בע"ה

אדר"ח אייר ע"ח – כפר חב"ד

סעודת ראש חדש אייר

לעילוי נשמת ר' ראובן מרנץ ע"ה – התוועדות יום הולדת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "אני הוי'" – המשכת רפואה מתיקון ה'אני'

נגנו "אלי אתה" (אדה"ז וצ"צ), "ימין הוי'", "לכתחילה אריבער".

"[ואהבת לרעך כמוך] אני הוי' – רֹפאך"

ידוע שחדש איר הוא ר"ת "אני הוי' רפאך", חדש של רפואה בכלל ורפואה טבעית בפרט. "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך"[ב] – בלי התערבות של רופאים, הכל ה', "לא אשים עליך". הביטוי "אני הוי' רפאך" מתחיל "אני הוי'" – "אני הוי'" הוא "רֹפאך".

כבר אפשר לתת רמז למה שאנחנו עכשיו קוראים בתורה – אנחנו כבר באחרי-קדושים – ששם הכלל הגדול בתורה "לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני הוי'". יש הרבה דרושי חסידות למה הסיום של "ואהבת לרעך כמוך" – שהוא ה"כלל גדול בתורה" – הוא "אני הוי'". הדבר הכי פשוט, שאהבה אמתית, "'כמוך' ממש", כמו שאמר אדמו"ר הזקן, היא על ידי הגילוי שבכל יהודי יש ניצוץ של ה' – הניצוץ מחבר אותנו – שכל יהודי הוא "אני הוי'". כל יהודי מגלה את ה"אני הוי'", רואה את ה"אני הוי'" בחבר שלו, וגם אצלי יש ניצוץ של "אני הוי'" – ככה מתחברים שני היהודים.

לעניננו אומר ש"אני הוי' רֹפאך" – מי שזוכה לגילוי של "אני הוי'", ה"כלל גדול בתורה", זוכה ל"רֹפאך", זהו מקור של רפואה, ממשיך את הרפואה. שייך באופן מיוחד לימי ספירת העומר שאנו בתוכם. רוב ימי ספירת העומר הם בחדש אייר, הכל קשור לחדש אייר, אבל הווארט של ספירת העומר הוא אהבת ישראל – קשור לתלמידי רבי עקיבא. כאן יש קשר מובהק בין "ואהבת לרעך כמוך" בספירת העומר, כלל התיקון, ל"אני הוי' רפאך" בחדש איר.

הופעות "אני הוי'" בתורה – הריכוז בחומש ויקרא ובפרשיות אחו"ק

אם כן, נתחיל את ההתבוננות שלנו היום בביטוי "אני הוי'". כמה פעמים יש בתורה "אני הוי'"? אם מסתכלים רואים שיש 80, כלל, פעמים.

הרוב המכריע, הרוב הגדול מאד, בחומש ויקרא – 52, "הוי' הוי'", פעמים "אני הוי'" רק בחומש ויקרא, שנקרא תורת כהנים (בכהן מתגלה ה"אני הוי'" ביותר. כל עם ישראל הוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כהן "אני הוי'" = "אנכי אנכי", אנכי אותיות אני ו-כ של כהן. אני כהן ר"ת "אך טוב לישראל". אני כהן בה"פ = 770, ודוק). בכל שאר החומשים יש רק עוד כח, יחי, פעמים "אני הוי'". בתורת כהנים, עמוד התווך של החומשים, יש 52 פעמים. יש כאן גם טעם לשבח למה מתחילים ללמוד עם ילדים קטנים חומש ויקרא – יש שם הכי הרבה פעמים "אני הוי'". בדרך כלל אומרים שמתחילים עם הקרבנות, שיש טהרה מיוחדת בכך שילד יתחיל ללמוד דיני הקרבנות, וכעת מוסיפים עוד טעם לשבח – שחומש "ויקרא" הוא הריכוז הגדול של "אני הוי'".

רק בתוך החומש הזה הריכוז הגדול הוא בפרשת קדושים – יתכן שפעם דברנו על הענין – שרק בה יש 20 פעמים "אני הוי'". אחד מהם הוא "ואהבת לרעך כמוך אני הוי'". אם יש בכל התורה 80 פעמים "אני הוי'" רק פרשת קדושים היא רבע, "ומספר את רבע ישראל". אנחנו קוראים את שתי הפרשיות יחד השנה, אחרי-קדושים, וגם באחרי-מות יש די הרבה, אך לא עשרים. הכי חשוב בפרשת אחרי-מות הוא "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני הוי'". הפסוק מדבר בכל המצוות, אבל במיוחד מתחיל את פרשת העריות אותה קוראים במנחה של יום כיפור. כל ה"אני הוי'" בפרשת אחרי-מות הם בפרשת עריות – 6 פעמים "אני הוי'".

אם כן, באחרי-קדושים יש הוי' פעמים "אני הוי'" בחלוקה מובהקת של 26 – 6 (ה-ו של שם הוי', הבריח התיכון המבריח כו', האות העיקרית שבשם, כמבואר בדא"ח) ועוד 20 (6 במשולש ועוד 20 במשולש = 21, אהיה, במשולש, סוד רלא שערים פו"א של עולם המלבוש שלפני הצמצום. היינו יחוד בין שם הוי' ושם אהיה, כמבואר במ"א). השבת הזו, כשנקרא אחרי-קדושים, אפשר לספור תוך כדי הקריאה. בכל חומש ויקרא יש 52 פעמים, אז אחרי-קדושים בדיוק החצי – הוי' פעמים באחרי-קדושים ועוד הוי' בשאר פרשיות חומש ויקרא.

ימי ספירת העומר – ימי תיקון ה'אני'

כמו שאמרנו, ימי ספירת העומר הם התיקון של אהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך אני הוי'", ומשם גם "אני הוי' רֹפאך". אם רוצים להגיע עוד יותר לשרש, השרש של "אני הוי' רֹפאך" הוא "אני הוי'" והשרש של הכל הוא פשוט המלה "אני". המלה "אני" קשורה לכח של בכור, כמו שכתוב בראובן "כחי וראשית אוני" – השרש של 'אני' הוא 'אוני', הכח הראשוני של האדם, הבכור, שמקבל פי שנים, סוד "אני אני הוא".

הימים של ספירת העומר הם ימים של תיקון ה'אני' בכלל, תיקון האגו – למה? אלה ימים של תיקון המדות בכלל, וכדי לתקן את המדות צריך קודם לתקן את האגו. אבל עוד יותר – מה ה'אני' המיוחד שצריך לתקן בימים האלה? מודגש במיוחד בדור האחרון. עיקר ה'אני' שצריך לתקן הוא ה"אני אמלֹך" – "ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלֹך", המקור של הביטוי "אנא אמלוך" בקבלה. מי אומר "אנא אמלוך"? ז מלכין קדמאין דתהו. נזקוף לזכותם שיש להם כוונה טובה ב"אני אמלוך" שלהם – כל אחד חושב שיכול לתקן את כל העולם כולו, הכל תלוי בי ועומד עלי, כל המציאות היא 'אני', הכל עולם התהו, 'אני' אחד גדול (כמו שאמר פרעה, "לי יאֹרי ואני עשיתני").

מה הכוונה העיקרית של ימי הספירה לפי האריז"ל? לא רק שהיום חסד שבתפארת אלא שצריך לכוון שהיום בלע שבחֻשם. עיקר הכוונה של הקבלה הוא שימי ספירת העומר הם לתקן את ז מלכין קדמאין דמיתו – להחיות אותם. דברנו על כך[ג] בהקשר לתחית המתים בכלל, "הקיצו ורננו שכני עפר" – ימים של החיאת המת. עיקר הכוונה של הימים האלה הוא תיקון מלכין קדמאין דמיתו. כל יום הוא התכללות, כמו חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו', כך גם התכללות המלכים (שהוא בעצם ראשית תיקון המלכים, שיצאו נפרדים זה מזה, ולכן נשברו). בגדול, במלה אחת, תיקון המלכים הוא תיקון ה'אני'. מה החטא? למה מתו? כי כל אחד התנשא לאמר "אנא אמלוך".

הכנעה-הבדלה-המתקה – "אני", "אני הוי'", "אני הוי' רֹפאך"

אם כן, יש את המושג 'אני', יש "אני הוי'" ויש "אני הוי' רפאך" ("אני אמלך", לשון מקרא, ועוד "אנא אמלוך" = "רפאך", את זה צריך לרפא) – יש כבר שלשה שלבים של תיקון.:

קודם צריך לתקן את ה'אני'. כתוב בתניא שאצל הבינוני, שהוא "מדת כל אדם", ה'אני' שלו הוא הנפש הבהמית – שארית, תוצאה, של שבירת עולם התהו. אם האדם מתקן את ה'אני' מתגלה בו, כמו שאמרנו בנוגע לאהבת ישראל, ניצוץ של "אני הוי'". מה היחס בין 'אני' ל"אני הוי'"? תיקון ה'אני' הראשון הוא הכנעה ו"אני הוי'" היינו הבדלה. בספר מחשוף הלבן לרבי יעקב אבוחצירא כתוב על "והנה קמה אלמתי וגם נצבה" ש"והנה אנחנו מאלמים אלומים", ממלאים מילואים – כל אחד עושה את מילויי השם שלו – וחלק המילוי של יוסף (יוד ויו סמך פא) הוא אני הוי'. כך אומר ר"י אבוחצירא זכותו יגן עלינו. "קמה אלמתי" היינו קימת ברית הקדש – הבדלה, "מל" מלשון ברית מילה.

אם כן, יש קודם 'אני', תיקון ה'אני' על ידי הכנעה. אחר כך, מי שמכניע את ה'אני', את הנפש הבהמית, מתגלה אצלו הנפש האלקית – הוא יהודי, יש בו נפש אלקית, אבל היא מוסתרת. כאשר מוריד את קליפת ה"אני" של הנפש הבהמית על ידי ביטוש – כמו שכתוב בתניא פכ"ט, עם הבטוש של "אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו'" כמו שכתוב שם – מתגלה הנפש האלקית. על ידי ה"חש" מתגלה ה"מל", "אני הוי'" – ניצוץ יוסף שנמצא בכל יהודי מתגלה. ואז "והנה קמה אלמתי", מתגלה ה"אני הוי'" שבתוכי.

אחר כך, מהי ההמתקה? "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך" – המתקת כל הדינים בשרשם. שם בפרשה כתוב "וימתקו המים". בכלל, איך אנחנו יכולים להיות מאה אחוז בטוחים שפסוק זה שייך לחדש אייר? הוא סיום קריאת התורה של שביעי של פסח, קריעת הים. ה' קורע לנו את הים ואנחנו זוכים לשיר – "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת להוי' ויאמרו לאמר וגו'", כל השירה, ואז משה צריך להסיע אותנו מביזת הים ומגיעים למרה, עם מים מרים, ומשה משליך עץ (מר לפי המדרש, רפואת "דומה בדומה") "וימתקו המים". זו ההופעה היחידה של שרש מתק בכל התורה – המתקה, "וימתקו המים". אז בא פסוק הסיום, בו מסיימים את קריאת התורה, "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך". ממילא מתבקש לומר שזהו המשך של שביעי של פסח – כל חדש אייר, ובמיוחד היום, המשך החותם של שביעי של פסח, "הכל הולך אחר החיתום".

ב. מאמונה שלמה לבטחון גמור

רפואה והמתקת הדינים עם אמונה ובטחון

אחרי הקדמה זו נתבונן כמה שוות שאר האותיות, חוץ מר"ת איר – "אני י-הוה רפאך" – 177. מה אומר מספר זה? כנראה גם קשור לענין, שכדי לזכות ל"אני הוי' רפאך" בחדש איר – חוץ ממה שאמרנו שצריכים אהבת ישראל ותיקון האני – זקוקים לעוד 177. זהו מספר שאנחנו מדברים עליו לאחרונה. השנה הזו יש סדרת שיעורים של "אמונה ובטחון", שם אנחנו מסבירים שאמונה-בטחון עולה 177.

היות שזהו ערך המילוי (אמצעי וסופי תיבות) של "אני י-הוה רפאך" – רמז ברור שכדי לזכות לרפואה מהשמים, שהיא המתקת דינים בכלל כפי שנתבאר, צריך אמונה ובטחון. זהו חדש שיש דינים וצריך להמתיק את הדינים – בכתבי האריז"ל כל כוונות הספירה הן המשכת מוחין למדות כדי להמתיק את הדינים – ולשם כך צריך אמונה ובטחון. אנחנו הרבה מסבירים את ההבדל בין אמונה ובטחון – צריך את שניהם. נמשיך כעת לעוד פרק בנושא הזה. צריך אהבת ישראל, צריך אמונה ובטחון, צריך בטול ה'אני'.

תיקון ה'אני' – הפיכתו ל"אני מאמין"

כל אחד מכיר את הנוסח של יג עיקרי האמונה של הרמב"ם – חב"ד לא אומרים, אבל נוסח שהעולם אומר – "אני מאמין באמונה שלמה...". בפרט מכירים את העיקר ה-יב – "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זאת אחכה לו בכל יום שיבוא". אף על פי שהרבי לא אומר את העיקר כנוסח, הוא עושה ממנו ענין הכי גדול וחשוב בדור שלנו, עד שיתגלה תיכף ומיד ממש בביאת המשיח העיקר הוא "אני מאמין באמונה שלמה וכו'" – צריך להאמין שיבוא היום, עכשיו, נאו.

למה מדברים על זה? כי מחבר את ה"אני" – אלה ימים של תיקון ה'אני', 'איך' – לאמונה. למה באידיש אומרים 'איך'? כי ה'אני' הראשון הוא איך אחד גדול... ככה צריכים לכוון, ככה מבטשים קצת, טפה, את ה'אני' הזה. כדי לתקן את ה'אני' צריך שיתחיל להיות 'מאמין' – "אני מאמין". כנראה שה'אני' המקורי הוא כופר אחד גדול. לכן ראשית תיקון ה'אני' הוא לעשות ממנו "אני מאמין".

השאלה האם יש כזה דבר בתורה, בתנ"ך – איזה פסוק שכתוב "אני מאמין"? לא, אין. ובש"ס בבלי ובירושלמי? גם לא, אין שום "אני מאמין", בשום דבר – אין את הביטוי הזה. איפה הביטוי הזה מופיע פעם ראשונה? במדרש. יש כמה מדרשים, סיפורים – הסיפור של יוסף ויעקב ושל יהושע ועכן – שכתוב בהם "אני מאמין". שוב, לא בתנ"ך ולא בש"ס.

"בזאת אני בוטח"

מה לגבי "אני בוטח"? רוצה להבחין בין אמונה ובטחון בהקשר ל'אני', לכן מתבוננים בביטויים "אני מאמין" ו"אני בוטח". "אני מאמין" אין, זהו חידוש, אבל "אני בוטח" יש פעם אחת בתנ"ך, פסוק אחד, בתהלים כז – "בזאת אני בוטח. אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו".

קודם כתוב "בזאת" ואחר כך "אחת". זאת ועוד א עולה אחת ו-אחת ועוד א עולה בזאת – מלים מצטרפות ("בזאת... אחת" = 819 = אחדות פשוטה, הפירמידה של אחד שעולה "דוד מלך ישראל חי וקים"). "אחת שאלתי מאת הוי'" – מי זאת ה"אחת"? "אחת היא יונתי תמתי". אני במספר רגיל עולה 61, וכמה עולה במספר סדורי? 25, וביחד עולה 86, אלהים, אך לגבי הפסוק "בזאת אני בוטח" עולה "אני בוטח".

כנראה שה"אני" של הנפש הבהמית גם "בוטח" – בוטח בעצמו, בטחון עצמי מצד הקליפה, "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". אבל ה"אני" של הנפש האלקית גם "בוטח", ו"מרובה מדה טובה". כמו שאמרנו קודם, 'אני' הוא כח של בכור – לבכור יש "פי שנים" כח, "כחי וראשית אוני". "אני בוטח" הוא ביטוי בתנ"ך, סימן ש'אני' יותר הולך עם 'בוטח' מאשר עם 'מאמין', אבל יש גם "אני מאמין" במדרש. צריך להבין את שניהם – יש 'אני' אחד שמאמין ו'אני' שני, עיקר ה'אני', שבוטח.

מגאולת מצרים לגאולה האחרונה – מ"אני מאמין" ל"אני בוטח"

"אני בוטח" עולה אלהים, "אני אמרתי אלהים אתם". "אני בוטח" הוא בעצם 'אני אני', כי בוטח גם עולה אני, במספר סידורי. "אני בוטח" עולה אלהים, כמה שוה "אני מאמין"? רב, 202. "אני בוטח" ו"אני מאמין" יחד עולים רפח, אבל איך רפח מתחלקים לפי הקבלה?

יצאנו ממצרים – כעת אנחנו בעקבות יציאת מצרים וקרי"ס, מתחילים להתעצם עם הפסוק "אני הוי' רֹפאך", סיום השירה. ביציאת מצרים בררנו רב ניצוצות (סוד "ערב רב"), "אני מאמין". "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים". "אני מאמין באמונה שלמה" – בזכות האשה, הנשים הצדקניות ששרו לילדיהן שירי ערש, שעוד מעט בא הגואל, כמו שכתוב. הביטוי הזה לא כתוב בתורה, אבל הוא היה במצרים – 'אני מאמין בביאת הגואל', ובזכות האמונה השלמה, של הנשים הצדקניות בפרט, כך התקיים – הגואל בא והוציא אותנו ממצרים.

מה נשאר? מה לא היה במצרים? לא היה אלהים, לא היה "אני בוטח". מה נשאר לעכשיו, למשיח, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"? מה התיקון של משיח לפי זה? "אני בוטח" – בטחון פעיל, גם סביל אבל בעיקר פעיל, "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל".

רמז מכוון מאד, חלוקת רפח ל"אני מאמין" ו"אני בוטח" – אומר מה היה בגאולה הראשונה ומה צריך להיות העיקר בגאולה האחרונה. העיקר של הגאולה הראשונה הוא "אני מאמין", כבר עברנו זאת, וכעת כדי להביא את המשיח – כמו שהרבי אמר בכ"ח ניסן, לטכס עצה איך מביאים את המשיח בפועל ממש, צריך עשרה עקשנים – עקשנים הם "אני בוטח" בקדושה, "אני אמרתי אלהים אתם". רק אלקים יכול להביא משיח, ואם אני צריך להביא משיח אני צריך להיות אלקים. מה היחס בין אלקים ל"אני הוי'"? "אני בוטח" (אלהים) עם הכולל עולה "אני הוי'" (בוטח עולה 25 ו-הוי' עולה 26).

אמונה שלמה ובטחון גמור

במשפט הזה, הנוסח "אני מאמין באמונה שלמה", שם התואר הוא שלם – התואר של אמונה הוא 'שלמה'. מה הביטוי המקביל של בטחון? בטחון גמור. אין 'בטחון שלם' וגם אין 'אמונה גמורה'. משהו מאד בולט בלשון שהשלמות שייכת לאמונה, "אמונה שלמה", ואילו תכלית הבטחון הוא "בטחון גמור".

אפילו בתניא, בציטוט שהרבי אמר לנו באופן מיוחד לזכור תמיד, "כי בהם ימצא מרגוע נפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה' ונכון יהיה לבו בטוח בהוי' גומר בעדנו". שם לא כתוב 'בטחון גמור', אבל הבטחון הוא "בטוח בהוי' גומר בעדנו" – רואים שבטחון הולך יחד עם גמר. מה כתוב לגבי כל המצוות? "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה". מכאן רואים שבטחון הוא בסוף, לגמור את הסיפור. עכשיו אנחנו בדור שצריכים לא להאמין אלא לגמור את הסיפור.

בכלל, אמרנו שהחדש הזה הוא תיקון של "אני אמלֹך" – "ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלֹך" – רמזנו, אך לא אמרנו בפירוש, ששייך לחדש אייר, תיקון כל הימים האלה, ה' אייר וכו'. הבעיה של כל אלה הוא שהבטחון שלהם הוא בטחון עצמי, לא בטחון בה', שאומרים "כח ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" – בוטחים בעצמם – והתיקון הוא "בזאת אני בוטח". "בזאת" הוא גם כנסת ישראל – בוטחים בה', אבל מותר גם לבטוח בכח של כנסת ישראל הקדושה, "בזאת אני בוטח. אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' ['ביתו זו אשתו', כנסת ישראל]".

צדיק שאינו גמור וצדיק גמור (גומר) – אמונה ובטחון

אם כן, יש פה שני שרשים – שרש שלם, אמונה הולכת עם שלם, ושרש גמר, בטחון הולך עם גמר. אמרנו ש-גמר זה כמו צדיק גמור – יש צדיק גמור ויש צדיק שאינו גמור (בשיעורים של אמונה ובטחון היינו ראשית הקו לעומת המשך הקו, בטחון גמור לעומת תקוה, "בזאת אני בוטח [בבטחון גמור, ללא חוט של תקוה]" לעומת "קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך [התחזקות באמונה, עגול, בין תקוה לתקוה, 'קו לקו'] וקוה אל הוי'"). מיהו צדיק שאינו גמור? צדיק עליו נאמר "וצדיק באמונתו יחיה" – עדיין לא גמור, רק שלם, יש לו אמונה. צדיק גמור הוא אותו צדיק שיש לו בטחון גמור, אז הוא יגמור את הסיפור.

בכל הדורות היו הרבה צדיקים יראים ושלמים – מי שירא ושלם עדיין לא גומר את הענין, לא גומר את הסיפור. הוא משאיר את הגמר לצדיק גמור, לילדים שלו, לנכדים שלו, שאולי הם יגמרו את הענין – אבל הוא לא גומר את הענין בעצמו. צדיק גמור מתגרה בשטן, כי הוא חייב לגמור את הסיפור – מי שהולך לגמור את הסיפור השטן בא מולו חזק, עם כל הכחות שלו. מי שיכול להתמודד עמו, להתגרות בשטן הזה, הוא רק אחד גמור – "בזאת אני בוטח" עד הסוף, יש לו כחות של "גמור", כחות לגמור את הענין בכי טוב. בזה נבין מה שהבית יוסף השתוקק מאד למות על קידוש ה' כמו ר' שלמה מולכו, אך לא זכה לזה, וד"ל.

שלם-גמר – שלמות תריג

שוב, יש לנו שני שרשים חשובים – שלם ו-גמר. כמה הם שוים יחד? תריג. אם כן, בעצם כל התורה כולה הוא שלם-גמר. בדרך כלל מחלקים תריג ל-רמח ו-שסה – מה כאן היחס? רמח עולה אברהם, אבל קודם הוא היה אברם – גמר – 3 בחזקת 5. מוסבר במאמר אמונה ובטחון שאף על פי שאברהם הוא ראש המאמינים, "והאמִן בהוי'", עיקר מדתו הוא בטחון, הוא איש החסד עליו נאמר "והבוטח בה' חסד יסובבנו" – לכן הוא ראוי להיות משיח בעצמו. קודם הוא היה אברם בגימטריא גמר וכאשר הוא מקבל את ה-ה הוא נעשה אברהם שע"ה עולה גמור. נמצא ש-רמח מתחיל מ-גמר, אבל שסה – היות שצריך להיות כאן מאוזן – הוא שלם, שסה ועוד 5. כדי להגיע ל-רמח ו-שסה צריך כאן את המדה של "גורעין ומוסיפין ודורשין" – לגרוע 5 מכאן ולהוסיף 5 לכאן.

שלם (אמונה שלמה) לפי זה הוא ראש של לאוין. גם נושא שדברנו הרבה, שסה ו-רמח הם "לא כן עבדי משה". שלם הוא כל הזמן לשלול את הקליפות, את הרע שיש במציאות. שלם הוא לנקות את השטח, כל הזמן מנקים עוד ועוד. בשביל לגמור – בטחון הוא בשביל לגמור את הסיפור – צריך "עשה". לכן עיקר התורה הוא מצוות עשה, שעושות את התיקון בפועל ממש. כל מצוות לא תעשה ("לא") הן רק אמצעי, אבל התכלית היא מצוות עשה ("כן") – לעשות משהו, להמשיך אורות, להביא את הגאולה, להביא את המשיח בפועל ממש. זהו היחס של שלם-גמר.

בכל אופן, הלשון הוא אמונה שלמה ובטחון גמור – ל-שלם מוסיפים עוד ה ול-גמר עוד ו. גם סימן שהבטחון זכר יחסי, ה-ו של גמור, והאמונה נקבה יחסית, ה-ה של שלמה. שני השרשים יחד הם תריג, אבל עם עוד וה כבר יהיה 624 – כד פעמים הוי', ב"פ חדש, ג"פ יצחק, ד"פ יוסף – מספר חשוב, כפולה חשובה של שם הוי' ב"ה.

להביא את המלך בבטחון גמור

שוב, רואים שאמונה צריכה להיות שלמה ובטחון צריך להיות גמור, ואז דווקא יש את הכח לגמור את הענין – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים ממש. צריך לנקות את הדירה, המלך לא יכנס לדירה מלוכלכת, אבל אחר כך צריך להביא אותו.

כתוב שיש שלשה צדיקים גדולים – רשב"י היה אצל המלך וסיפר מה ראה שם, וזה החזיק מעמד כך וכך דורות עד שלא הספיק לעם; שלחו עוד שליח, את האר"י הקדוש, והוא לא הסתפק בכך שראה את היכל המלך עם המלך אלא גם עשה ציור והביא אותו חזרה איתו, היה חידוש, וחידוש החזיק מעמד כך וכך זמן, אבל גם נגמר, התישן (לשון ישן וגם לשון שינה, "'אני ישנה' בגלותא"); עם ישראל היה צריך לשלוח שליח שלישי, הבעל שם טוב, והוא לא הסתפק בסיפור מה שראה או בציור מה שהיה שם, אלא הוא מביא את המלך בכבודו בעצמו, "אנא נסיב מלכא". אני לוקח את המלך עצמו, ולא רק לוקח אותו אלא מביא אותו ומראה אותו בעצמו לעם ישראל. לשם כך צריך בטחון גמור. זהו עיקר התיקון של הימים האלה, ימי ספירת העומר – מ"אני מאמין באמונה שלמה" ל'אני בוטח בבטחון גמור'.

עד כאן ענין אחד. לחיים לחיים.

ג. תהלים פט: חסד ואמונה

"משכיל לאיתן האזרחי"

כעת להביא כמה שיותר תהלים שיש בבית. נפתח בתהלים פט – מהפרקים הגדולים בספר תהלים, נג פסוקים. הפרק מתחיל בפסוק שנדרש הרבה בחסידות – יש מאמר מאדמו"ר הזקן ובשם הבעל שם טוב – "משכיל לאיתן האזרחי", האיתן שבנשמה, "והאתנים מוסדי ארץ", התנאים. אותיות איתן משמשות לעתיד לבוא והן הכח לבטוח בבטחון גמור. דורשים את הפסוק על אברהם – ראש כל המאמינים, אבל הוא "איתן" שענינו בטחון.

נסתכל בתוך הפרק ונספור כמה הופעות של אמונה (הכוללת בטחון) יש בו. מה שמיוחד בו הוא הקשר בין המלים חסד ואמונה – שני דברים שמאפיינים את אברהם אבינו, איש החסד, "חסד לאברהם", ואיש אמונה. אמרנו שהרבה פעמים בתנ"ך אמונה כוללת גם בטחון – תכלית האמונה היא להגיע לבטחון.

משכיל היינו כח המשכיל שבנפש – גבורה דעתיק שמתלבשת במו"ס דאריך. משם כל ההברקות, ה"ברק המבריק על השכל", השכל הגלוי, החכמה גלויה – המקור הוא המשכיל. שוב, איתן הן אותיות המשמשות לעתיד לבוא, כמו שאדמו"ר הזקן כותב לקראת סוף ספר התניא על "וצדקה כנחל איתן". המשכיל הוא "איתן האזרחי" – תמיד היה, הוא אזרח, לא גר, אבל הוא לשון עתיד, אני אזרח, אזריח, אני עתיד להזריח באור עצמי לעתיד לבוא. כך כתוב בחג הסוכות (בחינת עולם הבא, שאחר ימות המשיח ותחית המתים, כמו שנתבאר לאחרונה על סוד שלש רגלים) "כל האזרח בישראל".

נוסחת הפרק: החסד הופך אמונה לבטחון

אחר כך מתחיל מיד "חסדי הוי' לעולם אשירה לדר ודר אודיע אמונתך בפי". רואים כאן קשר בין חסד לאמונה. מה שאנחנו רוצים להסביר, בהמשך למה שדברנו קודם, הוא שהפיכת האמונה לבטחון – אמונה שלמה לבטחון גמור – תלויה במדת החסד. לכן אברהם אבינו אינו רק איש אמונה אלא איש חסד (הערך הממוצע של ארבע תבות איש אמונה איש חסד הוא צדקה, כרמוז בפסוק המתאר את אמונתו של אברהם אבינו, "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה"), והחסד הופך את האמונה, מעצים את האמונה, שתהיה בטחון.

כל היהודים מאמינים, אנחנו "מאמינים בני מאמינים", אבל כדי להביא משיח צריך בטחון גמור, ולשם כך צריך להוסיף מרכיב – יש כאן רצפט, שבנוסף לאמונה הטבעית שלנו צריך להוסיף הרבה חסד, להיטיב, כמו "טבע הטוב להיטיב", עם הבריות. מה כתוב? "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו" – פסוק שהבעל שם טוב מאד אהב לדרוש. שוב, בפרק הזה יש הרבה חיבור – שאין כמותו בשום מקום אחר בתנ"ך – בין חסד לאמונה, וממילא הופך את האמונה לבטחון (אף שהמלה בטחון לא מופיעה כאן אבל היא התעצמות האמונה כנ"ל). זו הפעולה של "משכיל לאיתן האזרחי".

נתחיל בכמה רמזים: אמרנו שצריך לצרף את האמונה לחסד – ללמוד מהקב"ה. אמונה-חסד (נוטריקון אחד, "אחד היה אברהם" "כי אחד קראתיו") עולה 174 (13, אחד, ועוד 161, שם קסא, 7 פעמים 23), הממוצע הוא 87, בגימטריא "אני הוי'". "אני הוי'" הוא גם 'אני מאמין' וגם 'אני בוטח' – "אני הוי'" היינו זקיפת הברית, חלק המילוי של יוסף. יוסף מקבל מאברהם אבינו. שוב, "אני הוי'" הוא ממוצע חסד-אמונה. מה ה'כנף' (המרחק לכל צד מהממוצע)? חסד ועוד י-ה עולה "אני הוי'", ו"אני הוי'" ועוד י-ה עולה אמונה. כלומר, שתי הכנפים כאן הם י-ה-י-ה – "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". "אני הוי'" באמצע, י-ה לכאן חסד וי-ה לכאן אמונה.

רואים שכבר בפסוק הראשון, אחרי פסוק הכותרת, יש חסד ואמונה – "חסדי הוי' עולם אשירה לדר ודר אודיע אמונתך בפי". יש כאן עוד מילה מודגשת שחוזרת – עולם. המלה עולם מודגשת עוד יותר בפסוק הבא – "כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכִן אמונתך בהם". כבר יש לנו שני עדים מובהקים, שני הפסוקים הראשונים, שרוצים להדגיש בפרק זה את חבור החסד והאמונה, והווארט הוא שאלה שני המרכיבים שיוצרים בטחון – החסד הופך את האמונה לבטחון גמור.

יא הופעות שרש אמן בפרק

נעשה תרגיל: זהו פרק יחסית ארוך – כמה אמונה יש בפרק, כמה פעמים חוזר שרש אמן? ריכוז שאין כמותו בכל התנ"ך – זהו הפרק של אמונה. אנחנו מסבירים שאמונה כאן אינה סתם אמונה אלא גם בטחון, בגלל החסד שמצטרף. כל המלמדים כאן, ומי שעתיד להיות מלמד, ומי שפעם היה מלמד ונשבר לו... – זה התיקון, שתספרו עכשיו. איך אני בטוח שזהו פרק של אמונה? יש כאן יא (סוד "חד ולא בחֻשבן", סוד האמונה כנודע) פעמים אמונה, יא פעמים השרש אמן (היינו אמונה – אמן וה, וה פעמים אמן).

הפרק מסתיים "אמן ואמן", עם עולם – "ברוך הוי' לעולם אמן ואמן". תחלת הפרק היא "משכיל לאיתן האזרחי" וסיומו – "הכל הולך אחר החיתום" – "ברוך הוי' לעולם אמן ואמן". כשאומרים תהלים, כמו בשבת שאמרנו, מה הפסוק האחרון שאומרים בתפלה שבסיום התהלים? "ברוך הוי' לעולם אמן ואמן" – פסוק מאד כללי.

סה"כ יש יא פעמים אמונה בפרק – ט"פ ועוד ב"פ, "אמן ואמן". הופעות האמונה – אמונתך אמונתך אמונתך ואמונתך ואמונתי נאמנת באמונתי נאמן באמונתך אמן ואמן – עולות 4485 = יג, אחד, פעמים משה. כידוע משה ועוד אחד עולה משיח והכפל שלהם הוא כל לשונות האמונה בפרק פט בתהלים.

כמה שוה הפסוק הראשון? "משכיל לאיתן האזרחי". יש כאן רמזים כפתור ופרח. הפסוק הראשון, שיש עליו ביאור מהבעל שם טוב. הפסוק שוה 1122, ולכן מתחלק ב-11 – 11 פעמים אמונה. יש בפסוק הראשון רמז, פלאי פלאים, שאומר כמה אמונה תהיינה כאן בפרק – 11 פעמים אמונה! כבר פלאי פלאים – היה כדאי רק בשביל החיוך הזה... (רוס"ת "משכיל לאיתן האזרחי" עולה יה פעמים וה. ממילא אמ"ת גם כפולת 11 – 957 = 11 פעמים "אני הוי'").

כח הבטחון – להמשיך חסד לתיקון עולם

נחשב כמה שוה הפסוק האחרון – "ברוך הוי' לעולם אמן ואמן" – 618, מספר היחס של חתך זהב. נחבר את הפסוק הראשון והאחרון – 1122 ועוד 618, "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", 1740, י"פ חסד-אמונה. אמרנו שחסד ואמונה ביחד הם עיקר הנושא כאן – חבור החסד והאמונה – עולה 174, ב"פ "אני הוי'". הפסוק הראשון והאחרון כאן הם שלמות של י"פ חסד-אמונה, שהם מאירים בכל אחד מעשרת כחות הנפש, וממילא יש כאן כ פעמים "אני הוי'" (בדיוק מספר ההופעות של "אני הוי'" בפרשת קדושים, כנ"ל). [אם סופרים א כ-1000 ו-ן סופית כ-700 זהו גם אמן.] יפה מאד. שוב, יש כאן ריכוז של 11 פעמים אמונה וחשבון של י"פ אמונה-חסד – תופעה פלאית ביותר.

מה שרוצים להסביר, להבין יותר לעומק, הוא מה זאת אומרת להוסיף חסד לאמונה ולקבל בטחון – בטחון גמור. יש את הפשט – הבעל שם טוב אמר שכמו שאתה מאמין בה' צריך להאמין בכל יהודי – אז אני מאמין ביהודי ואני גומל איתו חסד. זה מטפח אצלי בטחון, נותן לי יותר ויותר בטחון. "מצוה גוררת מצוה" – כל חסד שאני עושה נותן לי כח לעשות עוד חסד, בסוד "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", מחסד לחסד עד אין סוף (יש בפרק פט ח פעמים חסד וכן ח פעמים עולם – "עולם חסד [יבנה]", היינו שמספר ההופעות של עולם ומספר ההופעות של חסד זהה. ח הוא מעל לטבע, "הלוך ונסוע הנגבה" עד אין סוף כנ"ל, והוא ביחס ל-ז, ז"ת, כמו יא ביחס ל-י, י"ס, "חד ולא בחֻשבן" כנ"ל), ביתר שאת ויתר עז. עשית הרבה חסד בעולם, לתקן את העולם, באה ממדת הבטחון הפעיל.

ד. "על שלשה דברים" (בפירוש הרמב"ם)

"על שלשה דברים העולם עומד" בתחלת וסיום פרק א

צריך להבין את הענין קצת יותר טוב, על פי מה שלמדנו בשבת בפרק א בפרקי אבות. אחרי המשנה הראשונה אומר שמעון הצדיק "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". ידוע הרמז הבולט, ש-תורה שוה בדיוק גמילות חסדים – 611. באמצע יש עבודה.

יש קושיא ידועה, שהרבה שואלים – המשנה האחרונה של פרק א, שקראנו בשבת, גם היא "על שלשה דברים". בנוסח אצלנו כתוב "על שלשה דברים העולם קיים", מאמר של רבן שמעון בן גמליאל, אבל בפרקי אבות בגמרא כתוב בשניהם "העולם עומד". אפילו בנוסח שלנו, עומד וקיים, צריך להבין את ההבדל בין עומד לקיים ולמה השמעון הראשון אומר שהשלשה הם "תורה, עבודה וגמילות חסדים" והשמעון השני אומר שהשלשה הם "על האמת ועל הדין ועל השלום".

"שלשה דברים" בפירושי הרמב"ם – מושכל-מורגש-מוטבע

נסתכל רק בפירוש אחד, פירוש הרמב"ם, ונראה איך הוא מסביר זאת. הוא מסביר את שניהם באותו ענין. נתחיל מהשני – "על שלשה דברים העולם קיים [עומד] על הדין ועל האמת ועל השלום". הפסוק אומר בסדר אחר, "שנאמר 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'" – קודם אמת, אחר כך משפט-דין ובסוף שלום. בשניהם השלום בסוף, אבל בלשון המשנה דין קודם לאמת ובלשון הפסוק אמת קודם למשפט.

איך הרמב"ם אומר? חידוש של הרמב"ם בשתי המשניות ובעוד מקומות. כשיש "שלשה דברים" – משהו שכיח בחז"ל – אני בדרך כלל חושב שהם שלשה קוים, ימין-שמאל-אמצע, שבלב היינו חג"ת. כמו "שלשה מי יודע? שלשה אני יודע – שלשה אבות", חסד-דין-רחמים, ר"ת חדר. כשאני שומע "שלשה דברים" אני מיד מצייר שהם חסד-דין-רחמים. והנה, לרמב"ם יש ראש אחר, יותר מפותח על פי קבלה. הוא לא משתמש בביטויים, אבל אומר שכל פעם "שלשה דברים" הם מוטבע-מורגש-מושכל, שבלשון האריז"ל היינו פרצוף נה"י, פרצוף העיבור; פרצוף חג"ת, פרצוף היניקה; פרצוף חב"ד, פרצוף המוחין. כך הוא מפרש.

אמת – מוחין; שלום – תיקון המדות; דין – הנהגת המדינה

איך הוא מפרש את המשנה האחרונה של פרק א? הוא אומר[ד] ש"דין" היינו הנהגת המדינה – הנהגת המדינה היא נה"י, הנהגה, כאשר המדינה עצמה היא מלכות. הוא לא אומר שדין הוא גבורה – אבל קשור. אם הנהגת המדינה היא להנהיג את המדינה, המלכות – דבר שאנחנו זקוקים לו – הרי בנין המלכות היא מהגבורות. הראשון-העיקרי במשנה האחרונה היא דין – למה רבן שמעון בן גמליאל מתחיל בדין? הוא נשיא, מנהיג, מלך, ואצלו הדבר הראשון הוא דין – 'חוק וסדר' (law and order).

אמת הוא מושכל, חב"ד. מהו שלום? הוא כותב ששלום הוא תיקון מדות. לפי רבינו סעדיה גאון ה' ברא אותנו עלי ארץ כדי לתקן את המדות. תיקון מדות הוא כמו בספירת העומר, שכולה תיקון מדות. תיקון מדות הוא המשכת מוחין במדות – קודם צריך מוחין, אבל צריך להמשיך אותם במדות. כמו לחיים ולברכה – לב-רכה, לרכך את המדות. המדות הן "שבע כפולות" – או שמדה היא דגש או רפה, או קשוחה או רפה. צריך לתקן את המדות שתהיינה רפויות (היינו לרפאות את המדות – "אני הוי' רפאך"). תיקון המדות הוא שלום – "שלום בעצמי", כמו שרבי נחמן אומר. הוא לא אומר ששלום הוא תיקון המדינה, שלום בעולם, אלא תיקון מדות. דין הוא הנהגת המדינה ואמת היא מוחין.

אם התנא אומר "על הדין ועל האמת ועל השלום" צריך להתחיל מנה"י – חוק אחד וסדר בחברה, "הוי מתפלל בשלומה של מלכות" (קשור לדין, כי "בנין המלכות מהגבורות", אך הרמב"ם לא מדגיש זאת – רק אומר שדין הוא הנהגת המדינה). אחר כך צריך אמת – אקדמיה. כמו סדר התיקון שלנו כאן – קודם לתקן את המדינה, אחר כך לתקן את האקדמיה. אחר כך תתקן את עצמך – תקון מדות. תסתכלו ברמב"ם, ככה יוצא מהפירוש שלו. אבל הפסוק לא אומר ככה, אלא אמת-משפט-שלום – קופץ מחב"ד לנה"י ושוב בסוף החג"ת.

תורה – מוחין; גמילות חסדים – תיקון מדות; עבודה – מצוות מעשיות

מה לגבי המשנה הראשונה, של שמעון הצדיק? איך מפרש אותה הרמב"ם[ה]? אצל שמעון הצדיק כתוב "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". תורה היא אמת, "אין אמת אלא תורה" – הוא מתחיל באמת, כמו הפסוק "אמת ומשפט שלום". מה אפשר ללמוד רק מהפרט הזה? שדורות ראשונים – שמעון הצדיק משירי כנסת הגדולה – מתחילים מחב"ד אבל דורות האחרונים, כמו רשב"ג, מתחילים מהנהגת המדינה. הפסוק עצמו הוא כמו דורות הראשונים, מתחיל באמת, מחב"ד.

מהי עבודה לפי הרמב"ם? חידוש גמור. הרי אנחנו מפרשים על עבודת הקרבנות, על תפלה (שבמקום קרבנות; התפלה היא עבודה שבלב). איך מפרשים גמילות חסדים בחב"ד? אומרים שצדקה כוללת את כל המצוות המעשיות, כמו שכתוב בתניא. הרמב"ם אומר שהמלה "עבודה" כוללת את כל המצוות המעשיות – קרבנות הן דוגמה. עוד פעם, עבודה אינה "עבודה שבלב" אצל הרמב"ם – "עבודה" פירושה להיות עבד של המלך, מי שמקיים את מצוות המלך. לכן הוא אומר שעבודה היא קיום כל המצוות המעשיות. מה זה – חב"ד, חג"ת או נה"י? נה"י, מעשה, "המעשה הוא העיקר".

מהי גמילות חסדים? לשם כך הגענו לכל זה. הוא אומר שגמילות חסדים היא תיקון המדות, כמו שלום במשנה האחרונה. לא כללות כל המצוות, לא מצוות בכלל אלא מדות. ווארט מאד יפה, חידוש של הרמב"ם – שגמילות חסדים אינה מעשה אלא מדה. [כמו שמסביר גם ביד החזקה.] כן.

המשנה הראשונה לפרט והאחרונה תרגומה לצבור

עוד פעם, בשתי המשניות של "על שלשה דברים העולם עומד" הוא מסביר שיש מוחין, מעשה ותיקון מדות. תמיד תיקון המדות הוא בסוף – רק זה שוה בשתי המשניות. במשנה הראשונה תקון מדות היינו גמילות חסדים ובמשנה האחרונה שלום – תיקון מדות הוא מה שעושים כעת, בימי ספירת העומר. מוחין במשנה הראשונה נקראים תורה ובמשנה האחרונה אמת. מעשה במשנה הראשונה נקרא עבודה, קיום מצוות מעשיות, ובמשנה האחרונה נקרא דין.

למה צריך לומר אותו דבר פעמיים? יש ודאי חידוש. על פי פשט, במשנה הראשונה כל העולם עומד על תורה, עבודה וגמילות חסדים – אבל מי מקיים אותם? הפרט. כל יהודי צריך ללמוד תורה, לקיים מצוות ולתקן את המדות שלו. המשנה האחרונה מתחילה מדין, המעשה, והחידוש שם שמדובר בכלל – רבן שמעון בן גמליאל הוא נשיא, מנהיג כנ"ל. לכן הוא גם משנה את הסדר – לא מתחיל משכל אלא ממעשה – וגם אומר ש'דין' לא אומר שקודם אהיה בסדר אלא שקודם אתאמץ לתקן את המדינה, הנהגת המדינה. כלומר, צריך לראות את כל המשנה האחרונה כתרגום המשנה הראשונה לצרכי צבור. בדיוק מתאים. עד כאן.

אמונה במוחין וחסד במדות מולידים בטחון מעשי

מה נוגע לנו? אומר שצירוף החסד לאמונה כדי להגיע ממנה לבטחון היינו צירוף כללות תיקון המדות – חסד. דבר פשוט, כל הספירה מתחילה מחסד שבחסד – הכל הולך אחר הפתיחה. עיקר השלום, גמילות חסדים, תיקון המדות – הוא דווקא המורגש שבנפש. מהי אמונה? או שהיא מוטבע – יש לי אותה בטבע, ואמונה היא גם התנהגות – אבל שרש השראת האמונה הוא במח ימין. דברנו לפני כמה שיעורים[ו] על אמונה וחקירה – אמונה היא מח ימין וחקירה מח שמאל. אמונה היא שכל – כמו בתניא שהיא חכמה – לא אינטליגנציה אלא שכל אלקי. לפי זה אמונה היא מח ימין, למטה ממנו במורגש יש חסד, ולמטה משניהם בקו ימין יש נצח-בטחון. אם אני עובר מאמונה לחסד, מוסיף לאמונה חסד, אני מקבל בטחון – בדיוק מה שאני צריך לקבל בשביל לקדם את הגאולה.

נגנו "הללו את הוי'" (השני).

ה. המתקת-רפואת כל ממדי המציאות

"אני הוי'" בנביאים והריכוז ביחזקאל

אמרנו שבתורה יש 80 פעמים "אני הוי'". כמה יש בנ"ך? עוד 120. בתורה יש ב"פ 40 ובנ"ך עוד ג"פ 40 – סה"כ 200. כל ה-120 בנביאים – אין בכלל "אני הוי'" בכתובים. גם פלא. רק מה? יש פסוק אחד שאם פותחים את התקליטור ולא שמים לב אפשר לחשוב שגם הוא "אני הוי'" – דוד המלך אומר בדה"י "מי אני הוי' אלהים". זו הפעם היחידה בכתובים – רק סימן שצריך לשים לב כאשר פותחים את התקליטור ומחפשים ביטוי...

כמו שאמרנו, ב-80 פעמים בתורה הפלא שהריכוז הגדול בחומש ויקרא ובתוכו בפרשת קדושים, עוד יותר פלאי בנביאים – 87 פעם, כמנין "אני הוי'" (!), בספר יחזקאל. יש נביא אחד שהכי אוהב את הביטוי "אני הוי'". שוב, מתוך 120 פעמים בכל הנ"ך 87 – "אני הוי'" – פעמים "אני הוי'" הם בספר יחזקאל. פלאי פלאים. יחזקאל כל הזמן שומע מאת ה' יתברך "אני הוי'". איך ה' מכנה אותו? "בן אדם". כנראה שזה זוג – "אני הוי'" ו"בן אדם". משהו יחודי לגמרי – אין עוד אחד שה' קורא לו "בן אדם" חוץ מיחזקאל. ה' קורא ליחזקאל "בן אדם" והוא אומר על ה' "אני הוי'". צריך להתבונן, מה הקשר בין "בן אדם" ל"אני הוי'". בשביל הגילוי של "אני הוי'", הגילוי של חדש אייר, צריך להיות "בן אדם" – כדי להיות בן אדם, להיות מענטש, צריך לתקן את המדות. אם תהיה בן אדם תזכה לגילוי של אני הוי' (אם נמלא שם הוי' ב"ה במילוי בן, מתאים ל"אני" וגם ל"בן [אדם]", אזי הערך הממוצע של מילויי ארבע התבות "אני הוי'" "בן אדם" יעלה 358, משיח!).

איר, אמונה ובטחון בעולם-שנה-בנפש

נחזור ל"אני הוי' רפאך" ונסיים – אמרנו שראשי התבות של "אני הוי' רפאך" הם איר ושאר האותיות שוות אמונה-בטחון. איר הוא בממד הזמן, חלק מהשנה, אחד מ-יב החדשים של השנה. אם איר הוא "אני הוי' רֹפאך" בזמן צריך לומר שיש "אני הוי' רפאך" גם בעולם וגם בנפש, כי יש עולם-שנה-נפש. אם התכלית היא רפואה, שהיא המתקה – להמתיק את המציאות – צריך להמתיק אותה בכל הממדים, לא רק בזמן. מאד יפה שיש חדש מסוגל להמתקת המציאות, רפואה טבעית מאת ה' יתברך, אבל כנראה שהמילוי – אמצעי וסופי תיבות – אמונה-בטחון רומז שאחד משניהם הוא המתקה בנפש ואחד בעולם. זהו עוד פרק ב"אמונה ובטחון". אז יהיו לנו עולם-שנה-נפש בביטוי "אני הוי' רֹפאך" – איר בשנה, עולם או אמונה או בטחון ונפש או אמונה או בטחון.

אם נחזור לפסוקים בפרק פט – תסתכלו – תראו שם שאמונה וחסד ועולם הולכים יחד, גם בפסוק הראשון וגם בשני וגם באחרון (ובעוד פסוקים שם, וכנ"ל שיש יא אמונה, ח חסד ו-ח עולם בפרק), "ברוך הוי' לעולם אמן ואמן" (אף ששם "לעולם" הוא זמן הוא משקף – נעוץ סופן בתחלתן – את אותו עולם שכתוב בתחלת הפרק, "עולם חסד יבנה", ששם, לפי רוב המפרשים, הוא לשון עולם ממש, כמו בלשון חז"ל, יוצא מן הכלל ביחס לשאר "עולם" בתנ"ך, כמבואר במ"א).

אמונה-עולם ובטחון-נפש – סוד אברהם ושרה

כמה שוה יחד עולם-אמונה? רמז יפהפה. אנחנו רוצים להוסיף כעת שאמונה היא תיקון ממד העולם – "לתקן עולם במלכות שדי". איך אני, היהודי, מתקן את העולם? מאמין בה'. אמונה-עולם שוה 248, אברהם – יפה (כמו ש-שסה, 365, יוצא מחיבור 196, 14 ברבוע, ועוד 169, 13 ברבוע, כך, בהמשך חיבורי מספרי משולשים-רבועים-השראה וכו' יוצא 248 מחיבור 102, אמונה, ו-146, עולם, ואכמ"ל). עוד פעם, יש לנו עולם-שנה-נפש. כעת הווארט שאמונה ובטחון צריכים להיות כנגד עולם ונפש – אחד עולם והשני נפש.

אנחנו אומרים שאמונה היא כנגד עולם, אמונה-עולם עולה אברהם. מה יוצא מכאן? צריך להסביר, אבל קודם רק נעשה את הרמז, שנותן געשמאק להסביר, אם יוצא משהו נחמד. נפש-בטחון עולה שרה, זוג מן השמים, אי אפשר להתכחש לרמז זה (מי שמתפעל באמת מרמזי-שעשועי תורה).

מכאן למדנו הרבה דברים. הייתי חושב לכאורה הפוך, שהאשה היא האמונה והגבר הוא הבטחון. אבל הפסוק אומר "בטח בה לב בעלה", "בזאת אני בוטח" – הבטחון בה ממנה. בתחלת פרשת אחרי מות כתובות הלכות יום כיפור, "וכפר בעדו ובעד ביתו", אם אינו נשוי לא יכול לכפר – למה? כהן גדול שלא נשוי ודאי מאמין ש"עצומו של יום מכפר", אבל בתיאוריה. כדי לבטוח ש"עצומו של יום מכפר", בלי בטחון שככה באמת, אינך יכול להיות כהן גדול – אתה צריך להיות נשוי. גם ווארט שכתוב אצלנו, שהאשה נותנת בטחון בדבר. איך אני יודע שבטחון שייך דווקא לבנות? פסוק מפורש וגמרא מפורשת במסכת ברכות – "גדולה הבטחה שנאמרה לנשים יותר מאנשים, שנאמר 'בנות בֹטחות האזנה אמרתי'". "גדולה הבטחה", לשון בטחון, "שנאמרה בנשים יותר מאנשים".

הבטחון – תכלית הנפש; התהוות העולם – מכח האמונה

למה נפש הוא בטחון ועולם הוא אמונה? קודם כל, למה בטחון שייך לנפש? בטחון הוא יותר חזק. מה פירוש המלה נפש? רש"י כותב רצון. מה תכלית הבטחון? מי שזוכר במאמר "אמונה ובטחון" תכלית הבטחון היא "קביעה רצונית" – כח הרצון לקבוע את המציאות. זו תכלית הנפש. לנפש היהודי יש כח לקבוע מציאות, לשנות את המציאות, להמתיק את המציאות. לכן בטחון שייך לנפש – הוא תכלית ממד הנפש, מה שיש לכל אחד נפש.

אבל העולם הגדול מתהווה בכל יום ובכל רגע תמיד יש מאין ואפס המוחלט מכח האמונה. יש את האמונה מצד היחידה – אמונה ש"אין עוד מלבדו", אמונה ביחיד שלפני הצמצום – ויש אמונה של החיה שבנפש, אמונה בהתהוות העולם בכל רגע תמיד. מה היום של האמונה בשבוע? שבת. איך מסביר השפת אמת, מה שאנחנו תמיד מזכירים בשמו את ענין שלש המצוות שרצו היונים לבטל? מילה בנפש, ראש חדש בשנה (זמן) ושבת בעולם. אפילו ששבת היא גם זמן – עולם גם לשון זמן (במקרא, כנ"ל) – הרי היא עדות על בריאת העולם, שה' ברא את העולם בששה ימים. לא משנה אם הוא ברא בששה ימים או בעשרה ימים – עיקר השבת הוא עדות שה' ברא את העולם. כתוב "צדיק באמונתו יחיה" – ב אמונות, אמונה של חיה ואמונה של יחידה, כמבואר. אמונה של חיה היא אמונה בהתהוות העולם יש מאין בכל רגע ואמונה של יחידה היא נבדלת מהמציאות לגמרי, אמונה ב"אין עוד מלבדו".

"אני הוי' רֹפאך" – המתקת עולם-שנה-נפש

אם כן, הרווחנו עוד משהו, שבביטוי "אני הוי' רפאך" יש עולם-שנה-נפש – המתקת המציאות בכל שלשת ממדי המציאות. הרמז הפשוט הוא איר, המתקת המציאות בחדש הזה – סגולה מיוחדת של חדש זה – אבל בתוכו יש אמונה-בטחון, אמונה היא המתקת העולם ובטחון המתקת הנפש.

מי שמגלה את האמונה בהתחדשות הבריאה הוא אברהם אבינו ומי שנותנת לו בטחון היא שרה. "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה" – היא נותנת לך בטחון, תעשה מה שהיא אומרת. למה אתה אומר "לו ישמעאל יחיה לפניך"? כי לאברהם אין בטחון – אין לו בטחון מי יהיה פה היורש האמתי, הוא משחק. גם "התהלך לפני והיה תמים", מתחיל להוביל קדימה, ובכל אופן אומר "לו ישמעאל יחיה לפניך" – הוא מאמין, אין לו בטחון. מי אומרת "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק"? שרה – יש לה בטחון גמור שעם בני יצחק לא יירש מישהו אחר. "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה" – הוא צריך לקבל זאת, ובאמת מקבל. מכח החסד שהוא עושה כל החיים הוא זוכה לקבל את הבטחון משרה אשתו – זכותה תגן עלינו ועל כל ישראל.

לחיים לחיים. שנזכה, היום הוא "אני הוי' רפאך" – שנזכה לכלל ולפרט, שתהיה רפואה שלמה לכולם, שלעם ישראל תהיה רפואה שלמה, החל מרפואה לראש, של כולם, של כולנו, ואז נזכה לביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

כוונת הטבילה בימי הספירה

נסיים בווארט שאנחנו אוהבים לספר: פעם אחת רבי אברהם המלאך, שהמגיד עשה אותו חברותא עם אדמו"ר הזקן, היה חולה על הרגלים ולא היה יכול ללכת לטבול למקוה. אז הוא בקש מאדמו"ר הזקן – חידוש – שילך לטבול במקומו למקוה, ושיכוון ביאת משיח, כי הימים האלה, ימי הספירה בהם היה, מסוגלים לביאת משיח. גילה לו סוד זה – שהימים של הספירה מסוגלים לביאת משיח, ולשם כך צריך לטבול עם כוונה זו.

גם כוונה לכולם, כשהולכים למקוה בימי הספירה צריך לכוון משיח. כמו שבכוסות בסעודת משיח צריך לכוון – לעיכובא – ביאת משיח, כך בכל הטבילות בימים אלה, כנראה גם לעיכובא. זו כוונה מרבי אברהם המלאך – בשם הבעש"ט או בשם אביו המגיד – לאדמו"ר הזקן. אם אינך יכול לטבול – תשלח מישהו אחר לטבול עבורך עם כוונה זו.

[יוסף הוא איש הבטחון.] ה' תבע ממנו בטחון יותר מאביו. בכל אופן, מלחמת המלכים – יחיד מול רבים – הוא בטחון מופרז לגמרי, בטחון של אברהם אבינו. [אבל יוסף יותר איש מעשה.] אלה גנים של בטחון, הוא מצטיין בבטחון אבל אלה גנים שקבל מאברהם.

נגנו "יעלה".

סגולות פרט פט

פרק פט בתהלים הוא סגולה לטף – סגולה לילדים, שיהיו הרבה טף בבית. ידוע שבסדרת חתך זהב, סדרת האהבה, המספר הכי חשוב הוא 89 – מצטרף לכך שהפסוק האחרון הוא 618, מספר היחס של חתך זהב.

כמה שוה טף במילוי (טית פא)? "פרו ורבו" – ראיה, סגולה. מי שצריך להוושע בילדים, בטף – גם בהולדת טף וגם בחנוך טף – שיאמר פרק פט בתהלים. עיקר האמונה הוא להרות, גם האמונה וגם הבטחון. גם עיקר החינוך הוא אמונה ובטחון. זה פרק טף.

כמה שוה טף ועוד איר (ר"ת "אני הוי' רפאך")? טף ועוד יא (פעמים אמונה) עולה 100, טף ועוד איר עולה 300 ועוד 500 כבר עולה 900, ל ברבוע, שלמות, סוד הלב היהודי. בכל אופן, אלה סגולות של המלה טף, פט. הכל בתוך הטף, בתוך פט.

חמשה סוגי דבור

פט היינו "פיטטיא דאוריתא טבין" – קצת קיימנו את זה... קשור גם למה שקראנו בפרשת מצורע – צריך להביא צפור, שהיא מפטפטת, לתקן את הדבור. דברנו על פירוש הרמב"ם על פרקי אבות – תסתכלו בסוף פרק א (בביאור משנה יז – "וכל המרבה דברים מביא חטא"), הפרק שלמדנו בשבת, יש לו אריכות, ממש חיבור שלם, על חמשה סוגי דיבור.

אחד מהם נקרא "דבור נמאס", כל מיני דברים בטלים – לא אסור אבל נמאס. יש דבור שהוא מצוה, יש דבור שהוא איסור, יש דבור שהוא נמאס, יש דבור שהוא אהוב ויש דבור מותר. אחד הדברים היפים ברמב"ם. יש חמשה סוגי דבור (סוד ה גבורות הבונות את המלכות, הדבור): מצוה – כמו ק"ש ודברי תורה; אסור – לשה"ר וכל הדבורים האסורים, עדות שקר וכו'; נמאס – כל מיני דברים בטלים, לדבר על מלכים, על חדשות, כל מי שקורא עיתון ומדבר על מה שקורא בעיתון נקרא דיבור נמאס; אהוב – שמשבחים את הצדיקים, סיפורי צדיקים; מותר – אדם צריך לדבר בשביל הפרנסה. הוא ממעט, אבל בשביל להתפרנס צריך לדבר – זהו דיבור מותר. נושא יפה. לעניננו, שלא יהיו דבורים נמאסים, מאוסים. לחיים לחיים.

[כל העיתונים אסור ורק מעריב מותר?] לחיים לחיים. עוד מעט הולכים להתפלל תפלת מעריב – כנראה שמצוה. פעם היה רשות והיום כבר חובה – חייבים להתפלל מעריב. לחיים לחיים.

סיום וסגולות אכילת הלשון

כולם מוזמנים מחר לטבריה, ליארצייט של רבי מענדלע ויטבסקער, וגם נכנס ל-ב' אייר, יום ההולדת של הרבי המהר"ש. מי שרוצה לקיים סעודת ר"ח מחר שיבוא לטבריה בחמש וחצי.

[הגישו לשון. בתחלה הרב אמר למישהו ש'יוציא אותו ידי חובה' ואחר כך אמר שנזכה את הנשים הצדקניות שהכינו, טעם בעצמו ועודד את כולם לטעום מהלשון.]

לפני חדש דברנו על כך שהרבי אכל לשון בליל שבת – אז הנשים הצדקניות הכינו. [מזל שור.] כנראה הכינו את הלשון מהר אחרי שדברנו על חמשה סוגי דבור, חמשה לשונות.

זו סגולה להתקשרות – התקשרות לרבי. הרבי אמר שהתקשרות היינו ללמוד מה שאני לומד – ואני לומד את החסידות של הרבי המהר"ש – אז כל שכן לאכול מה שאני אוכל... שכולם יזכרו שהם בשריים. לחיים לחיים, שנזכה ללשון לימודים.

נגנו שלש תנועות.

שיהיו הרבה ילדים – גם בבית הזה, שיהיו הרבה ראובן, שיקראו על שם ראובן ע"ה, הרבה נכדים שכדי לראותם ולקבל נחת מהם בטח יקום לתחיה, "כחי וראשית אוני", בזכות פרק טף, פט.

אפשר לומר קדיש. שיר המעלות.