בע"ה

א' סיון ע"ח – כפ"ח

סוד הצלם (2)

סעודת ר"ח סיון – לע"נ ר' ראובן מרנץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "כאיש אחד בלב אחד"

נגנו "אלי אתה".

תפארת שבמלכות – יפי אחדות ישראל

היום[ב] ראש חדש סיון, חדש של מתן תורה. על היום הזה כתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר"[ג], היום הגיעו למדבר סיני, יום ה-מה של ספירת העומר, תפארת שבמלכות, היפי של המלכות. מה היפי של המלכות? שכולם יחד – כל עם ישראל יחד, "יחד שבטי ישראל"[ד]. המלכות היא עם ישראל והתפארת של המלכות היא "ויחן [גם לשון נשיאת חן, שכל אחד מוצא חן בעיני השני] שם ישראל נגד ההר".

אם לוקחים את כוונת הספירה של היום, תפארת שבמלכות, ומחברים אותה עם מספר הספירה של היום, מה – "היום חמשה וארבעים יום...", גימטריא אדם, אדם השלם, "ונחנו מה"[ה], מדתו של משה רבינו[ו], "תורה צוה לנו משה"[ז] – מקבלים כפולה של שם הוי', עד פעמים הוי', רומז לפסוקים "אתם עדי נאם הוי'"[ח] ו"עד הוי' בכם"[ט], שתי האותיות הגדולות, אתוון רברבן, בקריאת שמע, ע של "שמע" ו-ד של "אחד"[י]. אחת הכוונות שכתוב לכוון בק"ש היא "עד הוי' בכם" – עד פעמים הוי' ("הוי' אלהינו הוי' אחד") עולה תפארת שבמלכות מה (הר"ת = י פעמים עד, האוס"ת = הוה פעמים עד).

"איש אחד" – תורה שבכתב; "לב אחד" – תורה שבעל פה

"ויחן שם ישראל נגד ההר" עולה ב"פ תורה – שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, זו"נ, חתן וכלה. איפה יש רמז לשתי תורות, שהן זו"נ, חתן וכלה? רש"י מפרש (עפ"י דברי חז"ל) "כאיש אחד בלב אחד". יש פה שתי בחינות – "איש אחד" ו"לב אחד". לא מספיק להיות "איש אחד" – צריך להיות "כאיש אחד בלב אחד". אפשר לחקור מה יותר – האם הביטוי הוא בדרך "לא זו אף זו", ואז "לב אחד" יותר מ"איש אחד" או בדרך של "זו ואין צריך לומר זו", שאז "איש אחד" יותר (על פי פשט, בדרך כלל מסתבר יותר לומר "לא זו אף זו", דאם לא כן מאי רבותא[יא]).

"איש" היינו זכר. יש ארבעה כינויים-שמות לאדם – אדם-איש-גבר-אנוש[יב]. איש או שהוא מדות, או – יותר נכון – שכל שבמדות. איש הוא רק אחד שמבוגר, אחרי בר מצוה, כמו שלומדים מלוי בסיפור של שמעון ולוי בשכם[יג]. אדם הוא מיום הלידה, גם קטן הוא אדם, אבל איש הוא גדול – כשאדם גדול הוא מקבל דעת ונעשה איש, לכן אי אפשר לומר שאיש הוא רק מדות אלא גם שכל. קשור למה שנלמד עכשיו על סוד הצלמים – אדם מקבל שכל, הצלם נשלם אצלו, נפש השכלית. שוב, "איש אחד" הוא בחינת זכר. אבל לב הוא בחינת אשה – היחס בין אדם וחוה בגן עדן מקדם הוא יחס של מח ולב, כך כותב האבן עזרא וכך מובא בחסידות, ו"בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש"[יד], "בינה לבא"[טו].

אם כן, "כאיש אחד בלב אחד" כולל זכר ונקבה – תורה שבכתב, זכר, ותורה שבעל פה, נקבה. התורה שבכתב אמורה לתת לנו כח וגבורה – "כאיש גבורתו"[טז]. צריך ללמוד הרבה תנ"ך כדי ללכת בדרך היהודים הטובים של התנ"ך, היהודים שנכנסו לארץ וכבשו אותה, יהושע בן נון, ואחריו דוד המלך. כדי להכנס לארץ צריך להיות "כאיש אחד". אחר כך הישוב – "ביתו זו אשתו"[יז] – הישוב האמתי שמביא לידי גאולה, צריך להיות עם "לב אחד", תורה שבעל פה.

שידוך איש-לב

יש לנו פה חתן וכלה שהיום סגרו שידוך בשעה טובה ומוצלחת. נאחל להם שיהיו יחד "כאיש אחד בלב אחד" – המשמעות הפנימית של היום הזה. איש-לב ר"ת א-ל, שם ה', ויש להם גימטריא מאד יפה יחד – 343, 7 בחזקת 3, גשם, "ונתתי גשמיכם בעתם". קראנו בשבת שעברה פרשת בחקתי שיש בה שלש ברכות "ונתתי" – "ונתתי גשמיכם בעתם... ונתתי שלום בארץ... ונתתי משכני בתוככם"[יח]. ידוע[יט] הרמז שגשמיכם-שלום-משכני ר"ת גשם – הכל כלול בגשם. "גשם נדבות תניף אלהים"[כ], "שבעתים כאור שבעת הימים"[כא], "כצאת השמש בגבורתו"[כב]. המספר הזה, "כצאת השמש בגבורתו", "שבעתים כאור שבעת הימים", הוא היחוד של איש-לב.

שוב, זהו היפי של המלכות – כנסת ישראל – שכולנו יחד. מציאת חן קשורה לשכל – "ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם [ביום ה-אדם של הספירה]"[כג]. יש כאן קשר למאמר אדמו"ר הזקן[כד] שהתחלנו ללמוד[כה] – "שכל טוב" היינו הנפש השכלית, שמחברת (בחינת "אומר לדבק טוב הוא"[כו]) בין הנפש האלקית לנפש הבהמית, ואדמו"ר הזקן מבאר שהיינו סוד הצלם, "צלם אלהים", "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם"[כז], "כאיש אחד בלב אחד". הלב בא מהאשה והאיש הוא "כאיש גבורתו", "וכבשה"[כח], חסר כתיב, "איש דרכו לכבוש ואשה אין דרכה לכבוש"[כט], אבל אחר כך צריך ליישב "בלב אחד", להקים בית, "ביתו זו אשתו". אלה התורה שבכתב והתורה שבעל פה.

ב. צלם-צלע

"צלע המשכן"

הכתוב אומר "ויבן הוי' אלהים את הצלע"[ל] – האדם נברא "בצלם" והאשה נבראת 'בצלע'. יש כאן ודאי כוונה בתורה של "לשון נופל על לשון" – קשר בין צלם לצלע, שניהם מתחילים צל. יש אפילו ביטוי, שחוזר הרבה פעמים בתורה, בהקשר למשכן – התכלית של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[לא], לעשות לה' בית, דירה בתחתונים, תכלית כוונת בריאת העולם[לב] – "צלע המשכן"[לג]. "צלע המשכן" נוטריקון צלם.

יש "צלע המשכן האחת" ו"צלע המשכן השנית", יש כמה תופעות של הבדל בין פרשת תרומה לפרשת ויקהל – בין הציווי למשה רבינו לביצוע בפועל – כאשר למעלה, ברוחניות, בציווי, התורה נוקטת במלה בלשון זכר ובמעשה בלשון נקבה. אחת הדוגמאות היא המלה צלע – בתרומה כתוב "צלע המשכן האחד", לשון זכר, ובויקהל "צלע המשכן האחת", לשון נקבה. לפי פשט צריך להיות לשון נקבה, כמו בבריאת חוה – "אחת מצלעֹתיו"[לד]. הצלע השניה תמיד כתובה בלשון נקבה – "צלע המשכן השנית".

שתי צלעות – צד אפל וצד מואר

מהי צלע? צד. יש "צלע המשכן האחד" (או "האחת") ויש "צלע המשכן השנית" – שני צדדים למשכן ['זו שלנו זו גם כן'...] גם זה[לה], וגם מה שהוקדשו לו השנה כמה שיעורים[לו], שיש לאדם שני צדדים בכלל – צד אפל וצד מואר. צלע היא צד. כנראה שגם צלם – לשון צילום – הוא פרופיל, כמו שדברנו על שני פרופילים. כשמצלמים את האדם יש שני פרופילים – שני צדדים-צלעות-צלמים. בקבלה תמיד מוזכרים צלמים (לשון רבים) – מיעוט רבים שנים, יש לפחות שני צלמים-פרופילים של האדם, אפל ומואר.

אם מחברים לאפל-מואר את ה-צ של צד – צד-אפל-מואר – נוטריקון צלם. הסדר בנוטריקון הוא קודם אפל ואז מואר – "ברישא חשוכא והדר נהורא"[לז]. כך צריך להסביר גם את "צלע המשכן האחד" ו"צלע המשכן השנית" – כמו שיש באדם נפש אחת, שלפי התניא היא נפש הבהמית, הצל האפל, ו"נפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש"[לח], החלק המואר, "צלע המשכן השנית", "כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא".

שתי צלעות – "הצלע" ו"אחת מצלעתיו"

היחס של שתי צלעות, שני צדדים, מודגש בפסוקי בריאת חוה, כי המלה צלע חוזרת פעמיים בסמוך. קודם כתוב "ויקח אחת מצלעתיו ויסגֹר[לט] בשר תחתנה" ואחר כך "ויבן הוי' אלהים ['בינה יתרה נתנה באשה'יד] את הצלע". צריך לדרוש ש"אחת מצלעתיו" היינו "צלע המשכן האחד" (או "האחת") ואחר כך "הצלע", ב-ה הידיעה, היא "צלע המשכן השנית". "אחת מצלעתיו" – כאשר האשה מרגישה את עצמה רק כאחת מצלעות בעלה – היינו הצד האפל והטפל שלה (אותיות א-ט מתחלפות באטב"ח, כאשר חילוף אט היינו כתר הנוקבא, כמבואר באריז"ל[מ]), ואילו "הצלע" (ב-ה הידיעה), כאשר האשה מתעצמת עם בחינתה-מעלתה היא, הבינה היתרה שלה, היא כבר הצד המואר שלה.

החיבור המתבקש של שתי המלים מצלעתיו-הצלע מודגש בגימטריא – הן משלימות לרבוע, 29 ברבוע שהוא-הוא מספר ההשראה של 21. מספר מאד מיוחד, שאין כמותו מ-25 (שהוא גם רבוע וגם השראה). 29 בעברית של היום היא חויה – חויה ברבוע (חוית העיגול הגדול ברבוע, היינו לרבע את העיגול)... אם נחבר "אחת מצלעתיו" ו"הצלע" נקבל רבוע כפול – 1250, הרבוע הכפול של 25. 25 ברבוע, 625, עולה אדם במילוי – אלף דלת מם. הרבוע הכפול של 25 (כה, סוד המלכות) הוא בדיוק ערך כל האמהות של עם ישראל, שרה-רבקה-רחל-לאה וגם בלהה-זלפה, שש האמהות של עם ישראל – כלומר, כל האמהות כלולות באשה הראשונה, חוה, "אחת מצלעתיו" "הצלע".

'איהו צלם, איהי צלע'

אם כן, פתחנו שיש צלם וצלע. בולט במעשה בראשית שהוא, הזכר, בצלם – אם כי כתוב "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אֹתו זכר ונקבה ברא אֹתם", כלולים זכר ונקבה, אך בכל אופן כתוב בקבלה[מא] שעיקר המלה צלם היינו הזכר ודמות היא האשה, "נעשה אדם [שניהם יחד] בצלמנו [הוא] כדמותנו [היא]"[מב] – והאשה היא ודאי צלע, הצלע שלו. נמצא שאדם נברא בצלם ואילו חוה, האשה, נבראת מ"אחת מצלעתיו" של האדם, כדמות האדם.

ידוע שאשה צלע = מלכות, סוד האשה[מג]. כל ו הלשונות (שבהם חוה אותיות): אדם צלם אשה חוה צלע דמות = 1170 = אדם פעמים הוי' ב"ה, שלמות האדם[מד].

חזרה על פתיחת המאמר בלקו"ת

אנחנו בפתיחה ראשונה, לפני שנמשיך לקרוא בפנים את העץ חיים והמאמר בלקו"ת של אדמו"ר הזקן שהתחלנו בשבת. אדמו"ר הזקן מתחיל את המאמר שסוד הצלם הוא סוד הנפש השכלית – הממוצע בין הנפש האלקית לנפש הבהמית, בין הצורה והחומר. כדי לחבר את הצורה והחומר צריך ממוצע באמצע. שמנו לב שהמלה ממוצע עולה "צלם [צע] אלהים [ממו]", וכתוב בעץ חיים שהוא הממוצע לחבר את הצורה לחומר, שלפי פירוש אדמו"ר הזקן היינו הנפש האלקית והנפש הבהמית, ואדמו"ר הזקן מסביר שלממוצע, לצלם, קוראים הנפש השכלית. היא גם מנוגה – לא קליפת נוגה אלא נוגה. מהו נוגה (ולא קליפת נוגה)? אור עמום, אור וחשך משתמשים בערבוביא. הוא כותב גם טוב ורע, אבל נוגה היינו אור שיש בו עוד רשימו של חשך.

"אך בצלם יתהלך איש" – חשך עליון (מקיף קדוש) וחשך תחתון (הילוך בחשך)

אמרנו שהפסוק הכי חשוב בתנ"ך של צלם – חוץ מבריאת האדם בצלם – הוא "אך בצלם יתהלך איש"[מה]. מהו הצלם בפסוק?

לפי הקבלה היינו שאדם הולך כל החיים שלו תחת המקיף-הצל – לא סתם צל אלא צל כפול[מו]. ה-ל של צלם, צל, היא מקיף אחד, בבואה אחת, וה-ם הסופית היא "בבואה דבבואה". כתוב "בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו"[מז] – בלעומת-זה יש בבואה אחת, יש צל, מקיף קרוב, אבל צלם, בבואה דבבואה, מקיף רחוק, היחידה שבנפש, אין להם (על הצל שלהם נאמר "סר צלם"[מח], היה להם צל וכעת הוא סר, ואילו הצלם סר ומושלל מהם מעיקרא). אם כן, בקבלה "אך בצלם יתהלך איש" היינו צלם קדוש מאד[מט].

אך כאשר מסתכלים במפרשי הפשט על "אך בצלם יתהלך איש" רואים שחלקם[נ] אומרים שהמלה "צלם" היא שם נרדף לחשך, ואפילו מביאים מערבית ושפות נוספות שצלם הוא חשך[נא]. אם כן, מה פירוש "אך בצלם יתהלך איש", 'אך בחשך יתהלך איש'? אדם הולך בחיים, ואף אחד לא יודע מה מחכה לו מחר, מהו היום האחרון שלו (שעל כן נאמר "שוב יום אחד לפני מיתתך"[נב], היינו כל יום ויום של חיי חיותו בעלמא דין). אם מדובר באשת חיל כתוב "ותשחק ליום אחרון"[נג], החשך בעצמו מצחיק (סוד יצחק הנ"ל הערה נא, "פחד יצחק"[נד]), אבל הוא עדיין חשך. אדם הולך בחשך, לא יודע מה יהיה איתו, מה יהיה מחר. כך הרד"ק מסביר את פשט הפסוק. "אך בצלם יתהלך איש" – אדם הולך כל החיים בחשך, "כי לא תדע מה ילד יום"[נה].

יש פה שני פירושים, שלכאורה הם מהקצה אל הקצה – או מקיף דמקיף או הילוך בחשך. המקיף שומר על האדם, כמו המזל (ז-צ מתחלפות באותיות השינים, אז יש קשר בין מזל לצלם). לאדם יש מזל ולבהמה אין מזל – מה המזל עושה? שומר על האדם ומסייע לו, כך אומרת הגמרא[נו]. מצד אחד אדם הולך בחשך, יוצא מהבית ולא יודע מה הולך לקרות, ומצד שני צלם הוא מקיף דמקיף, יחידה ששומרת עליו, מזל עליון.

מה ההסבר? כמו שיש חשך תחתון יש גם חשך עליון, "ישת חשך סתרו" (כנ"ל), עד כדי כך שההעלם העצמי של אור בעצמות המאור – בחינת "יחיד" שלפני הצמצום – הוא חשך. עצם, עצמות, הוא חשך. למה? עצם הוא לשון עצימת עינים. כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" עוצמים עינים, מתעצמים – כשעוצמים עינים נכנסים לחשך, אבל מתעצמים, מתעצמים עם ההעלם העצמי של אור בעצמות המאור, זה הלשון בחסידות. יש חשך הכי גבוה, "אך בצלם יתהלך איש", ויש חשך הכי תחתון, אדם הולך בחשך. כתוב – בגלות – "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם"[נז] (קשר מובהק בין צלם לנגה), סוד הגאולה, משיח, פתאום "הנה זה בא"[נח] (וכבר בא), "ופתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים"[נט], פתאום מופיעים המשיח והגאולה. בכל אופן, אנחנו רואים שמאד מתאים שצלם קשור קודם כל לצד האפל – "צלע המשכן האחת", כנ"ל.

השכל החשוך

שוב, החידוש של אדמו"ר הזקן שהצלם הוא השכל – השכל האנושי – שבין שתי הנפשות, והוא בעצם המאפשר לנפש האלקית להתלבש בתוך הנפש הבהמית כדי לברר את הבירורים. לשם כך האדם מקבל ימים – "הלא צבא לאנוש עלי ארץ"[ס], "ימים יצרו ולו [ולא כתיב] אחד בהם"[סא]. דברנו בשבת על הפסוק "ימי שנותינו בהם [שבעים שנה]"[סב] – הוא כותב במאמר ש"בהם" היינו בתוך שתי הנפשות, הנפש האלקית מתלבשת קודם בנפש השכלית ועל ידי ההתלבשות בנפש השכלית היא יכולה להתלבש בנפש הבהמית, לברר רפח ניצוצין הן מהנפש הבהמית והן מהנפש השכלית. "וארח צדיקים כאור נגה"[סג], מתחיל מהנפש השכלית, מהנגה, אבל הוא "הולך ואור עד נכון היום", מתגבר עד שנעשה כנכון היום, הצהריים הבהירים ביותר.

כל האריכות הזו נועדה להסביר גימטריא פשוטה שעולה מהקשר בין צלם ל-צלע – צלם-צלע שוה שכל. הנקודה הראשונה במאמר היא שהצלם של האדם הוא השכל. העובדה שצלם הינו חשך היא סימן שהשכל בפני עצמו – הגם שהוא אמור להיות אור, כמו הביטוי "אור השכל" (שם ספר של רבי אברהם אבולעפיא) – הוא חשך. כתוב שסתם שכל הוא קר – קר ומת, כך כתוב ב"היום יום"[סד] – וכך, על אף שה'נאורים' חושבים שהשכל הוא אור, הוא מצד עצמו חשך (ביחס לאור הנשמה, אור הנרנח"י, ה"אדם" עצמו, כפי שלמדנו בע"ח). כמו שכתוב בנביא[סה] שהחולה – סופרים מט ימי העומר כדי לצאת מ-חולה, בגימטריא מט – מחליף אור וחשך, מר ומתוק. הוא חושב שהשכל הוא אור, אבל בעצם השכל הוא חשך אם אינו בא לשמש את האלקות. השכל צריך להכיר את השליחות שלו – השכל הוא רק משרת, ולא תכל'ס. הוא צריך לשרת את הנפש האלקית, לגלות לנפש הבהמית את האלקות המאירה בנפש האלקית ועל ידי כך לברר אותה. זו הנקודה הראשונה שלמדנו.

ג. סוד הצלם – יסוד ספר התניא

הלבוש שממשיכים ההורים – סוד הצלם-השכל

היתה הערה אחת שהעירו, שגם צריך לפתח קצת לפני שנמשיך לקרוא: פרק א בתניא הוא "הצלע האחת", הנפש הבהמית, ופרק ב כבר "הנפש השנית", מדגיש את "השנית", שהיא "חלק אלוה ממעל ממש". בסוף פרק ב הוא כותב[סו] שאיש ואשה צריכים לקדש את עצמם בשעת תשמיש – מביא מהזהר ומכתבי האריז"ל – כדי להמשיך לילד שלהם לבוש קדוש שעל ידו הוא מקיים את כל המצוות. הוא כותב שם שגם מי שמצד עצם הנשמה שלו, הנפש האלקית שלו, יש לו נשמה מאד גבוהה – אם הלבוש מהוריו אינו קדוש יהיה לו מאד קשה, הרבה נסיונות ומשברים וגלים שיעברו עליו, כי אין לו את הלבוש שעוזר ומאפשר לו לקיים את המצוות. האריז"ל, ואחריו אדמו"ר הזקן, עושה עיקר מהלבוש הזה – לא משנה איזה נשמה יש לך, בשביל לפעול בעולם צריך אותו. מהו הלבוש הזה, שנמשך לאדם על ידי הוריו? רומז לכאן, סוד הצלם[סז], שבעצם הוא הנפש השכלית.

מהם אבא ואמא? שכל בקבלה – אבא הוא חכמה ואמא היא בינה. מה אבא ואמא נותנים לו? את השכל שלו, הנפש השכלית שלו. בלי הנפש השכלית הוא לא יכול ליישם כלום בחיים, לא יכול לעשות מצוות ומעשים טובים כמו שצריך, כמה שבפנימיות הוא נשמה גבוהה. אדרבא, אם הוא נשמה גבוהה אך הוא כבול, ללא הלבוש המתאים, מה המציאות הזו תעשה ממנו בחיים? טיפוס מאד מתוסכל, מאד מסכן. קודם כל, רואים כמה חשובה הכוונה בקדושה של ההורים בשעת הזיווג[סח], וגם מתגלה לנו איפה אדמו"ר הזקן מדבר על סוד הצלם – יסוד כל כך חשוב, איפה הוא מוזכר בתניא? בפשט מוזכר שם בסוף פרק ב, אחרי שהגדיר שיש נפש אלקית ונפש בהמית הוא מסיים שצריך לבוש מההורים, והוא עיקר – משהו יסודי ביותר, רק באמצעותו הנפש האלקית מתלבשת בתוך הנפש הבהמית, תכלית הכוונה.

הבינוני – סוד הממוצע

אם כן, רואים שכבר מתחלת ספר התניא הסוד של הצלם – שכבר רואים שיש לו הרבה שמות, הרבה כינויים ולשונות – מופיע. אם נלך עוד אחורה, יותר מוקדם בתחלת התניא, ונחפש את הצלם – אולי גם שם נמצא אותו? הצלם הוא ממוצע. ידוע ש"שלשה ספרים נפתחין בראש השנה"[סט] – ספר של צדיקים, ספר של רשעים וספר של בינונים. אדמו"ר הזקן מתחיל את התניא עם שלשת הסוגים של עם ישראל – צדיקים, רשעים ובינונים. הוא גם מוסיף לחלוקה, על פי הגמרא, שאצל הצדיקים יש שני סוגים וגם אצל הרשעים יש שני סוגים – צדיק גמור, צדיק וטוב לו; צדיק שאינו גמור, צדיק ורע לו; רשע ורע לו, רשע גמור; רשע וטוב לו, רשע שאינו גמור; בינוני. כלומר, הוא מתחיל את התניא עם חמש מדרגות.

הוא אומר שבינוני אינו חצי זכויות וחצי עבירות ח"ו, אבל בכל אופן הוא נקרא בינוני. מהו בינוני? הוא קרא לספר "ספר של בינונים". כתוב שאדמו"ר הזקן כתב גם ספר של צדיקים, שנגנז או משהו אחר. ספר התניא הוא לא ספר של צדיקים אלא דווקא ספר של בינונים. מתחיל במאמר של רבה, "כגון אנא בינוני"[ע]. אמרנו שכך גם אדמו"ר הזקן אמר על עצמו, אף שהוא ודאי היה צדיק גמור. מהו אותו בינוני? אם מעמיקים, גם בדרוש שאנחנו לומדים – ומתבוננים בתניא, התושב"כ של החסידות – רואים שעיקר הסוד של פנימיות התורה (שבא מתוך הפנימיות לברר את החיצוניות, את ה"גופא דאורייתא") הוא סוד הממוצע, כמו שמסבירים תמיד שכל המחלוקות בגמרא הן דיון במקרים של ממוצע בין שני קצוות. כל המחלוקות הן האם אתה מדמה את הממוצע לצד אחד או לצד שני. כל התורה כולה – "אורייתא מחכמה נפקת"[עא], היא שכל – היא לדון במציאות הממוצע, הבינוני.

בינוני – התלבשות הצדיק (צורה) בלבושי הרשע (חומר)

יש צדיק ויש רשע. מהו הצדיק? הצורה (כפי שאומרים על צדיק, 'א הייליקע צורה' – צורה קדושה). מהו הרשע? החומר. לכל אחד יש צורה וחומר – הצדיק שלו והרשע שלו. אם תגלה את הבינוני שלך, ותתקן אותו, רק הוא יכול להוציא מן ההעלם אל הגילוי את הצדיק שבך. בתוך כל אחד יש את כל המדרגות – חמש מדרגות, אבל נתחיל משלש – הצדיק שבו, הרשע שבו, והבינוני שבו. הבינוני שבו מלביש את הצדיק שבו כדי שיוכל להשפיע על הרשע שבו, להפוך אותו, להחזיר אותו בתשובה. זו בחינת יוסף – "יֹסף הוי' לי בן אחר"[עב] – המתלבש בלבושי המתברר, ה"אחר", ומברר אותו, שיחזור להיות "בן".

המברר צריך לדעת את תפקידו, אבל הוא לא יכול לעשותו בלי שיש לו בעצמו לבוש שהוא ממוצע בין המברר למתברר. הוא צריך שני לבושים: קודם כל צריך להתלבש, התלבשות ראשונה, בלבוש שיחסית אליו מדמה עצמו למתברר. צריך להתדמות למתברר, התדמות שגם היא איזה לבוש פנימי – אם הוא רשע גם אני רשע. יכולת ההתדמות הזו תלויה בשכל טוב, לזהות בעצמו דמיון לרשע, "היה בעיניך כרשע" (כמו כל רשע שאתה פוגש בחיים). אז הוא יכול למצוא שפה משותפת עם כל אחד ואחד – ערוץ התלבשות בכל אחד ואחד. בהתלבשות השניה הוא מברר, מתלבש ממש בתוך המתברר, ומברר אותו, מעלה אותו, מעלה את הניצוצות שבו.

בכל אופן, כל תורת חב"ד היא דווקא ספר של בינונים, ולא צדיקים, "ואפילו אם כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". מסבירים ש"כרשע" היינו בינוני שמחשיב עצמו כרשע, מתלבש בלבוש של רשע, כפי שהסברנו כרגע. אז הוא יכול להתלבש ברשע ממש ולקיים את הפסוק של יוסף הצדיק, "ועמך כֻלם צדיקים"[עג], "יוסף הוי' לי בן אחר", להפוך את ה"אחר" ל"בן".

פנימיות וחיצוניות הממוצע-הבינוני

יש את הווארט המפורסם שאנחנו אוהבים לחזור[עד] מרבי פינחס מקוריץ[עה], מגדולי תלמידי הבעל שם טוב: מי הוא צדיק גמור? מי שאוהב רשע גמור. מי הוא צדיק שאינו גמור? מי שאוהב רשע שאינו גמור. כמה שאתה צדיק ככה אתה מתהפך ומרחיק לכת – זה שהצדיק-גמור אוהב רשע-גמור זו תופעה לא מקומית, שלא צריך זמן בשבילה, לא צריך להתהפך, אתה בעצם נמצא (בלשון המדע, 'שזור') שם. אם אתה צדיק גמור – אתה נמצא בעצם יחד עם הרשע הגמור. לכן אתה אוהב אותו (אהבה עצמית ממש, בחינת "על כל פשעים תכסה אהבה [עצמית]"[עו], כמבואר במצות אהבת ישראל בספר דרך מצותיך). אם אתה צדיק שאינו גמור אתה נמצא יחד עם הרשע שאינו גמור. רק בשביל לאהוב רשע גמור כבר כדאי להיות צדיק גמור. המשיח הוא צדיק גמור שאוהב גם את הרשעים הגמורים (כמפורש בדברי רבי פינחס מקוריץ הנ"ל), "לבלתי ידח ממנו נדח"[עז] – לא יכול להשאר אף אחד בגלות, לא יכול להשאר רשע גמור מחוץ לקדושת עם ישראל.

אם כן, אפשר לחדד בתוך התניא, שמתחיל עם מאמר חז"ל "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". לפי מה שהרגע אמרנו נפרש ככה – אם אומרים לך שאתה צדיק, זה גופא סימן שאתה רשע. ממה נפשך, אם הם צודקים – הצדיק הגמור אכן נמצא יחד עם הרשע הגמור והצדיק שאינו גמור נמצא יחד עם הרשע שאינו גמור. אם הם לא צודקים – פשיטא שאתה רשע, גם מעמיד פנים ומאנה את הבריות שיחשבו עליך שהנך צדיק.

בכל אופן, באותו מאמר אין את האבחון בין שני הצדיקים – רק כתוב "תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". אדמו"ר הזקן מסביר ש"כרשע" היינו הבינוני, אבל הפשט הוא "כרשע" ממש. הבינוני הוא הממוצע בין הצדיק והרשע, ובתוך הממוצע גופא יש חיצוניות ופנימיות. כידוע מכתבי האריז"ל – אחד הדברים שהאר"י כתב בעצמו, לא רבי חיים ויטאל – עיקר הקבלה שלי הוא חיצוניות ופנימיות. זהו גם שם אחד השערים בעץ חיים. בכל דבר יש חיצוניות ופנימיות. מה לגבי הבינוני? החיצוניות של הבינוני היינו הכח שלו לחבר בין הצדיק שאינו גמור לרשע שאינו גמור – אף שדברנו על תופעה לא-מקומית, זהו חיבור מקומי יחסית, כי מחבר בין שתי מדרגות סמוכות זו לזו. פנימיות הבינוני היא החיבור שלגמרי לא-מקומי – החבור בין הצדיק הגמור לרשע הגמור. הממוצע נועד לחבר בין שני קצוות. כח הממוצע לחבר שני צדדים קרובים יחסית, הגם שיש נקודת אין באמצע וצריך גישור קל, הוא חיצוניות הממוצע. פנימיות הממוצע היא עמידתו כאן תוך שבעצם הוא מחבר שני דברים שרחוקים עד אין סוף אחד מהשני. החבור שלהם הוא לא מקומי בכלל.

לכן זהו "ספר של בינונים", לשון רבים – יש שני בינונים לפי הווארט הזה. יש את חיצוניות הבינוני, לחבר את הצדיק שאינו גמור לרשע שאינו גמור, ויש את פנימיות הבינוני, לחבר בין הצדיק הגמור לרשע הגמור – זהו משיח, פנימיות הבינוני, הכח של המשיח (שלמות הצלם – צלם במילוי בגימטריא משיח).

רמזי הצלם-הבינוני

והרמז: בינוני-צלם = רפח, וכפי שמוסבר בעץ חיים (שמביא אדמו"ר הזקן ואנו לומדים בפנים) שהצלם הוא סוד רפח ניצוצין. בינוני = ד פעמים לב וצלם = ה פעמים לב, יחד ט פעמים לב, סוד רפח כנודע (וביחד עם עוד לב, להשלים לעשר, "העשירי יהיה קדש להוי'"[עח], עולה הכל שך ניצוצין, וכמו שיתבאר). בבינוני-צלם יש ט אותיות (פנות הרבוע, ב נ צ ם = יעקב, ז פעמים הוי', ודוק), נמצא שהערך הממוצע (הבינוני והצלם הם סוד הממוצע) של כל אות הוא לב, שהוא – כמבואר בתניא[עט] – הממוצע בין מוחין בעצם לכחות המעשה, סוד הגדפין, דחילו ורחימו, שבלעדיהם "לא פרחא [רפח] לעילא"[פ], לא נעשה בירור ה-רפח, תכלית עבודת האיש הישראלי בעלמא דין.

אם כן, עד כאן הקדמה חשובה רק כדי לומר שהמושג צלמים – בכלל, ובפרט ההדרוש "אם בחקתי" בלקו"ת, שאומר שהצלם הוא הנפש השכלית – הוא יסוד היסודות של כל החסידות, של כל התורה כולה. [כשמלמדים את הממוצע, הוא לא מדבר לאף אחד...] צריך להתלבש במקומו של המתברר, הרשע, ממש.