בע"ה

כ"א אייר ו-כ' סיון ע"ח – ירושלים

מהו טוב? (1)

התבוננות בתיאורית הערך

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. טוב – קיום, מהות ותכלית

"מה טוב?" – משפט, חסד, צניעות

היום נתבונן במלה 'טוב': מה פירוש "טוב"? השאלה מה אומר 'טוב' היא נושא שכל העולם מעמיק בו וחושב עליו משחר האנושות – 'מהו טוב?'. גם הנביאים התבוננו ואף קבלו השראה אלקית כדי להגדיר בקצרה מהו טוב. הפסוק הכי מפורסם בענין הוא בספר מיכה[ב]: "הגיד לך אדם מה טוב", וההמשך הוא "ומה הוי' דורש ממך". זהו פסוק מאד מפורסם, אחד מהפסוקים האוניברסליים המפורסמים בכל התנ"ך, שאפשר למצוא אותם מופיעים בהרבה מרכזים ציבוריים סביב העולם. "מה טוב?", רק שלשה דברים – "כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת [צניעות שמשמעותה גם ענוה] עם אלהיך". אם כן, לפי הנביא מיכה הטוב מתאפיין בשלש תכונות – משפט, חסד, צניעות.

אנחנו יודעים שבתורה יש תריג מצוות, אבל חז"ל[ג] אומרים שהנביא מיכה בא והעמיד את כולן על שלשת הדברים האלה. "אין טוב אלא תורה"[ד], התורה היא אמת וטוב. יש הרבה מה לומר על שלש התכונות בהן הגדיר מיכה "מה טוב"[ה], אבל אנחנו נתחיל עם נושאי יסוד בפילוסופיה שעוסקים בשאלה מהו טוב. כדי לעשות סדר במושגים עליהם נדבר, נשתמש – כתמיד – במודל הבסיסי של הקבלה והחסידות, מבנה עשר הספירות, ערוצי הבריאה, ערוצי האור דרכם ה' בורא את העולם ומתגלה אלינו.

אמונה: הויה-קיום

זהות הטוב, הקיום ואלקים

הדבר הראשון שנתחיל ממנו הוא הגדרה של הפילוסופים, לא רק יהודים. אנחנו יודעים שבימי הבינים היו הרבה יחסים בין גדולי הפילוסופים באותו הזמן – יהודים ולא יהודים. רוב הזמן לא נזכיר שמות של בעלי השיטות, אולי חלק מהאנשים יזהו במי מדובר. מפעם לפעם נזכיר מישהו, אבל באופן כללי לא נזכיר ומי שמענין אותו מוזמן לחפש ולמצוא מי אומר מה שנסביר.

הגדרה חשובה לפי הרבה פילוסופים היא שטוב שוה להויה: אם משהו ישנו – הוא טוב; ואם משהו לא – הוא רע. אם אתה-הינך – אתה טוב. לפי ראית המציאות הזו, הויה וטוב ואלקות (ה' בעצמו) זהים – הטוב המוחלט הוא ה', שהוא גם המציאות האמתית היחידה. כמו שאמר הרמב"ם[ו], ה' הוא המצוי האמתי היחיד, כל דבר אחר נמצא מאמתת המצאו והכל תלוי בו. לפי התפיסה הזו, שטוב הוא ההויה האמתית – אם אתה קיים אתה טוב ואם אתה טוב אתה אלקי. זו מחשבה פשוטה ומאד מענינת. באנגלית – וכך בכל השפות הגרמניות – לשון טוב (good) נופל על לשון אלקים (God).

"חביון עז העצמות" שבאמונה הפשוטה

המחשבה הזו – שטוב והויה ואלקות זהים – שייכת למדרגה מאד גבוהה של עץ החיים. היא שייכת לכתר, ולא סתם לכתר אלא הראש העליון של הכתר. אנחנו יודעים שיש בכתר (העל-מודע) שלשה ראשים, והעליון שבהם הוא אמונה פשוטה[ז]. אם מדברים על האמת לפי המחשבה הזו, מתברר שהרע הוא אי-קיום, וקיום הוא טוב. זו הגדרה מהותית של טוב עוד לפני שמבינים מהו בדיוק אותו טוב, לפני שהנביאים באים ומסבירים לנו איך לבטא את הטוב בחיינו.

למה שמים תפיסה זו במדרגה של האמונה הפשוטה? כי כתוב ש"חביון עז העצמות"[ח] נמצא בתוך האמונה הפשוטה של הנשמה. אם יש חוש שאלקות היא טוב והטוב הוא ההויה עצמה – זהו חביון עז העצמות, שנמצא בתוך הראש העליון של הכתר.

[שאלה: הרב אמר שה' הוא תמצית הטוב, משה הוא הטוב והתורה היא טוב. לפני מדות הרחמים כתוב שה' אומר "אני אעביר את כל טובי"[ט] – אפשר לדרוש ש"טובי" הוא to be (להיות)?

תשובה: זו דרשה טובה...]

"ובחרת בחיים" – בחירה בפנימיות

נעמיק עוד קצת בדעת התורה על הגישה שכל מה שקיים הוא טוב כי הוא קיים – האם כל דבר בעולם הוא טוב?! האמת היא שלכל דבר במציאות יש פנימיות וחיצוניות, ממד פנימי וממד חיצוני. הליבה הפנימית של כל דבר היא טובה, אבל ה' ברא את העולם כך שיש בכל דבר ליבה פנימית, שנקראת פרי, וגם קליפה חיצונית (אנחנו מדברים על תיאורית הערך – ערך בגימטריא פרי). לכל דבר בעולם יש פרי פנימי טוב, אבל ה' ברא כל דבר עם קליפות שמקיפות אותו. יש ארבע קליפות שונות, וכדי להגיע לפרי עליך לעבור דרך ארבע קליפות[י].

המצוה הכי חשובה בתורה היא "ובחרת בחיים" – "החיים והמות נתתי לפניך... ובחרת בחיים"[יא]. הפירוש בחסידות הוא שבכל דבר שאתה רואה, כל דבר שישנו, אני נותן לפניך חיים ומות – "ובחרת בחיים". מה פירוש? תחדור דרך המות והרע עד שתגיע אל החיים והטוב, כי בכל דבר יש ליבה פנימית של חיים וטוב, העבודה שלך היא להגיע אליה. זו הפנימיות ופנימיות היא טובה. יש גימטריא יפה – פנימיות ועוד טוב עולה 613 – תריג מצוות התורה.

תענוג ורצון: מוניזם ופלורליזם

אחרי האמונה הפשוטה באים שני הראשים הבאים של הכתר, שנקראים עתיק יומין ואריך אנפין ומקבילים לכחות התענוג והרצון בנפשי. בהתבוננות שלנו על טוב הם הולכים יחד. לפי קבלה אחד מהם מתלבש בשני – התענוג מתלבש בתוך הרצון. אחת השאלות הבסיסיות, מהדיונים הבסיסיים בפילוסופיה – יש הרבה דיונים – שייכת לתחום האתיקה, תחום גדול של עיסוק מהו טוב, שהיום נקרא תיאורית-הערך (value theory), זהו הנושא שלנו היום.

מהו ערך (value)? יש אנשים שרוצים להבחין בין ערך למעלה[יב] או מדה טובה (virtue). ההיפך של מדה טובה הואvice (רשע, רוע). מדברים על שלשה 'וי'אים – value, virtue ו-vice. ל'ערך' אין מלה הפוכה – כשרוצים לתאר את ההיפך אומרים חוסר-ערך. ההיפך של מדה טובה הוא רוע.

בכל אופן, אחד הדיונים הבסיסיים בתיאורית-הערך הוא בין חד-ערכיות (monism) לריבוי-ערכים (pluralism).

ענג ורצון: תכלית ואמצעי

כדי להבין את המושגים האלה בתיאורית-הערך עלינו קודם למצוא שתי קטגוריות של ערך – ערך שהוא אמצעי וערך שהוא תכלית. אחד הרמזים הפשוטים בתחלת התורה – "בראשית ברא אלהים את"[יג] – ראשי תבות אמצעי-תכלית. יש "שבעים פנים לתורה" למה המלה "את" יכולה לרמוז, ואחד מהם הוא ראשי תבות אמצעי-תכלית.

כשאני אומר שמשהו הוא טוב, יכולים להיות שני מובנים של טוב. אפשר לומר שהוא 'טוב' לכשעצמו או שהוא 'טוב ל...' – לא טוב בעצמו, אלא טוב למשהו. אם אתה טוב ל... אתה טוב-של-אמצעי, טוב חיצוני (extrinsic good), אבל אם אתה טוב (בלי תוספת) אתה טוב-של-תכלית, טוב עצמי-מהותי (intrinsic good). אם אתה לא טוב לשום דבר... אתה חייב להיות באמת טוב.

ההבדל בין אמצעי ותכלית בקבלה מתייחס לעתים לשתי מדרגות של הכתר. פנימיות הכתר – פרצוף עתיק יומין, התענוג – היא התכלית. חיצוניות הכתר – פרצוף אריך אנפין, הרצון – היא אמצעי. רצון הוא תמיד למשהו. לכן לפעמים מסבירים שהרצון, רצון טוב, הוא טוב-של-אמצעי.

יהדות ופלורליזם

נמשיך: אמרנו שבאמצעות המושגים טוב פנימי וטוב חיצוני נתייחס למוניזם ופלורליזם. מוניזם משמעותו שיכול להיות אחד, ורק אחד, שהוא באמת טוב – לא יכולים להיות סוגים של טוב. יכול היות רק טוב אחד, וכל שאר הדברים יכולים להיות טובים רק כאמצעים לטוב היחיד. השיטה הזו נקראת מוניזם.

אבל אם אתה סבור שיכולים להיות, ואכן ישנם, הרבה דברים טובים לכשעצמם – אתה פלורליסט. אפשר לחשוב שכיהודים שמאמינים בה' אחד אולי אנחנו מאמינים רק במוניזם, אבל זה לא מדויק – אנחנו באמת מאמינים בה' אחד, אבל אנחנו עדיין מאמינים בכך שיש הרבה דברים טובים לכשעצמם (ולא רק טובים כאמצעי).

מוניזם-הדוניזם – עקרון העונג

בכל אופן, שתי התפיסות האלה שייכות לפנימיות הכתר וחיצוניות הכתר, פרצוף עתיק יומין ופרצוף אריך אנפין. איך? בהיסטוריה של הפילוסופיה המוניזם השתייך לשיטה ההדוניסטית, לפיה יש רק טוב עצמי אחד – תענוג. אם אתה הדוניסט אתה מאמין שיש רק טוב תכליתי-מהותי אחד שהכל מתנהל לפיו – עקרון העונג – ויש רק דבר אחד רע בעצם, הסבל. התפיסה הזו שייכת לראש השני של הכתר, התענוג.

גם בתענוג יש הרבה מדרגות, הרבה סוגי תענוג – בכל עולם מדובר על תענוג אחר. כשמדברים על ההדוניזם בהיסטוריה של הפילוסופיה הכוונה היא ל"אכול ושתו כי מחר נמות"[יד] – תענוג פשוט, נמוך וגשמי. אבל אדם שמאמין שתענוג הוא הטוב היחיד – יכול להיות גם במדרגה גבוהה של רוחניות, לחשוב על תענוג רוחני. במזרח קוראים לתענוג כזה נירוונה – אולי נירוונה היא הטוב היחיד והמהותי לכל האנושות, וכל הדברים הטובים האחרים הם רק אמצעים כדי להגיע לנירוונה.

בכל תפיסה יש ניצוץ של אמת. בכל הגישות הפילוסופיות השונות לגבי טוב יש משהו. אם טוב הוא הויה והויה היא אלקות – אנחנו שמים את התפיסה הזו במדרגה הגבוהה של הכתר. אם אדם הוא מוניסט, ומאמין שיש רק טוב אחד – עקרון הענג – זו תפיסה ששייכת לראש השני של הכתר, עתיק יומין.

דעת – טובה כאמצעי או טובה בעצם

אבל אם אתה מאמין שיכולים להיות הרבה דברים טובים מצד עצמם, המועמד הבא שמציגים למשהו טוב – אחרי תענוג – הוא דעת. ההדוניסט מאמין שגם הדעת היא רק אמצעי לתענוג. הוא יכול לראות כטובה גם את הדעת, אבל כטובה לתענוג – דעת יכולה להיות תענוג גדול – ולא כטוב עצמי. אבל הפלורליסט אומר – לא! דעת היא טובה לכשעצמה, לא רק טובה כאמצעי לתענוג.

מה אנחנו חושבים? הדעת היא רק בשביל תענוג, בשביל נירוונה, או שהדעת היא טובה לכשעצמה? אנחנו מדברים על דעת ה', הצוואה של דוד לבנו שלמה היתה "דע את אלהי אביך ועבדהו"[טו] – הדעת הזו היא טובה בפני עצמה. גם ביחס לתענוג, גם כשאנחנו מדברים על תענוג קדוש – תענוג אלקי, תענוג של התאחדות עם ה', טוב מוחלט – אנחנו עדיין מאמינים שגם הדעת היא טוב מהותי.

עשר הספירות – עשר מהויות של טוב עצמי

האם יש עוד מועמדים להיות מוגדרים כטוב מהותי-פנימי-עצמי? כן. לפי קבלה, יש בדיוק עשרה מועמדים להיחשב כטוב מהותי, שכל אחד מהם הוא טוב בפני עצמו, בלי תלות באחרים. אם הוא היה תלוי באחרים הוא לא היה טוב מהותי-עצמי אלא יחסי ואמצעי לשני.

זו המשמעות העמוקה של עשר הספירות, עשרה אורות בקבלה, שכל אחד הוא אור שה' ברא – אור הוא טוב, כאשר ה' ברא את האור הוא ראה "כי טוב"[טז] – וכל אחד מהם הוא טוב בפני עצמו, כל אחד הוא אור שונה ועצמאי. זהו בסיס מאד חשוב להבנה כשמתחילים ללמוד קבלה וחסידות. כאשר מדברים על חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות – אנחנו מדברים על עשר מהויות של טוב עצמי. לכל אחד מהם יש גם ניגוד, רע מהותי. לא מדברים על אמצעים אלא על תכליות, על טוב עצמי.

אריך אנפין – שרש עשר הספירות

לאיפה ההבנה הזו שייכת? מהו המקום בקבלה שהוא השרש והמקור לכל עשר הספירות? זהו ההבדל בין פנימיות הכתר לחיצוניות הכתר. בפנימיות הכתר הוא אחד – פנימיות הכתר מתייחסת רק לאחדות ה' שמשתקפת בה, היא מוניסטית. אבל חיצוניות הכתר, אריך אנפין, היא פלורליסטית.

חיצוניות הכתר היא המקור לעשר הספירות הגלויות, מקור לכך שיש עשרה סוגים של טוב (והרמז: עשר פעמים טוב = נעים – "הנה מה טוב [טוב אחד בעתיק יומין] ומה נעים [עשרה טוב באריך אנפין] וגו'"[יז]). שם ברור שדעת היא לא אמצעי לתענוג – היא עצמה טוב מהותי, וכך חכמה וכך בינה וכך כל אחת מעשר הספירות. זו דרך מאד חשובה להתחיל ללמוד קבלה וחסידות.

התכלית – טוב גלוי

בתחלת ספר הזהר מסופר שלפני שה' ברא את העולם הופיעו לפניו כב אותיות התורה, זו אחר זו, ובקשו מה' לברוא בהן את העולם, כל אחת עם סבה לקב"ה 'למה לברוא בי את העולם' – כל אות רצתה להיות הראשונה בתורה. האותיות באו בסדר הפוך – הראשונה היתה ת, אחריה ש וכך עברו כל האותיות מהסוף להתחלה. כל אחת הסבירה הסבר טוב למה שה' יברא בה את העולם, אבל ה' לא קבל את ההסבר של אף אחת מהאותיות – אמר לכל אות: לא אברא בך את העולם כי כך וכך. אמרת שאברא בך את העולם בגלל כך וכך, אבל בגלל כך וכך לא אברא בך את העולם.

גם האות ט הסבירה למה ראוי שה' יברא את העולם וה' השיב לה למה לא. מה היה הדיון? כשהאות ט הופיעה היא אמרה שה' יברא בה את העולם כי היא האות של הטוב[יח], ואתה [ה'] נקרא טוב, "טוב וישר הוי'"[יט] – מכיון שאתה, ה', נקרא טוב, אתה טוב, ואני טוב, לכן הכי מתאים לברוא בי את העולם. ה' הקשיב – ה' מאד קשוב, הוא מקשיב לך, לוקח אותך ברצינות – ואחרי שהוא שמע את ה-ט הוא אמר: טוב, נתת הסבר טוב, אבל לא אברא בך את העולם. למה? כי הטוב שלך מופנם, "טוביה גניז בגוויה". הטוב שלך עתיד להתגלות בעולם הבא, אבל בבריאת העולם הפיזי הטוב שלך מופנם, הוא לא גלוי. אני ה' מעונין לברוא את העולם באור-טוב גלוי, זה לא את. רק תהיי בסבלנות, הטוב שלך יתגלה בעולם, אבל לא כרגע. הפסוק הוא "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך"[כ] – טוב הצפון לעתיד.

שאלה: הרי אדמו"ר הזקן מסביר שהטוב המופנם, הנסתר, הוא יותר גבוה!

תשובה: אדמו"ר הזקן בתניא מסביר שהטוב הנסתר, שהוא באמת גדול מאד (יותר מהטוב הגלוי עתה) עתיד להתגלות, זהו היעוד של ימות המשיח והעולם הבא, אבל כרגע הוא אכן נסתר ולכן ה' לא רצה לברוא את העולם הזה באות ט. הטוב הנסתר הוא במוחין, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[כא]. כרגע אנחנו מדברים עדיין על הכתר והמוחין, אבל כשנגיע אי"ה בהמשך ללימוד כל הספירות נראה שכל שבע הספירות של המדות הן טוב גלוי.

טוב לעצמי, טוב לאחרים, טוב לכולם

אם כן, יש כאן תפיסה שטוב אינו מוחצן אלא טוב פנימי – רוצים במציאות טוב גלוי, שאינו המדרגה של האות ט. כשאני אומר 'טוב' (באנגלית) לא ברור אם אני מדבר על טוב מוחצן או להיפך. על פניו נשמע שמדברים על טוב לכולם. במושגי הפילוסופיה, גישת התועלתנות (utilitarianism) אומרת שהטוב צריך להיות טוב לכולם.

יש עוד שתי תפיסות: גישת האגואיזם, לפיה 'טוב' היינו טוב עבורי, וגישת האלטרואיזם, לפיה טוב הוא מה שטוב לזולת, אפילו אם הוא מזיק לי. יתכן שהטוב לאחרים בא על חשבון הטוב שלי, זו מדת החסיד בחז"ל[כב]. זו ההגדרה של חסיד, שהוא אלטרואיסטי באמת – דואג לזולת גם אם המחיר הוא נזק לעצמו. אבל גישת התועלתנות גורסת שצריך להיות טוב לכולם – גם לך וגם לאחרים.

חידוש של התורה: טוב מהותי בעל תכלית

כל שלש הגישות הללו הן תוצאתיות (consequentialism) – הן בודקות את הטוב לפי התוצאה. הבדיקה לפי תוצאה נשמעת דומה לטוב-של-אמצעי, אבל המושגים לא זהים. משהו טוב לפי הגישה התוצאתית יכול להיות גם טוב-לכשעצמו, ואילו התייחסות לטוב רק כאמצעי כלל לא מתייחסת אל הדבר עצמו אלא רק לתכלית שלו. במלים פשוטות: טוב יכול להיות טוב מהותי ויחד עם זאת בעל תכלית.

זהו אחד ההבדלים בין התורה לשיטות אחרות, חסרות תכלית. במזרח אני אמור להגיע לנירוונה, זהו הטוב המהותי ותו לא. שאר המציאות עבורי היא חלום. התורה אומרת שהעולם אינו חלום, לפי התורה צריך לדאוג למציאות, לדאוג לאחרים. אמרנו שכל אחת מעשר הספירות היא טוב מהותי, ועם זאת יש לספירות תכלית – הן נמדדות גם לפי התוצאה. התכלית היא לגלות את ה', התכלית היא לבטא את רצון ה' בעולם, "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[כג].

ב. משה רבינו ורבי טרפון

חכמה: נשמת משה רבינו

"ותרא אתו כי טוב הוא"

עד עתה עסקנו בשתי תפיסות פילוסופיות: בתפיסה שטוב הוא הויה, טוב מזוהה עם הויה; ובדיון בין מוניזם לפלורליזם ביחס לטוב. נגענו גם בגישות השונות בדיון הפילוסופי עבור מי צריך להיות הטוב, ובחידוש של התורה שגם לטוב עצמי-מהותי יש תכלית והוא נמדד גם על פי התוצאה שלו. כעת נעבור לנושא יותר תורני:

מי הנשמה שמזוהה עם טוב? מי הנשמה הכי טובה של התורה? אם נוכל לזהות את הדמות הכי טובה של התורה נוכל ללמוד הרבה על הטוב ועל משמעותו. כל הצדיקים הם טובים – כתוב "אמרו צדיק כי טוב"[כד], "ועמך כֻלם צדיקים"[כה], לכל יהודי יש פוטנציאל להיות צדיק. יש אפילו פסוק "היטיבה הוי' לטובים"[כו], שמתייחס לכל נשמות ישראל. כל נשמה היא צדיק, כל צדיק הוא טוב, אבל מי הנשמה שהיא הטוב האולטימטיבי?

הנשמה של הטוב בתורה היא משה רבינו. בלידתו כתוב "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[כז]. אין עוד נשמה שבלידתה כתוב שהיא פשוט "טוב". אנחנו יודעים שמשה הוא הנשמה הגדולה ביותר בתורה, וכעת הסברנו שהוא הנשמה של טוב. נשמת החסד היא אברהם ("חסד לאברהם"[כח]). חסד וטוב אינם זהים[כט] – חסד הוא אחת הספירות, וממילא הוא טוב מהותי, אבל עצם המושג 'טוב' הוא מעל כל הספירות הפרטיות.

על פי רוב מוצאים בתורה שהאם נותנת לילד שם בעת לידתו. אך כאשר יוכבד, אם משה, ראתה שהוא טוב לא כתוב בפסוק שהיא נתנה לו שם. רק יותר מאוחר, כאשר הוא נמשה מהנהר על ידי בת פרעה, בתיה, היא נתנה לו את שמו – משה, "כי מן המים משיתהו"[ל]. למה אמא שלו לא נתנה לו שם? יש כמה הסברים. לפי הסבר אחד היא כן נתנה לו שם – אמנם הצפינה אותו, שמרה אותו ואת השם שלו בסוד, אבל היא נתנה לו שם. שם האדם הוא המהות שלו. אכן, לפי חז"ל[לא] היא קראה לו טוב – היא לא רק ראתה שהוא טוב, "ותרא אֹתו כי טוב הוא", אלא גם קראה לו בשם "טוב". לפי דעה אחת היא קראה לו פשוט "טוב" ולפי דעה אחרת היא קראה לו "טוביה" – הטוב של ה'.

משה הוא הטוב האולטימטיבי, וכמו שאמרנו קודם – "אין טוב אלא תורה", "תורת משה"[לב]. תורה היא לא רק ידע-דעת, אלא היא החכמה של ה' – חכמה היא כברק המבריק על השכל. בריאת האור היא הדבר הראשון בתורה שגם כתוב עליו שהוא טוב – קודם היה חושך ואז הבריק אור, כמו "אור חדש", אור חדש הופיע. זו הסבה שמשה הוא גם המשיח – "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"[לג] – נשמתו חוזרת כנשמת המשיח, כי הוא "אור חדש". האור החדש הזה הוא חכמה. זיהוי הטוב עם נשמת משה מסביר לנו את הטוב המהותי-העצמי של חכמה, הספירה הבאה אחרי הכתר.

הטוב של משה רבינו ושל רבי טרפון

משה הוא עמוד התורה שבכתב – לא רק חמשה חומשי תורה אלא כל כד ספרי התנ"ך, התורה שבכתב. מי הדמות המקבילה בתורה שבעל פה? ה' נתן לנו תורה כפולה – בכתב ובעל פה ביחד. לפעמים כתוב שרבי עקיבא בתורה שבעל פה הוא העמוד המקביל למשה רבינו בתורה שבכתב. אכן, לרבי עקיבא היה רבי, שבהתחלה הוא היה הרבי שלו ואחר כך הוא נעשה רב-חבר שלו. כמה תנאים היו רבותיו, אבל התנא הזה הוא היחיד ששמו עולה בגימטריא משה, ולכן צריך לומר שבמדה מסוימת הוא מקביל בתורה שבעל פה למשה רבינו בתורה שבכתב – רבי טרפון. אולי לא כולם מכירים את שמו, אבל הוא מאד גדול – בתחלה הוא היה המורה של רבי עקיבא, ויש הרבה מה לומר עליו, אבל כעת ננתח את השם שלו – הוא התנא היחיד ששמו בגימטריא משה, טרפון.

מה הדבר הראשון שבולט בשם שלו? שהוא מתחיל ב-ט. האם יש עוד תנאים ששמם מתחיל ב-ט? אין עוד תנא ששמו מתחיל ב-ט (לא רק שאין עוד מישהו ששמו בגימטריא משה, אלא שאין עוד תנא ששמו מתחיל ב-ט). האות ט יחסית נדירה, ובוודאי נדירה מאד כאות ראשונה במלה-שם. מהי ט? היא האות של טוב, הנושא שלנו, כנ"ל באריכות מהקדמת הזהר. גם שלש האותיות הראשונות של טרפון, השרש של השם שלו, טרפ, הן בגימטריא 289, טוב ברבוע, טוב פעמים טוב. המספר הזה מופיע במלה השניה והשלישית בתורה – "[בראשית] ברא אלהים" עולה טוב ברבוע.

'טורפים' ניצוצות

טרפון לשון טרף, כמו חית טרף. איך זה קשור לטרפון, למשה ולטוב של התורה והבריאה? בקבלה זהו מושג מאד יסודי, כי כל מעשה טוב שאנחנו עושים הוא פעולה של טרפה. אנחנו מתפללים לה' (pray) ואנחנו 'טורפים' במציאות (prey)... טרף-ציד היינו סוד העלאת הניצוצות (כמו שכתוב ב"אשת חיל" – "ותקם בעד לילה ותתן טרף לביתה"[לד]) – יש רפח ניצוצות שנפלו בשבירת הכלים, שרידים מעולם התהו שנשבר, אותם צריך לטרוף-להעלות.

[איך דורשים את אותיות ון של רבי טרפון ביחס לשלש האותיות של תחלת השם?] הסיומת ון בעברית מבטאת הקטנה – כמו ששמשון הוא שמש-קטנה, נחשון הוא נחש-קטן ואישון הוא איש-קטן (בעין). ההקטנה לא מעידה על פחיתות הערך – לפעמים יש יותר ערך בלהיות קטן, כמו ההבדל בין מקרוקוסמוס למיקרוקוסמוס. אמרנו בהסבר השם שלפי האריז"ל טרף הוא הכח לטרוף-לצוד-להעלות ניצוצות מתוך המציאות, לשחרר ניצוצות שבויים במציאות. אם האותיות ון מבטאות הקטנה כאן המשמעות שלהם היא היכולת להגיע לניצוצות קטנים, כמו שמחפשים חמץ בערב פסח עם נר שיכול להאיר גם בחורים ובסדקים. הוא מוצא את הניצוצות שנפלו במקומות קטנים, במיקרוקוסמוס ולא במקרוקוסמוס. יותר קשה למצוא ניצוצות קטנים במקומות קטנים מאשר את הגדולים.

במלים פשוטות, טרפון היינו היכולת לטרוף-לשחרר ניצוצות שבדברים הקטנים. ניצוצות גדולים כבר הוציאו בעבר, אבל כדי להביא משיח צריך לדאוג ל"פכים קטנים" – צריך למצוא את הניצוצות הקטנים שנשארו, וכאשר יפדו הניצוצות הקטנים יבוא משיח. זהו הכח של רבי טרפון.

כבוד אם של רבי טרפון

נאמר עוד משהו בקבלה על רבי טרפון: מכל התנאים הוא הכי הצטיין בכבוד אם. זהו אולי הסיפור הכי חשוב על רבי טרפון בכל התלמוד. פעם אמו טיילה בשבת בגן והסנדל שלה נקרע. הוא לא יכול לתקן אותו בשבת, אז הוא שם את שתי ידיו תחת רגלה והיא הלכה עליו עד שהגיעה למטתה. אם צריך תיקון ביחס לאמא – כדאי להתקשר לרבי טרפון. אמרנו שהוא יחד עם משה בחכמה, ועל משה כתוב "משה זכה לבינה"[לה] – הוא זכה לפרצוף אמא, וכאן נדרוש שזה גורם לכבוד המיוחד של רבי טרפון לאמו. מי האמא של משה רבינו? יוכבד, לשון כבוד, ובגימטריא אמא!

שיטת רבי טרפון ש"מעשה גדול"

משה נותן לנו תורה, שהיא חכמה, ורבי טרפון מדגיש את המעשה. יש הרבה דברים שהוא אמר, אבל הכי חשוב הוא "מעשה גדול" – שמעשה יותר גדול מלימוד. יש מחלוקת בסיסית בין רבי טרפון לרבי עקיבא בכל התלמוד, מה גדול – מעשה או תלמוד. רבי עקיבא אמר ש"תלמוד גדול" ורבי טרפון אמר ש"מעשה גדול". מוסבר בחסידות שבעולם הזה תלמוד גדול. חכמים נמנו וגמרו שתלמוד גדול מפני שהוא מביא לידי מעשה, בלי לימוד לא תדע מה לעשות. אבל כאשר משיח יבוא ההלכה תהיה כרבי טרפון – הוא הקדים את זמנו – ש"מעשה גדול" יותר מתלמוד.

איזה סוג של מעשה? מעשה עם רוח הקדש, מעשה בהשראה. כאשר משיח יבוא כולם יהיו עם עשיה בהשראה, ומתוך ההשראה המעשה גדול מהלימוד. מתוך המעשה הגדול תהיה תובנה חדשה, המעשה יביא ללימוד באור חדש. בעולם הזה מלמדים אותך מה לעשות, אבל לעתיד העשיה – בהשראה – תשרה השראה במח שלך, היא תפרה את המח להוליד תובנות חדשות בתורה עצמה.

אם כן, דברנו כעת לכבוד רבי טרפון. אמרנו שהשוואה בין משה רבינו לרבי טרפון – משה רבינו הוא עצם הטוב שבתורה, "אין טוב אלא תורה", ורבי טרפון הוא הטוב שבמעשה, כדעתו – "מעשה גדול". אכן דעת היא טוב מהותי, טוב לכשעצמו, אבל היא גם טוב תועלתי-תכליתי – התכלית היא מעשה, ומסגולת המעשה להוליד דעת חדשה. כל זה דרוש על טוב במדרגה של חכמה – גם הענין של משה רבינו וגם של רבי טרפון.

רבי טרפון, יצחק אבינו והמשיח

שאלה: אני מופתע שרבי טרפון הוא גלגול של משה מכמה סיבות. אחת מהן שמשה היה לוי ורבי טרפון כהן. שאלה נוספת,

תשובה: אני מאושר שאתה מחבב את רבי טרפון – גם אני מחבב את רבי טרפון...

ראשית, כהנים ולוים באים מאותו שבט. בנוסף, רבי טרפון מתייחס לעתיד, בו הלויים יהיו כהנים, כמבואר באריז"ל[לו]. משה הלוי יהפוך לכהן, וזה מתבטא באישיות של רבי טרפון.

שאלה: האם יש קשר נשמות, גלגול וכיו"ב, בין רבי טרפון ליצחק אבינו? אני שואל זאת כי רבי טרפון רומז לכח לצוד-לגאול את רפח הניצוצות וכתוב על יצחק אבינו שהוא אהב את עשו "כי ציד בפיו"[לז], ולמדתי ממך, בשם האריז"ל[לח], שהוא צד את נשמות רבי מאיר ורבי עקיבא מתוך פיו של עשו. רבי טרפון הוא מורה של רבי עקיבא, האם הוא קשור לציד הזה?

תשובה: זהו קישור טוב. יש פרדוקס ביחס לרבי טרפון – כתוב שהוא תלמיד בית שמאי. אנחנו יודעים שההלכה כבית הלל, המקילים, ובית שמאי מחמירים. מחד, רבי טרפון שייך לבית שמאי, השייכים ליצחק אבינו בקבלה, צד שמאל, אבל באופן פרדוקסלי – צריך להקדיש לענין שיעור שלם, עם דוגמאות – בהרבה מקרים בתלמוד רבי טרפון הוא המיקל הגדול. יש תנאים מבית הלל והוא – שבא מבית שמאי – בסופו של דבר מיקל יותר מהם. משהו מאד מענין ביחס לרבי טרפון – בא מצד המחמירים ופונה מאד חזק לצד המיקל, 'טייק איט איזי'. הוא מלמד אותנו 'טייק איט איזי' עד שמשיח יבוא.

ג. טוב מושכל, טוב אובייקטיבי וטוב סובייקטיבי

בינה: טוב דורש מודעות

קאנט החב"דניק

כעת נדבר על עוד מושג בתיאורית הערך, שנראה כלקוח ישירות מספר התניא, ספר היסוד של החסידות. זו שיטה לפיה טוב דורש שכל. האם טוב צריך שכל או שהוא יכול להיות אינטואיטיבי? לפי הגישה הזו טוב צריך שכל, הכרה, מודעות – טוב תלוי במודעות. אמרנו שלא נגיד את שמות כל בעלי השיטות, אבל הפעם נאמר באופן יוצא מן הכלל – זו דעתו של קאנט. קאנט הוא פילוסוף שמקביל היסטורית לתחלת חב"ד, ובמובנים רבים הוא חב"דניק... ודאי בענין הזה.

הוא מאמין שאם אתה עושה דברים טובים רק מתוך רגש מזוקק, כי כך נולדת, איני קורא להם טוב – טוב צריך מודעות מאחוריו, הוא צריך סבה. יש בטוב מרכיב של "מח שליט על הלב" – ביטוי שלקוח מהזהר[לט] ומהוה אחד מיסודות שיטת חב"ד[מ].

דוגמה קלאסית בתורה שמתאימה לדבריו היא דברי חז"ל[מא], שהם יסוד במחשבת החסידות[מב], על אברהם אבינו. אברהם אבינו היה האדם הכי טוב בעולם, הוא רצה להאכיל את כולם, כל האורחים שעברו דרכו. אבל מכיון שתפקידו היה לפרסם אלקות בעולם, אחרי שהוא נתן בטובו לאנשים לאכול הוא אמר שיברכו לה' אחד, בורא העולם, ואם לא יברכו עליהם לשלם. זו היתה אתכפיא גמורה עבורו. יש מקום בנפש שלא אכפת לי אם יברך או לא, אבל במקום אחר בתוכי השכל שלי אומר שתכלית כל האכילה שהוא יברך, ואם הוא לא יברך עליו לשלם. זו דוגמה למה שקאנט התכוון שטוב אמתי צריך שכל מאחוריו.

ביחס לקאנט, יש כאן דוגמה קלאסית לכך שכל דבר שאומר הוגה חילוני, גם אינו-יהודי, יכול להיות נכון במובנים מסוימים, אבל הוא לא אמת מלאה. אם קאנט יאמר שהטוב הטבעי של אברהם לא שוה כלום, שאין לו ערך – הוא טועה. זו דוגמה קלאסית שכמה שפקח אתה – עם גויישע קאפ – אתה יכול להיות פילוסוף גאוני (קאנט נחשב לפילוסוף הכי גדול מאז אריסטו), אבל תמיד ישאר משהו עקרוני שפספסת, אתה לא יכול לעולם לראות את כל התמונה. אתה תבטל לגמרי משהו שלא צריך לבטל אותו.

בכל אופן, התפיסה שטוב תלוי בשליטה של השכל על הרגש – אפילו על הרגש הטוב – שייכת לבינה.

דעת: שם הטוב

שם הטוב – שם אהוה

כשמגיעים לדעת, הספירה הבאה, היא חוזרת לכתר – לא סתם לכתר אלא לפנימיות הכתר, לא רק לתענוג אלא לאמונה. צריך לנסות לדעת מה שמאמינים בו – זו המצוה הראשונה בתורה. נחזור לפילוסוף – שלא נזכיר את שמו – שאמר שהויה היא טוב וטוב הוא הויה, טוב והויה ואלקות זהים. האם יש מקור בתורה לכך שטוב הוא הויה?

בקבלה יש שם שנקרא 'שם הטוב' – שם ששייך לבעל שם טוב, כפירוש שמו, בעל השם הטוב. כל החסידות, עד התורה החדשה של משיח, הממד החדש בתורה שיתגלה, שייכת לשם הטוב. מהו שם הטוב? אמרנו ש-טוב שוה 17, וההופעה הראשונה של 17 בבריאה היא 17 ברבוע במלים השניה והשלישית של התורה, "ברא אלהים". אבל מה המלים הבאות? "את השמים ואת הארץ" – ר"ת אהוה, בגימטריא 17, טוב. בקבלה השם הזה – שלא מופיע בגלוי בכל התנ"ך, אבל נמצא ברמז בכל פרשה בתורה[מג] – נקרא שם ה-טוב. אין פרשה בתורה שהשם הזה לא מופיע בראשי תבות או בסופי תבות. ההופעה הראשונה שלו היא בפסוק הראשון בתורה. זהו בקבלה שם ה-טוב, וזהו הכח של הבעל שם טוב – הבעלים של השם הזה.

מה מיוחד בשם אהוה? הוא אחד משמות ה' שהם הטיה של הויה-היות. גם השם המפורש, שם בן ד אותיות, י-ה-ו-ה, הוא לשון הויה. המשמעות הפשוטה של שם ה' היא הויה – לפעמים הכוונה שהוא מהווה, בורא את העולם, אבל המשמעות הפשוטה של שם ה' כמלה היא הויה, מה שהוא יתברך, ורק הוא, מחויב המציאות. כל השמות שבאים משרש הויה נקראים שמות העצם של ה'. הכי עצמי הוא שם הוי' (גם החצי הראשון שלו, י-ה, הוא שם קדוש בפני עצמו). השם הבא הוא שם שמופיע רק שלש פעמים בתורה, בפסוק אחד, לפני יציאת מצרים, בדברי ה' למשה רבינו – "אהיה אשר אהיה... אהיה שלחני..."[מד]. השם השלישי הוא השם הנסתר, שם הטוב. היחס ביניהם בקבלה הוא ששם הוי' (וכן שם י-ה) שייך בפרט לחכמה, שם אהיה לבינה והשם הנסתר, שם אהוה לדעת, זו דעת נסתרת.

איך יש כאן (בדעת) חזרה לשאלה (שהרחבנו בכתר) אם טוב הוא הויה? כי שם אהוה שוה טוב. זהו שם שמשמעותו הויה ועולה בגימטריא טוב. תופעה מדהימה – אם מחפשים מקור בתורה שטוב הוא פשוט הויה טהורה, זהו סוד השם הטוב של ה', שהוא גילוי של הבעל שם טוב.

חיבור טוב אובייקטיבי וטוב סובייקטיבי

מהו הכח הרוחני של שם אהוה? כח לאחד שמים וארץ, לכן הוא ראשי תבות "את השמים ואת הארץ". מהו איחוד שמים וארץ? יש במציאות דואליות, שני כחות הפוכים, ובכח שם אהוה לחבר את ההפכים – לחבר נשמה וגוף, לחבר רוח וחומר.

נקשור את כח חיבור ההפכים לעוד סוגיא מענינת בתיאורית הערך: יש שאלה – האם ערך הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי, האם הוא ערך אמתי או ערך שאני מייחס למשהו, האם הוא ערך במציאות או ערך וירטואלי בראש שלי, האם משהו באמת טוב (במציאות), או רק במחשבה שלי? מה אנחנו אומרים? זהו דיון בפילוסופיה, ומה אנחנו אומרים? אנחנו אומרים ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים". יש דברים מסוימים שהם טוב אובייקטיבי ויש גם טוב שתלוי במודעות – לא אחד על חשבון השני.

לאיפה הענין הזה שייך בעץ החיים? הדעת עצמה מתחלקת לשני חצאים, שכל אחד נקרא "עטרא" (עטרה) של הדעת – "עטרא דחסדים שבדעת" ו"עטרא דגבורות שבדעת". היחס-ההבדל בין תרין העטרין, שני חצאי הדעת, הוא – כפי שמובן כאשר מתעמקים בחסידות – בין מבט אובייקטיבי על המציאות למבט סובייקטיבי-חוויתי על המציאות. הצד הימני הוא הצד האובייקטיבי של תחושת המציאות והצד השמאלי הוא הצד של חווית המציאות. באמת יש בטוב של הדעת את שני הצדדים – אובייקטיבי וסובייקטיבי (והוא בעצמו סוד "את השמים ואת הארץ" – חז"ל דורשים "שמים" כ"שם [מים]", "שם" היינו מציאות אובייקטיבית, מחוצה לי, ואילו ביחס ל"שמים" "ארץ" רומזת לתחושה סובייקטיבית. מבואר בקבלה וחסידות ששמים וארץ הם גם מח ולב, המח הוא אובייקטיבי ואילו הלב הוא סובייקטיבי. וידוע הווארט שבאידיש "הארץ" הוא "לב").

ארבעה סוגי טוב

בכתר דברנו על טוב מהותי וטוב של אמצעי וכאן מדובר על טוב אובייקטיבי וסובייקטיבי. אחת הגימטריאות החשובות בקבלה היא היחס בין טוב (17) ל-חיים (68). בגן עדן היו עץ החיים ועץ הטוב – עץ הדעת טוב ורע. יש ביניהם יחס? כן, חיים עולה ד"פ טוב – ממוצע כל אות במלה חיים הוא טוב. מכך מובן שיש ארבעה 'טוב'ים בחיים.

המודל הבסיסי בקבלה הוא "שנים שהם ארבעה" – שנים שהופכים לארבעה על ידי התכללות. במקרה שלנו יש טוב מהותי וטוב של אמצעי וכל אחד מתחלק לשנים – טוב אובייקטיבי וטוב סובייקטיבי. יש טוב מהותי אובייקטיבי, טוב מהותי סובייקטיבי, טוב-של-אמצעי אובייקטיבי וטוב-של-אמצעי סובייקטיבי. כדי להשתמש במושגי הקבלה, הם מקבילים ל-מה ד-מה, בן ד-מה, מה ד-בן ו-בן ד-בן:

  מה ד-מה     טוב מהותי אובייקטיבי

  בן ד-מה      טוב מהותי סובייקטיבי

  מה ד-בן      טוב-כאמצעי אובייקטיבי

  בן ד-בן                 טוב-כאמצעי סובייקטיבי

לא משנה אם לא מבינים כעת... יש כאן ארבעה סוגים של טוב ששוים חיים.

יש עוד מקום שאפשר למצוא ארבה סוגים של טוב: חז"ל[מה] אומרים "יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים", כמו חידה שמבוססת על טוב. מה פירוש? חז"ל מפרשים בעצמם – "יבוא טוב, זה משה, שנאמר בו 'ותרא אֹתו כי טוב הוא', ויקבל טוב, זו תורה, 'אין טוב אלא תורה', מטוב, הקב"ה, לטובים, אלה ישראל, 'היטיבה ה' לטובים'". יש כאן ארבעה טובים – ה' טוב, משה הוא טוב, התורה היא טוב וישראל הם טובים. ראינו שארבע פעמים טוב = חיים.

שלמות של "טוב לשמים וטוב לבריות"

שאלה: האם "טוב לשמים וטוב לבריות"[מו] מקביל לטוב של מהות וטוב של אמצעי ולטוב אובייקטיבי וטוב סובייקטיבי, ואם כן איך?

תשובה: אם אתה מוניסט אתה צריך להחליט, כי רק אחד מהם יכול היות טוב עצמי. אבל אמרנו שבאריך אנפין אנחנו פלורליסטים, כי יש לנו עשר ספירות וכולן טוב עצמי. הספירות העליונות הן יותר "טוב לשמים" והספירות התחתונות, מחסד, הן יותר "טוב לבריות". שניהם עצמיים ובשניהם יש טוב אובייקטיבי וטוב סובייקטיבי, אבל דבר ראשון צריך להבין שבשניהם יש טוב מהותי. הרבי הראשון של חב"ד אמר ששלמות אהבת ה' היא אהבת ישראל – לאהוב את מי שה' אוהב[מז]. גם היחס הטוב לה' וגם לבריות הוא טוב מהותי.

ד. הטוב במדות הלב

השלמנו את שלשת הראשים של הכתר ואת שלשת כחות המוחין של הנשמה מכאן נדבר – קצת יותר בקיצור – על תכונות הלב עצמן, "לב טוב"[מח]:

חסד וגבורה: "ואהבת לרעך כמוך" ו"דעלך סני לחברך לא תעביד"

איזון החסד והגבורה

שתי המדות הראשונות הן חסד וגבורה. גבורה משמעה התגברות וגם צמצום. המדות חסד וגבורה צריכות להיות מאוזנות – עליך לתת, להיות עם חשק חזק בלב לנתינה, אבל צריך במקביל כח מאזן של גבורה, כח של מח כדי להתגבר ולאזן את החסד.

צריך לאזן את החסד עם גבורה כדי לתת בצורה נכונה, לאזן את כחה של יד ימין בכחה של יד שמאל. שתי הידים באות משני הצדדים של הלב – מצד ימין של הלב מתפשטת יד ימין, היד של החסד והנתינה, ומצד שמאל של הלב מתפשטת יד שמאל, שדוחה מעט, כמאמר חז"ל "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"[מט]. הכחות הפנימיים-הרגשיים של חסד וגבורה הם אהבה ויראה, וגם הם צריכים לאזן זה את זה. ביחד האהבה והיראה הן שתי כנפים, שבלעדיהן העוף לא יכול לעוף מעלה[נ].

'כלל הזהב' של האתיקה

אחת הסבות שאנחנו מקדישים לנושא הזה כמה שיעורים – שני שיעורים עד כה, וכנראה גם בפעם הבאה – היא הנסיון בדורנו להגיע אל כל העולם, גם לעולם הלא-יהודי (מה שאנחנו קוראים "המהפכה הרביעית"[נא]). כדי לתקשר עם כולם צריך למצוא מכנה משותף. מכנה משותף מובהק לכל התרבויות האנושיות סביב העולם הוא תפיסה מוסרית בסיסית – יש תיאוריה שגורסת כי יש יסודות מוסריים בסיסיים שמשותפים לכל התרבויות (ועוד נרחיב ביחס לתיאוריה זו אי"ה בשיעור הבא). יש הרבה מאד דמיון במערכות המוסריות, וגם הבדלים דקים שהרבה פעמים יש להן השלכות מאד גדולות. קודם כל עלינו לדעת מהו המכנה המשותף לכל התרבויות.

דבר אחד בולט הוא שלכל תרבות יש באופן דומה מה שנקרא 'כלל הזהב' (the golden rule), שמגדיר את הטוב בכל התרבויות. כלל הזהב הזה דומה לעקרון של 'מה ששנוא עליך לא תעשה לחבריך', והוא מנוסח בצורות שונות – על הצד החיוב ('מה שאהוב') ועל צד השלילה ('מה ששנוא') – עם הבדלים דקים, שיכולים להיות להם בסופו של דבר השלכות עצומות ומרחיקות לכת.

החוקרים המודרניים דנים מי הראשון שאמר את כלל הזהב, לא ברור, אבל גם הם מודים שהתורה היא מהמקורות הקדומים ביותר (אנו מאמינים כמובן שהתורה, שנקראת "משל הקדמֹני"[נב], קדומה כקדמונו של עולם).

ניסוח כלל הזהב בתורה – הלל הזקן ורבי עקיבא

כלל הזהב מוגדר בתורה על ידי הלל הזקן ואחר כך על ידי רבי עקיבא:

גר פוטנציאלי בא להלל הזקן[נג] ובקש שילמד אותו את כל התורה על רגל אחת. כאשר קודם הוא בא לשמאי בבקשה זו הוא דחה אותו, "שמאל דוחה", אבל כאשר הוא בא להלל הוא קרב אותו, "ימין מקרבת" (בכל משנה והלכה בית הלל תמיד מקדימים את דעת בית שמאי[נד], כדי לקיים "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", שקירוב הימין יבוא בסוף). הלל אמר לו – אתה רוצה לדעת את כל התורה במשפט אחד, "על רגל אחת"? "דעלך סני לחברך לא תעביד". זו כל התורה כולה על רגל אחת, וכל השאר הוא פירוש – לך ותלמד.

שנים-שלשה דורות אחר כך בא רבי עקיבא, עמוד התורה שבעל פה, ואמר ש"'ואהבת לרעך כמוך'[נה] [פסוק בתורה שקראנו לפני כמה שבועות] זה כלל גדול בתורה"[נו] – זהו הכלל הכי גדול בתורה.

שניהם אמרו משהו דומה, נתנו בטוי ל'כלל הזהב' שנמצא בהרבה תרבויות – יש אומרים בדרך השלילה, כהלל הזקן, ויש בדרך החיוב, כרבי עקיבא. בתורה – להבדיל לטובה – יש לנו את שני הצדדים, בהתחלה אומרים על דרך השלילה, "דעלך סני לחברך לא תעביד", ואחר כך על דרך החיוב.

שני הניסוחים – חסד וגבורה (רגישות) – יחס מאוזן לגרים

שוב, קודם הלל אמר על דרך השלילה ואז בא רבי עקיבא ואמר על דרך החיוב. יחסית, שני הניסוחים הללו בעצמם מקבילים לחסד וגבורה, שתי מדות הלב הראשונות והכלליות:

רבי עקיבא אמר בניסוח של חסד-אהבה, המלה הכי חשובה אצלו היא אהבה, ואצל הלל המלה העיקרית היא שנאה. בתורה כתוב "ואהבת לרעך כמוך", ואדמו"ר הזקן מוסיף את המלה "ממש"[נז] – ממש כמוך – זו מצות התורה. זהו הימין המוחלט, החסד המוחלט, שהוא "כלל גדול בתורה", המלה "גדול" עצמה גם שייכת בקבלה לחסד[נח], מדת אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים"[נט].

הלל אמר הפוך – תחשוב מה אתה שונא, ואל תעשה זאת למישהו אחר, לחברך. זו רגישות – זהו טוב, אבל טוב מתוך רגישות לשמאל, לגבורה (מבואר במ"א[ס] איך שעצם מדת הגבורה, מדת היראה, היא רגישות לזולת).

למה הלל, הצד החיובי, שענינו קירוב וחיוב, אמר על דרך השלילה? ההסבר הפשוט שהוא מתאים את עצמו למנטליות של מי שמולו – הוא מדבר למישהו שעדיין לא יהודי ובא להתגייר. למה שמאי דחה אותו? הרגיש שזו חוצפה, לבקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת, מישהו שבא עם איזו גבורה שעדיין לא מתוקנת ומעודנת. בסופו של דבר הלל ידע שיש לו פוטנציאל להיות גר צדק, ולכן הוא קרב אותו ולשם כך הוא דבר בשפה שלו – עליך לדבר בשפה של האדם שמולך. הוא אמר שכל התורה על רגל אחת היא 'מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה', זהו הכל והשאר פירוש. רבי עקיבא הוא איזון לענין, כי הוא עצמו בן גרים, הוא בא מגרים, אבל הוא אמר בדרך הכי חיובית, ציטט את המצוה החיובית בתורה – "ואהבת לרעך כמוך" – וקבע שהיא "כלל גדול בתורה".

"מה ששנוא..." – להרגיש את הזולת

יש פילוסופים – פילוסופים מודרניים, לא יהודים – שמחפשים את החסרונות בכל דבר, והם דנים בחסרון של כלל הזהב. מה החסרון שהפילוסופים מוצאים בכלל הזהב? אולי מה שאתה שונא חברך אוהב. מה הכוונה "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך"? אולי זה הדבר האהוב עליו – אתה שונא את האוכל הזה, אולי הוא האוכל המועדף על חברך. האם זהו חסרון אמתי בכלל הזהב? הפתגם אומר "על טעם ועל ריח אין להתווכח", כל אחד אינדיבידואל בנושאים כאלה. אז איך אפשר לעשות כלל כולל, מה שאתה שונא – תזהר שלא לעשות לחברך?!

למה מופיע כמה דורות קודם הכלל בניסוח "דעלך סני לחברך לא תעביד", בצורת השלילה, ולא בצורת החיוב? אמנם בתורה כתוב בחיוב, "ואהבת לרעך כמוך", אבל התנא שאומר ש"זה כלל גדול בתורה" הוא רבי עקיבא שבא אחרי הלל הזקן. אמרנו שכתוב בקבלה שבגבורה, בצד שמאל, נדרשת יותר תשומת לב – צריך יותר מחשבה ורגישות – לדעת מתי לא לתת לרגשות החיוביים לצאת לפועל כי יכולות להיות להם תוצאות לא טובות. הרצון של נפש טובה הוא לתת, להיות נדיב, ולא תמיד אתה מבין את הזולת, לא מבין שעמוק בתוך מה שהוא שונא טמונה היחודיות שלו.

אם כן, "מה ששנוא עליך" לא אומר אוכל מסוים שאתה לא מחבב, כי אולי החבר כן מחבב אותו, אלא שאתה לא אוהב שעושים לך משהו שאינך מחבב. אחרי שאתה מבין זאת, עליך להיות מסוגל לשים את עצמך בראשו ולבו של חברך ולא לעשות לו משהו שהוא לא מחבב[סא]. זו הקריאה העמוקה של "מה ששנוא עליך" – לא מדובר על אובייקט שאינך אוהב, אלא על כך שאתה לא רוצה שיעשו משהו שאינך מעונין בו, שמזיק לך כאינדיבידואל. הדבר הזה לא ברור בביטוי החיובי, "ואהבת לרעך כמוך". זו אחת הסבות שהניסוח השלילי קודם לניסוח החיובי, וכלשון חז"ל שהזכרנו קודם – "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", תנועת השמאל חייבת לקדום לתנועת הימין. המטרה היא הימין, אבל כדי להגיע לתכלית צריך את רגישות המחשבה של השמאל.

שתי הקריאות האלה של כלל הזהב בתורה, לחיוב ושלילה, הן החסד והגבורה במדות הלב.

תפארת: יפי – טוב מהותי ותכליתי

יפי כטוב בלעדי

אחר כך באה מדת התפארת, שהיא יפי. מאד ברור איזו תיאורית-ערך שייכת לכאן: בתיאורית הערך עצמה, יש פילוסופים שמאמינים שיפי הוא הטוב העצמי היחידי. קודם הזכרנו רק שתי דעות מהו הטוב העצמי היחיד, תענוג, עקרון הענג, ודעת. אבל יש דבר שלישי – יפי. הרבה פילוסופים מאמינים שעקרון היפי, האסתטיקה, הוא הערך הראשוני ועיקר הטוב (כשיטת המוניסטים, שיש רק טוב מהותי אחד).

לפי זה, "אין אשה אלא ליפי"[סב] אומר שהיא טובה לטוב העצמי היחיד. זו דוגמה למה שהזכרנו בספירת הדעת, שגם לטוב מהותי יש תכלית. זו שיטה שמתאימה במדה מסוימת אף לפילוסופיה התועלתנית – יכול להיות טוב עצמי שגם יש לו תכלית. מה תכלית היפי? בטבע תכלית היפי היא פריה ורביה. מצד אחד זהו טוב מוחלט ("אין אשה אלא ליפי") ומצד שני הוא גם תועלתי-חיצוני כי הוא לצורך הפריון ("אין אשה אלא לבנים"ס).

"טוב" לשון יפי

איך אנחנו יודעים שיפי הוא טוב? בעברית אחת המלים הנרדפות ליפי היא טוב[סג]. בחנוכה מדליקים שמונה נרות – כל נר מבטא יפי אחר – ויש שמונה מלים נרדפות בעברית ליפי. המלה השלישית ליפי היא טוב. איפה טוב הוא יפי? עוד הרבה לפני שמופיעה המלה יפי, בתחלת התורה, כתוב במעשה בראשית "וירא אלהים את האור כי טוב" והמשמעות הפשוטה שם של "טוב" היא 'יפה'.

בדרך כלל טוב הוא ערכי או מוסרי, אבל ה' לא ראה שהאור מוסרי – כשכתוב שהוא ראה את האור כטוב היינו שהוא יפה וטוב בעיני הבורא. על כל בריאה שה' ברא בששת ימי בראשית כתוב "וירא אלהים... כי טוב", שהדבר מועדף בעיניו. בסוף הבריאה כתוב על כל מה שה' ברא בששת הימים, לאחר בריאת האדם – "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"[סד].

כשנגיע ליסוד נראה שהמושג ערך בעברית הוא גם מלשון מערכה, סדרה של הרבה דברים. כשיש קבוץ של הרבה דברים וכולם נמצאים בסדר שיכול לשמש באופן תכליתי, זו מערכה. יכולה להיות מערכה של אנשים, של צבא – במציאות של מלחמה – או של כל קבוצת אובייקטים עם הגיון מסוים. היום בעברית קוראים לאוסף פריטים שנועד לבצע משהו – ערכה, צורה נוספת של השרש ערך. יש משהו ערכי בסדר של סדרת דברים. זהו היפי של כל הבריאה, עליו נאמר "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", יש סדר יפה לכל הפריטים שהוא ברא. הוא ראה שהכל "טוב מאד" – מאד יפה בעיני הבורא. הרחבנו בענין רק כדי לומר שטוב הוא יפה[סה].

ראית הטוב נותנת קיום

אחד מגדולי מפרשי התורה הוא הרמב"ן. הוא אומר[סו] דבר מאד עמוק על הביטוי החוזר בתהליך הבריאה: בכל דבר קודם כתוב "ויאמר אלהים..." – כל דבר ה' ברא במאמר, יש עשרה מאמרות במעשה בראשית. ה' ברא את האור ואז ראה שהוא טוב. וכך לגבי שאר כל הנבראים – ה' אמר משהו, הוא נברא, ואז ה' ראה שהוא טוב. איך הרמב"ן מסביר את שני היסודות הללו בסיפור הבריאה? הוא מפרש שאמירה היא הוצאת משהו למציאות, אבל ראית הטוב של הדבר היא הקיום שלו, שמירתו במציאות. עולם התהו הופיע ונשבר מיד, נעלם מיד. אם יש לנו אור בלי כלי – הוא רק מופיע ונעלם, ולעתים לא מופיע כלל. כדי לשמור את האור צריך כלי.

הרמב"ן אומר ש"וירא אלהים... כי טוב" שומר ומקיים את הנברא. מאד פשוט, אבל הבנה עמוקה. אתה עושה משהו – כל אדם עושה דברים כל הזמן. אחרי שאתה עושה משהו אתה צריך להחליט – שהדבר הזה ימשיך להתקיים, או 'לקפל' אותו ולנסות שוב. כתוב שה' "בורא עולמות ומחריבן"[סז] – היו עולמות שנבראו וחרבו. ב"וירא אלהים את האור כי טוב" ה' מסתכל ואומר 'אני מחבב את העולם' – מה הכוונה? ניתן לו להישאר. לא רק 'שיברא' אלא 'יתקיים'. זו משמעות הבריאה: ה' אמר – let it be, וכשהוא ראה "כי טוב" זה כבר – let it remain.

כדי שדבר ישאר הוא צריך להיות יציב, ולשם כך צריך איזון בין ימין לשמאל. האיזון הוא קו האמצעי, התפארת. ספירת התפארת היא הטוב של היפי, שאמרנו שהוא פירוש של טוב. הטוב של היפי הוא כי הוא מאפשר את קיום העולם. תפארת היא מדת יעקב בקבלה, וענינה הוא המשך הקיום. שני העקרונות הראשונים הם כנגד אברהם ויצחק, אצלם עדיין לא ברור במאה אחוז אם ה' רוצה שהעם הזה ימשיך לנצח. אבל ההגדרה של קיום, שהדבר כאן כדי להשאר לנצח, היא תפארת – זהו הטוב שמשמעותו יפי. יש משהו ביפי שאומר שהדבר יתמיד. יש סיפורים שונים בגמרא[סח] על תנא או אמורא שראה מישהו יפה עומד למות והוא בכה – רוצים שיפי יתקיים. זו התפארת.

ראית הטוב של העולם בבריאתו בכל רגע

שאלה: האם זו הסבה שה' בורא את העולם מחדש כל רגע, כי הוא רואה שהעולם ואנחנו טובים?

תשובה: בכל רגע ה' בורא את העולם מחדש, הוא אומר מחדש את המאמרות בהם הוא ברא את העולם והמאמר מהווה את העולם מחדש מאין. בכל רגע הכל חוזר לאין ונברא-מחדש יש מאין – אף שאינך רואה דבר – ואז ה' רואה שהוא טוב ומקיים אותו.

המשפט הכי מפורסם על קיום הוא "דוד מלך ישראל חי וקים"[סט]. דוד גם מת כל רגע מחדש ונולד מחדש – באותו זמן הוא גם נברא מחדש וגם נאמר עליו שהוא קיים, שהוא המשכי. המעגל הזה הוא נצחי, "חי וקים" – העובדה שהוא "חי וקים" מראה שהוא טוב. דוד המלך עצמו נקרא, בפעם הראשונה שפוגשים אותו בתנ"ך, "טוב רֹאי"[ע] – הוא נראה טוב, אם אתה רואה אותו אתה רואה טוב. כאשר ה' רואה אותו הוא רואה טוב ולכן הוא מקיים אותו – "דוד מלך ישראל חי וקים".

לתפוס את המציאות הפוטנציאלית – מודעות נשית

שאלה: הרב חזר כמה פעמים שאור בלי כלי הולך לאיבוד, הוא תהו שמופיע ומיד נעלם. בפיזיקה היום מדברים – רעיון חדש-יחסית – על חלקיקים שמופיעים, מתקיימים בליונית שניה, ומיד נעלמים. מה תכלית האור הזה, אם אין כלים שמקיימים אותו? מה הטעם בבריאתו ובבריאתו מחדש?

תשובה: בפיזיקה אומרים שהתהליכים האלה הם מציאות פוטנציאלית מאחורי היקום, שמופיעים אך לא מתקיימים. החלקיקים הווירטואליים האלה, אליהם התכוונו קודם, הם תהו – יש בחלקיקים האלה המון אנרגיה שהיקום זקוק לה. אלה דברים שה' אמר אבל לא רואה אותם, הם לא נראו לו – לוקח שניה לומר משהו ובאותה שניה הוא נעלם, אלה דברים שה' אמר והם לא נראו לו טובים. הוא ידע מה שהוא אומר, הוא יודע מה שהוא עושה – יש דברים שהוא אומר בכוונה אבל אין המשך לקיום שלהם. אומרים הרבה דברים של תהו, שלא קורים, אך האנרגיה שלהם נמצאת ברקע ועתידה להתגלות...

התהו כאן, אתנו, הוא מקיף של המציאות שלנו. רקע שעלינו לאט-לאט להכניס למודעות שלנו. מודעות היא כבר כלים. ההכנסה לכלים היא הופעה של מודעות נשית – עלינו לגלות את הצד הנשי שלנו. נשים שייכות לכלים. גברים רק נכנסים למציאות ויוצאים ממנה, והנשים נשארות קיימות ואף מקיימות את בעליהן.

נצח: מצוות – טוב נצחי

ננסה להסביר את הספירות הבאות יותר בזריזות: הספירה הבאה היא נצח. אין בתיאוריות הערך עקרון אמתי שמקביל לנצח, אבל בתורה יש. נצח הוא משה רבינו עצמו במדות הלב – שלש המדות הראשונות הן האבות, הרביעי הוא משה רבינו. הוא מלמד אותנו את המצוות בתורה – יש בתורה 613 מצוות, בגימטריא משה רבינו.

מה המשמעות העמוקה של המלה מצוה? למה לא רק לומר מעשים טובים? משתדלים לעשות כל הזמן מעשים טובים. מה מיוחד בכך שיש ליהודים מצוות? למה לא רק להיות יהודי טוב? לא מבינים למה לומר מצוות, למה לא מספיק לומר לעשות מעשים טובים?! אם רבי אלעזר בן ערך אומר שהדרך הטובה היא "לב טוב"מו אז מספיק להיות טוב – למה צריך מצוות? מוסבר בתניא[עא] שמצוות לוקחות טוב זמני או חיצוני-תועלתי והופכים אותו לטוב נצחי.

מה זאת אומרת? תפקיד התורה הוא לתת נצחיות לטוב, המצוות לוקחות טוב זמני ומתרגמות אותו – עושות מטמורפוזה – לטוב מהותי-נצחי. המצוות הן מעל הזמן, כך מסביר אדמו"ר הזקן את מצוות התורה. זהו המשך למה שדובר בתפארת (סוד "איהו [תפארת] בנצח"[עב]). מצוות התורה מנציחות את הטוב (נמצא שיש שלש דרגות – התהוות, קיום, קיום נצחי שבעצם הוא מעל לזמן). כך הסביר הרבי הראשון של חב"ד את משמעות מצוות התורה. המצוות לוקחות משהו טוב – שיכול להיות טוב חיצוני, טוב של אמצעי – והופכות אותו לנצחי. המלה נצח, חוץ מנצחון, היא גם לשון נצחיות – אלה שתי המשמעויות הבסיסיות של נצח. אם כן, הכח לעשות טוב נצחי הוא העקרון של הנצח בפרצוף שלנו. משהו מאד יחודי ליהדות, לתורה, כי אין מצוות בתרבויות אחרות.

הוד: הדהוד הטוב בטבע

הטוב שבמערכת האקולוגית

המדה הבאה היא הוד. הוד הוא גם לשון של יפיסא, אבל הוד הוא כמו הילה. יש דיון חשוב בתיאורית הערך על המערכת האקולוגית – האם מערכת אקולוגית בריאה היא טובה בעצם או שהיא רק אמצעי? יש משהו בתורה לפיו יש טוב בטבע, כפי שהזכרנו כעת את הפסוק "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" – ה' הסתכל על כל המערכה של הבריאה, על המערכת האקולוגית, וראה שהיא טובה מאד (הוא ברא אותה בריאה), עשויה נכון וטוב וביפי. זו תשובה של התורה לדיון הפילוסופי – הטבע בעצמו הוא טוב. יש כאן גם ענין חינוכי, יש בתי ספר שמאמינים שצריך לחנך ילדים להעריך את הטוב העצמי של מערכת אקולוגית בריאה.

הטוב שמשתקף בטבע הוא הוד – הוד פירושו בעברית גם הד. יש משהו בטבע שהוא מהדהד טוב. ה' קודם כל ברא משהו ואז הסתכל עליו וראה שהוא טוב. מה המשמעות? יש איזה אור חוזר, איזה הד שחוזר אל ה'. זהו הטוב של מערכת אקולוגית בריאה. כתוב במדרש[עג] שכאשר ה' שם את אדם בגן עדן הוא אמר לו – בראתי עולם יפה ומשוכלל, אל תקלקל אותו. זהו מאמר חז"ל מאד חשוב במדרש. ההבנה הזו – העולם יפה, אל תקלקל! – היא תפיסה של הוד ('אל תקלקל' היינו לא לגרום ל"הודי נהפך עלי למשחית"[עד]).

קרבנות – מסירות נפש של הפרט למען הכלל

שאלה: אם יש ערך מהותי למערכת האקולוגית, מה המקום לקרבנות בבית המקדש?

תשובה: התפיסה של הקרבנות מבוססת על כך שבכל חלק מהבריאה יש, במובן מסוים, מסירות נפש למות למען ה'. במערכת אקולוגית יש מקום גם לחיות טורפות – מוסבר בספר הכוזרי ובעוד מקומות רבים שחיות טרף רעות הן טרפות, לא כשרות, כך שהן משהו רע. עם זאת, יש להן תפקיד עמוק בטבע – מה שמוסבר בהרבה ספרי פילוסופיה. למה ה' ברא חיות טרף? קשור לסוד רבי טרפון כנ"ל. בכל אופן, במערכת הקרבנות – על ידי שפרה אחת מוסרת עצמה כקרבן לה', בכך היא מקיימת את כל הטבע, מונעת סבל מחלק גדול מהמערכת האקולוגית. [אבל למה דווקא היא?] הכל בהשגחה פרטית – זו זכות עצומה ועילוי אין סופי בשבילה, כמו שכתוב בזהר[עה] "רזא דקרבנא עולה עד רזא דאין סוף".

יסוד: סדר התפתחות הטוב

טוב, יותר טוב, הכי טוב

התפיסה הבאה, שמקבילה לספירת היסוד, היא לא רק הסדר של אוסף דברים, ה'מערכה' שכבר הזכרנו, אלא היחס בין טוב-יותר טוב-הכי טוב[עו], וההיפוך הוא רע-יותר רע-הכי רע.

יש שלשה שלבים של טוב: יש טוב, אבל הוא לא 'סופי' – יכול להיות יותר טוב. על כך אמר הרבי – אם טוב הוא טוב, יותר טוב הוא לא יותר טוב?! אבל אפילו אם אתה יותר טוב – יש לך עדיין אתגר, להגיע להכי טוב, נסה להיות הכי טוב. יש שלשה שלבים, והסדר וההדרגה של הטוב שייכים לספירת היסוד[עז]. זו תכונת היסוד – יסוד מעניק סדר למציאות (יסוד וסדר הם "לשון נופל על לשון").

הזיקה בין טוב ורע אמונה וכפירה

יש שתי דרכים להבין את הסדר הזה – הסדר החיובי, טוב-יותר טוב-הכי טוב, והסדר השלילי, רע-יותר רע-הכי רע. דרך אחת מבוססת על שאלה מאד קדומה באתיקה, שנגענו בה קודם. האם יתכן אדם טוב שאינו מאמין בה'? יש אדם טוב, יש לו לב טוב, עושה דברים טובים, עוזר לאנשים – מה הצורך להאמין בה' בשביל להיות טוב. יש כאן שני שלבים, יש מי שאומר שטוב תלוי באמונה בתורה. לפי הרמב"ם אמונה בה' היא דבר אחד, עיקר אמונה בפני עצמו, ואמונה בתורה דבר אחר, עיקר אמונה בפני עצמו. בלוח "היום יום"[עח] – פתגמים יסודיים של החסידות לכל יום בשנה – כתוב שאנשים חושבים שטוב מוסרי ומצוות התורה אינם זהים, אבל האמת אינה כזו. האמת שאי אפשר להיות טוב באמת בלי התורה, וזהו חידוש. להרבה יהודים יש את הבעיה הזו, והיא של כל העולם – צריך להבין, אפילו בשביל עצמנו, וגם לאחרים – למה אי אפשר להיות הכי טוב בלי להאמין בה', בתורה ובמצוות שלו? זהו דבר שלא מובן מאליו.

ננסה לומר בקיצור: עלי לחשוב שאכן אפשרי לאדם אנושי להיות טוב, אלטרואיסטי, בלי אמונה מודעת בה' (יש גם חיות אלטרואיסטיות בטבע) – אבל רק טוב. כדי להיות יותר טוב – יותר טוב באלטרואיזם שלך – עליך להאמין בה'. כדי להיות הכי טוב – עליך להאמין בתורה ולחיות לפיה. זהו הכי טוב ביחס לאלטרואיזם עצמו (על ידי האמונה בתורה אתה הכי מתמסר לזולת), בטוב עצמו.

איך נתרגם זאת לצד השלילי – רע, יותר רע, הכי רע? יכול להיות מישהו שמאמין בה' ומאמין בתורה ומקיים את כל השו"ע והוא רע – נשמע לא יאמן, אבל לדאבוננו זו האמת... אם אתה רע, אפילו שאתה מאמין בה' ומאמין בתורה ומקיים אותה, מהו יותר רע? אם אתה רע, אל תהיה יותר רע... אתה לא יכול להאמין בתורה אם אינך מאמין בה'. אתה יכול לקיים אותה מתוך הרגל, אבל לא להאמין בה – אמונה בתורה שהיא מה' מחייבת אמונה בה'. אבל אתה יכול להאמין בה' בלי להאמין בתורה, כפי שמאמינים הרבה אנשים. אתה יכול להאמין בה' ובתורה ועדיין להיות רע. מה עושה אותך יותר רע? שאתה מאמין בה' ולא מאמין בתורה. מה הכי רע? שאינך מאמין גם בה'.

זהו סוד היסוד של האתיקה האמתית – הקשר בין אמונה לטוב. כדי להיות הכי טוב צריך להאמין בה' ובתורה. זה נותן סדר לטוב – יש טוב, יותר טוב והכי טוב.

נקודה-קו-שטח

יש דרך שניה שלמה להבין את הסדר הזה, נאמר אותה בקיצור: אחד מיסודות הקבלה והחסידות הוא המבנה של "נקודה-קו-שטח" שנקרא גם "נקודה-ספירה-פרצוף"[עט]: נקודה היא תכונה אחת, ספירה היא כאשר היא כוללת את כל הספירות, עשר נקודות, ופרצוף הוא בהתכללות גמורה ורב ממדית של תריג בחינות, רמח אברים ושסה גידים. כל שלב מוסיף ממד אחר. אך מבואר בקבלה וחסידות שהשלב השני (הקו, הספירה, ה'יותר-טוב') הוא תמיד תחת סכנת שבירה (בסוד עולם התהו שנשבר מפני שכל אחד, כל ספירה שבו, החשיב את עצמו יותר טוב מזולתו).

נסביר פשוט: אם אתה טוב אתה טוב. אם אתה רוצה להיות יותר טוב – הרבי אמר שכולם צריכים לשאוף ליותר טוב, 'אם טוב הוא טוב, יותר טוב הוא לא יותר טוב?!' – יש בכך סכנה. אם אתה עושה הרבה כסף – זה טוב. אבל חז"ל אומרים שאם אתה באמת אוהב לעשות כסף אינך מסתפק במה שהשגת, כי "יש לו מנה רוצה מאתים, יש לו מאתים רוצה ארבע מאות"[פ]. כאשר אתה עושה את הצעד הבא, להיות יותר טוב, אתה מכניס הכל לסכנה – שהכל ישבר, שתגיע לפשיטת רגל.

[את הסדר של של טוב-יותר טוב-הכי טוב אפשר להקביל גם לשלשת הקוים של הספירות – קו ימין הוא טוב, כפשוט; קו שמאל מתגבר להיות יותר טוב (ובהתגברות הזו גופא יש סכנת שבירה); הקו האמצעי הוא כבר הכי טוב.]

"דרך ארץ קדמה לתורה" – להיות מענטש

שאלה: כמו שהרב הזכיר, שלפעמים יש מישהו שנראה מאמין בה' ומקיים את כל התורה אבל הוא פשוט לא בן אדם, לא מענטש – זה אוקסימורון חמור, שהרי "אין טוב אלא תורה", ואם מישהו מאמין בתורה ועושה את התורה, איך יתכן שאינו מענטש?

תשובה: מאד פשוט – הוא לא הפנים את התורה שהוא לומד, הוא עושה הכל בחיצוניות. ועוד, ועיקר – כלל גדול: "דרך ארץ קדמה לתורה"[פא], קודם צריך להיות מענטש ואח"כ ללמוד תורה. ומבואר בחסידות[פב] שהוא סוד קדימת הכתר (האמונה-תענוג-רצון) לחכמה ("אורייתא מחכמה נפקת"[פג]). גילוי הכוחות הנעלמים של הכתר עושים את האדם מענטש. ובדרך צחות: בשבעת ימי בראשית (כולל שבת קדש) יש בדיוק 469 מלים, בגימטריא מענטש. בריאת העולם – הבראת האישיות – היא להשלים את המענטש שבך, ומסוד מעשה בראשית, "מילין דהדיוטא"[פד], זוכים למעשה מרכבה, מתן תורה, שבו נאמר "כי תרכב על סוסיך [סוד אותיות התורה] מרכבתיך ישועה"[פה] ונאמר "רכב אלהים רבתים אלפי שנאן אדני בם סיני בקדש"[פו].

מלכות: שכולם יהיו שמחים

הספירה הבאה, האחרונה, היא המלכות – המלכות נקראת "ים"[פז], היא מקבלת את אור כל הספירות שלפניה שמעליה, כמו ים שמקבל את כל הנחלים שהולכים אליו. בתיאוריות המודרניות של האתיקה התיאוריה המקבילה למלכות היא התיאוריה התועלתנית, המעשית, שלא מאמינה בטוב מהותי, אבל אינה הדוניסטית (כמו התיאוריה שהזכרנו בתענוג שבכתר), אלא מאמינה שטוב הוא מקסימום התענוג לכל האנושות, לכל העולם. כדי להיות טוב עליך להיות טוב לעצמך ולכל אחד אחר, לכל הבריאה. כל סוגי הטוב צריכים להיות יחד, להתאזן, וזהו טוב. אם הטוב שלך אינו מוחלט, אינו אוניברסלי, הוא לא טוב. אתה צריך להשתדל שיהיה טוב לכולם ושכולם יהיו שמחים.

לפי הפילוסופיה הזו יש אמירה פשוטה – טוב הוא שכולם יהיו שמחים (שכֻלם יהיו שמחים = ימות המשיח – משיח אותיות ישְמח וישַמח. והוא עולה אחדות פשוטה וכו'). מה שעושה את כולם שמחים – הוא טוב. אם הוא לא עושה את כולם שמחים – הוא לא טוב. וזה כל הסיפור, אין משהו נוסף. זה משהו מאד טוב, אבל מה הפגם בגישה זו? איפה ה'?! צריך לזכור שגם ה' צריך לשמוח. אם הנוסחה שלך כוללת את ה' יש לך מלכות שמים (וימות המשיח). ה' רוצה שכולם יהיו בריאים ושמחים, לכן ברא את העולם, אבל גם ה' צריך להיות שמח. כשהמלכות כוללת הכל, כולל ה', היא מתוקנת.

סיכום הפרצוף

עד כאן היום. יש עוד הרבה דברים שלא הגענו ואי"ה נמשיך בפעם הבאה. רק לסיכום הפרצוף:

ה. שאלות ותשובות

חדשי 'טוב'

שאלה: איך ההדוניזם קשור לחדשים האלה – ניסן-אייר-סיון-תמוז?

תשובה: לאו דווקא הדוניזם. יש רמז יפה ש-ניסן עולה י"פ טוב – כמו שאמרנו, שיש עשרה סוגים של טוב, כולם כלולים בחדש ניסן. אבל כאשר מגיעים לאייר כבר עוד יותר טוב – אייר עולה יג פעמים טוב. שני החדשים האלה, תחלת השנה, כולם טוב – הראשון עשר פעמים טוב והשני שלש עשרה פעמים טוב. בספירות לפי קבלה יש עשרה שמות חיצוניים ו-13 כחות פנימיים – ניסן הוא י"פ טוב בשמות החיצוניים של הספירות ו-אייר יג פעמים טוב בשמות הפנימיים של הספירות. הרמזים האלה מראים איך הכל טוב.

"גוט שבת" – טוב להיות

שאלה: מה היחס בין שבת וטוב ה'?

תשובה: גוט-שבת!

על שבת כתוב "יום שכולו טוב". הטוב של שבת הוא התגלות הטוב של אמונה פשוטה – שלהיות זה טוב. זה גורם לעונג שבת.

המציאות הפיזית וארבעה עולמות

שאלה (לא בנושא): מדברים על ארבעה עולמות קבליים, האם יש קיום פיזי של אנשים בהם?

תשובה: אין מציאות פיזיקלית בעולמות העליונים, אבל לכל מה שקיים בעולם שלנו – השלחן הזה – יש שרש בכל העולמות, לא משהו פיזי אלא רוחני. לכל דבר בעולם יש שרש, לא רק בבריאה אלא גם באצילות. הכל שם. אם הנשמה שלך היתה שם היא היתה רואה את העצים, את הדשא, את השלחן ואת הכסאות באותם עולמות.