בע"ה

מוצאי י"ט תשרי ע"ב – עוד יוסף חי, יצהר

"הללו את ה' כל גוים" – ביאור פרק קי"ז

לקט מתוך שמחת בית השואבה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "הללו את הוי' כל גוים" – בני שם ויפת (יהל אור)

"הללו את הוי' כל גוים" – מספר המלים והאותיות

פרק קיז בתהלים הוא הפרק הכי קצר בתהלים, רק שני פסוקים: "הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האומים. כי גבר עלינו חסדו ואמת הוי' לעולם הללויה". יש לו טוב מילים – ח מילים בפסוק הראשון ו-ט בפסוק השני. מה ההבדל בין "גוי" ל"אומה"? רבי אמר לבנו רבי שמעון שגוי הוא מי ששעבד את עם ישראל ואומה מי שלא שעבד את עם ישראל. קודם הגוים ששעבדו את עם ישראל מהללים, ואז האומים נושאים בעצמם קל וחומר וגם הם משבחים. זה ווארט חשוב מאד על הפסוק הראשון, בו יש ח מילים. הפסוק השני ממשיך, והוא עיקר החידוש, "כי גבר עלינו חסדו ואמת הוי' לעולם הללו-יה". בהשקפה ראשונה גם בפסוק השני יש ח מילים, אבל "הללויה" מתחלק לשתי מילים לפי המסורה המדויקת (זו מחלוקת של בעלי המסורה, ומנהג ישראל לא כהלכה – מנהג ישראל שהמלה "הללויה" נחשבת כאחת, וכך כתוב ברוב הסידורים ואפילו ברוב התנ"כים, אך ההלכה של בעלי המסורה ש"הללו-יה" מתחלק לשתי מילים; קצת משמע שכן פוסקים כך מהמנהג לומר "הללוקה", מה שאין כן באמירת חזקיה וכיו"ב שהוא מלה אחת).

נספור גם אותיות, בהן לא משנה חלוקת המלים, רק שיפה שיש טוב מילים כי יש טוב מאד אותיות. בפסוק השני יש לג אותיות, שנזכור שעולות כדט – הפנימיות הממתיקה. גם בשמות ארבעת המינים בתורה ("פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל") יש גל אותיות. בפסוק הראשון יש כט אותיות – התחלה והסוף של כדט. אפשר להסביר שהחילוף הוא בשני שלבים, קודם ה-לי (של שם אלהים) מתחלף ב-כט, ואחר כך גם ה-ה (האות האמצעית של שם אלהים) ב-ד. הפלא כאשר עושים את הגימטריא של כל הפרק – קל, רק סב אותיות – יוצא שכל הפרק הוא כפולת סב, כלומר שלכל אות יש בדיוק ערך ממוצע, והערך הממוצע הוא הבל (יחידה, מספר מאד חשוב). בסוכות קוראים את מגלת קהלת, "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". יש בכל הפרק בתהלים טוב מאד פעמים הבל – הגימטריא של כל הפרק[ב]. איך מעלים ומבררים את כל ההבל של כל העולם? הבל הוא גם דבור, שכל הגוים יאמרו שבח לה', "הללו את הוי' כל גוים", כמו "הבל פיהם של תינוקות של בית רבן", כל ההבל של העולם משבח את ה'. איך פועלים זאת? הרבי מסביר במאמר שרק על ידי גילוי היחידה שבנפש היהודי, והוא מעלה את כל ההבל של אומות העולם.

אחרי כליון חם ישארו שם ויפת – תיקון השפתים

בספר "יהל אור" של הצמח צדק על תהלים הוא מביא על הפרק הזה ווארט מאדמו"ר הזקן ומפרשו על הפרק. כמה גוים ישארו? צריכים להעלות את כל הגוים? כתוב "הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האומים". כמה יישארו? אדמו"ר הזקן אומר שיישארו שני שליש, שם ויפת.

מסביר הצמח צדק שהבן השלישי של נח, חם, כל כך שקוע ב-ג קליפות הטמאות לגמרי, שהוא יכלה כאשר יקוים היעוד של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", אז כל החמים יכלו בעשן, עשן חם, "ואד יעלה מן הארץ" ויסתלק. מי יישאר? "שפתים ישק" – שפתים היינו יפת בתוך שם[ג]. אם אני שם את יפת בתוך שם, בסוד הפסוק "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", יוצא שפתים. בארבעת המינים שפתים הן הערבות, כידוע, שהן עשו[ד], שכולל את כל הגוים. אם אלה הערבות, מסתמא כולל את הערבים [חבל שלא יתנו לי לבחור את שני השליש שיישארו...]. אולי יתנו, כמו שמשיח מברר יחוס בעם ישראל, לא פשוט היחוס בגוים, ויתכן שגם אתה משיח ויתנו לך לברר (בפרט שאתה שי ומשיח אותיות שי חם – שי מברר מי הוא חם). לא פשוט.

אומר הצמח צדק שלכן יש שני פסוקים בפרק, ווארט מופלא, שהם כנגד שם ויפת. הרד"ק אומר ששני פסוקי הפרק כנגד ישראל והעמים – יש רק שני פסוקים כי הפרק בא לחבר את ישראל והעמים. הפסוק הראשון "הללו את הוי' כל גוים וגו'" והשני "כי גבר עלינו [עם ישראל] חסדו וגו'". כך אומר הרד"ק, פשט, אך הצ"צ אומר ששני הפסוקים הם כנגד שם ויפת, שני השלישים שישארו מאו"ה, וביחד הם שפתים הרמוזות בערבות. הכל חוזר לסוד הערבות, שבתוך עם ישראל היינו אנשי מעשה שאין להם לא טעם ולא ריח, אבל יש להם את "המעשה הוא העיקר" במובן של ישובו של עולם[ה].

ב. פרצוף הלימודים בפרק קיז בתהלים

יש עוד הרבה לומר, במיוחד על פרק קיז בתהלים. אולי נסיים חלק זה בפרצוף הלימודים מ"הללו את הוי' כל גוים". הוא עיקר התכלית – רצון ה' הוא הדירה בתחתונים על ידי ההודיה וההלל של אומות העולם. אין חידוש בכך שאנחנו ננצח – החידוש הוא בכך שמי שהיה מנגד יצטרף. כל הזמן צריכים לחשוב על הנקודה הזו – שיש מנגדים, בעם ישראל ובאומות העולם, ודירה בתחתונים היא שהמנגד יסכים, "הללו את הוי' כל גוים... כי גבר עלינו חסדו". השאלה – בגלל "כי גבר עלינו חסדו" הגוי יהלל? לכן יש פשטנים, כמו האבן עזרא, שאומרים שהגוים הם שאומרים "כי גבר עלינו חסדו", בגלל שהחסד של ה' גבר עליהם. אנחנו מכירים את הפשט שהם מהללים כי ה' גמל עמנו חסד, וזה חידוש, אבל צריך לדעת שלא כולם מפרשים כך על פי פשט. נעשה בקיצור פרצוף:

כתר: התגברות חסד דעתיק מכח חביון עז העצמות

כתוב "כי גבר עלינו חסדו" – החסד שלו. "אית חסד ואית חסד", יש חסד עולם ויש חסד עליון, גלגלתא, חסד דעתיק שמלובש בגלגלתא דאריך. "חסדו" הוא החסד של ה', החסד של הכתר, "רב חסד", ויותר מכך – "כי גבר עלינו חסדו", אותו חסד עליון הוא בהתגברות. ההתגברות של "חסדו" היא על דרך "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", שהשמאל שם הוא התגברות החסדים. אפשר לומר ש"כי גבר עלינו חסדו" בא מגבורה דעתיק, אך היא למטה מחסד דעתיק ואיך יכולה להגביר? ועל כן צריך לומר שה"כי גבר עלינו חסדו" בא ממה שהקב"ה מכונה גבורה – קבלת התורה מפי הגבורה – והיינו חביון עז העצמות שבכתר דעתיק, רדל"א. אותה גבורה, חביון עז העצמות, מגבירה את החסד של כתרא עילאה, הכתר דאריך. שוב, מפנימיות כתר דעתיק באה התגברות כתר דאריך, ועל כך כתוב "כי גבר עלינו חסדו". במלים פשוטות, זה גילוי בנפש שקשור ליחידה שבנפש והוא הנצרך כדי שהגוים יהללו את ה' כמו שמסביר הרבי.

חכמה: הודאת הגוים באחדות ה'

יש כמה פירושים ב"ואמת הוי' לעולם", והפשט שהאבן עזרא מסביר הוא שבסוף כל הגוים מודים לאמת ה'. כלומר, כל אחד עוזב וזורק את העבודה זרה שלו וכולם מודים בה', כמו שכתוב בהפטרה שקראנו בחג ראשון של סוכות, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" (כמו שאומר רש"י על "שמע ישראל הוי' אלהינו [בעולם הזה] הוי' אחד [לעתיד לבא, כאשר יקוים 'והיה וגו'']"). פירוש זה מתאים לחכמה, כדברי המגיד המובאים בתניא שאחד האמת שורה בחכמה. הבטול של פנימיות החכמה (שלמדנו בע"ב שקיים היום בכולם, ויתגלה רק לעתיד) שייך לפירוש זה.

בינה: הגוים משבחים כי רק הם יודעים מה זממו

לפי הפירוש שה' עושה אתנו חסד ונסים גלוים ולכן הגוים מהללים – מה הקשר? יש פירוש שכמה אומרים, אבל הכי ציורי ראיתי בגרי"ז שמביא סיפור שהיה לר' איצל'ה מוולזין (סיפור חסידי מאד יפה...), שפעם שר רוסי שאל אותו בדיוק שאלה זו על פרק זה – למה שאנחנו הגוים נהלל כי ה' עושה אתכם חסד? הוא כותב שבלי להסס ר' איצלה מיד ענה לו שהיא הנותנת: אתם יושבים בפטרבורג וכותבים גזרות רעות על עם ישראל וה' מפר את העצה ולא יוצאת לפועל, ואף אחד לא יודע מכך אלא רק אתם. אנחנו לא יכולים להלל כי לא יודעים מכך. רק אתם יודעים את הנסים שה' עושה אתנו – לכן אתם צריכים להלל. סיפור חסידי יפה. הוא מביא אסמכתא לכך, מאמירת יתרו "ברוך הוי'" (שבלעדיה התורה לא היתה יכולה להנתן). כתוב "בדבר אשר זדו עליהם", שרש"י מפרש "הרשיעו", אבל התרגום הוא "חשיבו" – מה שהרשיעו גלוי, אך מה שחשבו ותכננו לא ידוע, ורק יתרו יודע כי היה באותה עצה (יתרו בלעם ואיוב). יתרו ידע את הגזרות שכותבים בפטרבורג והוא יכול היה לומר "ברוך הוי'" על מה שהיהודים לא ידעו. אצלנו הנסים והנפלאות האלה בגדר "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ורק הגוים יודעים אותם. "אשר זדו" – "אשר חשיבו" מתאים לבינה (ב"הנסתרֹת"). כתוב שיש הרבה דברים שמתגלים למי שאין בו דעת, כמו מזיקים, שאם האדם היה רואה אותם – כמו האתון של בלעם – היה יוצא מדעתו (לבהמה אין מאיפה לצאת). כך הגוים, שאין להם דעת – "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" – לכן הם רואים הרבה מזיקים וממילא הרבה נסים שנעשים לעם ישראל על כל צעד ושעל ואנחנו לא יודעים בכלל. אנחנו לא היינו יכולים לסבול, אם היינו יודעים כל מה שכותבים נגד הישיבה – יודעים קצת, אבל אם היינו יודעים הכל היה אפשר לצאת מהדעת ח"ו. אלה דברים שבבחינת "הנסתרֹת להוי' אלהינו", בינה.

דעת: קידוש שם שמים בין הגוים על ידי נס חנניה מישאל ועזריה

חז"ל דורשים את שני פסוקי פרק קיז על חנניה מישאל ועזריה[ו] בשעת עלייתם מכבשן האש: "הללו את הוי' כל גוים" – חנניה אמרו; "שבחוהו כל האמים" – מישאל אמרו; "כי גבר עלינו חסדו" – עזריה אמרו; "ואמת הוי' לעולם הללו-יה" – כולם אמרו (או לפי דעה אחרת גבריאל אמרו, או דגים שבים אמרו כמבואר שם). בשעת ירידתם לכבשן האש הם אמרו את שני הפסוקים הראשונים של פרק קטו, פרק קודם שאומרים בהלל בחג[ז]: "לא לנו הוי' לא לנו" – חנניה אמרו; "כי לשמך תן כבוד" – מישאל אמרו; "על חסדך על אמתך" – עזריה אמרו; "למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם" – כולם אמרו. יש לומר שעל ידי הנס שה' עשה לחנניה מישאל ועזריה, יותר מכל נס אחר, נתקדש שם שמים בין אומות העולם ונתקיים "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד"[ח] וכי ה' בחר בישראל.

חסד: ברכות הגוים על ידי ישראל

רבינו בחיי ועוד אומרים שהפירוש של "כי גבר עלינו חסדו" הוא כמו "ונברכו בך כל משפחות האדמה", פירוש שכבר מסתדר על פי פשט. הגוים יראו לעתיד שכל הברכות שלהם באות דרך ישראל – כמו שכתוב על הפרים שמקריבים בחג – ומכיון שכל הטובות באות אליהם דרך הצנור של ישראל הם משבחים את ה' על החסד הגובר עלינו – ככל שגובר עלינו יותר כך הם מקבלים יותר – שהם נהנים ממנו בכלי שני. זה פירוש של חסד פשוט.

גבורה: שבח ה' על גבורות גשמים ועל גבורות ה' ברשעי האומות

יש פירוש נוסף, שאכן ה' דורש קודם את ישראל ואת הארץ, "ארץ אשר הוי' אלהיך דרש אתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", אך כאשר יורדים גשמים אזי כולם (יהודים וגוים) משבחים את ה', בלי לדעת שנמשך דרך ישראל. זה "גבורות גשמים" – בגבורה. וכן מפורש במדרש תהלים שכולם מהללים בירידת גשמים שנקראו נפלאות.

בקדושת לוי מסביר שכאשר ה' עושה שפטים ברשעי אומות העולם, אלו ששיעבדו את ישראל כו', אזי מתקדש שם שמים וגם הגוים עצמם מרגישים איך שמתקדש שם שמים על ידם, ומהללים לה'! זה פירוש שכולו אומר גבורות קדושות.

תפארת: הלול הגוים כי ישראל משבחים עם כל חיותם

יש ווארט שהשפת אמת כותב בשם סבו החידושי הרי"מ, בסגנון מקורי של גור, עם לשון מאד אופייני. כותב שיהודי מכניס את כל החיות שלו במשהו, עושה משהו עם כל הלב. בחב"ד היו אומרים "ברעותא דלבא" או "הנקודה הפנימית שבלב". הסגנון של החידושי הרי"מ שם קצת דומה לסגנון הבעל שם טוב, כמו "אבר חי", אבל לא בדיוק אותו דבר. לשון שחוזרת הרבה בשפת אמת, שצריך להכניס את כל החיות במשהו. אם היהודי מהלל את ה' בכל החיות, כמו בסוכות שגומרים כל יום את ההלל (בגלל הפרים, שהם קרבנות מתחלפים, והם כנגד אומות העולם), הדבר פועל שגם הגוי יהלל את ה'. אומר ווארט מאד פשוט, שאין סיכוי שהגוים יהללו את ה' מעצמם, אבל אם אנחנו היהודים מכניסים את כל החיות שלנו באמירת הלל לה' האנרגיה שלנו היא כל כך חזקה שחובקת עולם ומגיעה לכל שבעים אומות העולם, וכולם עונים אחרינו הלל, ולשם כך צריכים להכניס את כל החיות שלנו לתוך אמירת הלל (וכלשון חז"ל לומר "בכל כחו", ולפי שני הפירושים בזה – בכל כח כוונתו ובקול רם, אנרגיה פנימית ואנרגיה חיצונית). קודם כל, ווארט פשוט ויפה, שאי אפשר לצפות מאחרים לעשות אם אינך מכניס את כל חיותך באותו ענין. נמקם ווארט זה בתפארת, "תפארת ישראל" – אם יהודי מכניס את כל האנרגיה במשהו האנרגיה מתפשטת לכל הקצוות-פוארות וכולם משתתפים בכך. מוסר השכל מאד חשוב, שהכל תלוי בכך שנכניס את כל החיות שלנו במה שעושים, והפועל יוצא הוא בדרך ממילא. לא צריך לעשות משהו אחר, אלא רק להכניס את כל החיות שלנו במה שעושים. זו "תפארת ישראל".

נצח והוד: ישראל מנצחים והגוים מודים

נצח והוד הולכים יחד – אנחנו מנצחים והגוים מהללים. בנו"ה יש שם "צבאות", שם של צבא ומלחמה, ויש מי שמנצח ומי שמפסיד, "איהו בנצח ואיהי בהוד". כתוב שנו"ה הם מאזני צדק, ההפסד הוא שכף חוב עולה והנצחון שכף זכות יורד. העליה של כף החוב היא להודות ולהלל. יש במאזנים פעולה יחד – "הללו את הוי' כל גוים... כי גבר עלינו חסדו" פשוטו כמשמעו. כף הזכות שלנו גברה ("דידן נצח"), ירדה, וממילא כף החוב וההפסד של המנגד עלתה, והביטוי לכך שהוא מודה ומהלל לקב"ה. יש לקשר את הפירוש הזה לדיוק בלשון פירש"י כאן: "'כי גבר עלינו חסדו'. כלומר ואף כי אנחנו אשר גבר עלינו חסדו" – מלשון "ואף" משמע שבעל כרחם עונים אמן ומהללים את ה', והיינו כנ"ל שכאשר "דידן נצח" אזי כף החוב עולה מאליה, ודוק.

יסוד: טפת הזכר-החסד גוברת וביאת הגאולה האחרונה; "ברכות לראש צדיק"

ביסוד יש תיקוני זהר שמפרש את כל הפרק על סוד הזיווג ואומר ש"כי גבר עלינו חסדו" היינו שטפת החסד-הזכר גוברת על טפת הנקבה (לא מביא את כל הלומדות של "אשה מזרעת תחלה" כי אז טפת הזכר באה אחריה-מעליה ואז "יולדת זכר", כמובא בלקו"ת). אם הגובר הוא טפת החסד יש לידת זכר, גאולה שאין אחריה גלות, "שיר חדש", ואז "הללו את הוי' כל גוים". כאשר "גבר עלינו חסדו" יש לידת זכר ואז כולם מודים ומהללים לה'.

יש פירוש שמובא בספר פרדס יוסף ש"גבר" ר"ת שלשת סימני עם ישראל. להכיר יהודי היינו להכיר גב"ר – גומלי חסדים, ביישנים, רחמנים (לפי סדר המדות חסד-גבורה-תפארת – גומלי חסדים מצד אברהם-חסד, ביישנים מצד יצחק-גבורה ורחמנים מצד יעקב-תפארת; שלשת האבות – שלשת ההדסים במינים)[ט]. "כי גבר עלינו חסדו" היינו התגברות גמילות החסד, בכל צירוף גוברת האות הראשונה (כאן הצירוף הוא הצירוף הישר של האבות, הצירוף של החסד). אם אצלנו החסד גובר מגיעים למה שהתקו"ז אומר שטפת החסד גוברת, אז יולדים זכר ויש "שיר חדש", זכר שלא מוליד, גאולה שאין אחריה גלות (הגאולה האמתית והשלמה בלשון הרבי).

יש מפרשים ש"ואמת הוי' לעולם" היינו מה שה' ישמור את ההבטחה שהבטיח לאבות לגאול את הבנים. ידוע שקיום הבטחה הוא ביסוד (מדת האמת של ה', כמבואר אצלנו על פי פירש"י בריש פרשת וארא על "ושמי הוי' לא נודעתי להם" – "... לא נודעתי לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי שהרי הבטחתים ולא קימתי"). והיינו גם מה שהמשיח נקרא גואל צדק – היסוד גואל את הצדק, מלכותא קדישא, כנסת ישראל.

יש עוד ווארט שמביא הבן איש חי על "ואמת", רמז על פי הגמרא שאומרת שה' ברך את ישראל עם כל כב אותיות הא-ב, מ-א עד ת, מ"אם בחקתי" עד "קוממיות", ומשה ברך את עם ישראל רק ב-ח אותיות מ-ו עד מ, מ"והיה" עד "לעבדם" (בברכות שבפרשת כי תבוא, לפני הקללות שם). משהו מאד יפה לילדים, שלוקחים פרשה ומסתכלים על אות ראשונה ואחרונה. כל האותיות האלה יחד הן ואמת (בדילוג אותיות – ה-את של ה' משולב בתוך ה-ומ של משה), "ואמת הוי' לעולם". לפי זה "ואמת הוי' לעולם" היינו "ברכות לראש צדיק" ביסוד – הצדיק מברך, והוא מברך במדת אמת, פנימיות ספירת היסוד.

מלכות: תיקון המלכויות שנשברו

המדרש אומר ש"הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האמים. כי גבר עלינו חסדו ואמת הוי' לעולם הללויה" היינו קיום הפסוק "בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבד את הוי'"[י]. פסוק מאד מיוחד, קשור לפסוק "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה [רומז לשפתים – בירור שם יפת, כנגד שני פסוקי המזמור, כפירוש הצ"צ על פי דברי אדה"ז הנ"ל]... לעבדו שכם אחד" (שייך לשכם), פסוק של "עמים" ו"ממלכות" (שהיא החידוש בו), "וממלכות לעבוד את הוי'" כמו "לעבדו שכם אחד". המלה המיוחדת כאן היא "יחדו" – נושא שעסקנו בו בשיעורים הקודמים. כתוב בזהר ששבירת הכלים קשורה ל"כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו", ודברנו על התיקון – "ונרוממה שמו יחדו" – אך בסוף ה"יחדו" חוזר לעמים, קיבוץ שלהם, "בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבוד את הוי'". ה"יחדו" שנשברו היינו המלכויות, ז מלכין קדמאין, וכאן יש "יחדו" שמתקן את ה"ממלכות". "הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האמים" – בשניהם כתוב "כל" – "כי גבר עלינו חסדו וגו'", והכל נתקן, שלמות של "בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבוד את הוי'", מלכות.

וסיכום תמציתי של עשרת הלימודים:

עשינו פרצוף בפרק הקצר של טוב מילים ו-טוב מאד אותיות. "טוב מאד" היינו מלאך המות. להעלות את כל הגוים, אלה שנקראים מתים – מתים צעירים כמו הערבות. עוד יותר פשוט לפי זה שלערבות יש קשר למלכי או"ה, מלכי עולם התהו, שבכולם נאמר "וימלך... וימת". צריך גשר בעם ישראל, "ערבי נחל" כדי לנחול אותם, לנחול את האורות המרובים דתהו שלהם.