (עבר בעריכה לחלקו השני של השיעור) – צדיק גמור, רשע גמור, מלך המשיח.

ג. רבי מאיר – זכאי בדינו

דינו של "חכמים"

אח"כ הכניסו לדון בחדר הנז' את חכם א' שהיה נק' שמו חכמי"ם [כל אחד שמזמינים להכנס ליום הדין הגדול, למשפט, מכריזים את מי מזמינים. כמו שיש היום בכל משרד שאומר מי עכשיו בתור. כעת שומעים – 'יכנס חכמים'.]. וישאל עליו, מי הוא זה? ויאמרו לו, "מאן חכמים? ר' מאיר" [מאמר חז"ל מפורש, שכל פעם שכתוב במשנה "חכמים" סתם היינו רבי מאיר[לב]. דברנו על רבי מאיר, ששייך לחוש הראיה של חדש תמוז[לג].].

המן האגגי – סוד הצמצום בין רבי מאיר לרשב"י

המן האגגי (רב שמואל בר שילת) נידון בין רשב"י לרבי מאיר – מה הסוד בכך שהוא עומד ביניהם? במושגים שדוברו לאחרונה[לד], בסוד הצֶלֶם (שהוא ממוצע-מחבר בכל מקום), המן האגגי הוא כאן סוד הצלם שמחבר בין רשב"י לרבי מאיר. רשב"י ורבי מאיר הם שני תלמידיו הגדולים של הדיין השני, רבי עקיבא. לרבי עקיבא היו חמשה תלמידים גדולים[לה] כנגד הנרנח"י של עצמו – רבי שמעון הוא היחידה (ה-ם הסתומה של הצלם) ורבי מאיר הוא החיה (ה-ל של הצלם). מי אמר על עצמו שהוא המשיח? רבי מאיר[לו]. רבי מאיר, "שמאיר עיני חכמים"[לז] ובעצמו נקרא חכמים, הוא המקיף דחיה. גם ימי היארצייט שלהם סמוכים – רבי מאיר בפסח שני ורבי שמעון ב-לג בעומר. ימי היארצייט עולים – מה-ל של הצלם דרבי עקיבא ל-ם שלו. כל התקופה הזו שייכת לתלמידי רבי עקיבא, רק שהם, רבי מאיר ורבי שמעון (יחד עם עוד שלשה תלמידים), חיו – החיה היא רבי מאיר והיחידה רבי שמעון, וביניהם (בין ה-ם של הצלם ל-ל שלו) יש צלם בפני עצמו, מקיף של המן האגגי[לח].

מה ההסבר הפנימי? כתוב "צדיק באמונתו יחיה"[לט], הצדיק חי ב-ב אמונות, שהם שני המקיפים חיה-יחידה[מ] – אמונת החיה (המקיף הקרוב) היא אמונה בהתחדשות הבריאה בכל רגע ואמונת היחידה (המקיף הרחוק) היא התקשרות בעצמות ה'[מא]. אם כן, מה הוא הצלם של המן האגגי? האמונה בהתחדשות הבריאה בכל רגע, היא אחרי הצמצום, במקום בריאת ועמידת העולמות. האמונה של היחידה היא התקשרות לה' לפני הצמצום – משם בא כח המסירות נפש, שם אתה מת ("'אדם כי ימות באהל'[מב] – אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית את עצמו עליה"[מג]). למה המן האגגי באמצע? כעת מבינים מי הוא בכלל. המן האגגי, שרצה להשמיד את כל עם ישראל, הוא ה"פסיק טעמא" בין "הוי' הוי'"[מד], סוד הצמצום הראשון[מה], ההעלם וההסתר של אור אין סוף ב"ה מן הנבראים. ההפסק בין היחידה לחיה הוא שרש המן האגגי.

הכרעת ההלכה כרבי מאיר

מה שמענין כאן, שלא קוראים לרבי מאיר בשמו אלא חכמים, "מאן חכמים? רבי מאיר". כמה שוה רבי מאיר? 463. כמה שוה חכמים? 118. מה ההפרש ביניהם? 345, משה. רואים מכאן שרבי מאיר הוא משה-חכמים. מכנים אותו חכמים, לרמוז שהוא בעצם משה רבינו[מו], ומשה רבינו הוא בעיקר סוד החיה (משה = יה, שם החכמה, פעמים חיה, דרגת החכמה), אבל הוא שואף לסוד היחידה (סוד "ישמח משה במתנת חלקו" – "ישמח משה" היינו משה-משיח, "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון" שעולה 703, המשולש של 37, יחידה)[מז]. מה זה אומר לגבי רבי מאיר? למה במשנה רבי כינה את רבי מאיר חכמים? לא רק שהוא כינה אותו חכמים, אלא סתם משנה כרבי מאיר. למה עשה כך? כי רצה לפסוק הלכה כמותו. רבי מאיר לא עמדו חבריו על סוף דעתו, כי הוא בחינת יחיד והם רבים ו"יחיד ורבים הלכה כרבים". רבי רצה להתחכם, לכן אמר סתם משנה כמותו וקרא לו חכמים – נתן לו כח של רבים.

יחיד הוא עולם האצילות ורבים הם עולמות בי"ע[מח], והלכה כמו המציאות למטה. השיטה של רבי היא לקרוא לרבי מאיר "חכמים" ולסתום את המשנה כמותו, וכך לתת לו כח של רבים. מי הוא משה? היחיד שביחיד, הכי עליון – אין יחיד כמו משה רבינו. גם אם משה רבינו היה יושב בסנהדרין, וכל הרבים היו נגדו (נגד שיקול דעתו, לא נגד נבואתו), קיים הכלל ש"יחיד ורבים הלכה כרבים". מיהו רבי מאיר? הוא שוה משה-חכמים. בפרשה הקודמת משה היה צריך להסמיך שבעים זקנים, חכמים – יש להם מעלה, אף שמקבלים רק ממשה, ובלי משה גארנישט, אבל עכשיו הם רבים ואם משה נגדם (בשיקול הדעת) לכאורה הלכה כמותם. מיהו רבי מאיר, בחינת משיח בין כל התנאים? אחד שהוא גם יחיד וגם רבים, נושא הפכים – גם משה וגם חכמים, בגימטריא רבי מאיר. זה נוסך אור על ההמשך כאן.

רבי מאיר ותלמידיו – בעלי תשובה

[שוב, מכריזים במכשיר 'יכנס חכמים'. רבי שמואל שואל מי הוא חכמים, ועונים לו "מאן חכמים? רבי מאיר".] וידינו אותו ויצא זכאי בדינו [פלאי פלאות, עד עכשיו כולם קבלו מלקות, אף אחד לא נמלט מגל עיני חוץ מרבי מאיר – לא רבי אליעזר, לא רבי יהושע ולא רשב"י ולא המן האגגי דהיינו רב שמואל בר שילת זכותו יגן עלינו. רק אחר כך נכנס רבי מאיר ודנים אותו. לא סתם, דנים אותו! והוא יוצא זכאי. כל הכבוד לדיינים האלה, שיש אחד שמזכים אותו. אם לא היה אף אחד שמזכים אותו היה כמו בית דין שכולם לכף חובה. אחד זכאי מצדיק את כל העונשים, רבי מאיר שיוצא זכאי מצדיק את כל המלקות שקבלו הקודמים (והבאים אחרי כך).

מי קרא פעם את סדר הדורות? כאשר רבי מאיר היה צעיר היה לו נסיון, ואחר כך גם לתלמידו – סיפור מדהים של פיתוי כמו יוסף הצדיק ואשת פוטיפר. בדיוק מה קרה שם תקראו בסדר הדורות[מט]. בכל אופן, רבי מאיר הוא גם דמות של בעל תשובה, דווקא על הענין הזה של זנות בגימטריא רבי מאיר (דהיינו שהוא התיקון של קליפת הזנות)! מי התלמיד שלו? היה לו תלמיד שהטלית-קטן הצילה אותו מזנות ואח"כ הוא זכה לשאת את אותה זונה בקדושה[נ]. למה הסיפור הזה קרה אצלו? כי מאפיין את בית המדרש של רבי מאיר. כנראה שכל תלמידי רבי מאיר, כל הבית מדרש, היו חבר'ה כאלה. היחיד שיוצא זכאי ביום הדין הגדול הוא רק רבי מאיר.

עוד אפשר לומר שדווקא רבי מאיר יצא זכאי כי הוא מסר את נפשו כדי להוציא את רבו, אלישע בן אבויה-אחר, מתוך הגיהנם[נא]. היות והוא הציל את רבו – לא ראוי שיקבל עונש (על פי רבו, רבי עקיבא), מדה כנגד מדה.

רבי שמואל ויטאל ורבי מאיר

מי חוזה את החזיון כאן? רבי שמואל ויטאל. קודם התפלא מכך שמכניסים את המן האגגי אחרי שלשת התנאים הגדולים. עכשיו מכניסים את רבי מאיר ומזכים אותו. הוא לא פונה לדיינים ושואל מה זה – לא יפה לומר 'למה זיכיתם אותו?', ברוך ה' שמזכים מישהו... אבל הוא קצת מקנא בו, אז הוא מתגרה בו:

ואז דיבר בני דבר א' [לא כותב מה הוא אמר. רבי שמואל ויטאל אמר משהו.]. ויגער בו ר' מאיר [רבי מאיר גער ברבי שמואל.]. ויקצוף בני [התחיל להתלקח משהו בין רבי שמואל ויטאל שרואה את כל זה לרבי מאיר שיוצא זכאי. למה כעס עליו? כי גער בו. הוא אמר ווארט, בסדר, ווארט, נישט געפערליך. אז רבי מאיר גער בו, והוא כעס למה גוער בי.]. ויאמר לו ר' מאיר [שוויא שוויא, הכל בסדר], מצחק אני עמך, [למה?] כי אנחנו קרובים בנשמותינו ואנחנו משורש אחד [הכל כאן בחלום חזיון לילה. היחיד שיוצא זכאי, רבי מאיר – מתברר שהוא משרש חוזה החזיון.]. וידבר לו דברי פיוסים [אחרי שאמר שרק צחקתי עליך, אני גוער בך כי אנחנו מאותו שרש, אותו אחד – רבי מאיר אומר לו דברי פיוסים.].

מה שצריך לצאת מכל הלימוד שלנו היום, החזיון הזה, יותר ויותר להעריך את רבי שמואל ויטאל. עד כאן ידעתי שרבי חיים ויטאל הוא משיח בן דוד, משהו גדול מאד, אבל את גדולת הבן שלו לא הכרתי. הוא גם זכה לכל החזיון הזה, וגם רבי מאיר – שהוא חכמים – אומר שהם מאותו שרש. הוא דווקא מהשרש של רבי מאיר, שרש מאד מיוחד. כבר אמרנו שרבי חיים ויטאל, האבא, הוא משרש רבי עקיבא. כאן יוצא שהבן, רבי שמואל ויטאל, הוא משרש רבי מאיר תלמידו – מתאים, אלה שני דורות, אבא ובן ורב ותלמיד. אנחנו מאד אוהבים את רבי מאיר, ראשי תבות "רוח אפינו משיח הוי'"[נב] (מלים שכתב – מפי ירמיהו – ברוך בן נריה, השוטר כאן).

בטוש דווקא למי שמאותו שרש

הכי מענין כאן, מה שאפשר ללמוד מכאן, שאם אנחנו מאותו שרש יכול להיות שמח בינינו... הולך כאסח. [בצחוק.] הכל בצחוק – מצד רבי מאיר זה צחוק, אבל רבי שמואל ויטאל לא מבין שזו בדיחה. אני צועק עליך, גוער בך, כי אנחנו מאותו שרש. אז מה אם אנחנו מאותו שרש, למה זו סבה לצעוק עליך? כי אם אנחנו מאותו שרש, כאשר אני צועק עליך אני צועק על עצמי – אתה רע, רשע, משוקץ, מתועב, מנוול, כמו שכתוב בתניא[נג]. כשאנשים צועקים אחד על השני יתכן שזה מפני שהם מאותו שרש. גם בחיק המשפחה יכול להיות, אם האיש והאשה יותר מדי מאותו שרש – יכול להתבטא בקצת צעקות.

דברי הפיוסים של רבי מאיר לרבי שמואל ויטאל הם שגוער בו כי הם מאותו שרש. מה השמחה הכי גדולה של חסיד? מה עושה חסיד הכי שמח? שהרבי מבטש אותו, שהרבי צועק עליו. למה? אם הרבי צועק עליו הוא מבין שיש לנו קרבה. הצעקות הן סימן מובהק של קרבה. כאן לא סתם קרבה, אלא שאנחנו מאותו שרש – כמה שאנחנו מאותו שרש ככה אני יותר צועק עליו. זה גם לימוד מאד חשוב בשביל מלמד, שאם לפעמים הוא צועק על התלמידים, אפילו מרביץ להם – היום אסור להרביץ, אבל אצל רב שמואל בר שילת לא היה אסור – כמה שהוא מכביד, מבטש את התלמיד, זהו סימן של קרבה עצמית. רק שהתלמיד לא תמיד מבין זאת. לכן כתוב שהרב צריך להסביר לו, צריך לפייס אותו – אחרי שהוא צועק עליו ומרביץ לו עליו לפייס אותו, להסביר לו שהכל רק היה דרך צחוק וקרבה, כי אנחנו מאותו שרש.

אצל מי ראיתי זאת? אצל ר' אשר. הוא היה קרוב לכולם, צעק על כולם. נשמה כללית... מי זה רב שמואל בר שילת בכתבי האריז"ל? גלגול של השופט שמגר בן ענת. מוזכר במאמר עליו באשא עיני[נד]. מה הרמז לקשר ביניהם? שמגר בן ענת הכה שש מאות איש מפלשתים ב"מַלְמַד הבקר"[נה]. "מלמד הבקר" לשון מְלַמֵּד – לרב שמואל בר שילת היו כנראה סך הכל שש מאות תלמידים, והוא הרביץ לכולם... הרי הוא היה אתם כל היום וכל הלילה. לפי דרשה זו, מהו "מלמד הבָּקָר"? מתי מקבלים את המכות הראשונות? בהשכמת הבֹּקֶר.

ד. דינו של ברוך בן נריה

ברוך בן נריה – הממוצע המחבר

כל פרט כאן הוא פלאי פלאים, מענין מאד. ראינו שהשוטר כאן הוא ברוך בן נריה. הדיינים הם אדם הראשון ורבי עקיבא. והרמז: אדם עקיבא שוה ברוך – השוטר כולל את שני הדיינים! מבחינה היסטורית, ברוך ממוקם בין אדם הראשון לרבי עקיבא, כלומר שהוא ממוצע המחבר ביניהם. בפרט, ברוך בן נריה ממוקם במעבר מבית ראשון (הנכלל בתורה שבכתב) לבית שני (בו התעצמה, ביחוד על ידי רבי עקיבא, כנודע ש"כולהו אליבא דרבי עקיבא"[נו] – ובסיומו גם נכתבה – התורה שבעל פה).

ליתר דיוק, בתחלת בית שני יש גילוי שהוא פחות מנבואה אך למעלה מתורה שבעל פה – רוח הקדש, שהוא גדר ספרי הכתובים, שנכתבו ברוח הקדש. בסדר הדורות, רבו של ברוך בן נריה, ירמיהו הנביא, היה כהן ונביא מגדולי הנביאים (גלגולו העיקרי של משה רבינו, כך שיש בו מעלה אפילו על ישעיהו ויחזקאל), ותלמידו, עזרא הסופר, היה כהן בעל רוח הקדש. ברוך בן נריה שביניהם לא זכה לנבואה ואף לא כתוב שהיה בעל רוח הקדש[נז] (והוא על דרך ה'אין' שבין 'יש' ל'יש', כנודע). חז"ל מביאים[נח] שברוך התרעם לפני הקב"ה על כך שלא זכה בנבואה, על אף מסירותו העצומה, בניגוד ליהושע בן נון ששימש בנאמנות את משה רבינו וזכה לקבל נבואה ובניגוד לאלישע שיצק מים על ידי אליהו וזכה ל"פי שנים"[נט]. יש לומר שבעוד הנבואה ורוח הקדש הן מדרגות של גילוי, מדרגת ברוך בן נריה קשורה לעצם שלמעלה מכל גילוי (כנודע שהמושג "עצמוּת" הוא על דרך עצימת עינים, חשך גמור).

מענין לציין שלפי הארכיאולוגים ברוך בן נריה הוא היחיד מאותה תקופה שנמצא חפץ אישי שלו, חותמת שלו. כלומר, דווקא ברוך שבסוד ה'אין' חתום במציאות באופן נצחי, כ"חותמו של הקב"ה אמת". על החותמת שמייחסים אליו כתוב "ברכיהו בן נריהו הסופר". הצורה "ברכיהו" לא מופיעה עבורו בתנ"ך, הוא ברוך, אבל אביו לפעמים נקרא נריה ולפעמים נריהו[ס].

מכלל ארור לכלל ברוך (בן נריה)

אחרי שגמרו עם כל מי שהיה בתור באותו יום, כדי לסיים את היום קראו לשוטר בעצמו. אתה נותן מכות לאנשים, בפקודתנו, אז בא נדון אותך. רבי מאיר יצא זכאי – בנין אב, בא ללמד על הכלל, שגמרנו. בכל אופן, צריך לדון את השוטר:

אח"כ דנו את ברוך בן נריה ואמרו לו, הנה בתחלה היית ראוי ליקרא ארור, ע"י ענין א', ואח"כ נכנסת בכלל ברוך וצריך שתקבל עונש על הזמן הראשון.

אלה קצת דברים נסתרים. ברור מכאן שברוך בן נריה – לפי הסיפור הזה, סך הכל זהו חזיון – הוא גם בעל תשובה (ראה עוד לקמן). אומרים לו שצריכים לדון אותו על התקופה הראשונה, לפני שנעשה ברוך. מי היה ארור ונכנס לכלל ברוך? אליעזר עבד אברהם[סא]. קצת רמז שברוך הוא משרש אליעזר. בכתבי האריז"ל[סב] אליעזר עבד אברהם הוא שרש מאד גדול, ששייך בסוף למשיח בן דוד – דרך בניהו בן יהוידע וכו'. זהו גם אחד הגלגולים הכי אהובים על האריז"ל ורבי חיים ויטאל.

מה הרמז שפעם היית ארור? שקוראים לך ברוך... אם השם שלך ברוך, סימן שפעם היית ארור. זהו גם כלל גדול. אפשר ללמוד מכל דבר טוב, שמשבחים אותך עליו כמה אתה צדיק, סימן שפעם – בגלגול זה או בגלגול אחר – היית הפוך (היינו פירוש – שבעים פנים לתורה – למאמר חז"ל המובא בתחלת התניא, "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע"[סג], תחשוב שבודאי בגלגול קודם, או אף בגלגול הנוכחי, היית באמת רשע). "ברישא חשוכא והדר נהורא"[סד], והעובדה שכעת משהו מאיר מלמדת שהוא "כיתרון האור מן החשך"[סה] – ככל שמאיר יותר סימן שפעם היה חשוך יותר. שייך בדיוק לנושא האפל והמואר[סו] – המואר יוצא מהאפל, האפל הוא הפוטנציאל והמואר הוא המימוש. היית ארור וצריך לדון אותך על הארור שלך.

כמובן שהדבר הזה שייך יותר ויותר במהפכה הרביעית[סז], כי הכי ארור שהופך לברוך הוא גר שמתגייר. הוא נקרא "גר שנתגייר", כל הזמן בפוטנציאל להיות גר[סח], אבל הפונציאל הוא אפל – גם לשון "אפילֹת הנה"[סט], לשון איחור[ע], האור, המימוש, יבוא לאחר זמן. מגיע יום הדין הגדול, ורוצים לדון אותך על העבר שלך לפני שעשית תשובה, כשהיית ארור. אף על פי ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"[עא], מצד התאים הביולוגיים שלך יש עדיין זיקה למה שהיית. ביום הדין הגדול אף אחד לא נמלט, ואף כשיש שינוי מהותי בפנימיות החיצוניות לא נמלטת – דנים אותך על הגוף[עב]. גר שנתגייר הוא "כקטן שנולד" ובעל תשובה כאדם חדש – כמו שהרמב"ם כותב בהלכות תשובה[עג] – אבל הגוף נשאר, ועליו דנים אותך. כנראה ב"מעבר יבק", יום הדין הקטן, דנים רק על הנשמה. ביום הדין הגדול, לאחר התחיה של נשמה בגוף – שישאר, כפסק הרמב"ן[עד], ולא יתבטל כדברי הרמב"ם[עה] – צריך לדון-לזכך את הגוף על הארור שלך.

עקירת הרע מהשרש

אמר ברוך [איך הוא הגיב? עוד דבר יפה, שביום הדין הגדול יש רשות לנידון להגיב – זהו בית משפט שאתה יכול ללמד סנגוריה על עצמך בכל שלב.], כיון שכבר נכנסתי לכלל ברוך ע"י ירמיה הנביא קרובי [הוא לא גר, הוא קרוב משפחה של ירמיהו הנביא – ירמיהו היה כהן, וגם ברוך הוא כהן, מאותה משפחה, הכי מיוחס בעם ישראל. הייתי באמת ארור – משמע מכאן שהיה רשע, גם כהנים יכולים להיות רשעים – אבל קרוב המשפחה שלי, ירמיהו הנביא, החזיר אותי בתשובה וכעת אני ברוך. אי אפשר לדון אותי על מה שהייתי ארור, "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים"[עו]. ויש לדייק שהוא מקפיד להזכיר את זכות רבו בחזרתו בתשובה – חסיד מלמד סניגוריה על עצמו בזכות הרבי שלו. דווקא הבטול לרבי מוחק את הארור של העבר לגמרי.], נעקרתי מכל מה שקדם [יש פה עקירה מהיסוד – גם ממה שאמרנו כרגע, לגבי חיצוניות וגוף, נעקרתי (בזכות רבי ירמיהו הנביא).]. ואז פטרוהו מן הדין.

על מה התשובה של ברוך בן נריה? מתוך עיון בפסוקים מסתבר שברוך היה שר בממשלה. הוא היה סופר – היה סופר של ירמיהו כי זהו מקצועו, אך קודם היה מסופרי המלך, דהיינו התעסק בפוליטיקה. אחר כך הוא הצטרף למחנה של ירמיהו, שהיה אופוזיציה. מכיון שהיה אופוזיציה זרקו אותו לבור וכמעט מת, וגם ברוך היה איתו יחד. לפי זה, במונחים של היום, קודם הוא היה שייך לממסד, עמוק בתוך הממסד – היה 'ממלכתי' לגמרי – ואחר כך הוא נגמל. הדיינים אמרו שצריך לידון על השנים הראשונות שלך – למי ש'ממלכתי' לא יעזור שום דבר, אי אפשר לצאת מזה, "כל באיה לא ישובון". אכן, כמו שנראה, הוא שלל את דבריהם ואמר – נעקרתי מזה לגמרי בהתנתקות, עברתי מטמורפוזה, סבלתי באש ובמים עם ירמיהו, שהוא אנטי-ממסד.

כל פרט כאן הוא חידוש: שנים יצאו זכאים – רבי מאיר וברוך בן נריה[עז], כל אחד בצורה אחרת. את רבי מאיר לכתחילה פטרו, בלי ויכוח – פטרו אותו ב"אור ישר". כאן לא כתוב שזיכו אותו אלא שפטרו אותו – לא יכלו לשלול את הטיעון שלו (ויש לומר שהדיינים הבינו שאם רוצים לשלול את הטיעון שלו יצטרכו להזמין לעדות את הרבי, ירמיהו הנביא, ולא בא להם...). יתכן שעדיין בחיצוניות נשאר משהו, אבל הטיעון שלך כל כך חזק – חזרתי בתשובה, כעת אני ברוך, זהו שמי והוא מהותי עכשיו, ונעקרתי מהרע שלי. קבלו את הטענה שלו ופטרו אותו לשלום.

[מה קרה עם ארבעים שנה שרבי עקיבא היה עם הארץ?] כעת הוא מתקן, כשדן עמי הארץ. תלמידי חכמים הוא ודאי אוהב כעת, ובזכות ההתחלה שלו הוא דן את כולם לכף זכות. [אבל מה עם ההתחלה?] ברוך ענה. אפשר להוסיף שקבלו את הטיעון של ברוך כי רבי עקיבא הבין שגם שייך לעצמו.

עוד יש לומר שכניסת ברוך בן נריה "לכלל ברוך", מלבד ההצטרפות לצדו של ירמיהו, מצדיקה את פטירתו מן הדין, משום שבניגוד לרבו שהיה נביא, ברוך לא קבל שום 'תגמול' של נבואה על צדקתו. הוא היה ממש 'אין', כנ"ל. כלומר, מצד מסירות הנפש שלו היה ראוי לקבל נבואה, ולמרות זאת לא קבל. לכן, מאחר שגם ככה היתה לו במשך כל החיים עגמת נפש על כך – לא היה מתאים להלקות אותו.

מנהג מלקות

נוסיף עוד קצת: למה דווקא ברוך בן נריה מתאים להיות שוטר? הציור שיוצא מחז"ל[עח] על סוף ימיו הוא שהיה זקן וחלוש כל כך שאפילו לא היה מסוגל לעלות על עגלה שתקח אותו לארץ ישראל (מה שהיה מסוגל יעקב אבינו בגיל 130, כאשר ירד למצרים), וממילא מובן מדוע לקחו דווקא אותו – הוא לא יכה חזק כל כך.

בכלל, אפשר לומר שהציור של המלקות כאן אינו כמו עונש של מחויבי מלקות, אלא כמו המנהג להלקות בערב יום כפור – מנהג שחל גם על הרבי, למשל. יום הדין הגדול הוא בשביל להכנס לעולם הבא – יום כיפור, שבת שבתון, שאין שם לא אכילה ולא שתיה – ומנהג ישראל שמקבלים מלקות ברצון. לכן מבקשים ממישהו שיבוא ויתן להם מלקות – הכי טוב לבקש מברוך בן נריה, הוא הכי מתאים. בכלל, כאשר מבקשים ממישהו לתת לך מלקות – לא מחפשים את הרב הכי גדול, מחפשים יהודי פשוט וטוב שפנוי, שיעשה לך טובה ויתן לך מלקות. גם הדיינים כאן ודאי דנים בחסד וברחמים, כמה שנשמע "יום הדין הגדול" והנורא, וברוך בן נריה נותן את המלקות. מתוך כך מובן למה אף אחד לא נמלט – זהו פשוט מנהג, "מנהג ישראל תורה". יש רק כמה יוצאים מהכלל, אנשים שגם בערב יום כיפור אומרים להם 'אתה לא צריך'.

ה. המו"מ של רבי שמואל עם בעל החלום

הדמויות בחלום – אבי החולם

וישאל להם [רבי חיים מספר שבסוף בנו רבי שמואל שאל את הדיינים, אדם הראשון ורבי עקיבא:], מפני מה אין אבי יושב פה עמכם? [יש לו הערכה עצומה לאביו, מחשיב אותו כאדם הראשון ורבי עקיבא. אולי גם רומז למה שאמרנו בהתחלה, שבית דין צריך להיות שלשה – מי ראוי להיות שלישי? רבי חיים ויטאל.] והנה הוא בעל הבית הזאת [חוץ מזה שהוא ראוי, מה אתם עושים פה, בבית שלו? אם יום הדין הגדול בבית שלו הוא צריך להיות מאן דאמר!] ויאמרו לו, וכי אין אתה [יודע] שהוא הוא רבי עקיבא [כמו שהאריז"ל אמר בכל דרושיו לתלמידו המובהק, כנ"ל.] א"כ, הרי הוא כאילו הוא עצמו יושב פה [פעמיים עונים לתמיהותיו: קודם הסבירו שהמן האגגי הוא רב שמואל בר שילת, הכי רשע בעולם הוא צדיק גמור, וכעת שרבי חיים ויטאל הוא רבי עקיבא – שניהם צדיקים גדולים, מאותו שרש. יוצא בסוף שמי שמקבל כאן הכי הרבה צל"שים בחזיון הוא רבי חיים ויטאל עצמו. זהו ספר החזיונות של רבי חיים ויטאל, שרוב חזיונותיו מגלים את גדולת נשמתו, וגם החזיון הזה של בנו.].

ועוד, כי אביך הוא ג"כ אדם הראשון, העומד פה [משמע שלא הם ענו לו, אלא ענו לו מן השמים – כמו שאלת חלום. קודם ענו לו – אינך יודע שאביך הוא רבי עקיבא?! אחר כך אמרו שהוא אדם הראשון. (רבי עקיבא יושב והוא עומד.) אולי גם דיוק, שלדון את היהודים צריך ישוב הדעת. את הגוים דנים בעמידה – עמידה היא תוקף.].

ויאמר להם [למישהו בשמים שענה לו: למה אתה אומר שאבי מיוחד בכך שהוא שייך לאדם הראשון], גם כל הנשמות כלולות באדם! ויאמרו לו, אינו דומה כי שאר הנשמות הם דרך כללות נכללים בו [כל אחד הוא פרט קטן שכלול בנשמת אדם.], אבל אביך [אינו הארה פרטית, אלא] הוא אדם בעצמו, מהיותר מובחר ומשובח שבו.

מה נלמד כאן? כל מה שאדם רואה בחזיון, דמויות, צדיקים – הכל אבא שלו. אבא שלו מתלבש בכל מיני צורות שונות. אם זהו חלום אמתי, חזיון אמתי, אלה באמת דמויות שמאותו שרש. אבא שלך הוא רבי עקיבא והוא גם אדם הראשון. בסנה, משה רבינו שמע לראשונה את קול ה' מדבר אליו בקול אביו עמרם, כדי לא להבהילו[עט], ועד"ז ה' קרא לשמואל בתחלה בקול עלי רבו[פ], אביו הרוחני. כאן רבי שמואל ויטאל לא מזהה שבעצם מדובר באביו עד שלא מגלים לו. נמצא שיש שתי דרכים הפוכות, או שה' מסתתר בדמות-קול האב או שהאב מסתתר בדמות אחר השייך לשרש נשמתו. בין כך ובין כך על הנביא או החוזה לגלות מי המסתתר במי, מי המתלבש ומי המלביש, או שהאב הוא המתלבש, כמו בסיפור שלנו, או שהאב הוא המלביש, כמו אצל משה ושמואל.

חזיון אמת

עד כאן חזיון אחד, שהוא הפלא ופלא. כמו שאמרנו, מכל פרט אפשר ללמוד הרבה דברים. איך הגענו לזה? כי חזיון בכלל הוא החוש של חדש תמוז – חדש של חזיון, של ראיה.

קלאץ קשיא, שידעתי שידידנו ישאל – הרי זה רק סיפור, מה אומר שמה שעשינו כאן משך כמה שעות לא היה בטול תורה? על כך יש מאמר חז"ל[פא] "ניכרין דברי אמת".

[איך יודעים שזהו חזיון אמתי?]

[איך הוא זיהה את רבי עקיבא ואדם הראשון בחלום?] הרבה פעמים רואים מישהו בחלום ויודעים מי הוא. בסוף הוא מדבר "איתם" ועונים לו – מדבר עם בעל החלום. אם זה צדיק זהו משהו אמתי.

אמרנו ש"יום הדין הגדול" שוה "אנכי הוי' אלהיך". כמה שוה חזיון? אנכי, ט ברבוע[פב]. מתן תורה מתחיל מחזיון. הפסוקלד אומר "חזיון לילה" (אנכי לילה). כמה שוה? יש מחלוקת בחז"ל[פג] לשם מה נברא הלילה – לגירסא (לימוד) או לשינתא (שינה). מה מחבר אותם? חזיון, חזיון לילה, הלימוד של השינה. כמה שוה "חזיון לילה"? יוסף הצדיק. הערך הממוצע של "זה איננו שוה", יוסף-יוסף-יוסף. עד עכשיו אמרו לפני השינה "חלומות חסידיים", כעת אפשר לומר "חזיונות חסידיים"...



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] "היום יום" ו' אלול (נתבאר בארוכה בהתוועדות ט"ז אלול תש"ע, ובכ"ד).

[ג] במדבר יב, ח.

[ד] פמ"ב.

[ה] הובא בחנה אריאל שלח (ובכ"ד).

[ו] יחזקאל א, א.

[ז] מובא בשם רבי נתן מברסלב זצ"ל ונתבאר בכ"ד.

[ח] איוב לג, טז.

[ט] אסתר ה, יג. סודות פסוק זה ורמזיו נתבארו בארוכה בשאר חלקי השיעור (ולמחרת, מוצאי א' תמוז, במפגש לפותרי "ברכות בחשבון").

[י] יש כאן 'סדר' של שלשה דורות (ענינו של 'סדר' מבואר במ"א): יצחק (האר"י הקדוש) חיים (רבי חיים ויטאל) שמואל (רבי שמואל ויטאל) = 653. ידוע שבראשית = שלשה דברים [דַבְָּרים, מנהיגים] יחד, כאשר הפירוט שלהם הוא "[בראשית, ברא] אלהים [את] השמים [ואת] הארץ" (אלהים כנגד האלהי רבינו יצחק, השמים כנגד רבי חיים ויטאל, הארץ כנגד רבי שמואל ויטאל) = 777 (3 פעמים 259, ראובן), וביחד עם 653 הנ"ל = 1430 = 55, הכל, פעמים הוי' ב"ה וכו' (לקמן יתבאר עוד 'סדר' של שלשה שעולים יחד 777 וביחד עם 653 = 1430). 653 יחד עם כל הפסוק הראשון של התורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ("בראשית ברא אלהים" כנגד יצחק, "את השמים" כנגד חיים, "ואת הארץ" כנגד שמואל) = 3354 = 3 פעמים (כלומר שהערך הממוצע של שלשת הזוגות הוא) "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

[יא] יום הדין הגדול בגימטריא 173 – יש פה כמה אנשים שנמצאים עמוק בזה, כל מי שעובד ב"גל עיני"... שוה גם "אנכי הוי' אלהיך" וכו', הנקודה האמצעית של משה.

[יב] ר"ה לא, א; סנהדרין צז, א.

[יג] ודוגמה יפה להשגחה פרטית: חור תולעת (מונח מודרני המתורגם מ-wormhole באנגלית) עולה י"פ יבק.

ורמזים נוספים: המלה יבק, ראשי תבות יחוד-ברכה-קדושה, כידוע, עולה יום-יום, יום במילוי, יוד וו מם (חלק המילוי של כל האות שוה לאות עצמה). יש "מעבר יבק" ויש "יום הדין הגדול" (יבק = יום-יום = דין הגדול), "יום ליום יביע אמר" (תהלים יט, ג).

יש גם תופעה יחודית מאד, תופעה נדירה לגמרי: אם מחשבים כל אות במלה יום במשולש (55, 21, 820) עולה 896, תמימות. האם המספר הזה הוא כפולה של יום? הסיכוי שכן הוא בדיוק 1/56, סיכוי קלוש, אבל 896 עולה בדיוק 16 פעמים יום. וראה זה פלא, אם מחשבים באותה צורה ממש את "יום הדין הגדול" מקבלים 2768, מספר שעולה 16 פעמים "יום הדין הגדול" (173 כנ"ל) – בדיוק אותה תופעה במלה יום ובכל הביטוי יחד! הסיכוי לזה הוא אחד בקרוב למליון, משהו מאד מאד נדיר. אם כן, "יום הדין הגדול", שהוא באמת "היום הגדול" ב-ה הידיעה של ימות עולם.

[יד] במדבר כא, כז.

[טו] ויקרא רבה ט, ג; תנא דבי אליהו רבה פ"א.

[טז] פסחים מט, ב.

[יז] תהלים קלט, כב.

[יח] מגילה טז, ב.

[יט] יש פה עוד 'סדר' חשוב: ירמיהו ברוך עזרא = 777 (ג פעמים ראובן, הערך הממוצע). לעיל ראינו ש"אלהים... השמים... הארץ" = 777, ושהם כנגד יצחק (האריז"ל) חיים (רבי חיים ויטאל) שמואל (רבי שמואל ויטאל), שעולים 653, וביחד עם 777 עולים 1430, הכל פעמים הוי' כו'. וכן, ועוד יותר בפשטות, יש לכוון את ה'סדר' של יצחק חיים שמואל כנגד ה'סדר' של ירמיהו ברוך עזרא ( הר"ת של הששה = 400, כ ברבוע. הרוס"ת יחד עם האותיות השניות = 1144, שאר האותיות = 286, יחס של א:ד – 11 פעמים הוי' ו-44 פעמים הוי').

[כ] אבות פ"ב מ"ח.

[כא] שבת קל, ב (ובכ"ד).

[כב] קהלת ז, כ.

[כג] שם שם, טז.

[כד] שמואל-א כח, טו.

[כה] חגיגה ד, ב.

[כו] ראה תולדות תנאים ואמוראים ח"ג ערך 'רב שמואל בר שילת' (וקודם בערך 'רבי עקיבא בן יוסף') שכן צריך לגרוס בסנהדרין צו, ב.

[כז] מתוך חלק זה – וחלקים נוספים בשיעור – נדפסה נקודת-חינוך בשם "חינוך לאמונה" (בגליון ואביטה פרשת חקת).

[כח] שבת קיט, ב.

[כט] ב"ב ח, ב.

[ל] דניאל יב, ג.

[לא] ראה זהר ח"ג קכד, ב.

[לב] סנהדרין פו, א: "סתם מתני' ר' מאיר".

[לג] ראה גם שיעור י' סיון ש"ז בסוד מאיר אותיות רֹאים (נדפס בחוברת "ואביטה" זו).

[לד] החל משיעור שבת בחקתי ש"ז (נדפסו בעלוני ואביטה נשא-בהעלתך-שלח).

[לה] ראה יבמות סב, ב.

[לו] ירושלמי פ"ט ה"ג.

[לז] עירובין יג, ב.

[לח] י"ל האגגי מלשון גג, סוד הגלגלתא שבין האוירא שבתוך הגלגלתא ושם מאיר הדעת דרדל"א, רבי מאיר, לבינה דרדל"א השורה על גבי הגלגלתא, סוד ה"אובנתא דלבא", רבי שמעון, וד"ל.

[לט] חבקוק ב, ד.

[מ] ראה לב לדעת מאמר "אמונה ובטחון" (וביאורו בארוכה בשיעור אמונה ובטחון 8 – כ"ז שבט ש"ז).

[מא] ראה סוד ה' ליראיו כללי השערים פרק ח.

[מב] במדבר יט, יד.

[מג] ברכות סג, א (ובכ"ד).

[מד] שמות לד, ו.

[מה] ראה גם אור ישראל ח"א עמ' עד-עה.

[מו] עוד בענין הקשר בין רבי מאיר ומשה רבינו ראה שיעור אור לי' סיון ש"ז (נדפס בגליון ואביטה זה).

[מז] ראה שעשועים יום יום פרשת וילך יום ה.

[מח] לקוטי הש"ס שבת, ובכ"ד.

[מט] סדר הדורות חלק תנאים ואמוראים ערך רבי מאיר אות ח (בשם "ספר קטן אחד"):

מעשה בר' מאיר שהיה עולה לירושלים בכל רגל ומתארח אצל יהודה הטבח ואשתו יפה וצנועה והיתה זריזה מאד בכבודו של ר' מאיר ומתה ונשא אחרת ואמר לה אם יבא תלמיד חכם אחד ושמו ר' מאיר הזהרי בכבודו. כשבא הרגל ועלה ר' מאיר לירושלים ובא לבית ר' יהודה הטבח ושאל על אשתו ואמרו כבר מתה. בכה ר' מאיר ורצה ללכת ותפשה אותו בבגדו ואמרה לו אדוני כבר צוה בעלי שאזהר בכבודך יותר מאשתו הראשונה אמר לה ר' מאיר אין לי רשות ליכנס בביתו עד שיתן לי רשות יצא ר' מאיר לחוץ ופגע בר' יהודה הטבח ונתן לו שלום א"ל ר' יהודה אדוני כבר מתה אשתי וזו מזורזת בכבודך יותר והלך ר' מאיר לביתו והביאה אשתו לפניו לאכול ולשתות והיא משמשת לפניו והיה ר' מאיר בחור יפה תואר מאד ונשאה בו עיניה ושכרתו עד שלא ידע בין ימינו לשמאלו והציעה לו מטה ושכב עליה ר' מאיר והיא שכבה עמו עד אור הבוקר ומרוב שכרותו לא ידע בשכבה ובקומה והתל עמה כל הלילה. למחר קם ר' מאיר והלך לבית המדרש להתפלל כשחזר לבית הביאה לפניו מאכל ומשתה כבראשונה והיא היתה מדברת ומשחקת לפניו והיה ר' מאיר מתמה בעצמו איך היתה מעיזה פניה בפניו והיה מביט לארץ ולא רצה להסתכל בה אמרה לו ולמה לא תסתכל בי והלא שחקת כל הלילה עמי ועתה אתה מתבייש ממני אמר לה ר' מאיר ח"ו לא היו דברים מעולם. אמרה לו אם לא תאמין לי סימן כך וכך על בשרך, הכיר ר' מאיר כי נשתגע עמה והיה מר נפש מאד ובכה וצעק ואמר אוי לי שאבדתי תורתי שלמדתי ועכשיו מה תקנה יש לי. אמר אלך אל ראש הישיבה ואפרוש עוני לפניו ומה שיחייבני אקבל עלי הלך לחזור לביתו והיה צועק כל הדרך ובגדיו קרועים ואפר על ראשו ויצאו לקראתו כל קרוביו ואמרו לו מה אירע לך א"ל כך וכך א"ל מה בלבך לעשות א"ל אלך אל ראש הישיבה וכל מה שיצוה אקבל על עצמי אמרו לו שגגה היתה והקב"ה ימחול לך אל תשמיע קולך שלא תוציא לעז על בניך א"ל אם אשמע לכם הקב"ה לא ימחול לי על עונותי לעולם שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח. מיד הלך לראש הישיבה וא"ל החכם מה אתה מבקש. א"ל אור העולם כך וכך אירע לי על כן באתי לפניך שכל מה שתאמר לי הן למות הן לחיים הן להאכילני לאריות אקבל עלי א"ל המתן עד שאפשפש בדינך. למחר בא לפניו א"ל ראש הישיבה פשפשתי בדינך וראיתי להאכילך לאריות וא"ל ר' מאיר אני מקבל עלי דין שמים. מיד צוה החכם וקרא לשני אנשים גבורים מישראל ואמר להוליכו אל היער מקום שהאריות מצויים וכפתו ידיו ורגליו והניחו אותו שם ואתם עמדו באילנות וראו מה יעשה לו אם יאכלוהו הביאו לי עצמותיו ונעשה עליהם מספד מפני שקיבל עליו דין שמים. ועשו כן ובחצי הלילה בא ארי אחד והריחו והלך לו באו לפני ראש הישיבה וספרו לו. א"ל עשו כן גם בלילה שני וכן עשו בא ארי אחד ונהם עליו והריחו והלך לו באו והגידו לחכם א"ל עשו גם בלילה שלישי כן אם אין נוגעין בו הביאוהו אצלי כי אין עליו דין שמים ועשו כן ובחצי הלילה בא ארי אחד נוהם ושואג אצלו והכהו בשיניו ויעקר לו צלע מחוליתו ואכל ממנה למחר הלכו והגידו לחכם א"ל הביאוהו אצלי הואיל ואכל ממנו כזית כאילו אכלו כולו מיד הוליכוהו והביאוהו לפניו וצוה לרופאים לרפאותו וכשחזר ר' מאיר לביתו יצא בת קול ואמר ר' מאיר מצווה לחיי עולם הבא ומזומן הוא, עכ"ל.

[נ] מנחות מד, א (עפ"י תוספות ד"ה "לבית מדרשו של רבי חייא" בשם התוספתא).

[נא] חגיגה טו, ב.

[נב] איכה ד, כ.

[נג] פרק כט.

[נד] מאמר "רב שמואל בר שילת" פ"ב.

[נה] שופטים ג, לא.

[נו] סנהדרין פו, ב.

[נז] בבמדבר רבה י, ה איתא שזכה לרוה"ק אך המדרש שבהערה הבאה חלוק (כפשוט מלשון המדרשים ומהפסוקים שבהם).

[נח] מכילתא הקדמה לפרשת בא (מובא ביל"ש ירמיה רמז שכט).

[נט] מלכים-ב ב, ט.

[ס] ירמיה לו, יד; לו, לב; מג, ו. ורמז: נריהו = ירמיהו, אבא שלו בעצמו רומז לרבי שלו. זהו דמיון נוסף ליהושע בן נון, שבדרך דרוש נקרא בן נון על שם משה רבינו (שהיה נון-דג, "כי מן המים משיתהו", וזכה לשער הנון) – שם דרוש וכאן גימטריא – ולאלישע שקורא לאליהו "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" (מ"ב ב, יב)

[סא] ויקרא רבה יז, ה.

[סב] שער הפסוקים חיי שרה (פכ"ד). וראה שעשועים יום יום פרשת לך לך.

[סג] נדה ל, ב.

[סד] שבת עז, ב.

[סה] קהלת ב, יג.

[סו] נושא שמדובר החל משיעור ר"ח שבט ש"ז.

[סז] הפצת התורה לאומות העולם, כמדובר בשיעורי הרב החל מהתוועדות כ"ד טבת תשע"ה.

[סח] מערכת קדמות (הרב חיד"א) מערכת ג אות ג.

[סט] שמות ט, לב.

[ע] רש"י שם.

[עא] יבמות כב, א.

[עב] ראה תניא פרקים ז-ח בענין חיבוט הקבר.

[עג] פ"ב ה"ד; פ"ז הלכות ו-ז.

[עד] סוף שער הגמול.

[עה] הלכות תשובה פ"ח ה"ב.

[עו] ברכות לד, ב.

[עז] ורמז נאה לקשר ביניהם: רבי מאיר בעל הנס משלים את ברוך בן נריה ל-1225, הרבוע של 35 שהוא הוא המשולש של 49 בגימטריא "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" (שמות ג, טו; "זה שמי לעלם" התקיים אצל ברוך בן נריה שלא זכה לנבואה, "וזה זכרי לדר דר" התקיים אצל רבי מאיר, "מאן חכמים? רבי מאיר"; גיטין עו, ב) = "כי אלהים שפט זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה, ח), ודוק.

[עח] שה"ש רבה ה, ה.

[עט] שמות רבה ג, א.

[פ] שמואל-א ריש פ"ג.

[פא] סוטה ט, ב.

[פב] חזיון במילוי = 623 = רוח הקדש. חזיון במספר קדמי = 335 = פרה אדמה (שייך לשבוע הבא). המלה "חזיון" מופיעה בתנ"ך (מ"א טו, יח) כשם של אדם – סבא של הדד מלך ארם, בן הדד בן טברימון בן חזיון. זה ודאי חזיון שקרי. המלך אסא שלח לו את אוצרות בית המקדש בתור שוחד. הפסוק הוא "וישלחם המלך אסא [= 551 =] [ל]בן הדד בן טברִמֹן בן חזיון", המשלח ומי ששלחו אליו שוים.

[פג] עירובין סה, א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com