בע"ה

מוצאי כ"ה אדר ע"ח – כפ"ח

שלש קומות של גאולה בבית היהודי

שבע ברכות יוסף-יצחק וגאולה שי' גרינברג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שלש קומות גאולה (שלשה פירושי א' בתוך גולה)

הכלה היא גאולה – אם יש גאולה הכל בסדר, בשביל מה צריך להתחתן בכלל? יש את השיחה הידועה של הרבי שגאולה היא א בתוך גולה, עם שלשה פירושים – שהם שלש רמות – בסוד ה-א (ידועה השאלה למה תוספת ה-א בגאולה היא האות השניה בתבה ולא האות הראשונה שהיא העיקר בצירוף, כמבואר בתניא. והרמז הוא שגאולה מתחילה דווקא גא – ג רמות של א, ודוק). אם הכלה היתה גולה תפקיד החתן היה להחדיר את ה-א לתוכה, אך היות שהיא כבר גאולה תפקיד החתן הוא רק להעלות אותה מדרגה לדרגה בתוך הגאולה עצמה. לפי השיחה של הרבי גאולה היא בנין של שלש קומות. כעת החתן והכלה בונים בנין עדי עד, בית נאמן בישראל – כל בית בישראל הוא מקדש מעט, ובו עצמו יש שלש קומות.

הכלה היא כבר גאולה, סימן שאת הבסיס – הקומה התחתונה – כבר יש לה. המדרגה הבסיסית היא אלף לשון "אלופו של עולם" – התודעה שיש אלקים בורא עולם ויש השגחה פרטית (עס איז דא א גאט אויף דער וועלט). הכלה גאולה באה לחופה עם התודעה הזו, עם הגאולה הזו, שיש אלקים בעולם. לחתן קוראים יוסף-יצחק – סימן שהתפקיד של יוסף להוסיף את הקומה השניה והתפקיד של יצחק להוסיף את הקומה השלישית.

הקומה השניה היא אלף לשון "אאלפך חכמה". בדרושים של חב"ד יוסף ודוד – יוסף ויהודה, כמו שמוסבר בדרושי "ויגש" ("ויגש אליו [אל יוסף] יהודה" – "כי הנה המלכים נועדו") – יוסף הוא תורה ודוד-יהודה הוא מעשה. הפשט של יוסף הוא תוספת – השם של החתן, יוסף, כבר אומר (עוד לפני שיודעים שלכלה קוראים גאולה) שהוא צריך להוסיף משהו לכלה. כלומר, שלכלה יש בסיס ועל החתן להוסיף עליו (על דרך "תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר" – "על העיקר" כלומר שעומד על בסיס העיקר) – "קמה אלומתי", עוד קומה. הקומה השניה היא א של גאולה לשון "אאלפך חכמה", מוחין השייכים למדות, אותה מוסיפים על ידי תורה (דמחכמה נפקת, תורה לשון הוראה ואולפן) – התפקיד של יוסף. הרמז של "אאלפך חכמה" (תוספת יוסף לגאולה) מתאים ביותר לחתונה בחדש אדר – חושבנא דדין כחושבנא דדין.

יצחק הוא לשון צחוק ושעשועים, וכתוב עליו בפירוש "יצחק מצחק את רבקה אשתו" – הוא ממשיך לאשתו צחוק ושעשועים. שעשועים הם פלא – אלף (של גאולה) אותיות פלא. המדרגה הכי גבוהה של המשיח היא היותו "פלא יועץ", והיא כעצת יצחק אשר לו דווקא נאמר לעתיד לבוא "כי אתה אבינו" – "אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו", "לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה" אלא ביצחק. מה העצה שלו? "פלגא עלי ופלגא עליך ואם תמצא לומר כולם עלי הא קריבית נפשי קמך" – ככה להתמקח עם הקב"ה זו ודאי עצה פלאית ששייכת ליצחק אבינו, שכולו צחוק ושעשועים. או חצי-חצי, שאני חצי, או הכל עלי, שאני שלם, סוד "שלם וחצי", כאשר הכל רמוז בשמו (המשקף את מהותו) של יצחק אותיות חצי ועוד ק, 100, שהוא שלם. הרבי מסביר שהגאולה שהיא פלא (למעלה מטעם ודעת) היא לא שלילת השכל לגמרי אלא אדרבה, הפלא הוא מוחין בעצם – "אאלפך חכמה" היינו מוחין השייכים למדות ופלא מוחין בעצם, כמו שהשעשועים העצמיים של ה' הם חו"ב דרדל"א, שרש המוחין (בסוד "ונזלים מן לבנון" – לב נון, חו"ב דרדל"א, כמבואר בחסידות). גם הפסוק "פלא יועץ" אומר שפלא הוא מוחין בעצם – מה"פלא" בא "יועץ", דהיינו שכל פלאי, ולא משהו שכלל לא קשור לשכל.

שלש הקומות הן בכל זוג – יש את הקומה הבסיסית של הכלה (מה שהאש-ה של כל אשה היא "אמונה שלמה" בהשי"ת), ותפקיד החתן להעלות אותה, "האשה עולה עמו", עוד שתי קומות של מוחין (מה שהאש-י של כל איש היא "אור שכלי", כמבואר בשכינה ביניהם), מוחין השייכים למדות ומוחין בעצם.

בנית שתי הקומות הנוספות – לימוד חסידות וסיפורי מעשיות

איך עושים זאת בצורה מעשית? מה החתן צריך לעשות יחד עם הכלה כדי להוסיף לה את הקומה השניה והשלישית של הגאולה? אמרנו שהגאולה השניה היא א לשון "אאלפך חכמה" (שני אלפים, "נצר חסד לאלפים", "אאלפך חכמה אאלפך בינה", סוד "הבן בחכמה"), והיינו על ידי שילמדו יחד חסידות, ובפרט כמו שהרבי אומר – שילמדו יחד ענינים של גאולה ומשיח. ברגע שלומדים חסידות בעניני גאולה, ודאי נותן לגאולה – שכבר ישנה – את ה"אאלפך חכמה" של הגאולה.

מה עיקר התפקיד-הפעולה של יצחק, שמוסיף את הפן הפלאי של הגאולה, את ה"פלא יועץ", הצחוק והשעשוע? אותו עושים על ידי סיפורי צדיקים. "יצחק מצחק את רבקה אשתו" כאשר הוא מספר לה סיפורי צדיקים – סיפורים על אבא ואמא שלו. צחוק לא אומר דווקא לפרוץ בצחוק – צחוק ושעשוע הם כמו זריקת חיות, משהו שגורם להתחיות. יצחק הוא קץ חי. אתה לא חייב לצחוק כשאתה שומע סיפור על צדיק, אבל הסיפור מחיה אותך וההתחיות עצמה היא צחוק.

יש מחלוקת איך מכירים את המהות של החסידות – על ידי התורות של החסידות או על ידי הסיפורים של הצדיקים. שניהם חשובים, "אלו ואלו", והם שתי מדרגות – התורות הן ה"אאלפך חכמה" של החסידות והסיפורים הם ה"פלא יועץ", כל סיפור של צדיק הוא עצה פלאית. בנין הבית מתחיל מהשבע ברכות, והרבי כותב שבשבוע של השבע ברכות צריך בעיקר לספר סיפורים, כי אין כל כך מוחין בשביל ללמוד לעומק. יוצא שאין דווקא את המוחין התחתונים, מוחין השייכים למדות, אבל המוחין העליונים – התקשרות לפלא של הגאולה – מתחילים מהשבע ברכות (כאשר "בתר רישא גופא אזיל" – כל החיים של בני הזוג יחד מתוך השראה של צדיקי אמת).

'מצה אשה'

ורמז שקשור גם לפסח: שלש פעמים גאולה בגימטריא מצה. מצה (שענינה בטול) עולה ג פעמים שם מה – חזקה של בטול, "ונחנו מה". היה אפשר לחשוב ששלש קומות של גאולה יוצרות 'יש' גבוה, אך בפועל זהו בנין שכולו אומר בטול במציאות, ורק על ידי הבטול מתגלה בסוף הפלא העליון.

בדרך כלל שם מה שייך לזכר ושם בן לנקבה, אך החידוש הוא ששם מה הראשון (מלמטה) כלול בשם בן מצד עצמו (מה ד-בן) – בכל אשה בשעת נישואיה כבר יש קומה אחת של גאולה, בהיותה אדם, "ויקרא את שמם [המשותף] אדם ביום הבראם". על האיש להוסיף שתי מדרגות של מה (בן ד-מה ו-מה ד-מה) ובכך להשלימה ל-מצה (כמפורש בתיקוני זהר שאשתו של הצדיק היא בסוד מצה שמורה).

מצה-אשה (ויש לדרוש בדרך צחות – 'מצה אשה מצא טוב ויפק רצון מה' [הטוב]') עולה אמת (אהיה ברבוע, סוד "אהיה אשר אהיה", שם הגאולה והלידה), סוד "אמת מארץ תצמח" ו"אשה מזרעת תחלה" (כידוע). כונת אמת בכתבי האריז"ל היא ז פעמים שם סג (חנה, ר"ת חלה נדה הדלקת הנר, שלש המצות שנתנוו לנשים כנודע). המשך הפסוק, "מצא טוב ויפק רצון מהוי'" עולה יב פעמים סג-חנה. והוא רומז למחזור הקטן של יט-חוה שנים כאשר ה-יט מתחלק ל-יב שנים פשוטות ו-ז שנים מעוברות. נמצא שכל הפסוק (לפי הדרוש של 'מצה אשה') עולה חוה פעמים חנה, שלמות תיקון האשה.

ויש לומר שבביאה הראשונה – לעשות את האשה כלי (ובכך לכרות עמה ברית) – נוספת קומה אחת, שבסוד התורה (יוסף, כנ"ל). בביאה השניה, על מנת להוליד, כבר יש ממד של צחוק ושעשוע, וממילא "אשה מזרעת תחלה" – אז נוספת הקומה השניה (יצחק, כנ"ל). הקומה השניה היא כנגד סיפורי מעשיות, כנ"ל, עליהם אמר רבי נחמן שמסיפורי המעשיות שלו נכנסים להריון (והוא על דרך ה"פלא יועץ" של חז"ל בשתי ביאות – עצת "יבעל וישנה" כדי שתהיה "אשה מזרעת תחלה").

רמזי השמות

וכמה רמזים של השמות: ס"ת יוסף יצחק גאולה עולה "אני לדודי ודודי לי" (ה"פ יחידה) והר"ת בגימטריא חיה. רוס"ת בגימטריא יצחק, וממילא אמצעי התיבות עולים יוסף גאולה.

הגימטריא הכוללת של השמות היא 409, שהמלה הכי פשוטה שלה היא אחת – אחדות של חתן-כלה. צריך שכל שלשת השמות יהיו "אחת". מהפסוקים החשובים של "אחת" הוא "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו". עוד "אחת" חשובה, בשיר השירים – "אחת היא יונתי תמתי".

הפסוק השני הוא מאמר החתן לכלה. קודם היה כתוב "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי" – ארבע מדרגות, פרצופי נה"י-חג"ת-חב"ד-כתר – אבל "אחת" קשור ל"יונתי תמתי" בלבד. אפשר לשאול אם "אחת" (לא רק שהיא אחת, לאפוקי ה"ששים המה מלכות ושמֹנים פילגשים ועלמות אין מספר", אלא שהיא בעצם מדרגה אחת), אז למה כתוב "יונתי תמתי" ולא רק מדרגה אחת – או "יונתי" או "תמתי"? סימן שדווקא שתי הקומות האלה, "יונתי תמתי", הן לגמרי אחת (והרמז: "יונתי תמתי" עולה אלהינו פעמים אחד – "שמע ישראל הוי' אלהינו [שם אלהים הוא לשון רבים] הוי' אחד"). שתי המדרגות האלה הן-הן כנגד יוסף-יצחק – "יונתי" היינו מוחין שבמדרגת "אאלפך חכמה" ו"תמתי" מוחין בעצם (מוחין דכתר, ע"ד תפילין דשמושא רבא וראב"ד), מדרגת "פלא".

ידוע שמדרגת "תמתי" – שחז"ל דורשים "תאומתי" – נעוצה בהתחלה, "נעוץ תחלתן בסופן", ב"אחתי". "אחתי" מתחיל "אחת" – "אחת היא יונתי תמתי" (כאשר ה-י של "אחתי" מתפרטת לארבע יודין – "אחת היא יונתי תמתי", סוד ארבע היודין של "אני לדודי ודודי לי"). דווקא "יצחק מצחק את רבקה אשתו" כי הם "שוין בקומתן" לגמרי – "תמתי". סיפורי הצדיקים עושים תיאום – תאוֹמוּת – בין החתן והכלה. אנחנו לא כל כך אוהבים את המלה 'התאמה' מדברים על שידוך, אבל אם רוצים לדעת אם השידוך באמת מתאים שיספרו סיפורים ונראה מה יקרה. בדרך כלל אומרים שהתיאום הוא שיש אותם יעדים לחיים, אבל אם מתחיים וצוחקים מאותו סיפור צדיקים זהו תיאום מלא. בהתחיוּת ובצחוק אין שום מעלה של אחד על השני – "שוין בקומתן" לגמרי. קודם צריכים "יונתי" – אהבה של עינים, "עיניך יונים" – כשמספרים סיפור, במיוחד איש ואשה, צריך להיות קשר עין, להסתכל זה בזו ואז לספר את הסיפור אודות הצדיק.

המלה הפשוטה השניה בגימטריא של יוסף יצחק גאולה היא אבות (כמו אחת, רק שה-ח מתחלקת ל-ב ו-ו) – "אין קורין אבות אלא לשלשה" (כמו שלש הקומות של הגאולה). לחתן ולכלה יש זיקה וקשר מיוחד לאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב. אברהם הוא הקומה התחתונה, האמונה וההכרה בבורא עולם ומנהיגו. יצחק הוא דווקא הקומה העליונה של הגאולה, "כי אתה אבינו", ה"פלא יועץ" כנ"ל. יעקב – שהוא עמוד התורה – הוא כאן במקום יוסף, הקומה השניה ("אאלפך חכמה") בסוד "אלה תולדת יעקב יוסף", "גופא [תפארת, יעקב] ובריתא [יסוד, יוסף] חשבינן חד".