חיפוש בתוכן האתר

פרצוף החֹק - אור ל-ה' תמוז ע"ח – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

אור ל-ה' תמוז ע"ח – כפר חב"ד

פרצוף החֹק

יארצייט אבי-הרב ר' שמשון-יעקב גינזבורג ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מבוא להתבוננות וקיצור מהלך השיעור

השיעור שלפנינו מחבר בתוכו שתי דרכי התבוננות עיקריות – עיון לשוני והקבלה לעשר ספירות – שלכל אחת מהן ראוי להקדיש כמה מלים:

נקודת המוצא של השיעור היא תשומת לב לנוכחות הבולטת של אותיות ח ו-ק בשמות הפרשות קרח וחקת.

העולם נברא בלשון הקדש והתורה נתנה בלשון הקדש. ספר יצירה (המיוחס לאברהם אבינו), שהוא ספר הקבלה וגם ספר הדקדוק הקדום ביותר, מסביר כי אבני היסוד של הבריאה הן כב האותיות שבצירופיהן השונים בונות 'בתים'. הצירוף הבסיסי ביותר הוא של שתי אותיות, וצירוף כזה נקרא 'שער' בלשון ספר יצירה (כאשר כב אותיות מצטרפות ב"רלא שערים פנים ואחור"). ה'שער' של כל מלה, שתי האותיות העיקריות שבה, הוא המקור הראשוני והחשוב שלה, לכן מקום חשוב בפני עצמו בהתבוננות בלשון הקדש תופסת ההתבוננות ב'שערים' וניתוח השרשים הנובעים מהם.

גם התבוננות באותיות, שערים או שרשים יכולה להעשות ברבדים רבים. בספר "מעין החכמה" (ספר קבלה קדמון, שיש מייחסים למשה רבינו) מפורש כי התבוננות אמתית בלשון הקדש מבוססת על חמש רמות: תיקון, צירוף, מאמר, מכלול, חשבון. התיקון הוא משמעות המלה (בהופעותיה ומשמעויותיה השונות); צירוף היינו התבוננות בצירופים שונים של אותיות המלה; מאמר היינו פיתוח של המלה למשפט שלם (בדרך של ראשי תיבות או נוטריקון); מכלול פירוש ניב – ישנם צירופי מילים אופיינים ללשון הקדש, והתבוננות בכל מלה כוללת ניתוח הניבים-המכלולים הלשוניים בהם היא מופיעה; חשבון היינו הגימטריא של המלה (בצורות החישוב והחילוף השונות שלה).

התבוננות רבת-רבדים כזו בכל אות ומלה חושפת את העושר העצום הטמון בה, מעוררת את המחשבה ומציתה את הדמיון בכיוונים רבים ויצירתיים. מתגלים לנו הקשרים חדשים ופרשנויות נוספות בדרך הלימוד, אנו נעשים רגישים יותר לדקויות בניסוחי התורה וכאשר משקיעים זמן ויגיעה בהתבוננות בשערים שנפתחים בצורה זו מתגלות תובנות ודרכי עבודת ה' חדשות. מעבר לכך, ההתקשרות לתורה כאשר נוגעים גם ברבדים 'אמנותיים' יותר שלה, בצלילים מהשירה הפנימית שבה, נעשית עמוקה וכוללת יותר. אם התהליך נעשה נכון ומבורר, נבחן ומפותח על ידי יסודות העיון וההתבוננות התורניים, הוא הדרך הנכונה להגיע לדמיון דקדושה (ראה עוד בהקדמת המאמר "כיונים אל ארֻבֹתיהם" במעין גנים ח"א).

הפרק הראשון של השיעור עוסק בתיקון-במשמעות החקים בתורה, תוך הדגשת תחושת הריחוק שיוצר החק שלמעלה מטעם ודעת ויראת ה' שהוא מעורר. יראת ה' היא בסיס אהבת ה', ולכן כה חשובה תפיסת מצוות התורה כחקים.

הפרק השני מפתח את אותיות חק למאמר, תוך נסיון לזהות מכלולים רבים שרמוזים באותיות אלה.

מבנה ההתבוננות בפרק השני הוא כבר יסוד התבוננות נוסף – הקבלה לעשר הספירות. בכלל, יסוד המלה קבלה בלשון הקדש הוא שרש קבל, המופיע בתורה רק במובן של הקבלה. כלומר, התבוננות אמתית בדרך הקבלה היא היכולת להתבונן בתופעה ולהקביל אותה למבני היסוד של המציאות אותם חושפת תורת הקבלה. כאשר מצליחים להקביל באופן אמתי ומדויק זוכים לחשוף סדר פנימי אמתי, להפוך אוסף של פריטים למבנה אורגני אחד בו מתקיימים קשרים פנימיים, שיש בו זרימה ותהליכים, ושניתן גם להבין את ההגיון הפנימי שלו ולהקיש אליו מערכות מוכרות נוספות.

התבוננות במושג לפי עשר ספירות מאפשרת גם לראות אותו ממגוון פנים, להכיר את ה'פרצוף' השלם שלו ולשים במקומה הנכון כל נקודת מבט עליו, כולל נקודות מבט שונות ואף סותרות (דבר שניכר במיוחד כאשר מסדרים מאמרי חז"ל – או, להבדיל, תיאוריות שונות – לפי סדר פנימי, ופתאום קל יותר לזהות כי "אלו ואלו דברי אלהים חיים" ולהבין את ההשלכה-ההשפעה של כל אחד מהם על עבודת ה' הפנימית ועל ראית המציאות הנכונה).

בשיעור שלפנינו ההתבוננות במכלולי שער חק נותנת זויות שונות שרמוזות בתוך חקי התורה, שמצד עצמם הם למעלה מטעם ודעת, ותוך כדי הקבלה לספירות נפתחות נקודות-עומק חשובות: ההמשכה מאור אין סוף שלפני הצמצום אל תוך החלל; החבור וההבדלה בין קדש וחול; הקירוב והריחוק שבתהליך התשובה, הנובע מעצם ההתרחקות מהאחדות של עולם האצילות; היחס בין התקשרות והתחברות; הדין והצמצום הטמונים במושג הקל וחומר; הבעייתיות במושג יראת הענש, ועוד ועוד.

א. יראת החֻקים

חק ו-קח, חק וחקה

פרשת השבוע היא פרשת חקת, "זאת חקת התורה"[ב]. גם פרשת קרח וגם פרשת חקת, שתי הפרשיות שסביב ר"ח תמוז, הן עם אותיות קח-חק. זוג האותיות חק הוא הזוג השמיני באלפא-ביתא דאלב"ם, המכוון כנגד פרצוף הנצח[ג] (המדה הרביעית שבלב, כנגד החדש הרביעי בשנה – ששת חדשי הקיץ כנגד מדות הנוקבא וששת חדשי החרף כנגד מדות הדכורא[ד]).

חק הוא הפנים של הצירוף ו-קח הוא האחור שלו. ב"ויקח קרח" יש פעמיים קח (ושאר האותיות – ריו = פעמיים חק!), האחור של הנצח דאלב"ם, ואחר כך מגיעים לפרשת חקת, לשון חק, הפנים של הנצח. יש חק ויש חקה – לשון זכר ולשון נקבה, אפשר לומר על דרך לשון הזהר 'איהו חק, איהי חקה' – ויחד הם משלימים למספר ההשראה ה-יא, אחד פעמים טוב (221).

חוקים – ריחוק, משפטים – קירוב

בפרשת "ואתחנן" כתוב שה' מצוה אותנו "לעשות את כל החקים האלה ליראה את הוי' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיֹתנו כהיום הזה"[ה] – דווקא החקים נועדו "ליראה"[ו].

אנחנו יודעים שהחקים הם למעלה מטעם ודעת, ואם הם נועדו לעורר יראה אני מבין שהמשפטים, המובנים על פי טעם ודעת, נועדו לעורר אהבה וקירוב. ה' מצוה אותי דבר שגם אני מבין, עד כדי כך ש"אלמלא נתנה תורה היינו לומדים צניעות מחתול וכו'"[ז], כדי לקרב אותי. כאשר ה' מצוה דבר מובן לי הוא מקרב אותי ואת דעתי לתורה והקירוב גורם אהבה. לעומת זאת, את החק איני מבין – דבר הממחיש את הריחוק מה', שאיני מסוגל להבין אותו – ולכן החקים גורמים יראה. ורמז: חק עולה חצי יראה – כל ריו (סוד של זיווג, יחוד של ריו עליון וריו תחתון[ח]) הוא ב"פ חק. בתוך יראה יש שני חקים – "החֻקים האלה [מיעוט רבים שנים] ליראה".

[יראה היא אותיות ראיה (החוש של חדש תמוז, על פי ספר יצירה), אך כתוב "הוי' שמעתי שמעך יראתי"[ט]. יחוד היראה והשמיעה הוא על דרך חווית מתן תורה, "וכל העם רֹאים את הקולֹת"[י] – "רואים את הנשמע"[יא]. כך גם ההתבוננות של "שמע ישראל וגו'" רומזת לראיה, שכן שמע ראשי תבות "שאו מרום עיניכם וראו גו'"[יב]. ובא הרמז: "לעשות את כל החקים האלה ליראה את הוי' אלהינו" בגימטריא הוי' פעמים אלהים, דהיינו ב"פ "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[יג], ערב ובקר, שני חקים.]

ממד החוקים במשפטים

היות שיראה היא "ראשית העבודה ועקרה ושרשה", כמו שאדמו"ר הזקן כותב בתניא[יד], האידשקייט צריך להתחיל מחקים. גם את המשפטים צריך לקבל כמו חקים[טו] – כמה שאני מבין אותם, ונמשך אחרי מצווה המצוה, הקב"ה, צריך לדעת שגם בתוך המשפטים יש ממד פנימי שאיני מבין, ה' עצמו ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[טז]. כפי שאיני יכול להבין את ה' כך איני יכול להבין את תורתו, שהרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד", הכל דבר אחד.

לפי זה, גם את מהות ישראל איני יכול להבין – "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד"[יז], כמו שאיני יכול להבין את ה', כך איני יכול להבין את התורה ואת ישראל (והרמז: "כי חק לישראל הוא [ישראל עצמו הוא חק] משפט לאלהי יעקב [בחירת ה' בנו היא חק, למעלה מן השכל, אך בחירתנו בו יתברך, שיהיה 'אלהי יעקב' הוא משפט, על פי שכל, אלא שגם בו יש ממד פנימי של חק]"[יח]). הכל ראש של חקים.

יש שתי פרשות בתורה שנקראו על שם חקים – "אם בחקתי תלכו"[יט] (הליכה בבחינת "ילכו מחיל אל חיל"[כ]חַיִל לשון יראה, חִיל) ו"זאת חקת התורה". החק שכולל את כל התורה הוא החק של פרה אדומה, "זאת חקת התורה" (ולא 'זאת חקת הפרה').

ב. פרצוף החֻקים

לכן, מן הראוי לדבר על המושג חק ולעשות ממנו פרצוף, כדרכנו. מה הכוונה? לחפש ניבים וביטויים בתורה שראשי התיבות שלהם חק, או שהם רומזים לחק באופן אחר, ולסדר אותם לפי מבנה הספירות. נתחיל מלמעלה:

כתר: יחיד-אחד-קדמון

מקור החקים הוא לפני הצמצום הראשון. כתוב בחסידות, בעיקר אצל אדמו"ר האמצעי[כא], שלפני הצמצום הראשון יש שלש מדרגות – יחיד, אחד, קדמון. יחיד-אחד הן שתי מדרגות, אך הן באות מאותו שרש, מאותו שער. השער הוא חד, כמו בארמית – יחיד הוא "חד ולא בחושבן" בלשון התקוני זהר[כב] (ביחס ל"אחד" שהוא "אחד המנוי", אחד שהוא כן בחושבן) וגם "אחד" בארמית הוא "חד". אומרים בקריאת שמע "ושננתם לבניך"[כג], צריך שהדברים יהיו חדודים בפיך, וכן "ויחד יתרו"[כד], "שנעשה בשרו חדודין חדודין"[כה]. אם כן, השער של יחיד-אחד הוא חד, מתחיל ב-ח, וקדמון כבר מתחיל ב-ק – זהו ה-חק הראשון, של המדרגות שלפני הצמצום הראשון.

"קדמון" היינו מה שה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", "גליף גליפו בטהירו עילאה" בלשון הזהר[כו] – זהו סוד ה-ק של חק. ב-ק הרגל השמאלית יורדת למטה, לשם המשכה. על אף שמדובר לפני הצמצום, "קדמון" הוא כבר זהו אור ששייך להשתלשלות. גם ב"אחד", בניגוד ל"יחיד", יש כבר עלית הרצון לברוא את העולמות, אבל התכנון ממש של העולמות הוא ה"קדמון"[כז]. מרגל ה-ק נמשך הקו, אליו נגיע בהמשך. מספירת היסוד של "קדמון" נמשך הקו אחרי הצמצום, אל תוך החלל[כח]. יחסית למצב שלפני הצמצום, החלל הוא כמו 'למטה מן הקרקע', מקום ירידת רגל שמאל של ה-ק.

זהו החק הראשון – אנחנו, היהודים, קשורים לאור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום, על כל שלש המדרגות שבו.

חכמה: חדש-קדש; חול-קדש

התחדשות – חכמה, התחזקות – בינה

דובר הרבה פעמים[כט] בסוד חק, על שני לשונות של חכמה – לשון נופל על לשון – חדש-קדש. "החדש הזה לכם ראש חדשים"[ל] – כל התחדשות היא בחכמה, כידוע[לא] שיחס חכמה-בינה הוא כמו התחדשות-התחזקות בעבודת ה', התחזקות היא תשרי והתחדשות בניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים" – ועל החדש כתוב "כזה ראה וקדש"[לב]. "קדש מלה בגרמיה"[לג], הנקודה הפנימית של החכמה שלא מתלבשת בבינה.

חולין על טהרת הקדש

יש עוד זוג של חק שקשור לקדש – כמו שאומרים בהבדלה "המבדיל בין קדש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל עמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה", וחותמים "המבדיל בין קדש לחול", העיקר. חול-קדש גם ראשי תבות חק. ארבעת הלשונות הנ"ל בהבדלה הם עצמם כנגד י-ה-ו-ה – "בין קדש לחול" בחכמה, "בין אור לחשך" בבינה, "בין ישראל לעמים" ב-ו ו"בין יום השביעי לששת ימי המעשה" ב-ה תתאה[לד].

בפנימיות, הצורך להבדיל בין קדש לחול אומר שגם לחול יש שרש בחכמה. דוגמה לכך היא הרקיע, אשר "מבדיל בין מים למים"[לה] (בין תענוג רוחני, קדש, לתענוג גשמי, חול. אך בתחלה היה "מים במים"[לו], וכן "כשתגיעו למקום אבני שיש טהור אל תאמרו 'מים מים'"[לז] – על אותם מים נאמר "מן המים [המים ב-ה הידיעה] משיתהו"[לח], שרש משה רבינו שנמשה ממי החכמה) – בחיצוניותו הרקיע מבדיל אך בפנימיותו הוא מחבר[לט]. איזה חיבור יש בין לגבי קדש וחול? יש בחז"ל[מ] מושג "חולין שנעשו על טהרת הקדש", אחד הנושאים האהובים עלינו[מא]. יהודי צריך לקדש את החול. אדמו"ר הזקן[מב] פוסק כמו הרמב"ן[מג] שיש מצוה של "והתקדשתם"[מד], "קדֹשים תהיו"[מה], "קדש עצמך במותר לך"[מו], לקדש גם את החולין – יש בחול משהו שראוי להתקדש. קודם צריך להבדיל את החול מהקדש ואחר כך להכיל את החול בתוך הקדש. אם כן, יש גם את זוג חול-קדש של חק בתוך החכמה.

בינה: רחוק-קרוב; חם-קר

חק בשרשים רחק-קרב

אולי הכי חשוב הוא הזוג שכעת מגיעים אליו, בבינה. יש פסוק, שאומרים במוצאי שבת ב"ויתן לך", עם זוג חשוב של חק. כל הברכות במוצאי שבת קשורות למעבר מאצילות לימי החול, להמשיך מאור האצילות דשבת לעובדין דחול של ימי המעשה, ולקראת הסוף אומרים את הפסוק "בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר הוי' ורפאתיו"[מז], פסוק שגם נדרש בגמרא[מח], ויש לגביו מחלוקת מאד חשובה בין שני אמוראים גדולים.

איזה חק יש כאן? במושגים רחוק-קרוב. יש כאן התכללות. בדרך כלל ר היא אות חלשה בשרש ונוספת "לתפארת הלשון"[מט], לכן השער העיקרי במלה "רחוק" הוא חק. אמרנו קודם שחוק פועל תחושת ריחוק ביני לבין ה', כי איני יכול להבין אותו. אבל יחד עם הריחוק – "מרחוק הוי' נראה לי"[נ] – יש בו משהו שיותר קרוב מהקרוב.

בכל אופן, בתוך הרחוק עצמו יש חק, ובתוך הקרוב יש את ה-ק. ברחוק ה-ח לפני ה-ק והקרוב מתחיל ב-ק. ה-ר של הקרוב היא גם ה-ר של הרחוק. יש הרבה קשר בין שני השרשים האלה[נא]. אם רוצים למצוא את ה-ח בתוך הקרוב אפשר לומר ש-ב (של קרוב) באטב"ח היא ח. אז יש חק ברחוק (צירוף הפנים) ו-קח בקרוב (צירוף האחור), שני מצבים שלכאורה הם נגדיים – או שאתה רחוק או שאתה קרוב – אבל הם מאד קשורים (ככל שאתה קרוב אתה רחוק וככל שאתה רחוק אתה קרוב, על דרך "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך"[נב]).

פסוק תשובה-רפואה-שלום – עבודת הבינה-הבריאה

יש בקבלה הרבה עומק[נג], עם הרבה הסבר בחסידות[נד], על היחס בין "ריחוק מקום" ל"קירוב מקום" באופן בו מאיר אור אין סוף מאיר. בכל אופן, אנחנו רוצים לפרש את הפסוק שהזכרנו כעת, שנדרש כפסוק של תשובה.

תשובה מתעוררת אצל אדם שמרגיש (במודע או שלא במודע) שירד מאצילות לעולם הבריאה. המדרגות יחיד-אחד-קדמון הן לפני הצמצום, אבל גם לחכמה, לקדש, יש עדיין זיקה למה שהיה לפני הצמצום – שבת קדש היא אצילות עדיין (ולפי ערכין היא כאור אין סוף שלפני הצמצום[נה]). עיקר הירידה לעולם הבריאה הוא מוצאי שבת, הכניסה לימי המעשה. יום ראשון הוא בריאה, "בראשית ברא אלהים"; יום שני הוא יצירה; יום שלישי הוא עשיה – ואחר כך, רביעי-חמישי-ששי, שוב עולים בעולמות בי"ע[נו]. רק שבת היא אצילות. הפסוק הזה, של עבודת התשובה, שייך לבריאה – "אמא עילאה מקננא בכורסיא"[נז], והיא בחינת התשובה. הפסוק גם מתחיל בפירוש בבריאה – "בורא".

איך הפסוק נגמר? "אמר הוי' ורפאתיו". אחד הפסוקים העיקריים לגבי תשובה הוא "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[נח]. מי צריך רפואה? מי שחולה. חולה הוא אחד שהחול מדי תפס אותו ופגם בו. עכשיו הוא חולה וצריך רפואה, ו"גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם", כפי שאמרו חז"ל[נט].

שוב, יש כאן "בורא", בריאה; "ניב", לשון נבואה, ששרשה בינה (ניב אותיות בינ[ה]); "שפתים" בגימטריא "פרה אדמה תמימה", פרשת השבוע, "תבוא האם [בינה, צבע אדום] ותקנח את צואת בנה"[ס]; "שלום שלום", למה שלום הוא רפואה? כמו התורה של רבי נחמן[סא] על "שלום בעצמי".

יש שיחה מאד חשובה של הרבי[סב], שהמושג שלום – "גדול השלום"[סג] – שייך רק כשיש שנים, לא שייך לפני הצמצום. ביחיד-אחד-קדמון אין שלום, והשלום מתחיל בעולם הבריאה (החל מהבריאה הכללית, לאחר הצמצוםנד). כשאדם עושה תשובה הוא רוצה באמת לעשות שלום, "שלום בעצמי". כשמישהו חולה אין שלום באברים, במערכות הפיזיולוגיות, והוא צריך לעשות שלום. איך הוא עושה שלום? על ידי תשובה. "שלום שלום" היינו, כמו אצל רבי נחמן, שני סוגי שלום – שלום בעצמי ושלום בעולם. אם כן, כל המלים עד כאן שייכות לבריאה, בינה שבלשון הזהר נקראת תשובה; אחר כך, "לרחוק ולקרוב אמר הוי' ורפאתיו". אם כן, שמים לב שכל הפסוק קשור לתשובה.

שלום בין רבי אבהו ורבי יוחנן

יש כאן "בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב", ועיקר החידוש בפסוק שמקדים את הרחוק לקרוב. מתאים לרמז של חק, שיחסית היינו רחוק-קרוב, לפי סדר הפנים. בכל אופן, חז"ל דנים למה הקדים את הרחוק לקרוב. המחלוקת בחז"ל היא כאן העיקר – מחלוקת בין הרב לתלמיד, ואנחנו פוסקים כתלמיד:

הרב הוא רבי יוחנן והתלמיד רבי אבהו. רבי אבהו לומד מהפסוק ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים" – והרמב"ם[סד] מביאו להלכה. אבל רבי יוחנן חולק ואומר שצדיקים יותר נעלים. לפי רבי אבהו הרחוק הוא בעל תשובה – רחוק שנתקרב – והקרוב הוא צדיק, ומקדימים הרחוק לקרוב, בעל תשובה לצדיק. לרבי יוחנן לא ניחא בפירוש זה – גם בגמרא, מקדימים דעת רבי אבהו, התלמיד, לדעת רבי יוחנן, הרב – ולכן הוא מפרש שה"רחוק" הוא הצדיק, שרחוק מעבירות, וה"קרוב" הוא בעל תשובה, מי שהיה קרוב לעבירות. אם כן, רבי יוחנן הוא ראש הפוך לגמרי לגבי פירוש ה-חק, רחוק-קרוב.

צריך לעשות שלום ביניהם, "שלום שלום": אפשר לומר על פי פשט – צריך לחפש אם מישהו אומר[סה] – שרבי אבהו מדבר על "תשובה מאהבה", אבהו אותיות אוהב, בה "זדונות נעשו לו כזכויות"[סו], ואז בעל תשובה גדול מהצדיק. כמו שמוסבר בחסידות, יש לו סוג מצוות שכלל לא קיים אצל הצדיק. לצדיק יש תריג מצוות של התורה, ולבעל תשובה יש עוד הרבה. אפשר לומר שרבי יוחנן אומר שסתם בעל תשובה הוא מיראה, "זדונות נעשו לו כשגגות"סד, ולגביו הצדיק יותר. בעל תשובה כזה הוא הבינוני של התניא, והצדיק גדול ממנו.

בכל אופן, פוסקים כרבי אבהו, שפירושו גם יותר מתיישב על הפשט – ש"רחוק" ו"קרוב" היינו מה', ולא מהעבירות. מתאים למה שהסברנו, שכל הפסוק הוא של תשובה, ולכן מתאים שידבר במעלת התשובה, מעלה עצומה גם יותר מהצדיק. בכל אופן, צריך לעשות שלום בין רבי אבהו, השיח של בעלי תשובה, לרבי יוחנן, השיח של הצדיקים.

חם-קר

יש עוד חק, גם בספירת הבינה: כשילדים משחקים מחבואים, איך אומרים קרוב-רחוק? חם-קר, ראשי תבות חק. חום (וממילא גם קור, שהוא חוסר-חום, הוא תכונה של בינה, וכידוע[סז] לגבי פעולות השמש שאור בחכמה וחום בבינה.

אמרנו שעיקר ה-ח הוא הרחוק, אז יש כאן דבר והיפוכו, כי חם הוא הקרוב. צריך לומר שהחם, מי שחם באמת – באמת קרוב במשחק מחבואים – הוא בעל תשובה אמתי, שעושה תשובה מאהבה. הוא היה רחוק, כמו במשחק, והוא מתקרב בכל הכח, בכל החיות (חיים הם חמים, וכמו שיתבאר). מהו בעל תשובה? מי שבכל העצמה מנסה להתקרב לקוב"ה. ומי הקר? מי שכל הזמן בסדר, הצדיק הגמור. [צדיק גמור ס"ת קר.] כן.

[ומה עם רשע גמור?] הוא ער – או שהוא ער בכור יהודה, ש"רע בעיני הוי', וימתהו הוי'"[סח], או שהוא "אני ישנה [בגלותא[סט]] ולבי ער"[ע]. בעל תשובה הוא תיקון של ער בן יהודה שרע בעיני ה'. הוא חם, מתעורר, "התעוררי התעוררי"[עא].

דעת: התקשרות-התחברות

התקשרות – אהבה ותורה, התחברות – מצוות

בדעת יש זוג מפורש בתניא, כאשר הוא מגדיר את הדעת בפרק ג בתניא הוא אומר שדעת היינו "התקשרות והתחברות" – חק מפורש, חבור-קשר.

[מה ההבדל?] צריך באמת לומר את ההבדל: חוץ מידיעת ה', "דע את אלהי אביך ועבדהו"[עב], יש התקשרות לרבי. לא אומרים שאני מתחבר לרבי אלא שאני מתקשר לרבי. למה? הרבי הקודם אומר שעיקר ההתקשרות הוא האהבה. אני מקושר לה' – אני אוהב את ה'. מתי אפשר לומר שאני מחובר לקב"ה? התקשרות היא עבודה בבחינת "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[עג] – התקשרות מתוך אהבה והתבוננות. קשר הוא בפנימיות יותר, בתודעה-במוחין או בלב.

חיבור, לעומת זאת, הוא במעשה – צריך לחבר שני דברים יחד (לעשות שלום ביניהם, פעולה שלאחר הצמצום כנ"ל). בעבודת ה', מהו חיבור? עשית מצוה, לשון צוותא וחבור[עד]. תכלית כל המצוות המעשיות היא להתחבר לה'. מתי מתקשרים לה'? גם כאשר שאלו את הרבי הקודם[עה] איך מתקשרים הוא ענה שעל ידי לימוד התורה. התקשרות היא בעיקר בתורה והתחברות בעיקר המצוות, המעשים.

התקשרות והתחברות לרבי – לימוד תורתו וקיום המבצעים

גם לגבי רבי אפשר לומר אותו דבר: התקשרות היא כאשר לומדים את התורה של הרבי, והתחברות – כאן להתחברות יש שרש יותר גבוה – היא כאשר עושים את ה'מבצעים' של הרבי. כמו שמוסבר במאמר "התקשרות לאחר ג' תמוז"[עו], שבעיקר תמצא את הרבי (את החיה-יחידה שלו) כאשר תעשה את ה'מבצעים' שלו. אם כן, מהי ההתחברות? "שלוחו של אדם כמותו"[עז].

הסברנו אתמול, בשבת, שסתם "שלוחו של אדם כמותו" היינו סוד ה-ל של הצלם, מקיף דחיה, אבל "שלוחו של אדם כמותו ממש"[עח] (כמו שאדמו"ר הזקן מוסיף בקונטרס אחרון[עט], חידוש), הוא סוד ה-ם סתומה של הצלם, מקיף דיחידה. והיינו (אצל הרבי) "מבצע משיח" – שעושים את המבצעים עם כוונה פנימית להביא משיח (וגם מפיצים את בשורת הגאולה הקרובה לבוא על ידי מלך המשיח) – ואז החיבור לרבי כל כך חזק, אתה כל כך מחובר עד ש"שלוחו של אדם כמותו ממש". בכל אופן, זו הדעת – קשר וחבור, חק-קח.

חבור אני שומע גם אחור.] בין איש ואשה חבור הוא הזיווג. [משהו חיצוני.] משהו חיצוני שממשיך את העצם. אצל בני זוג קשר וחיבור הוא כמו קידושין ונישואין – הקידושין הם ההתקשרות, שמתקשרים יחד, והנישואין הם כבר החיבור בפועל.

חסד: מקור חיים

בחסד יש משהו דומה לבינה. יש ביטוי בתהלים, שגם אומרים כל יום, "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"[פ]. "מקור חיים" ר"ת קח (שהרי ה-מ של "מקור" אינה חלק מהשרש). "מקור חיים" בחסידות הוא "מקור כל התענוגים"[פא], והוא חסד דעתיק – החסד הכי גבוה בספירות העליונות. חסד דעתיק מתלבש בגלגלתא דאריך. הגלגלתא דאריך נקראת "מקור הרצון" (מקור = רצון) ובתוכה מתלבש (כנשמה בתוך גוף, הנשמה מחיה את הגוף) חסד דעתיק, "מקור חיים".

למה אמרנו שדומה לבינה? כי שרש המלה "מקור" הוא קור ו"חיים" היינו חום – "מקור חיים" כמו קר-חם, צריך לחבר אותם. זהו ביטוי של חסד במדרגה הכי גבוהה, ולכן נשים אותו בחסד. שוב, הפסוק הוא "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". מתי ה' ברא את האור? ב"יום אחד"[פב], יום ראשון של מעשה בראשית, יום החסד. הדבר הראשון של "עולם חסד יבנה"[פג] הוא בריאת האור, "באורך נראה אור".

גבורה: קל וחמר

מדת הדין – קל וחומר

מדת הגבורה היא מדת הדין. המדה הראשונה שהתורה נדרשת בה נקראת "דין". דין הוא משהו שאדם יכול לדון בעצמו, לא צריך לקבל מהרבי שלו. גזרה שוה צריכה להיות "איש מפי איש", אבל מדת הדין נותנת לשכל של האדם את האור הירוק, שהשכל האנושי שלומד תורה יכול ללמוד, להסיק מסקנות, בעצמו[פד]. דין היינו קל וחומר – לוגיקה פשוטה שאדם לומד מעצמו[פה].

היכולת לדון בעצמך, בלי לקבל מהרב, בעצם אומרת צמצום – צמצום עושה מקום לעמידת העולמות. המדה הזו בעצם נותנת לי, לשכל שלי, מקום – מקום לדון (לברוא עולמות של הלכה, "הליכות עולם לו"[פו]). מכל המדות שהתורה נדרשת בהן ק"ו היא הראשונה, כשלומדים תורה צריך להתחיל מהשכל.

קל וחומר – מקולא לחומרא

כתוב ש-יג מדות שהתורה נדרשת בהן הן כנגד יג מדות הרחמים, וק"ו כנגד "אל" – "אל נא רפא נא לה"[פז]. זהו דרוש מהמגיד[פח] שמובא גם בקדושת לוי[פט] וגם בחב"ד[צ]. המגיד אמר ש-יג מדות התורה הן כנגד יג מדות הרחמים, והראשונה בעצם היא העיקר.

קל וחומר הוא חק – ה-ח הוא החומר, החומרה, וה-ק היא הקל. כמו להחמיר ולהקל – בית הלל מקילים ובית שמאי מחמירים. במשנה בית הלל היו שונים תמיד את דברי בית שמאי לפני דבריהם. הלכה כבית הלל – יצאה בת קול ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל"[צא] – אך מקדימים את בית שמאי. אך במדת ק"ו מתחילים מהקל, בית הלל, וממשיכים לחומר, בית שמאי – הנטיה היא להחמיר, מהקל לחומר, ולכן מדה זו שייכת למדת הדין.

קל וחומר – היפך המושג חק

יש כאן דבר והיפוכו, חק הוא מה שאינך מבין וקל וחומר אתה דווקא מבין – אתה מסתמך על השכל שלך. גם המשפטים נתנו בתורה, אינך סומך על ההבנה שלך, רק שאם חלילה לא היתה נתנת תורה היו לומדים וכו'. אבל ק"ו אדם לומד לכתחילה מדעתו. ממש דבר והיפוכו.

כנראה שקרח השתמש במדה זו לרעה, חשב שהוא יכול להסיק מסקנות לעצמו – "ויקח קרח", באמת עם ק לפני ה-ח, "קל וחומר". "קרח פקח היה"[צב], זה הראש שלו – לדון ולהגיע למסקנות, כמו "טלית שכולה תכלת"[צג] שלא תהיה חייבת בציצית. אין למשה מה לענות נגדו, לא יכול להסביר לו, רק צריך לומר שכך קבל מן השמים. קרח הולך לפי השכל שלו, שהיה פקח – באמת היה פקח גדול – ומשה הולך לפי הקבלה שלו ("מוליך לימין משה"[צד], משה שייך לימין, חסד – אצלו החק הוא חסידות קבלה, ודוק), שקבל מלמעלה. בקביעה שמשה הוא המלך (סוד "מוליך לימין משה") ואהרן הוא הכהן הגדול, היא לא על פי שכל, אלא שכך ה' בחר – "אשר יבחר הוי' הוא הקדוש"[צה]. משה מסיים את הפסוק "רב לכם בני לוי" – כנראה שלכל שבט לוי יש נטיה לקל וחומר, לשמאל, ביחס לכהנים.

תפארת: קו וחוט

בראשי תבות כותבים קל וחמר – ק"ו, קו, רמז לחק הבא אחר הגבורה, חק התפארת. מה הולך עם קו באות ח? קו וחוט. מוסבר בחסידות[צו] שקו הוא כח המדידה, ההתחלקות של הקו, חיצוניות הקו, והחוט – כמו חוט תפירה של חיט שתופר יחד – הוא כח ההתכללות שבפנימיות הקו. החוט יותר פנימי מהקו, אבל הסדר של הניב – "בורא ניב שפתים" – הוא קו וחוט.

למה שייך לתפארת? כי הקו לגבי כללות העולמות הוא ה-ו שבשם. י-ה הן "הנסתרת להוי' אלהינו"[צז] לפני הצמצום – ה-י הוא "אחד", קוצו של י הוא "יחיד", וה-ה היא התכנון של ה', "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" היא הקדמון, ההשערה, בינה (חמשים שערי בינה). כל הג"ר דכללות הם לפני הצמצום, אבל ה-ו של שם הוי' (ה-ו של "והנגלת לנו ולבנינו"פח) הוא הקו וחוט. מהי ה-ה האחרונה של השם לפי זה? ה העולמות – א"ק אבי"ע. זהו י-ה-ו-ה הכי כולל את כל סדר השתלשלות[צח]:

קוצו של י

יחיד

י

אחד

ה

קדמון

ו

קו וחוט

ה

א"ק אבי"ע

בכל אופן, הקו וחוט הוא החק של התפארת, סוד ה-ו של שם הוי' ב"ה.

נצח: חרב-קשת; חץ-קשת

בנצח (ראשית כחות המעשה בנפש) יש שני ניבים של חק שהולכים יחד – בשניהם ה-ק היא קשת. נצח הוא נצחון, מנצחים את המלחמה, ויש בה קשת שיורה חצים, או חץ-קשת או חרב-קשת. הפסוק אומר[צט] "אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (כל הפסוק – "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" = לו, שליש חק, פעמים חק – כאן נרמז עיקר החק של פרצוף הנצח של אלב"ם, כנ"ל). התרגום מתרגם "בחרבי ובקשתי" "בצלותי ובבעותי" ובחסידות[ק] דורשים שחרב היא קריאת שמע וקשת היא תפלת שמו"ע (בעיא – "בעותי" – היא בקשה, "בקשתי" לשון בקשה – בקשות הן בשמו"ע). בתפלת שמו"ע יורים חצים, יורים 'על עוור', מרחוק – שה' יוליך את החץ ליעדו. בתוך קריאת שמע יש רֹמח, חרברמח תבות. אז יש חרב-קשת וחץ-קשת – ה-חק של הנצח.

הוד: חסין קדוש

חסינות קדושה

בהוד יש ניב של חק שמופיע בפירוש ב"אנא בכח", בשם של ההוד. ב"אנא בכח" יש שבעה שמות פרטיים כנגד הז"ת, כמו שמכוונים בספירת העומר. שם ההוד מתחיל "חסין קדוש [ברב טובך נהל עדתך]". במערכות הפיזיולוגיות של הגוף מערכת החיסון – "חסין" לשון חוסן וחיסון – היא בהוד[קא]. חז"ל[קב] דורשים בפסוק "והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת יראת הוי' היא אוצרו"[קג] ש"חסן" היינו סדר נשים, "איהי בהוד"[קד]. האשה היא החוסן של האדם, ובגוף היא מערכת החיסון.

חשוב כאן שה"חסין" הוא "קדוש" – "חסין קדוש נהל עדתך". את קדש ראינו בחכמה, "קדש מלה בגרמיה", בלי ה-ו של ההמשכה, וכאן "קדוש" עם המשכה. אם הולך על חיי נישואין – "'חסן' זה סדר נשים", אומר שצריך לקדש את החוסן, שחיי הנישואין יהיו חיי קדושה.

בכיה לפני החופה

ראיתי סיפור יפה – לא לגמרי קשור, אבל קצת קשור – על רבי נפתלי מרופשיץ שלפני שהיה מסדר קידושין החתן היה חייב לבכות. אם החתן לא בכה הוא לא היה הולך לחופה – עד כדי כך. איך עושים שהחתן יבכה? יש שם בדחן. הבדחן מדבר בקבלת פנים – זה מה שעושים בקבלת פנים – והוא מדבר דברים שגורמים שהחתן יבכה. פעם היה חתן קשוח, לא עזר שום דבר – הבדחן ממשיך וממשיך לדבר, מגיע זמן החופה, החתן לא בוכה, ולפי ה'חק בל יעבור' של רבי נפתלי אי אפשר ללכת לחופה בלי שהחתן יבכה. בלית ברירה רבי נפתלי עצמו עלה למקום הבדחן, והתחיל לספר סיפור לפני החתן.

הוא סיפר שפעם היו ביער צבי וצביה והתעלסו באהבים. פתאום הצבי קם ומתחיל עם כל הכח לברוח, והצביה לא מבינה למה – לאן אתה הולך?! למה אתה בורח ממני?! הוא שאל – אינך שומעת? אני שומע כאן צידים מתקרבים, שומע את כלבי הציד, אז צריך לברוח. הצביה לא תופסת כנראה, לא בורחת יחד איתו. היא שואלת – מתי נפגש פעם שניה? הוא אומר לה – כמדומני שנפגש בחנות שמוכרים את העור שלנו...

הסיפור פעל את הפעולה, החתן הקשוח הזיל דמעות, ואז מיד – בלי לחכות שניה – רבי נפתלי נתן פקודה שהכלייזמר יתחילו לנגן, וככה הלכו לחופה. כנראה בכית החתן לפני החופה היא סגולה ל"חסין קדוש", לחיי חוסן בקדושה.

יסוד: חי וקים

אבר חי

איזה חק יש בספירת היסוד? ביטוי מאד מפורסם, "חי וקים" – "דוד מלך ישראל חי וקים"[קה]. הגם שהוא כתוב על דוד מלך ישראל, הביטוי "חי וקים" שייך ליסוד, שהוא "אבר חי" ובו יש "קיום", קימת הברית. בדרך כלל פירוש המלה "קים" הוא שהדבר ממשיך להתקיים. חי הוא חד-פעמי – יכול להיות חי ואז מת. אם מדובר באבר הברית, יש חי ומת, אך העיקר שיש בכחו כל הזמן להיות חי. כמו שהבעל שם טוב אומר[קו] שחידוש החסידות שעבודת ה' תהיה עם אבר חי ברוחניות, עם חיות של כוונה מתמדת לחדור פנימה לתוך האור-אין-סוף.

זו נקודה ששייכת גם ללימוד תורה: ידוע שהרוגטשובר לא היה לומד אחרונים, וגם ראשונים בקושי, אבל הוא אמר שכאשר הוא קורא את הקונטרס אחרון בשו"ע של אדמו"ר הזקן הוא מרגיש שכאשר אדמו"ר הזקן כתב זאת הגיד במוחו נעשה עבה כמו א גראבען פינגר, כמו האגודל – כך הוא התקשה (יש כאן עוד חקחי קשה, "אין קישוי אלא לדעת"[קז], קשה מקשר). זו דוגמה של אבר חי בתוך המח. ככה צריך שמשיח יהיה חי וקים, ביטוי שבעצם מחבר את משיח בן יוסף למשיח בן דוד – את הכח של יוסף, היסוד, הברית, ש"חי וקים", עם דוד מלך ישראל.

מלכות: קץ חי

במלכות, אחרון חביב, יש ביטוי שלקוח מיצחק אבינו – הגבורה – כי "בנין המלכות מהגבורות"[קח]. בזהר[קט] כתוב שצירוף שם יצחק הוא קץ חי. קץ חי הוא קח, חק (שתי האותיות האחרונות של יצחק). לא נמקם את קץ-חי בגבורה, מדת יצחק, אלא במלכות – היא הקץ של הספירות העליונות, "סיפא דכל דרגין"[קי], שגם הוא צריך להיות חי. כמו שהיסוד הוא "חי וקים" צריך קץ-חי במלכות.

"קצתי בחיי" ביראת הענש

איזה מאמר דומה יש? 'קץ חי' אינו לשון הפסוק. יש הרבה פסוקי קץ – "קץ שם לחשך"[קיא] וכו'. אבל מי בתורה אמר משהו דומה לקץ-חי? אשתו של יצחק אבינו – היא ודאי בחינת מלכות – שאומרת "קצתי בחיי"[קיב] (ביטוי מיוחד, גם כי יש בו ק קטנה), "קצתי בחיי מפני בנות חת". מה פירוש "קצתי בחיי"? שהחיים שלי לא שוים.

מה הן בנפש "בנות חת"? חת היינו יראה תתאה. חת לשון חתת, לשון יראה. במלכות יש יראה תתאה, יראת הענש. ידוע המבואר בספר "שארית ישראל" לר"י יפה[קיג] שיראת הענש היא סוד פסל מיכה, שלווה את עם ישראל מיציאת מצרים עד חרבן בית ראשון. זהו פסל, עבודה זרה, ויחד עם זאת הוא מביא תועלת – מתוך יראת הענש, שאינך חושב על ה' אלא על גיהנם, אתה יכול לעשות מצוות, אבל עצם היראה, המניעה את קיום המצות, אינה מצד הקדושה. יש לפעמים דבר שממש קליפה, אבל מניע אותך לעשות מצוות. לכן לווה את עם ישראל בכל תקופת בית ראשון. אנחנו מאד אוהבים את הווארט הזה. אפשר לומר שרבקה אמנו לא סוברת בחינה זו, שנקראת "בנות חת" – היא אומרת "קצתי בחיי מפני בנות חת". כתוב שהן היו מעלות עשן לעבודה זרה שלהן, אבל בעדינות אפשר לומר שעבודת ה' שלהם היתה מתוך יראת הענש. [כתוב שפסל מיכה העלה עשן שהתערב עם עשן המערכה של שילה.] כן.

שייך למלכות[קיד], כי שם מאד קרוב – או שאתה ירא מהגיהנם, או שאתה ירא מהמלך שבכחו להמית ולהחיות. השאלה מה יש בראש שלך – איזה ציור? ציור של המלך או ציור של הענש. אם זהו ציור של הענש הוא מצד הקליפה, פסל מיכה. אם זהו ציור של המלך, שבכחו להעניש ובכחו לתת שכר, זו כבר המדרגה התחתונה מצד הקדושה. רבקה לא רוצה את פסל מיכה במשפחה שלה, עד כדי כך שהיא אומרת "קצתי בחיי מפני בנות חת" – היא רוצה לתקן את המלכות, שהמניע של יראת ה' לא יהיה יראת העונש. הגם שכתוב בכל הספרים הקדושים שאצל האנשים הפשוטים, רוב האנשים, חייב להיות בסיס של יראת העונש – אבל בחב"ד מאד רגישים לזה, כי זו עבודה שלא מצד הקדושה.

סיכום הפרצוף

אם כן, בכך סיימנו את פרצוף החק, ה-קח. ולסיכום:

 

כתר

יחיד-אחד-קדמון

 

חכמה

חדש-קדש; חול-קדש

 

בינה

רחוק-קרוב; חם-קר

 

דעת

חבור-קשר

 

חסד

מקור חיים

 

גבורה

קל וחומר

 

תפארת

קו וחוט

 

נצח

חרב-קשת; חץ-קשת

 

הוד

חסין קדוש

 

יסוד

חי וקים

 

 

 

מלכות

קץ חי

 

 

 

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] במדבר יט, ב.

[ג] ראה לב לדעת מאמר "אמונה ובטחון" הערה סט.

[ד] ראה ספר הלקוטים ויצא סימן כט, ובכ"ד.

[ה] דברים ו, כד.

[ו] יש חמשה פסוקים, כולם במשנה תורה, של "ליראה את הוי'", כנגד ה גבורות-יראות: "ליראה את הוי' אלהינו" (ו, כד) "ליראה את הוי' אלהיך" (י, יב) "ליראה את הוי' אלהיך" (יד, כג) "ליראה את הוי' אלהיו" (יז, יט) "ליראה את הוי' אלהיכם" (לא, יג) בגימטריא אחד פעמים טוב ברבוע!

[ז] עירובין ק, ב.

[ח] ראה דרושי יוה"כ (שעה"כ ופע"ח) פ"ג (ע"פ זהר ח"ב מ, א). עץ חיים שער מ"ן ומ"ד (לט) דרוש י.

[ט] חבקוק ג, ב.

[י] שמות כ, טו.

[יא] רש"י שם בשם המכילתא.

[יב] ישעיה מ, כו. ראה לוח 'היום יום' י"ט חשון.

[יג] דברים ו, ד.

[יד] פרק מב.

[טו] ראה שעשועים יום יום פרשת אחרי מות.

[טז] הקדמת תקוני זהר ("פתח אליהו").

[יז] ע"פ זהר ח"ג עג, א.

[יח] תהלים פא, ה.

[יט] ויקרא כו, ג.

[כ] שם פד, ח.

[כא] שער היחוד פי"א, ובכ"ד.

[כב] הקדמת תקוני זהר יז, א.

[כג] דברים ו, ז.

[כד] שמות יח, ט.

[כה] רש"י שם.

[כו] ח"א טו, א.

[כז] ראה שער היחוד הנ"ל.

[כח] ראה שיעור אמונה ובטחון 11 פ"ד נדפס בעלון ואביטה פרשת במדבר.

[כט] ראה שיעור אור לר"ח שבט ע"ד פ"ג.

[ל] שמות יב, ב.

[לא] ראה מעין גנים ח"ג מאמר "הדילוג לגאולה"; מעין גנים ח"א עמ' רח (היחס בין מוהרנ"ת לרבי נפתלי).

[לב] ר"ה ב, א.

[לג] זח"ג צד, ב.

[לד] וראה גם הקבלת ההבדלות כנגד כללות סדר ההשתלשלות סוד ה' ליראיו שער "שלשה דילוגים" פי"ג.

[לה] בראשית א, ו.

[לו] בראשית רבה ה, ב (ובכ"ד). ראה סוד ה' ליראיו שער "מקור מים חיים" (ובפרט פרקים ה ו-יב).

[לז] חגיגה יד, ב.

[לח] שמות ב, ב.

[לט] תו"ח בראשית א, א ואילך, וביאורו בפלח הרמון ד"ה "בראשית" (הראשון). שיעורים בסוד ה' ח"ג פ"ט.

[מ] חולין ב, ב.

[מא] ראה שכינה ביניהם פרק "חברים נאמנים" הערה יא; מעין גנים פרשת קדשים (והנסמן שם מדא"ח); תיקון המדינה פי"ג.

[מב] תניא פרק כז.

[מג] הוספות לסה"מ לרמב"ם מצות עשה ח.

[מד] ויקרא יא, מד; שם כ, ז.

[מה] שם יט, ב.

[מו] יבמות כ, א.

[מז] ישעיה נז, יט.

[מח] ברכות לד, ב.

[מט] לשון הראשונים והמדקדקים. ראה ר"ן נדרים לז, ב; מנחת שי במדבר יב, יד.

[נ] ירמיה לא, ב. "מרחוק הוי' נראה לי" בגימטריא הוי' ברבוע, ראשי התבות = ה פעמים הוי', אמצעי וסופי התבות = יהו פעמים הוי'

[נא] ראה יין משמח ח"ד תורה "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק" (עמ' קז).

[נב] תהלים קלט, ח.

[נג] ראה עץ חיים שער הכללים פ"א; עמק המלך שער ה פכ"ב; קונטרס חסדי דוד סימן קג.

[נד] ראה המשך בשעה שהקדימו תער"ב פמ"ג (עמ' עד), בענין חכמה ובינה, וביאורו בשיעורים ט' אלול ע"א (עמ' צ ואילך) וכ"ד חשון ע"ב פ"ה (עמ' תרנא ואילך); חסדי דוד הנאמנים ח"ח עמ' 233 (קבלת אור האזן בריחוק מקום).

[נה] ראה סוד ה' ליראיו שער "ארבעה עולמות" בענין אבי"ע דכללות.

[נו] ראה שיעור ש"פ וישלח ע"ז.

[נז] תקוני זהר תקון ו (כג, א).

[נח] ישעיה ו, י.

[נט] יומא פו, א (ע"פ הגהות הב"ח).

[ס] ע"פ תנחומא חקת ח.

[סא] לקוטי מוהר"ן יד.

[סב] ראה שיחת ר"ה תשנ"ב (בעיקר פרקים ה-ו והנסמן שם).

[סג] יבמות סה, ב. ראה רוחו של משיח מאמר בשם זה.

[סד] הלכות תשובה פ"ז ה"ד.

[סה] ראה בניהו בן יהוידע על אתר; תו"א צט, א; שפת אמת פורים תרמ"ו ד"ה "בפסוק נקהלו" ועוד.

[סו] יומא פו, ב.

[סז] ראה סוד ה' ליראיו שער "שמש הוי'" פ"ג.

[סח] בראשית לח, ז.

[סט] זהר ח"ג צה, א.

[ע] שה"ש ה, ב.

[עא] ישעיה נא, יז.

[עב] דברי הימים-א כח, ט.

[עג] זהר ח"ג רסז, א.

[עד] לוח 'היום יום' ח' חשון, ובכ"ד.

[עה] שם כ"ד סיון.

[עו] בספר מלך ביפיו.

[עז] חגיגה י, ב (ובריבוי מקומות בש"ס).

[עח] לקו"ת ויקרא צט, ג (ראה גם שו"ע אדה"ז או"ח שה, כט).

[עט] ראה שו"ע אדה"ז או"ח רסג קו"א אות ח.

[פ] תהלים לו, י.

[פא] לקו"ת בשלח א, א (ובכ"ד).

[פב] בראשית א, ה.

[פג] תהלים פט, ג.

[פד] פסחים סו, א. נדה יט, ב.

[פה] עוד בענין מדת "קל וחומר" כנגד הגבורה, ראה אשא עיני מאמר "שלשה חושים", וביאורו באוצר הנפש ח"ג.

[פו] חבקוק ג, ו. מגלה כח, ב. נדה עג, א.

[פז] במדבר יב, יג.

[פח] אור תורה בהעלתך אות קלז.

[פט] כי תשא עה"פ "ויעבור ה' על פניו".

[צ] ראה ד"ה "עשרה שיושבין" ה'תשמ"ב אות ב (נדפס עם הערות וביאורים בהוצאת גל עיני).

[צא] עירובין יג, ב.

[צב] ראה רש"י במדבר טז, ז.

[צג] ראה שם שם, א.

[צד] ישעיה סג, יב.

[צה] במדבר טז, ז.

[צו] ראה שער היחוד (מאדמו"ר האמצעי) פרק טו; ד"ה "בריש הורמנותא דמלכא" (מהרה"צ ר' הלל מפאריטש) אות ג.

[צז] דברים כט, כח.

[צח] ראה סוד ה' ליראיו שער "עולמות, נשמות, אלהות" פ"ז.

[צט] בראשית מח, כב.

[ק] תו"א הוספות לויחי ד"ה "ואני נתתי לך" (קב, א). ראה רוחו של משיח מאמר "ללמד בני יהודה קשת" פ"ב.

[קא] ראה רפואה שלמה (לשעבר "גוף, נפש ונשמה") פ"ג.

[קב] שבת לא, א.

[קג] ישעיה לג, ו.

[קד] עץ חיים שער לו פ"ח, ובכ"ד.

[קה] ר"ה כה, א.

[קו] ראה כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) אות טז.

[קז] יבמות נג, ב.

[קח] עץ חיים שער כה דרוש ב; שער לד; טעמי המצות פרשת בהעלתך; סדור עם דא"ח ד"ה "ברוך מרחם על הארץ".

[קט] זהר ח"א רנב, ב.

[קי] זהר ח"ב נו, א; ח"ג רנו, ב.

[קיא] איוב כח, ג.

[קיב] בראשית כז, מו.

[קיג] מכתב כ"ב סיון (עמ' נה).

[קיד] ראה גם מעין גנים ח"ד עמ' קע והנסמן שם הערות פג ו-פה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com