בע"ה

ח"י ניסן ע"ח – כפ"ח

תורת לוי יצחק חולין

שיעור לבני המשפחה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. רבי חנינא בר חמא

עמידת רבי חנינא בר חמא על רגל אחת בגיל שמונים

נתחיל ללמוד קטע מבעל יום ההולדת – אבא של הרבי. בחרנו קטע, פירוש על מאמר חז"ל במסכת חולין, שבהמשך שלו הוא מדבר גם על פסח:

אמרו עליו על ר' חנינא שהי' בן שמונים שנה והי' עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו אמר רבי חנינא [הוא הסביר באיזה זכות הוא כל כך חזק בגיל שמונים:] חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הם עמדו לי בעת זקנותי [אמא שלי רחצה אותי במים חמים ואחר כך היא סכה אותי בשמן, ובזכות הטיפול המסור של האמא גם בגיל שמונים אני חזק – יכול לעמוד על רגל אחת ולחלוץ ולנעול מנעל על הרגל השניה. בהמשך הוא יסביר שהרגל האחת שהוא עומד עליה היא רגל ימין, והוא חולץ ונועל את הנעל של רגל שמאל.]:

"חנינא בר חמא ישב בראש"

לפני שנתחיל צריך לדעת מי הוא רבי חנינא. מישהו מכיר? [רבי חנינא בן דוסא?] לא, הוא תנא (וכפי שנראה י"א שהוא הסבא שלו). סתם רבי חנינא – השם המלא שלו הוא רבי חנינא בר חמא הכהן (רבי חנינא = בר חמא הכהן!) – הוא תלמיד מובהק של רבינו הקדוש.

לרבי היו שני בנים, שמעון וגמליאל, ולפני שהוא נפטר הוא אמר ששמעון יהיה חכם וגמליאל יהיה הנשיא ו"חנינא בר חמא ישב בראש", הוא מסר לו את ראשות הישיבה. היו לרבי הרבה תלמידים גדולים מאד, והוא מינה דווקא את רבי חנינא להיות ראש הישיבה אחריו – נמצא שהוא התלמיד הכי גדול, יותר משני הבנים שלו.

מאד מענין שאף על פי שהוא מינה אותו להיות ראש הישיבה אחריו, כאשר נפטר רבינו הקדוש רבי חנינא לא הסכים לקבל את ראשות הישיבה כי היה לו חבר, גם אחד התלמידים הגדולים, שקראו לו רבי אפס – הוא היה גדול מרבי חנינא בשנתיים וחצי ולכן רבי חנינא לא הסכים לקבל את התפקיד כשיש לו חבר יותר מבוגר ממנו. אף על פי שרבי אמר בפירוש, בכל אופן כך היה – רבי אפס היה ראש הישיבה מעל עשרים שנה ואחרי שהוא נפטר רבי חנינא קבל את התפקיד ועוד האריך ימים. בסיפור שאנו עוסקים כאן הוא בן שמונים וי"א שהוא האריך ימים עד 95.

תלמידי רבינו הקדוש – דור התפר בין התנאים לאמוראים

אחד הסיפורים הכי מפורסמים עליו בגמרא (המשך של אותה סוגיא שרבי אומר שהוא ישב בראש) הוא ויכוח שלו עם עוד חבר, רבי חייא. גם לרבי חייא היו שני בנים חשובים ביותר, חזקיה ויהודה, שהוא ובניו היו נחשבים כשלשת האבות. כאשר רבינו הקדוש העמיד אותם להתפלל ואמרו "משיב הרוח" מיד נשבה רוח ו"מוריד הגשם" מיד ירד גשם, ובהגיעם ל"מחיה המתים" "רגש עלמא" אך היות שבשמים לא רצו שתהיה כבר תחית המתים אליהו הנביא הגיע כדוב של אש והטריד אותם מלכוון ב"מחיה המתים" בכל כוחם.

גם רבי חנינא וגם רבי חייא הם בדור המעבר – התנא האחרון הוא רבינו הקדוש ואת תלמידיו הגדולים מחשיבים לעתים כתנאים ולעתים כאמוראים. [רבי יהודה נשיאה הוא ראשון האמוראים?] הוא כבר נין של רבינו הקדוש. הנשיאות המשיכה אחרי רבינו הקדוש – בנו גמליאל, גם רבינו הלל נשיאה שסדר את הלוח הוא נין של רבינו הקדוש. רבינו הקדוש הוא דור השביעי להלל הזקן והדור העשירי שלו הוא עוד פעם הלל ("נעוץ סופן בתחלתן", העשירי בראשון). בכל אופן, כל התלמידים הגדולים של רבי – היו גם תלמידים צעירים שנחשבים אמוראים לכל הדעות, כמו רבי יוחנן – אבל הגדולים (במבוגרים), כמו רבי אפס ורבי חנינא ורבי חייא ולוי ורבי יהושע בן לוי, הם דור התפר, שלפעמים הם נחשבים תנאים ולפעמים הם נחשבים אמוראים.

חזרת הזקן להיות ילד

פעם אחת התווכחו רבי חייא ורבי חנינא וכל אחד רצה להוכיח לשני שהוא יותר בר סמכא ממנו. רבי חנינא אמר לרבי חייא – מה אתה מתווכח איתי? אם ח"ו התורה תשתכח מישראל אחזיר אותה בכח הפלפול שלי. רבי חייא אמר – מה אתה רב איתי? אני דואג שהתורה לא תשתכח! זה מהסיפורים הכי מפורסמים ביניהם. לכן לפעילות עם ילדים קוראים 'רבי חייא' – הוא התמסר לחינוך הילדים ובמסירות נפש דאג שהתורה לא תשתכח (הגמרא שואלת למה רבי לא מינה את רבי חייא להיות ראש ישיבה אחריו ומתרצת שרבי לא רצה לבטל את רבי חייא מהמעשים הטובים שלו). רבי חנינא אמר שמסוגל להחזיר את התורה בפלפולו.

כאן סיפור שלו מגיל שמונים, שיכול לעמוד על רגל אחת ולנעול נעל ברגל השניה – זהו גדר של ילד, כל זמן שאדם מסוגל לעשות זאת הוא ילד, וכשלא יכול לעשות זאת הוא כבר אויס-ילד, כבר זקן. הוא עשה כך בגיל שמונים, כשהגיע ל"גבורות", בזכות אמא שלו – שהיתה רוחצת אותו בחמין וסכה אותו בשמן.

יתכן שיש קשר בין הכח לעמוד על רגל אחת וכו' לבין מה שבכחו להחזיר את התורה אם תשתכח – בשניהם הזקן חוזר להיות ילד, דברי התורה שמחים כנתינתן, כמו ביום שקבלנו אותם על הר סיני. חז"ל מספרים שהראשון שהחזיר דברי תורה שנשתכחו בפלפולו הוא עתניאל בן קנז – קנז אותיות זקן ועתניאל הוא הילד שלו. הערך הממוצע של עתניאל בן קנז ורבי חנינא בר חמא הוא 676, 26, שם הוי' ב"ה, ברבוע – הם זוג מן השמים[ב].

ב.

נתחיל לקרוא את הפירוש של רבי לוי'ק:

"רחום וחנון" – היחס לאשה והיחס לילדים

יל"פ שמו חנינא [לשון חנון, כמו "הוי' רחום וחנון". הוא מסביר מה שמו בקבלה – כל סוד שאומר הוא גם כדי להסביר את המאמר.] מורה על נו"ה [שבגוף הם הרגלים – כבר יש לו שייכות לרגלים, הרגלים החזקות שלו.], כי חנינא הוא בנו"ה הילדים אשר חנן אלקים כו' [מי אמר זאת? יעקב לעשו – "ויאמר [עשו ליעקב] מי אלה לך ויאמר [יעקב לעשו] הילדים אשר חנן אלהים את עבדך". מה לומדים מכאן? שילדים הם "חנן". נמצא שמדת הרחמים של ה', "מה הוא חנון", "[הוי' רחום] וחנון", הוא מה שהוא יתברך חונן את האדם בילדים.

לפי זה, איך נפרש "רחום"? חנן היינו ההרגשה שאם יש הרבה ילדים, ב"ה, זו הרבה חנינה שה' חנן. מדת "חנון" – כמו שכתוב "ושמעתי כי חנון אני", לשמוע ולהרגיש – צריך להרגיש שה' חנן אותי בילדים ואני בתור הורה צריך להיות חנון כלפי הילדים שלי, לשמוע את הבכי והתחנונים שלהם. אם חנון היינו היחס לילדים, מהו "רחום"? "רחום וחנון" הן שתי המדות העיקריות במדות הרחמים.

כתוב בחסידות ש"רחום" הוא עיקר הרגש כלפי האשה – עיקר הרחמים הוא על האשה ועיקר החנינה על הילדים. באמת זה הולך בשני כיוונים – מה שהבעל מרחם על אשתו, וגם מה שהאשה מרחמת על בעלה. יש מה ש"אתה חונן לאדם דעת", מה שה' חונן ונותן לנו, ומה שאנחנו הולכים בדרך ה' – "מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום". (על ילדים קטנים אפשר "חנון", לחנך אותם ולדאוג להם, ומגיל מסוים אפשר רק לרחם על הילדים...) אכן חנוך הוא מלשון חן, חנון, אך בסוף זו רחמנות...]

כמ"ש במאו"א [ספר הערכים העיקרי של כתבי האריז"ל.] מע' חנינה ע"ש [(למה חנינה היא בנצח והוד? הרי רחמים הם בתפארת.) זה מה שאמרנו הרגע, זה ההבדל, ש"רחום" בתפארת ו"חנון" בנצח והוד. תפארת היא עיקר רגש הלב כלפי המלכות, כלפי האשה, וחנינה שייכת לנצח והוד, רגש כלפי הילדים. כך לומדים מהפסוק "הילדים אשר חנן וגו'" – ילדים, בנים, שייכים לנצח, "ברא כרעא דאבוה", הם ההמשך של האבא, הרגל של האבא כנ"ל.]. וזהו שהי' הכח שלו ברגליו [כפי שנלמד מכך ששמו שייך לנו"ה.], שהיה עומד על רגלו אחת וחולץ כו', רגליים הם נו"ה.

כח הנו"ה (הרגלים והמנעלים) מהבינה (האם)

ונו"ה [נקראו בקבלה] למודי הוי' [כאן בערכים שם הוי' הוא תפארת והלמודים שלו כאן הם נצח והוד. בנים, שהם תלמידים, נקראים "למודי הוי'" והם בנו"ה, התפשטות הבר-בן לבר מגופא.] וכן [עוד דבר שהוא נו"ה:] נביאים שבנו"ה [בפרטות כתוב בזהר שנביאים בנצח וחוזים בהוד, אבל בכללות הכל נקרא נביאים. כתוב גם בתניא, באגרת הקדש, שהנביאים מקבלים מנו"ה. רק משה רבינו קבל מהפרק העליון של הנצח דאצילות.

בכל אופן, נצח והוד הם "למודי הוי'" וגם נביאים ש]נמשכים מבינה [יש חכמה ונבואה – חכמה היא חכמה, כמובן, ונבואה באה מפנימיות מוחין דאמא. באושפיזין נצח והוד הם משה ואהרן – עיקר הנבואה (משה ב"זה" ואהרן ב"כה"). גם האבות היו נביאים, אבל זה לא עיקר הענין שלהם. הנביאים באושפיזין הם משה ואהרן – נצח והוד, וכנ"ל שנבואת משה מנצח.], כמ"ש במאו"א מע' למודי ה'.

נבי"א גי' ס"ג [המילוי של שם הוי' ששייך לבינה.], בינה ר"ת בי נצח הוד [כך דורשים את הבינה – דוקא ממח השמאל יוצאות הרגלים, נצח והוד, שהן כח הנבואה.]. [למה הוא רוצה לקשר בין בינה לנצח והוד? כי רוצה להסביר כאן את המאמר – בינה היא אמא וכל הסיפור כאן הוא הקשר בין האמא לילדיה, בזכות המסירות שהיא רוחצת וסכה את בנה הוא כל כך חזק בגיל שמונים שיכול לעמוד על רגלו אחת וכו'.] היינו האם דר"ח אם הוא בחי' בינה, היא האם בחי' בינה נתנה לו הכח הזה ברגליו, בנו"ה [שנמשכים מבינה.],

והכח שברגליו הי' שהי' עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. מנעלים הם ג"כ מבחי' נו"ה [סוד הנעלים – קשור לכל אחד שעוסק בנעלים, גם במנעולים – הוא גם נצח והוד.], כי הם מבחי' חיצוניות נה"י דבינה [סוד בקבלה – את הנעלים עושים מעור. כתוב ששרש העור הזה שעושים ממנו את הנעלים קשור לסוד החשמל, כמו שמבואר גם בפרק ב בתניא. שם כתוב שמהחשמל נעשו הצפרנים, שהיו היו הלבוש של אדם וחוה לפני החטא. מהחשמל הזה שנמשך מהנה"י, הרגלים, של אמא נעשה לבוש שמקיף את זו"נ, ז"א ונוקבא, וכאשר לבוש החשמל יורד למטה מרגלי הנוקבא הוא עושה לה נעליים.], לכן האם שהיא בחי' בינה נתנה לו הכח הזה ברגליו שיחלוץ וינעול מנעלו.

ג. "חמין ושמן שסכתני אמי"

רחיצה בגבורה וסיכה באהבה

ובמה נתנה לו הכח הזה הוא ע"י חמין ושמן שרחצתו וסכתו בהם, חמין ושמן הוא הגבורות והחסדים דבינה. חמין גבורות [בבינה יש קפידא, הקפדה. כתוב על אדמו"ר האמצעי שמצד הבינה, "רחובות הנהר", הוא לא סבל מתנגדים. הוא אפילו אסר על חסידים להכנס לבתי כנסת שלהם. מסבירים זאת שהיות ששייך לבינה הוא קפדן. מהי בינה? שהוא מבין את הענין טוב-טוב, מבין את האמת, והיות שמבין כל כך טוב את האמת הוא לא סובל את השקר. אלה גבורות דאמא.

יש גם חסדים דאמא. כתוב שאין הדינים נמתקים אלא בשרשן באמא – יש גם הרבה חסד באמא. הוא אומר שאלה החמין והשמן של האמא כאשר מטפלת בילדים. זו כוונה כאשר את עושה לילדים אמבטיה של מים חמים. כשרוחצים את הילד אלה הגבורות של אמא, אבל החסדים של אמא הם הסיכה. היום לא כל כך עושים את הסיכה – חסרון מאד גדול. סכים את הילד עם הרבה אהבה – רוחצים אותו עם גבורות. (אומרים ששמן סותם את נקבוביות העור, לא בריא.) זהו, היום רוצים לבטל את החסדים...]

חמימות הגבורות

([למה החמין שרחצתו הם גבורות?] כי חמימות הוא מצד אש גבורות [וצריך להזהר מלהכוות, כשאתה רוחץ במים חמים צריך זהירות.], וכן חם בן נח הוא לנגד גבורה [שם-חם-יפת הם חסד-גבורה-תפארת. בעולם התיקון העיקר הוא התפארת, אבל שלשת בני נח הם לפני בני ישראל ושם העיקר הוא הימין – אנחנו יוצאים מהימין, משם. יפת זכה ל"יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" – נטית התפארת לימין, חלק ממנו נכלל בשם.],

ולחם הפנים שעל השלחן שהי' עומד בשמאל הי' חם [גם לחם לשון חם. לחם הפנים עמד בצפון, לכן כתוב "הרוצה להעשיר יצפין" – השלחן, שלחן מלכים, הוא סמל של עושר, גבורות. הוא חם, לחם הפנים היה נשאר חם מערב שבת לערב שבת – נס. יש גם פסוק על הענין, שמשם גם מוכח שלחם וחם הם לשון נופל על לשון – "לשום לחם חֹם ביום הלקחו", חם כמו ביום ששמו אותו.])

חמימות חמא

משום מה ר' לויק לא מציין כאן רמז מובהק ל"חמין" בהם רחצה האם את רבי חנינא – שם אביו של רבי חנינא, חמא. גם בנו של רבי חנינא נקרא חמא, רבי חמא בר חנינא. רואים שרבי חנינא מוקף מלפניו ומלאחריו ב"חמין". לפי זה, אפשר לפרש שהחמין שבהם רחצה האם את רבי חנינא הם בעצם הגבורות-אש דאבא, הרמוזות בשם חמא אבי רבי חנינא, שנכללו באם, ושם הפכו – בסוד "אחליפו דוכתייהו" – לחסדים, לומר שגם ברחיצת הילד יש שפע של אהבה וחסד מצד האם. וכהמשך לכך, השמן, המזוהה בדרך כלל עם אבא-חכמה, היינו החסדים של אמא שנעשו גבורות דאבא, "שמן משחת קדש", והיות שבשרשו הוא חסדים דאמא כאשר האם סכה בשמן את הילד זה גם עם עוצמה של חסד ואהבה רבה, וד"ל.

נמצא שבשניהם, החמין והשמן, יש בחינה של חסדים ובשניהם יש התכללות של אבא ואמא, וכרמוז בכך ש"חמין ושמן" עולה 504 שהוא עולה ז"פ עב וח"פ סג, המספר הראשון שמתחלק גם ב-עב, אבא, וגם ב-סג, אמא, ודוק. ידוע שהבעל שם טוב היה מניח את ידו הקדושה על לב ילד יהודי ומברך אותו שיהיה "א ווארמע איד", יהודי חם. והנה, חמין שמן עולה ו"פ יהודי חם והוא עולה חם במילוי: חית מם! והוא עולה "בן שמונים [לגבורה]", הגיל שבו מתגלה ההשפעה של חמין שמן וכח ברכתו של הבעל שם טוב להיות יהודי חם. נמצא שהכל נכלל בחמין, סוד חסדים, וד"ל.

ועוד, חמין לשון חם וחמות, שווער ושוויגער, רמז להורי חמא אבי רבי חנינא, החמין של אם רבי חנינא. והנה, הסבא של רבי חנינא, אבי חמא, הוא רבי חנינא הגדול, וכתב רבינו חננאל שהוא רבי חנינא בן דוסא, ראה סדר הדורות. נמצא שהחמין של אם רבי חנינא הוא רבי חנינא הגדול. הגדול (גדולה היינו חסד, וי"ל גבורה שבחסד, התגברות החסדים, מים חמים) = חם!

יש כאן סדר דורות חוזר של חנינא-חמא-חנינא-חמא. חנינא עולה ז"פ טוב של מעשה בראשית, חמא עולה ז ברבוע, סוד לב טוב ימי ספירת העומר. הערך הממוצע של חנינא-חמא הוא פד, הארבעון של ז, כאשר הכנף הוא יהודי, סוד יהודי חם כנ"ל. רבי חנינא בר חמא יחד עם סבו רבי חנינא = "בראשית" (רבי חנינא בר חמא רבי חנינא הגדול = 961, אל ברבוע), רבי חנינא בן דוסא רבי חנינא בר חמא הכהן = "בראשית ברא", חנינא במילוי: חית נון יוד נון אלף = "לעיני כל ישראל". דוסא-חנינא-חמא-חנינא = משיח – "דבי רבי חנינה אמרי חנינה שמו שנאמר 'אשר לא אתן לכם חנינה'".

שמן החסדים

שמן חסדים כמ"ש ושמן ימינו יקרא [שמן הוא הימין ושרשו בחכמה. גם בתוך אמא – השמן של האמא הוא הימין שלה, החסד שלה. או כנ"ל שהשמן שבו סכתה האם את הילד היינו החסדים שלה שהפכו להיות הגבורות דאבא.]. ושמן בא"ת ב"ש הוא בי"ט [כוונה בכתבי האריז"ל – שם קדוש מכוונים כאשר מוזגים את השמן לנרות חנוכה. פעם היינו מקפידים על זה – היום קונים הכל מוכן, היום הכל מתקלקל... פעם עשו לבד את הפתילות ומזגו את השמן, וכאשר מוזגים את השמן כתוב צריך לכוון את שם ביט, שם קדוש, שהוא שמן באתב"ש. שם ביט שוה] מספר אהי' דאימא [שם של אמא בקבלה.

מה הוא רוצה להוכיח מכאן? בדרך כלל שמן מזוהה עם אבא-חכמה כנ"ל, אבל כאן הוא מפרש שהשמן הוא של האמא בו היא סכה את הילד – צריך לומר שגם באמא יש שמן. הוא אומר שהשמן של האמא הוא סוד החלפת המלה השמן באתב"ש. בכלל, כל אלפא-ביתא אתב"ש בקבלה הוא סוד של חישוב של מוחין דאמא, בינה – בינה חושבת באתב"ש. שמן נעשה שם ביט ששוה שם אהיה – שם של בינה. שם הוי' הוא שם של חכמה ושם אהי' הוא שם של אמא. איזו בחינה של אמא?] והיינו חסדים דבינה [עוד פעם, לפי פירושו של רבי לויק הגבורות דאמא הן החמין בהם היא רוחצת את הילד והחסדים של האמא הוא השמן בו היא סכה את הילד.].

הרחיצה לצורך הסיכה

וכמ"ש אם רחץ ה' כו' א"ת אם אלא אֵם [שהבחינה שרוחצת את צואת הילד היא אמא, כמו שכתוב לגבי פרה אדומה:], תבוא אם כו' [החטא היה בעגל, ועל ידו נעשינו מלוכלכים, ולכן צריכה לבוא הפרה האדומה, האמא של העגל, לקנח את הצואה של הילד. הרחיצה של הילד כוללת גם קינוח. בתניא בתחלת אגרת התשובה הוא אומר שכפרה היא גם לשון קינוח, כמו ביום כיפור – סימן שקינוח, חלק מפעולת הרחיצה, בא דווקא מגבורות, הגבורות דאמא. יום הכפֻרים = רבי חנינא הכהן = תהו, ג"פ 137, ודוק.].

אך מה שאמר שסכתני שקאי על השמן ולא גם שרחצני על החמין [כעת אומר דיוק חשוב – למה הוא אומר "חמין ושמן שסכתני" ולא 'חמין שרחצני ושמן שסכתני'? הוא לא מביא את הפועל של החמין אלא רק של השמן. מובן מאליו שבחמין זו רחצה, אבל למה לא כותב מלה זו?]. היינו חמין שרחצני ושמן שסכתני.

י"ל כי העיקר בכאן הוא הסיכה והרחיצה היתה לצורך הסיכה [גם מאד חשוב – היום שלא סכים את הילד בשמן, יש ברחיצה איזה בזבוז. הרחיצה היא לשם הסיכה – אי אפשר לסוך את הילד כאשר הוא מלוכלך. יש אמצעי ויש תכלית. אפילו גברים שהולכים למקוה, יש לומר שמה שרוחצים קודם היינו גבורות ומה שטובלים במקוה הוא כבר חסדים, כמו סיכה בשמן. סיכה היא משער סך. גם סוכה, מקיפים דאמא, מאותו שער. כוונת הישיבה בסוכה היא קרובה לכוונת הטבילה במקוה טהרה – שתי מצות שמקיפות את האדם כולו כנודע. חשוב לדעת שהרחיצה היא רק אמצעי, לכן לא כותב את הפועל 'רחצני' אלא רק 'סכתני'.], והיינו שאם הי' מלוכלך היתה צריכה לרחצו בחמין מתחלה ואח"כ הי' אפשר לסוכו.

רחיצה-סיכה-נעילה – תפארת-נצח-הוד

והענין הוא כי הנה לפי האמור בזה"ק פ' תצוה דקפ"ה ע"ב, רחיצה הוא בת"ת [משהו חדש. רחיצה מתחילה רח, כמו "רחום", מדת הרחמים, פנימיות ספירה התפארת. קודם אמר שרחיצה בחמין היא גבורות דאמא, אבל בתוך מדות הלב רחיצה – נקיון וקינוח – היא בתפארת. תפארת היא מדת יעקב אבינו, עליו נאמר "ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן ויחמנה בבאן לשתות". ידוע מה שמציינים המפרשים, שבמלת "ויחמנה", לשון "חמין", יש ערבוב של מין הזכר ומין הנקבה, סוד "אחליפו דוכתייהו" הנ"ל באו"א כפי שמתגלה בתפארת, מדת יעקב אבינו, דווקא. משם, ה"חמין" של "ויחמנה", ריבוי הפריה והרביה, תכלית עבודת יעקב אבינו. "ויחמנה" = חנינא, ז"פ טוב (שם הטוב, שם אהוה) כנ"ל, וביחד עם יעקב, ז"פ הוי', עולה אש, ודוק.], סיכה בנצח, נעילת הסנדל בהוד

[שלש הפעולות כאן, רחיצה-סיכה-נעילה, הן בתפארת-נצח-הוד. היה פשוט לנו שהנעילה היא של שתי הנעלים, אבל הוא אומר שהיא של הוד בפרט. הסיכה בנצח – סוף קו ימין, השמן של החכמה. (למה קושרים קודם את רגל שמאל?) כמו בתפילין, "וקשרתם לאות על ידך", יד שמאל. (הוא רוצה לקשר זאת למה שכתוב כאן, שהנעילה שייכת לשמאל.) יכול גם להצטרף לענין התפילין, שעיקר נעילת הסנדל שייכת להוד. הסימן של שלש הפעולות: רחיצה סיכה נעילת הסנדל ע"ה = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"], ע"ש, ועיין בקה"י בערכים אלו ע"ש.

זהו שסכתני אמי, הוא את הרגל דנצח כי סיכה הוא בנצח [האמא סכה בעיקר את רגל ימין, סוף התפשטות החכמה, ראש קו ימין, שבה מקור השמן.]. ומפני זה הי' לו כח גדול בהרגל הזה [רגל ימין, נצח.] שהי' עומד על רגלו אחת הוא הרגל הימני נצח, וחולץ מנעלו הוא בהרגל הב' הוד ששם הוא נעילת הסנדל.

רחיצה ברחמים

והחמין שרחצה בו, שהוא ת"ת, מה שייך ת"ת הכא. הוא כי איהו בנצח [כתוב שהוא-התפארת בנצח והיא-המלכות בהוד – התפארת יורדת לנצח והמלכות עולה להוד. לכן קודם צריך לרחוץ בשביל לנצח – "איהו [התפארת-הרחיצה] בנצח [סיכה]".],

ומה שבת"ת הוא רחיצה בחמין [שאמרנו שהיא גבורה.], הוא כי בת"ת יש גבורה ג"כ, כי הוא כולל חו"ג [התפארת באמצע, כוללת ימין ושמאל, חסד וגבורה.]. היינו מים חמין [כעת הוא מדייק:] המים עצמן הם חסד ומה שהם חמין [מחממים אותם באש.] זהו גבורה [נמצא שמים חמים הם מעשה מרכבה של חסד וגבורה.]. (והיינו מה שת"ת הוא בחי' רחמים, ר"ח [מתחיל כמו רחץ, רח, כנ"ל, ומסיים] מי"ם [בגימטריא צ של רחץ, כמו שיכתוב תיכף.], ר"ח גי' יצח"ק הוא החמימות דאש דגבורה, מים הוא אברהם חסד, כמ"ש במאו"א מע' רחמים ע"ש [שרחמים הם הרכב של מים ואש, חסד וגבורה, מים וחמים.].

גם ברחמים יש תיבת חמ"ים, רחמי"ם גי' רח"ץ היינו הרחיצה במים חמין [קודם הוא אמר שרחיצת הילד היא גבורות וכעת הוא מסביר שהיא תפארת – גם חסדים וגם גבורות, יש רגש של רחמנות כאשר מתרחצים, במיוחד כאשר יעקב רוחץ את הילדים שלו.]).

מנעלים – שמירה מיניקת החיצונים

(ודע שמה שאיתמר שנעילת המנעלים הוא בהוד, ולכאורה המנעלים הם על ב' רגליים גם על רגל הימני נצח, הוא כי עיקר ענין דנעילת מנעלים הוא למנוע היניקה ללעו"ז [בשביל מה בכלל צריכים נעלים? שילכו יחפים, כמו הכהנים בעבודתם בבית המקדש. כתוב שהנעלים הם כי בקרקע העולם יש מלא מזיקים – גם לכלוכים, גם מזיקים, גם אבנים, גם חיות – והנעלים הן בשביל לשמור, למנוע את יניקת החיצונים שעל הקרקע. (גם דברים רוחניים או גם גשמיים?) גם ברוחניות – נעלים הם סגולה כדי למנוע את יניקת הלעומת-זה.],

ועיקר יניקתם הוא ממל', ועיין בפע"ח בכוונת שעשה לי כל צרכי שהוא נעילת מנעלים [על מה מכוונים בברכת "שעשה לי כל צרכי"? לא אומרים ברכה זו בתשעה באב ויום כיפור כי לא לובשים נעלים – פשט ברכה זו הוא על הנעלים.], ובמ"ח מס' חצות פ"א מ"ו ז' ע"ש. ואיהי [המלכות] בהוד, לכן מייחסים נעילת הסנדל להוד [עיקר המקום בו צריך למנוע את יניקת החיצונים הוא רגל שמאל. מה קורה אם לא עושים זאת? לא כותב, אבל רגל שמאל יכולה להנזק מיניקת החיצונים ואז כתוב "הודי נהפך עלי למשחית". נצח יותר מחוסן אבל ההוד הוא פגיע. לכן עיקר נעילת הסנדל שייך לרגל שמאל. וכן מפני שעיקר יניקת החיצונים הוא מן המלכות ו"איהי בהוד". על כן נאמר לגבי הכלה של שיר השירים "גן נעול אחתי כלה גל נעול מעין חתום", שתי נעלים שהן שתי מנעולים, סוד "חותם בתוך חותם" לשמור על בתולת בת ציון],

קנית מנעלים לאשה בכל מועד

[כעת משהו חשוב – לאבא, ולכל הבחורים שהולכים להתחתן בעתו ובזמנו בע"ה.] והיינו מה שמצינו שהמעלה דמנעלים נזכר באשה דוקא [גברים יכולים ללכת יחפים...], כמ"ש [בשיר השירים, שקוראים בימים האלה – בחג הפסח. יש כאלה שקוראים אותו שלש פעמים. רבי לוי'ק, שאנחנו לומדים אותו, היה אומר שיר השירים בסוף הסדר, בהגדה, כך הרבי אומר, ומשמע מאד שממליץ שכולם יעשו כמו אביו. בשבת חול המועד גם אומרים שיר השירים – יש כאלה שאומרים בבית כנסת, אבל אנחנו אומרים כל אחד לעצמו, אחרי מוסף. אם אין שבת חול המועד – כמו השנה – אומרים בשבת יום טוב הראשון. נמצא שבשבת שהיתה בעצם אמרנו פעמיים שיר השירים – בליל הסדר ואחרי מוסף – ופעם שלישית אומרים בליל שביעי של פסח. זו 'חזקה' של אמירת שיר השירים. (זה מרבי לוי'ק?) הרבי מביא ממנו לגבי ההגדה.

בכל אופן, למה שייך לכאן? מוכיח את דבריו מפסוק בשיר השירים:] מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב [דורשים שכל יהודי הוא 'בת נדיב' – מצאצאי אברהם אבינו, ו"בת היה לו לאברהם ו'בכל' שמה", היא "בת נדיב". משבחים את בת נדיב בפעמיה שבנעלים. פעמים הם רגלים ושייכים גם לעליה לרגל כמו שתיכף נראה. כתוב "שלש רגלים תחג לי בשנה" ובהמשך נאמר שלש פעמים, "חזקה", "שלש פעמים בשנה" (הכל בגימטריא ב"פ "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – "בראשית" עולה "שלש רגלים" שעולה "שלשה דברים יחד" כידוע) – נקראים רגל ופעם.],

והבעל צריך לתת לאשתו מנעלים ממועד למועד [שלש פעמים בשנה הבעל צריך לקנות לאשתו נעלים חדשות – דין מפורש בגמרא. על הבעל לשמח את אשתו ואת בני ביתו ברגל, כל אחד עם מה שמשמח אותו, אבל מפורש בגמרא לגבי אשתו את ענין הנעלים – בכל רגל צריך ליפות את הרגלים שלה. נעלים חדשות = אשה אשה אשה כנגד בריאה יצירה עשיה, סוד "שלש רגלים תחג לי בשנה". והוא סוד "אין אשה אלא לבנים" "אין אשה אלא ליפי" "אין אשה אלא לתכשיטי אשה" – בנים יפי תכשיטי אשה ר"ת בית, "ביתו זו אשתו".], כדאיתא במס' כתובות, כי עיקר נעילת מנעלים הוא באשה דוקא [כמו שאמרנו – גבר לא נורא שילך יחף, ואם הוא כהן יש לו מצוה ללכת יחף במקדש. אשה – לא. גם חלק מהצניעות שלה – כל הצניעות של האשה היא למנוע יניקת החיצונים.].

שייכות האשה בעליה לרגל – מצוות של סיוע

ומה שהם ממועד למועד, הוא כי מה יפו פעמיך הוא בהעלי' לרגלים כדרז"ל והיינו הג' מועדים.

למה צריך לקנות לאשה נעלים כל חג? שייך לעליה לרגל – הם הולכים ביחד. יש הלכה חשובה, שלכאורה אשה לא חייבת – למה האשה עולה לרגל וצריכה נעלים חדשות לשם כך? כי יש מצוה על הבעל לשמוח "הוא וביתו" – צריך לשמוח עם האשה, וכדי שהבעל יוכל לקיים מצוה זו גם האשה עולה לרגל.

ישנן כמה מצוות בדומה לכך: יש מצוה של ברכת כהנים – יש מצוה לכהנים לברך, אבל אין מצוה לעם להתברך. העם צריך להתנדב להתברך כדי שהכהנים יוכלו לקיים את המצוה שלהם. דבר שני – האשה לא מצווה על "פרו ורבו" אך מוסרת את הנפש לסייע לאיש. דבר שלישי – שמחת הרגל. שני דברים לגבי האשה – "פרו רבו" ושמחת הרגל (חנה נפקדה לאחר שעלתה עם בעלה לרגל). גם ברכת כהנים הוא לשם "פרו ורבו" כידוע (כדרשת חז"ל על "יברכך הוי' וישמרך" – "'יברכך' בבנים 'וישמרך' בבנות"). בברכת כהנים העם הם בחינת האשה המקבלת והכהנים הם בחינת האיש המשפיע – על העם צריך 'לעשות טובה' לכהנים ולהתברך, לקבל את הברכה. י"א שגם בהקהל יש דין דומה ביחס למצות המלך להקהיל את העם ולקרוא בפניהם פרשיות מסוימות מן התורה (וי"ל שארבע המצות הנ"ל הן כנגד י-ה-ו-ה: "פרו ורבו", מוחין דאבא, י שבשם; שמחת הרגל, מוחין דאמא, ה עילאה שבשם; ברכת כהנים, הברכה המשולשת בתורה שכנגד שלשת האבות, סוד עיקרי המדות שבלב, ה-ו שבשם; מצות המלך להקהיל את העם, מצות המלכות, "אין מלך בלא עם", ה תתאה שבשם, ודוק).

בכל אופן, מביא רבי לויק את ההלכה שצריך לקנות לאשה נעלים לפני כל רגל, כי "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" היינו ברגלים.

מנעלים (מחיצוניות נה"י דאמא) לגילוי המועדים (פנימיות נה"י דאמא)

גם שרש המנעלים הוא מחיצוניות נה"י דאימא, ובהג' רגלים מאיר ומתגלה נה"י דאימא [החגים הם "מועדים לשמחה" – "אם הבנים שמחה", פנימיות אמא. למה נקרא רגל? כי אלה הרגלים דאמא, נה"י דאמא.], שלכן נקראו רגלים, וכידוע במ"ש אלה מועדי ה' [פסוק שאומרים בקידוש היום ביום טוב, עוד כמה ימים נאמר אי"ה בשביעי של פסח. "בת נדיב" עולה חי פעמים הוי', שלש פעמים "מועדי הוי'".] ר"ת אמי, והוא פנימיות נה"י דאימא.

הנה אז צריך לתת לה מנעלים שמחיצוניות נה"י דאימא [בזמן שמקיימים את הפנימיות צריך גם לתת לאשה את החיצוניות של הנה"י דאמא, להיות "כאמה בתה", "בת נדיב". צריך לקנות לך נעלים חדשות לחג. קודם נעלים – אחר כך תכשיטים, "אין אשה אלא לתכשיטי אשה" בעולם העשיה, "אף [לא רק בנים ויפי כנגד בראתיו יצרתיו אלא] עשיתיו [לשון תיקון, היינו תכשיטים]", כנ"ל.]).

הכח לעמוד על רגל אחת – מהסיכה דווקא

לכן אמר שסכתני דוקא, ולא הזכיר שרחצני ג"כ [הרחיצה היא אמצעי לסיכה.] כי מה שנוגע להכח שברגלו אחת [רגל ימין, עליה הוא עומד.], הוא הסיכה בשמן שהוא בנצח, והוא כמו בחי' וטובל בשמן רגלו האמור באשר [אשוריים הם גם רגליים. כאן יש רמז להאמור לעיל שטבילה גם שייכת לסיכה – אפשר לקיים את הענין של רחיצה וסיכה ברחיצה וטבילה במקוה. באשר כתוב "וטובל".], שאשר [אושר-שמחה] הוא בחי' עלמא דאתי בינה. הנה נעשה וטובל בשמן רגלו, שהוא מה שעלמא דאתי בינה, האם סכתה בשמן רגלו [במיוחד] הימנית בחי' נצח, שסיכה הוא בנצח [ונתנה ברגל כח חזק בגיל שמונים לעמוד עליה ולחלוץ את הנעל מהרגל השניה.].

ד. הגילוי בגיל שמונים

שמונים – גיל בינה ושמן

ואימתי עשתה לו אמו זה, בילדותו. כי נו"ה [הרגלים.] נקראו ילדים כמ"ש [בפסוק שהובא לעיל לגבי השם חנינא.] הילדים אשר חנן כו' שהגיע בעצמו לבחי' בינה [לגיל שמונים. כשסופרים מלמטה למעלה הבינה היא הספירה השמינית – דוקא בגיל שמונים מגיעים לשלמות של בינה.]. שזהו ואם [כל פעם שכתוב בתורה אִם זו בחינת אֵם, אמא.] בגבורות שמונים שנה שזהו מצד בינה [שרש הגבורות, "אני בינה לי גבורה".],

ושמנים דוקא, שמונים הוא מלשון שמן, והוא מצד שמן שסכתה לו אמו [העיקר הוא השמן. חג חנוכה הוא חג השמן ובו מדליקים את הנרות שמונה ימים, כנגד "רקיעא תמינאה", כמבואר בדא"ח – "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים".].

"אל הוי' [ויאר לנו]" מבר המצוה

([יש שבעים שנה ושמונים שנה – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". כעת מדבר על השבעים שנה. נראה שאולי המעתיק החסיר כאן שורה – לא כל כך מתקשר. ובכל זאת נבין את הענין. כעת מגיע למה ששייך לפסח:] וע' שנה הוא לנגד הז"ת, ועד י"ג שנה לא נחשב עדיין כי אינו מחוייב במצות, כי לא נכנס בו עדיין היצ"ט לגמרי [מביא המלה "לגמרי", כנראה על יסוד דברי אדמו"ר הזקן שבר מצוה הוא גמר כניסת הנפש האלקית. שבעים הוא שלמות מדות הלב, מחסד עד מלכות, ואם אוציא מהם יג ישאר זן:],

נשאר מספר ז"ן אל הוי' [זו אחת הגימטריאות היחידות שהרבי דרש, מי זוכר על מה? אמר שאני משתמש במלה זו כי שוה "אל הוי'" – נאו, "ווי וואנט משיח נאו". מכוונים זאת גם בברכת המזון, "זן".] שאז מאיר לו בחי' אל הוי' כמ"ש [בסוף הלל, הפעם היחידה ששני השמות האלה יחד:] אל הוי' ויאר לנו [עד בר מצוה לא מאיר בו, אז בגיל שבעים הוא היה נאו שנים ב"אל הוי' ויאר לנו".

יש כאן דרוש יפה לבר מצוה, שרק מבר מצוה אפשר להרגיש חזק "ווי וואנט משיח נאו". בבר מצוה יש דעת – התקשרות חזקה לענין. עד עכשיו שמעת על משיח, אבל להיות כל כך קשור עד שתרגיש ותצעק "ווי וואנט משיח נאו" באמת זה בא מהדעת שמקבלים בבר מצוה, מגמר כניסת הנפש האלקית לגוף האדם.

מהו רוצה לומר כאן? הוא רוצה להגיע למשנה הראשונה של מסכת פסחים – "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר". הוא אומר שמגיל בר מצוה עד גיל שבעים מאיר בגוף היהודי אור הנפש האלקית – "אל הוי' ויאר לנו", "אל הוי'" (השם שמאיר ומהוה את עולם היצירה, עולם המדות, כנגד שבעים שנה, וכמו שיתבאר) שם שנותן אור, אור של הנפש האלקית להתגבר על הנפש הבהמית בשלמות (עולם היצירה הוא העולם של מלחמת היצרים). ברגע שמגיע לבר מצוה מתחיל להופיע אצלו "אל הוי' ויאר לנו".].

משא"כ בי"ג שנה הראשונים [עד בר מצוה.] הי' בחשך עדיין, וכמא' [המשנה הראשונה של מסכת פסחים.] אור לי"ד [ניסן, זהו הפשט. הוא דורש ש"אור לי"ד" היינו הבר מצוה – הלילה שנכנס לשנת י"ד.] כו', שמשנת י"ד מתחיל להאיר [מתחיל "אל הוי' ויאר לנו" ויכול לבדוק את הישות, החמץ, לאור הנר, "נר הוי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן", ולהוציא אותו מהלב.], ואז בודקין את החמץ דהיינו את היצה"ר לבערו [מהעולם, "ובערת הרע מקרבך".] כו'.

שמונים – בינה מבר מצוה

וא"ל הוי' הוא בז"א [הכל היה להסביר את גיל שבעים. יש שלשה עולמות – בריאה, יצירה, עשיה – שלשת העולמות התחתונים. כתוב שהשם של עולם הבריאה הוא "אל שדי", השם של עולם היצירה הוא "אל הוי'" והשם של עולם העשיה הוא "אל א-דני". עולם היצירה הוא כנגד מדות הלב, השבעים שנה. השם של עולם היצירה, של המדות, הוא "אל הוי'".] היינו הז"ת [שבעים שנה.],

ובגבורות שמונים שנה [כאן מדובר לא על השבעים אלא על השמונים – מה הסוד?], הסר י"ג הראשונים נשאר מספר בינ"ה [כל זה היה בשביל הרמז הזה, שבגיל שמונים מגיעים לשלמות של בינה שנים מיום הבר-מצוה. גיל שבעים הוא שלמות של "אל הוי'" וגיל שמונים הוא עליה מהז"ת, מדות הלב, לאמא – "אני בינה לי גבורה".]).

תחלת הנהגת משה (ואהרן) – מגיל שמונים

וע"ד משה ואהרן שהם בנו"ה [שני הנביאים שבאושפיזין, כמו שאמרנו קודם. כעת אומר חידוש, משהו שלא יודעים:], ונקראו ילדים כדאיתא במד"ר בפסוק כי הילדים רכים [מאמר יעקב לעשו, המשך ל"הילדים אשר חנן אלהים את עבדך" הנ"ל (יש ה"פ "הילדים" בסיפור מפגש יעקב ועשו, ועוד ב"פ "הילדים" בסיפור המילדות העבריות בתחלת חומש שמות – ז פעמים "הילדים" בתורה לפי חלוקת ז-הב, ודוק. "הילדים" במספר קדמי = שכינה, יש השראת שכינה מיוחדת ב"הילדים". "הילדים" יחד עם מספר הקדמי עולה 484, 22 ברבוע = 11 פעמים ילד. במפגש של יעקב ועשו היו ליעקב יא ילדים, חוץ מדינה). כתוב במדרש שכאשר יעקב אמר לעשו "הילדים רכים" הוא התכוון למשה ואהרן. הם עוד לא נולדו, אבל הוא חשב עליהם. אם כן, יעקב אבינו קרא למשה ואהרן, הצאצאים שלו, ילדים. על פי הסוד הסבה היא שהם נצח והוד, "חנינה שמו", "הילדים אשר חנן האלהים את עבדך".] ובילקוט בפסוק זה ע"ש.

[אומר עוד סוד, שקשור ליציאת מצרים:] ובדברם אל פרעה הי' משה בן פ' [רבי חנינא היה בן שמונים כאשר עמד על רגל אחת כו', כמו שמשה היה בן שמונים כאשר נשלח מאת ה' להוציא את בני ישראל מארץ מצרים.

יש סיפור מאד מענין של הרבי, ספרו לא מזמן, שאיזה גביר היה נכנס לדכאון עמוק ביום הולדת עגול – כל עשר שנים. הוא לא היה חסיד, אבל אשתו אמרה שיסע לרבי – בקושי הצליחה לשלוח אותו לרבי, הוא עמד בתור לדולרים וכמעט התייאש. כשסוף כל סוף הגיע לרבי הוא לא רצה לספר לרבי את הענין האישי שלו – יש פה אנשים ומצלמה. הרבי נתן לו דולר ועוד דולר כו' ואז קרא לו הצדה ושאל אותו – מה יש לך? מה הבעיה שלו? הוא התרגש ואמר לרבי שכל יום הולדת עגול הוא בדכאון. הרבי אמר לו – מי היה היהודי הכי גדול בעולם? הוא אמר שמשה רבינו. הוא שאל אותו באיזה גיל הוא התחיל את הקריירה שלו, בגיל שמונים, ואז הרבי אמר לו שגם אתה תתבונן על עצמך ככה – שרק בעוד כמה עשורים תתחיל קריירה חדשה (הסיפור אצל הרבי היה כשהוא היה בגיל חמשים, ורק לאחרונה הוא עשה חגיגה גדולה בהגיעו לגיל שמונים וספר זאת ביום ההולדת עם השליח ואמר שכעת הוא כולך להתחיל קריירה חדשה.) בכל אופן, זה נוגע לכל מה שרבי לויק מסביר כאן. השליח היה צריך לשאול אותו אם הוא יכול לעמוד על רגל אחת... להיות גביר זה כח של רגלים.]

ואהרן בן פ"ג [זה פסוק מפורש בתורה, על משה ואהרן, הילדים הרכים... בת כמה היתה מרים? היא גדולה ב-4 שנים מאהרן, בת שמונים ושבע.], שהגיעו לבחי' ואם בגבורות שמונים שנה [שניהם, גם משה וגם אהרן, יכלו לגאול את עם ישראל רק כשהגיעו לגיל שמונים. כשהרבי הגיע לגיל שמונים אני זוכר שגם דברו על זה הרבה – ציפו שבשנת השמונים של הרבי תהיה הגאולה. (כשהרב רוזן רצה לעזוב את השליחות ברומניה בגיל שמונים הרבי אמר לו – תסתכל עלי, אני כאן ולא חושב לעזוב, יש עוד תכניות לעשרות שנים.) רואים שחיים חדשים מתחילים בגיל שמונים דווקא.].

התמודדות משה ואהרן עם פרעה

ואז יכלו לדבר אל פרעה שפרעה רומז על בחי' בינה [דלעו"ז. בגיל שמונים הם יכולים להתעמת איתו.] כמ"ש בזה"ק פ' ויגש דר"י ע"א ועיין בע"ח שער הארת המוחין בפי' והחמישית לפרעה [לפעמים "והחמישית לפרעה" היינו כתר אבל כאן בינה – שהיא הכתר לגבי ז"א.]. וזהו מה שפרעה מתחיל באות פ' הרומז על בינה.

(וכן אם יתפרש הפרעה הזה על פרעה דקליפה, הנה הוא עומד על היאור דבינה, כידוע [מתי כתוב שפרעה עומד על היאור? בחלום שלו שספר ליוסף. האם זהו אותו פרעה של משה רבינו? הפרעה של משה רבינו הוא פרעה דקליפה, אבל ידוע שיש גם פרעה דקדושה, כמו שהרבי מביא הרבה בשם הזהר. פרעה של משה לא ידע את יוסף ופרעה של יוסף כן ידע את יוסף. יש דעה שזה אותו פרעה, אבל לפי הפשט זה לא אותו פרעה – יש שתי דעות, לכן הוא כותב "אם". הפרעה של יוסף עומד על היאור, רחובות הנהר, הבינה. אם אותו פרעה – אותו ענין, בינה דלעו"ז. אם זה פרעה אחר זה גם אותו ענין, רק לא בקליפה.]).

רמזי חבור גילאי משה ואהרן

(גם פ' דמשה ופ"ג דאהרן הוא קס"ג ביחד [הפלא כאן, רבי לויק אוהב גימטריאות, היה צריך לומר שהמספר הזה הוא נצח-הוד (משה ואהרן, זה בגיל פ וזה בגיל פג) – כנראה שזה מה שהוא רוצה לומר, רק נשמט לו לכתבו... כותב כוונה אחרת בכתבי האריז"ל על מספר זה:], מספר אהו"ה [שם הטוב, ר"ת "[בראשית ברא אלהים] את השמים ואת הארץ" – שם שמחבר רוחניות וגשמיות.] דדעת במלואיו ביודי"ן [אלף הי ויו הי. יש לשם אהו"ה ארבעה מילויים עיקריים ע"ד עב סג מה בן של שם הוי', והם קסג קנד קלו קמג שביחד עם השרש, בגימטריא טוב = 613, שלמות של תריג מצות התורה, משה רבינו, הדעת של כללות נשמות ישראל. הערך הממוצע של ארבעת הזוגות עב-קסג סג-קנד מה-קלו בן-קמג = אור, וביחד עם ארבעת מילויי אהיה = 1444, שלמות של 38 ברבוע, וביחד עם ג השרשים = 1508, חן פעמים הוי'.],

כי משה ואהרן שהם כהן ולוי הוא ע"ד התרין עטרין דדעת [בדעת יש חסד וגבורה, שרש הכהנים ושרש הלויים, משה ואהרן.], ופרעה אותיות הערף המנגד למוח הדעת העומד באחור, והכל א' [קודם אמרנו שהכל בחינת אמא וכעת אומרים שהכל בחינת דעת, אבל הכל אחד – "אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת". בינה דעת = ישראל, "גוי אחד בארץ" כנודע] כי יסוד אימא מלובש בדעת [נעשה גימטריא: אמרנו שמשה בן שמונים, אהרן בן שמונים ושלש ומרים – שלא מוזכרת כאן – בת שמונים ושבע. כתוב שה' נתן את התורה על ידי שלשה. יש רמז ששלשת האחים – משה-אהרן-מרים – עולים "שלשה דברים", שלשה מנהיגים. השמות שלהם עולים 891 והגילאים כאן הם 250, ביחד 1141 ואם נחלק בשבע נקבל קסג (נצח הוד, שם אהו"ה במילוי יודין) – המספר העיקרי כאן, מה שמופיע בפסוק, שמשה היה בן פ ואהרן בן פג. זו תוספת גימטריא שלא כתובה כאן.]).

חולץ ואחר כך נועל

[הוא חוזר לסיפור של רבי חנינא:] ומה שנקטו מתחלה חולץ מנעלו ואח"כ נועל מנעלו, ולכאורה הרי א"א לחלוץ אם לא הי' נועל מתחלה, וא"כ הוי לי' להקדים נועל לחולץ [חולץ-נועל ר"ת חן ונועל-חולץ ר"ת נח – הסימן "ונח מצא חן בעיני הוי'" (נח הוא גם ר"ת נעלים חדשות. לפי ההלכה מי שנוגע בנעלים חדשות לא צריך לרחוץ ידים. היינו סגירת המעגל של רחיצה בתפארת סיכה בנצח ונעילת הסנדל בהוד – ברגע שנועלים את הסנדל ודורכים על הארץ הנוגע בסנדל צריך לרחוץ ידים). כאן כתוב חולץ-נועל והוא אומר שלכאורה היה צריך להיות נועל-חולץ.].

י"ל כי כשהגיע לשמונים שנה [כנראה, כמו בסיפור הנ"ל על הגביר, הוא עשה חגיגה של גיל שמונים. יש בחז"ל שעשו חגיגת יום הולדת בגיל ששים, יש שעושים חגיגה בגיל שבעים, ובגיל שמונים עיקר החגיגה שבעל יום ההולדת עומד על רגל אחת...], מובן שמתחלה הוא הלילה ואח"כ היום, זהו שהי' חולץ מנעלו שהנעילו קודם שמונים כשהגיע לשמונים שמתחלה הוא הלילה [אור לשמונים, כמו אור לארבעה עשר – גיל בר מצוה. לבישת הנעלים ביום קודם לא נחשבת, כי עוד לא היה בן שמונים.] שאז חולצין המנעלים כי הולכים לישן אז חלצו, ונועל מנעלו בבקר בקומו משנתו.

עבודת יום כיפור

גם י"ל שזה רומז ביחוד על יום הכפורים [הזכרנו שבאגרת התשובה בתניא מזכיר שכיפור לשון קינוח, כמו רחיצה.] שאז חולצין המנעלים בערב יוהכ"פ קודם כל נדרי [וביום כיפור לא מברכים "שעשה לי כל צרכי", כנ"ל.], ונועל מנעלו במוצאי יוהכ"פ [אם כן, הסוד של גיל שמונים הוא יום כיפור. כתוב באמת שכל הענין של יום כיפור הוא אמא, "לפני הוי' תטהרו", כפי שיכתוב.] והוא מצד הכח שנתנה לו אמו.

אֵם ביחוד הוא יום הכפורים שהוא בחי' בינה, וכידוע שאז נטלא מבי אימא [אז לוקחים את הכפרה וכל השפע של יום כיפור מבית אמא.], והתפלות דיוהכ"פ מתחלתן ועד סופן הוא אותיות אֵם שמתחילין בפסוק אור זרוע, אות א' ומסיימין בלשנה הבאה בירושלם במ' היינו אֵם. וביוהכ"פ הוא אם רחץ ה' כו' [וכנ"ל שאל תקרי אִם אלא אֵם –] תבא אם ותקנח כו' כי אז הוא סליחת ומחילת עונות.

חנינא ביוצר דיום כיפור

(וביוצר דיוהכ"פ אומרים אנה כנה כו' [יש שם שבעה לשונות. קודם כל, מהי "כנה"? לקוח מפסוק בתהלים פרק פ – בדיוק מתאים, מדבר על פ – "וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצתה לך". המשך הפסוק הקודם – "הבט משמים וראה ופקֹד גפן זאת". "גפן זאת" בגימטריא ישראל (בינה-דעת כנ"ל). ה' הוציא אותנו ממצרים כמו גפן שעוקרים ממקומו כדי לשתול במקום אחר – כתוב שדווקא בגפן היא משתבחת כך, בעוד שאר העצים מתקלקלים. ה' שתל אותנו ממצרים ואז הוציא אותנו לשתול אותנו בארץ. כל יציאת מצרים היא "פקד פקדתי" (שייך לשנת תשעח) ומבקשים "ופקד גפן זאת".

ההמשך הוא "וכנה אשר נטעה ימינך", והמפרשים מסבירים שהיינו הבסיס-הכן של הגפן. מדבר על כנסת ישראל, ולכן כשאומרים "אנה כנה" מעוררים את שרש נשמות ישראל. "עורי נא" – את, אנחנו, נשמות עם ישראל – "עורי נא, התעוררי נא וכו'", יש שם שבעה לשונות. יש כאן גם תופעה מיוחדת – ה-כ של "כנה" היא אות גדולה. יש רק פעם אחת בכל התנ"ך אות גדולה מכל אות. (למה כאן היא גדולה?) "כנה" היא בסיס, גם אפשר לומר שכנסת ישראל היא בסיס לגבי ה', כמו הכיור וכנו. המפרשים אומרים שהפשט של "וכנה" הוא כנסת ישראל. "אין כ אלא לכתר", ב-כ הרבתי של "וכנה" רמוז הסוד שכתר עליון, רצונו הפנימי והעצמי של הקב"ה, מתגלה בכנסת ישראל דווקא – "כתר עליון איהו כתר מלכות".

פונים תוך כדי תפלתנו לה' לכנסת ישראל – הגיע הזמן להתעורר, לעשות תשובה ולבקש משיח. שם יש שבעה לשונות – "עורי נא, התעוררי נא, עמדי נא, התיצבי נא, קומי נא, חלי נא,] בעד הנפש חני נא [פני דר עליון". ששה לשונות כנגד המדות ואז מפסיקים – "בעד הנפש", שהיא המלכות – ומסיימים בלשון השביעי, כנגד המלכות, "חני נא".], חני נא הוא ממש השם דחנינא [הרמז הכי יפה כאן, פשוט השם שלו.]. ולמי חני נא [התעוררות רחמים.] פני דר עליון [על פי פשט היינו העליון, דער אויבערשטער, הקב"ה. אבל על פי סוד] הוא בחי' בינה, הפנימיות דבינה, זהו פני דר עליון [מכל הכינויים הכי אוהבים אותו באידיש ככינוי לה', עליון. כעת אומר רמז:]. כי עליון בלבד הוא האחוריים דס"ג [יוד, יוד הי, יוד הי ואו, יוד הי ואו הי.], ופני הוא הפנים והפנימיות דבינה).

חולץ ונועל מנעל

ונרמז זה בשמו חנינא שהי' חולץ מנעלו ונועל מנעלו, שעצם המלה הוא חנן [על דרך רמז חן שאמרנו קודם. חנן = חמין, וכנ"ל שהוא העיקר], וכמו שבפסוק כתיב הילדים אשר חנן, הנה חנן ר"ת חולץ נעל, נועל נעל. (שהנ' משתמש לכאן ולכאן [הוא לא מביא, אבל פעם אחת בתהלים כתוב "חננני", בשלש נונין – פרק ט פסוק יד – חולץ-נעל-נועל-נעל.]).

ובגמרא נקטו הלשון מנעלו ולא נעלו [אומרים בגמרא נעלים ומנעלים.], שנתוסף מ' ב"פ א' בחולץ וא' בנועל [חולץ מנעלו ונועל מנעלו.], הוא כי הי' שמונים שנה שהוא ב"פ מ'. ונרמז ג"כ החמין והשמן שסכתה לו אמו שזה עמדה לו בזקנותו כשהי' בן שמונים, כי שמונים הוא הוא מלשון שמן כנ"ל, והי' בן פ' שהוא ב"פ מ', כי מ' במלואו מ"ם הוא שמונים, על כן בן מ' לבינה [הייתי חושב ש'בן שמונים לבינה', אבל "בן ארבעים לבינה".] או שבינה הוא פ' כנ"ל [הגבורה של הבינה.], כי מ' במלואו הוא מ"ם.

הנה תצרף מ' א' לאותיות חנ"י [כמו שמתחלק בפיוט חני-נא.] דחנינא ויהי' חמי"ן, ומ' א' לאותיות י"א דחנינא ויהי' אמי. ועוד אות נ' שבשמו [ה-נ השניה, שלא השתמשנו בה.] הוא ר"ת נעל.

ה. עיקר החינוך לאהבה

"חנוך לנער על פי דרכו"

[כעת אומר עוד משהו יפה לסיום, מהתניא – הקדמת שער היחוד והאמונה שנקראת "חנוך קטן":] וי"ל עוד ענין מה שהחמין ושמן שסכתה לו אמו בילדותו עמדו לו בעת זקנותו, הוא עדמ"ש חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, וכמ"ש מזה בתניא בחינוך קטן ע"ש.

זהו חמין ושמן [שהם גבורה וחסד, כמו שהסברנו, ובמדות הפנימיות היינו יראה ואהבה:], הוא יראה חמין, אהבה שמן [מהו מחדש בתחלת חנוך קטן? שכשם שיש מצוה לחנך למדת היראה כך יש חנוך למדת האהבה – חנוך ילד לפני בר מצוה. זהו עיקר החידוש כאן. אמרנו שדווקא סיכת הילד באה מהאהבה של האמא.], שסכתה (ונקט סכתה ולא רחצה, כי העיקר הוא אהבה [גם משמע משם. הקטע הזה הכי מעשי מהכל – שעיקר החינוך, חינוך חסידי, הוא לאהבה. כמה שחשובה יראה וקבלת עול, העיקר הוא הסיכה, האהבה.])

לו אמו בילדותו. הוא היראה ואהבה שהורגל מה מנעוריו [בזכות אמו.], עמדו לו בזקנותו כשהגיע לבחי' כי יזקין ["לא יסור ממנה". בדרך כלל זקנה היא גיל ששים ושיבה שבעים, אבל כאן אומר ש"גם כי יזקין" באמת היינו גיל שמונים – זקן מאד (והרמז: ב"יזקין" יש תוספת של י-י לזקן, ששים ועוד עשרים = שמונים). (כאן הוא עדיין ילד.) זה "לא יסור ממנה" – גם כשנדמה שהוא זקן-זקן הוא עדיין ילד.].

"וקם" בגיל שמונים

ובינה עמדו לו שעמד על רגלו אחת, הוא ע"ד וגם האמור שם, ובן שמונים דוקא, כי שבע יפול צדיק [עדיין לא יכול לעמוד על רגל אחת, הוא נופל – אבל כשמגיע לגיל שמונים יכול. (אז יש סיכוי...)] הוא בע' שנה הראשונים, וקם כשהגיע לשמונים. וחנינא הוא מלשון חנוך, וכמו יחנך בני ["אלהים יחנך בני" שאמר יוסף לבנימין. גם בפסוק הנ"ל, "הילדים אש חנן אלהים את עבדך", השם הקדוש, החונן, הוא שם אלהים דווקא. והוא סוד "ואלהים מלכי מקדם" – חן אלהים = קדם, זה ברבוע, מספר האותיות של פרשת שבת בראשית, כנודע] שהוא מלשון חנוך, והוא מלשון חנינא, ועיין בפרש"י בחומש בפסוק יחנך בני ע"ש.

כל התורה על רגל של אהבת ישראל

עד כאן, לחיים לחיים. אפשר לקשר כל זאת למה שהגר בא להלל ובקש שילמד אותו את כל התורה כולה על רגל אחת, והוא אמר לו שהרגל אחת היא "דעלך סני לחברך לא תעביד" – מדת האהבה, אהבת ישראל, כלל גדול בתורה, והיא הרגל האחת כאן.

בשביל לפרוח צריך שתי כנפים, אהבה ויראה, אבל בשביל לבחון כמה אתה חזק דווקא צריך לעמוד על רגל אחת, רגל ימין, שהיא הרגל של אהבת ישראל. נמצא שעיקר החינוך של האמא (החמין והשמן שלה) הוא לאהבת ישראל (לפי זה, על האב לחנך בעיקר לאהבת השי"ת ועל האם לחנך בעיקר לאהבת ישראל, וכנודע שאבא ואמא הם הקדוש ברוך ואומתנו, "אום אני חומה גו'", כנסת ישראל).

זכותו של בעל יום ההולדת תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.